חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ח הדפסה דוא

פרק ח

דלוגי ארבעת הדגלים


"דלג" הוּא אוֹתִיּוֹת "דֶּגֶל", וְכֵן כָּל דִּלּוּג הוּא מִ"דֶּגֶל" לְ"דֶּגֶל".

בפרק הזה אנחנו מתחילים בממד חדש בהתבוננות שלנו, המבוסס על הצרוף של המילה דלוג כדגל. ראינו שיש ארבע מדרגות עיקריות – עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה – וביניהן מדלגים שלשת הדלוגים. כיוון שדלוג הן אותיות דגל ובתורה יש ארבעה דגלים, ראוי להתבונן בקשר שיש בין שלשת הדלוגים שלנו לבין התנועה הפנימית שיש בעם ישראל בין דגל לדגל.

ארבעה דגלים ושלשה דלוגים

בחז"ל ישנן שתי דעות לגבי סדר נסיעת המחנות[1]. לדעה אחת היו נוסעים כתיבה אחת, כחנייתן, בצורת רבוע, ואילו לדעה שניה היו נוסעים בשורה אחת – דגל מחנה יהודה בראש השורה, אחריו דגל מחנה ראובן, אחריו נוסע המשכן וכליו עם הכהנים והלויים, אחריו דגל מחנה אפרים, ולבסוף דגל מחנה דן, המאסף לכל המחנות. כאשר הם חונים הסדר הוא שמחנה יהודה חונה ברוח מזרח, ראובן ברוח דרום, אפרים ברוח מערב ודן ברוח צפון.

על פי פשט הכתוב – ובמיוחד הפסוק על דן ה"מאסף לכל המחנות"[2] – מסתבר יותר שההליכה היתה בשורה, כאשר סלוק המשכן ופרוקו נעשו בין נסיעת דגל מחנה ראובן לבין נסיעת דגל מחנה אפרים, וכך נסביר בפרק הזה את שלשת הדלוגים מדגל אל דגל. כלומר, דלוג ראשון יהיה מדגל מחנה יהודה אל דגל מחנה ראובן, דלוג שני יהיה מדגל מחנה ראובן אל דגל מחנה אפרים והדלוג השלישי יהיה מדגל מחנה אפרים אל דגל מחנה דן. ובמדרגות: יהודה כאן יהיה כנגד העצמות, ראובן כנגד האין סוף, אפרים כנגד האצילות ודן כנגד הבריאה.

alt

ראובן מגלה את מלכות יהודה

הַדִּלּוּג הָרִאשׁוֹן הוּא מִ"דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה" לְ"דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן", שֶׁהֲרֵי "יְהוּדָה" הוּא מִלְּשׁוֹן "הוֹדָיָה" שֶׁלְּמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת לְגַמְרֵי, בְּחִינַת "מְאֹדֶךָ" ("הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד" כַּנַּ"ל) שֶׁמַּגִּיעַ לִבְחִינַת הָעַצְמוּת מַמָּשׁ כַּנַּ"ל,

הודיה פשוטה עולה ומגיעה עד לעצמות, בסוד אהבת "'בכל מאדך'[3] – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד"[4]. הסברנו בפרק ד, שאהבת "בכל מאדך" היא המדלגת מן האין סוף עד לעצמות ממש. ההודיה הפשוטה, ובמיוחד ההוד שבהוד, ההודיה שבהודיה, מדלגת עד העצמות ממש, כביכול. הערב נתבונן בכוון ההפוך, מלמעלה למטה, כיצד ההודיה הפשוטה מדלגת מן העצמות עד לאין סוף, מיהודה לראובן.

וּ"רְאוּבֵן" הוּא מִלְּשׁוֹן גִּלּוּי אוֹר, [ומלבד לראיה הרמוזה במילה ראובן רמוזה בה גם המילה אור, ובאור יש כמה סוגים, יש אור של] בְּחִינַת הַשַּׁעֲשׁוּעִים וְעַד לְגִלּוּי מִדַּת הַמְּלוּכָה – אוֹר אֵין סוֹף ב"ה

קודם בא גלוי אור של שעשועים ואחר כך בא גלוי אור של רצון להטיב. ראובן חונה בצד דרום, דרום הוא הצד שכנגד החסד וחסד הוא רצון להטיב. לבסוף בא גלוי של הרצון למלוכה. היות וראובן היה הבכור הוא היה זה שראוי למלוכה, אלמלא החטא[5]. יהודה הוא כנגד עצמות המלוכה, שנקראת "מלכותך" – "מלכותך מלכות כל עולמים"[6]. על הפסוק הזה מוסבר בחסידות[7] ש"מלכותך" היא המלכות כפי שהיא מושרשת בעצמות ממש. זו בחינת יהודה, והיא מתחילה להתגלות מן הרצון למלוכה של 'אנא אמלוך' שממנו מתפשט אור האין סוף שלפני הצמצום הראשון, האנרגיה האין סופית לבריאת העולמות. אם כן, יהודה הוא בחינת המלך בעצם, בבחינת "מלכותך", ואילו ראובן הוא הגלוי שלו.

(וְהוּא, הַבְּכוֹר, מְגַלֶּה אֶת מַלְכוּת יְהוּדָה, בְּחִינַת "מַלְכוּתְךָ" בְּעֶצֶם כַּנַּ"ל).

ידוע מן הרבי הצמח צדק[8], שיש מדרגת מלכות "שאין מלכות למעלה הימנה", ואפילו באור אין סוף שלפני הצמצום, שם מאירות עשר ספירות הגנוזות במאצילן. ביציאת מצרים נאמר "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"[9], וזוהי התגלות מלכות של העצמות ממש, שאין למעלה הימנה. באור אין סוף שלפני הצמצום, במדרגת 'אחד', קיים הסדר המוכר: מלכות דאין סוף, יסוד דאין סוף, תפארת דאין סוף וכו', אבל יש מדרגה של מלכות שהיא כנגד העצמות ממש, שאין יותר ממנה. זוהי "מלכותך" העצמית, והיא שייכת ליהודה, אלא שהיא בגדר 'העלם עצמי'. לראובן יש כח לגלות את ה"העלם העצמי שאינו במציאות" כלל וכלל. כיוון שהוא זה שמגלה את האור היה מקום לחשוב שהמלכות תהיה שייכת לו.

איזו אסמכתא אפשר למצוא בתורה לדלוג הזה, מיהודה לראובן?

סוֹד הַדִּלּוּג הַזֶּה הוּא עִנְיַן קְפִיצַת נַחְשׁוֹן (נְשִׂיא שֵׁבֶט יְהוּדָה) לַיָּם, [זו הדוגמה המפורסמת ביותר לדלוג, דלוג של צדיק. זהו דלוג של ירידה מלמעלה למטה, ירידה אל תוך הים] בְּחִינַת קְפִיצָה וְדִלּוּג הָעַצְמוּת לְסוֹד הַ"מַּיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף" – בְּחִינַת אֵין סוֹף.

לפני קריאת ים סוף אומר משה רבינו לעם שצועק ומתפלל אל ה': "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"[10]. בספר הזהר כתוב על כך "'מה תצעק אלי'[11] – בעתיקא תליא מילתא"[12]. כלומר, זה דבר שתלוי בה' עצמו. בקבלה, עתיקא הוא פרצוף הכתר ובפרק הבא נלמד שכל דלוג נעשה בסוד הכתר. בכל זאת, הדלוג הזה במיוחד הוא בבחינת "עתיקא דכל עתיקין"[13], הכתר של כל הכתרים, בסוד הדלוג של 'אתוון רברבין'.

מי מעורר את הדלוג הזה? נחשון. הוראת "ואתם תחרישון" היא אפילו ביחס לאותיות של תפלה ואפילו לאותיות של תורה. מי יכול להיות דוגמא ל"עתיקא תליא מילתא", לאתערותא דלתתא שמעוררת אתערותא דלעילא? רק נחשון שקופץ אל תוך הים. קפיצתו היא זו שגורמת לעצמותו לקפוץ אל תוך האין סוף.

בקפיצתו הוא יכול לגלות את ההבדל בין ישראל לאומות העולם, גם בשעה שעל הים היה קשה להבחין בין אלו לאלו, כטענת המלאכים – "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"[14]. בשירת הים שרו ישראל לקב"ה על הנס ואמרו שה' מתגאה על הגאים – "גאה גאה"[15]. גאות זו מביאה להמשכה מן העצמות אל תוך האין סוף. 'גָּאָה' הוא אור אין סוף, בו אין יכולת אבחנה בין ישראל למצרים, אבל 'גָּאֹה' זו המשכה מן העצמות להתגאות על ה'גָּאָה' הרגיל. שם קיימת אבחנה בין ישראל למצרים שטבעו בים. לכן במילים אלו נפתחת שירת הים, להורות על כך שה' הציל – הפריש והבדיל – אותנו.

נחשון, המעורר את הדלוג הזה על ידי הקפיצה שלו, עולה אור אין סוף ורמז זה מורה על יעד הקפיצה שלו, ולא על מקורה.

דגל מחנה אפרים – הכח לברוא בגבול

הַדִּלּוּג הַשֵּׁנִי הוּא מִ"דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן" ל"דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם"

דגל מחנה ראובן הוא בסוד אור אין סוף ואת דגל מחנה אפרים נסביר ככח ה"פרו ורבו"[16], כח של התרבות, כח לעשות מאחד – רבים. מיהו בעל הכח לפרות ולרבות? זהו עולם האצילות. הבריאה שבסוף היא הרבוי בפועל, אבל הכח שיש באצילות לברוא יש מאין קיים בכלים של עולם האצילות (כמו שהסברנו באריכות בפרק הראשון על פי המבואר בספר התניא[17]).

זהו היעד של הדלוג השני. הדלוג השני בא לצמצם ולהגביל את הכח לברוא יש מאין דברים סופיים. זה הסוד של אפרים. הסוד של דן הוא הוא הרבוי בפועל, ועבודתו היא עבודת הברורים שבתוך 'טורי דפרודא', בתוך הרבוי השורר בעולמות התחתונים בי"ע.

(וּבֵינֵיהֶם [בין כח הבלי גבול ובין כח הגבול, בסוד הצמצום הראשון של ספר 'עץ חיים'] הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו בְּסוֹד "קַדְמוֹן" – "שִׁעֵר בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ כָּל מַה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּפוֹעַל" –

נזכיר: הדלוג הראשון הוא ממדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד'. הדלוג השני הוא מאור אין סוף אל רשימה וקו שלאחר הצמצום, אבל באמצע יש עוד מדרגה: מדרגת 'קדמון', בה ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[18]. זו תכנית הבריאה, שנקראת בלשון ספר יצירה "רלא שערים פנים ואחור"[19], ובה סוד האותיות והתכנית לבריאת העולמות עוד כפי שהיא בתוך אור אין סוף. המדרגה הזו היא בסוד תכנית המשכן וכליו, שבאים כאן בין דגל מחנה ראובן ובין דגל מחנה אפרים.

מדרגת 'קדמון' באה לפני הצמצום הראשון, כלומר לפני הדלוג השני. מה קורה למדרגה הזו לאחר הצמצום הראשון?

וּלְאַחַר הַצִּמְצוּם יוֹצֵא לְפוֹעַל בְּסוֹד הַמַחְשָׁבָה הַקְּדוּמָה דְּאָדָם קַדְמוֹן,

לפני הצמצום הבטוי הוא "שיער בעצמו בכח", כלומר בפוטנציה, אבל ברגע שנעשה צמצום יוצאת אותה ההשערה שהיתה בכח להיות בפועל. מה זה? זו המחשבה הקדומה של 'אדם קדמון', עליה נאמר שבה "כלם נסקרים בסקירה אחת"[20]. זוהי סקירה גלויה, שנקראת בלשון חז"ל "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם"[21].

וְהוּא [גם התכנית שלפני הצמצום, גם המחשבה שלאחריו וגם החוט שמחבר אותם כדי להוציא אותה מן הכח אל הפועל, שהוא סוד הקו, כל התהליך הזה הוא] עִיקָר סוֹד הַתּוֹרָה –

התורה היא סוד 'אתוון בינונין'. 'אתוון רברבין' הן בסוד הצווי "ואתם תחרישון"יא. אלו אותיות של שתיקה, ורק כאשר יש שתיקה מוחלטת בכל האותיות של המודע הן יכולות להתגלות. לפני כן היו האותיות הגדולות במצב של "העלם שאינו במציאות", ובקפיצת נחשון הן עוברות אל מצב של "העלם שישנו במציאות" ושל יכולת להתגלות. לעומת זאת, סוד התורה, שהיא סוד המשכן וכליו על כל השלבים שבו, היא סוד:

אַתְוָון בֵּינוֹנִין וְסוֹד פְּנִימִיּוּת הַקַּו וְחוּט אוֹר אֵין סוֹף ב"ה וְדַ"ל), שְׁ"אֶפְרַיִם" הוּא מִלְּשׁוֹן "פְּרוּ וּרְבוּ", [שהוא] סוֹד הַכֹּחַ וְהָעֹז [האלקי] שֶׁיֵּשׁ בַּכֵּלִים שֶׁל עוֹלָם הָאֲצִילוּת לִבְרֹא יֵשׁ מֵאַיִן.

סוד הצמצום – חטאו של ראובן ותקונו

בדלוג הזה, השני, מתגלה סוד הסלוק. בדלוג הראשון שבקפיצת נחשון לים העיקר הוא גלוי – גלוי עצמותו שבהעלם עצמותו. הדלוג עצמו פועל את גלוי העצם, ואילו הדלוג השני פועל סלוק הגלוי. אכן, בדלוג שבין דגל מחנה ראובן ודגל מחנה אפרים ישנו סלוק – פרוקו וקפולו של המשכן. גלוי האלקות במחנה ישראל נמצא במשכן וכאשר הם נוסעים מסתלקת השכינה בינתיים, כביכול, עד להקמתו מחדש במקום החניה.

סוֹד הַ"סִּלּוּק" שֶׁבְּדִלּוּג זֶה הוּא עִנְיַן "סִלּוּק הַשְּׁכִינָה" עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וְדַ"ל

הרמז לדלוג הראשון, מיהודה לראובן, היה קפיצת נחשון אל הים. מהו הרמז לדלוג של סלוק שבין ראובן לאפרים? זהו סלוק השכינה שנגרם על ידי מעשה ראובן. ראובן אמור היה להיות הבכור – "יתר שאת ויתר עז"[22] – אבל הוא הפסיד את הבכורה על ידי הפזיזות שלו – "פחז כמים אל תותר". הוא הפסיד גם את הכהונה – "יתר שאת" – וגם ואת המלכות – "ויתר עז"[23].

מה הוא עשה? הוא בלבל את יצועי אביו. חז"ל מספרים[24], שכל זמן שהיתה רחל אמנו בחיים קבע יעקב את דירתו אצלה, ולאחר הסתלקותה קבע יעקב אבינו את דירתו באהל בלהה שפחתה [ובעומק, לרחל קשר הדוק עם המלכות, עם המלכות דאין סוף, ומיתתה היא סלוק ויצירת חלל – חלל מלשון מת – באותה המלכות]. הדבר הזה חרה מאד לראובן, בנה הבכור של לאה, שאמר "אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהיה צרה לאמי"? הוא הלך והוציא את מיטת יעקב מאהל בלהה ושם אותה באהל אמו, לאה. על כך מעלה עליו הכתוב כאילו שכב עם בלהה, ככתוב בתורה[25]. יעקב אומר לראובן באחרית ימיו "אז חללת יצועי עלה", וכוונתו היא שבמעשה זה גרמת לסלוק השכינה מעל מטתי, וכידוע "מיטתו של יעקב אבינו שלימה"[26], שלא יצא מזרעו פסול.

מכל זה רואים שמעשה ראובן הוא מעשה של סלוק שכינה, והוא מקביל אל הדלוג השני – הצמצום הראשון של ספר 'עץ חיים' – בין אין סוף ובין אצילות.

מה היה אמור להיות לולא החטא? אם מעשה ראובן הוא כנגד הצמצום הראשון, ניתן היה לחשוב שהמעשה היה מוכרח [אחרת לא היה לאריז"ל מה לכתוב...], ואם כן היכן הבחירה החופשית של ראובן? התשובה מונחת ברעיון אותו אנו מדגישים במהלך כל למוד השער. עיקרון הדלוגים הוא, שמצד עצמם הם מדגישים את הפער בין המדרגות, ואילו העבודה של עם ישראל היא לא להתיחס אליהן בבחינת ריחוק הערך, אלא לחדור אל הכח הפנימי שבין המדרגות על מנת לייחד ביניהן.

לאור זה, הבחירה החופשית של ראובן – וכך גם של כל אחד מאתנו – היתה אם לחיות על פי הסוד של מעשה בראשית או על פי הסוד של מעשה מרכבה, של עבודת הרכבת הנשמה בתוך הגוף. זו הבנה עמוקה יותר ועדינה עד אין סוף מה זו בחירה חופשית. אדם יכול להתאים את עצמו לאיזה סוד עולמי, טבע עולמי, המקיים בתוכו דלוגים בין מדרגה למדרגה במרחק תהומי. מאידך הוא יכול לקיים את היעוד של עם ישראל, לחבר בכח הדלוג את הפער הזה, ולא להפריד.

יותר עדין ועמוק: הבחירה החופשית היא אם ללמוד את ענין הצמצום 'כפשוטו', כמו שהבינו אותו הלא-חסידים, כמו שהבין אותו ראובן, או ללמוד אותו 'שלא כפשוטו', כמו שלמד אותו הבעל שם טוב. באמת אין צמצום. הוא רק נראה כך, אבל הוא אינו כזה [בחירה חופשית היא לבחור להיות חסיד...].

כמובן, "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה"[27], כדברי חז"ל עליו ועל עוד צדיקים. יש דברים בגו. יותר מזה, מיד לאחר החטא שלו התורה מייחסת אותו יחד עם שאר בני יעקב, ללמד אותנו שהוא לא יצא מן הכלל. בכל זאת היתה לו בחירה חופשית.

מהו בעצם חטא? חטא הוא חיסרון. כך אומרת בת-שבע לדוד: "והיינו אני ושלמה בני חַטָּאִים"[28]. כלומר, חסרים. עיקר החטא הוא לגרום חיסרון, לגרום סילוק. כאשר הלבנה התלוננה לפני ה' ש"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" אמר לה הקב"ה "לכי ומעטי את עצמך"[29]. מאז, בכל ראש חודש, ה' מצוה אותנו להביא עבורו קרבן על 'חטאו', על כך שהוא מיעט את הירח[30]. הוא מיחס לעצמו חטא בכך שהוא גרם לחסרון. מכאן רואים שכל גרימת חסרון היא חטא, וממילא החטא הכללי ביותר הוא תפיסת הצמצום הראשון 'כפשוטו'. כאשר תופסים את הצמצום הראשון 'כפשוטו' כאילו גורמים לידי חסרון. זהו חטאו של ראובן.

אמנם, היו מקובלים שהבינו את ענין הצמצום 'כפשוטו', ועל כן נאמר "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". ראובן לא חטא אלא טעה. הוא חשב מחשבה שעל פי דעתו היא מחשבה צודקת, כמו שהסבירו חז"ל. חטא זה ודאי אינו מתוך כוונה רעה, אלא זו טעות הגורמת לסלוק שכינה.

אם היה בוחר ראובן ומתגבר על הנטיה לטעות? מה היה פועל בכך?

(וְלוּלֵא הַחֵטְא הָיָה מַמְשִׁיךְ גִּלּוּי אוֹר אֵין סוֹף גַּם לְאַחַר הַצִּמְצוּם וּמְיַחֵד "דַּעַת עֶלְיוֹן" בְּ"דַעַת תַּחְתּוֹן",

מה הצמצום פועל? למה ה' בכלל עשה אותו? ה' עושה צמצום למראית עינינו כדי ליצור 'דעת תחתון', על פיה נראה כאילו ה'יש' הוא כאן למטה ואילו למעלה נמצא ה'אין'. אצל ה' הסדר הפוך, שלמעלה קיים ה'יש' ואילו למטה הוא ה'אין'. ב'דעת תחתון' שלנו התמונה לא נראית כך. מגמת כל העבודה שלנו היא להמשיך דעת והכרה של 'דעת עליון' בתוך 'דעת תחתון' שלנו. אין הכוונה להרוס את 'דעת תחתון' שלנו, אלא להמשיך אל תוכה דעת מלמעלה.

זה היה התפקיד של ראובן – לדלג מאור אין סוף אל תוך האצילות. בלשון החסידות: להוסיף תוספת של אורות – המרובה על העיקר – בתוך גבול הכלים של האצילות. זהו התקון של ראובן.

אֶלָּא שֶׁהוּא עָשָׂה עַל פִּי דַּעַת עַצְמוֹ, "דַּעַת תַּחְתּוֹן" בִּלְבַד וְדַ"ל).

הוא פעל על פי השכל של עצמו. הוא לא פעל על פי השכל של אביו. השכל שלו חייב רוגז, כביכול, על אבא שלו. זהו השכל של עצמו. הוא לא עשה את השכל של עצמו כלי המוכן לקבל את השכל של אביו, שכל של 'דעת עליון'. הכעס שלו היה כעס מוצדק על פי השכל של 'דעת תחתון' בלבד, ולכן הוא רק בגדר טועה ולא חוטא. הוא היה צריך להמשיך אל תוכו שכל של 'דעת עליון', של אביו, ובכך יכול היה להמתיק את הדין שעלול להתעורר מצד 'דעת תחתון' שלו.

"המאסף לכל המחנות" – תקון היראה והשבת האבדות

נעבור אל הדלוג השלישי:

הַדִּלּוּג הַשְּׁלִישִׁי הוּא מִ"דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם" לְ"דֶּגֶל מַחֲנֵה דָּן" – "מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת" – שֶׁ"דָּן" הוּא עִנְיַן הַפֵּרוּד ['טורי דפרודא'] וְהָרִבּוּי שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי "דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא" –

הדין שייך בעיקרו אל הגבורה או אל המלכות, כמו כאן. הדין של המלכות הוא הכח לחלק שפע על פי מדת הדין, כמה שמגיע לכל אחד ואחד. השם של המלכות הוא:

שֵׁם אדני ב"ה – מִדַּת הַדִּין בְּהִשְׁתַּלְשְּׂלוּתָהּ לְמַטָּה בְּבִי"עַ.

כאשר המלכות נמצאת למעלה, מיוחדת בעולם האצילות, היא רמוזה רק באות ה תתאה משם הוי', אבל כאשר היא יורדת להוות ולהחיות ולקיים את הרבוי, ולחלק את השפע באופן של רבוי בעולמות התחתונים בי"ע, היא נקראת בשם אדני. זהו הסוד של שבט דן.

נחדד: הכח שיש בכל עולם האצילות ובמיוחד בכלים שלו לברוא 'יש מאין' שייך אל שבט אפרים, אבל מציאות הפרוד וקיומה וחלוקת השפע בהתאם למצב הנפרד של כל אחד ואחד – זהו כוחו של שבט דן. הסיפור בתנ"ך המאפיין בצורה הכי טובה את שבט דן הוא הספור של פסל מיכה[31], ספור המלוה אותנו מיציאת מצרים[32] ועד חורבן בית ראשון[33]. הפסל הזה עמד בתוך נחלת שבט דן. מוסבר בחסידות[34], שפסל מיכה בנפש זו יראת העונש.

יראת העונש קיימת אצל אחד שאמנם מקיים את כל המצות אבל רק מכח המניע הזה. הוא לא בא מצד הקדושה. היראה הנמוכה ביותר היא יראת המלכות של עולם האצילות, אבל כאשר המלכות יורדת אל הגלות להשתתף ולהזין ולטפח את הפרוד ששורר בעולמות התחתונים בי"ע, קיומה הוא מצד יראת העונש בלבד. אין בה גלוי אלוקות בכלל. האדם שירא את העונש לא רואה בכלל את ה' לנוכח עיניו. לעומת זאת, מהותה של יראת המלכות היא להתפעל בנפש מן המלכות של הקב"ה. מבחינתה, הכח שיש במלכות ה' להמית ולהחיות, לתת שכר ועונש, הוא צדדי בלבד. הוא יוצא ממנה רק בדרך ממילא. בתודעת יראת המלכות מה שעומד לנוכח עיני זו היראה מן המלכות של ה', ואילו בתודעה של יראת העונש מה שעומד מול עיני הוא רק הגהינום.

אפילו הגאון מוילנא אסר על תלמידיו ללמוד בספרי מוסר המתארים את ענשי הגהינום, כדי שלא יפלו לעצבות או יאוש וכו' [כנראה היה תלמיד שממש התמוטט מכך]. אצל חסיד אמיתי קיימת הסתייגות מיראת העונש, גם אם לא קיימים החששות הללו. אפילו אם לא יפול האדם לעצבות ויאוש, ולא תגרם לו התמוטטות, עצם הידיעה שהמניע לכל מה שאני עושה הוא רק יראת העונש היא חשכה גמורה ביחס לגלוי אלוקות בעבודת ה'. יש לאדם מטרה חיובית וטובה ובכל זאת האמצעי הוא אמצעי רע. זה נקרא פסל מיכה.

כל זה שייך אל דגל מחנה דן כאשר הוא נפרד משאר המחנות. כתוב[35], שלפעמים הענן של השכינה היה פולט את אלו המוגדרים בכתוב "הנחשלים אחריך"[36], את אלו שיוצאים מתחום קדושת האצילות להיטמע בחויה של הפרוד. אותם האנשים היו הפגיעים על ידי עמלק. מה שמחזיק את אותם האנשים בתוך עם ישראל עם השכינה היא רק היראה הנפולה של יראת העונש.

עוד נקודה לגבי שבט דן. הוא נקרא "המאסף לכל המחנות", וכתוב עליו שאם מישהו היה מאבד משהו הם היו אלו שמוצאים ומשיבים אותו לבעליו[37]. זהו מאפיין לשבח, והוא בא לתאר את עבודת שבט דן בתוך העולמות התחתונים – עבודת הברורים. בכל ברור של ניצוץ יש השבת טפת אור שהלכה לאבוד. זהו המיקום האמיתי של שבט דן. הוא נמצא במקום מלא באבדות ותפקידו הוא להשיב ולהחזיר אותן לבעליהן.

בנפש פנימה קשורה אבדה עם איבוד הזהוי העצמי, הכרת העצמי, כמו יהודי שלא יודע מיהו יהודי ומהו יהודי. הוא לא יודע מהי המשמעות של היותו יהודי ולפעמים הוא אפילו מתנגד אליה. התפקיד של שבט דן הוא להחזיר להם אותן. להחזיר את ההזדהות. זהו תפקידו של "המאסף לכל המחנות" בשדה האבדות. דוקא מתוך העבודה הזו של הברורים מטה-מטה הוא קופץ ומגיע עד לעצמות ממש. הברורים עולים בסוד אור חוזר, שהכלל לגביו אומר "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[38].

איפה רואים בתורה את הקשר הזה בין שבט דן לשבט יהודה? שניהם מתברכים בברכת האריה: "גור אריה יהודה"[39] על ידי יעקב אבינו, ו"דן גור אריה יזנק מן הבשן"[40] על ידי משה רבינו. יש קשר הדוק בין שמשון, שבא משבט דן, לדוד שבא משבט יהודה. כתוב[41], שאותה הגבורה של שמשון, שהתגלתה בצורה של תהו, נמסרה אחר כך באופן של תקון לידי דוד. שמשון הוא הדמות העיקרית בתנ"ך למשיח, למרות שהוא עצמו היה בבחינת 'אבוד'. כל העבודה שלו היתה להחזיר את עצמו, את האבדה שלו, על ידי גבורה על-טבעית. הוא ודאי מדלג עד העצמות ממש [כל זאת על אף שהיה שמשון חגר בשתי רגליו, כדברי חז"ל[42]. בלעם הרשע היה חגר ברגל אחת – "וילך שפי"[43] – ואילו שמשון היה חגר בשתי רגלים – "שפיפון עלי ארח"[44]].

על פי שיטת הרבה ראשונים, שלא כדעת הרמב"ם[45], עוברת שלשלת הקבלה דרך השופטים. אצל הרמב"ם היא 'עוקפת' את השופטים, ומפינחס עוברת התורה ישר אל עלי הכהן, אבל לשאר הדעות [העיקרי בהן הוא האברבנל[46]] שמשון הוא המקבל ה-יג של התורה ממשה רבינו. לפיכך, כמו ששבט דן הוא המאסף לכל המחנות כך שמשון הוא אחרון השופטים המעבירים את התורה.

דחיקת הקץ של בני אפרים

כל זה היה מחנה דן מצד עצמו. נחזור אל מחנה אפרים: מהו תפקידו? התפקיד שלו הוא להמשיך את גלוי האצילות בתוך בי"ע, בסוד הפסוק "...ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[47]. תפקידו הוא להמשיך את גלוי כבוד ה', את אור האצילות, בתוך העולמות התחתונים.

דִּלּוּג זֶה [מאחדות לרבוי] הוּא בְּכֹחַ הַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה שֶׁבְּאֶפְרַיִם כַּנַּ"ל

אפרים נקרא על ידי אביו בשמו בגלל ש"הפרני אלקים בארץ עניי"[48], וזוהי גם הפעולה שהוא אמור לפעול. כמו שראובן צריך היה לחבר את האין סוף עם האצילות, כך היה צריך אפרים לחבר את האצילות עם העולמות התחתונים. הוא לא עשה כך, ולכן גם אצלו אנחנו מוצאים חטא בדוגמת ראובן. המכנה המשותף בשני החטאים – של ראובן ושל נכדי אפרים – היה דחיקת הקץ, חטא של פזיזות. לא להתחשב.

ראובן היה "פחז כמים" כמו שהסברנו. בני אפרים במצרים דחקו את הקץ ויצאו ממצרים ארבעים שנה קודם הזמן. הם עלו לארץ ויושבי גת הפלשתים התנפלו עליהם והרגו אותם [ספור לא מוכר, שרק רמוז בספר דברי הימים[49] ומתואר באריכות יותר בדברי חז"ל[50]]. אפשר לומר, כי החטא הזה של דחיקת הקץ גרם אחר כך ששבט דן יצטרך להשתמש בכח של פסל מיכה, כח טמא בעצם שעלה אתם ממצרים, על מנת להחזיק אותם בתוך תחום הקדושה. החטא גרם שאחר כך, בעת יציאת מצרים, היתה שכבה שלימה בעם ישראל שתזדקק לכח הזה של פסל מיכה, כח של יראת העונש.

(וּכְמוֹ בְּחֵטְא רְאוּבֵן – "פַּחַז כַּמַּיִם" – כֵּן בְּנֵי אֶפְרַיִם דָּחֲקוּ אֶת הַקֵּץ לָצֵאת מִמִּצְרָיִם לִפְנֵי הַזְּמַן הַמְּיֹעָד וְדַ"ל).

בכך גרמו בני אפרים ל'העלם הבורא מן הנברא'. הכח של "פרו ורבו"[51] שיש בשבט אפרים מתעלם ממחנה דן. ההעלם זה הוא סוד המסך שבין אצילות לבריאה. כתוב בחסידות[52], שיש במסך הזה חלונות, ומי שנמצא בגן עדן מקבל אור מן האצילות דרך "ארובות השמים"[53], דרך חלון שיש במסך. כלומר, יש גם אפשרות להיות בעולמות התחתונים ובכל זאת לקבל את 'זיו השכינה'. זה נקרא לקבל את אור האצילות בבי"ע, וזה היה תפקידו של שבט אפרים. בדרך זו היתה הופכת מציאות העולמות התחתונים בי"ע למציאות של גן עדן, כמו לפני חטא אדם הראשון.

יוצא לנו שגם ראובן וגם בני אפרים טעו, וכל טעות כזו היא פגם בשקול הדעת. זהו פגם פנימי בשכל האלקי. לכן זו גם טעות וגם פגם בבטול. זו גם הסיבה, שכאשר אדם טועה ושוגג הוא צריך להביא על כך קרבן. הוא לא נקי לגמרי, כי הוא לא היה בטל לגמרי לרצון ה'. אם הוא היה הולך עם ה' בבטול גמור הוא היה בבחינת "לא יאונה לצדיק כל און"[54]. כמובן, לא דורשים מן האדם מה שאינו מסוגל, ו"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו"[55].

נקודה להשלמה: אמרנו שראובן חטא בסלוק השכינה, בני אפרים דחקו את הקץ, שבט דן חטא בפסל מיכה. יהודה, לכאורה, לא חטא, אבל הוא "הודה ולא בוש"[56]. הוא מקור התשובה. הוא אמנם חטא במעשה תמר, אבל גם עליו נכונים דברי חז"ל "כל האומר... אינו אלא טועה"[57], הוא הודה ותקן מיד את החטא שלו. צריך לומר, שגם החטא שלו קשור עם הדלוג הראשון, מעצמות לאין סוף. הוידוי שלו בו הודה בחטאו הוא בסוד העבודה של "הוי מודה לו במאד מאד"[58], והיא מתבטאת אחר כך בקפיצת נחשון. נחשון מקפץ בכח ההודיה של יהודה.

נסכם את הכל בפרצוף הבא:

  י      דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה

  ה    דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן

  ו     דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם

  ה     דֶּגֶל מַחֲנֵה דָּן

 

וביתר פרוט:

alt

 

כאמור, כל הסבר הפרק האחרון הוא על פי הדעה שבני ישראל הלכו בעת המסעות 'כְּתֵיבָה'. איך אפשר לקשר בכל זאת את הרעיון עם הדעה שבני ישראל הלכו 'כשורה'? הליכה במבנה של שורה מבטאת את הדלוגים בסוד מעשה בראשית, המדגישה בעיקר את יחס ה'אין-ערוך' שיש בין מדרגה למדרגה. לעומת זאת, הליכה כתיבה היא בסוד התקון, סוד מעשה מרכבה, כאשר יש זרם אמיתי בין הדלוגים המגלה את האחדות והיחוד שבין המדרגות.

* * *



[1] ירושלמי עירובין פ"ה ה"א.

[2] במדבר י, כה.

[3] דברים ו, ה.

[4] ברכות נד, א.

[5] דברי הימים א ה, א-ב; בראשית רבה צח, ד.

[6] תהלים קמה, יג.

[7] פלח הרמון תולדות פג, ב; ראה שער א פרק יט. 

[9] הגדה של פסח.

[10] שמות יד, יד.

[11] שם שם, טו.

[12] זח"ב מח, א.

[13] שם קסה, ב; רד, ב; ח"ג רפח, א ועוד.

[14] שמות רבה כא, ז; שיר השירים רבה ב, ו.

[15] שמות טו, א ובתרגום אונקלוס שם.

[16] בראשית א, כח.

[17] אגרת הקדש כ.

[18] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[19] ספר יצירה פ"ב מ"ד.

[20] ע"פ ראש השנה יח, א; ראה אמרי בינה שער הק"ש; דרך מצותיך נח, ב; המשך תרס"ו עמ' ריג וברבוי מקומות.

[21] עירובין יג, ב; קידושין ל, ב ועוד.

[22] בראשית מט, ג.

[23] פרש"י שם; בראשית רבה צט, ו.

[24] שבת נה, ב.

[25] בראשית לה, כב.

[26] רש"י לבראשית מז, לא; ע"פ פסחים נו, א.

[27] שבת נה, ב.

[28] מלכים א א, כא.

[29] חולין ס, ב.

[30] שם; בראשית רבה ו, ג.

[31] שופטים פרקים יז-יח.

[32] פסחים קיז, א; סנהדרין קג, ב; שמות רבה מא, א.

[33] שופטים יח, ל; סדר עולם רבה כד.

[34] שארית ישראל לר' ישראל יפה (תלמיד אדמו"ר הזקן), כתבי קדש (עמ' נה-נו).

[35] תנחומא כי תצא י (וברש"י עה"פ שלהלן).

[36] דברים כה, יח.

[37] ירושלמי עירובין פ"ה ה"א; פרש"י לבמדבר י, כה.

[38] ראה תו"ח בראשית ס, ב וש"נ.

[39] דברים לג, כב.

[40] בראשית מט, ט.

[41] ראה בראשית רבה צח, יד.

[42] סוטה י, א; סנהדרין קה, א.

[43] במדבר כג, ג.

[44] בראשית מט, יז.

[45] הקדמת משנה תורה. 

[47] ישעיה מג, ז.

[48] בראשית מא, נב.

[49] דברי הימים א ז, כ-כג.

[50] סנהדרין צב, ב.

[51] בראשית א, כח.

[52] ראה אמרי בינה שער הק"ש פל"ה ובכ"מ.

[53] בראשית ז, יא.

[54] משלי יב, כא.

[55] עבודה זרה ג, א.

[56] סוטה ז, ב.

[57] ראה בראשית רבה עט, א.

[58] ראה ברכות נד, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com