חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ט הדפסה דוא

איך אפשר להבין את המשמעות של הדלוגים בעבודת ה? נתחיל לקרוא בפרק ט:

 

פרק ט

הדלוג הראשון [שכנד אתוון רברבין] הוא בכח התשובה דוקא, שמגיעה עד להעלם העצמות ממש.

שרש התשובה הוא מעל לתורה. התורה היא עבודה שעל פי קו המידה, והיא בסוד הקו שבוקע את המקום הפנוי שנוצר על ידי הצמצום הראשון. ממילא, התורה קשורה גם עם אור אין סוף – "תורה אור" – שלפני הצמצום הראשון וגם עם אור הקו שבוקע אחריו. לכן התורה קשורה עם הדלוג השני, מאור אין סוף לרשימה  וקו. אבל עבודת התשובה שייכת לסוד הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף. בעבודה זו עבודת "בכל מאדך" מאור אין סוף לעצמות.

ידוע מדרש חז"ל המפורסם, ששאלו לחכמה  מה דין אדם החוטא והיא אמרה "הנפש החוטאת היא תמות", שאלו את הנבואה והיא אמרה "חטאים תרדף רעה" ומגיעים לו יסורים, שאלו את התורה והיא אמרה "יביא קרבן ויתכפר לו" ככתוב בתורה, ולבסוף כששאלו לקב"ה הוא ענה "יעשה תשובה ויתכפר לו". מכאן אנו לומדים שהעצה של תשובה מגיעה ישירות מעצמותו יתברך, שלמעלה גם משרש התורה. התורה, מצד מדרגתה המקורית אינה יכולה לומר את מה שעונה הקב"ה, שכן היא שייכת אל הדלוג השני, ואילו והתשובה של ה' בעצמו היא בסוד הדלוג הראשון. זה הדלוג הראשון מלמטה למעלה, מאור אין בסוף לשרש הנעלם שלו בעצמות ה' ממש.

יש חוטאים שהמלאכים מסרבים לקבל אותם בתשובה מחמת עוצמת החטאים שלהם. אף אחד לא מוכן ללמד עליהם זכות ולהושיט להם את ידו לקבלם בתשובה. ה' הרי רוצה בתשובה – "הרוצה בתשובה" – אבל המלאכים מוחים על ידו. כתוב בחז"ל שלחוטאים כאלו ה' צריך לחתור חתירה – לקבל אותם במחתרת – מתחת לכסא הכבוד שלו, כיוון ש"ימינו פשוטה לקבל שבים". הדוגמה הידועה בחז"ל היא מנשה, מלך יהודה, שעבר על כל התורה כולה, כולל הריגת סבו ישעיהו הנביא ועוד זוועות ש'לא יאומן כי יסופר'. חטא והחטיא את כל עם ישראל. בכל זאת, כשירד לגלות בבל חזר בתשובה והמלאכים לא רצו לקבל אותו עד שהקב"ה בעצמו חתר לו חתירה תחת כסא הכבוד לקבלו בתשובה. זו דוגמה לדבר ששכל של תורה לא מוכן לקבל אותו.

 

הדלוג הראשון, כאמור, הוא ממצב של 'לא רוצה' למצב של 'רוצה'. להשתנות מן הקצה אל הקצה. פתאם עולה, כביכול, ברצונו לברוא את העולם – "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", בלשון הזהר. זה הדלוג הראשון. הרצון לקבל את החוטא בתשובה הוא רצון עצמי אצל ה' שמושרש בבחינת 'לא רוצה' לגבי כל שאר מעשה בראשית.

נסביר. קודם היה העלם עצמי, בחינת 'לא רוצה'. כיוון שכל הפכים הם בעצם אותו הדבר ביחס לעצמות, אז גם ה'לא רוצה' הוא איזה סוג של רצון. איך אפשר לבטא את הרצון הזה, של 'לא רוצה' מוחלט לגבי כל העולם כולו? זה הרצון בתשובה. הרצון של ה' בתשובה נוגע אצל ה' עד למקום בו הוא לא רוצה שום דבר אחר. זה הרצון שיש בתשובה אצל כל יהודי, אצל כל נשמה מנשמות עם ישראל. ה' רוצה שכל החלקים יוכללו ויתאחדו בתוך העצמות ממש.

התשובה מגיעה עד להעלם העצמי, וממילא כשיהודי חוזר בתשובה הוא חוזר להעלם העצמי שלו, לא לגלוי שלו. בכל ספרי החסידות מוסבר הרבה פעמים, שתשובה זה לשוב אל עצמו, לא רק לשוב אל ה'. לא רק שאדם התרחק על ידי מעשיו מה' וכעת הוא חוזר אליו, אלא זה לשוב אל עצמך האמיתי. בדבר הזה אפשר לטעות ולכן נסביר יותר טוב.

מה חידוש בזה שתשובה זה לשוב אל עצמי האמיתי עוד יותר מאשר לשוב אל עצמי? השאלה היא מהו אותו העצמי האמיתי. אני יכול לדמיין ולתאר לי שהשרש שלי הוא איזה מין אור אין סוף. הוא מדמיין גלוי, גלוי עצום של אור, ואליו הוא רצה להתקרב. הוא נמצא ב"ארץ חשיכה", "במחשכים הושיבני כמתי עולם" כי הוא בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים", והוא רוצה להתקרב אל האור של שרשו. אבל זה לא האמת. האמת היא שהתשובה אל העצם, אל עצמי האמיתי, היא לא אל אור. היא אל עצם. המילה עצמי היא מלשון עצמות, מלשון עוצם עיניים. זה לא מלשון גלוי. זה לחזור להעלם העצמי, להעלם של האור כמו שהוא בתוך העצמות. לכן לבטא את התשובה בכך שאני חוזר אל עצמי זה בעצמו אומר שהתשובה היא אל העצמות ממש, אל ההעלם העצמי, ולא אל האור.

למה תשובה צריכה לחזור אל העצם ולא אל הגלוי? כי כשאדם פגם ועבר הוא פגם באור: או שהחסיר אור בבטול מצות עשה שהיה עליו לעשות ולא עשה, או שפגם וסתם בכך שהאור לא יוכל להתגלות על ידי עבירה על מצות לא-תעשה. כל זה עוסק באור. אם האדם פגם הוא צריך להתגבר על מה שהוא פגם באור של ה'. כתוב ש"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים" ולכן אי אפשר לתקן מדרגה פגומה על ידי אותה המדרגה. צריך לתקן ממדרגה שלמעלה ממנה. לכן, בשביל לחזור בתשובה צריך להגיע למדרגה שהיא למעלה מכל אור ממש. צריך לדלג למדרגה שמעליה באין ערוך, אין ערוך הכי גדול שיש, כמו בדלוג הראשון.

שוב, כל פגם קשור עם פגם באור וכדי לתקן את הפגם צריך לדלג למדרגה שמעל למושג אור וגלוי, לדלג אל העצם. צדיקים מתעסקים עם אור. הם רוצים להאיר. זה מה ש'מעניין' אותם. "אור זרוע לצדיק". אבל "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". מה שיתפוס את הבעל תשובה זה לא אור. אם האור תופס אותו אז הוא כבר צדיק. הזיקה שלו צריכה להיות אל העצם ולכן העבודה שלו היא עבודת "בכל מאדך" של הדלוג הראשון.

 

אי אפשר להסתפק רק בדלוג הראשון כיוון שהמטרה היא לחבר בין כל המדרגות. בעל תשובה אמיתי 'מתקן' את הדלוג הראשון ומחבר בין העצמות לאור, אבל צריך לתקן גם את שאר המדרגות:

הדלוג השני הוא בכח למוד התורה לשמה (שב"צמצום" אותיות התורה מתגלה אור אין סוף ב"ה גם לאחר הצמצום, שהרי "צמצום" התורה הוא ענין "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון", כמבואר במקום אחר), שעיקרה [רוב ה]אותיות [שבה] "בינונין" כנ"ל [ואילו האותיות  הגדולות והקטנות שבה הן רק בתור התכללות].

התורה היא גם בסוד הצמצום, רק שהצמצום הראשון הוא להעלים את האור ואילו הצמצום של התורה הוא לרכז את כל האור הבלי-גבול אל תוך אותיות התורה. לכן כל אות שהוגים ולומדים בתורה היא בסוד המשכת אור הבלי גבול בתוך הגבול, בסוד 'מועט המחזיק את המרובה'.

 

הדלוג השלישי הוא בכח מעשה המצות,

בתחלת השער הסברנו שהאותיות הקטנות הן בסוד עבודת התפלה, כאשר האדם מתכוון בתפלתו להמשיך רבוי של שפע רב שייזל אל תוך העולמות התחתונים. כמו שחז"ל אומרים שהתפלה היא "חיי שעה" ביחס לתורה שהיא "חיי עולם". זה קטן מאד ביחס לחיי הנצח של התורה מצד עצמה, זה להמשיך אור אין סוף בתוך עולם האצילות, שהוא עולם נצחי. בקבלה מסבירים, ש"חיי עולם" הם חיים של ז"א ואילו "חיי שעה" הם החיים של נוקבא דז"א. אבל כאן יש הסבר הרבה יותר עמוק וכולל. כאן, "חיי עולם" זה להמשיך את האין סוף בתוך האצילות ואילו תפלה היא להמשיך את האור בעולם הבריאה, שהוא "חיי שעה" בלבד. הרבוי היא מציאות ה"שעה", לא מציאות הנצח והאחדות. זה היה ההסבר בתחלת השער.

מה שכעת אנחנו מסבירים הוא, שהיחס בין למוד תורה לשמה – "תלמוד תורה כנגד כולם", כנגד הפנימיות של כולם – ובין קיום מצות מעשיות בפועל הוא היחס שבין אותיות בינוניות ובין אותיות קטנות.

כתוב, שכאשר אני לומד תורה אני יכול לקיים את כל המצוות כולן בלמוד שלי, למעלה מן הזמן והמקום. אפשר ללמוד הלכות הקרבת קרבנות בלילה, בחוץ לארץ, בזמן הזה. זה למוד במקום שפסול להקריב קרבן, בזמן שפסול להקריב קרבן ובזמן הזה שאין בכלל אפשרות להקריב קרבן, ובכל זאת "מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבן". זה לא תלוי בחילוק של זמן ומקום בכלל.

זו דוגמה טובה לכך שלמוד תורה לשמה ממשיך אור אין סוף בתוך האצילות. מה זה אצילות? אצילות היא גם רבוי כלים, אבל לא רבוי במובן של התרבות אלא רבוי באחדות. זה כמו שאני לומד על הרבה מצוות ללא שום הגבלת זמן ומקום, שום פרוד בין אחד לשני, ואת כולם ללמוד ביחד. למשל: בהלכות תלמוד תורה כתוב, שכדי לקיים את מצות ידיעת התורה [לא מצות למוד התורה, להגות בה יומם ולילה, אלא מצות ידיעת כל התורה כולה] צריך בבת-אחת שכל התורה כולה תהיה בתוך המח שלי. צריך בהירות – בהירות מלשון "בהר סיני" – של כל התורה כולה כאחת. יש לי את כל המצוות ברגע אחד, ללא שום הגבלה של זמן ומקום. זה 'מועט שמחזיק את המרובה' וכל זאת באחדות גמורה. כל זה בסוד הדלוג השני, מאין סוף לאצילות.

מה שאין כן במצוות מעשיות. שם ההכרח הוא לרדת אל תוך המציאות המחולקת של מקום וזמן, ואז לא כל מקום ראוי ולא כל זמן ראוי. זה לרדת לתחום הרבוי והפרוד ושם להרבות אור של תורה. זה לחבר, להמשיך אור אין סוף הסובב כל עלמין למטה, לחבר את האצילות עם הבריאה. לחבר את התוצאה של כל הלמוד התורה לשמה, שזה האצילות, עם המציאות התחתונה על ידי קיום המצות המעשיות.

שראשיתן "פרו ורבו", וכולן הן המשכות ויחודים למטה, בעולם העשיה הנברא יש מאין דוקא.

מה הרמז לכך שכל עניינן של המצוות המעשיות הוא להחדיר את אור האחדות בתוך הרבוי דוקא? מן המצוה הראשונה בתורה, שנקראת "מצוה רבה", והיא  מצות "פרו ורבו". "להרבות את הדמות", בלשון חז"ל. זו מצוה שנצטוה בה אדם הראשון, אבל ממתן תורה ואילך היא נתייחדה לעם ישראל. כל ילד יהודי שמולידים זה עוד דמות של "ה' אחד" בתוך מציאות הרבוי. עוד אספקלריה של אחדות ה' בתוך מציאות הרבוי. היא המצוה הפותחת את כל מצות התורה, ו"הכל הולך אחר הפתיחה".

 

 

אם כן, יצא לנו ששלשת העבודות של שלשת הדלוגים הם עבודת התשובה, התורה והמצות:

תשובה תורה מצות עולה ג פעמים כתר.

אמרנו, שכל אחד משלש עבודות הללו הוא דלוג: תשובה היא דלוג מעצמות לאין סוף, תורה היא דלוג מאין סוף לאצילות ומצות הן הדלוג מאצילות לבריאה. הדבר הראשון שאפשר להסיק מן הרמז הזה, שהערך הממוצע של כל אחת מן העבודות הללו עולה כתר, שכתר פרושו דלוג.

דלוג הוא מושג שלא נמצא בפרוש בספר התניא וכל שכן בספרות הקבלה ולכן צריך למצוא מינוח מתאים משפת הקבלה. כעת יצא לנו שהמונח הזה הוא כתר, הספירה הראשונה מבין ה"עשר ספירות בלימה". בו נמצא כח הדלוג.

כל דלוג הוא בסוד הכתר, שהוא הממוצע המחבר בין כל שתי בחינות ומדרגות שב"אין ערוך" אחת לשניה מצד עצמן.

מה זה כתר? כתר הוא כח של ממוצע המחבר שתי מדרגות, שתי עולמות, שאין שום קשר ביניהן. אין ערוך בין אחד לשני. כך מוגדר כתר בחסידות. הכח הזה לחבר הוא עצמו פנימיות המושג דלוג. אותו כח שמוציא את הפכו הגמור, שהוא חיצוניות המושג דלוג, הוא עצמו הכח שמיחד ומחבר אותם. זהו סוד הכתר בקבלה.

לכן כתוב, שהכתר הכי כללי כולל את כל מה שיש בין העצמות ובין ספירת החכמה של עולם האצילות. הוא כולל את כתר של עולם האצילות, את אדם קדמון שהוא הכתר לכל עולמות אבי"ע, את מדרגת "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", את אור אין סוף שהוא גם ממד של כתר. וכך הלאה למעלה, כל מה שיש באמצע הוא כתר.

על הכתר, המושרש באור אין סוף שלפני הצמצום, יש חקירה בראשונים (באריכות בספר הפרדס לרבינו הרמ"ק) האם הכתר הוא האין סוף. יש האומרים שכן ויש שאומרים שחלילה, שהוא רק נאצל. הרמ"ק נוטה לומר שהכתר רק נאצל, אבל בכל זאת הוא מביא את הדעות שהכתר הוא האין סוף. בכתבי האריז"ל מקיימים את שתי הדעות, וכך מוסבר באריכות בחסידות. בכתר יש פנימיות וחיצוניות, פרצוף אריך אנפין ופרצוף עתיק יומין. כתוב, שעתיק יומין זה עדיין המדרגה התחתונה שבעליון אם העליון הוא ה' אז גם על עתיק יומין שייך לומר כך. "עתיק יומין" הוא כנוי לה' בספר דניאל (אף על פי שלפי כתבי האריז"ל זה גלוי נמוך, גלוי של פנימיות הכתר של עולם העשיה הרוחני), בעוד אריך אנפין אינו בטוי בתנ"ך. יש  מושג בקבלה האומר "השתלשלות הכתרים זה מזה", שכל הכתרים קשורים זה בזה, אז "עתיק יומין" זה עדיין, כביכול, ה'. לעומת זה, פרצוף אריך אנפין הוא העליון שבתחתון. לכן, מצד אריך אנפין הכתר אינו אין סוף ואילו מצד עתיק יומין הוא כן. כך מוסבר בחסידות יישוב האריז"ל לחקירת הרמ"ק.

באמת, בכתבי האריז"ל אין למעלה מן הבטוי 'אין סוף', אבל בחסידות מבחינים ומדגישים מאד שאין סוף אינו ה', אינו העצמות, ובכך רוממתי את הכתר עוד יותר. לא רק שהכתר הוא האור אין סוף אלא שהוא הכח של הדלוג מן העצמות לאור אין סוף. הכל נכלל בסוד הכתר.

 

יוצא לנו מכל זה, שהכח החיצוני של הדלוג ממציא את הפכו אבל בפנימיותו הוא מחבר את שני הקצוות יחד, ותמיד כשיש ממוצע המחבר הוא צריך להיות מושרש במקום שלמעלה משני הקצוות. זה סוד הכתר בכל מקום – מצד פנימיות הוא עדיין הסוף של קצה אחד ומצד חיצוניותו הוא התחלה של הקצה השני.

כל פעם שיש ממוצע בין שני הפכים – זה עצמו פרדוקס. אם יש שני דברים שהם הפכיים גמורים, אז איך יש ביניהם ממוצע? איך שייך ממוצע? אם יש הדרגה אז אפשר לדבר על ממוצע. כך זה ברוב התופעות במציאות. כידוע למי שמתמצא בהתפתחות המחשבה בעולם, ביחס לחול, בדורות הראשונים חשבו בקיצוניות. התייחסו אל המציאות כאל קצוות – קצה החום מצד אחד ולעומת זה יש קצה הקור מצד שני. הם ייחסו לכל קצה מציאות בפני עצמה, שקור היא תופעה בפני עצמה וחום היא תופעה בפני עצמה. החשיבה היותר חדשה, שרואה את עצמה כסותרת את הקודמת, והיא חידשה שצריך לראות בכל תופעה המשכיות. כלומר, אין דבר שהוא קור או חום בפני עצמו אלא יש רק טמפרטורה, וכל השאלה היא כמה מעלות יש כאן. בדיוק אותו הדבר יכול להיות קר או חם וזה רק שאלה של גובה הטמפרטורה. לעומתם, הקדמונים חשבו שיש כוכב אחד שאחראי על קור ויש כוכב אחר שאחראי על חום.

מה קרה כאן בחשיבה? הקדמונים, כנראה, הרגישו איזה צורך להתיחס למציאות במובנים של דלוג. זה הרבה יותר מאשר להתיחס במובנים של המשכיות מצד אחד. זה קצוני, זה לראות שיש דבר ויש את היפוכו. האחרונים באים ואומרים 'למה אתה מתסכל כך על המציאות?', הכל סדר והדרגה. זה חלק מתהליך החשיבה הכללי האומר שיש לצאת ולברוח מדברים מוחלטים. הכל יחסי. אין דבר חם או דבר קר לגמרי, יש רק קר יחסי או חם יחסי.

הארכנו בכל זה כדי להדגיש שהמושג דלוג אצלנו, כפי שהסברנו אותו כממוצע, ככתר, כולל את שני הצדדים הללו שיש בדעות במדע [שעד היום נלחמות אחת בשניה]. זה שיש דלוג בחיצוניות זה להכיר במוחלטות שיש בהפכים, שיש דבר ויש את היפוכו, ואין גשר ביניהם במבט ראשון. אבל כעת חידשנו שהדלוג הוא ממוצע. אם נתייחס לממוצע כאל השיטה השניה, של המדע המודרני, זה מנטרל את כל החידוש של הדלוג. זה אומר שאין בכלל פער אלא הכל זה סדר והדרגה. הכל פרוה, אין בשר וחלב [יש פרוה נוטה לחלבי ויש פרוה שנוטה לבשרי...]. אבל אנחנו לא אומרים כך.

אנחנו אומרים שהדלוג הוא ממוצע שכולל את שתי השטות. זה פרדוקס הפרדוקסים. זה מהדברים הכי עמוקים, אבל מהיסודות של כל החסידות. יש דלוג, וצריך להרגיש היטב את המרחק של 'אין ערוך', והוא הוא סוד הצמצום של האריז"ל, ועם כל זה יש ממוצע המחבר. הממוצע הזה לא בא להחליש את הדלוג. הוא בא לחבר, ובל לחבר שני דברים שבהחלט אין ערוך בין אחד לשני. מה שמתגלה בסוף הוא אחד, אבל לא אחד של 'פרוה' אלא אחד של "אחד יחיד ומיוחד". מיוחד בחסידות זה מה שנקרא בחז"ל 'אין כיוצא בו', special, שאי אפשר להצביע על עוד אחד כמותו, ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". זה סוד הממוצע המחבר, אשר בלשון הקבלה הראשונה נקרא כתר.

 

אם יש לנו שלש פעמים את המילה כתר אז צריך לייחס לכל אחד משלושת העבודות – תשובה, תורה מצות – כתר מיוחד. בפרקי אבות יש מאמר של ר' שמעון בר יוחאי "ג כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהם". שואלים המפרשים, למה מונה ר' שמעון רק שלשה כתרים הרי יש כאן ארבעה? המכנה המשותף לכל הפרושים הוא, ש"כתר שם טוב" הוא ערך בפני עצמו שכולל את כולם. לכן לא ראוי למנות אותו עם שאר הכתרים (בתחלת הספר, בשער ג רישין התבאר באריכות). הוא עולה עד לעצמות, עד לאמונה הפשוטה, ולכן כתר שם טוב עולה אמונה תענוג רצון, כללות ג הרישין שבכתר.

לפני שנקביל את ג הכתרים בפרטיות נקדים עוד הקדמה בענין הכתר. כשלומדים את ענין הספירות בקבלה עולה שאלה: הרי כל הספירות מקבילות לחלקי הגוף – חכמה-בינה-דעת לשכל, חסד וגבורה לידים וכו'– ככתוב בפתח אליהו. פתאום נכנס הכתר, שהיא הספירה הכי גבוהה, וזה בכלל לא מן הגוף. זה סתם חתיכת חומר שהכין בעל מלאכה והמלך מניח אותה על הראש שלו. איזה מן דמוי זה? איך אפשר לדמות אותו למשהו שיותר גבוה מן השכל שלי, מן החכמה?

לפי ההסבר שלנו זה מתחיל לקבל בהירות. כתר אינו אחד מן הספירות. הוא כח של דלוג בין מדרגות, בין אישים. למשל, כתר של מלך אמיתי כתוב שצריך שיהיה כתר המלך הולמו. הכתר של המלך זה הגלוי של כח הדלוג בין אביו, המלך הקודם, לבינו. זה לא הוא בכלל, זה משהו באמצע. זה ממוצע המחבר שהוא-הוא פנימיות הדלוג שבין שתי מדרגות, בין שני עולמות, בין שני דורות. מלך אמיתי, כמו דוד ושלמה, מקבלים את הכתר שלהם מה' – "וישב שלמה על כסא ה' למלך", וכך הלאה. כלומר, באמת הכתר זה לא הוא, אלא זה פנימיות הדלוג שבין המלך הקודם, המציאות הקודמת, אליו.

דוקא במלכות רואים את זה, את התופעה של אין ערוך, יותר מאשר בכל דבר אחר. עם כל זה ששלמה הוא הבן של דוד אביו, לא רואים אצלו את כל המסירות נפש שהתגלתה אצל דוד. אצל רחבעם בנו כבר רואים עוד יותר הדרדרות [הדרדרות מלשון דור דור]. בנבואה לא רואים את זה. למשל, בין אליהו הנביא לבין אלישע לא רק שלא רואים הדרדרות אלא רואים עליה "פי שנים". זה לא על דרך המעבר ממלך למלך. אפילו שלא בקדושה, כמו במדינה כאן היום, רואים הדרדרות מדור לדור, מה שלא רואים בתחומים אחרים, כמו מדע וכו'. למה זה? זה קורה בגלל שממלך למלך יש דלוג הערך, שלא על פי סדר והדרגה. השני הוא באין ערוך יותר נמוך מקודמו. זה לא מחייב שיהיה רשע, רק שצריך שמירה מן הכתר. צריך שהכתר "יהיה הולמו". זה מה שמחבר על אף דלוג הערך. להיפך, הוא פנימיות כח הדלוג שמהווה ממוצע המחבר בין שתי המדרגות ובאמת הרצון של הוא שיהיו הרבה דלוגים עד שיגיעו למטה מטה וגם שם יגלו שה' אחד – "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". לכן עיקר תכלית הכוונה של בריאת העולמות קשורה להשתלשלות מלכים. המלכים מביאים את המציאות אל המציאות הכי תחתונה ושם דוקא ה' רוצה דירה, "דירה בתחתונים".

 

נחזור להקבלת שלשת הכתרים. ההסבר שנביא כעת לשלשת הכתרים הוא ההסבר שמובא בדרך כלל בחסידות (יש על זה מאמר ארוך וחשוב של ר' הלל מפאריטש בפלח הרמון לשיר השירים). נתחיל במונחים של קבלת האריז"ל: עולם האצילות בנוי מהרבה פרצופים, שבכל אחד יש עשר ספירות ולכל אחד יש כתר שמונח על הראש. הפרצוף התחתון הוא פרצוף המלכות, נוקבא דזעיר אנפין, שהכתר שלו הוא ודאי כתר מלכות. הפרצוף הגבוה ממנו הוא פרצוף זעיר אנפין, הזכר של פרצוף המלכות. "בנין הזכר מן החסדים", בסוד הפסוק "זכר חסדו" ולכן מובא בקבלה וחסידות שהכתר של זעיר אנפין הוא כתר כהונה. הכהן הוא איש חסד. זה פשוט. כעת צריך להסביר את שני הכתרים הנוספים – כתר שם טוב וכתר תורה.

ההסבר כאן הוא מלמעלה למטה, כאשר מתוך ארבעת הכתרים יש לנו רק שלשה דלוגים להקביל [נצטרך להסביר על מה לוותר]. הדלוג הראשון, מעצמות לאין סוף, הוא כתר שם טוב:

והן "כתר שם טוב" (ש"עולה על גביהן" עד לעצמות ממש,

מוסבר בחסידות ש"כתר שם טוב עולה..." זה כח שעולה ועולה עד אין סוף, עד לעצמות ממש, עד לקדמות של "קדמון לכל הקדומים". הדלוג הזה הוא בסוד תשובה.

שוב, מי שלומד תורה הכתר שלו הוא כתר תורה, וכך מביא הרמב"ם בפרוש בהלכות תלמוד תורה. בכתר כהונה זוכים – על פי פשט – רק אהרן ובניו. בכתר מלכות זוכה רק דוד ובניו, ובכל זאת כאשר מקיימים מצוות מעשיות מקבלים בפועל ממש עול מלכות שמים, ובזה ממשיכים למטה את גלוי מלכות ה' ומקימים ומתקנים את כתר המלכות. לכן כתוב שכל המצות הן מצות המלך, שכל תפקידן הוא להמליך ולהכתיר את המלך ולגלות את כתר המלכות.

אם כן, ברור שהדלוג הראשון הוא בסוד כתר שם טוב. הדלוג השני, בסוד תורה לשמה, הוא ודאי כתר תורה. הדלוג השלישי – בעבודת קיום המצות המעשיות – הוא ודאי כתר מלכות. רק צריך להסביר מה קרה לכתר כהונה.

שעיקר התשובה לתקן את השם טובאהוה ב"ה – בחינת תקון הכללי, תקון הברית וההתקשרות לעצמותו יתברך),

למה כתר שם טוב הוא הכתר שמונח על ראשו של בעל התשובה? כתוב שיש הרבה מדרגות בתשובה, אבל עיקר התשובה – להגיע אל העלם העצמי של האור במאור – זה תקון הברית, ההתקשרות העצמית. התקשרות אל העצם. הוא יותר חמור מכל הפגמים בקיום התורה והמצות כדבעי. הכל רק פרטים חיצוניים, כביכול, של התקון הכללי – אבוד הקשר וההכרה לעצמות ה'. זה אבוד עצמי לדעת. הוא החמור ביותר וזה נקרא פגם הברית.

בקבלה נקראת ההתקשרות לעצם שם הטוב. טוב הוא שם קדוש בקבלה – אהוה – להתקשרות הברית. ברית זה הצדיק שנקרא טוב – "אמרו צדיק כי טוב". כתר שם טוב הוא הכתר של תקון השם הטוב, של תקון הברית, תקון כח ההתקשרות אל העצם. זו עבודת התשובה השלמה – חזרה אל עצמו – שלמעלה אפילו מלמוד תורה לשמה. זו הפנימיות של הדלוג הראשון.

 

"כתר תורה" ו"כתר מלכות" (שהרי כל המצות הן "מצות המלך", ויסוד כולן הוא קבלת עול מלכות שמים).

אלו ודאי כנגד הדלוגים השני והשלישי. מה עם כתר כהונה?

"כתר כהונה" הוא בסוד האצילות עצמה להמשיך ממוחין למדות שבה, כמבואר בדא"ח.

צריך לחזור להסבר שהתחלנו במונחי קבלת האריז"ל. כאמור, כתר כהונה הוא כתר פרצוף המלכות, כתר רחל. כתר כהונה הוא כתר של פרצוף זעיר אנפין. מה זה כתר תורה? זה הכתר של אבא ואמא ביחד. הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", ו"שוין בקומתן", "כחדא נפקין כחדא שריין" ולכן יש כתר משותף לשניהם [גם לזו"ן היה ראוי להיות כתר משותף אלא שהלבנה, המלכות, קטרגה ולכן ה' מיעט את אורה ולכל אחד מהן נעשה כתר בפני עצמו]. אבא ואמא עילאין הם השכל – חכמה ובינה – ו"אורייתא מחכמה נפקת" ולכן הם כתר תורה. לפי זה, כתר שם טוב הוא הכתר הכללי [ולכן כתר שם טוב עולה אמונה תענוג רצון, כאמור] וכן הוא "עולה על גביהן", על גבי הכתרים של הפרצופים הפרטיים, ונחשב לכתר בפני עצמו.

מה זה אומר לגבינו? התפקיד של כתר כהונה הוא להמשיך מוחין למדות. הוא ממוצע בין שכל לרגש. הממוצע הזה, שהוא גם סוד של ממוצע בין המרחק שיש בין המח ללב, הוא אינו אחד מן הדלוגים הכלליים שמנינו. הוא דלוג בתוך האצילות גופא.

כעת נוכל להסביר יותר טוב את מה שדברנו בתחילת השער, שאצל ר' הלל כתוב שהדלוג השני הוא עד "רשימה וקו" ואנחנו הסברנו שהדלוג השני כולל גם את כל עולם האצילות. באמת, בתוך האצילות עצמה יש שתי מדרגות – מוחין ומדות, שיש מעין דלוג ביניהם. הדלוג הזה הוא כתר כהונה.

שוב, הדלוג הראשון מעצמות לאין סוף הוא כנגד הכתר הכללי, "כתר שם טוב". בעבודת האדם זה עבודת התשובה. מכתר לאבא ואמא עילאין זה דומה לדלוג השני, מבלי גבול לגבול. חב"ד הם כבר גבול אבל גבול באחדות. בשכל הכל עדיין באחדות, כמו שהסברנו לגבי מצות ידיעת התורה, אבל זה כבר לא הבלי גבול של הכתר. זה כתר תורה, כתר של או"א בלשון האריז"ל. אחר כך, כתר כהונה הוא בתוך האצילות, בתוך העבודה של התורה, תורה לשמה.

איך? יש בתורה עצמה שתי מדרגות: על פי פשט יש את למוד הנסתר ויש את למוד הנגלה, כאשר הנסתר הוא המוחין – "הסתרות לה' אלקינו" – והנגלה הוא המדות – "והנגלות לנו ולבננו". אבל אפשר לחלק גם בתוך למוד הנגלה עצמו. יש מי שלומד את התורה לא "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", אלא למוד תיאורטי. כך הוא הלמוד ברוב הישיבות. הלמוד הזה הוא יותר עמוק, שכן הוא אינו מתעסק עם המעשה בפועל אלא רק עם הסברות. אבל אחר כך צריך לדלג מן הלמוד הזה אל למוד להלכה, הלכה למעשה, ו"לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא". זה למוד שקשור עם המדות. זה הדלוג שבסוד כתר כהונה ששייך עדיין למדרגת האצילות בדלוגים שלנו.

כתר מלכות הוא הדלוג מאצילות לבריאה. המלכות דאצילות, כידוע, היא זו שיורדת בעצמה אל הבריאה להוות לחיות ולקיים את ל העולמות התחתונים.

 

 

נסכם: בפרק הזה ראינו את שלשת העבודות שיש בדלוגים – תשובה, תורה ומצות – וכיצד הם מקבילים למושג הכללי כתר. לבסוף ראינו כיצד שלשת הדלוגים מקבילים לשלשת הכתרים במשנת ר' שמעון בפרקי אבות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com