חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ד הדפסה דוא

פרק ד

לדלג באהבת ה'


אנחנו ממשיכים בנושא שלשת הדלוגים מר' הלל מפאריטש – מעצמות ה' לאור אין סוף, מאין סוף לרשימה וקו ומקו לעשר ספירות עד העשיה. בסוף פרק א הגדרנו את ארבעת המדרגות ביניהן מדלגים שלשת הדלוגים – עצמות, אין סוף, אצילות ובריאה. כל דלוג הוא שנוי מן הקצה אל הקצה, ללא ערך ויחס בין מה שהיה קןדם הדלוג לבין מה שהתגלה אחריו, מן ההיפך אל הפכו ממש.

הדלוג הראשון הוא מהעלם לגלוי. הדלוג השני הוא מגלוי הכח להשפיע ולברוא עולמות אין סוף אל כח להשפיע בגבול, בדיוק לפי תכנית מסוימת לארבע עולמות. הדלוג השלישי הוא מן הכח להשפיע בגבול אך באחדות אל מציאות של רבוי, של עשר ספירות. כל זה בקצרה.

בשני הפרקים הקודמים למדנו שני רמזים של פסוקים השווים לסכום ארבעת המדרגות שבין הדלוגים. הראשון רמז לדלוגים מלמעלה למטה, מה' אלינו, ואילו השני היה בסוד הדלוג שלנו מלמטה למעלה בעבודת האדם. היום נתבונן ברמז נוסף, שאינו פסוק אלא שלש מילים אותן אנו מזכירים פעמיים בכל יום בקריאת שמע:

וְכֵן עוֹלֶה "לְבָבְךָ", "נַפְשְׁךָ", "מְאֹדֶךָ"

מילים אלו נאמרו ביחס למצות אהבת ה' – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[1]. חז"ל מפרשים[2] אותן בדרך של "לא זו אף זו", של עליה במדרגות מלמטה למעלה. "בכל לבבך" היא האהבה בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. "בכל נפשך" זו האהבה לה' אפילו כאשר הוא נוטל את נפשך. אהבת "בכל מאדך" מתפרשת בשני אופנים: או שזו אהבה "בכל ממונך" של מי שממונו חביב עליו יותר מגופו, או לאהוב את ה' "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד". הסברנו פעם[3], שהמדרגה של אהבת ה' גם תוך כדי יסורים היא עמוקה בנפש עוד יותר מאשר הנכונות למסור את הנפש.

היום אנחנו רוצים להסביר איך שלש האהבות הללו הן כנגד שלשת הדלוגים, כאשר כל אהבה היא כח לדלג דלוג גבוה יותר. אהבת ה' "בכל לבבך" היא הכח לדלג מרבוי לאחדות, אהבת ה' "בכל נפשך" היא הכח לדלג מאחדות לאין סוף ואילו אהבת ה' של "בכל מאדך" היא הכח לדלג מאין סוף להעלם העצמי של האור בעצמות המאור. ההתבוננות הזו היא ברורה מצד עצמה, גם ללא הרמז, אבל הגימטריה נותנת לרעיון תוספת תוקף.

(כַּאֲשֶׁר הַ-א שֶּׁבִּ"מְאֹדֶךָ" עוֹלֶה אֶלֶף,

זה חשבון שעושים הרבה פעמים בקבלה, על פיו האות א כשמה כן היא – עולה אֶלֶף. האסמכתא לכך היא הפסוק "איכה ירדף אחד אלף"[4], שהאחד רודף ומשיג את האלף [לפעמים זה להיפך, שהופכים אלף לאחד].

מהי המשמעות בכך?

בְּסוֹד אֶלֶף אוֹרוֹת הַמִּתְגַּלִּים לַמָּשִׁיחַ הַנִּקְרָא "מְאֹד",

כתוב[5], שהמשיח זוכה לאלף אורות. חסידים מפרשים שהכוונה היא לישראל בעל שם טוב, שעולה בדיוק אלף. זוהי הרגשה וידיעה ברורה אצל חסידים, כי מן הבעש"ט והלאה יש כבר התנוצצות של משיח. כך אמר המשיח לבעש"ט באגרת המפורסמת[6], שביאתו תלויה בהפצת המעיינות של הבעש"ט – "יפוצו מעינותיך חוצה"[7].

בחז"ל כתוב, שאלו אלף האורות נתנו למשה רבינו בעת מתן תורה, אשר הסתלקו ממנו בעת חטא העגל בגלל חטא העם, והם חוזרים אליו בשעת מנחה של שבת. בשבת חוזר אליו שרש הזיקה שבין  נשמתו ובין נשמת המשיח – "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[8]. אותם אלף האורות יתגלו בנשמת המשיח לנצח, מבלי להסתלק.

המשיח נקרא 'מאד'. למה? המשיח הוא התקון הסופי והמוחלט של אדם הראשון, וידוע בכתבי האריז"ל[9], שאותיות אדם הן אדם דוד משיח. כלומר, משיח הוא האות מ של 'אדם'. אם אני כותב את המילה אדם בסדר שבו האות מ של המשיח היא הראשונה אני מקבל את המילה מאד. הוא המשיח שכולל בתוכו את אדם-דוד. זה בדרך הרמז.

בדרך הפשט: פרוש המילה מאד הוא בלי גבול, אבל לא בלי גבול במובן של אין סוף אלא במובן של עצמיות, של התעצמות. לפעמים בקבלה המובן של מאד הוא צמצום, אבל צמצום של רכוז עוצמה רבה. הדלוג הוא לא רק אל מעבר לגבול של הטבע אלא דלוג אל העצמות מאור אין סוף. זהו בלי גבול של עצם.

מאין לנו שכך מכונה המשיח?

כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר בְּסוֹד הַפָּסוּק "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד"),

בפסוק הזה[10] מרומזות חמשת עליותיו של המשיח – 'ישכיל', 'ירום', 'ונשא', 'וגבה', 'מאד' – כנגד שם הוי' מלמטה למעלה. 'ישכיל' היא כנגד ה תתאה, 'ירום' היא כנגד האות ו, 'ונשא' היא כנגד האות ה עילאה, 'וגבה מאד' הן כנגד י וקוצו של י.

      קוצו של י        יחידה             מאד

                   י        חיה                וגבה

                   ה       נשמה             ונשא

                   ו        רוח                וירום

                   ה       נפש               ישכיל


בנפש הן חמשת המדרגות שלה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כלומר, 'מאד' היא סוד היחידה שבנפש. המשיח עצמו הוא היחידה הכללית של כל עם ישראל[11], ולפיכך חמשת המדרגות הללו הן חמשת המדרגות שבתוך היחידה. 'מאד' כאן זו היחידה שביחידה שבנפש.

מה זה בנפש? זהו כח המסירות נפש, למות על קדוש השם. קדוש השם הוא לאו דוקא למות אלא לחיות מתוך נכונות כזו. זו המסירות נפש שבמסירות נפש (רק המילה מאד, כאשר האות א נחשבת אֶלף, עולה חן [נח] פעמים חי).

"בכל לבבך" – לעשות אחד מהשנים

כעת נתחיל להתבונן בפרט מהן שלשת העבודות שכנגד הדלוגים:

שֶׁבַּעֲבוֹדַת הָאָדָם (וְ"לֵית פּוּלְחָנָא כְּפוּלְחָנָא דִּרְחִימוּתָא" – "אֵין עֲבוֹדָה כַּעֲבוֹדָה מֵאַהֲבָה")

זה משפט שלקוח מספר הזהר[12]. בכללות ישנם שני סוגי עבודת ה' – עבודה מאהבה ועבודה מיראה. בספר הזהר כתוב שאין עבודת ה' כמו עבודה מתוך אהבה, וזוהי גם תכלית העבודה: להגיע לעבודה מאהבה. הדרך להגיע אל שלשת סוגי האהבה שלנו – "בכל לבבך", "בכל נפשך", "בכל מאדך" – תלויה בעבודה. כל התפלה כולה היא עבודת ה' – "איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה"[13] – ותכליתה היא להגיע לאהבה. אמנם, היראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[14], אבל תכלית העבודה היא "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא".

על הנושא הזה בלבד נכתב קונטרס שלם על ידי הרבי הרש"ב, שכולו בא להסביר איך למרות שעיקר ויסוד עבודת ה' היא היראה, בכל זאת תכליתה היא להגיע לידי אהבה. כל התפלה היא כמו שליבות של סולם, שבסיום העליה בו מגיעים בסופו של דבר אל "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אפילו ההתבוננות של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" נועדה רק כדי להגיע אל "ואהבת את ה' אלקיך". בסדר התפלה, כל קריאת שמע נמצאת בתוך היכל האהבה, מתוך ז ההיכלות. לכן הפסוק הזה הוא הפסוק שכולל את כל עבודת ה'.

כעת נתחיל להתבונן כיצד אהבת "בכל נפשך" היא העבודה לדלג מן הרבוי אל האחדות, האהבה של "בכל נפשך" היא העבודה לדלג מגבול לבלי גבול, והאהבה של "בכל מאדך" היא העבודה לדלג מבלי גבול, מאין סוף, אל העצמות:

עַל יְדֵי אַהֲבַת ה' בְּכָל "לְבָבְךָ" – "בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ" – מְגַלֶּה אֶת הָאַחְדוּת בִּ"שְּׁתַּים",

חז"ל מדייקים במילה 'לבבך', שהיא כתובה בהכפלת האות ב. במקום 'בכל לבך' כתוב "בכל לבבך". מן הכפל הזה דורשים שהאהבה צריכה להיות "בשני יצריך – ביצר טוב וביצר הרע". ידוע, שאהבה עולה אחד, ומיד לאחר אמירת "ה' אחד" מתגלה האהבה – "ואהבת את ה' אלקיך". ראשית האהבה היא לעשות מן השנים אחד. זהו הדגש של "בכל לבבך", לקחת את שני היצרים ולגרום להם שיאהבו שניהם את ה'. כלומר, לקחת את השניוּת שיש בי, את המציאות של יצר טוב ויצר רע, ללכד ולְאָחֵד אותה ולכוון אותה אל האֶחָד.

וְעַל יְדֵי זֶה מְדַלֵּג וְעוֹלֶה מִבְּחִינַת בְּרִיאָה לִבְחִינַת אֲצִילוּת – עוֹלָם הָאַחְדוּת כַּנַּ"ל.

ברגע שמגלים את האחדות בתוך השנים, שבעצם גם היצר הרע שלי אוהב את ה', עולים מבריאה לאצילות. מה כתוב על עולם האצילות? "לא יגורך רע"[15], שאין שם מציאות של רע[16]. בעולמות התחתונים יש מציאות של רע. מה הכוונה? שהרע אוהב את ה', ואם הרע אוהב את ה' הוא כבר אינו נפרד מן הטוב. הוא לא נוגד את האחדות. הוא מסכים איתה.

"בכל נפשך" – לעבור את החלל

מהו הדלוג השני?

עַל יְדֵי הַמְּסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁל בְּכָל "נַפְשְׁךָ" – "אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ" – מְדַלֵּג לְמַעְלָה מִסּוֹד הַצִּמְצוּם לַעֲשׂוֹת "חָלָל" (מִלְּשׁוֹן "חָלָל מֵת") וּמָקוֹם פָּנוּי, לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים אֶת הוי', אוֹר אֵין סוֹף ב"ה.

הדלוג השני הוא סוד החלל בקבלה. אם האדם מת – מלשון חלל – על קדוש השם נשמתו מדלגת מעל לחלל וחוזרת לאור באור החיים את ה'. כל התנועה הנפשית של אהבת "בכל נפשך" היא הנכונות לדלג מעל לחלל.

בשעור אחר הסברנו[17], שסוד החלל שמתגלה על ידי הצמצום הוא סוד הגוף. גבול וסוף [ההיפך מאין סוף] הן אותיות גוף סובל. זהו הכח שיש בגוף לסבול את כל מה שבתוכו, וזה מה שמגלה הצמצום. הוא מגלה את הכח לשאת את כח הגבול שבאין סוף, וכח זה נקרא "סובל כל עלמין"[18]. זה עצמו שרש הגוף. בלשון הקבלה: שרש הכלים[19]. על כך נאמר "אני אסבול"[20] [את הפסוק הזה אנחנו אומרים בסוף התפלה ומבקשים מה' שיסבול אותנו אחרי כל התפלה שלנו... בתחלת התפלה הוא עדיין מקווה שיהיה פה משהו אבל בסוף, לאור מה שיצא בפועל, נותר לנו רק לקוות שגם את זה יסבול...]. כל זה סוד החלל, אבל בכוחה של אהבת "בכל נפשך" לדלג מעבר אליו ולחזור לאור באור החיים. בלשון ספר הזהר: "לאשתאבא בגופא דמלכא"[21] ולהיכלל בו.

"בכל מאדך" – לדלג אל העצמות

לכאורה מתבקשת שאלה: אם אהבת "בכל נפשך" היא מסירות נפש, מדוע היא אינה האהבה העליונה ביותר של בלי גבול, של "בכל מאדך"? בלי גבול הוא למעלה מן הטבע, והטבע ודאי אינו רוצה למות. הוא שומר על עצמו. אם יש נכונות למות ולהסתלק היא ודאי באה מכח שלמעלה מן הטבע, ואם כן מה מוסיפה עליה אהבת "בכל מאדך"? מה יש יותר מן הנכונות למות?

לפי דרכנו עד כאן, אהבת "בכל נפשך" היא הדלוג מן הטבע אל הבלי גבול, ואילו אהבת "בכל מאדך" היא הדלוג בתוך הבלי גבול עצמו. הבלי גבול בעצמו מדלג. מהי העבודה של ה"מאד"? זו העבודה של הדלוג מאין סוף לעצמות. זהו דלוג בו נקודת ההתחלה היא בלי גבול, ואילו ממד העבודה שבו הוא לדלג משם אל העצמות:

עַל יְדֵי גִּלּוּי הַמַּקִּיף הָרָחוֹק שֶׁבְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, הַ"יְּחִידָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ",

ה'מאד" הוא גלוי המקיף, גלוי היחידה שבנפש. קודם הזכרנו שגם אצל המשיח – היחידה הכללית בתוך עם ישראל – יש חמש עליות של נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, ושם מדרגת היחידה נקראה 'מאד'. זו יחידה של יחידה. כך גם בעבודת כל אדם, הדלוג האחרון שמתחיל בבלי גבול הוא כמו עליות המשיח בתוך היחידה שלו, בתוך ה'מאד' של עצמו, כאשר העצמות היא כמו ה'מאד שבמאד' של המשיח. המשיח מתחיל עם אין סוף, אבל הוא לא מסתפק בו. אין סוף הוא אין סוף של אור אבל המשיח רוצה עצם. זהו הדלוג הכי גדול.

בְּחִינַת אַהֲבַת ה' בְּכָל "מְאֹדֶךָ", מְדַלֵּג וְעוֹלֶה מִגִּלּוּי אוֹר אֵין סוֹף לְהֶעְלֵם עַצְמִי שֶׁל עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּסוֹד "יְחִידָה לְיַּחֲדָךְ"

הבטוי לקוח מן ההושענות של יום השלישי בחג הסוכות, והוא בא לתאר את היחוד שיש בנפש האלקית של היהודי: "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך". היא היחידה שמיחדת אותך. לענינינו, היחידה היא מדרגה בפני עצמה ויש 'יחידה ליחדך' – ההתיחדות של היחידה עם העצמות ממש, עם בחינת 'יחיד'. העבודה הזאת היא הדלוג בתוך היחידה, באהבת ה' של "בכל מאדך", מאין סוף לעצמות. כלומר: 'יחיד' הוא כנוי לעצמות ממש, 'יחידה' היא כנוי לעצם הנשמה, ואילו 'ליחדך' היא העבודה שלה לחזור ולדלג אל העצם.

שֶׁהָעַצְמוּת הוּא בִּבְחִינַת "יָחִיד", וְהוּא [ה'יחיד'] הַשֹּׁרֶשׁ הָאֲמִיתִּי שֶׁל הַיְּחִידָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ כָּל אֶחָד וְאַחַת מִיִּשְׂרָאֵל (שֶׁבְּמַדְרֵגָה זוֹ צָפָה, כִּבְיָכוֹל, אֶת הָעֹנֶג שֶׁיְּקַבֵּל מִנִּשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים –

איך אפשר להסביר שבתוך העצמות יש שרש ומקור לנשמה? זהו ההסבר של המגיד ממעזריטש[22]. אותו התענוג שה' צופה בינו לבין עצמו שיהיה לו מעבודת הצדיקים בעולם הזה הוא-הוא השרש המוחלט של נשמות הצדיקים. התענוג הזה אינו נקרא אפילו בשם 'שעשועים עצמיים'. הוא למעלה מהם. התענוג הזה נקרא בלשון ר' הלל מפאריטש 'ענג עצמי הנעלם שבעצמות ממש'[23]. על פי הענג הזה באים אחר כך הרצון המוחלט, הרצון הפשוט ורק אחריהם מתגלה מדרגת השעשועים העצמיים.

אהבת "בכל מאדך" היא העבודה לדלג מתוך אור אין סוף אל שרש נשמת הצדיק המושרשת בעצמות ממש, ובכלל זה כל נשמות ישראל, כמו שכתוב:

"וְעַמֶּךָ כֻּלָּם צַדִּיקִים" – וְעַל יְדֵי עֹנֶג זֶה הַנֶּעֱלָם, בְּעַצְמוּתוֹ מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל, בָּא הָרָצוֹן הַמֻּחְלָט וְהָרָצוֹן הַפָּשׁוּט לְגִלּוּי הַשַּׁעֲשׁוּעִים הָעַצְמִיִּים כַּנַּ"ל, וְכִמְבוֹאָר בְּדָא"ח, בְּשֵׁם הָרַב הַמַּגִיד מִמֶּעזְרִיץ' נ"ע וְדַ"ל).

בשביל לגלות את אותם ה'שעשועים העצמיים' צריך שיהיה לכך רצון – רצון מוחלט ורצון פשוט – שהגלוי שלהם הוא תוצאה של הענג הנעלם שבעצמות ממש.

נסכם את הפרק: ראינו בו התבוננות של 'עבודה', כיצד שלשת הדלוגים הם שלש אהבות שאנו מזכירים בכל יום. אהבת "בכל לבבך" היא החזרת הרבוי של "שני יצריך" אל האחדות בכך ששניהם אוהבים את ה'. אהבת "בכל נפשך" היא הנכונות למסירות נפש, והיא הכח לדלג מגבול לבלי גבול, לחזור לאור אין סוף ב"ה מתוך ההארה המוגבלת שאני חווה כאן, בעולם הזה. הדלוג השלישי, מאור אין סוף לעצמות ממש, נעשה בכח אהבת "בכל מאדך".

          דלוג ראשון             "בכל לבבך"                 בטול השנִיוּת

          דלוג שני                 "בכל נפשך"                  מסירות נפש

          דלוג שלישי          "בכל מאדך"                 התיחדות בעצמות


הפרק הזה מסיים שלשה פרקים של רמזים לארבע המדרגות – עצמות אין סוף אצילות בריאה. הרמז הראשון היה תוספת לדלוגים מלמעלה למטה בפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"[24], כאשר כל חלק בפסוק מרמז אל דלוג אחר. שני הרמזים – השני והשלישי – רמזו אל הדלוג מלמטה למעלה בעבודת האדם. הרמז השני, שעסק בכללות העבודה ובאופיה, יצא מן הפסוק "בכל דרכך דעהו והוא יישר ארחתיך"[25]. הרמז האחרון התייחס בפרטיות לשלשת הדלוגים, כאשר כל דלוג הוא סוג אחר של אהבת ה' – "בכל לבבך", "בכל נפשך", "בכל מאדך". כאן העבודה היתה האהבה, כאשר עיקר האהבה היא לגלות מציאות חדשה, וזהו עצמו דלוג.



[1] דברים ו, ה.

[2] ברכות נד, א.

[3] ראה להלן שער 'אורות וכלים' פרק י.

[4] דברים לב, ל; פרדס שער ל פרק ח.

[5] ספר הליקוטים פרשת כי תשא פל"ד; שער הכוונות, קבלת שבת דרוש א; כתר שם טוב אות קסג.

[6] כתר שם טוב א.

[7] משלי ה, טז.

[8] ראה שמות רבה ד, ב; זח"א רנג, א; שער הפסוקים פרשת ויחי; תורה אור משפטים עד, ג.

[9] ספר הגלגולים ספ"א; ספר הליקוטים ריש פרשת האזינו. ראה מגלה עמוקות אופן קפ; תורה אור מו, ד.

[10] ישעיה נב, יג; ראה ספר הגלגולים פי"ט; רמ"ז לזח"ג רס, ב; אור התורה נ"ך ח"א עמ' רסה; תורת מנחם חי"ט עמ' 280 (מאמר לאחש"פ ה'תשי"ז).

[11] שם, וראה בהרחבה ב'תפלה קודם הלמוד' פרק ב.

[12] זח"ג רסז, א.

[13] תענית ב, א.

[14] תניא פרק מא.

[15] תהלים ה, ה.

[16] עץ חיים שער מט פ"ט; לקוטי תורה במדבר ג, ג; מאמרי אדמו"א האמצעי דברים ח"ד עמ' א'תצג וש"נ.

[17] ראה לעיל שער א פרק כב (בבאור מדת היראה).

[18] ע"פ ז"ח יתרו; פלח הרמון בראשית ג, ג; מאמר "בריש הורמנותא דמלכא" פ"א (הוצאת 'גל עיני') ועוד; כלל גדול בתורה עמ' קעח.

[19] ראה בארוכה המשך תער"ב ח"א עמ' יב-טז ועוד.

[20] ישעיה מו, ד.

[21] זח"ג ריז, ב.

[22] אור תורה אותיות ט, לא, נז, סט, פב ועוד.

[23] פלח הרמון בראשית (יט, א-ב).

[24] שיר השירים ב, ח.

[25] משלי ג, ו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com