חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק א הדפסה דוא

פרק א

שלשת הדלוגים


עד כאן ראינו דברי הציטוט מדברי ר' הלל בהסברה ראשונית וכעת נתחיל לקרוא מתוך דברי השער עצמו. הפרק הראשון הוא עיון חסידי, ללא רמזים, בנושאים שהם מן הקשים והעמוקים ביותר בתורת החסידות ובספר הזה, נושאים שדורשים התקשרות הדעת:

מֵעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ עַד עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחָמְרִי יֵשׁ שְׁלֹשָׁה דִּלּוּגִים עֲצוּמִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל. בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהִתְהַוּוּת הָעוֹלָמוֹת עִנְיַן הַדִּלּוּגִים הוּא לְהַרְחִיק וּלְהַסְתִּיר, אַךְ עַל יְדֵי עֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה וְתוֹרָה וּמִצְוֹת עִנְיָנָם הוּא לְגַלּוֹת וּלְיַחֵד כְּדִלְקַמָּן.

פנימיות הדלוג – יחוד

הזכרנו קודם את הרעיון הזה. בחיצוניות, הדלוגים הללו פועלים ריחוק עצום בין המדרגות. כאשר אומרים שלש פעמים קדוש מרגישים לכאורה איך ה' נבדל ממני בשלש הבדלות עצומות. אכן, אמירת "קדוש קדוש קדוש" מתיחסת אל המלאכים[1], כאשר אנחנו רק מצטרפים אליהם. גם אנחנו צריכים להרגיש את הריחוק הזה ולכן אנו שרים את "שירת המלאכים" [זהו הכנוי בספרי הקבלה] הזו בכל יום אבל זו לא עיקר העבודה שלנו.

עיקר העבודה של "שירת הנשמות" היא אמירת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"[2]. היא באה ליחד את ה'יחיד' עם ה'אחד', את העצמות עם אור אין סוף. זה נעשה על ידי העבודה שלנו בתשובה תורה ומצות, עבודה שמיחדת בין המדרגות [בהמשך נסביר מה עם התפלה שהזכרנו קודם]. לפי זה, דלוג הוא יחוד ולא הבדלה והרחקה.

נסביר את הענין. חיצוניות פרושה המציאות ללא עבודת עם ישראל. כל מה שהעין רואה ללא שיש יהודים בעולם שעובדים את ה' – זו החיצוניות של הכל. בחיצוניות מודגש רחוק הערך שבין מדרגה ומדרגה, וככל שמתבוננים ומרגישים יותר את האמת של ההשתלשלות כך נוכחים יותר לדעת שהדלוג בין מדרגה למדרגה הוא עצום. יש פילוסופים שרוצים להסביר הכל בדרך של עילה ועלול. זו השתלשלות ללא דלוג, זו התפתחות של סדר והדרגה. ככל שמתעמקים בחיצוניות של העולם מגיעים למסקנה שזה לא יתכן. לא יתכן רבוי מאחדות, לא יתכן גבול מבלי-גבול בדרך של עילה ועלול.

הסוד הכי גדול והכי עמוק של האריז"ל, החידוש שכולל את כל הסודות שלו, הוא סוד הצמצום. זו תכלית ההכרה של חיצוניות העולמות. כמובן, חלילה לומר שהאריז"ל עוסק רק בחיצוניות העולמות. גם בתוך כתביו קיים יחס דומה, וזהו ההבדל בין הספר 'עץ חיים' שלו לספר 'פרי עץ חיים', העוסק בכוונות המצות והתפלה. מי שלומד אותן בעומק, ובמיוחד בדרך שהתבארו על ידי הרש"ש – ר' שלום שרעבי – יודע שמטרת כל הכוונות היא לקשר בין לפני הצמצום לאחריו.

לשם כך צריך לחוש הרבה את מה שלא כתוב במפורש בכתביו, את הפנימיות שיש בדלוגים הללו. זה עצמו נותן בי, היהודי, את התפקיד המיוחד. בלי להכיר את הסוד האמיתי של הצמצום אין משמעות לתפקיד האמיתי של עם ישראל בעולם. אחרי שחשים את אותו 'אין ערוך' שיש בדלוגים מתחיל להתגלות מהו היהודי בעולם. אחרי אמירת המלאכים "קדוש קדוש קדוש" יש משמעות לאמירת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", להמשכה ממדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד' ומשם למטה – אל מדרגת 'קדמון', אל רשימה וקו ולעולמות בפועל, עד שהכל מתייחד ביחוד אמיתי.

* * *

בפעם קודמת למדנו רק את הקטע מדברי ר' הלל מפאריטש. היום נתחיל את המאמר עצמו שעוסק בביאור שלשת הדלוגים. נזכיר אותם בקצרה: הדלוג הראשון הוא הדלוג מעצמותו יתברך לאור אין סוף. הזכרנו שזהו חידוש שהתבאר בתורת החסידות ולא נמצא בכלל קודם לכן, והחידוש הזה הוא האב לכל הדלוגים שיבואו אחריו. הדלוג השני הוא דלוג מאין סוף לרשימה וקו והוא זהה עם הצמצום הראשון המובא בתחלת ספר 'עץ חיים' [גם הדלוג הראשון הוא מעין צמצום, שכן המושג דלוג כולל גם את המושג צמצום]. הדלוג השלישי הוא מן הקו – קו של אור אין סוף הבוקע את מקום החלל שיצר הצמצום הראשון – אל עשר ספירות של כל העולמות, עד העולם התחתון, "שאין תחתון למטה ממנו"[3], עולם העשיה.

הפשט של הדלוגים הוא לעבור ממצב אל מצב חדש ועל פי זה לכאורה מתרחקים לגמרי ממה שהיה קודם. ה' הוא "אחד יחיד ומיוחד" ואילו אנחנו נמצאים בעולם שנראה לעינינו כנפרד, כההיפך הגמור ממנו, שעל מנת להגיע אל מצב כזה צריך כח חזק שיכול לשנות מצב למצב. זהו דלוג, ועל פי פשט הוא מרחיק אותנו לגמרי מן המודעות הראשונה. זו הגדרת הדלוג בחיצוניות, אבל בפנימיות מתגלה ההיפך. על ידי עבודה של תורה ומצות משמש הדלוג כח הנושא את שני ההפכים, מקשר ומייחד אותם בעצם.

לדלג אל 'אור אין סוף'

הַדִּלּוּג הָרִאשׁוֹן הוּא מֵעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּמִדַּת חַסְדּוֹ וּבְמִדַּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ (חֶסֶד וּמַלְכוּת שֶׁל גִּלּוּי אוֹר אֵין סוֹף ב"ה), שֶׁנִּקְרָא לְבוּשׁ לְגַבֵּי הָעַצְמוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "הוי' מָלַךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ", כְּלוֹמַר שֶׁעַצְמוּת הוי' ב"ה מְדַלֵּג לְהִתְלַבֵּשׁ בִּ"לְבוּשׁ גֵּאוּת" – מִדַּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, "מַלְכוּת דְּאֵין סוֹף".

על פי דברי הרב המגיד[4], המושגים 'אין סוף' ו'אור אין סוף' הם מושגים זהים להתעוררות מדת טובו יתברך ובעיקר למדת מלכותו לפני בריאת העולם. בלשון ספר הזהר נקרא שלב זה "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[5], כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם. העצמות היא כביכול לפני ההתעוררות המורגשת אצל ה' לברוא את העולם. הוא צריך להביא את עצמו לידי התעוררות, לידי החלטה לרצות. בשביל להתעורר לרצון פשוט כזה – ויש בזה הרבה שלבים שלא נעמוד עליהם כעת[6] – צריך לבוא עוד רצון קדום יותר, "רעוא דרעוין", רצון לרצות. לרצון הזה קוראים בחסידות[7] 'רצון המוחלט' והוא קודם אל הרצון הפשוט. אותו הרצון המוחלט הוא הוא הכח לדלג מן העצמות שבמדרגת 'לא רוצה' אל אור אין סוף שבמדרגת 'רוצה' האמיתי.

נרחיב: הרצון למלוך משלים את הרצון הפשוט להטיב, כיוון שאי אפשר להטיב באמת ללא סדר. מה שמגדיר ועושה את הסדר שבתוכו נעשית ההטבה היא המלכות. שניהם – הרצון להטיב והרצון למלוך – בגדר 'אור אין סוף'. עיקר המושג 'אור אין סוף' מתייחס אל המלכות שבו, שהיא התמלאות במרץ אין סופי לברוא את העולם, למרות שעדיין אין תכנית והשערה בתוך אותו אור אין סוף איך וכיצד לעשות זאת. הדבר דומה לאדם, שקודם כל רוצה לבנות הבית, או לעשות איזה מבצע, ופתאום הוא מתמלא מרץ ללא גבול לקראת המשימה. המרץ האין סופי הזה זהה בכל מקום עם המושג אור אין סוף, והוא בא – בתור סיום – לאחר הרצון להטיב והרצון למלוך.

בשביל להגיע אל אותו אור אין סוף מתוך העצמות צריך רצון לדלג. את הדלוג הזה עושה הרצון המוחלט. מן הרצון המוחלט נולדים הרצון להטיב והרצון למלוך שכללותם נקראת 'אור אין סוף'. לאחר מכן מתחילה התכנית, שבלשון החסידות נקראת מדרגת 'קדמון'. המדרגה של אור אין סוף – הרצון להטיב ולמלוך – נקראת מדרגת 'אחד' ואילו העצמות מכונה מדרגת 'יחיד'[8].

נסכם: הדלוג הראשון, אם כן, הוא הדלוג ממדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד', כאשר הכח לדלג הוא הרצון המוחלט. הוא עדין לא בגדר התעוררות. ההתעוררות מתחלה עם הרצון להטיב, השלמת הרצון להטיב היא הרצון למלוך והתוצאה הכללית של התהליך הוא 'אור אין סוף'.

שפלות – פנימיות מלכותו של ה'

כאשר אדם מתעורר אל משהו מתחילה אצלו תוך כדי ההתעוררות התלהבות מן הענין. הדבר נעשה אצלו רציני, לא ענין צדדי שלא איכפת לו ממנו ואפשר לעשותו כלאחר-יד. אף שאין להתעוררות הזו דבר עם עצמותו יתברך, בכל זאת אם ה' התעורר לברוא את העולם זהו סימן לכך שהיא דבר רציני אצלו. היא לא משחק חיצוני. לרצינות הזו קוראים התלבשות. ה' עצמו מתלבש בתוך הרצון שלו. את זה מבטא הפסוק שהבאנו: "הוי' מלך גאות לבש"[9]. כלומר, ה' עצמו מתלבש בתוך הרצון למלוך.

בחסידות מוסבר[10], שכאשר ה' רוצה למלוך הוא מתלבש בתוך לבוש הגאות. בפרקים קודמים למדנו[11], שפנימיות המלכות היא מדת השפלות. הגאות היא החיצוניות של המלכות והיא מתגלה לצורך ההתנשאות על העם. יש מודעות על פיה אי אפשר להטיב באמת ללא להתנשא. מלך הוא מנהיג, ומנהיג צריך להיות מנושא, לתת פקודות – "זה ישפיל וזה ירים"[12]. המלך הוא סוד המשגיח, המשגיח בפרטיות על כל אחד מתוך אותה ההתנשאות. זו לא גאות לשם "אני ואפסי עוד"[13], אלא לשם אפשרות לתקן. בכל זאת, הגאות היא רק הלבוש החיצוני של המלך, בעוד מי שנמצאת בתוך אותו הלבוש היא מדת השפלות – "והייתי שפל בעיני"[14]. כך נתפס המלך בעיני עצמו ורק לפעמים מתגלה מדה זו גם לעיני העם. כך נהג דוד בעת העלאת הארון, בעוד מיכל אשתו חשבה שאין לגלות את אותה תכונה.

שפלות היא השפלה עצמית, ואצל ה' היא מתבטאת בכך שהוא משפיל את עצמו להנהיג את העולמות התחתונים. על שאול, המלך הראשון, נאמר שהיה "משכמו ומעלה"[15] עוד לפני שהתחיל להיות מלך, ועל כן בשבילו להתחיל למלוך זו היתה השפלה עצומה. ה' מתלבש בתוך הלבוש של הגאות וזו בדיוק השפלות שלו – "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו"[16]. בדיוק באותו המקום בו אתה מוצא את רוממות המלכות שלו שם תראה – אם תתבונן – את מדת הענוה שלו. בשביל להיות גדול הוא צריך להיות ענו. זו האמת הפנימית של הגדולה.

לענינינו, זה הדלוג הראשון מ'לא רוצה' ל'רוצה'. אמרנו, שעצמות היא מלשון עצימת עיניים. האדם לא רואה את המציאות. גם באמירת "שמע ישראל" אנו עוצמים את העיניים[17] כדי לא לראות את "חיזו דהאי עלמא"[18]. אין בעצמות התייחסות אל הזולת. עצמות היא מלשון עצם, 'עצמי', שלגבי הזולת עיניו עצומות. הבטוי בחסידות למצב הזה הוא 'רוממות עצמית'. זהו מצב בו אין שום יחס ושום נטיה או רצון לאף אחד. אני לא זקוק לאף אחד כי אין לי שום יחס לאף אחד. כאשר אדם אומר את הדברים זוהי התגלות של 'כח המדמה', אבל לגבי הקב"ה זו אמת לאמתה. זו אינה אותה 'רוממות על עם', שהזכרנו קודם, אלא זו 'רוממות עצמית' ללא שום יחס אל זולת, באופן הכי מוחלט. לבוא ממצב כזה אל מצב של "ה' מלך גאות לבש" צריך דלוג. זהו הסוד של השפלות. ההשפלה שה' משפיל את עצמו – וכך זה גם אצל מלך ישראל אמיתי – היא הבטוי לאהבה אמיתית.

בחסידות הבטוי לכך הוא 'הנחת עצמותו'. יש משהו בנפש, ו"מבשרי אחזה אלוה"[19], שגורם לה להניח את עצמה. לשים את עצמי בצד. אין שום סיבה לכך ואי אפשר להסביר למה, כי הרי הוא יתברך אינו חסר כלום. יש בתוך הרוממות העצמית נטיה עצמית לשפלות. מתוך 'הנחת עצמותו' בא הרצון המוחלט, הרצון לרצות, שמחליט להתעורר ברגש של הטבה כלפי הזולת ברצון להטיב.

את היחס הזה, על פיה מדת החסד והאהבה מתעוררים מתוך רגש של שפלות, רואים אצל אברהם אבינו. הוא אוהב את כולם ורוצה להשפיע ולהטיב לכולם ללא הבדל, והוא גם אומר "ואנכי עפר ואפר"[20]. כתוב[21], שהחסד שלו מתבטא בכך שהוא משפיל את עצמו כדי לתת, בעוד החסד של ישמעאל הוא "חסד לאומים חטאת"[22], חסד שמטרתו היא להתייהר.

אין סוף להתפשטותו

נסכם: הדלוג הראשון בא במטרה להגיע מעצמות לאור אין סוף. מה שהסברנו כעת הוא, שאור אין סוף הוא הלבוש – "עוטה אור כשלמה"[23]. כלומר, זו התוצאה וההתגלות של הרצון והמחשבה למלוך, ובשביל להגיע לכך צריכה לבוא קודם פעולת 'הנחת עצמותו' ולאחריה התגלות של הרצון המוחלט. בתוך 'הנחת עצמותו' קיים השרש לשפלות שבתוך הרוממות העצמית, בתוך העצמות, בעוד שברצון הפשוט קיימת כבר ההשפלה בפועל להתלבש בתוך הלבוש, בתוך אור אין סוף.

בלשון ספר יצירה נקרא אותו רצון מוחלט "חק מכריע בינתיים"[24]. התנועה דומה למאזניים שקולות שצריכה לבוא הכרעה לאחד מן הצדדים. שני הצדדים הם ההשפלה שבתוך העצמות, שנקראת 'הנחת עצמותו', וההשפלה האמיתית בפועל, של הרצון להטיב היורד להתלבש בתוך ה"לבוש גאות". הלשון של המאזניים הוא הרצון המוחלט.

זה הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף, המיוחד לתורת החסידות. נתן משל לדלוג הזה: יש מצבים בפסיכולוגיה – של ילד או של מבוגר – בהם האדם לא מסוגל לצאת מעצמו וליצור קשר עם הזולת (ר"ל). אצל אדם זו מחלה, אבל אצל ה', כביכול, זהו המצב הטבעי כי הוא לא צריך אף אחד. בכל זאת, יש כאן הקבלה. כאמור, משמעותן החיצונית של הדלוגים היא התרחקות ואילו בפנימיות מתרחש ההיפך, נעשה יחוד וחבור.

השלבים שתארנו הם תהליך של אדם שנקרא אדם 'רציני', אדם שמתיחס ברצינות אל ההתעוררות שלו. אדם שלא מתלבש בדרך כזו בדרך כלל נשבר. בלשון הקבלה נקראת תוצאת התעוררות כזו 'שבירת הכלים' – התעוררות לא רצינית. זו התעוררות עם הרבה חויות של 'כיף' חיצוני, אבל כיוון שהאדם לא מתלבש כולו בדברים שהוא עצמו התעורר אלהם – הדלוג הוא לא דלוג.

דִּלּוּג זֶה [המיוחד לתורת החסידות] הוּא הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר, כִּבְיָכוֹל, מִכֹּל שְׁאָר הַדִּלּוּגִים,

זהו הדלוג האיכותי ביותר. הוא מגיע ממקום הרבה יותר רחוק מאשר שאר הדלוגים. אף ששני הדלוגים האחרים גם הם עומדים ביחס של 'אין ערוך', בכל זאת ה'אין ערוך' של הדלוג הזה הוא ב'אין ערוך' אל זה שלהם מבחינת ההפכיות שבו.

גם מה שאנו מכנים בשם 'אור אין סוף', שהוא בטוי קדוש ומקודש ביותר, עדיין רחוק מעצמותו יתברך. כאשר אומרים את הבטוי 'אור אין סוף' מוסיפים אליו בדרך כלל את המילים 'ברוך הוא'. כלומר, יש בו אלוקות ממש, ובכל זאת הוא רחוק לגמרי מעצמות ה'. למה בכל זאת אומרים עליו 'ברוך הוא'? כי ה' מתלבש בו ממש – "ה' מלך גאות לבש".

שֶׁהֲרֵי שֵׁם "אֵין סוֹף" לֹא יִתָּכֵן רַק עַל מְקוֹר הַשְׁפָּעָה, מָקוֹר שֶׁהוּא בְּגֶדֶר גִּלּוּי וְהִתְפַּשְּׁטוּת, כַּאֲשֶׁר אֵין סוֹף לְהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ [כאשר אני אומר 'אין סוף' הכוונה היא להתפשטות, לכך שאין סוף להתפשטותו. על ה' עצמו אי אפשר לומר שום דבר. ה' הוא 'נמנע הנמנעות' ומושלל כל הגדרה כלשהיא] (כִּי מִצַּד עֶצֶם מִדַּת הַמְּלוּכָה הָיָה הָעוֹלָם נִמְתַּח "עַד בְּלִי דַּי",

כתוב בחז"ל ובקבלה, שאלמלא הכח להגביל את השפע היה העולם נמתח ומתפשט עד אין סוף. זהו סוד הכח האלוקי הנקרא שם שדי, "שאמר לעולמו די"[25]. כלומר, לא די בכך שהאור היה אין סופי אלא שהיה מותח את המציאות שה' בורא באופן אין סופי. הוא אין סופי מצד שהפעולה שהוא פועל היא אין סופית.

כל כנוי שאנו מכנים לה' נקרא רק על שם הפעולה שלו, על שם מה שמשתקף ממנה. כך פשוט אצל הרמב"ם[26] וכך מובא גם בלשון "פתח אליהו"[27] ובחסידות באריכות. לכן, כאשר אנחנו אומרים את הבטוי 'אין סוף' אנו מתארים כח של פעולה אין סופית. בלשון הרמב"ם, על פי תמונת העולם של תקופתו: "הוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד"[28] ומסובב את כל היקום. כלומר, העולם הוא גבול וכח בלתי גבולי פועל בתוכו. אף שבדברי חז"ל מובא שלעולם יש גבול – "שית אלפי שנין הוי עלמא"[29] – בכל זאת מצד הכח  יכול ה' לקיים את המציאות בלי גבול. זהו כח האין סוף. לכן, התואר 'אין סוף' הוא כבר הגדרה מסוימת.

כְּלוֹמַר שֶׁהָיוּ נִמְשָׁכִים עוֹלָמוֹת לְאֵין שִׁעוּר וְכָל עוֹלָם הָיָה בִּבְחִינַת אֵין סוֹף).

חדושו של הרב המגיד

כל זה נכון לגבי אור אין סוף, ללא הצמצום הראשון, אבל עצם ההגעה אל מצב כזה מהווה מצב הפוך לגמרי מעצמות. זו כבר מדה מסוימת, שכן:

הָעַצְמוּת מַמָּשׁ נִבְדָּל בְּעֵרֶךְ לְגַמְרֵי מִהְיוֹת מָקוֹר לְהַשְׁפָּעָה [גם לא השפעה אין סופית], וְעַל כֵּן לֹא יִתָּכֵן כְּלָל הַכִּנּוּי "אֵין סוֹף" בְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ (כֵּן פֵּרֵשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב הַמַּגִּיד הַקָּדוֹשׁ מִמֶּעזְרִיץ' נ"ע).

הדלוג הזה הוא חידוש שאפשר למצוא בתורת המגיד ממעזריץ. קודם אמרנו שהדלוג הזה הוא חדוש של הבעש"ט, רבו של המגיד, ובכל זאת האחיזה של ההגדרה הזו נמצאת אצלו. הוא הראשון שביטא את הרעיון כך, כאשר שלל את הבטוי 'אין סוף' על עצמות ה'.

בתורת הבעש"ט הדבר הזה מוסתר. הוא נמצא אבל אינו מתגלה. מדוע? יש מסורת בחסידות[30], האומרת כי היחס בין שלשת הדורות הראשונים של החסידות – הבעש"ט, המגיד והאדמו"ר הזקן – הוא כיחס בין שלשת האבות. הבעש"ט הוא כנגד אברהם אבינו, המגיד כנגד יצחק אבינו ואילו האדמו"ר הזקן כנגד יעקב אבינו, עמוד התורה, ועל כן הוא מייסד את התורה של החסידות. לפי זה, המגיד הוא נשמת יצחק אבינו שהוא שרש הצמצום. אברהם אבינו הוא אהבה, ואכן הבעש"ט גילה אהבה. הוא גילה את קרוב העצמות לפני שמגלים את ריחוק העצמות. אברהם מגלה את האלוקות – "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"[31] – וגם הבעש"ט מגלה את אחדות ה' בעולם.

מסופר על אחד מתלמידי הבעש"ט שחזר לביתו לאחר שנות למוד אצל הבעש"ט. הוא היה גאון ועילוי, עד שכולם התפלאו לשם מה הלך אל הבעש"ט. כאשר הוא חזר רצו כולם לדעת מה הוא למד שם. הוא ענה לכולם שלמד לברך "שהכל נהיה בדברו". הם התפלאו עוד יותר, שכן כל ילד יודע איך מברכים, והוא הסביר שלמד אצל הבעש"ט איך באמת "הכל נהיה בדברו", ולא רק בדרך של "מצות אנשים מלומדה"[32], לא רק מס-שפתיים. זה מה שהבעש"ט גילה, שהעולם הוא מציאות אלוקית – "לעולם ה' דברך ניצב בשמים"[33], כפרוש הבעש"ט בתחילת שער היחוד והאמונה[34]. זה נקרא ש"הכל נהיה בדברו", "בדבר ה' שמים נעשו"[35].

אבל הרב המגיד, שבא אחריו, מגלה את ההבחנה בין המדרגות. הוא מגלה שאין אין סוף אינו ה' בעצמו, וזהו כבר החידוש של יצחק. זו הפנימיות של הדלוג, הכח לקרב את האלקות אל המציאות. בשביל גלוי זה מספיק רק משפט אחד, שהאין סוף אינו העצמות. מתוך כך יוצאים אחר כך כל שלשת הדלוגים שלנו.

איך החידוש הזה נמצא בכל זאת גם אצל הבעש"ט? ידוע שהחידוש הגדול ביותר של האריז"ל הוא סוד הצמצום, וידוע שלא כולם הבינו אותו בצורה נכונה[36]. היתה מחלוקת גדולה בין חכמי הקבלה איך לפרש את הצמצום הראשון המובא בכתבי האריז"ל. יש כמה וכמה גדולים שחשבו שהצמצום הזה הוא כפשוטו, שיש רחוק מוחלט בינינו לבין הקב"ה, והיו שטענו שלא יתכן. אפילו אלו שטענו שלא יתכן, היתה דעה זו עדיין מוגבלת ומלובשת בתוך השכל המודע, עד שבא הבעש"ט וגילה שבאמת ה"צמצום לא כפשוטו". הוא גילה את האור שיש בזה. היא גילה כי אכן יש צמצום מצדנו, מצד 'דעת תחתון' שלנו, אבל מצדו יתברך – "גם חשך לא יחשיך ממך"[37]. מה הוא עשה? הוא קישר וגישר. הוא גילה שבתוך החלל אין באמת חלל. הוא לא רק 'שיחק' בצורה שכלית עם המחשבה אלא פשוט גילה את הענין בעבודה פנימית של עבודת ה'. הוא גילה שאפשר להתאחד בבת אחת עם 'דעת עליון' של הקב"ה.

בשביל לגלות את הדבר הזה עצמו צריך להגיע אל דלוג יותר עמוק. ככל שמעמיקים בו יותר כך רואים יותר את האחדות והאלוקות שיש בתוך העולם. הבעש"ט דיבר על התכל'ס, על כך ש"ה' הוא הכל" ו"הכל הוא ה'". הוא החליט לגלות. המגיד התחיל להסביר את הגלוי הזה. הוא היה הממוצע בין הבעש"ט לבין האדמו"ר הזקן ותורת חב"ד, שנותנים לו כבר את ההסבר המלא. בהסבר שלו הוא מביא אותך להבין, שהצמצום הוא הרבה יותר ממה שחשבת וחלמת אודותיו קודם, וכל זאת כדי לדעת בסופו של דבר שאין בכלל צמצום. אתה צריך לדעת שלפני הצמצום הראשון של האריז"ל יש עוד צמצום, הרבה יותר גדול ממנו באיכות ובכמות, וכל זה במשפט אחד קצר [היו גדולים שחשבו שהבטוי הזה – 'אין סוף' – הוא שם המפורש שאסור אפילו לבטא אותו].

כל זה היה להסביר שמקור הרעיון של הדלוג מעצמות לאין סוף הוא בדברי המגיד ממעזריטש.

חסד מחייב מלוכה

דִּלּוּג זֶה הוּא עַל יְדֵי הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט (לְהֵטִיב), שֶׁעַל יָדוֹ נִתְגַּלָּה מִדַּת הַחֶסֶד שֶׁבְּאֵין סוֹף. אָמְנָם מִדַּת הַחֶסֶד אֵינָהּ עֲדַיִן מָקוֹר לְהַשְׁפִּיעַ בְּפוֹעַל,

הוא רוצה אבל עדיין לא מסוגל. למה? כי זהו חסד שעדיין ללא של מלכות. הדבר דומה לאחד שרוצה להשיג משהו אבל חסר לו תקציב לכך, והוא צריך לרוץ בין משרדי הממשלה השונים ולהשיג אותו. זה נקרא שהוא צריך את המלכות. ללא מלכות, עם כל הרצון הטוב שלו להטיב, לא יהיה הרצון פעיל, ולכן הוא צריך לרדת אל מחשבת "אנא אמלוך".

וְלָזֹאת עָלָה בִּרְצוֹנוֹ מַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ" וְנִתְגַּלָּה מִדַּת הַמְּלוּכָה שֶׁבְּאֵין סוֹף שֶׁהִיא בְּחִינַת מָקוֹר לְהַשְׁפִּיעַ בְּפוֹעַל (שֶׁהֲרֵי מִדַּת הַמְּלוּכָה אֵין לָהּ מְצִיאוּת בִּלְעֲדֵי עַם בְּפוֹעַל – "אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם").

הפתגם הזה, שמובא בחסידות[38], אומר שמלכות מחייבת פועל. חסד ללא מלכות לא רק שאינו מסוגל להתמודד עם העיכובים והמכשולים שיש במציאות, אלא שיש בו גם מניעה פנימית להגיע לידי פועל. במצב כזה החסד אמנם 'מתוסכל' מכך שהוא לא מצליח להגיע לידי פועל, אבל עם זה יש בו ספוק מסוים מעצם גלוי הרצון הטוב בלבד. זהו מצב שעלול להיות רגוע, מה שאין כן המלכות. לא תתכן כלל מציאות למלכות ללא מציאות של עם, של זולת. המדה הזו והרגשת ספוק ממנה אף פעם לא יתגלו בנפש ללא מציאות של עם וללא השפעה עליו בפועל, בעוד שבמדת החסד קיים ספוק מסוים רק מעצם הרגשתה.

גם בתורה יש מצבים כאלו, כמו: "אונס רחמנא פטריה"[39] או "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"[40]. ברגע שאני אנוס הקב"ה פוטר אותי מחיוב ואף מחשיב לי כאילו עשיתי את המצוה. כלומר, על פי תורה אני יכול למצוא בעצמי ספוק מרצון שלא הגיע לידי פועל בגלל הנסיבות המונעות. כך זה מצד אהבת ה' במדרגת "בכל לבבך"[41], מדרגת החלק המדוד של התורה, אבל מצד אהבת ה' שבמדרגת "בכל מאדך" אני מצטער ומתנגד לדבר. במדרגה זו אני מתאמץ לשבור את כל המניעות והעיכובים ומגיע לידי מעשה בפועל ממש, "המעשה הוא העיקר"[42].

מהי המדה בנפש שלא מסתפקת בכך עד להגעה לידי פועל ממש? זו מדת המלכות. זה סוד הפתגם "אין מלך בלא עם" – לא עם וגם לא שום מציאות של מלכות. אם אתה רוצה להיות טוב אתה לא חייב להיות טוב גם בפועל, אבל ברגע שאתה רוצה להיות מלך – אתה חייב להיות מלך. 'על החיים והמות', כמו שאומרים. אתה לא יכול להתחרט, אפילו שעומדים בפניך מניעות ועיכובים.

מה למדנו עכשיו? למדנו שהרצון הפשוט להטיב הוא גם כן שלב לקראת. זהו הצד השני של המאזניים. הוא עומד בצד של מדרגת 'אחד' – כבר יצא מגדר מדרגת 'יחיד' – אבל הוא עדיין לא בכלל 'אור אין סוף'. זוהי התגלות מדת המלכות בפועל.

חושך העצמות

בְּסוֹד הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט הַנַּ"ל נֶאֱמַר "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ", שֶׁהָרָצוֹן נִקְרָא חֹשֶׁךְ, שֶׁבּוֹ מֻסְתָּר וְנֶעֱלָם כֹּחַ הָעַצְמוּת לְדַלֵּג, עַד שֶׁיִּקָּרֵא בְּשֵׁם "אֵין סוֹף".

הכלל בחסידות אומר: רצון נקרא חושך. יש משהו חשוך בתוך הרצון, משהו שלא רואים אותו. בחסידות יש לכך שני פרושים: פירוש ראשון אומר[43] שהחושך של הרצון זו המציאות שעתידה להתגלות ממנו. כל עוד הרצון הוא רצון להטיב או רצון למלוכה, ללא ההשערה בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל, התכנית עדיין איננה ברורה. כל הפרטים עדיין אינם גלויים אפילו בינו לבין עצמו, כביכול.

הפרוש השני בחסידות[44], והוא הפרוש העמוק יותר, אומר שהעצמות היא זו שחשוכה בתוך הרצון. זו גם ההבנה הפשוטה של הפסוק: "ישת חשך סתרו"[45]. "סתרו" הוא הסֵתֶר שלו, של העצמות. הרצון הוא הסתר, החושך, של העצמות. זהו סוד הדלוג.

החושך של הדלוג הוא היות הקצה הראשון נמצא בתוך הקצה ההפוך שלו. זוהי הכוונה בעיקרון עליו חזרנו כמה פעמים, על פיו המטרה הפנימית של הדלוג היא לחבר ולייחד, לגלות שההיפך נמצא בתוך הפכו. איך הוא נמצא? זהו סוד החושך. העצמות חשוכה בתוך הרצון, המשמש כח דלוג. לא רק שההיפך נמצא בתוך הפכו אלא העצמות נמצאת בתוך הכח של הדלוג עצמו, כח הרצון.

איך להסביר את המושג 'רצון' כחושך? את זה ניתן להבין על פי מה שהזכרנו, שהמושג רצון עומד לכאורה בסתירה לאמונה הפשוטה שה' מושלם ואינו משתנה – "אני הוי' לא שניתי"[46] – ואל היחידיות שלו. אם כך, לכאורה רצון סותר עצמות. לכן, כאשר אומרים שרצון הוא החושך הכוונה היא שה' מתלבש בתוך הרצון עד שאי אפשר להבין איך הוא בכלל עולה אצלו. הרצון נקרא חושך על שם שבו מוסתרת העצמות, והוא כח הדלוג. זהו הרצון המוחלט שהופך להיות רצון פשוט להטיב.

עד כאן הסברנו את הדלוג הראשון, מעצמות לאין סוף.

* * *

'קדמון' – ההכנה אל הדלוג השני

הגענו עד לדלוג השני, מאור אין סוף לרשימה וקו:

הַדִּלּוּג הַשֵּׁנִי הוּא מִבְּחִינַת אֵין סוֹף, שֶׁאֵינוֹ עֲדַיִן מָקוֹר לְהַשְׁפָּעָה בִּגְבוּל וּמִדָּה (רַק לְהַשְׁפִּיעַ בִּבְחִינַת אֵין סוֹף כַּנַּ"ל), לִהְיוֹת מָקוֹר לְהַשְׁפָּעָה בִּגְּבוּל,

כאשר דברנו על הקוטביות בין המדרגות כדבר והיפוכו הסברנו שההפכים בדלוג השני הם בלי גבול וגבול. הדלוג הראשון היה מהעלם מוחלט אל גלוי מוחלט, מ'לא רוצה' ל'רוצה'. כאן הדלוג הוא מגלוי באופן של בלי גבול אל גלוי של גבול. אור אין סוף כבר רוצה להשפיע אבל להשפיע בלי גבול, וזו לא השפעה שמתאימה למציאות העולמות. לכן צריך לדלג שוב ולצמצם את הגלוי הזה כדי שיהיה מקום להשפיע בגבול.

וְעַד לַאֲצִילוּת "עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה, עֶשֶׂר וְלֹא תֵּשַׁע, עֶשֶׂר וְלֹא אַחַת עֶשְׂרֵה".

הגבול מתבטא בכך שה' ברא כך וכך ספירות, מסיבה שכך עלה ברצונו, וכל התהליך הזה נועד כדי להגיע אל מספר מסוים. כל זה הוא תוצאה של הדלוג השני, מבלי גבול לגבול.

בִּתְחִלָּה "שִׁעֵר בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ כָּל מָה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּפוֹעַל", כִּבְיָכוֹל,

הדלוג הזה מתחיל בתוך האור אין סוף. הדלוג הראשון הוא ממדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד', ואילו המדרגה הבאה אחריהן זו מדרגת 'קדמון', בה ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[47], התכנית הסמויה לבריאת העולמות בפועל. זהו החלק שמשתייך לצדו העליון של הדלוג, לנקודת המוצא שלו בתוך אור אין סוף.

שֶׁהוּא סוֹד "גְּלִיף גְּלִיפוּ בִּטְּהִירוּ עִילָּאָה" ("חָקַק חֲקִיקָה בַּטֹּהַר הָעֶלְיוֹן (אוֹר אֵין סוֹף)" – תְּחִלַּת סֵפֶר הַזֹּהַר),

בפעם הקודמת הסברנו, שהטוהר העליון הוא המלכות דאין סוף, הכח להשפיע בלי גבול. הסברנו כי כח זה מתגלה מתוך מחשבת מלכות, מחשבת "אנא אמלוך", שהיא ההשלמה למחשבת "חפץ חסד"[48] של רצון ה' להטיב לברואיו. הגדרנו כח זה כהתמלאות במרץ אין-סופי. עד לשלב הזה כל המדרגות עדיין נכללות בתוך הדלוג הראשון.

השלב הבא לאחר מכן הוא, שה' חוקק חקיקה בתוך אותו אור אין סוף, שבלשון החסידות נקראת החקיקה הזו "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". אז מתחיל הדלוג השני, מבלי גבול לגבול.

כל דלוג מתחיל מתנועה פנימית מסוימת אצל המדלג, תנועה של הכנה וכיווץ השרירים, עוד לפני הדלוג עצמו. בכל דלוג יש שלשה שלבים: ההכנה אל הדלוג, הדלוג עצמו ומקום הנחיתה של הדלוג בצד השני בסיום הדלוג. בדלוג הראשון ההכנה היתה 'הנחת עצמותו' ומקום הנחיתה היה הרצון להטיב והרצון למלוך. אצלנו, ההכנה לדלוג היא מדרגת 'קדמון', בעוד הדלוג עצמו הוא הצמצום הראשון של ספר 'עץ חיים'.

'אדם קדמון' – נחיתת הדלוג השני

וְאַחַר כָּךְ, עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן הַמֻּזְכָּר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל, הִמְשִׁיךְ אֶת הַ"הַשְׁעָרָה בְּכֹחַ" לִבְחִינַת "מַחְשָׁבָה קְדוּמָה" כְּלָלִית,

בדרך כלל, כאשר אומרים את המונח 'צמצום' מתכוונים לפעולה של סלוק אור, ואילו כאן כתוב שהצמצום הוא דלוג בין השערה בכח לבין מחשבה כללית. זהו מעבר מתחום מחשבת ה' לתחום המציאות החיצונית. כתוב בחסידות[49], שההשערה בכח – עוד לפני הצמצום הראשון של ספר 'עץ חיים' – היא הכח של אותה היציאה לפועל המתגלה במחשבת 'אדם קדמון'. הפער הזה הוא בדוגמת ההבדל שיש בפיזיקה בין אנרגיה פוטנציאלית לבין אנרגיה קינטית, כאשר המעבר ביניהם הוא הדלוג. זהו הצמצום. מדרגת 'קדמון' היא ה'כח' שלפני הצמצום, ואילו מחשבת 'אדם קדמון' – בה כל העולמות משוערים ו"נסקרים בסקירה אחת"[50] – היא ה'בפועל' שלאחריו. הצמצום עצמו היא הקפיצה והדלוג ביניהם. אם כן, 'אדם קדמון' הוא מקום הנחיתה של הדלוג השני:

שֶׁבָּהּ "כֻּלָם (אַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת אַבִּי"ע) נִסְקָרִים בִּסְקִירָה אַחַת". בְּחִינָה זוֹ – "מַחְשָׁבָה קְדוּמָה דְּאָדָם קַדְמוֹן" – הוּא הַמָּקוֹר, בִּכְלָל, לַהַשְׁפָּעָה בִּגְבוּל, בְּמִדָּה וּבְמִסְפָּר קָצוּב – אַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת אַבִּי"ע, וּבְכָל עוֹלָם "עֶשֶׂר וְלֹא תֵּשַׁע וְכוּ'" [ופרצופים וכו'].

כל העולמות עולים ונסקרים כאחד בתוך מחשבת 'אדם קדמון', ואף על פי שהכל שם בסקירה אחת, בכל זאת יש מקור גבולי ביחס לכל פרט ופרט שיש בהשתלשלות, גבול שעתיד להתגלות ממנה. על כך מביאים בחסידות[51] את הפסוק "קורא הדורות מראש"[52], שמשמעותו היא שכל הדורות עומדים בתוך הראש של 'אדם קדמון' וה' קורא – והכוונה מושך[53] – אותם מתוכו להתגלות בהתגלות פרטית. כל מדרגה ומדרגה בסדר ההשתלשלות נקראת דור. מה לומדים מכאן? לומדים שכל הדורות עומדים מוכנים בתוך הראש בתור גבול, והדבר היחיד שהם חסרים הוא רק קריאה מתוכו. חסרון זה הוא ההגבלה שיש בתוך הראש של 'אדם קדמון'.

זוהי כוונת הרעיון, שמדרגת 'אדם קדמון' היא מקום נחיתת הדלוג השני, ואשר מכאן והלאה כבר אפשר להשפיע בגבול. גבול זה הוא עדיין אינו גבול של מציאות העולמות, אבל כבר הגענו לכדי יכולת של השפעה בגבול. עברנו מן המצב של השפעה בלי גבול, שהיתה באור אין סוף, והגענו לכדי השפעה בגבול.

יש מאין, פרט מכלל

אָדָם קַדְמוֹן הוּא "כְּלָל לִפְרָט"

כאן כבר נוסף לנו עוד מונח אל הדלוג שלנו – 'כלל ופרט'. 'אדם קדמון' הוא כלל וכל העולמות שה' קורא ממנו הם הפרטים.

במקום אחר[54] הארכנו להסביר שישנן ארבע מדרגות בהשתלשלות: איןיש כללפרט. בשלב ראשון המציאות היא רק בבחינת 'אין', אחר כך היא בבחינת 'יש היולי', אחר כך היא כבר 'כלל' לגבי פרט ולבסוף מתגלים גם הפרטים. ה'יש' הראשון – ה'יש ההיולי' – הוא חושך לגבי האור של גלוי הפרטים שיש בתוך הכלל. כלל הוא מלשון התכללות, ובו כל הפרטים נכללים עד הפרט האחרון. יוצא מכך, ש'פרט' יוצא מתוך 'כלל' ואילו 'יש' יוצא מתוך 'אין'.

אצלנו, 'אין' זו המציאות של העולמות כפי שהם בכח, עוד לפני הצמצום, במדרגת 'קדמון'. בלשון הרבי הרש"ב הכל נמצא שם "במציאות בלתי נמצאת"[55]. נמצא אבל לא נמצא. זה נקרא 'אין'. אור אין סוף הוא אחדות פשוטה, ועל כן חלילה וחס לומר שיש שם איזו מציאות, ובכל זאת אנו אומרים שה' "גליף גליפו"[56] ושיער שם את הכל. זהו האַיִן של כל התהליך שיבוא אחר כך. מהו ה'יש'? ה'יש' הוא הרשימו. הרשימו הוא החושך שאחר הצמצום, והוא נוצר בד בבד עמו. השלב הבא הוא התגלות ה'כלל', כלל לגבי פרטים שיצאו ממנו. אצלנו, זהו 'אדם קדמון', הכולל את הכל בסקירה אחת. לפי כל זה, הדלוג השני מתחיל במדרגת 'קדמון', כלומר באַיִן. הדלוג עצמו הוא הצמצום ובד בבד עמו מתגלה הרשימו, שהוא היֵש של האַיִן. 'אדם קדמון' הוא כבר הכלל – הכח של הגבול בפועל.

      אין      קדמון

      יש       רשימו

     כלל      אדם קדמון

     פרט      עולמות אבי"ע

נסביר יותר: הרשימו, ה'יש' הראשון, הוא עדיין הרושם של התכללות כח הגבול בתוך הבלי-גבול ממש, באור אין סוף. כתוב[57], שהרשימו אמנם נושא וסובל בחיקו את הגבול, אבל הוא רק רושם של אותו הגבול כפי שהיה כלול בתוך כח הבלי-גבול שלפני הצמצום. מה ההבדל בין הרושם של כח הגבול לבין כח הגבול הממשי? לפני הצמצום ההשערה היא בבחינת 'אין', בבחינת "מציאות בלתי נמצאת", ואילו על הרשימו כבר אי אפשר לומר שהוא "מציאות בלתי נמצאת", שכן הוא נמצא. לכן, למרות שהרשימו אינו אַיִן, בכל זאת יש בו רושם ממנו ולכן הוא לא יכול עדיין להשפיע בגבול ממש. להשפיע בגבול ממש זהו כבר הכלל של מחשבת 'אדם קדמון', הפועל שיוצא מן הכח של ההשערה על ידי דלוג הצמצום הראשון.

מתכנית פתוחה אל תכנית מחייבת

כל זה בא להסביר שאדם קדמון הוא בבחינת 'כלל לפרט':

לִכְלוֹל פְּרָטִים אֵלֶּה וְלֹא יוֹתֵר,

זהו דבר נוסף שמאפיין כלל. עצם הכלל מוגבל לכמות ואיכות הפרטים שבו, ותו לא. 'יש' הוא מצב שעדיין אינו מוגדר, לא מוגבל ביחס לפרטים אלו בלבד. יתכן כי מן הרשימו היו יוצאים עולמות אחרים לגמרי מאשר העולמות שבהוויה שלנו, וכל שכן במדרגת ההשערה בכח.

איך יתכן? הרי ההשערה כוללת את כל מה שיהיה בפועל? הרי זו התכנית של "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[58]? בכל זאת, כיוון שהיא נמצאת ב"מציאות בלתי נמצאת" היא אינה מחייבת כלל וכלל את מציאות העולם כפי שאתה רואה אותה כאן, למרות שהכל כבר גלוף וחקוק בה. מי שיקשר את דעתו אל ההשערה היא עדיין לא תחייב אצלו את ראית המציאות כפי שהיא.

דומה הדבר לאחד שעורך תכנית לבניה: יש תכנית שעדיין פתוחה, עדיין נותנת מקום ליצירתיות ושינויים. היא לא מגבילה את המציאות לגמרי. כך זו התכנית בתוך אור אין סוף. היא עדיין פתוחה מצדנו, ולכן אי אפשר להצביע בה על משהו שיהיה דוקא כך ולא אחרת. איזו תכנית קיימת במדרגת הרשימו? בתוך ה'יש' של הרשימו קיים עדיין רושם מן התכנית הזו, אבל כאשר היא מגיעה אל מדרגת 'אדם קדמון' היא הופכת כבר להיות תכנית מחייבת. הפרטים הם דוקא אלו ולא אחרים, והיא מגדירה אותם בדיוק כמו שהם עתידים להיות.

[אני מאריך בהסבר המדרגות כדי שנוכל להתקשר אליהן בתוך הנפש. כידוע, כל מה שהצדיקים האמיתיים כותבים הוא סימן לכך שהם מצויים שם לגמרי. אל כל מה שאנו לומדים צריך לקשר את המחשבה, כך שאני הלומד אהיה שם בפועל].

מכל זה מובן, ש'אדם קדמון' עדיין אינו בגדר עולם. עולם האצילות הוא כבר עולם, אבל 'אדם קדמון' הוא עדיין הדלוג של מחשבת ה' ביחס אל התכנית של העולמות. לדלוג הזה קוראים 'העתקה'. זו העתקה של התכנית מתחום של כח לתחום של פּוֹעַל, מתחום התכנית הפתוחה [זו סתירה: תכנית, ועם כל זה היא פתוחה] לתחום של תכנית מחייבת. בצורה ציורית: מעתיקים מצד אחד תכנית פתוחה וברגע ההעתקה היא יוצאת מן הצד השני כתכנית סגורה. הדלוג עצמו ההיא הסגירה.

משל נוסף: כאשר אדם הכותב ספר נמצא בשלב ההגהות, כל עוד לא נכנס הספר לדפוס, הוא יכול עדיין להכניס בו שינויים. אפשר לשנות את הכל, כי הוא עדיין לא מחוייב אל מה שכתב בו. אחר כך הוא מעתיק את הדברים אל מקום אחר, אל סְדַר האותיות במחשב, וכאשר הספר כבר נמצא אצל המדפיס הוא כבר לא נותן לו להכניס בו עוד שינויים. כך יצא הספר לאור.

למה קוראים למעבר זה העתקה? המדרגה הראשונה שיש בעולם הבא אליו מדלגים היא הכתר שלו, שפנימיותו נקראת פרצוף עתיק יומין. עתיק הוא מלשון העתקה, העתקה של מדרגת המלכות של המדרגה הקודמת אל המדרגה הבאה אחריה[59]. לכן העתקה היא שם נרדף לדלוג [על ספר משלי כתוב[60] שחזקיהו וסיעתו העתיקו אותו. הם גרמו להעתקה מעולם לעולם, להוציא מהדורה של ספר].

וְאֵין לוֹ עֲרֹךְ לְגַבֵּי בְּחִינַת הָאוֹר אֵין סוֹף אֲשֶׁר הוּא כָּל יָכוֹל לְהַשְׁפִּיעַ לְאֵין שִׁעוּר. [כיוון שאין סוף זו תכנית לגמרי פתוחה] לְזֹאת צָרִיךְ לִהְיוֹת דִּלּוּג שְׁנֵי, סוֹד הַצִּמְצוּם.

חפיפת הדלוג השני והשלישי

וְכֵן מֵאָדָם קַדְמוֹן לְעָתִיק וַאֲרִיךְ [בקבלה[61] נקרא דלוג זה 'קפול אדם קדמון'], כֶּתֶר שֶׁל עוֹלָם הָאֲצִילוּת, וּמִכֶּתֶר לְחָכְמָה [שנקרא 'צמצום הדיקנא'[62]] יֵשׁ רִבּוּי צִמְצוּמִים [וכולם נכללו בתוך הדלוג השני]

כאן צריך להעיר הערה כללית. כאשר קראנו את מקור דברי ר' הלל מפאריטש בתחלת השער, ראינו בלשונו שהדלוג השני הוא "מאין סוף לרשימה וקו". כלומר, הוא מגיע בסופו עד למדרגת הקו. לעומת זאת, כעת הסברנו שמדרגת 'אדם קדמון' נכללת גם היא בדלוג השני, וכידוע בסדר ההשתלשלות בא 'אדם קדמון' לאחר אור הקו ומלביש אותו. איך אפשר ליישב את הדברים? יותר מזה, בדברי ר' הלל כתוב שהדלוג הבא, השלישי, הוא "מהקו ועד לעשר ספירות ועד העשיה". כלומר, מן הקו אל 'אדם קדמון' [גם ב'אדם קדמון' יש עשר ספירות] ומ'אדם קדמון' אל שאר העולמות. לפי זה, 'אדם קדמון' הוא כבר המקום אליו מדלגים בדלוג השלישי?

alt

נסביר את הכלל שעומד מאחורי הדברים הללו. הכלל הוא, שגלוי אור הקו מגיע עד לסוף עולם האצילות[63]. כלומר, במידה מסוימת המדרגות שעד סוף עולם האצילות אלו מדרגות שעדיין שייכות אל מדרגת הקו. לכן מעולם הבריאה ומטה – ואפילו ממלכות דאצילות שיורדת אליו – אין כבר גלוי של אור הקו בהדיא, ולכן משם ולמטה הדלוג הוא באמת דלוג חדש לגמרי. בדלוג הזה מתחדשת מציאות של 'יש נפרד', המרגיש את עצמו למציאות נפרדת בפני עצמה. הדלוג השלישי הוא דלוג מיחיד לרבים, מרשות היחיד [עולם האצילות] אל רשות הרבים [עולמות בי"ע][64].

זה המפתח להבין את הדברים. כאשר כותב ר' הלל שהדלוג השלישי הוא "מקו לעשר ספירות" הוא מתכוון לדלוג מאחד לרבים. לכן הוא מדגיש את המספר עשר – "לעשר ספירות". ב'אדם קדמון' יש אכן עשר ספירות, אבל הן עשר ספירות באחדות, עשר ספירות של רשות היחיד. לכן, גם 'אדם קדמון' וגם עולם האצילות שייכים מצד אחד אל סיום הדלוג השני, ומצד שני הם גם שייכים קצת אל התחלת הדלוג השלישי.

במילים אחרות: מצד היות בהם – ב'אדם קדמון' ובעולם האצילות – עשר ספירות הם משתייכים אל תחלת הדלוג השלישי, אבל כיוון שאור הקו עדיין מאיר בהם יש בהם עדיין הארת האחדות, ועל כן הם עדיין שייכים אל מקום הנחיתה של הדלוג השני. הבטויים בחסידות הם[65], שב'אדם קדמון' מאיר 'עצם אור הקו' ואילו באצילות מאירה 'הארת אור הקו'. אור הקו הוא אור ה' ממש ולכן אנו משייכים את שניהם אל תחום האחדות.

כל זה בא להסביר את מה שקראנו קודם, שלא יעמוד בסתירה אל מה שלמדנו בתחלת השער.

'אדם קדמון' ואצילות – התכנית ב'גברא' וב'חפצא'

יוצא לנו, שהרשימו והקו הם תחום הגבול. הם הקצה התחתון של הדלוג השני, המקום אליו מדלגים. מהו הגבול שיש בקו? היותו דק. אם הוא היה עבה ומתפשט הוא היה הורס את כל החלל של הצמצום. מה הגבול שיש ברשימו? היותו נושא בתוכו ומאפשר את כח הגבול. הוא ה'יש של האין', של כח הגבול, אבל אמיתת גלוי כח הגבול בא לידי גלוי ב'אדם קדמון' – גלוי התכנית בפועל. בעולם האצילות היא ממשיכה להתגלות, וכאן היא כבר מתגלה בתור מוּשָׂא, לא בתור נוֹשֵׂא, כאשר היא עדיין באחדות גמורה. 'אדם קדמון' הוא המאציל – הוא התכנית המוגמרת כפי שהיא בתוך ה'גברא' – ואילו האצילות היא כבר הנאצל – התכנית הסגורה הנאצלת ממנו.

כדי להגיע אל שתי המדרגות האחרונות הללו – 'אדם קדמון' ועולם האצילות – צריכים לבוא עוד שני צמצומים נוספים: הראשון נקרא קפול 'אדם קדמון', בין 'אדם קדמון' ובין הכתר דאצילות. הצמצום הזה נועד כדי לפנות מקום למציאות הנאצל. ה'אני' [במובן החיובי שלו] צריך לפנות מקום בשביל הזולת לצורך העמידה שלו בתור ה'גברא', בתור המאציל. צמצום זה פועל את גלוי הרצון, את גלוי הכתר, של עולם האצילות. 'אדם קדמון' 'מתקפל' – כמו שאומרים היום – ומפנה מקום ומיד מתגלה רצון לעולם אצילות. אחר כך בא הצמצום השני, הנקרא צמצום הדיקנא, והוא בין כתר דאצילות לעולם האצילות עצמו. זהו צמצום לצורך גלוי הפרטים של עולם האצילות, שהראשון שבהם היא החכמה – 'ראשית הגלוי' – של עולם האצילות.

נסכם: על המדרגות שעד עולם האצילות ועד בכלל מוצדק לומר כי הם שייכים אל סוף הדלוג השני, בו שוררת עדיין אחדות, מפני שעד שם מגיעה הארת אור הקו. לעומת זאת, מצד היות עשר ספירות גם ב'אדם קדמון' וגם באצילות כבר שייכות מדרגות אלו אל תחלת הדלוג השלישי – מאחדות לרבוי. בשתי המדרגות הללו קיימת חפיפה מסוימת בין שני הדלוגים, השני והשלישי.

בריאת 'יש מאין' – כוחם של כלי האצילות

עולם האצילות הוא כבר עולם נאצל, בו יצאה כבר התכנית החוצה בבחינת 'חפצא'. זה מה שנקרא בלשון הקבלה "אורות בכלים". ב'אדם קדמון' אין עוד התגלות של אורות בתוך כלים אלא כל התכנית נמצאת בו רק בבחינת 'גברא'.

עַד שֶׁנֶּאֶצְלוּ עֶשֶׂר סְפִירוֹת שֶׁל עוֹלָם הָאֲצִילוּת [ומה מיוחד בו? שיש בו] – "אוֹרוֹת בְּכֵלִים" (עַד עוֹלָם הָאֲצִילוּת אֵין "תִּקּוּן" –

אם אין כלי מתאים, ההולם את האור מלביש ומעצב אותו, אין המצב עדיין בגדר תקון. תקון זו התלבשות[66], והכוונה היא שהכלי מלביש את האור ומאפשר לו להתגלות החוצה, להתגלות הלאה. כלומר, תקון בא לעשות את המציאות בבחינת חפץ טוב. ארץ ישראל ועם ישראל נקראו "חפציבה"[67], שכן כל החפץ של הקב"ה הוא בה. אור בכלי זו שלמות של תקון.

עֶשֶׂר סְפִירוֹת "אוֹרוֹת בְּכֵלִים" – כַּאֲשֶׁר הָאוֹרוֹת דְּבוּקִים בַּמָּאוֹר הַמַּאֲצִילָם וְהַכֵּלִים הֵם גַּם בְּאַחְדוּת גְּמוּרָה עִם הַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן ב"ה, עַד שֶׁבָּהֶם מִתְלַבֵּשׁ הַכֹּחַ וְהָעֹז הַאֱלֹהֵי לִבְרֹא יֵשׁ מֵאַיִן, כִּמְבוֹאָר בְּתַנְיָא אִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ כ' ד"ה "אִיהוּ וְחַיּוֹהִי חַד בְּהוֹן אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן" – "הוּא וְאוֹרוֹתָיו אֶחָד, הוּא וְכֵלָיו אֶחָד בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת").

זו האגרת המפורסמת והעמוקה של האדמו"ר הזקן בספר התניא, בה הוא מסביר שכח האין סוף מתגלה בכלים של עולם האצילות ככח לברוא יש מאין. באופן עקרוני הכח לברוא יש מאין נמצא בקו אור אין סוף ב"ה והוא מאיר גם בכלים, גם בחיצוניות, של קדושת עולם האצילות. מצד הארה זו שייך עולם האצילות אל הדלוג השני – מאור אין סוף לרשימה וקו, מן הכח להשפיע בלי-גבול אל הכח להשפיע בגבול.

הקו הוא עדיין אור אין סוף, ולכן יש לו כח לברוא בגבול, ואת הכח הזה הוא מעניק לכלים של עולם האצילות. הכח להשפיע בגבול הוא הכח לברוא. זהו הכח להוות לחיות ולקיים, כאשר פרוש הפועל הראשון מביניהם – 'להוות' – הוא לברוא יש מאין.

למה הדבר דומה? כמו 'סגולה'. הקליפות תמיד מנסות לינוק מן הקדושה, וכל מיני ה'סגולות' שיש בעולם – כישוף או כל מיני פטנטים וכד' – קיימות בגלל שבמקורן, בקדושה, הדבר הזה גם קיים. גם לה' יש 'חפצים' כאלו בקדושה ואלו הם הכלים של עולם האצילות. אם יש למישהו בכיס איזה חפץ שעמו הוא עושה כל מיני ניסים ונפלאות למיניהם זהו כישוף, המכחיש את האחדות של ה'[68]. לעומת זאת, הכלים של עולם האצילות מקבלים כח מקו אור האין סוף הבוקע את החלל של הצמצום.

לכן כתוב בתניא[69], שהניסים והנפלאות שנעשים בכל דור על ידי צדיקי הדור [היום הוא י' שבט, יום הילולת הרבי הקודם ויום תחלת הנשיאות של הרבי שליט"א], ניסים שלגמרי מחוץ לגדר הטבע, הוא הגלוי של שם הוי' – "הוי' אחד"[70] – בעולם הזה. גם צדיק הוא חפץ שעל ידו מגלה ה' ניסים ונפלאות, כמו האורות והכלים של עולם האצילות. אצלם זה לא בפרוד, אצלם יש גלוי של אחדות ה'. ה' נותן לצדיקים את הכח לחדש מציאות יש מאין על מנת לקדש שם שמים. למה? כי הצדיק לא לוקח את הכבוד לעצמו, אלא מקיים את דברי המשנה במסכת אבות: "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'[71]"[72]. אצלו ברור שכל האות והמופת הוא רק על ידי ה'.

זהו עוד משל לעולם האצילות. מצד אחד הוא 'חפצא' ומצד שני יש בו ממש הענקת כח אלוקי. האורות בעולם האצילות דבוקים בה', אבל לכלים שבו יש הענקת כח אלוקי לפעול את הפעולה הבלעדית של ה' – בריאה יש מאין. רק ה', ש"מציאותו מעצמותו", יכול לברוא יש מאין, והוא מעניק ונותן את הכח הזה לכלים – לחיצוניות של החפצים – של עולם האצילות.

כל זה בא כהשלמת ההסבר לכך, שעל המדרגות שעד סוף עולם האצילות שייך לומר כי הן שייכות אל הדלוג השני. רק מעולם הבריאה ומטה מתחילה להתגלות משמעות הדלוג השלישי במלואה – מיחיד לרבים, מהרגשת בטול אל הרגשת ישות.

נקרא מתוך הכתוב:

עִיקָר דִּלּוּג זֶה הוּא מֵאוֹר אֵין סוֹף ב"ה לִרְשִׁימָה וְקַו שֶׁלְּאַחַר הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן. אַךְ הֶאָרַת הַקַּו מִתְלַבֶּשֶׁת בְּגִלּוּי מַמָּשׁ עַד סִיּוּם יְסוֹד ז"א דַּאֲצִילוּת. עַל כֵּן כְּלָלוּת עוֹלָם הָאֲצִילוּת שַׁיָּיךְ ("נִקְנֶה") לְקַו אֵין סוֹף שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בּוֹ.

כאן יש דרך נוספת להסביר את מה שאמרנו. בקדוש לבנה אנו אומרים את הנוסח "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך"[73], שהם תאורים ללבנה כפי שהיא משתקפת בכל אחד מארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – מלמטה למעלה[74]. הכינוי כאן אל האצילות הוא 'קונך'. כתוב בקבלה, שעולם האצילות הוא עולם הקנין, כמו רשות היחיד[75]. כלומר, יש קו והכל נקנה ברשותו. כאמור, הארת הקו מגיעה עד סוף עולם האצילות ולכן גם הוא ברשותו. ה' קונה את עולם האצילות וממילא יש בתוך החפץ הנקנה את הכח של הבעלים, של קונה החפץ. עולם האצילות הוא מצד אחד עולם שיצא החוצה, כתכנית שבבחינת חפץ, ומצד שני הוא עולם נקנה. הוא עדיין בגדר רשות היחיד ולכן יש בו עדיין את כח היחיד – כח ה' בכלל וכח הקו בפרט.

הדלוג השלישי – מאחדות לרבוי

עד כאן למדנו על הדלוג השני. נמשיך בקריאת הדלוג השלישי:

הַדִּלּוּג הַשְּׁלִישִׁי הוּא מִבְּחִינַת עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת (שֶׁהֵן בִּבְחִינַת אַחְדוּת מַמָּשׁ כַּנַּ"ל) לְהִתְלַבֵּשׁ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת שֶׁל הָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בִּי"עַ, הַנִּבְרָאִים יֵשׁ מֵאַיִן, וְנִפְרָדִים (עַל פִּי דַּעַת עַצְמָם) מִסּוֹד הָאַחְדוּת הָאֲמִיתִּית בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְעַד לַעֲשִׂיָּה הַגַּשְׁמִית וּקְלִיפַּת נֹגַהּ דְּעֲשִׂיָּה (הַמְּעֹרָב טוֹב וָרָע, בְּסוֹד "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע"),

אמרנו, שכל עולם שנמשך מראש 'אדם קדמון' נקרא 'דור', ואכן יש 'דורות קדושים' – הכנוי לפרצופים בעולם האצילות. לעומתם, יש דורות של עולמות התחתונים בי"ע ודורות אלו הם מלשון הדרדרות, או דרדרים – קליפות וקוצים. המעבר בין הדור הקדוש לבין ההדרדרות של הרגשת ה'יש' בעולמות התחתונים הוא סוד הדלוג השלישי, מאחדות לרבוי. ברגע שיש שרש פורה ראש ולענה – עשבים מרים – של רבוי בראש עולם הבריאה הוא הולך ומדרדר מדחי אל דחי. זו המציאות של העולמות התחתונים בי"ע.

יש אחד שמרגיש את עצמו נפרד אבל עדיין מרגיש שהוא עבד, שרוצה לעשות את רצון האדון שלו. הוא עדיין טוב, טוב יחסי. הוא עדיין רוצה לשעבד את עצמו לקבל עול מלכות שמים. יש יותר רע, והוא מי שרוצה לצאת מרשות האדון ולהיות נפרד. קליפת נגה היא קליפה המעורבת טוב ורע[76], ולכן יש אחד שיש לו כל הזמן תהפוכות. פעם הוא רוצה להיות עם ה' ופעם לא. אמנם, אצל יהודי הקשר עם ה' הוא משהו עצמי ו"יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלוקות"[77]. נשמתו הרי היא "חלק אלוה ממעל ממש"[78], אלא שבתוך מציאות העולמות יש מצב כזה גם אצל היהודי. עד כדי כך, שיתכן ואפילו כאשר הוא רוצה בטוב הוא רוצה בו רק בשביל לקבל את השפע, את החוק הקצוב בו. אצל אומות העולם כתוב שהמניע לכל דבר טוב שהם עושים הוא תמיד "לגרמייהו עבדין"[79], לשם פניה אישית. אצל יהודי הרצון אל הטוב נובע מהתקשרות אל עצם הטוב. לא רק אל טוב המתיחס אל הרע, אלא טוב של "חלק אלוה ממעל", טוב שהוא חלק מה'. בכל אופן זו תוצאה של ההדרדרות של העולמות התחתונים:

הַנִּקְרָאִים "הָרֵי בָתֶר" – "טוּרֵי דִּפְרוּדָא".

עולמות הפרוד נקראו בספר הזהר "הרי בתר"[80]. כל אחד הוא כהר נפרד. הר זו הרגשת ה'יש הנפרד', בה כל אחד מתרומם כמו הר במדבר, שכל אחד נפרד בו מן השני. בתר הוא מלשון בתירה וכריתה [כמו ברית בין הבתרים]. תרגום הבטוי הזה מספר הזהר – "טורי דפרודא" – הוא הרים מפורדים.

הדלוגים בכללות העולמות

עִיקָר דִּלּוּג זֶה הוּא מֵרְשִׁימָה וְקַו לְעֶשֶׂר סְפִירוֹת עַד הָעֲשִׂיָּה [זהו פשט המאמר של ר' הלל]. אַךְ יָדוּעַ שֶׁבִּכְלָלוּת אָדָם קַדְמוֹן נִקְרָא אָדָם דִּבְרִיאָה וְהַקַּו הוּא סוֹד הָאֲצִילוּת שֶׁלְּאַחַר הַצִּמְצוּם. נִמְצָא שֶׁעִיקָר דִּלּוּג זֶה הַשְּׁלִישִׁי הוּא מֵאֲצִילוּת לְבִי"עַ בִּכְלָל וּבִפְרָט. בִּכְלָל הַיְינוּ מֵאוֹר הַקַּו לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאָדָם קַדְמוֹן, וּבִפְרָט הַיְינוּ מִסּוֹף הֶאָרַת קַו הָאֵין סוֹף ב"ה שֶׁבִּיְסוֹד ז"א דַּאֲצִילוּת לְהַשְׁפִּיעַ כֹּחַ הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן בְּמַלְכוּת דְּאֲצִילוּת כַּאֲשֶׁר יוֹרֶדֶת וּבוֹקַעַת אֶת הַפַּרְסָא שֶׁבֵּין אֲצִילוּת לִבְרִיאָה לִהְיוֹת "רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים".

בקטע המקורי שבדברי ר' הלל נאמר שהדלוג הזה, השלישי, הוא "מקו לעשר ספירות ועד העשיה". הפשט בדבריו הוא גם עד ל'אדם קדמון', שגם בו יש עשר ספירות. מה ההבדל בין 'אדם קדמון' לבין עולם האצילות? בעולם האצילות עשר הספירות הם ספירות של אורות בכלים ואילו ב'אדם קדמון' אלו עשר ספירות של אורות בלי כלים, 'גברא' ללא 'חפצא'. מה ההבדל בין עולם האצילות לעולמות התחתונים? בעולם האצילות עשר הספירות הם במצב של תקון, של אחדות, הם נקנים לה', ואילו בעולמות התחתונים עשר הספירות אינן מתוקנות, אינן נקנות. זהו פשט הדברים.

אבל, בכללות העולמות נקרא אדם קדמון 'אדם דבריאה', כתר של עולם האצילות נקרא 'אדם דיצירה' ואילו כללות עולם האצילות נקרא 'אדם דעשיה'. אלו בי"ע דכללות[81]. כלומר, הסיבה לכך שהדלוג השלישי הוא מן הקו אל 'אדם קדמון' ולמטה ממנו היא, כיוון שהמשמעות הכי פנימית של הדלוג הזה הוא מאצילות לבריאה. במערכת כללות העולמות, הקו הוא גלוי האצילות הכללית אחר הצמצום. למה? האצילות הכללית – 'אדם דאצילות' – שלפני הצמצום היא אור אין סוף, עד למדרגת הרצון להטיב. אור הקו יוצא מתוך מדרגות אלו. מוצא אור הקו הוא מן התפארת דאין סוף, הוא בוקע דרך מלכות דאין סוף – דרך עולם המלבוש בו ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – עד לתוך החלל הפנוי שנוצר באור אין סוף ומאיר בו. לכן אור הקו נחשב לאחר הצמצום לגלוי האצילות הכללית.

לענינינו, כאשר הקו מדלג אל מדרגת 'אדם קדמון' – 'אדם דבריאה' – זהו כבר דלוג מאצילות לבריאה. מה שהסברנו עד כאן היה הדלוג בפרטיות, הדלוג מעולם האצילות אל עולם הבריאה, אבל כעת אנו מדברים על הדלוג בכללות. זה מסביר לנו את משמעות לשון המאמר המקורי, שהדלוג השלישי הוא מן הקו אל 'אדם קדמון'.

יוצא לנו, שבכל פעם שיש דלוג שמטרתו היא לבוא מאצילות לבריאה – זהו הדלוג השלישי, הן בכלליות והן בפרטיות. בכל פעם שיש דלוג שמטרתו היא לבוא לידי למאציל ואצילות – זהו הדלוג השני. זהו סוד החפיפה שיש לנו בין שני הדלוגים הללו. כיוון שעולם האצילות ביחס לפרטיות הוא עדיין בכלל האצילות לכן הוא עדיין שייך אל הדלוג השני, אבל אם נייחס אל המאציל ואל האצילות – ל'אדם קדמון' ולעולם האצילות – את הכנוי 'אדם דבריאה', 'אדם דיצירה' ו'אדם דעשיה' נראה כי הם עומדים כבר בצדו השני של הדלוג השלישי.

נסכם את הדלוג השלישי, בכללות ובפרטיות:

alt

נסים את המשפט האחרון:

וְכֵן עַד ז"א דַּאֲצִילוּת ['אדם קדמון', כתר דאצילות ועולם האצילות עד פרצוף ז"א שבו] נִקְרְאוּ בִּי"עַ דִּכְלָלוּת "עוֹלָמוֹת הָאֵין סוֹף".

עולם הוא כח הגבול, אבל הבטוי 'עולמות האין סוף' [שמקורו בספר הזהר] הוא כח הגבול המתיחס לאין סוף, גבול שרק עכשיו יצא ממנו ועדיין קשור בו. זה בטוי שודאי מרמז אל היות עולם האצילות שייך עדיין אל הדלוג השני, ולא אל השלישי. הדלוג השלישי הוא אל 'עולמות הנבראים' וזו מדרגה אחרת לגמרי. אלו עולמות הרבוי שמתחילים:

מִמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת נִקְרְאוּ בִּי"עַ דִּפְרָטוּת "עוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים".

נסכם בקיצור על ידי נתינת שמות לארבע המדרגות, ביניהן נעשים שלשת הדלוגים, כנגד ארבע אותיות שם הוי':

י      עַצְמוּת

ה     אֵין סוֹף כְּלָלוּת הַכֹּחַ לְהַשְׁפִּיעַ בְּלִי גְּבוּל

ו      אֲצִילוּת כְּלָלוּת הַכֹּחַ לְהַשְׁפִּיעַ בִּגְבוּל, רְשִׁימָה וְקַו הַמֵּאִיר בְּאָדָם קַדְמוֹן וַאֲצִילוּת

ה     בְּרִיאָה בִּי"עַ הַכְּלָלִיִּים וְהַפְּרָטִיִּים

בין ארבע המדרגות הללו מתקיימים שלשת הדלוגים עליהם למדנו. כעת, לאחר שבנינו את ההדרגות הללו, נוכל להבין הרבה יותר טוב את המשמעות הפנימית שיש בכל דלוג ודלוג [באצילות כתבנו את המילים 'רשימה וקו', שם בעיקר מתגלה הכח להשפיע בגבול, וכח זה 'מאיר גם באדם קדמון ואצילות', כמו שהסברנו].

נזכיר שוב, בחיצוניות הדלוגים מדגישים לנו את המרחק ההולך וגדל, בעוד שבפנימיות באים הדלוגים הללו לחבר ולייחד.

* * *

נתחיל עם השלמה. בסוף השעור הקודם הסברנו את הקושי שיש בדברי הכתוב בשם ר' הלל. שם כתוב שהדלוג השני מסתיים ב"רשימה וקו" ואילו הדלוג השלישי הוא משם "לעשר ספירות עד העשיה". הסברנו שהמילים "רשימה וקו" כוללות את כל מה שנכלל בכח הגבול כפי שהוא נמצא עדיין במצב של אחדות, עד סיום עולם האצילות, כל זאת למרות שגם ב'אדם קדמון' וגם בעולם האצילות יש עשר ספירות. לכן הם שייכים מצד אחד אל הדלוג השני ומן הצד השני הם שייכים לתחלת הדלוג השלישי. בלשון הקבלה והחסידות: הארת הקו, שבכוחו לברוא יש מאין, מגיעה עד לסיום עולם האצילות, כולל הכלים שבו.

כדי להבין יותר את החפיפה הסברנו, ששני המדרגות הללו – 'אדם קדמון' ועולם האצילות – נקראו בקבלה בריאה-יצירה-עשיה של כללות העולמות, שלשה מיני אדם. לעומתם, 'אדם דאצילות' שמאיר לאחר הצמצום הראשון של 'עץ חיים' הוא קו אור אין סוף ב"ה. אצלנו, זהו סיומו של הדלוג השני, המדלג אחר כך אל שלשה מיני אדם דבי"ע – 'אדם קדמון', כתר דאצילות ועולם האצילות עצמו. לפי זה, 'אדם קדמון' ועולם האצילות שייכים אל הדלוג השלישי, "מקו לעשר ספירות", מאצילות לבריאה. אבל מצד שני, היות ובעולם האצילות [וכל שכן ב'אדם קדמון'] מאיר אור הקו, כלומר יש בו עדיין כח בורא ולא כח נברא, הוא שייך עדיין אל הדלוג השני. כאן עצרנו בסיום השעור הקודם.

כהשלמה, רציתי להוסיף הערב עוד נקודה. הכנוי אל המדרגות הללו בשמות 'אדם' – 'אדם דבריאה' 'אדם דיצירה' 'אדם דעשיה' – מכוון אל מדרגה יותר פנימית מאשר זו המיוחסת אליהם כאשר הן מכונות רק בשמות 'עולם' – עולם האצילות, עולם הבריאה וכו'. עולם האצילות מכונה כאן 'אדם דעשיה', כאשר במערכת ארבעת העולמות אצילות היא המדרגה הכי גבוהה בעוד עשיה היא המדרגה הכי נמוכה. בפרק ארבעה עולמות שבספר הזה מוסבר[82], שארבעה מיני אדם הם פנימיים ביחס אל ארבעת העולמות, ולכן במקום בו מסתיימת מערכת ארבעה מיני אדם, ב'אדם דעשיה' שהוא עולם האצילות, שם רק מתחילה מערכת ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. כלומר, המדרגה הנמוכה מבין ארבעה מיני אדם – 'אדם דעשיה' – מתלבשת בפנימיות המדרגה הגבוהה מבין ארבעת העולמות – עולם האצילות:

alt

אולם בהתבוננות שהסברנו לפני שבוע היה הסדר הפוך: עולם האצילות משתייך אל סיום הדלוג השני בגלל שייכותו אל מדרגת הקו. הוא עדיין מקבל ממנו את הכח לברוא יש מאין, וממילא הוא עדיין שייך אל הדלוג השני. מה שאין כן הגדרת עולם האצילות [וכל שכן 'אדם קדמון'] בתור 'אדם' – אדם דעשיה ודיצירה [ובאדם קדמון: אדם דבריאה] – כבר משייכת אותו אל הדלוג השלישי, מאצילות לבריאה:

alt

יוצא מכאן פרדוקס: דוקא הפנימיות שייכת אל הדלוג השלישי ואילו החיצוניות היא זו המקבלת מן הדלוג השני, שהוא באין-ערוך גדול ממנו. הדלוג השני בא לתת כח אלוקי להשפיע בגבול, להעניק כח לברוא יש מאין, והוא מתלבש בעולם האצילות. יש בו את כח הבורא לברוא את עולם הבריאה, שלמטה ממנו. מה שאין כן ברגע שאת אותה המדרגה אני מכנה, מצד פנימיותה, בכנוי 'אדם דעשיה' זו ודאי מדרגה שמקבלת מן האצילות, הגבוהה בשלש מדרגות מעליה – מן הקו בעצמו. הקו מדלג מעצמו אל 'אדם קדמון', שהוא 'אדם דבריאה', וממנו אל האצילות, אל 'אדם דיצירה ועשיה'.

במילים אחרות: הפנימיות של שלש המדרגות – אדם קדמון, כתר דאצילות ועולם האצילות – היא עשר הספירות שבהן, למרות ששוררת בהן אחדות. לעומת זאת, הכנויים שלהן – 'בריאה-יצירה-עשיה' – הם ביחס לאצילות של הקו. הקו, לעומתם, הוא 'לא אדם'. כלומר, הם מקבלים ושייכים אל הדלוג השלישי. מה שאין כן בחיצוניות אותן המדרגות יש גלוי והארת הקו לברוא יש מאין, ועל שם כך הן שייכות אל הדלוג השני, מבלי גבול לגבול. הדבר הזה מבואר באותה האגרת בתניא (אגרת כ), ביכולת לברוא יש מאין מתלבשת בכלים של עולם האצילות. כלומר, היכולת והכח לברוא מתלבש דוקא בחיצוניות של כל אותן המדרגות.

שוב, הפנימיות המכונה אדם – 'אדם דבריאה', 'אדם דיצירה', 'אדם דעשיה' – מקבלת מן הדלוג השלישי. היא מקבלת מן הקו שמכונה 'לא אדם', המדלג אל שלשה מיני אדם הללו. מה שאין כן החיצוניות של כל אותן המדרגות מקבלת מעצמות כוחו יתברך לברוא יש מאין, ועד סוף עולם האצילות יש כח בחיצוניות – בכלים – לברוא יש מאין. ב'אדם קדמון' אמנם אין עדיין כלים, אבל יש בו 'כלים דקים'[83]. כלי דק הוא החיצוניות שלו, המקבל מן הדלוג השני. בשניהם, גם באצילות וגם ב'אדם קדמון', מקבלת החיצוניות את הכח לברוא יש מאין מן הדלוג השני.

בלשון האריז"ל[84]: בכל מדרגה מקבלת החיצוניות מן האור המקיף בעוד הפנימיות מקבלת מן האור הפנימי. האור המקיף הוא אור יותר נעלה, ולענינינו הוא אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון, העגול הגדול שמדלג על חיצוניות המדרגות שמ'אדם קדמון' ועד סיום עולם האצילות. כמו שהארת הקו מאירה עד סוף עולם האצילות כך גם, במדה מסוימת, מדלג העגול הגדול ישירות ומאיר את חיצוניות המדרגות שמ'אדם קדמון' ועד סיום עולם האצילות, על מנת להעניק כח באצילות לברוא יש מאין.

עד כאן היתה חזרה לשם הבהרת הענינים עליהם דברנו בפעם שעברה.



[1] ישעיה ו, ג.

[2] דברים ו, ד.

[3] תניא פרק לו.

[4] מובא בכתבי ר' הלל מפאריטש לרוב. ראה באורו לשער היחוד פכ"ח (קפט, ג); פלח הרמון לך לך מד, א; שמות רסג ועוד.

[5] זח"א פו, ב; עץ חיים שער י פ"ב; מבו"ש שער ב ח"ג פ"א.

[6] התבארו לעיל בשער א פרק כב (בסיום באור מדרגת הבטול).

[7] ראה תורת חיים בשלח קנא, ב; סה"מ תש"ג עמ' 6 ואילך; ד"ה 'יבחר לנו את נחלתנו' תשכ"ג פ"ח (סה"מ מלוקט ח"ה עמ' ט); מאמר 'הרכבת אנוש לראשנו' לר הלל מפאריטש (הוצאת 'גל עיני') פ"ט ואילך.

[8] שער היחוד פרק י (קטז, ב)

[9] תהלים צג, א.

[10] לקוטי תורה דרושים לראש השנה נג, ד ועוד.

[11] שער א פרקים טז-יט.

[12] תהלים עח, ט.

[13] ישעיה מז, ח ו-י; צפניה ב, טו.

[14] שמואל ב ו, כב.

[15] שמואל א ט, ב; שם י, כג.

[16] ראה מגילה לא, א.

[17] שו"ע או"ח סימן סא סע' ה.

[18] זח"ג קסט, א.

[19] איוב יט, כו.

[20] בראשית יח, כז.

[21] תניא אגרת הקדש ב.

[22] משלי יד, לד; בבא בתרא י, ב; תניא, אגרת הקדש ב.

[23] תהלים קד, ב.

[24] ספר יצירה פ"ב מ"א.

[25] חגיגה יב, א; זח"ג רנא, ב.

[26] הלכות יסודי התורה פ"א הי"ב.

[27] הקדמת תקו"ז.

[28] שם הלכה ז.

[29] ראש השנה לא, א.

[30] ראה שיחת ליל א' דחה"ס תרצ"ז ס"ד (סה"ש תרצ"ז עמ' 161).

[31] בראשית כא, לג.

[32] ישעיה כט, יג.

[33] תהלים קיט, פט.

[34] פרק א.

[35] תהלים לג, ו.

[36] שער היחוד והאמונה פרק ז.

[37] תהלים קלט, יב.

[38] שער היחוד והאמונה שם.

[39] בבא קמא כח, ב; עבודה זרה נד, א.

[40] קידושין לט, ב; חולין קמב, א.

[41] דברים ו, ה.

[42] ע"פ אבות פ"א מי"ז.

[43] שער היחוד פי"ג (קיט, א); תורת חיים בשלח קמז, ד; תצוה שכד, ד ועוד.

[44] לקוטי תורה פקודי ה, א; כי תצא לח, ד; מאמרים מלוקטים ח"ב ש"פ בא ה'תשל"ו עמ' 493.

[45] תהלים יח, יב.

[46] מלאכי ג, ו.

[47] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[48] מיכה ז, יח.

[49] פלח הרמון בראשית (יח, א-ד).

[50] ע"פ ראש השנה יח, א; ראה אמרי בינה שער הק"ש; דרך מצותיך נח, ב; המשך תרס"ו עמ' ריג וברבוי מקומות.

[51] ברבוי מקומות, למשל: שער היחוד פרק יט (קכג, ב); מאמרי אדמה"א דברים ח"ג עמ' תתיא.

[52] ישעיה מא, ד.

[53] ראה תניא סוף פרק לז.

[54] שער 'ארבעה עולמות' פרק א.

[55] ראה המשך תרס"ו עמ' תסד ועוד.

[56] פתיחת ספר הזהר (טו, א).

[57] ראה מאמר 'בריש הורמנותא דמלכא' לר' הלל מפאריטש (הוצאת 'גל עיני') פ"א.

[58] זח"א קלד, א; ח"ב קסא, א.

[59] לקוטי תורה אמור לא, ד ואילך; ד"ה באתי לגני תשמ"ח פ"ז ואילך (סה"מ מלוקט ח"ב עמ' רנח ואילך) ובכ"מ; ראה  הקדמה פרק ז.

[60] משלי כה, א. 

[62] זח"ג קל, ב; שם רפא, א; עץ חיים שער יג פרקים ח-יא.

[63] תניא, אגרת הקדש כ; שער היחוד ריש פל"ב (קלא, ב) וש"נ; חסדי דוד סעיף ד; חסדי דוד הנאמנים ח"א עמ' 49 והלאה; מבוא לקבלת האר"י עמ' קפט והלאה.

[64] עץ חיים שער יא פ"ז; מבו"ש שער ה ח"א פ"א.

[65] ראה תניא אגרת הקדש כ; אור התורה בלק עמ' תתקפד; תורת מנחם חכ"ג עמ' 27 ועוד.

[66] דברים כב, ה ובתרגום אונקלוס שם.

[67] ישעיה סב, ד.

[68] סנהדרין סז, ב; חולין ז, ב.

[69] שער היחוד והאמונה פרק ה.

[70] דברים ו, ד.

[71] דברי הימים א כט, יד.

[72] אבות פ"ג מ"ז.

[73] נוסח קידוש לבנה.

[74] ראה פרי עץ חיים שער ראש חדש פ"ג; סידור האריז"ל סדר קידוש לבנה; תורה אור משפטים עו, ב.

[75] עץ חיים שער יא פ"ז; מבו"ש שער ה ח"א פ"א.

[76] עץ חיים שער נ פ"ב; תניא פרק א.

[77] בשם אדמו"ר הזקן, ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד עמ' שפד ו-תקמז (נעתק בלוח 'היום יום' ל-כה תמוז ול-כא סיון).

[78] תניא פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[79] ראה בבא בתרא י, ב.

[80] שיר השירים ב, יז; זח"א קנח, א; ח"ב רלד, א.

[81] ראה שער ארבעה עולמות' פרק ג.

[82] פרק ג.

[83] ראה המשך תרס"ו עמ' קצו-ריח.

[84] עץ חיים שער ב ענף א ו-ג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com