חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ז הדפסה דוא

פרק ז

הדלוגים בקריאת שמע


נמשיך אל הפרק הבא. אנחנו צריכים לחזור לדברי ר' הלל שלמדנו בתחלת השער, שם הוזיר ששלשת הדלוגים הם כנגד "ג קדושות וגם ג בחינות אתוון רברבין, אתוון בינונין, אתוון זעירין". בכל התנ"ך יש לכל אות מ-כב האותיות לפחות פעם אחת בה היא מופיעה כאות גדולה או כאות קטנה. אות גדולה היא תמיד בסוד הדלוג הראשון מעצמות לאין סוף. רוב ככל אותיות התורה הן אותיות בינוניות וכולם בסוד הדלוג השני, הצמצום. האותיות הקטנות הן בסוד הדלוג השלישי של העלם הבורא מן הנברא. זה הנושא של הפרק הבא:

כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה דִּלּוּגִים הַנַּ"ל אָנוּ אוֹמְרִים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" לְדַלֵּג מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, וְכֵן לְהַמְשִׁיךְ אֶת קְדֻשָּׁתוֹ יִתְבָּרֵךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה.

כאמור, הדלוגים נעשים בשני כיוונים – מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. קדוש הוא דבר נבדל ממני באין ערוך. דלוג קיים כאשר קיים יחס של 'אין ערוך' בין שתי מדרגות, ואז המדרגה העליונה היא בבחינת קדוש ביחס אל התחתונה. את אמירת 'קדוש' אפשר לפרש בשני הכיוונים.

נתחיל מלמטה למעלה. הדלוג הראשון באמירת 'קדוש' הוא מן הרבוי אל האחדות, באמירת ה'קדוש' השני הדלוג הוא מגבול לבלי גבול וכך בדלוג השלישי. תוך כדי כך אני מדלג גם בכיוון ההפוך, מלמעלה למטה. אני רוצה להמשיך את ה"קדוש". "קדוֹש" נכתב עם האות ו, אות של המשכה, כדי להמשיך ולהבריך את הקֹדש למטה. זו המשמעות של הכינוי לה' – 'הקדוש ברוך הוא'. לפי זה, אמירת 'קדוש' הראשון באה להמשיך את קדושת העצמות להיות בבחינת אין סוף, אמירת 'קדוש' השני באה להמשיך את קדושת אור אין סוף להצטמצם בגבול, ואילו אמירת 'קדוש' השלישי באה להמשיך את האין האלקי לברוא את ה'יש'.

במסורה מופיע באותו הפסוק פסיק בין 'קדוש' הראשון ובין השני והשלישי – "קדוש | קדוש קדוש"[1]. פסיק זה מתאים יותר עם הפרוש השני, עם הדלוג מלמעלה למטה. חז"ל דורשים על הפסוק "'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם'[2] – קדושתי למעלה מקדושתם"[3]. כלומר, אף על פי שאתם קדושים בכל זאת יש לי מדרגה אחת של קדוש למעלה מן הקדושה שלכם. יש מדרגה אחת של קדוש ששייכת רק לה' יתברך, שאליה אנו עולים רק בעבודת "בכל מאדך"[4]. אותה אנו ממשיכים באמירת 'קדוש' הראשון, ולכן מופיע במסורה אחריה פסיק.

אתוון רבריבין, בינונין, זעירין

וְכֵן בַּתּוֹרָה נִמְצָאוֹת שְׁלֹשָׁה מִינֵי אוֹתִיּוֹת ("אוֹת" מִלְּשׁוֹן בִּיאָה וְדִלּוּג כַּנַּ"ל [כמו בפסוקים "אתא בקר"[5], "ואתה מרבבות קדש"[6]]): אוֹתִיּוֹת "רַבְרְבִין", "בֵּינוֹנִין", "זְעִירִין". סוֹד הָ"רַבְרְבִין" הוּא הַדִּלּוּג מֵעַצְמוּת לְאֵין סוֹף. סוֹד הַ"בֵּינוֹנִין" (רֹב כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁעִקָּרָהּ בְּסוֹד הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן, בִּפְנִימִיּוּת כַּוָּנָתָהּ, כְּדִלְקַמָּן) הוּא הַדִּלּוּג מֵאֵין סוֹף לַאֲצִילוּת. סוֹד הַ"זְּעִירִין" הוּא הַדִּלּוּג [השלישי] מֵאֲצִילוּת לִבְרִיאָה.

עיקר הענין של התורה כולה היא פנימיות הכוונה של הצמצום הראשון, והיא שיהיה 'מעט המחזיק את המרובה', שהבלי גבול יצטמצם בתוך הגבול. לכן רובה ככולה כתובה באותיות בינוניות. כמובן, הכוונה היא לכוונה הפנימית של הצמצום, ולא לחיצוניותו שנראה לנו כסלוק.

מהן האותיות הקטנות? האותיות הקטנות הן סוד מעשה בראשית. האות הקטנה הראשונה בתורה כתובה בספור הבריאה, במילה "בהבראם"[7]. זהו הדלוג מאצילות לבריאה. בחסידות כתוב, על פי פרוש רש"י הראשון בחומש, שעצם כתיבת ספור הבריאה בתוך התורה הוא חידוש גדול. התורה והבריאה אלו שתי בחינות שונות ממש. מעשה בראשית, שנכלל בעשרה מאמרות בהן ברא ה' את העולם, נקרא בלשון ספר הזהר "מילין דהדיוטא"[8], יחסית לעשרת הדברות. התרוץ הוא שמעשה בראשית, כפי שהוא נכתב בתורה, הוא כבר חלק מן התורה. רק בגלל השרש הזה מתקיים מעשה בראשית.

מעשה בראשית נפתח באות ב הגדולה של המילה "בראשית", זהו סימן לשרש הדלוג הראשון בתוך מעשה בראשית, הדלוג של עבודת התשובה. לעומת זאת, המציאות של מעשה בראשית נכללת באות ה הקטנה של המילה "בהבראם". לפי זה, התורה כלולה מכל סוגי האותיות, ואם חסרה אחת מהן בספר התורה הוא יהיה פסול, אבל העיקר בה הן האותיות הבינוניות [יש אפילו שיטת רמזים על פי דלוגים וספירת אותיות על פיהן כלל לא מחשיבים אותיות משונות, קטנות או גדולות].

עדותם של ישראל

הפסוק נוסף ועיקרי בו מופיעות שתי אותיות גדולות הוא הפסוק הראשון של קריאת שמע:

בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹקֵינוּ הוי' אֶחָד" יֵשׁ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת "רַבְרְבִין" – הַ-ע שֶׁל "שְׁמַע" וְהַ-ד שֶׁל "אֶחָד". בְּיַחַד מִצְטָרְפוֹת לְתֵבַת "עֵד", בְּסוֹד הַפָּסוּק "עֵד הוי' בָּכֶם" [שנאמר בסוף ספר יהושע], וְהַפָּסוּק "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם הוי'".

היהודי מעיד על עצמותו יתברך. רק עד ראיה יכול לומר עדות, ולכן רק היהודי שראה הוא זה שיכול להעיד על "ה' אחד"[9]. הפסוק "עד הוי' בכם"[10] מלמד שהעדות על כך שה' הוא אחד נמצאת 'בכם' בלבד. פסוק נוסף של רעיון העדות הוא הפסוק בנביא "אתם עדי נאום ה'"[11].

אנחנו עדים לדלוג הראשון. אנחנו ראינו איך ה' גילה את עצמו לעצמו. אנחנו עדים לשעשועים העצמיים, לרצון להטיב, לרצון למלוכה ועד לגלוי האור אין-סוף, לטהירו עילאה שלפני הצמצום הראשון. אף אחד אחר לא יכול להיות עד לכך.

וְהוּא בְּסוֹד הַדִּלּוּג מֵעַצְמוּת מַמָּשׁ, שֹׁרֶשׁ הַיְּחִידָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ כָּל יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, "יְחִידָה לְיַּחֲדָךְ", לְגִלּוּי אוֹר אֵין סוֹף ב"ה, שֶׁזֶּהוּ עִנְיַן הָעֵדוּת, לְגַלּוֹת אֶת הַדָּבָר הַנֶּעְלָם בְּעֶצֶם.

רעיון זה מתאים לכל מושג העדות. כתוב[12], שעדות שייכת רק בדבר שנעלם מצד עצמו הצריך לעדים כדי לגלותו. כלומר, עצם המושג עדות מוגדר כגלוי הנעלם בעצם. אנחנו עדים לעדות של ה' – גלוי עצמותו.

תוספת של שמחה

בקבלה כתוב, שלאחר שמייחדים את האותיות הגדולות עד צריך לייחד גם את שאר האותיות שנשארו. זוהי כוונה שווה לכל נפש. האותיות שנשארו הן אותיות אשמח, הכתובות כאותיות בינוניות של סוד הדלוג השני. מהי הכוונה?

שְׁאָר הָאוֹתִיּוֹת ("בֵּינוֹנִין") שֶׁל שְׁתֵּי תֵּבוֹת שְׁמַע אֶחָד מִצְטָרְפוֹת לְתֵבַת "אֶשְׂמַח", שֶׁעַל יְדֵי "שִׂמְחָה" נִמְשְׁכָה הַ"אוֹרָה" שֶׁל אוֹר אֵין סוֹף ב"ה לְהָאִיר בְּתוֹסֶפֶת מְרֻבָּה לְאַחַר הַצִּמְצוּם בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח בְּסּוֹד הַפָּסוּק "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּהוי' שִׂמְחָה", סוֹד הַדִּלּוּג הַשֵּׁנִי.

על הפסוק הזה[13] יש מאמר חשוב ועמוק, של האדמו"ר הזקן[14] ושל האדמו"ר האמצעי[15], ושם מוסבר שהצדיקים – הם הענוים בפסוק – מוסיפים שמחה בה'. הם מוסיפים אור אין סוף שיתרבה ויתגלה בעולם האצילות. השמחה באה להאיר ולחבר את מה שדלג הדלוג השני.

באותו מאמר מוסבר על המשך הפסוק, שיש עבודה לחבר את העצמות עם אור אין סוף, בסוד הדלוג הראשון. זו העבודה של אלו המכונים בפסוק "אביוני אדם", של בעלי התשובה. עבודת הצדיקים היא עבודת הבטול, והיא מוסיפה שמחה בה', בעולם האצילות.

בהשגחה פרטית, אנחנו נמצאים בחודש אדר עליו כתוב במגילה "ליהודים היתה אורה ושמחה"[16]. 'אורה' היא אור אין סוף שלפני הצמצום ואילו 'שמחה' היא האור לאחר שהוא עובר את דלוג הצמצום ומתרבה בעולם האצילות. זה נקרא בחסידות 'תוספת אורות', שלא היתה משוערת בקו המדה של סדר ההשתלשלות, והיא 'מרובה על העיקר'. הולכת ומתרבית – "משנכנס אדר מרבים בשמחה"[17].

כאמור, סיום הפסוק מתאר את אלו המכונים "ואביוני אדם", עם בעלי התשובה. אביון הוא עני "התאב לכל דבר"[18], ואביונים אלו ממשיכים מן העצמות לאור אין סוף. הם מחברים את שני הקצוות של הדלוג הראשון, בעוד הצדיקים מחברים את שני הקצוות של הדלוג השני.

לפי כל זה צריך לכוון באמירת "שמע ישראל" כך: האותיות הגדולות עד באות לגלות עצמות באור אין סוף, ואילו שאר אותיות אשמח הבינוניות באות להוסיף אור בתוך גבול, בעולם האצילות.

יחוד 'אחד-ועד'

מה עם האותיות הקטנות? היכן יש להן רמז בקריאת שמע? כתוב, שהן רמוזות בהוספת חז"ל את המשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[19]:

אַחַר כָּךְ אוֹמְרִים "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" שֶׁתִּקְּנוּ חֲזַ"ל לוֹמַר בְּלַחַשׁ [מלבד ביום הכפורים[20]], סוֹד "אַתְוָון זְעִירִין" (שֶׁכֹּל מַה שֶׁתִּקְּנוּ חֲזַ"ל הוּא בְּחִינַת "זְעִירָא", בְּסוֹד "זְעִירָא דְּאִית בְּכוּ מְחַיֶּה מֵתִים", [הקטן שבכם, בחז"ל, יש בו כח להחיות מתים] כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח,

מהו הכח להחיות מתים? זהו הכח להחזיר את הרבוי לאחדות. המתים אלו שברי הכלים, תוצאת השבירה, שהיא חלק מן הדלוג השלישי. להחיות מתים היא העבודה לברר את הברורים. בשביל לברר צריך להיות 'זעירא'. כמו בבדיקת חמץ, בה צריך לחפש דוקא לאור הנר, שהוא אור קטן כדי שיוכל להגיע "בחורים ובסדקים"[21]. בעבודת הברורים צריך אור קטן והוא מרוכז בתוך האותיות הקטנות.

לכן כל מה שתקנו חז"ל, כמו אמירת "ברוך שם כבוד" וכו', הוא בבחינת 'זעירא':

וּבִפְרָט בְּסוֹד הַלַּחַשׁ, אֶלָּא שֶׁבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם דַּוְקָא, בְּסוֹד "מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר אִיהוּ רַב", [אז מתגלה שמי שהוא הכי קטן הוא בעצם הכי גדול. למה?] שֶׁשֹּׁרֶש הַדִּלּוּג הַשְּׁלִישִׁי הוּא בְּדִלּוּג הָרִאשׁוֹן דַּוְקָא, בְּסוֹד "מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת", שֶׁבּוֹ כֹּחַ רַב בְּיוֹתֵר כַּנַּ"ל [כיוון שהוא נעשה בשתי רגלים]), וְהוּא הַמְשָׁכָה מִ"יִּחוּדָא עִילָּאָה" הַמֵּאִיר בָּאֲצִילוּת לְ"יִּחוּדָא תַּתָּאָה" הַמֵּאִיר בְּבִי"ע כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח.

"אחד" הוא באצילות, ואילו "ועד" הוא בבי"ע. כתוב[22], שהמילים "שם כבוד מלכותו" הן כנגד העולמות בריאה יצירה ועשיה, וצריך להמשיך מן ה"אחד" אל תוך ה"ועד". זה סוד הדלוג השלישי.

נסכם את הפרק: ראינו בשם ר' הלל ששלושת הדלוגים הם בסוד שלשת סוגי האותיות – גדולות, בינוניות וקטנות. כעת הוספנו שאת שלשתם צריך לכוון, מלמעלה למטה, בשני הפסוקים הראשונים בקריאת שמע.

         דלוג ראשון            אתוון רברבין        [אותיות עד]

         דלוג שני                אתוון בינונין         [אותיות אשמח]

         דלוג שלישי           אתוון זעירין          [אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו"]


אם נחבר את הרעיון עם הנלמד בפרקים הקודמים, נבחין כי מיד לאחר שני הפסוקים הראשונים מתחילה עבודת הדלוגים מלמטה למעלה, בשלשת מדרגות האהבה – "בכל לבבך", "בכל נפשך", "בכל מאדך".

* * *



[1] ישעיה ו, ג.

[2] ויקרא יט, ב.

[3] ויקרא רבה כד, ט.

[4] דברים ו, ה.

[5] ישעיה כא, יב.

[6] דברים לג, ב.

[7] בראשית ב, ד.

[8] ע"פ זח"ג קמט, ב; ראה לקוטי תורה ויקרא כה, ד; תורת חיים בראשית א, ד.

[9] דברים ו, ד.

[10] שמואל א יב, ה.

[11] ישעיה מג, י.

[12] ראש השנה כב, ב.

[13] שם כט, יט.

[14] ראה לקוטי תורה נצבים מח, א-ד.

[15] י"ל בקונטרס בפ"ע.

[16] אסתר ח, טז.

[17] תענית כט, א.

[18] ויקרא רבה לד, ו.

[19] פסחים נו, א.

[20] דברים רבה ב, לו; שו"ע או"ח סימן תריט סע' ב.

[21] פסחים ח, א.

[22] לקוטי תורה אמור לא, ג-ד ועוד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com