חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ד הדפסה דוא

ניגנו ניגון הגאולה לרבי הריי"צ

 

למדנו בתחלת השער ששלשת המדרגות עולמות-נשמות-אלקות הם כנגד אותיות הוה שבשם הוי'. נשאר לנו ללמוד מהי האות י שבשם.

כבר הזכרנו, שיש קצת פליאה בסדר שלנו, כיוון שבדרך כלל המושג 'אלהות' הוא כנגד עולם האצילות, אות י שבשם, ואילו כאן זה כנגד האות ה עילאה שבשם וכנגד עולם הבריאה. את זה צריך לסביר יותר טוב.

באותה התורה היסודית של הבעש"ט על עבודות ההכנעה-הבדלה-המתקה (תורה כח בכתר שם טוב) הוא מזכיר מדרגה רביעית, לאחר הסדר של הכנעה הבדלה והמתקה והוא מסמיך אותה על סיום הפסוק שנאמר לאברהם אבינו – "אל הארץ אשר אראך". הכנעה היא "לך לך מארצך", הבדלה היא "מארצך", המתקה היא "מבית אביך" ואילו המדרגה הזו, הרביעית, חוזרת למדרגה הראשונה, חוזרת ל"ארץ". היציאה הראשונה היא יציאה מן הארציות שלו, מן הגסות וה'גראבקייט' שלו, על ידי עבודת ההכנעה, אבל המדרגה הרביעית כבר היא גלוי של הארץ העליונה – ארץ ישראל.

אראך במלוי אותיות [אלף ריש אלף כף] עולה בדיוק ארץ ישראל, וארץ ישראל עולה לב פעמים הוי'. במעשה בראשית נאמר לב פעמים שם אלקים, שם הטבע שמאיר בחוץ לארץ, ואילו בארץ ישראל מאירים לב שמות הוי', שם הנס שלמעלה מן הטבע. זהו השרש ל-לב נתיבות חכמה.

המדרגה הרביעית מתגלה בארץ ישראל, בה יש גלוי עצמות האלקות, וזה הבטול העצמי של בחינת החכמה. המדרגה הראשונה היא מדרגת 'בטול היש', בטול יחסי של עבודת ההכנעה.

 

 

פרק ד

והנה מבואר בדא"ח שבחינת אלהות היא הארה בלבד לגבי עצם האלוה ב"ה

ביידיש תרגום המילה 'אלקות' הוא 'גאטלך קייט', דבר אלוקי. גם על נשמה אפשר לומר שהיא אלוקית, כמו על האריז"ל. כל מי שזוכה להשראה של אור ה' אפשר לומר עליו את הבטוי אלוקות, אלוקי. זו אצילות האלוקות עליו. כאשר משה רבינו מאציל מן הרוח שלו על שבעים הזקנים כתוב "ואצלת מן הרוח אשר עליך", הם מקבלים את השראת משה. כלומר, ההשראה שבאה להם ממשה רבינו היא השראת האלוקות שיש עליו, אבל זה לא עצם שלו.

בדרך כלל בקבלה, אצילות היא האות י שבשם אז למה כאן האות י היא גלוי העצם ממש ולא האצלה שלו?  את זה אפשר להסביר גם על דרך הקבלה. יש בכתר ג רישין, ובדרך כלל בכתבי האריז"ל ההסבר הוא שהראש הראשון הוא רדל"א, הראש השני הוא גלגלתא והראש השלישי הוא מוחא סתימאה. מוחא סתימאה היא החכמה דאריך [בו מתלבשת גבורה דעתיק], גלגלתא היא כתר דאריך [בה מתלבש חסד דעתיק], ורדל"א הוא כח"ב תעתיק. בספר עמק המלך ובמקומות מעטים בחסידות כתוב ששלושת הרישין הללו הם בעצמם כתר-חכמה-בינה בערכים אחרים, קדומים יותר (שלא נסביר אותם כעת). כלומר, רדל"א הוא הכתר, גלגלתא היא החכמה ומוחא סתימאה היא בינה. החכמה סתימאה היא השרש לעולם האצילות, לְמָה שאנו מכנים כאן מדרגת האלקות, ולפי ערכים אלו יוצא שהיא במדרגת הבינה. זה מסביר – על דרך הקבלה – איך עולם האצילות הוא כאן כנגד ה עילאה שבשם.

כעת נסביר את זה על דרך העבודה. בעבודה אצל חסידים יש שלש מדרגות: יש אחד 'עצמי', יש 'פנימי' ויש 'חיצון'. כתוב, ששרש ה'עצמי' הוא בחכמה ואילו שרש ה'פנימי' הוא בבינה. 'חיצון', שעליו כתוב "מינה דינן מתערין", הוא אחד עם גלוי מדות ללא המוחין כלל, אין לו המשכת מוחין והדרכה שלהם בכלל ולכן כולו חיצוניות. שוב, 'פנימי' הוא אחד שיש לו מוחין דאמא ו'עצמי' הוא אחד שיש לו מוחין דאבא.

מה ההבדל בין 'פנימי' ל'עצמי'? פנימי מקבל השראה ממשה רבינו ועצמי מתאחד עם העצם לגמרי. הוא העצם. יש בטוי בחסידות ש"צריך לחיות בתוך החסידות" ['אריין זיך] וזה בטוי שמתאים למוחין דאמא, להשראת האלוקות. ר' אייזיק מסביר, שבחסידות הכללית (ובחסידות ברסלב) המושג התבוננות הוא להגיע לישוב הדעת, שהאור נכנס ומתיישב בכלים, בפנימיות הלב. זה כנגד האות ו שבשם, שהאדם לומד כדי לתקן את עצמו, את הלב שלו. בקבלה זה נקרא גדלות א – מוחין לצורך תקון המדות. אבל מוחין בעצם זה שאתה "חי בתוך המוחין" (כלשון הרבי הקודם), זה לא שהאור נמשך בתוכך אלא הוא שורה על גביך. זה נקרא באמת פנימיות.

שוב, ישוב הדעת זה בחינת "התלבשות" וזה חשוב לצורך תקון הנפש, תקון המדות, אבל להיות בהשראה זה משהו אחר. בהשראה האדם מקבל כוחות בערך על-טבעי מן הכוחות שיש לו. למשל, אדם שנמצא קרוב לצדיק, כמו המזכירים של הרבי, שמקבל זריזות ומרץ שאינו הוא עצמו בכלל. הוא כל כך בתוך העניינים שהוא מקבל השראה שמעניקה לו כוחות על-טבעיים. זה עדין לא עצמי, אבל זה אחד שמקבל השראה מן הצדיק וזה הרבה יותר מאשר ליישב את המאמרים של הרבי, שזה לתקן את עצמו. הוא מקבל ממנו אצילות רוח. בלשון הקבלה זה נקרא גדלות ב, שבאה מצד אמא.

להיות 'עצמי' זה בא מצד אבא. זה להתאחד עם העצם עד כדי שהוא בתוכך – "אלוקי בקרבי" ממש.

 

לפי זה, נדייק בדברי האדמו"ר הזקן בתחלת ספר התניא. בפרק ב הוא מביא על הנפש האלקית את הפסוק מספר איוב "חלק אלוה ממעל", ולא את הפסוק מן התורה "חלק הוי' עמו". באגרת התשובה הוא אכן מביא את הפסוק מן התורה, אבל בחלק הראשון, העיקרי, הוא מביא את הפסוק מאיוב. אמנם, גם הפשט של הפסוק "כי חלק הוי עמו יעקב חבל נחלתו" אינו בדיוק על הנשמה ועל היותה חלק מה', אלא על כך שה' בחר את עם ישראל להיות חלקו, אבל הוא קרוב הרבה יותר לכך. זה קרוב, כי הבחירה של ה' בעם ישראל היא בחירה עצמית וממילא היא מגלה שאנחנו חלק מן העצם שלו. זהו דרוש, אבל דרוש שקרוב לפשט ובנוסף הוא בחלק מן התורה שבכתב, ועוד מוזכר בו שם הוי', אז למה האדמו"ר הזקן בחר להניח אותו ולהביא את הפסוק מספר איוב?

ממה שמתבאר כאן, נתרץ את התמיהה הזו. בשם אלו-ה שבפסוק הזה יש מעלה על שם הוי'. בשם הוי' יש ארבע מדרגות: י-ה-ו-ה, אבל כשאומרים את אלו-ה מכוונים אל העצמיות שיש באות י שבשם הוי'. כשאומרים את הפסוק "כי חלק הוי' עמו" זה אומר שלכל יהודי יש חלק בשם הוי', אבל זה יכול להיות באות ה תתאה שבו או באות ו או באות ה עילאה. אמנם, יש התכללות בין המדרגות, אבל כשאומרים שכל יהודי הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש" הכוונה היא שהוא קשור בעצמיות, בחלק העצמי, שיש בשם הוי' שהיא האות י שבו.

בפרוש של אביו של הרבי על ספר התניא כתוב שהמילה 'ממעל' היא כנוי לחכמה, ואכן בהמשך הפרק מובא שהנפש האלקית היא טפה מן החכמה של ה'. זו טפת הבן שנמשכת מטפת האב שבמוחו. כל יהודי הוא טפה עצמית, טפת העצם, שנמשכת מן המח, מן ה"חכמה מוחא". כך זה בפרק ב, אבל באגרת התשובה הוא רוצה לתאר איך לכל יהודי יש איזו אחיזה הכל מדרגה שהיא ב"חבל נחלתו".

כל זה היה להסביר שיש מדרגה מעל עולמות-נשמות-אלוקות, כנגד העצמות, והיא הנקראת כאן 'אלוה'.

 

נקודה נוספת. בעבר למדנו בדברי הרמב"ם בסוף הלכות תשובה את הבטוי שמביא "באהבתה תשגה תמיד". לענינינו, השגיון באהבת ה' זה מה שאנחנו קוראים כאן זו השראה, אמא עילאה. בסדר של יראה-אהבה-אהבה-יראה האהבה שכנגד אמא עילאה נקראת 'אהבה רבה', וכשיש בה גלוי עתיקא היא נקראת 'אהבה רבה בתענוגים', ואילו "האלו-ה ממש" זה בטול עצמי מצד אבא.

 

(על דרך הארת האצילות העליונה, הנקרא "אלהות" מהמאציל העליון – אלוה ב"ה) [כל עולם האצילות הוא רק השראה לגבי עצם האלו-ה, לגבי המאציל].

 

השם הזה, אלוה, בכתבי האריז"ל מופיע כמה פעמים אבל ללא התיחסות לספירה מיוחדת. נסקור את השמות לגבי הכלים:

כתר

אהיה

 

חכמה                            בינה

   יה                             יֱ-הֹוִה

 

דעת

אהוה

 

חסד                   גבורה

 אל                  אלקים

 

תפארת

הוי'

 

נצח                   הוד

הוי' צבאות     אלקים צבאות

 

יסוד

שדי

 

מלכות

אדני

 

אבל השם הזה, אלוה, אינו מיוחד בשום מקום. אמנם, אלוה הוא מלשון אל ולכן לפעמים בקבלה הוא בחסד, אבל הוא לא מיוחד לו. אבל בחסידות מובא שזה בגלל שהוא ממש שם אלא ששם זה מופנה כלפי העצם ['גאט' ביידיש].

 

מדוע יש בשם זה אות ו? שם אלקים, שהוא לכאורה הכנוי בלשון רבים לשם הזה, נכתב ללא האות ו אז למה אלוה עם  האות ו?

סוד אלוהמב – מרמז לשם הגדול של מב אותיות [שלפי שיטת רש"י בגמרא הוא השם המפורש, המקודש אפילו יותר משם הוי'] – "אהיה אשר אהיה" [שהיחס בינו לשם מב הוא יחס של "שלם וחצי"]

מה זה השם "אהיה אשר אהיה" בקבלה? כתוב שזה השם של ההמשכה מן הכתר על מנת ליחד חכמה ובינה. המשכה מ"עמק ראשית" של החכמה אל "עמק אחרית" של הבינה – שתי הקצוות של ממד הזמן – בלשון ספר יצירה. בלשון החסידות זה נקרא איתן שבנשמה. "איתן האזרחי" זהו האזרח הקדום שעתיד לזרוח לעתיד לבא. לכן בדקדוק אותיות איתן הן האותיות שמשמשות את זמן העתיד. אלו האותיות שמקבלות את הכח שלהן מ"עמק ראשית", מן הקדמון לכל הקדומים, ומשמשות – מלשון זווג ויחוד – לעתיד לבוא, שזה כנוי לאמא עילאה, ב"עמק אחרית".

בחסידות, איתן הוא כח מסירות הנפש שיש בכל יהודי. זהו כח העצם שבא מאבא לאמא. זה השלמות של השם "אהיה אשר אהיה" שכלול בשם אלוה. זהו ה'שטיקל גאט' שיש בכל יהודי המתגלה בעת מסירות נפש. זה הרבה יותר מאשר השראת אלקות, זו מדרגה ששייכת לארץ ישראל דוקא – "אל הארץ אשר אראך" – שהיא "ארץ נחלי מים" של "נחל איתן". אם חסיד מגלה את הכח הזה בגלות, בחוץ לארץ, זה בחינת 'מאך דוּ ארץ ישראל' – הכנת והכשרת חוץ לארץ להיות "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". זה נקרא בלשון הרבי הקודם 'תקיפות הבטול', שיש בכח החכמה.

מזה ניתן להבין דבר נוסף. הבעל שם טוב מדבר על כך שבכל מילה ומילה יש עולמות-נשמות-אלוקות ובכל זאת בספר התניא זה בהעלם. מה שכן מודגש הוא שיש "חלק אלוה ממעל ממש". זו התכלית של כל עבודת ההכנעה-הבדלה-המתקה וזה גם נמצא בפועל אצל כל יהודי בכך שמוכן למסור את נפשו על קדוש ה'. זו מדרגת אלוה שמעל אלקות.

היחס ביניהם הוא יחס של חכמה ובינה – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – ולכן אלוה זה עצם ואלוקות היא האור. אלוה זה כח, כח המסירות נפש, ואלוקות זה אור – "מתוק האור". אלוה אינה מתיקות מורגשת אלא בטול מוחלט. הרצוי הוא שתוקף האלוה, תוקף המסירות נפש, יתייחד תמיד עם "מתוק האור" של החיים האלוקים.

בחינת איתן שבנשמה (בסוד אותיות איתן, שמשמשות לעתיד לבא בדקדוק לשון הקדש), יחוד אבא ואמא עילאין [שנעשה על ידי שם "אהיה אשר אהיה"], שנכללו בסוד י שבשם כנודע [בעוד ישראל סבא ותבונה הם המוחין שנכללו באמא עילאה].

נמשיך:

אלהות, הוא טוב (אהוה) פעמים הוי' ב"ה, בסוד "טוב הוי' לכל וגו'", [טוב הוא גלוי אור, 'אור הגנוז', ואלוקות הוא גלוי האור הגנוז של שם הוי'] ל"כל" – כללות נ שערי בינה,

זה קשור עם רמז שהרבי שליט"א מרבה להביא על השנה הזו [שנת תשמה], שהיא שנת ה-850 לרמב"ם, שהיא שנת תתן. תתן עולה גם כל פעמים טוב, כל טוב. התורה נקראת טוב – "אין טוב אלא תורה" – וכל טוב זה כל התורה כולה. לכן צריך ללמוד רמב"ם, שכולל בהלכותיו את כל התורה שבעל פה [על ר' נתן מברסלב מסופר שלפני הסתלקותו בקש מאחד החסידים שיביאו לו 'כל טוב' ולא הבינו אותו. בסוף הוא הסביר שהוא רוצה תנ"ך – כל התורה כולה]. מקור הבטוי הוא בפסוק "ויקח כל טוב אדוניו בידיו" על אליעזר, וחז"ל דרשו שלקח שטר שקבל מאברהם על כל נכסיו המיועדים ליצחק. בחסידות, 'שטר' היא התורה ולפי זה אליעזר לקח אתו או תנ"ך כיס או רמב"ם קטן...

לענינינו, 'כל טוב' הוא האור הגנוז, הטוב, שמתגלה בכל חמישים שערי בינה. זה נקרא "טוב ה' לכל", כלומר שהטוב מתגלה ב'כל', וזה הרמז שגלוי האלקות שייכת למדרגת אמא, בינה:

שביסוד שבה [שנקרא 'כל' בכל מקום], מקום ההמתקה, ששם "כלו הטוב והמיטיב".

שכל מה שהקב"ה עושה – הכל לטובה ובגלוי. זה נקרא "לחיות בתוך האלוקות". עבודה של תקון המדות, של ישוב הדעת, זה שיש מה לתקן, אבל במדרגה הזו אין כבר מה לתקן. הכל כבר מתוקן – "לחסות בנעם ה'".

 

לפי כל זה:

נשמות ועולמות הם כנגד וה שבשם – "והנגלות לנו ולבנינו (נשמות) עד עולם (עולמות) וגו'".

תחלת הפסוק – "הנסתרות להוי אלקינו" – רומז לאלוה ולאלקות, כאשר מדרגת האלוקות היא הגלויה – "הנסתרות", ה עילאה – ואילו האלוה בהעלם בפסוק.

יחד הכל:

י         אלוה

ה       אלהות

ו         נשמות

ה       עולמות

 

איך כל זה בעבודה? אלוה, י שבשם, הוא כח המסירות נפש. האות י רומזת לעשרה נסיונות בהם עמד אברהם אבינו, והאות י של יצחק באה לו מאביו כששניהם התאחדו במסירות נפש בעת העקידה. האות ה עילאה היא מדרגת "כולו הטוב והמיטיב", לחיות בתוך "טוב ה' לכל" שנמשך בתוך כל דבר ודבר שיש בעולם. לא רק נברא כמו זבוב מקבל את טוב ה' אלא כל מה שקורה נמשך ונמצא בכל דבר ועלי לגלות אותו. זו מדרגת אלוקות. האות ו של שם הוי' היא עבודת תקון הזולת, כולל הזולת הפנימי, בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת". באות ה תתאה העבודה היא הכנעה פשטה וקבלת עול, ובה אין לי רשות להרחיק אף אחד – "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", ו"הוי דן את כל האדם לכף זכות" – אלא רק לקרב.

שוב, יש כאן ארבע מדרגות של תקון. הראשונה היא שאתה הכי קטן מכולם ולכן אל תדון אף אחד. "איני כדאי", וזה בשני הכיוונים: לא לקבל שום שפע מלמעלה, כי "טובתי בל עליך" [ראשי תבות טבע] ואתה לא חייב לי כלום, 'לא מגיע לי כלום', ולא לגבי הזולת. אם אני מקבל הכל החסד חינם אז ודאי שאני צריך לתת לכולם בחינם. לכן העבודה הזו היא שרש החסידות, שאין "שמאל דוחה" בכלל. אם אני עושה הכל בחסד חינם אז כך גם ה' נוהג עימי. המדרגה השניה היא שיש לך כאן משהו שאתה צריך לתקן– בעצמך ואצל הזולת – ואת זה עושים ב"שמאל דוחה וימין מקרבת". כאן החסיד הופך כבר להיות רב, ורב זה אחד שרב עם אנשים... כתוב בגמרא שכל רב שלא שונאים אותו אינו נקרא רב כי זה סימן שאינו מלמד מוסר לאנשי עירו. אחר כך יש המתקה, שבה הכל כבר מתוקן, התקון כבר נגמר. זה העולם הבא, אלוקות.

 

בקיצור: או שאני לא מסוגל לתקן כלום ואני משאיר את זה לקב"ה, או שיש מה לתקן וזו העבודה שלי, או שכבר אין מה לתקן כי הכל כבר מתוקן. מעבר לשלשת המצבים האלו יש את העצם שמעל כולם. שלשת המצבים הם מצבים של תקון: המדרגה הראשונה היא "טובתי בל עליך". המדרגה השניה היא כמו בעולם הזה, שיש טוב ויש היפך הטוב. המדרגה השלישית היא "כולו הטוב והמיטיב". אלו שלשה מצבים של עליה בטוב, אבל העצם הוא למעלה מהגדרה של טוב. זה ערך אחר לגמרי. הוא לגמרי לא מוגבל באחד מן המצבים האלו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com