חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ט הדפסה דוא

פרק ט

הדלוגים בעבודת ה' – תשובה, תורה, מצות


איך אפשר להבין את המשמעות של הדלוגים בעבודת ה?

הַדִּלּוּג הָרִאשׁוֹן [שכנגד 'אתוון רברבין'] הוּא בְּכֹחַ הַתְּשׁוּבָה דַּוְקָא, שֶׁמַּגִּיעָה עַד לְהֶעְלֵם הָעַצְמוּת מַמָּשׁ.

שרש התשובה הוא מעל לתורה. התורה היא עבודה על פי קו המידה, והיא בסוד הקו הבוקע את המקום הפנוי שנוצר על ידי הצמצום הראשון. ממילא, התורה קשורה גם עם אור אין סוף – "תורה אור"[1] – שלפני הצמצום הראשון וגם עם אור הקו שבוקע אחריו. לכן התורה קשורה בכללות עם הדלוג השני, מאור אין סוף אל רשימה וקו. לעומתה, עבודת התשובה שייכת אל סוד הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף. בעבודת ה' מלמטה למעלה זו אהבת ה' "בכל מאדך"[2], המדלגת מאור אין סוף אל העצמות.

ידוע מדרש חז"ל המפורסם[3], המספר איך שאלו לחכמה מה דין אדם החוטא והיא אמרה "הנפש הַחֹטֵאת היא תמות"[4], שאלו את הנבואה והיא אמרה "חטאים תרדף רעה"[5] ומגיעים לו יסורים, שאלו את התורה והיא אמרה "יביא קרבן ויתכפר לו" ככתוב בתורה. לבסוף, כאשר שאלו לקב"ה בעצמו הוא ענה "יעשה תשובה ויתכפר לו". מכאן אנו לומדים שהעצה של תשובה מגיעה ישירות מעצמותו יתברך, שלמעלה גם משרש התורה. התורה, מצד מדרגתה המקורית אינה יכולה לומר את מה שעונה הקב"ה, שכן היא שייכת אל הדלוג השני, ואילו והתשובה של ה' בעצמו היא בסוד הדלוג הראשון. זה הדלוג הראשון מלמטה למעלה, מאור אין סוף אל השרש הנעלם של היהודי בעצמות ה' ממש.

ישנם חוטאים שהמלאכים מסרבים לקבל אותם בתשובה מחמת עוצמת החטאים שלהם. אף אחד לא מוכן ללמד עליהם זכות ולהושיט להם את ידו לקבלם בתשובה. ה' הרי רוצה בתשובה – "הרוצה בתשובה"[6] – אבל המלאכים מוחים על ידו. חז"ל אומרים[7], שלחוטאים כאלו ה' צריך לחתור חתירה – לקבל אותם במחתרת – מתחת לכסא הכבוד שלו, כיוון שרק ימינו "פשוטה לקבל שבים"[8]. הדוגמה הידועה לכך במדרש היא סיפורו של מנשה, מלך יהודה, שעבר על כל התורה כולה, כולל הריגת ישעיהו הנביא סבו ועוד זוועות בגדר 'לא יאומן כי יסופר'. חטא והחטיא את כל עם ישראל. בכל זאת, כאשר הוא ירד לגלות בבל הוא חזר בתשובה, אבל המלאכים לא רצו לקבל אותו עד שהקב"ה בעצמו חתר לו חתירה תחת כסא הכבוד לקבלו בתשובה. זו דוגמה לדבר ששכל של תורה לא מוכן לקבל.

תשובה אל העצם

כאמור, הדלוג הראשון הוא ממצב של 'לא רוצה' אל מצב של 'רוצה'. להשתנות מן הקצה אל הקצה. פתאם עולה, כביכול, ברצונו לברוא את העולם – "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[9], בלשון ספר הזהר. זהו הדלוג הראשון. הרצון לקבל את החוטא בתשובה הוא רצון עצמי אצל ה', המושרש בבחינת 'לא רוצה' לגבי כל שאר מעשה בראשית.

נסביר: קודם היה הכל בגדר 'העלם עצמי', בחינת 'לא רוצה'. כיוון שכל ההפכים הם בעצם אותו הדבר ביחס לעצמות, גם אותו 'לא רוצה' הוא איזה סוג של רצון. איך אפשר לבטא את אותו הרצון, ה'לא רוצה' המוחלט לגבי כל העולם כולו? זהו הרצון בתשובה. הרצון של ה' בתשובה נוגע אצלו עד למקום בו הוא לא רוצה שום דבר אחר. זהו אותו הרצון שיש בתשובה אצל כל יהודי, אצל כל נשמה מנשמות עם ישראל. ה' רוצה שכל החלקים יוכללו ויתאחדו בתוך העצמות ממש.

התשובה מגיעה עד להעלם העצמי, וממילא כאשר יהודי חוזר בתשובה הוא חוזר אל ההעלם העצמי שלו, לא אל הגלוי שלו. בכל ספרי החסידות מוסבר הרבה פעמים, שתשובה היא שהאדם שב אל עצמו, לא רק אל ה'. לא רק שאדם התרחק על ידי מעשיו מה' וכעת הוא חוזר אליו, אלא כעת הוא שב אל עצמו האמיתי. בדבר הזה אפשר לטעות ולכן נסביר יותר טוב.

מהו החידוש בכך שתשובה היא שיבה אל עצמי האמיתי עוד יותר מאשר לשוב אל ה'? השאלה היא מהו אותו העצמי האמיתי. אני יכול לדמיין ולתאר לי שהשרש שלי הוא איזה מין אור אין סוף. האדם מדמיין גלוי עצום של אור שאליו הוא רצה להתקרב. הוא נמצא בארץ חשיכה, "במחשכים הושיבני כמתי עולם"[10], הוא בבחינת "רשעים שבחייהן קרויין מתים"[11], והוא רוצה להתקרב אל האור של שרשו. אבל זו לא כל האמת. האמת היא שהתשובה היא אל העצם, אל עצמי האמיתי, ולא אל אור. עצמי מלשון עצמוּת, מלשון עצימת עיניים. ענינו של עצם אינו גלוי, ולכן החזרה היא אל ההעלם העצמי, אל העלם האור כפי שהוא נכלל בתוך העצמות. לכן, כאשר אני מבטא את התשובה בכך שאני חוזר אל עצמי הכוונה היא שהתשובה היא אל העצמות ממש, אל ההעלם העצמי, ולא אל האור.

למה תשובה היא חזרה אל העצם ולא אל הגלוי? כי כאשר אדם פגם ועבר הוא פגם באור. או שהוא החסיר אור בבטול מצות עשה שהיה עליו לעשות ולא עשה, או שהוא פגם וסתם את יכולת האור מלהתגלות ידי עבירה על מצות לא-תעשה[12]. כל זה רק ביחס אל האור. אם האדם פגם באור של ה' התקון צריך להתגבר אותו הפגם, אך "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים"[13], ולכן אי אפשר לתקן מדרגה פגומה על ידי אותה המדרגה. כדי לתקן צריך לבוא התקון ממדרגה שלמעלה ממנה. לכן, בשביל לחזור בתשובה צריך להגיע אל מדרגה שהיא למעלה ממש מגדר אור. צריך לדלג אל מדרגה שמעליה ביחס של 'אין ערוך' הכי גדול שקיים, כמו זה של הדלוג הראשון.

אם כן, כל פגם קשור עם פגם באור וכדי לתקן אותו צריך לדלג אל מדרגה שמעל למושגים של אור וגלוי ולדלג אל העצם. צדיקים מתעסקים בעיקר עם אור. הם רוצים להאיר. זה מה ש'מעניין' אותם, כמו שנאמר "אור זרוע לצדיק"[14]. לעומתם, "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים אינם עומדין"[15]. מה שיתפוס את בעל התשובה הוא לא אור. אם האור תופס אותו הוא כבר בגדר צדיק. הזיקה שלו צריכה להיות אל העצם ולכן העבודה שלו היא עבודת "בכל מאדך"[16] של הדלוג הראשון.

תורה ותפלה – 'חיי עולם' ו'חיי שעה'

אי אפשר להסתפק רק בדלוג הראשון כיוון שהמטרה היא לחבר בין כל המדרגות. בעל תשובה אמיתי 'מתקן' את הדלוג הראשון ומחבר בין העצמות לאור, אבל צריך לתקן גם את שאר המדרגות:

הַדִּלּוּג הַשֵּׁנִי הוּא בְּכֹחַ לִמּוּד הַתּוֹרָה לִשְׁמָהּ (שְׁבְּ"צִמְצוּם" אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה מִתְגַּלֶּה אוֹר אֵין סוֹף ב"ה גַּם לְאַחַר הַצִּמְצוּם, שֶׁהֲרֵי "צִמְצוּם" הַתּוֹרָה הוּא עִנְיַן "צִמְצֵם שְׁכִינָתוֹ בֵּין שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן", כַּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר), שֶׁעִקָּרָהּ [רוב ה]אוֹתִיּוֹת [שבה] "בֵּינוֹנִין" כַּנַּ"ל [ואילו האותיות הגדולות והקטנות שבה באות רק בתור התכללות].

התורה היא גם בסוד הצמצום, אלא שהצמצום הראשון בא במטרה להעלים את האור ואילו הצמצום של התורה בא במטרה לרכז את כל אור הבלי-גבול אל תוך אותיותיה. על כן, כל אות שהוגים ולומדים בתורה היא בסוד המשכת אור הבלי גבול בתוך הגבול, בסוד 'מועט המחזיק את המרובה'.

הַדִּלּוּג הַשְּׁלִישִׁי הוּא בְּכֹחַ מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת,

בתחלת השער הסברנו שהאותיות הקטנות הן בסוד עבודת התפלה, כאשר האדם מתכוון בתפלתו להמשיך רבוי של שפע שייזל אל תוך העולמות התחתונים. בלשון חז"ל[17]: התפלה היא "חיי שעה" ביחס לתורה שהיא "חיי עולם". התפלה מוגדרת כקטנה מאד ביחס אל חיי הנצח של התורה מצד עצמה. התורה באה להמשיך אור אין סוף בתוך עולם האצילות, שהוא עולם נצחי. בקבלה מסבירים[18], שהבטוי "חיי עולם" מכוון אל החיים של פרצוף ז"א ואילו הבטוי "חיי שעה" מכוון אל החיים של נוקבא דז"א. ההסבר כאן הרבה יותר עמוק וכולל. אצלנו, "חיי עולם" של התורה הם המשכת האין סוף בתוך האצילות ואילו "חיי שעה" של התפלה הם המשכת האור בעולם הבריאה. הרבוי הוא מציאות ה'שעה', לא מציאות הנצח והאחדות. זה היה ההסבר בתחלת השער. מה נוסף כעת בהסבר הוא, שאותו היחס בין תורה ותפלה קיים גם בין למוד תורה לשמה ובין קיום המצות המעשיות בפועל, בין האותיות הבינוניות ובין האותיות הקטנות.

כתוב, שכאשר אני לומד תורה אני יכול לקיים את כל המצות כולן בלמוד שלי, למעלה מן הזמן והמקום. על למוד תורה נאמר "תלמוד תורה כנגד כולם"[19], והכוונה היא כנגד הפנימיות של כל המצות. אפשר ללמוד את הלכות הקרבת קרבנות בלילה, בחוץ לארץ ובזמן הזה. כלומר, במקום הפסול להקרבת קרבן, בזמן הפסול להקרבתו ובתקופה בה אין בכלל אפשרות להקריב קרבנות. בכל זאת נאמר על אותו הלומד "מעלה אני עליהם כאילו הקריבום"[20]. הלמוד אינו תלוי בחילוקים של זמן ומקום.

זו דוגמה טובה לכך שלמוד תורה לשמה ממשיך אור אין סוף בתוך האצילות. מה זו אצילות? אצילות היא גם רבוי כלים, אבל לא רבוי במובן של התרבות אלא רבוי באחדות. בלמוד על המצות אין שום הגבלת זמן ומקום, אין בו שום פרוד בין אחת אל השניה ואת כולן ניתן ללמוד יחד. למשל: בהלכות תלמוד תורה כתוב[21], שכדי לקיים את מצות ידיעת התורה צריך שכל התורה כולה תהיה בבת-אחת בתוך המח שלי [אין הכוונה אל מצות למוד התורה, להגות בה יומם ולילה, אלא אל מצות ידיעת כל התורה כולה]. צריכה להיות בה בהירות – מלשון "בהר סיני"[22]. ברגע אחד יש אצלי את כל המצות, ללא שום הגבלה של זמן ומקום. הן בגדר 'מועט שמחזיק את המרובה' ועם כל זאת באחדות גמורה. כל זה בסוד הדלוג השני, מאין סוף לאצילות.

מה שאין כן במצות מעשיות. בהן ההכרח הוא לרדת אל תוך המציאות המחולקת של מקום וזמן, ושם לא כל מקום ראוי ולא כל זמן ראוי. זו ירידה אל תחום הרבוי והפרוד במטרה להרבות בו אור של תורה. המטרה היא לחבר את האצילות עם הבריאה, להמשיך אור אין סוף ה"סובב כל עלמין" למטה. כלומר, לחבר את התוצאה של כל למוד התורה לשמה, של האצילות, עם המציאות התחתונה על ידי קיום המצות המעשיות.

שֶׁרֵאשִׁיתָן "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכֻלָּן הֵן הַמְשָׁכוֹת וְיִחוּדִים לְמַטָּה, בְּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה הַנִּבְרָא יֵשׁ מֵאַיִן דַּוְקָא.

מהו הרמז לכך שכל עניינן של המצות המעשיות הוא להחדיר את אור האחדות דוקא בתוך הרבוי? מן המצוה הראשונה בתורה, שנקראת "מצוה רבה"[23] – מצות "פרו ורבו"[24]. בלשון חז"ל ענינה הוא "להרבות את הדמות"[25]. זו מצוה שנצטוה בה אדם הראשון, אבל ממתן תורה ואילך היא נתייחדה לעם ישראל. כל ילד יהודי שמולידים הוא עוד דמות של "ה' אחד", עוד אספקלריה של אחדותו יתברך, בתוך מציאות הרבוי. זוהי המצוה הפותחת את כל מצות התורה, והכלל הוא "הכל הולך אחר הפתיחה"[26].

ספירת הכתר – הממוצע המחבר

אם כן, יצא לנו ששלשת העבודות של שלשת הדלוגים הם עבודת התשובה, התורה והמצות:

תְּשׁוּבָה תּוֹרָה מִצְוֹת עוֹלֶה ג פְּעָמִים כֶּתֶר.

כאמור, כל אחת משלש העבודות הללו היא דלוג: תשובה היא דלוג מעצמות לאין סוף, תורה היא דלוג מאין סוף לאצילות ומצות הן הדלוג מאצילות לבריאה. הדבר הראשון שאפשר להסיק מן הרמז הזה הוא, שהערך הממוצע של כל אחת מן העבודות הללו עולה כתר. כלומר, כתר פרושו דלוג.

דלוג הוא מושג שלא נמצא בפרוש בספר התניא וכל שכן בספרות הקבלה, ולכן צריך למצוא לו מינוח מתאים משפת הקבלה. כעת יצא לנו שהמונח הזה הוא כתר, הספירה הראשונה מבין ה"עשר ספירות בלימה"[27]. בו נמצא כח הדלוג.

כָּל דִּלּוּג הוּא בְּסוֹד הַכֶּתֶר, שֶׁהוּא הַמְּמוּצָּע הַמְּחַבֵּר בֵּין כָּל שְׁתֵּי בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁבְּ"אֵין עֲרוֹךְ" אַחַת לַשְּׁנִיָּה מִצַּד עַצְמָן.

מה זה כתר? כתר הוא כח של ממוצע המחבר שתי מדרגות, שני עולמות, שאין שום קשר ביניהם. אין ערוך בין אחד לשני. כך מוגדר כתר בחסידות[28]. הכח לחבר הוא עצמו פנימיות המושג דלוג. אותו כח שמוציא את הפכו הגמור הוא חיצוניות המושג דלוג, בעוד פנימיותו הוא הכח שמייחד ומחבר אותם. זהו סוד הכתר בקבלה.

לכן כתוב, שהכתר הכי כללי כולל את כל מה שבין העצמות ובין ספירת החכמה של עולם האצילות. הוא כולל את כתר של עולם האצילות, את מדרגת 'אדם קדמון' שהוא הכתר לכל עולמות אבי"ע, את מדרגת "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[29], את אור אין סוף וכך הלאה למעלה. בכל מה שיש באמצע יש ממד של כתר.

על הכתר, המושרש באור אין סוף שלפני הצמצום, יש חקירה בראשונים, המובאת באריכות בספר הפרדס לרבינו הרמ"ק[30], האם הכתר הוא האין סוף. יש האומרים שכן ויש שאומרים שחלילה מלומר כך, שהכתר הוא רק נאצל. הרמ"ק נוטה לומר שהכתר רק נאצל, אבל הוא בכל זאת מביא את הדעות על פיהן הכתר הוא האין סוף. בכתבי האריז"ל[31] מקויימות שתי הדעות, וכך מוסבר באריכות בחסידות[32]. בכתר יש פנימיות וחיצוניות, פרצוף אריך אנפין ופרצוף עתיק יומין. כתוב, שפרצוף עתיק יומין הוא עדיין המדרגה התחתונה שבעליון. אם העליון הוא ה' – גם על עתיק יומין שייך לומר כך. "עתיק יומין"[33] הוא כנוי לה' בספר דניאל [על אף שבכתבי האריז"ל[34] גלוי זה הוא נמוך, גלוי פנימיות הכתר של עולם העשיה הרוחני בלבד], בעוד אריך אנפין אינו בטוי מן התנ"ך. הכלל בקבלה אומר "השתלשלות הכתרים זה מזה"[35], והכוונה בו היא שכל הכתרים קשורים זה בזה. לפי זה, פרצוף עתיק יומין הוא, כביכול, עדיין ה'. לעומת זאת, פרצוף אריך אנפין מוגדר 'העליון שבתחתון'. לכן, מצד אריך אנפין הכתר אינו אין סוף, ואילו מצד עתיק יומין הוא כן. כך מוסבר בחסידות יישובו של האריז"ל לחקירת הרמ"ק.

באמת, בכתבי האריז"ל אין למעלה מן הבטוי 'אין סוף', אבל בחסידות מבחינים ומדגישים מאד שאין סוף אינו ה', אינו העצמות, ובכך רוממתי את הכתר עוד יותר. לא רק שהכתר הוא האור אין סוף אלא שהוא הכח של הדלוג מן העצמות אל אור אין סוף. הכל נכלל בסוד הכתר.

הַדְרָגָה, קצוות ומה שמעליהם

מכל זה יוצא לנו, שהכח החיצוני של הדלוג ממציא את הפכו אבל בפנימיותו הוא מחבר את שני הקצוות יחד. תמיד כאשר יש ממוצע המחבר הוא צריך להיות מושרש במקום שלמעלה משני הקצוות. זהו סוד הכתר בכל מקום – מצד פנימיות הוא עדיין הסוף של קצה אחד ומצד חיצוניותו הוא התחלה של הקצה השני.

כל פעם שיש ממוצע בין שני הפכים – זה עצמו פרדוקס. אם יש שני דברים שהם בגדר הפכים גמורים איך יש בכלל שייכות לממוצע ביניהם? אם היתה הדרגה היה אפשר לדבר על ממוצע, וכך הוא ברוב התופעות במציאות. מי שמתמצא בהתפתחות המחשבה בעולם החול יודע שבדורות הראשונים חשבו בקיצוניות. התייחסו אל המציאות כאל קצוות – קצה החום מצד אחד ולעומתו קצה הקור מן הצד שני. הם ייחסו לכל קצה מציאות בפני עצמה, שקור היא תופעה בפני עצמה וחום היא תופעה בפני עצמה. אותם הקדמונים חשבו שיש כוכב אחד שאחראי על קור ויש כוכב אחר שאחראי על חום. לעומתם, החשיבה היותר חדשה, הרואה את עצמה כסותרת את קודמתה, חידשה שצריך לראות בכל תופעה המשכיות. כלומר, אין קור בפני עצמו או חום בפני עצמו אלא רק טמפרטורה. אותו הדבר בדיוק יכול להיות פעם קר ופעם חם והדבר תלוי רק בגובה הטמפרטורה.

מה קורה כאן בחשיבה? הקדמונים, כנראה, הרגישו צורך להתיחס אל המציאות במובנים של דלוג. מצד אחד, זו השקפה הרבה יותר עמוקה מאשר להתיחס במובנים של המשכיות, אך מצד שני צריך גם את השקפת ההמשכיות. זו ראיה קצונית, לראות שיש דבר ויש את היפוכו וממילא אין שום דבר ביניהם. לעומתם, באים האחרונים ואומרים 'למה אתה מתסכל כך על המציאות?', הכל המשכיות אחת של סדר והדרגה. זהו חלק מתהליך החשיבה הכללי האומר שיש לצאת ולברוח מדברים מוחלטים. הכל יחסי. אין דבר חם או דבר קר לגמרי, יש רק קור יחסי או חום יחסי.

הארכנו בכל זה כדי להדגיש שהמושג דלוג אצלנו, כפי שהסברנו אותו כממוצע, ככתר, כולל את אותם שני הצדדים שיש בחילוקי הדעות שבמדע [שעד היום נלחמות אחת בשניה]. הדלוג בחיצוניות נועד כדי להכיר במוחלטות שיש בהפכים, להכיר בכך שיש דבר ויש את היפוכו, ואין במבט ראשון שום גשר ביניהם. אבל כעת חידשנו שהדלוג הוא ממוצע. אם נתייחס אל ממוצע כאל השיטה השניה, שיטתו של המדע המודרני, ננטרל את כל החידוש של הדלוג. כלומר, אין בכלל פער בין המדרגות אלא כולן תוצאה של סדר והדרגה. הכל פרוה, אין בשר וחלב [אולי יש פרוה נוטה לחלבי ויש פרוה שנוטה לבשרי...]. אבל אנחנו לא אומרים כך.

אנחנו אומרים שהדלוג הוא ממוצע שכולל את שתי השיטות. זהו פרדוקס הפרדוקסים. הוא מן הדברים הכי עמוקים, מן היסודות של כל החסידות. יש דלוג בין המדרגות, וצריך להרגיש היטב את המרחק שביניהן ביחס של 'אין ערוך' – זהו סוד הצמצום של האריז"ל – ועם כל זה יש ממוצע המחבר ביניהן. הממוצע הזה לא בא להחליש את עוצמת הדלוג. הוא אמנם בא לחבר, אבל החיבור הוא בין שני דברים שבהחלט אין ערוך בין אחד לשני. מה שמתגלה בסוף הוא אחד, אבל לא אחד של 'פרוה' אלא אחד של "אחד יחיד ומיוחד". פרוש הבטוי 'מיוחד' בחסידות[36] הוא הנקרא בלשון חז"ל "אין כיוצא בו"[37], special. זהו אחד שאי אפשר להצביע על עוד אחד כמותו, ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[38]. זהו סוד הממוצע המחבר, אשר בלשון הקבלה הראשונה נקרא כתר.

כתר המלך

לפני שנקביל את ג' הכתרים בפרטיות אל שלש העבודות נקדים עוד הקדמה בענין הכתר. כאשר לומדים את ענין הספירות בקבלה עולה שאלה: הרי כל הספירות מקבילות אל חלקי הגוף – חכמה-בינה-דעת אל השכל, חסד וגבורה אל הידים וכו' – ככתוב ב'פתח אליהו'[39]. פתאום נכנסת ספירת הכתר, שהיא הספירה הכי גבוהה, והיא בכלל לא מן הגוף. היא סתם חתיכת חומר שהכין בעל מלאכה שהמלך מניח אותה על הראש שלו. איזה מן דמוי זה? איך אפשר לדמות אותו אל משהו שיותר גבוה מן השכל, מן החכמה שלי?

על פי ההסבר שלנו הדבר מתחיל לקבל בהירות. אכן, ספירת הכתר אינה אחת מן הספירות. היא כח של דלוג בין מדרגות, בין אישים. למשל, על כתר של מלך אמיתי כתוב שצריך שיהיה "הכתר הולמו"[40]. הכתר של המלך הוא הגלוי של כח הדלוג בין אביו, המלך הקודם, לבינו. כתרו אינו הוא בכלל, הוא משהו באמצע. הוא ממוצע המחבר, והוא-הוא פנימיות הדלוג שבין שתי מדרגות, בין שני עולמות, בין שני דורות. מלך אמיתי הוא כמו דוד ושלמה, המקבלים את הכתר שלהם מה' – "וישב שלמה על כסא ה' למלך"[41]. כלומר, באמת הכתר אינו המלך, אלא הוא פנימיות הדלוג שבינו ובין המלך הקודם, בין המציאות שלו ובין המציאות הקודמת.

דוקא במלכות, יותר מאשר בכל דבר אחר, רואים את תופעת היחס של 'אין ערוך'. עם כל זה ששלמה הוא הבן של דוד אביו, לא רואים אצלו את כל מסירות הנפש שהתגלתה אצל דוד. אצל רחבעם בנו כבר רואים עוד יותר הדרדרות [הדרדרות מלשון דור דור]. בנבואה לא רואים את אותה ההדרדרות. להיפך, בין אליהו הנביא ובין אלישע לא רק שלא רואים הדרדרות אלא רואים עליה "פי שנים"[42]. המעבר אצל הנביאים אינו דומה אל המעבר ממלך אל מלך. את ההבדל הזה ניתן לראות לא רק בתחום הקדושה. למשל, אצלינו היום במדינה רואים הדרדרות מדור לדור, דבר שלא רואים בתחומים אחרים של חול, כמו מדע וכו'.

למה זה? זה קורה בגלל שבמעבר ממלך אל מלך יש דלוג הערך, שלא על פי סדר והדרגה. המלך השני הוא נמוך באין ערוך מקודמו. לא מחייב שהוא יהיה רשע, אלא שהוא צריך שמירה מן הכתר. צריך שהכתר "יהיה הולמו". הוא מה שמחבר, על אף דלוג הערך. להיפך, הוא פנימיות כח הדלוג שמהווה ממוצע המחבר בין שתי המדרגות. אכן, רצון ה' הוא שיהיו הרבה דלוגים עד שנגיע מטה-מטה ונגלה גם שם שה' אחד – "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[43]. לכן עיקר תכלית הכוונה של בריאת העולמות קשורה עם השתלשלות מלכים. המלכים מגיעים עד למציאות הכי תחתונה ושם דוקא ה' רוצה דירה – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[44].

"שלשה כתרים הם"

אם יצא לנו רמז עם שלש פעמים המילה כתר צריך לייחס לכל אחד משלושת העבודות – תשובה, תורה, מצות – כתר מיוחד. בפרקי אבות מובא "ר' שמעון בר יוחאי אומר: שלשה כתרים הם כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן"[45]. שואלים המפרשים, למה מונה ר' שמעון רק שלשה כתרים הרי יש כאן ארבעה? המכנה המשותף לכל הפרושים הוא, ש"כתר שם טוב" הוא ערך בפני עצמו הכולל את כולם. לכן לא ראוי למנות אותו עם שאר הכתרים[46]. הוא עולה עד לעצמות, עד לאמונה הפשוטה, ולכן כתר שם טוב עולה אמונה תענוג רצון, כללות ג' הרישין שבכתר.

ההסבר שנביא כעת לשלשת הכתרים הוא ההסבר שמובא בדרך כלל בחסידות[47]. נתחיל במונחים של קבלת האריז"ל: עולם האצילות בנוי מהרבה פרצופים, שבכל אחד יש עשר ספירות ולכל אחד יש כתר שמונח על ראשו. הפרצוף התחתון הוא פרצוף המלכות, נוקבא דזעיר אנפין, שהכתר שלה הוא ודאי כתר מלכות. הפרצוף הגבוה ממנו הוא פרצוף זעיר אנפין, הזכר של פרצוף המלכות. "בנין הזכר מן החסדים"[48], בסוד הפסוק "זכר חסדו"[49], ועל כן מובא בקבלה וחסידות שהכתר של זעיר אנפין הוא כתר כהונה. הכהן הוא איש חסד. זה פשוט. כעת צריך להסביר את שני הכתרים הנוספים – כתר שם טוב וכתר תורה. ההסבר כאן יורד מלמעלה למטה, כאשר מתוך ארבעת הכתרים יש לנו רק שלשה דלוגים להקביל [נצטרך להסביר על מה אנו 'מוותרים'].

ובכן, מי שלומד תורה הכתר שלו הוא כתר תורה, וכך מביא הרמב"ם בפרוש בהלכות תלמוד תורה[50]. אמנם בכתר כהונה זוכים – על פי פשט – רק אהרן ובניו, ובכתר מלכות הזכיה עוד יותר מצומצמת, רק אל דוד ובניו. בכל זאת, כאשר מקיימים מצות מעשיות מקבלים בפועל ממש עול מלכות שמים, ובכך ממשיכים למטה את גלוי מלכות ה', מקימים ומתקנים את כתר המלכות. לכן כתוב שכל המצות הן 'מצות המלך', שכל תפקידן הוא להמליך ולהכתיר את המלך ולגלות את כתר המלכות.

לפיכך, ברור שהדלוג הראשון הוא בסוד כתר שם טוב. הדלוג השני, בסוד תורה לשמה, הוא ודאי כתר תורה. הדלוג השלישי – בעבודת קיום המצות המעשיות – הוא ודאי כתר מלכות. נשאר רק להסביר מה קרה לכתר כהונה, ולזאת נגיע בהמשך.

נתחיל להסביר בפרטיות. הדלוג הראשון, מעצמות לאין סוף, הוא כתר שם טוב:

וְהֵן "כֶּתֶר שֵׁם טוֹב" (שֶׁ"עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן" עַד לָעַצְמוּת מַמָּשׁ,

מוסבר בחסידות שכוונת הבטוי "כתר שם טוב עולה..." היא כח שעולה ועולה עד אין סוף, עד לעצמות ממש, עד לקדמות של "קדמון לכל הקדומים". הדלוג הזה הוא בסוד תשובה.

שֶׁעִיקָר הַתְּשׁוּבָה לְתַקֵּן אֶת הַשֵּׁם טוֹב אהוה ב"ה – בְּחִינַת תִּקּוּן הַכְּלָלִי, תִּקּוּן הַבְּרִית וְהַהִתְקַשְּׁרוּת לְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ),

למה 'כתר שם טוב' הוא הכתר שמונח על ראשו של בעל התשובה? כתוב שיש הרבה מדרגות בתשובה, אבל עיקר התשובה – להגיע אל ה"העלם העצמי של האור במאור" – הוא תקון הברית, ההתקשרות העצמית. התקשרות אל העצם. הוא יותר חמור מכל הפגמים בקיום התורה והמצות כדבעי. כל הפגמים הם רק פרטים חיצוניים, כביכול, של התקון הכללי – אבוד הקשר וההכרה לעצמות ה'. פגם הברית הוא אבוד עצמי לדעת, ולכן הוא החמור ביותר מביניהם.

בקבלה נקראת ההתקשרות לעצם 'שם הטוב'. טוב עולה אהוה, שהוא השם הקדוש בקבלה של ההתקשרות אל הברית. ברית הוא הצדיק שנקרא גם הוא 'טוב' – "אמרו צדיק כי טוב"[51]. 'כתר שם טוב' הוא הכתר של תקון השם הטוב, של תקון הברית, תקון כח ההתקשרות אל העצם. זו עבודת התשובה השלמה – החזרה אל עצמו – שלמעלה אפילו מלמוד תורה לשמה. זו הפנימיות של הדלוג הראשון.

מהם שאר הכתרים?

"כֶּתֶר תּוֹרָה" וְ"כֶתֶר מַלְכוּת" (שֶׁהֲרֵי כָּל הַמִּצְוֹת הֵן "מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ", וִיְסוֹד כֻּלָּן הוּא קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם) [אלו ודאי כנגד הדלוגים השני והשלישי]. [מה עם כתר כהונה?] "כֶּתֶר כְּהוּנָה" הוּא בְּסוֹד הָאֲצִילוּת עַצְמָהּ לְהַמְשִׁיךְ מִמּוֹחִין לַמִּדּוֹת שֶׁבָּהּ, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח.

כאן צריך לחזור אל ההסבר שהתחלנו על פי מונחי קבלת האריז"ל. כאמור, כתר כהונה הוא כתר פרצוף המלכות, כתר רחל. כתר כהונה הוא כתר של פרצוף זעיר אנפין. מהו כתר תורה? זהו הכתר של פרצופי אבא ואמא ביחד. הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין, כחדא נפקין כחדא שריין"[52], "שוין בקומתן"[53], ולכן יש כתר משותף לשניהם [גם לזו"ן היה ראוי להיות כתר משותף אלא שהלבנה, המלכות, קטרגה ולכן ה' מיעט את אורה, וכך נעשה לכל אחד מהם כתר בפני עצמו]. 'אבא ואמא עילאין' הם השכל, החכמה והבינה, ולכן הם כנגד כתר תורה, עליה נאמר "אורייתא מחכמה נפקת"[54]. לפי זה, כתר שם טוב הוא הכתר הכללי [וכאמור, כתר שם טוב עולה אמונה תענוג רצון] ולכן הוא "עולה על גביהן", על גבי הכתרים של ארבעת הפרצופים הפרטיים, ונחשב לכתר בפני עצמו.

מה כל זה אומר לגבי כתר תורה? התפקיד של כתר כהונה הוא להמשיך מוחין אל המדות. הוא ממוצע בין שכל לרגש. הממוצע הזה הוא אינו אחד מן הדלוגים הכלליים שמנינו. הוא דלוג בתוך האצילות עצמה, בין גלוי המוחין ובין גלוי המדות שבה.

כעת נוכל להסביר יותר טוב את ההסבר בתחילת השער לחפיפה בין שני הדלוגים האחרונים. ראינו, שהדלוג השני אצל ר' הלל מגיע עד "רשימה וקו" ואנחנו הסברנו שהוא כולל גם את כל עולם האצילות. אכן, בתוך האצילות עצמה יש שתי מדרגות שונות – מוחין ומדות – וגם ביניהן קיים מעין דלוג. הדלוג הזה הוא כתר כהונה.

מהי הכוונה? בתורה עצמה יש שתי מדרגות: למוד הנסתר ולמוד הנגלה. בדרך כלל היחס בין שתי המדרגות יהיה היחס בין מוחין ומדות, כאשר למוד הנסתר הוא כנגד המוחין – "הסתרות לה' אלקינו" – ואילו למוד הנגלה הוא כנגד המדות – "והנגלות לנו ולבננו"[55]. כאן נחלק את למוד הנגלה עצמו לשתי מדרגות: יש למוד של "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא"[56] ויש למוד יותר תיאורטי [כך הוא הלמוד ברוב הישיבות]. הלמוד הזה הוא יותר עמוק, שכן הוא אינו מתעסק עם המעשה בפועל אלא רק עם הסברות. הוא אמנם יותר עמוק, אבל אחר כך צריך לדלג מן הלמוד הזה אל הלמוד להלכה, הלכה למעשה. זהו למוד שקשור עם המדות. הדלוג הזה הוא בסוד 'כתר כהונה', שבמערכת הדלוגים שלנו שייך עדיין כולו אל מדרגת האצילות.

נחזור ונסכם: הדלוג הראשון מעצמות לאין סוף הוא כנגד הכתר הכללי, 'כתר שם טוב'. בעבודת האדם זו עבודת התשובה. המעבר מן הכתר אל פרצופי אבא ואמא עילאין דומה אל הדלוג השני, מבלי גבול לגבול. החכמה הבינה והדעת הם כבר בגדר של גבול, אבל גבול בו שוררת אחדות. בשכל נמצא הכל עדיין באחדות, כפי שהסברנו לגבי מצות ידיעת התורה, אבל היא כבר אינה אותו בלי גבול של הכתר. זהו 'כתר תורה', כתר של פרצופי אבא ואמא, בלשון האריז"ל. 'כתר כהונה' הוא בתוך האצילות, בתוך העבודה של התורה, תורה לשמה. לבסוף, 'כתר מלכות' הוא הדלוג מאצילות לבריאה. המלכות דאצילות היא זו שיורדת בעצמה אל הבריאה להוות לחיות ולקיים את כל העולמות התחתונים.

alt

 

נסכם את הפרק: בפרק הזה ראינו את שלשת העבודות שיש בדלוגים – תשובה, תורה ומצות – וכיצד הם מקבילים אל המושג הכללי כתר. לבסוף ראינו כיצד שלשת הדלוגים מקבילים לשלשת הכתרים במשנת ר' שמעון בפרקי אבות.

* * *



[1] משלי ו, כג.

[2] דברים ו, ה.

[3] פסיקתא דרב כהנא כד, ז.

[4] יחזקאל יח, ד ו-כ.

[5] משלי יג, כא.

[6] תפלת שמונה עשרה.

[7] דברים רבה ב, כ.

[8] תנחומא בשלח טו; פרקי דר' אליעזר מב.

[9] זח"א פו, ב; עץ חיים שער י פ"ב; מבו"ש שער ב ח"ג פ"א.

[10] תהלים קמג, ג; איכה ג, ו.

[11] ברכות יח, ב.

[12] ראה תניא, אגרת התשובה פרק א.

[13] ברכות ה, ב; נדרים ז, ב; סנהדרין צה, א.

[14] תהלים צז, יא.

[15] ברכות לד, ב.

[16] דברים ו, ה.

[17] שבת י, א.

[18] ראה תניא, קונטרס אחרון ד"ה 'להבין מה שכתוב בפע"ח'.

[19] שבת קכז, א; קידושין לט, ב.

[20] תענית כז, ב; מגילה לא, ב; ראה גם מנחות קי, א ועוד.

[21] ראה שו"ע אדמו"ר הזקן יו"ד הלכות תלמוד תורה פ"ב ה"ה.

[22] ויקרא כה, א ועוד.

[23] גיטין לח, ד תוס' ד"ה 'כל המשחרר'.

[24] בראשית א, כח.

[25] יבמות סג, ב; בראשית רבה יז, ב.

[26] פרקי דר' אליעזר מב.

[27] ספר יצירה פ"א מ"א.

[28] ראה עץ חיים שער דרושי אבי"ע פ"ד; תניא, אגרת הקדש יז; לקוטי תורה שיר השירים ז, ד ואילך; המשך תער"ב ח"ג עמ' א'ריד.

[29] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[30] פרדס שער ג.

[31] עץ חיים שער מב (דרושי אבי"ע) פ"א; שער כג פ"ח.

[32] לקוטי תורה במדבר יב, א; שם שלח מט, ג; מאמרי אדה"ז ענינים עמ' קצא; סידור (עם דא"ח) קב, ד; שם רלב, ד; שם שו, ב. סה"מ ה'ש"ת עמ' 40.

[33] דניאל ז, ט.

[34] ספר הליקוטים ספר שופטים פ"ג.

[35] ראה שער היחוד פרק ז; מאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא עמ' נד; סה"מ תש"ג עמ' 112 וש"נ.

[36] ראה שער 'ארבעה עולמות' סוף פרק ג.

[37] הוריות יג, א; במדבר רבה י, ה ועוד.

[38] הקדמת תקו"ז (פתח אליהו).

[39] שם. ראה הסבר ההקבלה בהרחבה בשער א פרק יד.

[40] עבודה זרה מד, א-ב; סנהדרין כא, ב ברש"י ד"ה 'שבקש להולמו'.

[41] דברי הימים א כט, כג.

[42] מלכים ב ב, ט.

[43] זכריה יד, ט.

[44] תנחומא נשא טז.

[45] אבות פ"ד מי"ג.

[46] התבאר באריכות בשער ג' רישין שבכתר.

[47] ראה המשך תרס"ו עמ' שנו; פלח הרמון לשיר השירים.

[48] זח"ג מח, ב; שם קמה, ב. עץ חיים שער טל דרוש י.

[49] תהלים צח, ג.

[50] פ"ג ה"א.

[51] ישעיה ג, י.

[52] ראה זח"ג ד, א.

[53] ראה עץ חיים שער יד פ"ז מ"ב.

[54] זח"ב קכא, א; וראה שם פה, א.

[55] דברים כט, כח.

[56] יומא כו, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com