חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ו הדפסה דוא

פרק ו

עבר, הוה, עתיד


בשעור הקודם למדנו שהדלוג הראשון בכללות הוא ענין הגלוי. הצמצום השני הוא ענין הצמצום – מועט המחזיק את המרובה. כלומר, לגלות את כח הגבול ולהעלים את כח הבלי גבול. הדלוג השלישי הוא להעלים ולהסתיר את הבורא מן הנברא, את היחיד מן הרבים, בסוד המסך שבין אצילות לבריאה. זהו ענין ההעלם, בו מורגש ומוחש כי "אין הנברא עושה את עצמו" וישנו 'אין' המהווה ומחיה את הכל, אלא שהוא נעלם ממני. מטרת דלוג זה היא להוות 'אין' – דבר הנעלם מאתנו ובכל זאת הוא הנמצא כאן.

כַּאֲשֶׁר נְחַבֵּר סוֹד שְׁלֹשֶׁת הַדִּלּוּגִים – גִּלּוּי, צִמְצוּם, הֶעְלֵם לְאַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת הַכְּלָלִיּוֹת הַנַּ"ל: עַצְמוּת, אֵין סוֹף, אֲצִילוּת, בְּרִיאָה עוֹלֶה הַכֹּל ג פְּעָמִים הוי' ב"ה בְּרִבּוּעַ כְּלָלִי, לְרַמֵּז שֶׁבְּכָל דִּלּוּג נִכְלָל שְׁלֵמוּת "סוֹד הוי' לִירֵאָיו" בְּהִתְכַּלְּלוּת אֲמִתִּית.

דברנו בשעורים הקודמים באריכות על ארבעת המדרגות ביניהן מדלגים שלשת הדלוגים. יחד עם שלש השמות שנתנו עבור שלשת הדלוגים עולים כל שבעת השמות הללו ג פעמים שם הוי' ברבוע [262]. רבוע מבטא התכללות ושלמות, המרמזת לנו שכל אחד משלשת הדלוגים כאן הוא בסוד שם הוי'.

שם העצם, שם המיוחד, שם המפורש

נוסיף עוד משהו שלא כתוב בספר. לשם הוי' יש שלשה כנויים: 'שם העצם', 'שם המיוחד' ו'שם המפורש'[1]. בהמשך נסביר, שעל ידי העבודה שלנו בתשובה, בתורה ובמצות אנו מייחדים ומאחדים את הדלוגים בין המדרגות. אנו מייחדים את העצמות בתוך האין סוף, את הבלי גבול בתוך הגבול ואת האחדות בתוך הרבוי. ה' במעשה בראשית, כביכול, הרחיק בין המדרגות, ואילו התפקיד שלנו הוא לייחד ביניהן. התפקיד של שם הוא לגלות את העצם. כאשר אנו קוראים לאדם אנו מושכים את עצמותו. אנחנו קוראים לו לבוא, קוראים לו שיתגלה.

לענינינו, אם שלשת הדלוגים הם שלשה סוגי שמות הוי', יהיה הדלוג הראשון בסוד 'שם העצם', אשר באמצעותו אנו מושכים את העצם לבוא ולהתגלות. ענינו של 'שם המיוחד' יהיה לייחד ולהגדיר את הכח בדבר מסוים, וגם להבדיל בינו לבין משהו אחר. יש כמה וכמה שמות לקב"ה, שכל אחד מהם מורה על מדה מסוימת שלו, ואילו השם הזה – שם הוי' – הוא שם המיוחד. גם בשם הזה יש תואר מסוים, תואר של בלי גבול, ובכל זאת התואר הזה מתעלם בתוך הגבול שיש בשם הזה. המיוחד בשם זה הוא, שבו הבלי-גבול מצטמצם בתוך הגבול. 'שם המפורש' הוא השם אותו הוגים רק בבית המקדש – "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[2] – בברכת כהנים[3] ועל ידי הכהן הגדול ביום הכפורים[4]. ענינו של שם המפורש הוא לגלותו ולומר אותו בפה, כאן בתוך המציאות הנפרדת שלנו, כאשר המטרה היא לגלות בה את אחדותו יתברך, את אין סופיותו ואת עצמותו יתברך ובכך לייחד את כל המדרגות.

שם בן יב 

וְהִנֵּה יָדוּעַ שֶׁ-ג שְׁמוֹת הוי' ב"ה הוּא סוֹד שֵׁם בֵּן יב אוֹתִיּוֹת, אוֹתִיּוֹת "הֹוֶה וְהָיָה וְיִהְיֶה"

כתוב בקבלה[5], שכאשר יש שלשה שמות הוי' כמו אצלנו הם מכוונים אל שם בן יב אותיות. המקור לכך היא ברכת כהנים, בה מוזכר שם הוי' ג פעמים, שבבית המקדש היו הכהנים מברכים אותה בכל יום תוך הזכרת שם המפורש. "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". כלומר, בכל מקום בו אתן לך רשות להזכיר את שמי, בבית המקדש, שם תהיה המשכת הברכה העליונה באמצעות הזכרת שם ה'.

בברכת כהנים, כאמור, מוזכר שם הוי' ג פעמים – במילים ה-ב, ה-י, וה-ה (השניה, החמישית והעשירית). הרמז לסדר זה הוא בפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[6]. בכך ה' מצייר את כל העולמות[7] ומדלג את שלשת הדלוגים.

אם כן, סוד שם של יב אותיות, העולה משלש שמות הוי', כולל בתוכו את כל שלשת הדלוגים שלנו. כאשר מסדרים את שלש שמות הוי' אלו בסדר וצרוף אחר מתקבלים שלשת המילים "היה והוה ויהיה". זהו רמז קדמון מאד בספרי הקבלה, במיוחד בספרי המקובל הראשון ר' אברהם אבולעפיא[8]:

(כַּאֲשֶׁר אוֹתִיּוֹת יה הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁבְּ"וְיִהְיֶה" מִתְגַלְּגְלּוֹת בְּרֹאשׁ "הֹוֶה", בְּסוֹד "נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן", נַעֲשׂוּ שְׁלֹשָׁה צֵרוּפֵי הוי' ב"ה: יההו הוהי הויה,

כלומר, לוקחים את שתי האותיות האחרונות – יה – מן הסוף מצרפים ומוסיפים אותן אל ההתחלה ואז מתקבלים שלשה צרופים שונים של שם הוי'. בעצם יש יב צרופים של שם הוי', כנגד יב חודשי השנה[9], כאשר שלשת הצרופים הללו הם הצרופים שכנגד החודשים אייר, תמוז ואב:

שֶׁבְּסּוֹד יב צֵרוּפִים כְּנֶגֶד יב חוּשִׁים שֶׁבְּסֵפֶר יְצִירָה הֵם כְּנֶגֶד חוּשׁ הַהִרְהוּר (עִיּוּן וְהִתְבּוֹנְנוּת) [של חודש אייר וצרוף יההו] חוּשׁ הָרְאִיָּה [כנגד חודש תמוז וצרוף הוהי] וְחוּשׁ הַשְּׁמִיעָה [של חודש אב וצרוף הויה] וְדַ"ל),

הסדר הזה של הכוחות בנפש – לחשוב לראות ולשמוע – הוא על פי הסדר הפונה מן הפנים אל החוץ. קודם כל האדם חושב ומעיין בשכל הפנימי, אחר כך מתגלה השכל הפנימי בחוש הראיה החיצוני ולבסוף בחוש השמיעה. הראיה והשמיעה עצמם הם כנגד שני כוחות של מחשבה – כח החכמה וכח הבינה – כאשר העיון וההתבוננות של חוש ההרהור גם הם כנגד חכמה ובינה. בעצם, החוש הזה הוא המקור הפנימי להם. עיון הוא מלשון עין, והוא חוש של "שאו מרום עיניכם וראו"[10]. זו הראיה בעין השכל ואילו התבוננות היא בעיקר חוש של שמיעה – "ה' שמעתי שמעך"[11], ו"שמע ישראל... ה' אחד"[12]. לפי כל זה מובן קצת היחוד שיש בשלשה שמות הוי' אלו.

הווה, עבר, עתיד

נחזור אל הענין. צריך להבין מהו ההגיון שיש בסדר הזה של הצרופים: הוה והיה ויהיה, כלומר – הוה, עבר ועתיד, המרומז ברצף הפסוקים שבתפלה: "ה' מֶלֶך"[13], "ה' מָלָךְ",[14] "ה' יִמְלֹךְ לעולם ועד"[15]. מדוע זמן ההוה קודם בו לזמן העבר?

במקום אחר בספר[16] הסברנו את ענינן של שלשת הצרופים הללו באופן אחר. שם הסברנו ששם הוי' כפי שהוא מאיר בעולם האצילות הוא מעל הזמן, בסוד "היה הוה ויהיה" כאחד. מה שמתגלה במעשה בראשית ברגע הבריאה הראשון, בעולם הבריאה, הוא הצרוף הוה, וזו תודעת ההווה. אחר כך, בעולם היצירה, מתחדשת תודעה של עבר ולכן שם מאיר הצרוף והיה. לבסוף, בעולם העשיה, שעיקרו הוא בסוד התקון, מתחדשת תודעת העתיד ושם מאיר הצרוף ויהיה. התודעה בעולם העשיה היא תודעה של דבר שבור, שאינו בסדר, ודבר שבור צריך תקון. בעולם היצירה אין עדיין תודעה של שבירה ודבר הצריך תקון. התודעה שם היא של דבר הנוצר 'יש מיש', שנמשך בסיבתיות מן העבר אל ההווה. בעולם העשיה – עשיה היא לשון תקון – מתחדשת תודעת העתיד, כמו שאומרים 'יהיה טוב', ולכן זהו השם שעתיד להתגלות בו.

        י        אצילות                 למעלה מן הזמן

       ה        בריאה                   הוה

       ו         יצירה                    עבר

       ה        עשיה                    עתיד

כך הסברנו שם את סדר הצרופים, מלמעלה למטה. כלומר, מתוך תודעה שלמעלה מן הזמן נמשכו שלש תודעות של הוה-עבר-עתיד בעולמות בריאה-יצירה-עשיה. כאן אנחנו מסבירים בצורה שונה, בדרך של 'חותם המתהפך' מלמטה למעלה:

        דלוג ראשון              עתיד            מאצילות לבריאה

        דלוג שני                  עבר              מאין סוף לאצילות

        דלוג שלישי             הוה              מעצמות לאין סוף

נחבר ונסביר את הענין: המכנה המשותף לשני ההסברים הוא שההווה הוא בסוד עולם הבריאה. הוא כנגד הדלוג השלישי מאצילות לבריאה. צריך לומר שיש הרגשת עבר והרגשת עתיד שלמעלה מהרגשת ההווה, שלא כמו שהוסבר שם.

כאן, בהסבר שלנו, כל העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה נקראו יחד בריאה, והם כוללים את כל מציאות הרבוי שמתחת לאצילות. התודעה הזו נקראת בספר התניא בינוני. בינוני בדקדוק הוא כנוי לזמן ההוה, והתואר בינוני שייך אל מי שחי בתודעת ההוה. לכן התודעה הכללית בכל העולמות התחתונים, וכך גם צריך להרגיש בהם, היא תודעת ההוה בו מחיה ה' בכל העת את העולמות מחדש, ברגע ההוה. זהו הדלוג השלישי, מאצילות לבריאה, בסוד ההווה התמידי. אם הרבוי נפרד מהכרת ה'אין' שמהווה אותו אזי נקרא ההוה – "כל הוה נפסד"[17]. הוא מתפורר ומתקלקל. זה נקרא היום חוק האנטרופיה:

שֶׁסּוֹד "הֹוֶה" הוּא הַדִּלּוּג [השלישי] מֵאֲצִילוּת לִבְרִיאָה, עַל יְדֵי הֶעְלֵם הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא – "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית";

אם ההוה כולל את כל הבריאה, צריך לומר שבשני הזמנים האחרים – העבר והעתיד – רמוזים שני הדלוגים הבאים, מלמטה למעלה. מהו סוד הצרוף והיה?

וְסוֹד "וְהָיָה" הוּא הַדִּלּוּג מֵאֵין סוֹף לַאֲצִילוּת עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם, בְּסוֹד "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים וְגו'", "בָּרָא" לְשׁוֹן עָבַר (לְפִי פְּשׁוּטוֹ, וְכֵן לְפִי דַּעַת הַתַּרְגּוּם, וְכֵן דַּעַת הָרַמְבָּ"ם [בספר מורה נבוכים[18]] וְכוּ'),

בפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלקים וכו'"[19] – יש שתי דרכים לפרש את המילה "בָּרָא". אפשר לפרש אותה בלשון עבר, אבל רש"י והאבן עזרא, שני הפשטנים המובהקים, מפרשים מלשון אותה במובן של 'בְּרֹא'. כלומר, 'בתחילת בריאת העולם' אזי – "ויאמר אלקים יהי אור".

לכאורה, הפרוש של רש"י והאבן עזרא מתאים עם הבאור בחסידות לבריאת העולם. בחסידות מתוארת הבריאה כפעולה מתמדת ומתמשכת, כפעולת הוה ולא כפעולת עבר חד-פעמית, ואילו על פי הפרוש הפשוט (כך מפרש התרגום והרמב"ם) הבריאה היא מעשה ששייך רק אל העבר. אבל כעת נסביר אחרת. דוקא בעולמות התחתונים, הכלולים אצלנו במונח 'בריאה', צריכים להרגיש כל הזמן את תודעת ההוה, שה' "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית"[20]. למרות זאת, יש משהו ששייך דוקא אל העבר שהוא יותר גבוה מן הבריאה שבהוה.

העבר הסובב להוה

כאן התודעה של העבר אינה התודעה הפשוטה, של משהו שהיה ואיננו, אלא של משהו עובר ושב. כאשר משהו היה כאן והסתלק מכאן, הוא נשאר עובר מסביב לחלל שנוצר על ידי סילוקו. הלשון בהלכה ביחס לקיום מצוה בסמיכות לברכתה היא "עובר לעשייתן"[21]. כאן משמעות הבטוי 'עובר' היא לפני, לא אחרי. מוסבר בחסידות, שהברכה ממשיכה אור מקיף שעובר למעלה, מסביב, מן המעשה של המצוה. אצל אברהם אבינו נאמר ששילם לעפרון "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"[22]. כלומר, כסף שיכול להיות זמין בכל מקום. בקבלה וחסידות מוסבר[23], ש"סוחר" הוא מלשון סחור-סחור, מלשון סביב. כאמור, גם משמעות המילה 'עובר' היא לשון סביב ומקיף. אברהם עצמו הוא סוד אור 'הסובב כל עלמין'.

נסביר יותר את תודעת העבר כאן. העבר שיצא והסתלק מכאן נמצא ומקיף מלמעלה. זהו סוד הצמצום הראשון שהסברנו בשעור קודם בשם רבינו חיים ויטאל. אור ה'סובב' הסתלק ועבר להיות מסביב. אם כן, הרגשת הצמצום הוא סוד הדלוג השני, והוא בסוד תודעת העבר. זהו עבר שעמוק יותר מתודעת ההוה. מי שקשור אל תודעת הצמצום הראשון יש לו עבר רחוק, כי מה שהיה קודם עבר מכאן. ההתבוננות כעת אינה בכך שכל מה שיש עכשיו בחדר מתחדש כרגע, אלא אני מרגיש בתוכי תמיהה: 'מה קרה? הרי קודם היה פה אור אין סוף'? זו תודעה אחרת לגמרי. המשמעות של הרגשת המציאות הנבראת כעת 'יש מאין' היא רק לדלג את הדלוג השלישי, מאצילות לבריאה, אבל כאשר אני מתבונן בצמצום אני נרתע לאחור – 'מה פתאם יש כאן כסא? מה פתאום לדבר על 'אין אלקי' שלפני הכסא, שמהווה אותו? הרי הכל היה כאן קודם אור אין סוף, אז מה קרה לו'? זו תודעת עבר אחרת לגמרי. זו תודעה ששום דבר לא יתכן בשכל אם לא היה כאן משהו שעבר מכאן.

הלשון של האריז"ל על האור טרם הצמצום היא "דע כי תחלת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אור אין סוף"[24]. כולם שואלים על המשפט הזה: איזו מציאות? הרי עוד לא היתה שום מציאות ושום מקום? הפרוש הוא שאנחנו כעת, לאחר המעשה, צריכים לתמוה בכל רגע על האור אין סוף שהיה אמור למלא את כל המציאות הזאת. מה קרה לו? התמיהה הזו היא בסוד הדלוג השני, בסוד הצמצום.

שֶׂהַ"סִּלּוּק" נִרְאֶה כְּ"עָבַר" וּ"בָּטֵל" (אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵן כַּנַּ"ל וְדַ"ל);

הרי אנחנו יודעים שהצמצום "לא כפשוטו"[25], אבל בכל זאת אותו אור אין סוף נראה כאילו עבר ובטל מכאן. כמו התחושה לגבי אדם זקן, עליו נאמר "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"[26]. זה נקרא והיה, לשון עבר.

שוב, תודעת ההוה היא להרגיש את העלם הבורא מן הנברא. זו תודעה של פלא. אני מתפלא איך ה', הבורא את החפץ הזה שאני רואה, מתעלם ממני ואני איני רואה את ה'אין' המהווה אותו. זה נקרא הרגשת ההוה – הפלא של העלמת כח הבורא בנפעל. התודעה של העבר היא להרגיש את הפלא היותר גדול: מה היה? איך אור אין סוף שהיה פה ממלא את כל המציאות עבר מכאן?

גלוי שעשועי העתיד

מה זו תודעת העתיד, תודעת ויהיה? צריך לומר שהיא כנגד הדלוג הראשון:

וְסוֹד "וְיִהְיֶה" הוּא הַדִּלּוּג מֵעַצְמוּת לְאֵין סוֹף עַל יְדֵי גִּלּוּי הַשַּׁעֲשׁוּעִים וְכוּ' כַּנַּ"ל, הַגִּלּוּי שֶׁל "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" וְדַ"ל.

עיקר הגלוי של ה' לעצמו הוא הגלוי של העתיד להיות, ומכך הוא מקבל שעשועים. האור של השעשועים הוא מה שהקב"ה מקבל עכשיו מעבודת הצדיקים לעתיד. זהו הדלוג הראשון, מעצמות לאין סוף, בסוד ויהיה, והוא בסוד "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה"[27].

בהסבר שבשער 'ארבעה עולמות' היתה תודעת העתיד התודעה של עולם העשיה, ואילו כאן בדלוג השלישי מתגלה כי אותו "סוף מעשה" היה מונח עוד קודם לכן "במחשבה תחלה", בגלוי אור השעשועים מן העצמות בינו לבין עצמו.

נסכם: מן הרמז שעלה מחבור שבעת המילים – של הדלוגים ושל המדרגות שביניהם – הגענו לשלושה צרופי שם הוי'. שלשתם בסוד שם של יב אותיות וכנגד 'שם העצם', 'שם המיוחד', 'שם המפורש'. אחר כך הקבלנו אותם אל שלשת התודעות עבר-הוה-עתיד, ולבסוף אל שלשת הדלוגים שלנו.



[1] ראה אודותם באריכות בהקדמה פרק ז.

[2] שמות כ, כא.

[3] סוטה לח, א; מכילתא פי"א; רמב"ם הלכות ברכת כהנים יד, י.

[4] יומא סו, א.

[5] פרדס שער כא פ"ט; שער מאמרי רשב"י ריש פרוש האדרא זוטא קדישא.

[6] ישעיה כו, ד.

[7] ברכות י, א.

[8] בספרו חיי עולם הבא.

[9] הקדמת תקו"ז (ט, ב) ובכתבי האריז"ל בכ"ד.

[10] ישעיה מ, כו.

[11] חבקוק ג, ב.

[12] דברים ו, ד.

[13] תהלים י, טז.

[14] דברי הימים א טז, לא.

[15] שמות טו, יח.

[16] שער 'ארבעה עולמות' פרק ו.

[17] ראה מורה נבוכים ח"ב פכ"ז.

[18] מורה נבוכים ח"ב פ"ל.

[19] בראשית א, א.

[20] נוסח ברכת יוצר לתפלת שחרית.

[21] שו"ע או"ח סימן כה סע' יא; סימן קנח סע' יד.

[22] בראשית כג, טז.

[23] תורה אור וישלח כד, ג; ראה בספר מבוא לקבלת האר"י עמ' לא; ראה שער א פרק ו.

[24] עץ חיים שער א ענף ב.

[25] תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז.

[26] אבות פ"ה מכ"א.

[27] פיוט 'לכה דודי'.



Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com