חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ב הדפסה דוא

פרק ב

קול דודי המדלג

אנחנו ממשיכים בנושא שלשת הדלוגים: מעצמות לאין סוף, מאין סוף לרשימה וקו ועד לעולם האצילות ומאצילות לבריאה. כדי להפשיט את הדברים הסברנו, שהדלוג הראשון הוא דלוג מהעלם עצמי לגלוי עצמי, מ'לא רוצה' ל'רוצה' בתוך עצמותו יתברך. הדלוג השני הוא בעיקר מגלוי של כח בלי גבול להשפיע אל כח להשפיע בגבול, וכל זה באחדות מוחלטת. הדלוג השלישי הוא הדלוג מאחדות לרבוי, מאצילות לבריאה. כעת, לאחר שסיכמנו את השלד העיקרי של ההתבוננות, ניתן להוסיף לו כמה רמזים להמתיק אותו:

עַצְמוּת אֵין סוֹף [שתי המדרגות אותן מדלג הדלוג הראשון] הוּא סוֹד הַפָּסוּק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר",

למה קשורות שתי מדרגות או דוקא אל הפסוק הזה? כי הפסוק הזה מתאר את הגלוי הראשון, את גלוי האור, מעצמות ה'. בפרטות: חמש המילים הראשונות בפסוק עולות עצמות, ואילו המילה האחרונה – אור – עולה אין סוף, אליה מדלג הדלוג הראשון.

יהי אור

בקבלה מובא, שהמספר הזה שווה אל שם קדוש, סודי, שמכוונים אותו בכל פעם שרוצים למצוא חן בעיני אלקים ואדם. שם הוא כח אלוקי, שם של הקב"ה, והשם הזה מסוגל לכך. מקורו הוא קדום[1], אבל האריז"ל, שמסביר אותו[2], כותב שמכוונים אותו בעת ברכת "שומע תפלה" שבסיום תפלת שמונה-עשרה, הברכה הכוללת את כל יב-יג הבקשות שקדמו לו.

שֶׁהוּא סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ אראריתא [שרמוזה בו המילה אור פעמיים], שֶׁבּוֹ תְּלוּיָה סְגֻלַּת הַ"מְּצִיאַת חֵן" בַּתְּפִלָּה – "יְהִי רָצוֹן" – לְגַלּוֹת רָצוֹן חָדָשׁ לְדַלֵּג מֵעַצְמוּת לְאֵין סוֹף כַּנַּ"ל,

מה זו תפלה? תפלה בכלל היא לבקש מה' טובה – טובה לנו וטובה גם לו יתברך בכבודו ובעצמו – והבטוי הכללי של בקשה שה' יאות לנו ויעשה לנו את בקשתנו מקופל בשתי המילים 'יהי רצון'. עיקר התפלה והבקשה כלולים בשתי המילים הללו. זהו סוד הדלוג הראשון מ'לא רוצה', מהעלם הרצון העצמי, אל גלוי רצון חדש.

זו היא פעולת החן. חן הוא פתוי, כביכול, מ'לא רוצה' אצל הזולת אל 'רוצה'. זה כח בנפש שפועל בזולת את הדלוג הראשון. חן שעולה מלמטה כלפי מעלה מסוגל לפעול את הדלוג הראשון, שהוא באין ערוך גם ביחס לשאר הדלוגים.

לכן בקבלה נקרא השם הזה – אראיתא – גם שם הכתר. השמות הללו הם שמות עתיקי יומין, שבמקום הראשון מוזכרים בתפלת ר' נחוניא בן הקנה, שם הוא מכוון כנגד הכתר. כלומר, זהו השם הכי גבוה. מה זה הכתר? כתר הוא רצון, וגלוי הכתר הוא גלוי רצון חדש על ידי מציאת חן.

זו הסיבה שאנחנו משתמשים באותה המילה – 'יהי רצון' – שהקב"ה השתמש כאשר הוא גילה את הרצון הראשון שלו – "יהי אור". המילה הזו בעצמה היא בסוד החן – מילה הנקראת ישר והפוך.

סוד ההתחדשות

בטוי נוסף העולה למספר הזה של עצמות אין סוף:

בְּסוֹד רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְדַ"ל.

ראש חֹדֶשׁ הוא גם ראש חָדָשׁ, כידוע. ראש בקבלה הוא כנוי לכתר, לא למוחין[3]. המוחין הם השכל שבתוך הראש אבל הראש בעצמו הוא הכתר, הרצון, שמעליו.

אפשר לקשר את הרעיון עם מה שאמרנו קודם לגבי מציאת חן. יש הרבה צדיקים שכתוב עליהם הבטוי מציאת חן, כמו יוסף הצדיק[4], משה רבינו[5] או דוד המלך[6], ובכל זאת התכונה הזו מיוחדת לנשים – "אשת חן תתמך כבוד"[7]. אין בטוי 'איש חן' בתנ"ך. התכונה הזו בכללותה היא ודאי תכונה של אשה, ואותם הצדיקים הגדולים שמוצאים חן בעיני ה' הם כמו כלה לפני החתן. כולנו בבחינת נוקבא וכלה בפני הקב"ה. אמרנו, שהחן פועל ראש חָדָשׁ, וידוע שהמודעות הגופנית והכללית של האשה היא מודעות של ימות החדש, של ימות הלבנה. התופעה הזו עצמה מצביעה בפנימיות על כך שהאשה היא היא זו שפועלת את מה שמתרחש בעולם, את מחזור החודש. הנשמות הרי הן פנימיות העולמות[8], פנימיות המציאות, ולכן כל מה שמתרחש אתן מתבטא גם במציאות החיצונית. כל מערכת האשה באה לפעול את החדש, את ה"יהי רצון", את הדלוג הראשון מ'לא רוצה' ל'רוצה'.

איך זה מתבטא בהלכה? כתוב[9], שהנשים שומרות על קדושת יום ראש החדש יותר מן הגברים, ונמנעות בו ממלאכה. זהו יום של פעולת רצון חדש על ידי מציאת חן בכל ראש חודש. כל פעילות החודש – כולל העליות והירידות שבו – מסוגלות למצוא חן בעיני הקב"ה לפעול אצלו גלוי רצון חדש.

"קול דודי" – 'הנה', 'זה', 'בא'

אלו היו רמזים לדלוג הראשון, מעצמות לאין סוף. כעת נעבור לרמזים של כל המדרגות. לכל המדרגות כולן יש רמז יפה:

עַצְמוּת, אֵין סוֹף, אֲצִילוּת, בְּרִיאָה הוּא סוֹד הַפָּסוּק "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת" [המספר הזה עולה גם ב פעמים כח ברבוע].

הרמז הזה מגרה אותנו להתבונן בו ולחפש בו רמז לשלשת הדלוגים שלנו. מי שמדלג כאן בפסוק הוא "קול דודי"[10], הקול והגלוי של הדוד כפי שהוא מתואר על ידי הכלה. אלו דלוגים הבאים לחבר וליחד [קול דודי עולה עץ, בתוכו עוברים כל הויבראציות של 'קול דודי', מן השרשים ועד לפירות, כמו שהוסבר בשער 'עץ החיים' שבהמשך הספר[11]].

איך מתחלקים הדלוגים של "קול דודי" המדלג? יש כאן שלש לשונות: "הנה זה בא", "מדלג על ההרים", "מקפץ על הגבעות". כעת צריך להתבונן כיצד הם מקבילים אל הדלוגים שלנו ומסבירים לנו אותם. הדלוג של "הנה זה בא" צריך להיות כנגד הדלוג הראשון, מהעלם עצמי לגלוי עצמי. "מדלג על ההרים" צריך להיות מכוון כנגד הדלוג השני, הוא הצמצום של ספר 'עץ חיים'. "מקפץ על הגבעות" צריך להיות מכוון כנגד הדלוג השלישי, מרשימה וקו לעשר ספירות ועד לעשיה. במושגים שלנו: מאצילות לבריאה.

הַדִּלּוּג הָרִאשׁוֹן מֵעַצְמוּת לְאֵין סוֹף נִקְרָא "הִנֵּה זֶה בָּא".

בקריאה פשוטה, משמעותן של המילים "הנה זה בא" היא גלוי חדש. משהו חדש, שלא היה קודם בגלוי, הגיע והתגלה. לא מדובר על משהו חדש שלא היה אלא רק על גלוי ההעלם. דבר שהיה נעלם בעצם – נתגלה.

כעת נתבונן בפרטיות בכל מילה:

"הִנֵּה" הוּא לְשׁוֹן "גִּלּוּי".

כבר המילה הראשונה – "הנה" – מצביעה על גלוי מתוך אי-גלוי. לעתיד לבוא כתוב שיאמר "הנה אלקינו זה קִוִּינוּ לו"[12]. בחסידות מוסבר[13], שהבטוי "קיוינו לו" הוא סוד הקו ומה שיתגלה לעתיד לבוא הוא יותר מן הקו. הקו הוא המדלג את הדלוג השני ואילו מה שיתגלה לעתיד יהיה הדלוג הראשון. קו אור אין סוף – 'קיוינו' – הוא הגלוי של האריז"ל, ואילו במילה 'הנה' מרומז הגלוי של השראת אור אין סוף שלפני הצמצום, שהוא כבר חידושו של הבעש"ט.

וְכֵן "זֶה" הוּא לְשׁוֹן "מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ".

נאמר בשירת הים "זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו"[14], וכתוב על הגלוי שם: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"[15], שראה את המרכבה העליונה[16]. היא השיגה את גלוי האלקות שבמדרגת "זה". במקום אחר בחז"ל כתוב[17], והרבי שליט"א מרבה להביא מדרש זה, שאת שירת הים התחילו לומר התנוקות ורק אחר כך היא התפשטה והגיעה לכולם. הגלוי העליון, הכי גבוה, מתחיל דוקא מן הקטנים, כי כל גלוי שמתחיל מן הגדולים ומגיע בסוף אל הקטנים הוא גלוי של הקו. אין מדרגות של מעלה ומטה לפני הימצאות הקו. זו מציאות שמתחדשת רק לאחר הצמצום הראשון, אבל בדלוג הראשון לאור אין סוף הוא עדיין לא כך, עד כדי כך שהשפחה רואה את הגלוי הכי גדול עוד לפני גדולי הנביאים. סדר התגלות זה מצביע על כך שמדובר על גלוי שאין בו מעלה ומטה, גלוי ששייך לפני הצמצום הראשון של 'עץ חיים'.

וְכֵן "בָּא" מוֹרֶה עַל עִנְיַן הַגִּלּוּי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "אָתָא (בָּא) בֹּקֶר".

כאשר עצמות נעלמת מתגלה הבטוי לכך הוא 'בא'. הדבר בא. בקר הוא גלוי. יש במילה הזו יותר תוקף מאשר במילה 'זה', שכן 'זה' מורה על גלוי מסוים בעוד 'בא' מורה על העצם. אני יכול להראות ולהצביע על דמות של אדם, אבל כאשר אני אומר שאדם בא הכוונה היא על עצמותו. המילה 'הנה' היא הבחנה כללית, במילה 'זה' היא יש כבר יותר מיקוד על הדמות, ואילו במילה 'בא' המיקוד הוא כבר על העצם שלה. זו ביאת העצם.

אלו שלש המדרגות של גלוי העצם, בסוד הדלוג הראשון [יש עוד הרבה גימטריאות, אבל נשאיר את הענין לתלמידים הממולחים...].

להמציא את ההיפך

וְהִנֵּה [עיקר ענינו של] הַדִּלּוּג הָרִאשׁוֹן הוּא עַל יְדֵי גִּלּוּי אוֹר דַּוְקָא [מן ההעלם], וְכִמְבוֹאָר בְּדָא"ח שֶׁכַּאֲשֶׁר נִתְגַּלָּה בְּעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל סוֹד הַשַּׁעֲשׁוּעִים הָעַצְמִיִּים, "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ", נִמְשְׁכָה, מִמֵּילָא, הֶאָרַת הַתַּעֲנוּג הָעֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בָּרָצוֹן לְהֵטִיב וְרָצוֹן וּמַחְשָׁבָה דְּ"אֲנָא אֶמְלוֹךְ" [ושלבים אלו נקראו 'אין סוף', כמו שהוסבר בשעורים הקודמים], וְעַל יְדֵי הָרָצוֹן נִתְגַּלָּה אוֹר אֵין סוֹף ב"ה כַּנַּ"ל.

מן ה'אין סוף' התגלה בסופם של כל השלבים – 'הנחת עצמותו', רצון המוחלט, שעשועים עצמיים, רצון להטיב ורצון למלוך –'אור אין סוף', שנקרא בקבלה "טהירו עילאה"[18]. כל אלו שייכים אל הדלוג הראשון [שעשועים עצמיים אינם אור אין סוף. אור אין סוף הוא גלוי, גלוי ללא גבול, ואילו השעשועים הם אינם אור שמתגלה].

עִנְיָן הַגִּלּוּי בִּכְלָל הוּא הַהֶפֶךְ הַמֻּחְלָט מִבְּחִינַת הָעַצְמוּת מַמָּשׁ שֶׁהוּא הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי הַמֻּחְלָט, כִּבְיָכוֹל.

לא רק שרצון הוא ההיפך מן המצב של 'לא רוצה', אלא כל המושג גלוי – אפילו גלוי לעצמי – הוא בדיוק ההיפך מעצמות. עצמות הוא מלשון עצימת עיניים. עצמות אינה זקוקה לגלוי, שכן היא בגדר אחר לגמרי, מקום שאינו זקוק לגלוי. אם העצמות תמציא את ההיפך של עצמה כדי לבוא אל תוכו לדור בו זהו חידוש עצום, חדוש עצמי. זהו החידוש של כל הדלוגים אבל הוא מתחיל עם התגלות הגלוי בדלוג הראשון. ולכן:

כָּל עִנְיָן "דִּלּוּג", שֶׁהוּא בְּ"אֵין עֲרֹךְ", הוּא שְׁלִילַת הַבְּחִינָה הַקּוֹדֶמֶת כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא הִפּוּכוֹ.

מכאן מובן הקושי של גלוי של דברים עצמיים. ככל שהדבר יותר עצמי כך קשה יותר התגלותו, ומכאן מובן כמה קשה גלוי ענין המשיח. לדבר שאינו עצמי קל להתגלות. התגלות אצל דבר חיצוני הוא דבר טבעי. אצל בני אדם נקראת התגלות זו התפארות – אחד שרוצה שיסתכלו אחרים עליו. עצמיות וענוה עולים בקנה אחד, כי שניהם אותו הדבר. לכן להתגלות היא הדבר הכי רחוק מן ה'תודעה' של העצמות.

החוקרים החיצוניים אוהבים להביא את הפרדוקסים, כמו השאלה 'האם ה' יכול לברוא אבן שאינו יכול להרימה'. לענינינו, בשביל ה' להתגלות זה בדיוק כמו לברוא אבן כזו. זה לעשות את ההיפך מן המציאות העצמית שלו. כך זה גם לגבי גלוי המשיח. המשיח הוא דבר עצמי, כמו ה', ולכן ביאתו תלויה בדלוג הראשון, במציאת החן שבסוד הכתר. זה הסוד של בריאת העולם – להמציא את ההיפך על מנת לעשות יחוד בין הקצה ובין היפוכו.

"מדלג על ההרים" – מבהירות לבהירות

הַדִּלּוּג הַשֵּׁנִי, סוֹד הַצִּמְצוּם [הראשון, של ספר 'עץ חיים'], נִקְרָא "מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים", [למה דוקא בדלוג זה הכנוי בפסוק הוא דלוג?] שֶׁהֲרֵי הַצִּמְצוּם הוּא עִנְיָן הַדִּלּוּג בִּכְלָל, "דִּלּוּג" סְתָם, וְ"עַל הֶהָרִים" הוּא בְּסוֹד "בְּהַר סִינַי", "בְּהַר" לְשׁוֹן "בְּהִירוּת" כַּנּוֹדָע, וְעוֹלֶה אוֹר שֶׁהוּא אֵין סוֹף (וְכֵן [יש חמש מילים נרדפות בלשון הקדש למילה 'אור' שבכולן מופיעות האותיות הר:] בְּ"זֹהַר", "נֹהַר", "צֹהַר", "טֹהַר", "הַר" הוּא בְּחִינַת גִּלּוּי אוֹר וְדַ"ל).

זו המדרגה שבה ה' "מדלג על ההרים", מדלג מבהירות לבהירות, מאור לאור. מה זה? הכוונה היא שהוא ממעיט ומצמצם את הבהירות ממדה אחת של בהירות אל דרגה אחרת והפוכה. מהן שתי הבהירויות?

דִּלּוּג זֶה הוּא מִ"טְּהִירוּ עִילָּאָה" (אוֹר אֵין סוֹף שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם) לִ"טְּהִירוּ תַּתָּאָה" (גִּלּוּי כְּלָלוּת הָאוֹר שֶׁבָּא בִּבְחִינַת הַשְׁפָּעָה בִּגְבוּל לְאַחַר הַצִּמְצוּם), מִבְּלִי גְּבוּל לִגְבוּל.

מבין חמשת הבטויים של אור שהזכרנו, האחרונה היא 'טֹהַר'. מקורו הוא בפסוק שנאמר בהקשר למתן תורה – "כעצם השמים לטהר"[19]. "שמים" זו הנכונות להשפיע, כמו אגירת כח ואנרגיה – "אענה נאום ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ"[20]. שמים הם שָׁם מָיִם[21], על שם תכונת השמים להכין ולאגור בתוכם את כל השפע שעתיד ומוכן לרדת אל הארץ, אל המקבל.

השמים הם בבחינת 'טהר', והוא שרש הבטוי שבו נקראו שתי המדרגות בספר הזהר – 'טהירו עילאה' ו'טהירו תתאה'. 'טהירו עילאה' הוא אור האין סוף שלפני הצמצום הראשון, ואילו 'טהירו תתאה' הוא הרשימו הנזכר בדברי ר' הלל – "ודלוג שני מאין סוף לרשימה וקו". בכתבי האריז"ל[22] נקרא גם 'אדם קדמון' בשם 'טהירו תתאה', שכן גם בו יש מן הדלוג השני [כמו שהסברנו בשעורים הקודמים]. בערכים שלנו, הדלוג השני הוא מ'טהירו עילאה' אל 'טהירו תתאה', דלוג מטוהר אל טוהר, משמים אל שמים, מכח להשפיע בלי גבול אל כח ונכונות להשפיע בגבול. זה נקרא לדלג מהר להר, ממדה אין סופית של בהירות למדה מוגבלת של בהירות.

"מקפץ על הגבעות" – לשבור את האחדות

לפני שנעבור אל הדלוג השלישי, הרמוז במילים "מקפץ על הגבעות", נקדים ונזכיר את מאמר חז"ל על פסוק זה. חז"ל אומרים[23], שהמילים "מדלג על ההרים" רומזות אל האבות הקדושים ואילו המילים "מקפץ על הגבעות" מרמזות אל ארבע האמהות. הקדמה נוספת היא כלל שהרבי שליט"א מביא, שהמילה "על" מתפרשת הרבה פעמים במובן של 'על ידי', בזכות. לדוגמה: את הפסוק "והשיב לב אבות על בנים"[24] נפרש, שתשובת האבות תבוא על ידי הבנים ובזכותם (כך מפרש רש"י במקום). לעניננו, הקיפוץ "על ההרים" של הדלוג השני נעשה בזכות ההרים, בזכות האבות, ואילו הדלוג השלישי נעשה בזכות האמהות.

נסיים את ההסבר על הדלוג השלישי, ונקשור את הדברים הללו אליו:

הַדִּלּוּג הַשְּׁלִישִׁי, מֵאֲצִילוּת לִבְרִיאָה, [שעיקרו הוא] מֵאַחְדּוּת לְרִבּוּי (בְּרִיאָה בְּגִימַטְרִיָּא רִבּוּי) נִקְרָא "מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת", וּכְפֵרוּשׁ רַזַ"ל "מְדַלֵּג בְּרֶגֶל אַחַת, מְקַפֵּץ בִּשְׁתֵּי רַגְלָיִם",

מה ההבדל בין דלוג לקפיצה? מבואר בחז"ל[25], שדלוג נעשה ברגל אחת ואילו קפיצה נעשית בשני רגלים. בחסידות מוסבר[26], שבקפיצה יש הרבה יותר התאמצות ורכוז כוחות מאשר בדלוג על רגל אחת. מצד אחד יש כאן יחס של 'שלם וחצי', כאשר בקפיצה יש מאמץ שבבחינת 'כפליים לתושיה', פי שנים מאשר בדלוג, אבל מצד שני מתגלה הדלוג הזה רק בסוף, בדלוג האחרון.

מה שנצטרך להסביר הוא, שדוקא הדלוג השלישי מתקשר אל הדלוג הראשון. בסוד ה'חשמל', שנסביר בהמשך, הדלוג השלישי הוא בחינת מל [השני] והוא מתקשר לבחינת ה-חש של הדלוג הראשון, יותר מאשר הדלוג השני. הדלוג השלישי הוא הקפיצה של האמהות, שהיא יותר רחוקה מאשר הדלוג השני של האבות. היא קשורה עם מציאת החן של האשה, הגורמת את הדלוג הראשון. לפי זה, הדלוג הראשון שייך אל הקב"ה, אל השותף השלישי, ובכל זאת מה שמעורר אותו הוא דוקא קפיצת האמהות.

למה צריך כח כל כך אדיר בקפיצה יותר מאשר בדלוג? קפיצה באה להוציא רבוי מתוך אחדות, לעשות שנים מאחד, וזה נקרא לשבור. המעבר מבלי גבול לגבול אינו נקרא שבירה, אבל להוציא שנים מאחד זו שבירת האחדות. גם פעולת חילוק בחכמת החשבון נקראת תשבורת – לשבור את המספר. זה דורש הרבה יותר תוקף ועז.

ידוע, שמי שהוא מתוקן הוא רחוק בתכלית הרחוק משבירה. בהקשר לכך נספר את הספור על האדמו"ר הזקן, בעל התניא[27]. הוא היה נזהר במשך כל חייו שלא לשבור שום דבר, ופעם אחת מצאו את מכסה קופסת הטבק שלו שבורה. הוא לא היה משתמש בו – לא 'סימפט' את המנהג הזה – אלא הוא קיבל אותו מחותנו כמתנה לחתונה, כמנהג ישראל דאז. לכן היה משתמש בו רק כראי על מנת לבדוק את מקום התפילין על הראש [בתחילה לא היה בודק את מיקומם עד שגילו לו מן השמים שבכל פעם שהתפילין שלו זזות מן המקום צוחקים עליו המלאכים בשמים, ואז החל להשתמש במכסה הטבק... לא שהיה איכפת לו מן הצחוק שלהם, אלא לקיים את מה שכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל"[28]]. היה נראה לאחד מנכדיו שהסבא שבר את המכסה וה'צמח צדק' תיקן אותו ואמר לו 'סבא מעולם לא שבר שום דבר'. הוא הראה לו כיצד הוא פירק את הציר הדק המחבר את המכסה לקופסה. כל זה היה לספר עד כמה צדיק מתוקן נזהר משבירה. זה קשור לעמידה על הדעת. הדעת של הצדיק שוללת ממנו את האפשרות לשבור, שכן בקבלה פגם הדעת הוא מקור השבירה ותקון הדעת הוא מקור תקונו[29].

מכאן נבוא להסביר טעם למעליותא למאמר חז"ל "נשים דעתן קלה"[30], שמוקשה לרבים. דוקא בגלל שלאשה יש פחות דעת זה מה שמאפשר לה לדלג את הדלוג השלישי. זה מה שמאפשר לה להוציא מאחד שנים. זהו הכח לחלק, לשבור את המציאות. אם היה לה דעת חזקה כמו לאיש, היא לא היתה מסוגלת לשבור את המציאות. יש ממד ותכונה מסוימת בדלוג הזה.

מטרת הדלוג השני היא לרכז כוחות על מנת להשפיע אל המציאות. זהו דלוג זכרי, הבא לצמצם את הרצון להשפיע בלי גבול ולגרום לו להשפיע בגבול לפי ערך הכלים. זו התחשבות ביכולת הכלים לקבל. זה דלוג של משפיע. מה שאין כן הדלוג של "מקפץ על הגבעות".

כתוב בקבלה, שבמצות "פרו ורבו" הזכר בעיקר שייך אל חלק הפריה במצוה, ואילו הנקבה שייכת אל חלק הרביה – לעשות מאחד הרבה. זהו כחה של האם. לברוא את הרבים מתוך האחד זהו כח שחסר אצל האב:

שֶׁבְּכֹחַ הַקְּפִיצָה לְהוֹצִיא אֶת הַ"שְּׁתַּים" מֵהַ"אַחַת" (בְּסוֹד "אַחַת דִּבֵּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְתִּי כִּי עֹז לֶאֱלֹקִים").

העז הוא הכח להוציא מאחד שנים, הכח לחלק, לגלות מתוך "אחת דבר אלקים" ולגלות איך "שתים זו שמעתי"[31].

ענין נוסף במילה 'גבעות': גבעות הוא מלשון גביע, שהוא כלי קבול. הר הוא אור, והדלוג מהר להר הוא דלוג מאור לאור. דלוג הגבעות שייך אל הכלים, הכלי לקבל את היין:

"גְּבָעוֹת" הוּא מִלְּשׁוֹן "גָּבִיעַ" שֶׁהוּא עִנְיָן הַכֵּלִים, שֶׁבָּהֶם מִתְלַבֵּשׁ הַכֹּחַ לִבְרֹא יֵשׁ מֵאַיִן כַּנַּ"ל.

זהו הכח שיש בכלים של עולם האצילות, מהם הוא עובר אל המלכות של עולם האצילות, שהיא הנוקבא-האשה בו. לבסוף, הכח הזה יורד בעולמות התחתונים כדי לבצע את הרבוי הזה.

נסכם:

       דלוג ראשון              "הנה זה בא"                   גלוי העצם

       דלוג שני                  "מדלג על ההרים"           מבהירות לבהירות

       דלוג שלישי             "מקפץ על הגבעות"         שבירת האחדות

 

בכך קשרנו את ההתבוננות שלנו אל הפסוק "קול דודי הנה זה בא וכו" – שעולה כסכום כללות ארבעת המדרגות שבין הדלוגים – דרך התבוננות בפרטיות בשלושת סוגי הדלוגים.

* * *



[1] ספר העיון לר' חמאי גאון; ראה פרדס שער כא פ"ג.

[2] שער הכוונות דרושי ברכות השחר; משנת חסידים מסכת תפלת האצילות פי"א, ה; ראה גם שרשי השמות לרמ"ז אות ש סימן סב.

[3] ראה זח"ג רפט.

[4] בראשית טל, ד.

[5] שמות לג, יב-יג; במדבר יא, טו.

[6] שמואל א טז, כב.

[7] משלי יא, טז.

[8] עץ חיים שער מ דרוש א ובכ"ד.

[9] שו"ע או"ח סימן תיז.

[10] שיר השירים ב, ח.

[11] עמ' תקמב.

[12] ישעיה כה, ט.

[13] לקוטי תורה קרח נה, סע"א ואילך; שיר השירים נ, ב ועוד.

[14] שמות טו, ב.

[15] מכילתא בשלח ג.

[16] יחזקאל פרק א.

[17] סוטה יא, ב; שמות רבה א, יב.

[18] פתיחת ספר הזהר (טו, א).

[19] שמות כד, ט.

[20] הושע ב, כג.

[21] רש"י לבראשית א, ח; בראשית רבה ד, ז.

[22] עמק המלך שער ה פ"א; ראה שער היחוד פרק טז (קכא, א); אמרי בינה שער הק"ש פ"י (כא, ד); המשך תער"ב ח"א עמ' קי-קיג; אשא עיני עמ' ס; חסדי דוד הנאמנים ח"ד עמ' 108; חי"א עמ' 29 והלאה.

[23] ראש השנה יא, א.

[24] מלאכי ג, כד.

[25] ראה שבת קיג, ב וברש"י שם.

[26] ראה לקוטי תורה שיר השירים טו, סע"ב; אור התורה שם ח"א עמ' רנו-ז.

[27] ראה תורת מנחם חכ"ח שיחת ליל ב דחג הפסח ה'תש"כ.

[28] במדבר לב, כב; פסחים יג, א; יומא לח, א; שמות רבה נא, ב ועוד.

[29] עץ חיים שער ט פ"ב.

[30] שבת לג, ב.

[31] תהלים סב, יב; סנהדרין לד, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com