חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק ב הדפסה דוא

פרק ב

עצמות אין סוף [שתי המדרגות אותן מדלג הדלוג הראשון] הוא סוד הפסוק "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור",

למה זה קשור לפסוק הזה? כי הפסוק הזה מתאר את הגלוי הראשון, גלוי האור, מעצמות ה'. בפרטות, חמשת המילים הראשונות בפסוק עולות עצמות, ואילו המילה האחרונה – "אור" – עולה אין סוף, אליה מדלג הדלוג הראשון.

בקבלה מובא שהמספר הזה שווה לשם קדוש, סודי, שמכוונים אותו בכל פעם שרוצים למצוא חן בעיני אלקים ואדם. שם הוא כח אלוקי, שם של הקב"ה, והשם הזה מסוגל לכך. מקורו הוא קדום, אבל האריז"ל, שמסביר אותו, כותב שמכונים אותו בברכת "שומע תפלה" שבסיום שמונה-עשרה, הברכה הכוללת את כל יב-יג הבקשות שקדמו לו.

שהוא סוד השם הקדוש אראריתא [שרמוזה בו מילה אור פעמיים], שבו תלויה סגולת ה"מציאת חן" בתפלה – "יהי רצון" – לגלות רצון חדש לדלג מעצמות לאין סוף כנ"ל,

מה זו תפלה? תפלה בכלל היא לבקש מה' טובה – טובה לנו וטובה גם לו יתברך בכבודו ובעצמו – והבטוי הכללי של בקשה שה' יאות לנו ויעשה לנו את בקשתנו הן שתי המילים 'יהי רצון'. עיקר התפלה והבקשה כלולים בשתי המילים הללו. זה סוד הדלוג הראשון, שמ'לא רוצה', מהעלם הרצון העצמי, יתגלה רצון חדש.

זו היא פעולת החן. חן זה פתוי, כביכול, מ'לא רוצה' אצל הזולת ל'רוצה'. זה כח בנפש שפועל בזולת את הדלוג הראשון. חן שעולה מלמטה למעלה מסוגל לפעול את הדלוג הראשון, שהוא באין ערוך גם ביחס לשאר הדלוגים.

לכן גם בקבלה השם הזה – אראיתא – נקרא שם הכתר. השמות הללו הם שמות עתיקי יומין, שבמקום הראשון מוזכרים בתפלת ר' נחוניא בן הקנה ושם הוא מכוון אותו כנגד הכתר. כלומר, זה השם הכי גבוה. מה זה הכתר? כתר זה רצון ולגלות את הכתר זה לגלות רצון חדש על ידי מציאת חן.

זו הסיבה שאנחנו משתמשים באותה המילה – 'יהי רצון' – שהקב"ה השתמש כשגילה את הרצון הראשון שלו – "יהי אור". המילה הזו בעצמה היא בסוד החן – מילה הנקראת ישר והפוך.

 

בטוי נוסף העולה למספר הזה של עצמות אין סוף:

בסוד ראש חדש וד"ל.

ראש חֹדֶשׁ הוא כידוע גם ראש חָדָשׁ. ראש בקבלה הוא כנוי לכתר, לא למוחין. המוחין הם השכל שבתוך הראש אבל הראש בעצמו הוא הכתר, הרצון, שמעליו.

אפשר לקשר את זה עם מה שאמרנו קודם על מציאת חן. יש הרבה צדיקים שכתוב עליהם הבטוי מציאת חן, כמו יוסף הצדיק, משה רבינו או דוד המלך, ובכל זאת התכונה הזו מיוחדת לנשים – "אשת חן תתמך כבוד". אין בטוי 'איש חן' בתנ"ך. התכונה הזו בכללותה היא ודאי תכונה של אשה, ואותם הצדיקים הגדולים שמוצאים חן בעיני ה' הם כמו כלה לפני החתן. כולנו בבחינת נוקבא וכלה בפני הקב"ה. אמרנו שהחן פועל ראש חדש, וידוע שהמודעות הגופנית והכללית של האשה היא מודעות של ימות החדש, של ימות הלבנה, והתופעה הזו מצביעה בפנימיות על כך שהאשה היא היא זו שפועלת את מה שמתרחש בעולם, את מחזור החודש. הנשמות הרי הן פנימיות העולמות, פנימיות המציאות, וכל מה שמתרחש אתן מתבטא במציאות החיצונית. כל מערכת האשה זה לפעול את החדש, את ה"יהי רצון", את הדלוג הראשון מ'לא רוצה' ל'רוצה'.

איך זה מתבטא בהלכה? כתוב שהנשים שומרות על קדושת יום ראש החדש יותר מן הגברים. הן נמנעות ממלאכה יותר מאשר הגברים. זהו יום של פעולת רצון חדש, על ידי מציאת חן, בכל ראש חודש. כל פעילות החודש – על העליות והירודות שבו – מסוגלות למצוא חן בעיני הקב"ה לפעול רצון חדש.

 

אלו היו רמזים לדלוג הראשון, מעצמות לאין סוף. כעת נעבור לרמזים של כל המדרגות. לכל המדרגות כולן יש רמז יפה [לא כל רמז מוצלח כל כך]:

 

עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה הוא סוד הפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" [המספר הזה עולה גם ב פעמים כח ברבוע].

הרמז הזה מגרה אותנו להתבונן בו ולחפש בו רמז לשלשת הדלוגים שלנו. כל מה שמדלג כאן בפסוק הוא "קול דודי", הקול והגלוי של הדוד כפי שהוא מתואר על ידי הכלה. אלו דלוגים הבאים לחבר וליחד [קול דודי עולה עץ, בתוכו עוברים כל הויבראציות של 'קול דודי', מן השרשים ועד לפירות, כמו שהוסבר בשער עץ החיים שבספר].

איך מתחלקים הדלוגים של "קול דודי" המדלג? יש כאן שלש לשונות: "הנה זה בא", "מדלג על ההרים", "מקפץ על הגבעות". כעת צריך להתבונן כיצד הם מקבילים לדלוגים שלנו ומסבירים לנו אותם. "הנה זה בא" צריך להיות כנגד הדלוג הראשון מהעלם עצמי לגלוי עצמי. "מדלג על ההרים" צריך להיות מכוון כנגד הדלוג השני, הצמצום של 'עץ חיים'. "מקפץ על הגבעות" צריך להיות מכוון כנגד הדלוג השלישי, מרשימה וקו לעשר ספירות ועד לעשיה. במושגים שלנו: מאצילות לבריאה.

הדלוג הראשון מעצמות לאין סוף נקרא "הנה זה בא".

בקריאה פשוטה, המילים "הנה זה בא" משמעותן הוא גלוי חדש. שמשהו חדש, שלא היה קודם בגלוי, שהגיע והתגלה. זה לא משהו חדש שלא היה אלא רק גלוי ההעלם. דבר שהיה נעלם בעצם – נתגלה.

כעת נתבונן בפרטיות בכל מילה:

"הנה הוא לשון "גלוי".

רק המילה הראשונה –  "הנה" – מצביעה על גלוי מלא-גלוי. לעתיד לבוא כתוב "הנה אלקינו זה קיונו לו". בחסידות מוסבר, ש"קיוינו לו" הוא סוד הקו ומה שיתגלה לעתיד לבוא זה יותר מן הקו. הקו זה הדלוג השני ואילו מה שיתגלה לעתיד יהיה הדלוג הראשון. קו אור אין סוף – 'קיוינו' – הוא הגלוי של האריז"ל ואילו 'הנה' הוא הגלוי של השראת אור אין סוף שלפני הצמצום, שהוא חידושו של הבעש"ט.

וכן "זה" הוא לשון "מראה באצבעו".

כמו בשירת הים "זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו". כתוב ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" שראה את המרכבה העליונה. היא השיגה גלוי אלקות שבמדרגת "זה". במקום אחר בחז"ל כתוב, והרבי שליט"א מרבה להביא את זה, שאת שירת הים התחילו התנוקות ורק אחר כך התפשט והגיע לכולם. הגלוי העליון, הכי גבוה, מתחיל דוקא מן הקטנים, כי כל גלוי שמתחיל מן הגדולים ומגיע בסוף אל הקטנים הוא גלוי של הקו. אין מדרגות של מעלה ומטה לפני הימצאות הקו. זו מציאות שמתחדשת רק לאחר הצמצום הראשון, אבל בדלוג הראשון לאור אין סוף זה לא כך, עד כדי כך שהשפחה רואה את הגלוי הכי גדול עוד לפני גדולי הנביאים. זה מצביע על כך שיש כאן גלוי שאין בו מעלה ומטה, שהוא מלפני הצמצום הראשון של 'עץ חיים'.

וכן "בא" מורה על ענין הגלוי, כמו שנאמר "אתא (בא) בקר".

כשעצמות נעלמת מתגלה הבטוי לכך הוא 'בא'. הדבר בא. בקר הוא גלוי. יש בזה יותר תוקף מאשר 'זה', שכן 'זה מורה על גלוי מסוים בעוד 'בא' מורה על העצם. אני יכול להצביע ולהראות על דמות של אדם, אבל כשאני אומר שאדם בא הכוונה היא על עצמותו. 'הנה' היא הבחנה כללית, 'זה' הוא כבר יותר מיקוד על הדמות, 'בא' הוא מקוד על העצם של הדמות. זו ביאת העצם.

אלו שלש המדרגות של גלוי, גלוי העצם, בסוד הדלוג הראשון. יש בה עוד הרבה גימטריאות, אבל נשאיר את הענין לתלמידים הממולחים...

 

 

 

והנה [עיקר ענינו של] הדלוג הראשון הוא על ידי גלוי אור דוקא [מן ההעלם], וכמבואר בדא"ח שכאשר נתגלה בעצמותו כביכול סוד השעשועים העצמיים, "אור המאיר לעצמו", נמשכה, ממילא, הארת התענוג העליון להתלבש ברצון להיטיב ורצון ומחשבה ד"אנא אמלוך" [שזה נקרא אין סוף', כמו שהוסבר בשעורים הקודמים], ועל ידי הרצון נתגלה אור אין סוף ב"ה כנ"ל.

מן ה'אין סוף' התגלה בסופם של כל השלבים – כמו 'הנחת עצמותו', רצון המוחלט, שעשועים עצמיים, רצון להיטיב ורצון למלוך –  'אור אין סוף', שנקרא בקבלה 'טהירו עילאה'. כל זה שייך לדלוג הראשון [שעשועים עצמיים אינם אור אין סוף. אור אין סוף הוא גלוי, גלוי ללא גבול, ואילו השעשועים הם אינם אור שמתגלה].

ענין הגלוי בכלל הוא ההיפך המוחלט מבחינת העצמות ממש שהוא ההעלם העצמי המוחלט, כביכול.

לא רק שרצון הוא ההיפך מן המצב של 'לא רוצה', אלא כל המושג גלוי – אפילו גלוי לעצמי – הוא בדיוק ההיפך מעצמות. עצמות הוא מלשון עוצם עיניים. עצמות אינה זקוקה לגלוי, שכן היא בגדר אחר לגמרי, מקום שאינו זקוק לגלוי. זה שהעצמות תמציא את ההיפך של עצמה כדי לבוא אל תוכה, כמו דירה, זה חידוש עצום, חדוש עצמי. זה חידוש של כל הדלוגים אבל הוא מתחיל עם התגלות הגלוי בדלוג הראשון. ולכן:

כל ענין "דלוג", שהוא ב"אין ערוך", הוא שלילת הבחינה הקודמת כדי שימצא הפוכו.

מכאן מובן הקושי של גלוי של דברים עצמיים. ככל שהדבר יותר עצמי  קשה יותר התגלותו ומכאן מובן כמה קשה גלוי ענין המשיח. דבר שאינו עצמי קל לו להתגלות. התגלות אצל דבר חיצוני זה דבר טבעי. אצל בני אדם זה נקרא התפארות – אחד שרוצה שיסתכלו אחרים עליו. עצמיות וענוה עולים בקנה אחד, כי שניהם זה אותו הדבר. לכן להתגלות זה הדבר הכי רחוק מן ה'תודעה' של העצמות.

החוקרים החיצוניים אוהבים להביא את הפרדוקסים, כמו השאלה 'האם ה' יכול לברוא אבן שאינו יכול להרימה'. לענינינו, בשביל ה' להתגלות  זה בדיוק כמו לברוא אבן כזו. זה לעשות את ההיפך מן המציאות העצמית שלו. כך זה גם לגבי גלוי המשיח. המשיח הוא דבר עצמי, כמו ה', ולכן ביאתו תלויה בדלוג הראשון, במציאת החן שבסוד הכתר. זה הסוד של בריאת העולם – להמציא את ההיפך על מנת לעשות יחוד בין הקצה ובין היפוכו.

 

 

הדלוג השני, סוד הצמצום [הראשון, של 'עץ חיים'], נקרא "מדלג על ההרים", [ולמה דוקא בדלוג זה הכנוי בפסוק הוא דלוג?] שהרי הצמצום הוא ענין הדלוג בכלל, "דלוג" סתם, ו"על ההרים" הוא בסוד "בהר סיני", "בהר" לשון "בהירות" כנודע, ועולה אור שהוא אין סוף (וכן [יש חמש מילים נרדפות בלשון הקדש לאור שבכולן מופיעות האותיות הר:] ב"זהר", "נהר", "צהר", "טהר", "הר" הוא בחינת גלוי אור וד"ל).

זו המדרגה שה' "מדלג על ההרים", מדלג מבהירות לבהירות, מאור לאור. מה זה? זה להמעיט ולצמצם את הבהירות  מדה אחת של בהירות ודרגה אחרת והפוכה של בהירות.

דלוג זה הוא מ"טהירו עילאה" (אור אין סוף שלפני הצמצום) ל"טהירו תתאה"(גלוי כללות האור שבא בבחינת השפעה בגבול לאחר הצמצום), מבלי גבול לגבול.

מבין חמש הבטויים של אור שהזכרנו, האחרונה היא "טהר". מקורו הוא בפסוק שנאמר בהקשר למתן תורה – "כעצם השמים לטהר". "שמים" זו הנכונות להשפיע, כמו אגירת כח ואנרגיה – "האלקים יענה את השמים והם יענו את הארץ". שמים הם שם מים, שהשמים מכינים ואוגרים בתוכם את כל השפע שעתיד ומוכן לרדת אל הארץ, אל המקבל.

השמים הם בבחינת "טהר", והוא שרש הבטוי שנקראו בהן שתי המדרגות בזהר "טהירו" –'טהירו עילאה' ו'טהירו תתאה'. 'טהירו עילאה' זה האור אין סוף שלפני הצמצום הראשון, אור אין סוף, ואילו 'טהירו תתאה' הוא הרשימו – "ודלוג שני מאין סוף לרשימה וקו". באריז"ל נקרא גם אדם קדמון טהירו תתאה, שכן גם בו יש מן הדלוג השני [כמו שהסברנו בשעורים הקודמים]. בערכים שלנו הדלוג השני הוא מ'טהירו עילאה' אל 'טהירו תתאה', דלוג מטוהר לטוהר, משמים לשמים, מכח להשפיע בלי גבול לכח ונכונות להשפיע בגבול. זה נקרא לדלג מהר להר, ממדה אין סופית של בהירות למדה מוגבלת של בהירות.

 

לפני שנעבור לדלוג השלישי שרמוז במילים "מקפץ על הגבעות", נקדים ונזכיר את מאמר חז"ל בזה. חז"ל אומרים ש"מדלג על ההרים" רומז לאבות הקדושים ואילו "מקפץ על הגבעות" מרמז לארבע האמהות. הקדמה נוספת: כלל נוסף, שהרבי שליט"א מביא, אומר שהמילה "על" מתפרשת הרבה פעמים במובן של 'על ידי', בזכות, כמו בפסוק "והשיב לב אבות על בנים" – שתשובת האבות תבוא על ידי ובזכות הבנים (כך מפרש רש"י במקום). לענינינו, הקיפוץ "על ההרים" של הדלוג השני הוא בזכות ההרים, בזכות האבות. הדלוג השלישי נעשה בזכות האמהות.

נסיים את ההסבר על הדלוג השלישי, ונקשור את הדברים הללו אליו:

הדלוג השלישי, מאצילות לבריאה, [שעיקרו הוא] מאחדות לרבוי (בריאה בגימט' רבוי) נקרא "מקפץ על הגבעות", וכפרוש רז"ל "מדלג ברגל אחת, מקפץ בשתי רגליים",

מה ההבדל בין דלוג לקפיצה? מבואר בחז"ל שדלוג נעשה ברגל אחת ואילו קפיצה נעשית בשני רגלים. בחסידות מוסבר שבקפיצה יש הרבה יותר התאמצות ורכוז כוחות מאשר בדלוג ברגל אחת. אז מצד אחד יש כאן יחס של 'שלם וחצי', כאשר בקפיצה יש 'כפליים לתושיה' – פי שנים מאשר דלוג. אבל מצד שני, הדלוג הזה מתגלה בסוף, בדלוג האחרון.

מה שנצטרך להסביר זה שדוקא הדלוג השלישי מתקשר לדלוג הראשון. בסוד החשמל, שנסביר בהמשך, הדלוג השלישי הוא בחינת מל [השני] והוא מתקשר יותר לבחינת ה-חש של הדלוג הראשון, יותר מאשר הדלוג השני. הדלוג השלישי הוא הקפיצה של האמהות, שהיא ויותר רחוקה מאשר הדלוג השני של האבות. היא קשורה עם מציאת החן של האשה, הגורמת את הדלוג הראשון. הדלוג הראשון, לפי זה, שייך לקב"ה, לשותף השלישי ובכל זאת מה שמעורר אותו הוא דוקא קפיצת האמהות.

למה צריך כח כל כך אדיר בקפיצה יותר מאשר בדלוג? קפיצה היא להוציא רבוי מאחדות, לעשות שתים מאחד, וזה נקרא לשבור. לעבור מבלי גבול לגבול זה לא נקרא לשבור אבל להוציא שתים מאחד זה לשבור את האחדות. גם פעולת חילוק בחכמת החשבון נקראת תשבורת – לשבור את המספר. זה דורש הרבה יותר תוקף ועז.

 

ידוע, שמי שהוא מתוקן הוא רחוק בתכלית הרחוק משבירה. בהקשר לכך נספר את הספור על האדמו"ר הזקן, בעל התניא. הוא היה נזהר כל חייו שלא לשבור שום דבר, ופעם אחת מצאו את מכסה קופסת הטבק שלו שבורה. הוא לא היה משתמש בו – לא 'סימפט' את המנהג הזה – רק קיבל מחותנו כמתנה לחתונה, כמנהג ישראל. לכן היה משתמש בו רק כראי לבדוק את מקום התפילין על הראש [בתחילה לא היה בודק את מיקומם עד שגילו לו מן השמים שבכל פעם שהתפילין שלו זזות מן המקום צוחקים עליו המלאכים בשמים, ואז החל להשתמש במכסה הטבק... לא שהיה איכפת לו מן הצחוק שלהם רק שכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל"]. היה נראה לאחד מנכדיו שהסבא שבר את המכסה וה"צמח צדק" תיקן אותו ואמר שהסבא מעולם לא שבר שום דבר. הוא הראה לו שהוא פירק את הציר הדק המחבר את המכסה לקופסה. כל זה היה לספר עד כמה צדיק מתוקן נזהר משבירה. זה קשור לעמידה על הדעת. הדעת של הצדיק שוללת ממנו את האפשרות לשבור, שכן פגם הדעת הוא מקור השבירה בקבלה ותקון הדעת הוא ההיפך מזה.

מזה נבוא להסביר טעם למעליותא למאמר חז"ל "נשים דעתן קלה", שמוקשה לאנשים. כיוון שלאשה יש פחות דעת זה מה שמאפשר לה את לדלג את הדלוג השלישי. זה מה שמאפשר לה להוציא מאחד שנים. זה הכח לחלק, לשבור את המציאות. אם היה לה דעת חזקה כמו לאיש, לא היתה מסוגלת לשבור את המציאות. יש ממד ותכונה מסוימת בדלוג הזה.

הדלוג השני הוא לרכז כוחות, על מנת להשפיע אל המציאות. זה דלוג זכרי. זה לצמצם את הרצון להשפיע בלי גבול ולהשפיע בגבול לפי ערך הכלים. זו התחשבות ביכולת הכלים לקבל. זה דלוג של משפיע. מה שאין כן "מקפץ על הגבעות".

כתוב בקבלה, שבמצות "פרו ורבו" הזכר בעיקר שייך לחלק הפריה במצוה והנקבה שייכת לחלק הרביה – לעשות מאחד הרבה. זה כח האם. זה כח שחסר באבא – לברוא את הרבים מתוך האחד:

שבכח הקפיצה להוציא את ה"שתים" מה"אחת" (בסוד "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים").

העז הוא הכח להוציא מאחד שנים, הכח לחלק, לגלות מתוך "אחת דבר אלקים" ולגלות איך "שתים זו שמעתי".

ענין נוסף במילה גבעות: גבעות הוא מלשון גביע, שהוא כלי קבול. הר הוא אור, והדלוג מהר להר הוא דלוג מאור לאור. גבעות שייך אל הכלים, הכלי לקבל את היין:

"גבעות" הוא מלשון "גביע" שהוא ענין הכלים, שבהם מתלבש הכח לברוא יש מאין כנ"ל.

זה הכח שיש בכלים של עולם האצילות, שמהם הוא עובר אל המלכות של עולם האצילות, שהיא הנוקבא-האשה בו, והכח הזה יורד בעולמות התחתונים לבצע את הרבוי הזה.

 

נסכם: קשרנו את ההתבוננות שלנו לפסוק "קול דודי הנה זה בא וכו" – שעולה כללות ארבעת המדרגות שבין הדלוגים – דרך התבוננות בפרטות בשלושת סוגי הדלוגים.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com