חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ה הדפסה דוא

פרק ה

חדושי הדלוגים – גלוי, צמצום, העלם


כעת נעבור אל הפרק הבא, ובו נוסיף מערכת שמות המתמצתת את שלשת הדלוגים. כדרכנו, תהוונה לאחר מכן המילים החדשות שהוספנו 'קרש קפיצה' לעוד התבוננויות ורמזים. קודם עסקנו במשמעות שיש בכל דלוג ובמדרגות שביניהן מדלגים הדלוגים. כעת נתבונן בחדוש שיש בכל דלוג ודלוג ונתן לו שם מוחלט, שם מיוחד בפני עצמו.

וְהִנֵּה הַדִּלּוּג הָרִאשׁוֹן הוּא בְּסוֹד הַגִּלּוּי (כַּנַּ"ל בְּסוֹד "הִנֵּה זֶה בָּא").

כל משמעותו של הדלוג הראשון היא לגלות אור שנעלם, ועל כן פעולתו היא גלוי. כל פעם שיש משהו מאד נסתר ונעלם שמצליחים לגלות אותו זהו הדלוג הראשון. למשל, אם יש אדם שיש בתוכו איזה סוד נעלם שאינו מסוגל לגלות ולבטא אותו בפה – "לבא לפומא לא גליא"[1] – והוא מצליח לשבור את המחסום ולבטא אותו זהו עבורו דלוג של גלוי.

גלוי – 'לִבָּא גַּלְיָא לְפוּמָא'

בשער אחר בספר[2] הסברנו, שזהו המאמץ של ביאת המשיח. ביאת המשיח באה להביע את האי-אפשר להביע. לכן קץ המשיח הוא סוד שאי אפשר לגלותו, ועליו אמרו חז"ל "לבא לפומא לא גליא" – הלב לא יכול לגלות לפה. הכח הזה עצמו הוא הקץ, הוא ביאת המשיח. זה הדלוג הראשון. הגלוי כאן בא במטרה לפרוץ את ההעלם העצמי ולגלות משהו.

איך אנחנו יודעים שהמילה המיוחדת כאן היא המילה 'גלוי'? על פי הרמז שראינו בפרק ב, על פיו נקרא הדלוג הראשון "הנה זה בא". הסברנו, כי שלש המילים הללו מבטאות גלוי.

הגלוי כאן לא חייב להיות גלוי אל זולת. הוא יכול גם להיות גלוי של האדם אל עצמו. "לבא לפומא לא גליא" הוא גם ביחס האדם אל עצמו. אם יש משהו שהלב לא יכול לומר זהו סימן לכך שהדבר נעלם לגמרי מן המודעות של האדם, וראשיתו של הגלוי יהיה הגלוי לעצמו. אם הדבר היה גלוי לעצמו, לא היה בגלויו שום 'קונץ', שום חדוש. הוא היה רק בגדר 'השתלשלות' של הדבר החוצה. לכן באמת עיקר הגלוי הוא גלוי לעצמי.

צמצום כפשוטו – סלוק

מה לגבי הדלוג השני?

הַדִּלּוּג הַשֵּׁנִי הוּא בְּסוֹד הַצִּמְצוּם

זוהי המילה אותה בחר האריז"ל לצמצום שגילה, שאצלנו הוא הדלוג השני מאין סוף לרשימה וקו, ולכן מתאים שלא נשנה אותה.

מה פרוש המילה 'צמצום'? הרי כל דלוג משלשת הדלוגים מתאים לכנות בשם 'צמצום' [וכך מתבטא הרבי שליט"א בזמן האחרון ביחס לדלוגים בתוך אור אין סוף שלפני הצמצום], למה דוקא לדלוג השני אנחנו קוראים 'צמצום'? לשם כך צריך להסביר יותר מהו פרוש המילה 'צמצום':

(שֶׁמִּצִּדֵּנוּ, "דַּעַת תַּחְתּוֹן", נִרְאֶה כְּ"סִלּוּק" הָאוֹר לְגַמְרֵי לִהְיוֹת חָלָל וּמָקוֹם פָּנוּי, אֶלָּא שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין "סִלּוּק" זֶה כִּפְשׁוּטוֹ ח"ו, שֶׁהֲרֵי "אֵינוֹ גּוּף" כוּ' ח"ו, וּמִצַּד ה' יִתְבָּרֵךְ, "דַּעַת עֶלְיוֹן", הוּא בִּבְחִינַת הִתְעַלְּמוּת מִינֵּיהּ וּבֵיהּ עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת כֹּחַ הָעַצְמוּת, כִּבְיָכוֹל, לָבוֹא בִּמְקוֹם גִּלּוּי אוֹר הַאֵין סוֹף וְדַ"ל).

רבינו חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האריז"ל, מסביר[3] שפרוש המילה 'צמצום' הוא לקחת משהו רחב ולצמצם אותו אל תוך מקום מועט. הדוגמה הפשוטה שהוא נותן לכך היא אדם שזורק אבן אל תוך ברכת מים וכל המים זזים הצידה ומפנים לה מקום. משל נוסף שהוא נותן הוא אדם שהולך בחדר או ברחוב ובכל מקום שהוא מגיע אליו האוויר שהיה באותו המקום זז ומצטמצם לצדדים. לתזוזה הזו הוא קורא 'צמצום', שמשהו התקפל. כמות גדולה שהתפשטה במקום רחב נמצאת כעת במקום מועט.

כלומר, אם היה פה אור בחדר ופתאום יש בתוכו חלל, חור, אל תחשוב שהאור שהיה כאן יצא מן החדר, שהוא התאפס מן המציאות, אלא הוא הצטמצם והלך לצדדים. הוא עדיין נמצא כאן. האוויר או המים נמצאים, אלא שהם כעת נמצאים בצד.

זהו משל גשמי. בדרך כלל ההסבר למילה 'צמצום' הוא שאני מצמצם ביחס למקום אליו אני מתייחס. כלומר, אני מכניס הרבה לתוך מקום קטן, מרובה לתוך מועט, והוא מה שכעת נמצא לפני. אבל בהסבר שמובא אצל ר' חיים ויטאל הוא משתמש במונח 'צמצום' להיפך. הוא מסביר שהצמצום גורם לחלל על ידי צמצום קפול וסלוק האור לצד.

כיוון שהבטוי בקבלה לחלל שנוצר הוא 'מקום ריקן' נסביר את הפשט של המילה 'ריקן' בתנ"ך. רש"י כותב בפרושו על החומש, על המילים "אריק חרבי"[4] שבשירת הים, שהרקת חרב הוא בטוי שמתיחס גם אל החרב וגם אל הנדן, אל הכלי, שמחזיק אותה. ברגע שמוציאים את החרב מן הנדן זה נקרא להריק גם את החרב, ולא רק את הנדן.

לענינינו, אותו אור אין סוף שהצטמצם – הוא עצמו התרוקן. לא רק המקום והחלל שנשאר פנוי מן האור נקרא 'ריק', אלא גם האור שיצא ממנו ועבר אל מקום אחר נקרא כך. גם הוא התרוקן. יש כאן ריקנות כפולה: גם מצד האור שהצטמצם וגם מצד המקום שנשאר חלל פנוי ממנו.

צמצום לא כפשוטו – התעצמות

כל זה הוא המשל המגושם המובא בספרי הקבלה. בא הבעש"ט ואומר, שחס ושלום לחשוב שיש כאן באמת צמצום, שבאמת האור התקפל והסתלק והלך הצידה. חס וחלילה שנשאר מקום ריק. חס ושלום לחשוב על ה', על אור אין סוף ב"ה, כעל גוף גשמי שזז מפה לשם. מה שקרה הוא רק לגבינו. מצד נקודת המבט של הקב"ה, שנקראת 'דעת עליון', לא קרה פה שום שנוי. הקב"ה רק עשה 'אפקט' שמצדנו, מצד 'דעת תחתון' שלנו, יורגש כאילו האור זז. האמת היא שהוא לא זז אלא רק התעלם. הוא נשאר מיניה וביה באותו המקום.

איך זה קרה? איך הבעש"ט מפרש את המונח 'צמצום'? לפי כל הפרושים – גם של רבינו חיים ויטאל וגם של הבעש"ט – צמצום הוא הכנסת הרבה בתוך מועט, אלא שעל פי הבעש"ט הפרוש הוא ש'הרבה' הוא כח העצמות, והוא עצמו הכניס את עצמו אל תוך המקום שנראה לנו כעת מקום ריקן. על ידי כניסת עצמותו יתברך, כביכול, אל תוך מקום האור נגרם ה'אפקט' של התעלמות האור מאתנו.

ה' אינו אור. ה' הוא עצם, וכאשר העצם 'מתאמץ' להימצא ולהיכנס אל אותו המקום האור מתעלם. האור לא 'הולך לצד' אלא הוא מתעלם בעצמות. כמובן, העצם נמצא בכל מקום ובכל זאת כך מוגדרת הפעולה.

לפי זה, עדיין יש מקום למשל שנתן רבינו חיים ויטאל על האבן במים, אלא שכעת נגדיר אותו קצת אחרת. במקום לומר שהאבן היא זו שנכנסה אל אותו המקום נאמר שמשהו עצמי נכנס לשם, וממילא המים לא זזו הצידה כלל. זהו צמצום של התעצמות המקום הזה. קודם לכן היו המים "מים שאין להם סוף"[5], אבל ברגע שנכנס אליהם משהו עצמי, משהו שאינו מאיר מצד עצמו כמו אדם או כמו אבן, ממילא לא רואים כלום מכל מה שראינו קודם. כל זה מתרחש בעקבות הצמצום, המוגדר בלשון החסידות "כניסת המאור במקום האור"[6].

זה היה הסבר המושג 'צמצום', וכעת נחזור אל הדלוג השני. הדלוג השני הוא מבלי גבול לגבול, כלומר – מהרבה למעט. זהו המעבר מאור אין סוף אל רשימה וקו דרך פעולת הצמצום הראשון של ספר 'עץ חיים'. גם על פי המשל שנותן רבינו חיים ויטאל וגם פי הסבר הבעש"ט פרוש המונח 'צמצום' הוא הכנסת הרבה לתוך מועט, ולכן מתאים לכנות ולתאר את הדלוג הזה בשם צמצום.

העלם הבורא מן הנברא

מהי המילה לתאור הדלוג השלישי, למעבר מאחדות לרבוי ממש? המשמעות של הדלוג הראשון היא התפרצות של גלוי דבר נעלם, עצמי, לעצמו. המשמעות של הדלוג השני היא הכנסת אותה ההתפרצות אל תוך מקום מועט, ולה מתאים המונח צמצום. מהי המשמעות של הדלוג השלישי?

הַדִּלּוּג הַשְּׁלִישִׁי הוּא בְּסוֹד הֶעְלֵם הַמָּסָךְ שֶׁבֵּין אֲצִילוּת לִבְרִיאָה

המונח שבחרנו כדי לתאר את הדלוג הקודם בא לתאר את הפעולה, את מה שה' עשה מצד עצמו. הוא צמצם והכניס את עצמו בתוך המקום הריקן, בתוך המקום הקטן. מה שקורה ממילא הוא סלוק של האור והתגלות כח הגבול שבאין סוף, בו הוא משתמש כדי להיכנס אל המקום הצר הזה – "אהבה דוחקת את הבשר"[7]. לא התייחסנו אל הפעולה הזו מצד התוצאה שלה, שהיא העלם וסלוק האור לגבי הנבראים, ולכן לא כינינו את הדלוג השני בשם העלם או סלוק. הכנוי הזה – העלם – שמור אל הדלוג השלישי. העלם הוא הוא היפך הדלוג הראשון. גלוי הוא ההיפך מהעלם.

הפעולה שיש בדלוג האחרון היא, כביכול, פעולת העלמה. מהו המשל בקבלה בשביל העלם? כתוב[8], שבין אצילות לבריאה – הכלליים והפרטיים – יש מסך [או פרסה] שתפקידו הוא להעלים ולהפריד ביניהם.

(הֶעְלֵם זֶה הוּא נִכָּר מִצִּדֵּנוּ, שֶׁהֲרֵי "אֵין הַדָּבָר עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ", וּמִן הַהֶכְרֵחַ שֶּׁכֹּחַ הַפּוֹעֵל וְהָאַיִן הָאֱלֹקִי נִמְצָא בְּתוֹךְ הַנִּפְעַל תָּמִיד לְהַוֹותוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּמוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּצִיאוּת הַנִּבְרָא נִרְאֶה לְיֵשׁ עַל יְדֵי הֶעְלֵם הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא).

את הדלוג הזה אנחנו מכנים בשם 'העלם' על שם היכולת שלנו כעת לדעת בברור שיש משהו נעלם. כוונת המושג 'נעלם' כאן היא שהדבר נעלם מעיני. הוא נמצא כאן, אבל אני לא רואה אותו. כאשר מדברים על הצמצום, על הדלוג השני, אנו מדברים על כך שהאור נראה כאלו שהוא הסתלק, לא שהוא נמצא כאן. אמנם, הבעש"ט אמר לי שהאור נמצא כאן, אבל לי נראה שהוא הסתלק. הוא לא מודע לי, ואין לי בו שום אחיזה ברורה המחייבת אותי להכיר בכך שהוא נמצא כאן.

אחד מיסודות החסידות וההתבוננות בבריאה יש מאין הוא, שהשכל מחייב שיש כח אלוקי שמחיה ומקיים את העולם, אבל אני לא רואה אותו. השכל מחייב שאם רגע אחד ה' מפסיק להוות את העולם הוא חוזר להיות 'אין', כמבואר בספר התניא[9]. יש דרך – וכל אחד חייב לעשות זאת בכל יום בהתבוננות שלו – להמחיש ממש שיש 'כח הפועל בנפעל', שיש 'אין' אלוקי שבורא את הנברא. כך חייב להיות, אלא שיש העלם והסתר הבורא מן הנברא.

איך אני מגיע לכך? יש שכל פשוט, שצריך כמובן לפתח אותו אצל אנשים מטומטמים כמונו, ש"הדבר לא עושה את עצמו"[10]. זהו שכל ישר. העולם לא ברא את עצמו גם במשך מליוני שנים של התפתחות, ולא משנה בכלל אם זה התרחש בשניה אחת של המפץ הגדול או בדרך של התפתחות. השכל הזה מחייב שיש משהו שעושה את הדבר, אלא שהוא נעלם ממני. ידוע לי שמישהו מתחבא כאן.

גם בצמצום של הדלוג השני קיים העלם של משחק מחבואים [כידוע תורת הרב המגיד ממעזריטש בזה[11]], אבל בו הרבה פחות ידוע לי שמישהו מתחבא כאן. הדלוג השלישי הוא בהחלט בגדר משחק מחבואים. אני יודע בוודאות שמישהו כאן מתחבא, אלא שמעלימים ממני את הפנימיות. ברור לי שיש כאן מישהו – אין אלקי – שניצב תמיד להוות להחיות ולקיים את המציאות, ובלעדיו היה חוזר הכל לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית, ובכל זאת הדבר נעלם ממני.

באמת, ההעלמה הזאת מחויבת, שכן אם הייתי רואה את אותו אין האלקי לא הייתי רואה את השולחן רק את אותו האין שמהווה אותו. ה' חייב להעלים ממני את הכח שבורא את הנברא בכל רגע תמיד.

על כן המילה המאפיינת את הדלוג השלישי היא העלם. הפעולה שלו היא להעלים את הבורא מן הנברא, וממילא לגלות את הנברא בתור 'יש' בפני עצמו. ממילא התוצאה מדלוג זה היא רבוי. המעבר מאחדות לרבוי נעשה על ידי פעולת העלם – 'העלם הבורא מן הנברא' – הנעשה על ידי המסך, הפרסה, שבין האצילות לבין הבריאה.

נסכם:

           דלוג ראשון              גלוי

           דלוג שני                  צמצום

           דלוג שלישי             העלם


בכך סיכמנו בפרק זה את שלשת הפעולות המתארות את שלשת הדלוגים. בפרק הבא נוכל לעשות מהן קצת 'מטעמים'...

* * *



[1] קהלת רבה יב, א.

[2] שער 'ביאת המשיח' עמ' שסב.

[3] עץ חיים שער א ענף ב.

[4] שמות טו, ט.

[5] יבמות קכא, א.

[6] ראה תורה אור וירא יד, ב; המשך תרס"ו עמ' תסה; המשך תער"ב ח"ב עמ' תתקלד ועוד; ראה שער א פרק כב.

[7] בבא מציעא פד, א.

[8] עץ חיים שער ח פ"ב (מ"ב); ראה תורה אור וירא יד, א.

[9] שער היחוד והאמונה פרק א.

[10] חובות הלבבות שער א (שער היחוד) רפ"ה; וראה ספר החקירה להצ"צ קה, א. ובכ"מ.

[11] אור תורה שיר השירים קפח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com