חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ח הדפסה דוא

פרק ח

"דלג" הוא אותיות "דגל", וכן כל דלוג הוא מ"דגל" ל"דגל".

בפרק הזה אנחנו מתחילים בממד חדש בהתבוננות שלנו, המבוסס על הצרוף של המילה דלוג כדגל. ראינו שיש ארבעה מדרגות עיקריות – עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה – וביניהם שלשת הדלוגים. כיוון שדלוג הן אותיות דגל, ובתורה יש ארבעה דגלים, ראוי להתבונן בקשר שיש בין שלשת הדלוגים שלנו לבין התנועה הפנימית שיש בעם ישראל בין דגל לדגל.

בחז"ל ישנן שתי דעות לגבי סדר נסיעת המחנות. לדעה אחת היו נוסעים כתיבה אחת, כחנייתן, בצורת רבוע ולדעה שניה היו נוסעים בשורה אחת – דגל מחנה יהודה בראש השורה, אחריו דגל מחנה ראובן, אחריו נוסע המשכן וכליו עם הכהנים והלויים, אחריו דגל מחנה אפרים, ולבסוף דגל מחנה דן, המאסף לכל המחנות. כאשר הם חונים הסדר הוא שמחנה יהודה חונה ברוח מזרח, ראובן ברוח דרום, אפרים ברוח מערב ודן ברוח צפון.

על פי פשט הכתוב – ובמיוחד הפסוק על דן "המאסף לכל המחנות" – מסתבר יותר שההליכה היתה בשורה, כאשר סלוק המשכן ופרוקו הוא בין נסיעת דגל מחנה ראובן לבין דגל מחנה אפרים, וכך נסביר בפרק הזה את שלשת הדלוגים מדגל לדגל. כלומר, דלוג ראשון יהיה בין דגל מחנה יהודה לדגל מחנה ראובן, דלוג שני יהיה מדגל מחנה ראובן לדגל מחנה אפרים, והדלוג השלישי יהיה מדגל מחנה אפרים לדגל מחנה דן. יהודה כאן יהיה כנגד העצמות, ראובן כנגד האין סוף, אפרים כנגד האצילות ודן כנגד הבריאה.

הדלוג הראשון הוא מ"דגל מחנה יהודה" ל"דגל מחנה ראובן", שהרי "יהודה" הוא מלשון "הודיה" שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, בחינת "מאדך" ("הוי מודה לו במאד מאד" כנ"ל) שמגיע לבחינת העצמות ממש כנ"ל,

הודיה פשוטה עולה ומגיעה עד לעצמות, בסוד אהבת "בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד". הסברנו, ש"בכל מאדך" זה לדלג מן האין סוף עד לעצמות ממש. ההודיה הפשוטה, ובמיוחד ההוד שבהוד, ההודיה שבהודיה, מדלגת עד העצמות ממש, כביכול. הערב נתבונן בכוון ההפוך, מלמעלה למטה, כיצד ההודיה הפשוטה מדלגת מן העצמות עד לאין סוף, מיהודה לראובן.

ו"ראובן" הוא מלשון גלוי אור, [במילה ראובן יש גם אותיות אור, ובאור יש כמה סוגים, יש אור של]בחינת השעשועים ועד לגלוי מדת המלוכה – אור אין סוף ב"ה

כמו שהסברנו, שיש קודם גלוי אור של שעשועים, אחר כך יש גלוי אור של רצון להיטיב והוא נמצא בצד דרום. דרום זה חסד וחסד זה רצון להיטיב. בסוף יש אצל ראובן גלוי של רצון למלוכה. היות שראובן היה הבכור הוא היה זה שראוי למלוכה, אלמלא החטא. יהודה הוא כנגד עצמות המלוכה, שנקראת "מלכותך" – "מלכותך מלכות כל עולמים". על הפסוק הזה מוסבר בחסידות ש"מלכותך" היא המלכות כפי שהיא מושרשת בעצמות ממש. זו בחינת יהודה, והיא מתחילה להתגלות מן הרצון למלוכה של 'אנא אמלוך' שממנו מתפשט אור האין סוף, האנרגיה האין סופית לבריאת העולמות, שלפני הצמצום הראשון. שוב, יהודה הוא בחינת המלך בעצם, בבחינת "מלכותך", וראובן הוא הגלוי שלו.

(והוא, הבכור, מגלה את מלכות יהודה, בחינת "מלכותך" בעצם כנ"ל).

ידוע מן הרבי הצמח צדק, שיש מדרגת מלכות "שאין מלכות למעלה הימנה", ואפילו באור אין סוף שלפני הצמצום שם יש עשר ספירות הגנוזות במאצילן. כך כתוב ביציאת מצרים ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" שזו התגלות מלכות של העצמות ממש, שאין למעלה הימנה. שוב, באור אין סוף שלפני הצמצום, במדרגת אחד, יש סדר ובו מלכות דאין סוף, יסוד דאין סוף, תפארת דאין סוף וכו'. אבל יש מדרגה של מלכות שהיא כנגד העצמות ממש, שאין יותר מזה. זו "מלכותך" העצמית, והיא שייכת ליהודה, רק שהיא בהעלם עצמי. לראובן יש כח לגלות את ההעלם העצמי שאינו במציאות כלל וכלל. כיוון שהוא מגלה את האור יש הוא אמינא לחשוב שהמלכות שייכת לו.

 

איזו אסמכתא אפשר למצוא בתורה לדלוג הזה, מיהודה לראובן?

סוד הדלוג הזה הוא ענין קפיצת נחשון (נשיא שבט יהודה) לים,

שהיא הדוגמה המפורסמת ביותר לדלוג, דלוג של צדיק. זהו דלוג של ירידה מלמעלה למטה, ירידה אל תוך הים:

בחינת קפיצה ודלוג העצמות לסוד ה"מים שאין להם סוף" – בחינת אין סוף.

לפני קריאת ים סוף אמר משה רבינו לעם שצעק והתפלל אל ה' "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". בזהר כתוב על כך "בעתיקא תליא מילתא", זה דבר שתלוי בה' עצמו. בקבלה, עתיקא זה הכתר ובהמשך (בפרק הבא) נלמד שכל דלוג הוא בסוד הכתר. בכל זאת הדלוג הזה הוא בבחינת 'עתיקא דכל עתיקין', הכתר של כל הכתרים, בסוד הדלוג של "אתוון רברבין".

מי מעורר את זה? נחשון. "ואתם תחרישון" זה אפילו מאותיות של תפלה ואפילו מאותיות של תורה. מי יכול להיות דוגמא ל"עתיקא תליא מילתא", לאתערותא דלתתא שמעוררת אתערותא דלעילא? רק נחשון שקופץ אל תוך הים, שגורמת לעצמותו לקפוץ אל תוך האין סוף.

הוא יכול לגלות את ההבדל בין ישראל לאומות העולם, בשעה שעל הים היה קשה להבחין בין אלו לאלו, כטענת המלאכים – "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". בשירת הים ששרנו לקב"ה על הנס אומרים שה' מתגאה על הגאים, "גאה גאה". זה להמשיך מן העצמות אל תוך האין סוף. 'גָּאָה' זה האור אין סוף, ששם אין יכולת אבחנה בין ישראל למצרים, אבל 'גָּאֹה' זו המשכה מן העצמות להתגאות על ה'גָאָה' הרגיל. שם יש אבחנה בין ישראל למצרים שטבעו בים. לכן כך נפתחת שירת הים על כך שה' הציל – הציל זה הפריש והבדיל – אותנו.

נחשון, המעורר את הדלוג הזה על ידי הקפיצה שלו, עולה אור אין סוף וזה מורה לא על מקור הקפיצה אלא על יעד הקפיצה שלו.

 

הדלוג השני הוא מ"דגל מחנה ראובן" ל"דגל מחנה אפרים"

דגל מחנה ראובן הוא בסוד אור אין סוף ואת דגל מחנה אפרים נסביר ככח ה"פרו ורבו", כח של התרבות, כח לעשות מאחד – רבים. מיהו בעל הכח לפרות ולרבות? זה עולם האצילות. הבריאה שבסוף היא הרבוי בפועל, אבל הכח שיש באצילות לברוא יש מאין הוא בכלים של עולם האצילות (כמו שהסברנו וכמו שמבואר באריכות באגרת הקדש כ בתניא).

זהו היעד של הדלוג השני. הדלוג השני הוא לצמצם ולהגביל את הכח לברוא יש מאין דברים סופיים. זה הסוד של אפרים. הסוד של דן הוא הוא הרבוי ועבודתו היא עבודת הברורים שבתוך 'טורי דפרודא' ששוררת בעולמות התחתונים בי"ע.

 

(וביניהם [בין כח הבלי גבול ובין כח הגבול, בסוד הצמצום הראשון של 'עץ חיים'] המשכן וכליו בסוד "קדמון" – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" –

נזכיר: הדלוג הראשון הוא מ"יחיד" ל"אחד". הדלוג השני הוא מאור אין סוף לרשימה וקו שאחרי הצמצום, אבל באמצע יש עוד מדרגה: מדרגת "קדמון" – מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". זו תכנית הבריאה, שנקראת בלשון ספר יצירה "רלא שערים פנים ואחור", סוד האותיות והתכנית כמו שהיא בתוך אור אין סוף לבריאת העולמות. המדרגה הזו היא בסוד תכנית המשכן וכליו, שבאים כאן בין ראובן ובין אפרים.

מדרגת "קדמון" באה לפני הצמצום הראשון, כלומר לפני הדלוג השני. מה קורה למדרגה הזו לאחר הצמצום הראשון?

ולאחר הצמצום יוצא לפועל בסוד המחשבה הקדומה דאדם קדמון,

לפני הצמצום זה "שיער בעצמו בכח", כלומר בפוטנציה, אבל ברגע שיש צמצום אז אותה ההשערה שהיתה בכח יוצאת כעת להיות בפועל. מה זה? זו המחשבה הקדומה של אדם קדמון, בה "כלם נסקרים בסקירה אחת". זוהי סקירה גלויה, שנקראת בלשון חז"ל "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם".

והוא [גם התכנית שלפני הצמצום, גם המחשבה שלאחריו וגם החוט שמחבר אותם להוציא מן הכח אל הפועל, שהוא סוד הקו, כל התהליך הזה הוא] עיקר סוד התורה –

שהיא סוד "אתוון בינונין". "אתוון רברבין" הן בסוד "ואתם תחרישון". אלו אותיות של שתיקה, וכאשר יש שתיקה מוחלטת בכל האותיות של המודע, ואפילו באותיות שמעל למודע שנמצאות ב"העלם שישנו במציאות", אז ה"העלם שאינו במציאות" יכול להתגלות, כמו בקפיצת נחשון. אבל סוד התורה, שהיא סוד המשכן וכליו על כל השלבים שבו, היא סוד:

אתוון בינונין וסוד פנימיות הקו וחוט אור אין סוף ב"ה וד"ל), ש"אפרים" הוא מלשון "פרו ורבו", [שהוא] סוד הכח והעז [האלקי] שיש בכלים של עולם האצילות לברוא [בגבול] יש מאין.

בדלוג הזה, השני, יש סוד הסלוק. בדלוג הראשון שבקפיצת נחשון לים העיקר הוא גלוי – גלוי עצמותו שבהעלם עצמותו. הדלוג עצמו פועל גלוי העצם, ואילו הדלוג השני פועל סלוק. ובאמת, בדלוג שבין דגל מחנה ראובן ודגל מחנה אפרים יש סלוק וקפול של המשכן. גלוי האלקות נמצא במשכן וכאשר נוסעים השכינה, כביכול, מסתלקת בינתיים עד להקמתו מחדש במקום החניה.

סוד ה"סלוק" שבדלוג זה הוא ענין "סלוק השכינה" על ידי מעשה ראובן וד"ל

הרמז לדלוג הראשון, מיהודה לראובן,  היה קפיצת נחשון לים. מהו הרמז לדלוג של סלוק שבין ראובן לאפרים? זה סלוק השכינה שנגרם על ידי מעשה ראובן. ראובן היה אמור להיות הבכור – "יתר שאת ויתר עז" – אבל הוא הפסיד אותה על ידי הפזיזות שלו – "פחז כמים אל תותר". הוא הפסיד גם את הכהונה – "יתר שאת" – וגם ואת המלכות – "ויתר עז".

מה הוא עשה? הוא בלבל את יצועי אביו. חז"ל מספרים שלאחר הסתלקות רחל אמנו [שוב יש כאן סלוק, שסלוק זה יצירת חלל וחלל זה מת], שהיא עצמה קשורה עם המלכות דאין סוף, קבע יעקב אבינו את דירתו  באהל שפחתה, בלהה, לאחר שכל זמן שהיתה בחיים קבע יעקב את דירתו אצלה. הדבר הזה חרה מאד לראובן, בנה הבכור של לאה, שאמר "אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהיה צרה לאמי?". הוא הלך והוציא את מיטת יעקב מאהל בלהה ושם אותה במטת אמו, לאה. על כך מעלה עליו הכתוב כאילו שכב עם בלהה, ככתוב בתורה. יעקב אומר לראובן באחרית ימיו "אז חללת יצועי עלה", שבמעשה זה גרמת לסלוק השכינה מעל מטתי, ו"מיטתו של יעקב אבינו" – כידוע – "שלמה", שלא יצא מזרעו פסול.

מכל זה רואים שמעשה ראובן הוא מעשה של סלוק שכינה, וזה מתאים עם הדלוג השני – הצמצום הראשון של 'עץ חיים' – בין אין סוף ובין אצילות.

 

מה היה אמור להיות לולא החטא? אם מעשה ראובן הוא כנגד הצמצום הראשון, אז אפשר היה לחשוב שהמעשה היה מוכרח [אחרת לא היה לאריז"ל מה לכתוב...], אז איפה הבחירה החופשית של ראובן? אלא התשובה מונחת במה שהזכרנו בפרקים הקודמים, שהדלוגים מצד עצמם מדגישים את הפער בין המדרגות, ואילו העבודה של עם ישראל היא לא להתיחס אליהם בבחינת ריחוק הערך בין דרגה ודרגה, אלא לחדור אל הכח הפנימי שבין המדרגות על מנת לייחד ביניהן.

לפי זה, הבחירה החופשית של ראובן – וכך גם של כל אחד מאתנו –  היתה אם לחיות לפי הסוד של מעשה בראשית או לפי הסוד של מעשה מרכבה, שזו עבודת הנשמה בתוך הגוף. זו הבנה עמוקה ועדינה יותר עד אין סוף מה זו בחירה חופשית. אדם מתאים את עצמו לאיזה סוד עולמי, טבע עולמי המקיים בתוכו דלוגים ומרחק תהומי בין מדרגה למדרגה, או שאתה יכול לקיים את היעוד של עם ישראל לחבר, ולא להפריד, בכח הדלוג.

יותר עדין ועמוק: הבחירה החופשית היא אם ללמוד את ענין הצמצום כפשוטו, כמו שהבינו הלא-חסידים, כמו שהבין ראובן, או ללמוד אותו שלא כפשוטו כמו שלמד אותו הבעל שם טוב, שבאמת אין צמצום. באמת זה רק נראה כך, אבל זה לא כך. בחירה חופשית זה שאתה בוחר להיות חסיד...

כמובן, "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה", כדברי חז"ל עליו ועל עוד צדיקים. יש דברים בגו. יותר מזה, מיד לאחר החטא שלו התורה מייחסת אותו יחד עם שאר בני יעקב, ללמד שהוא לא יצא מן הכלל [כלומר, 'מתנגדים' הם גם יהודים...]. בכל זאת היתה לו בחירה חופשית.

מה זה חטא? חטא זה חיסרון – "והיינו אני ושלמה בני חטאים", חסרים. עיקר החטא זה לגרום חיסרון, לגרום סילוק. כשהלבנה התלוננה לפני ה' ש"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" אמר לה הקב"ה "לכי ומעטי את עצמך", ואז בכל ראש חודש שה' מצוה אותנו להביא עבורו קרבן על 'חטאו', על כך שהוא מיעט את הירח. הוא מיחס לעצמו חטא בכך שהוא גרם לחסרון. מכאן כל גרימת חסרון היא חטא, וממילא החטא הכללי ביותר הוא תפיסת הצמצום הראשון כפשוטו. אם תופסים את הצמצום הראשון כפשוטו זה כאילו שגורמים לידי חסרון. זה חטא ראובן.

אמנם, יש מקובלים שהבינו את הצמצום כפשוטו, ועל זה נאמר "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". ראובן לא חטא אלא טעה. כלומר, ראובן בעצמו טעה. הוא חשב מחשבה שלפי דעתו היא מחשבה צודקת, כמו שהסבירו חז"ל. זה ודאי לא חטא בכוונה רעה, אלא זו טעות שגורמת לסלוק שכינה.

 

אם היה בוחר ומתגבר על הנטיה לטעות? מה היה פועל בכך?

(ולולא החטא היה ממשיך גלוי אור אין סוף גם לאחר הצמצום ומיחד "דעת עליון" ב"דעת תחתון",

מה הצמצום פועל? למה ה' בכלל עשה אותו? ה' עושה צמצום למראית עינינו כדי לעשות "דעת תחתון", שלמטה נראה היש ולמעלה האין. אצלו זה הפוך, שלמעלה היש ולמטה זה האין, אבל בדעת תחתון שלנו זה נראה כך. המגמה של כל העבודה שלנו היא להמשיך דעת והכרה של ה"דעת עליון" בתוך ה"דעת תחתון" שלנו. לא להרוס את ה"דעת תחתון" שלנו אלא להמשיך אליה דעת מלמעלה.

זה היה התפקיד של ראובן – לדלג מאור אין סוף אל תוך האצילות. בלשון החסידות: להוסיף תוספת, מרובה על העיקר, של אורות בתוך הגבול של הכלים של האצילות. זה התקון של ראובן.

אלא שהוא עשה על פי דעת עצמו, "דעת תחתון" בלבד וד"ל).

הוא פעל על פי השכל של עצמו. הוא לא פעל על פי השכל של אביו. השכל שלו חייב רוגז, כביכול, על אבא שלו. זה השכל של עצמו. הוא לא עשה את השכל של עצמו כלי לקבל את השכל של אביו, שכל של "דעת עליון". הכעס שלו היה כעס מוצדק לפי השכל של "דעת תחתון", ולכן הוא רק טועה ולא חוטא, אלא שהיה צריך להמשיך לתוכו שכל של "דעת עליון, של אביו. זה היה יכול להמתיק את הדין שעלול להתעורר מצד ה"דעת תחתון".

 

נעבור לדלוג השלישי:

הדלוג השלישי הוא מ"דגל מחנה אפרים" ל"דגל מחנה דן" – "מאסף לכל המחנות" – ש"דן" הוא ענין הפרוד ['טורי דפרודא'] והרבוי שנעשה על ידי "דינא דמלכותא דינא" –

הדין שייך או לגבורה או למלכות, כמו כאן. הדין של המלכות זה הכח לחלק שפע על פי הדין, כמה שמגיע לכל אחד ואחד. השם של המלכות:

שם אדני ב"ה – מדת הדין בהשתלשלותה למטה בבי"ע.

כאשר המלכות נמצאת למעלה, מיוחדת בעולם האצילות, היא רק אות ה תתאה של שם הוי', אבל כאשר היא יורדת להוות ולהחיות ולקיים את הרבוי, ולחלק את השפע באופן של רבוי בעולמות התחתונים בי"ע היא נקראת בשם אדני. זה הסוד של דן.

שוב, הכח שיש בכל עולם האצילות ובמיוחד בכלים שלו לברוא יש מאין שייך לאפרים, אבל מציאות הפרוד וקיומה וחלוקת השפע בהתאם למצב הנפרד של כל אחד ואחד – זה דן. בתורה מה שהכי מאפיין את שבט דן הוא הספור של פסל מיכה, ספור שמלוה אותנו מיציאת מצרים ועד חורבן בית ראשון. הפסל הזה היה בתוך נחלת שבט דן. מוסבר בחסידות, שפסל מיכה זו יראת העונש.

יראת העונש זה אחד שאמנם מקיים את כל המצוות אבל רק מצד יראת העונש. זה לא מצד הקדושה. יש יראה של עולם האצילות. זו יראת המלכות, מלכות דאצילות. אבל כאשר המלכות יורדת בגלות להשתתף ולהזין ולטפח את הפרוד ששורר בעולמות התחתונים בי"ע אז יש קיום מצד יראת העונש בלבד. אין בזה גלוי אלוקות בכלל. האדם שירא את העונש לא רואה את ה' לנוכח עיניו בכלל. אין לו גלוי של ה'. לעומת זאת, יראת המלכות זה להתפעל בנפש מן המלכות של הקב"ה, בעוד שהכח שיש במלכות ה' להמית ולהחיות, לתת שכר ועונש, הוא צדדי. זה יוצא בדרך ממילא, אבל מה שעומד לנוכח עיני היא יראת המלכות של ה'. ביראת העונש מה שעומד מול עיני זה רק הגהינום.

אפילו הגאון מוילנא אסר על תלמידיו ללמוד בספרי מוסר המתארים את ענשי הגהינום, כדי שלא יפלו לעצבות או יאוש וכו' [כנראה היה תלמיד שהתמוטט מזה]. אבל אצל חסידים, אפילו אם לא האדם יפול לעצבות ויאוש, שלא יגרום לו התמוטטות, עצם זה שהמניע למה שאני עושה זה רק יראת העונש זו חשכה גמורה ביחס לגלוי אלוקות בעבודת ה'. זה נקרא פסל מיכה, שיש לו מטרה חיובית וטובה ובכל זאת האמצעי הוא אמצעי רע.

כל זה שייך לדגל מחנה דן כאשר הוא נפרד משאר המחנות. כתוב שלפעמים הענן של השכינה היה פולט את "הנחשלים אחריך", אלו שנפלטו מתוך הענן של השכינה. זה אלו שיוצאים מתחום קדושת האצילות להיטמע בחויה של הפרוד. אותם האנשים היו אלו שהיו פגיעים על ידי עמלק [והיום זה פורים קטן]. מה שמחזיק את אותם האנשים בתוך עם ישראל, עם השכינה, היא היראה הנפולה של יראת העונש.

 

כל זה היה מחנה דן מצד עצמו. מה התפקיד של מחנה אפרים? התפקיד שלו הוא להמשיך את גלוי האצילות בתוך בי"ע, בסוד "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". להמשיך את כבוד ה', את אור האצילות, בתוך העולמות התחתונים.

דלוג [מאחדות לרבוי] זה הוא בכח הפריה ורביה שבאפרים כנ"ל

ש"הפרני בארץ עניי". זה מה שהיה אמור אפרים לעשות. כמו שראובן היה צריך לחבר את האין סוף עם האצילות, כך היה צריך אפרים לחבר את האצילות עם העולמות התחתונים. הוא לא עשה כך, ולכן גם אצלו אנחנו מוצאים חטא בדוגמת ראובן. המכנה המשותף בשני החטאים – של ראובן ונכדי אפרים – היה דחיקת הקץ, חטא של פזיזות. לא להתחשב.

ראובן היה "פחז כמים" כמו שהסברנו. בני אפרים במצרים דחקו את הקץ ויצאו ממצרים ארבעים שנה קודם הזמן. הם עלו לארץ ויושבי גת הפלשתים התנפלו עליהם והרגו אותם (ספור לא מוכר, שרק רמוז בספר דברי הימים ומתואר באריכות יותר בחז"ל). אפשר לומר, שהחטא הזה של דחיקת הקץ גרם אחר כך ששבט דן יצטרך את הכח הזה של פסל מיכה, כח טמא בעצם שעלה אתם ממצרים, על מנת להחזיק אותם. החטא גרם שאחר כך, בעת יציאת מצרים, היתה שכבה בעם ישראל שתזדקק לכח הזה של פסל מיכה, כח של יראת העונש.

(וכמו בחטא ראובן – "פחז כמים" – כן בני אפרים דחקו את הקץ לצאת ממצרים לפני הזמן המיועד וד"ל).

בכך גרמו להעלם – העלם הבורא מן הנברא. הכח של "פרו ורבו" שיש באפרים מתעלם ממחנה דן. ההעלם הוא סוד המסך שבין אצילות לבריאה. כתוב בחסידות שיש במסך הזה חלונות, ומי שנמצא בגן עדן מקבל אור מן האצילות דרך "ארובות השמים", דרך חלון שיש במסך. כלומר, יש אפשרות להיות גם בעולמות התחתונים ולקבל את 'זיו השכינה'. זה נקרא לקבל את אור האצילות בבי"ע, וזה היה תפקידו של אפרים. כך היתה הופכת מציאות העולמות התחתונים בי"ע למציאות של גן עדן, כמו לפני חטא אדם הראשון.

 

יוצא לנו שגם ראובן וגם בני אפרים טעו וכל טעות היא פגם בשקול הדעת. זה פגם פנימי בשכל האלקי. לכן זו גם טעות וגם פגם בבטול. לכן גם כשאדם טועה ושוגג הוא צריך להביא קרבן. הוא לא נקי לגמרי, כי הוא לא היה בטל לגמרי לרצון ה'. אם היה הולך עם ה' בבטול גמור היה בבחינת "לא יאונה לצדיק כל עול". כמובן, לא דורשים מן האדם מה שאינו מסוגל, ו"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו".

 

עוד משהו על דן. הוא נקרא "המאסף לכל המחנות", וכתוב עליו שאם מישהו היה מאבד משהו הם היו מוצאים ומשיבים לבעליהם. זה משהו לשבח. זו עבודת שבט דן בתוך העולמות התחתונים – עבודת הברורים. כל ברור של ניצוץ זו השבת טפת אור שהלכה לאבוד. זה מראה על המיקום האמיתי של דן. הוא נמצא במקום שמלא מאבדות ותפקידו הוא להשיב ולהחזיר אותן.

אבדה קשורה מיד עם איבוד הזהוי העצמי, הכרת העצמי. כמו יהודי שלא יודע מי זה יהודי ומה זה יהודה. לא יודע מהי המשמעות של היותו יהודי ולפעמים אפילו מתנגד אליו. התפקיד של דן הוא להחזיר אותם. להחזיר הזדהות. זה תפקיד ה"מאסף לכל המחנות" בשדה האבדות. דוקא בעבודה הזו של עבודת הברורים מטה מטה הוא קופץ ומגיע עד לעצמות ממש. הברורים עולים בסוד אור חוזר, ו"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש".

איפה אני רואה את הקשר הזה, בין דן ליהודה, בתורה? "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". שניהם מתברכים בברכת האריה: "גור אריה יהודה" על ידי יעקב אבינו, ו"דן גור אריה יזנק מן הבשן" על ידי משה רבינו. יש קשר הדוק בין שמשון, שבא משבט דן, לדוד שמיהודה. כתוב שהגבורה של שמשון נמסרה בתקון אחר כך לידי דוד. שמשון הוא הדמות העיקרית למשיח בתנ"ך, למרות שהוא עצמו היה 'אבוד'. כל העבודה שלו היתה להחזיר את עצמו, את האבדה שלו, על ידי גבורה על-טבעית. הוא ודאי מדלג עד העצמות ממש. על אף שהיה שמשון חגר בשתי רגליו, כדברי חז"ל, שבלעם הרשע היה חגר ברגל אחת – "וילך שפי" – ואילו שמשון היה חגר בשתי רגלים – "שפיפון עלי ארח".

על פי שיטת הרבה ראשונים, שלא כדעת הרמב"ם, שושלת הקבלה עוברת דרך השופטים. אצל הרמב"ם 'עוקפים' את השופטים כאשר מפינחס עוברת התורה ישר אל עלי הכהן, אבל לשאר הדעות (העיקרי בהן הוא האברבנל) שמשון הוא המקבל ה-יג של התורה ממשה רבינו. כמו שדן הוא המאסף לכל המחנות כך שמשון הוא אחרון השופטים המעבירים את התורה.

 

נקודה נוספת: אמרנו שראובן חטא בסלוק השכינה, בני אפרים דחקו את הקץ, שבט דן חטא בפסל מיכה. יהודה, לכאורה, לא חטא. אבל יהודה "הודה ולא בוש". הוא מקור התשובה. הוא אמנם חטא בתמר, וגם עליו נאמר בחז"ל "כל האומר יהודה חטא אינו אלא טועה", אבל הוא הודה ותקן מיד את החטא שלו. צריך לומר שהחטא שלו גם קשור עם הדלוג הראשון, מעצמות לאין סוף. הוידוי שלו שהודה בחטאו הוא בסוד העבודה של "הוי מודה לו במאד מאד", שמתבטאת אחר כך בקפיצת נחשון. נחשון מקפץ בכח ההודיה של יהודה.

 

נסכם את הכל בפרצוף הבא:

 

י         דגל מחנה יהודה

ה     דגל מחנה ראובן

ו      דגל מחנה אפרים

ה       דגל מחנה דן

 

אמרנו, שכל ההסבר כאן הוא על פי הדעה שבני ישראל הלכו בעת המסעות 'כְּתֵיבָה'. איך אפשר לקשר בכל זאת עם הדעה שהלכו 'כשורה'? הליכה כשורה היא הדלוגים בסוד מעשה בראשית, שהיא בעיקר אין-ערוך בין מדרגה למדרגה. בעוד הליכה כתיבה היא בסוד התקון, סוד מעשה מרכבה, כאשר יש זרם אמיתי בין הדלוגים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com