חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק א הדפסה דוא

פרק א

מעצמותו יתברך עד עולם הזה הגשמי והחומרי יש שלשה דלוגים עצומים בדרך כלל. בהשתלשלות והתהוות העולמות ענין הדלוגים הוא להרחיק ולהסתיר, אך על ידי עבודת התשובה ותורה ומצות ענינם הוא לגלות וליחד כדלקמן.

הזכרנו קודם את הרעיון הזה. בחיצוניות, הדלוגים הללו פועלים ריחוק עצום בין המדרגות. כשאומרים שלש פעמים קדוש מרגישים לכאורה איך ה' נבדל ממני בשלש הבדלות עצומות. אכן, אמירת "קדוש קדוש קדוש" מתיחסת אל המלאכים, כאשר אנחנו רק מצטרפים אליהם. אנחנו גם צריכים להרגיש את הריחוק הזה ולכן אנו שרים את "שירת המלאכים" [זה הכנוי בספרי הקבלה] הזו בכל יום אבל זה לא עיקר העבודה שלנו.

עיקר העבודה של "שירת הנשמות" היא אמירת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". זה ליחד את היחיד עם האחד, את העצמות עם אור אין סוף. זה נעשה על ידי העבודה שלנו בתשובה תורה ומצות – בהמשך נסביר מה עם התפלה שהזכרנו קודם – עבודה שמיחדת בין המדרגות. לפי זה, דלוג הוא יחוד ולא הבדלה והרחקה.

שוב, חיצוניות זה ללא עבודת עם ישראל. כל מה שהעין רואה בלי יהודים בעולם שעובדים את ה' זה החיצוניות של הכל. בחיצוניות מודגש רחוק הערך שבין מדרגה ומדרגה ואז ככל שמתבוננים ומרגישים יותר את האמת של ההשתלשלות יותר נוכחים לדעת שהדלוג הוא עצום בין מדרגה למדרגה. יש פילוסופים שרוצים להסביר הכל בדרך של עילה ועלול. זו השתלשלות ללא דלוג, זו התפתחות של סדר והדרגה. ככל שמתעמקים בחיצוניות של העולם מגיעים למסקנה שזה לא יתכן. לא יתכן רבוי מאחדות, לא יתכן גבול מבלי-גבול בדרך של עילה ועלול.

הסוד הכי גדול והכי עמוק של האריז"ל, החידוש שכולל את כל הסודות שלו, הוא סוד הצמצום. זה תכלית ההכרה של חיצוניות העולמות. כמובן, חלילה לומר שהאריז"ל עוסק רק בחיצוניות העולמות, ואכן זהו ההבדל בין הספר 'עץ חיים' שלו לספר 'פרי עץ חיים' העוסק בכוונות המצוות והתפלה. מי שלומד אותם בעומק, ובמיוחד בדרך שהתבארו על ידי הרש"ש – ר' שלום שרעבי, יודע שכל הכוונות זה לקשר בין לפני הצמצום לאחריו.

לשם כך צריך לחוש הרבה את מה שלא כתוב במפורש בכתביו, את הפנימיות שיש בדלוגים הללו. זה גופא נותן בי, היהודי, את התפקיד המיוחד. בלי להכיר את הסוד האמיתי של הצמצום אין משמעות לתפקיד האמיתי של עם ישראל בעולם. אחרי שחשים את ה'אין ערוך' שיש בדלוגים מתחיל להתגלות מה זה היהודי בעולם. אחרי אמירת המלאכים "קדוש קדוש קדוש" יש משמעות לאמירת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", להמשכה ממדרגת יחיד למדרגת אחד ומשם למטה – לקדמון, לרשמיה וקו ולעולמות ב]פועל, עד שהכל מתייחד ביחוד אמיתי.

 

*  *  *

עד כאן למדנו רק את הקטע מדברי ר' הלל מפאריטש. היום נתחיל את המאמר עצמו שעוסק בביאור שלשת הדלוגים. נזכיר אותם בקצרה: הדלוג הראשון הוא הדלוג מעצמותו יתברך לאור אין סוף. הזכרנו שזהו חידוש שהתבאר בתורת החסידות ולא נמצא בכלל קודם לכן, והחידוש הזה הוא האב לכל הדלוגים שיבואו אחריו. הדלוג השני הוא דלוג מאין סוף לרשימה וקו והוא זהה עם הצמצום הראשון המובא בתחלת ספר 'עץ חיים'[ גם הדלוג הראשון הוא מעין צמצום, שכן המושג דלוג כולל גם את המושג צמצום]. הדלוג השלישי הוא מן הקו – קו של אור אין סוף שבוקע את מקום החלל שיצר הצמצום הראשון – אל עשר ספירות של כל העולמות, עד העולם התחתון, שאין תחתון למטה ממנו, עולם העשיה.

מעצמותו יתברך עד עולם הזה הגשמי והחומרי יש שלשה דלוגים עצומים בדרך כלל. בהשתלשלות והתהוות העולמות ענין הדלוגים הוא להרחיק ולהסתיר, אך על ידי עבודת התשובה ותורה ומצות ענינם הוא לגלות וליחד כדלקמן.

הפשט של הדלוגים הוא לעבור ממצב למצב חדש ואז לכאורה מתרחקים לגמרי ממה שהיה קודם. ה' הוא "אחד יחיד ומיוחד" ואילו אנחנו נמצאים בעולם שנראה לעינינו כנפרד, כההיפך הגמור ממנו, שעל מנת להגיע למצב כזה צריך כח חזק שיכול לשנות מצב למצב. זה דלוג, ועל פי פשט הוא מרחיק אותנו לגמרי מן המודעות הראשונה. זו הגדרת הדלוג בחיצוניות, אבל בפנימיות על ידי עבודה של תורה ומצות משמש הדלוג כח שמקשר ומיחד בין ההפכים. כח שנושא את שני ההפכים ומייחד אותם בעצם.

עד כאן קראנו בשבוע שעבר וכעת נתחיל מן הפסקה הבאה ונסביר ביסודיות:

הדלוג הראשון הוא מעצמותו יתברך ממש, כביכול, להתלבש במדת חסדו ובמדת מלכותו יתברך (חסד ומלכות של גלוי אור אין סוף ב"ה), שנקרא לבוש לגבי העצמות, כמו שנאמר "הוי' מלך גאות לבש", כלומר שעצמות הוי' ב"ה מדלג להתלבש ב"לבוש גאות" – מדת מלכותו יתברך, "מלכות דאין סוף".

לפי הרב המגיד, המושגים 'אין סוף' ו'אור אין סוף' הם מושגים זהים להתעוררות מידת טובו יתברך ובעיקר למדת מלכותו לפני בריאת העולם. בלשון הזהר זה "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם. העצמות זה כביכול לפני ההתעוררות שמורגשת בה' לברוא את העולם. הוא צריך להביא את עצמו לידי התעוררות, לידי החלטה לרצות. בשביל להתעורר לרצון פשוט כזה – ויש בזה הרבה שלבים שלא נעמוד עליהם כעת – צריך עוד רצון קדום יותר, "רעוא דרעוין", רצון לרצות. לרצון הזה קוראים בחסידות 'רצון מוחלט' והוא קודם לרצון הפשוט. אותו הרצון המוחלט הוא הוא הכח לדלג מן העצמות, שבמדרגת 'לא רוצה', לאור אין סוף, שבמדרגת 'רוצה' האמיתי.

שוב, הרצון למלוך משלים את הרצון הפשוט להיטיב, כיוון שאי אפשר להיטיב ללא סדר ומה שמגדיר ועושה את הסדר שבתוכו נעשית ההטבה היא המלכות. שניהם בגדר 'אור אין סוף'. עיקר האור אין סוף היא המלכות שבו והיא התמלאות במרץ אין סופי לברוא את העולם, למרות שאין עדיין תכנית והשערה בתוך אור אין סוף איך וכיצד לעשות את זה. קודם הוא רצה לבות את הבית, או לעשות את המבצע שלו, ופתאום הוא מתמלא מרץ ללא גבול לקראת משימה. המרץ האין סופי הזה זהה בכל מקום עם המושג אור אין סוף והוא בא – בתור סיום – לאחר הרצון להיטיב והרצון למלוך.

בשביל להגיע אל אותו אור אין סוף מתוך העצמות צריך רצון לדלג. את זה עושה הרצון המוחלט. מן הרצון המוחלט נולדים הרצון להיטיב והרצון למלוך שכללותם נקראת 'אור אין סוף'. לאחר מכן מתחילה התכנית, שבלשון החסידות נקראת 'קדמון'. המדרגה של אור אין סוף – הרצון להיטיב ולמלוך – נקראת מדרגת 'אחד' ואילו העצמות מכונה מדרגת 'יחיד'.

נסכם: הדלוג הראשון, אם כן, הוא הדלוג מיחיד לאחד כאשר הכח לדלג הוא הרצון המוחלט. הוא עדין לא התעוררות. ההתעוררות היא הרצון להיטיב, השלמת הרצון להיטיב הוא הרצון למלוך והתוצאה הכללית של שלה הוא 'אור אין סוף'.

 

כאשר אדם מתעורר למשהו אז תוך כדי ההתעוררות הוא מתלהב מזה. לא משהו צדדי שלא איכפת לו ממנו. זה רציני אצלו, לא כלאחר-יד. אף שלהתעוררות הזו אין דבר עם עצמותו יתברך, בכל זאת אם הוא התעורר לברוא את העולם סימן שזה רציני אצלו. זה לא משחק חיצוני. לרצינות הזו קוראים התלבשות – שהוא עצמו מתלבש בתוך הרצון שלו. את זה מבטא הפסוק שהבאנו "הוי' מלך גאות לבש", כלומר שהוא עצמו מתלבש בתוך הרצון למלוך.

בחסידות מוסבר, שכאשר ה' רוצה למלוך הוא מתלבש בתוך לבוש הגאות. בפרקים הקודמים למדנו, שפנימיות המלכות היא השפלות. הגאות היא החיצוניות של המלכות והיא לצורך ההתנשאות על העם. יש מודעות שאי אפשר להיטיב באמת ללא להתנשא. מלך הוא מנהיג ומנהיג צריך להיות מנושא, לתת פקודות – "זה ישפיל וזה ירים". המלך הוא סוד המשגיח, המשגיח בפרטיות על כל אחד מתוך זה שהוא מתנשא. זה לא גאות לשם "אני ואפסי עוד" אלא לשם אפשרות לתקן. בכל זאת, הגאות היא רק הלבוש בעוד מי שבתוך הלבוש הזה היא מדת השפלות – "והייתי שפל בעיני". כך הוא בעיני עצמו ורק לפעמים היא מתגלה לעיני העם. כך היה אצל דוד בעת העלאת הארון, כשמיכל אשתו חשבה שאין לגלות אותה.

שפלות היא השפלה עצמית, מה שה' משפיל את עצמו להנהיג את העולמות התחתונים. על שאול, המלך הראשון, נאמר "משכמו ומעלה" עוד לפני שהתחיל להיות מלך ובשבילו להתחיל למלוך זוהי השפלה עצומה. ה' מתלבש בתוך הלבוש של הגאות וזה בדיוק השפלות שלו – "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו". בדיוק באותו המקום בו אתה מוצא את רוממות המלכות שלו אם תתבונן שם תראה את מדת הענוה שלו. בשביל להיות גדול הוא צריך להיות ענו. זו האמת הפנימית של הגדולה.

לענינינו, זה הדלוג הראשון מ'לא רוצה' ל'רוצה'. אמרנו, שעצמות היא מלשון עצימת עיניים. הוא לא רואה את המציאות. גם באמירת "שמע ישראל" אנו עוצמים את העיניים כדי לא לראות את "חיזו דהאי עלמא". אין בעצמות התייחסות אל הזולת. עצמות זה מלשון עצם, עצמי, שלגבי הזולת עיניו עצומות. הבטוי בחסידות למצב הזה הוא 'רוממות עצמית'. זה מצב בו אין שום יחס ושום נטיה או רצון לאף אחד. אני לא זקוק לאף אחד כי אין שום יחס לאף אחד. כאשר אדם אומר את זה זהו כח המדמה, אבל לגבי הקב"ה זה אמת לאמתו. זה לא ה'רוממות על עם' שהזכרנו קודם, אלא 'רוממות עצמית' ללא שום יחס לזולת, באופן הכי מוחלט. לבוא ממצב כזה למצב של "ה' מלך גאות לבש" צריך דלוג. זה הסוד של השפלות. מה שה' משפיל את עצמו – וכך זה גם אצל מלך ישראל אמיתי – זה הבטוי לאהבה אמיתית.

בחסידות הבטוי לכך הוא 'הנחת עצמותו'. יש משהו בנפש, ו"מבשרי אחזה אלוה", שגורם לה להניח את עצמה. זה לשים את עצמי בצד. אין שום סיבה לכך ואי אפשר להסביר למה, כי הרי הוא יתברך אינו חסר כלום. יש נטיה עצמית לשפלות בתוך הרוממות העצמית. מתוך 'הנחת עצמותו' בא הרצון המוחלט, הרצון לרצות, שמחליט להתעורר ברגש של הטבה כלפי הזולת ברצון להיטיב.

את היחס הזה, שמדת החסד והאהבה מתעוררת מתוך רגש של שפלות, רואים אצל אברהם אבינו. הוא אוהב את כולם ורוצה להשפיע ולהיטיב לכולם ללא הבדל, והוא אומר "ואנכי עפר ואפר". כתוב, שהחסד שלו זה חסד שמפיל את עצמו כדי לתת בעוד החסד של ישמעאל הוא "חסד לאומים חטאת", כדי להתייהר.

 

נסכם: הדלוג הזה הוא להגיע מעצמות לאור אין סוף. מה שהסברנו כעת זה שאור אין סוף זה הלבוש – "עוטה אור כשלמה" – כלומר, התוצאה וההתגלות של הרצון והמחשבה למלוך, ובשביל להגיע לכך צריכה לבוא קודם 'הנחת עצמותו' ולאחריה התגלות הרצון המוחלט. בתוך 'הנחת עצמותו' יש את השרש לשפלות שבתוך הרוממות העצמית, בתוך העצמות, בעוד שברצון הפשוט יש כבר את ההשפלה בפועל להתלבש בתוך הלבוש, בתוך אור אין סוף.

בלשון ספר יצירה זה נקרא "חק מכריע בינתיים". זה כמו מאזניים שקולות שצריכה לבוא הכרעה לאחד מן הצדדים. שני הצדדים הם ההשפלה שבתוך העצמות, שנקראת 'הנחת עצמותו', וההשפלה האמיתית בפועל, שזה הרצון להיטיב שיורד להתלבש בתוך ה"לבוש גאות". הלשון של המאזניים זה הרצון המוחלט.

זה הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף, המיוחד לתורת החסידות. אם נתן לזה משל, אז יש מצבים בפסיכולוגיה של ילד – או מבוגר – שלא מסוגל ר"ל לצאת מעצמו וליצור קשר עם הזולת. אצל אדם זו מחלה, אבל אצל ה', כביכול, זה המצב הטבעי כי הוא לא צריך אף אחד. בכל זאת, יש כאן הקבלה. ושוב, הדלוגים בחיצוניות זה להתרחק ואילו בפנימיות זה להיפך, זה ליחד ולחבר.

השלבים שתארנו הם תהליך של אדם שנקרא אדם 'רציני', אדם שמתיחס ברצינות להתעוררות שלו. אדם שלא מתלבש כך בדרך כלל נשבר. זה נקרא בקבלה שבירת הכלים – התעוררות לא רצינית. התעוררות עם הרבה חויות של 'כיף' חיצוני אבל הוא לא מתלבש כולו בדברים שהוא עצמו התעורר להם. ממילא הדלוג הוא לא דלוג.

 

נמשיך בקריאה:

דלוג זה [המיוחד לתורת החסידות] הוא הגדול ביותר, כביכול, מכל שאר הדלוגים,

הקצה האחרון שמתגלה בסוף הוא האיכותי ביותר, הוא מגיע ממקום הרבה יותר רחוק מאשר שאר הדלוגים. אף ששני הדלוגים האחרים הם ביחס של 'אין ערוך', בכל זאת ה'אין ערוך' של הדלוג הזה הוא ב'אין ערוך' לשלהם בהפכיות שבו.

מה שקוראים "אור אין סוף", שהוא בטוי קדוש ומקודש ביותר, הוא עדיין רחוק מעצמותו יתברך. כשאומרים אור אין סוף מוסיפים אליו את המילים 'ברוך הוא', כלומר שיש בו אלוקות ממש, ובכל זאת הוא רחוק לגמרי מעצמות ה'. למה בכל זאת אומרים עליו 'ברוך הוא'? כי ה' מתלבש בו ממש – "ה' מלך גאות לבש".

שהרי שם "אין סוף" לא יתכן רק על מקור השפעה, מקור שהוא בגדר גלוי והתפשטות, כאשר אין סוף להתפשטותו

כשאני אומר 'אין סוף' הכוונה היא להתפשטות, שאין סוף להתפשטותו. על ה' עצמו אי אפשר לומר שום דבר. ה' הוא 'נמנע הנמנעות' ומושלל כל הגדרה כלשהיא

(כי מצד עצם מדת המלוכה היה העולם נמתח "עד בלי די",

כתוב בחז"ל ובקבלה, שללא הכח להגביל את השפע – כח אלוקי הנקרא שם שדי, "שאמר לעולמו די" – היה העולם נמתח ומתפשט עד אין סוף. כלומר, לא די שהאור אין סופי אלא שהיה מותח את המציאות שבורא אין סופי. הוא אין סופי מצד זה שהוא פועל פעולה אין סופית.

כל פעולה שאנו מכנים לה' זה רק על הפעולה שלו, מה שמשתקף ממנה. כך פשוט אצל הרמב"ם וכך מובא גם ב"פתח אליהו" ובחסידות באריכות. לכן, כשאנחנו אומרים את הבטוי 'אין סוף' אנו מתארים כח של פעולה אין סופית. בלשון הרמב"ם, לפי תמונת העולם של תקופתו, זה מה ש"הגלגל היומי מסתובב ללא גבול" ומסובב את כל היקום. כלומר, העולם הוא גבול וכח בלתי גבולי פועל בו, בתוכו. יש כח של ה' לקיים את המציאות – אף שבח"ל מובא ש"שית אלפי שנין הוי עלמא" בכל זאת מצד הכח ה' יכול לקיים את המציאות – בלי גבול. זה כח האין סוף.

כלומר, התואר 'אין סוף' הוא כבר הגדרה מסוימת

כלומר שהיו נמשכים עולמות לאין שעור וכל עולם היה בבחינת אין סוף).

כך זה ללא הצמצום הראשון, אבל להגיע בכלל למצב כזה זה מצב שהוא הפוך לגמרי מעצמות. זו כבר מדה מסוימת, שכן:

העצמות ממש נבדל בערך לגמרי מהיות מקור להשפעה [גם לא השפעה אין סופית], ועל כן לא יתכן כלל הכנוי "אין סוף" בעצמותו יתברך (כן פירש מורנו הרב המגיד הקדוש ממעזריץ נ"ע).

הדלוג הזה הוא חידוש שאפשר למצוא בתורת המגיד ממעזריץ. קודם אמרנו שהדלוג הזה הוא חדוש של הבעש"ט, רבו של המגיד, ובכל זאת האחיזה של ההגדרה הזו נמצאת אצלו. הוא הראשון שביטא את הרעיון כך, כששלל את הבטוי 'אין סוף' על עצמות ה'.

בתורת הבעש"ט הדבר הזה מוסתר. הוא נמצא אבל לא מתגלה. מדוע? יש מסורת בחסידות שהיחס בין שלשת הדורות הראשונים של החסידות – הבעש"ט, המגיד והאדמו"ר הזקן – הוא כיחס בין שלשת האבות. הבעש"ט כנגד אברהם אבינו, המגיד כנגד יצחק אבינו והאדמו"ר הזקן כנגד יעקב אבינו, עמוד התורה, ועל כן הוא מייסד התורה של החסידות. לפי זה, המגיד הוא נשמת יצחק אבינו שהוא שרש הצמצום. אברהם אבינו הוא אהבה, ואכן הבעש"ט גילה אהבה. הוא גילה את קרוב העצמות לפני שמגלים את רחוק העצמות. אברהם מגלה את האלוקות – "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" – וגם הבעש"ט מגלה את אחדות ה' בעולם.

מסופר על אחד מתלמידי הבעש"ט שחזר לביתו לאחר שנות למוד אצל הבעש"ט. הוא היה גאון ועילוי, שכולם התפלאו לשם מה הלך אל הבעש"ט, וכשחזר רצו לדעת מה למד שם. הוא ענה שלמד לברך "שהכל נהיה בדברו". הם התפלאו יותר, שכן כל ילד יודע איך מברכים, והוא הסביר שלמד אצל הבעש"ט איך באמת "הכל נהיה בדברו" ולא רק 'מצות אנשים מלומדה', לא רק מס-שפתיים. זה מה שהבעש"ט גילה, שהעולם זה מציאות אלוקית – "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", כפרוש הבעש"ט בתחילת שער היחוד והאמונה. זה נקרא ש"הכל נהיה בדברו", "בדבר ה' שמים נעשו".

אבל המגיד אחריו מגלה את ההבחנה בין המדרגות, שאין סוף זה לא ה', וזה כבר החידוש של יצחק. זה הפנימיות של הדלוג שהוא הכח לקרב את האלקות למציאות. בשביל מספיק רק משפט אחד, שהאין סוף זה לא העצמות. מזה יוצאים אחר כך כל שלשת הדלוגים שלנו.

איך החידוש הזה נמצא בכל זאת אצל הבעש"ט? ידוע שהחידוש הגדול ביותר של האריז"ל הוא סוד הצמצום, וידוע שלא כולם הבינו אותו בצורה נכונה. היתה מחלוקת גדולה בין חכמי הקבלה איך לפרש את הצמצום הראשון שבכתבי האריז"ל. יש כמה וכמה גדולים שחשבו שה"צמצום כפשוטו", שיש רחוק מוחלט בינינו לבין הקב"ה והיו שטענו שלא יתכן. אפילו אלו שטענו שלא יתכן, זה עדין היה מוגבל ומלובש בתוך השכל המודע. עד שבא הבעש"ט וגילה שבאמת ה"צמצום לא כפשוטו". הוא גילה את האור שיש בזה. יש צמצום מצדנו, מצד 'דעת תחתון', אבל מצדו יתברך – "גם חשך לא יחשיך ממך". מה הוא עשה? הוא קישר וגישר, שבתוך החלל אין באמת חלל. לא רק בצורה שכלית 'שיחק' עם המחשבה אלא פשוט גילה את זה בעבודה פנימית של עבודת ה'. אפשר להתאחד בבת אחת עם הדעת עליון של הקב"ה.

בשביל לגלות את הדבר הזה גופא צריך להגיע לדלוג יותר עמוק. ככל שמעמיקים בזה יותר כך רואים יותר את האחדות והאלוקות שיש בתוך העולם. הבעש"ט דיבר על התכל'ס, ש"ה' הוא הכל" ו"הכל הוא ה'". הוא החליט לגלות. המגיד התחיל להסביר את זה. הוא הממוצע בין הבעש"ט לבין האדמו"ר הזקן ותורת חב"ד, שנותנים כבר את ההסבר המלא. בהסבר שלו הוא מביא אותך להבין שהצמצום זה הרבה יותר ממה שחשבת וחלמת קודם, כדי לדעת בסופו של דבר שאין בכלל צמצום. אתה צריך לדעת שלפני הצמצום הראשון של האריז"ל יש עוד צמצום, הרבה יותר גדול ממנו באיכות ובכמות, וכל זה במשפט אחד קצר [היו גדולים שחשבו שהבטוי הזה – 'אין סוף' – הוא שם המפורש שאסור אפילו לומר אותו].

כל זה היה להסביר שמקור הרעיון של הדלוג מעצמות לאין סוף הוא בדברי המגיד.

 

 

דלוג זה הוא על ידי הרצון הפשוט (להיטיב), שעל ידו נתגלה מדת החסד שבאין סוף. אמנם מדת החסד אינה עדיין מקור להשפיע בפועל,

הוא רוצה אבל עדיין לא מסוגל. למה? כי זה עדיין ללא מלכות. כמו אחד שרוצה משהו אבל חסר לו תקציב. הוא צריך לרוץ בין משרדי הממשלה השונים ולהשיג אותו. זה נקרא שהוא צריך את המלכות. עם כל הרצון הטוב להיטיב, ללא מלכות הרצון לא יהיה פעיל, ולכן הוא צריך לרדת למחשבת "אנא אמלוך".

ולזאת עלה ברצונו מחשבת "אנא אמלוך" ונתגלה מדת המלוכה שבאין סוף שהיא בחינת מקור להשפיע בפועל (שהרי מדת המלוכה אין לה מציאות בלעדי עם בפועל – "אין מלך בלא עם").

הפתגם הזה, שמובא בחסידות, אומר שמלכות מחייבת פועל. חסד ללא מלכות לא רק שאינו מסוגל להתמודד עם העיכובים והמכשולים שיש במציאות אלא שיש בו מניעה פנימית להגיע לידי פועל. במצב כזה החסד 'מתוסכל' מזה שלא מצליח להגיע לידי פועל ועם זה יש בו סיפוק מסוים מהרצון הטוב בלבד. זה מצב שעלול להיות רגוע. מה שאין כן המלכות. לא תתכן כלל מציאות למלכות ללא מציאות של עם. המדה הזו לא תתגלה בנפש – כלומר הרגשת ספוק ממנה – אף פעם ללא עם בפועל וללא השפעה בפועל בעוד שבחסד יש סיפוק מסוים רק מעצם ההרגשה של החסד.

גם בתורה יש מצב כזה, כמו "אונס רחמנא פטריה" או "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". ברגע שאני אנוס הקב"ה פוטר אותי מחיוב ואף מחשיב לי כאילו שעשיתי את המצוה. כלומר, על פי תורה אני יכול למצוא בעצמי ספוק מרצון שלא הגיע לידי פועל בגלל הנסיבות המונעות. כך זה מצד ה"בכל לבבך" של החלק המדוד של התורה. אבל מצד ה"בכל מאדך" אני מצטער ומתנגד לדבר הזה ואז הייתי גם שוב את כל המניעות והעיכובים ומגיע לידי מעשה בפועל ממש, "המעשה הוא העיקר".

מהי המדה בנפש שלא מסתפקת בכך עד שמגיעים לידי פועל ממש? זו מדת המלכות. זה סוד הפתגם "אין מלך בלא עם", וגם לא שום מציאות של מלכות. ברגע שאתה רוצה להיות טוב אתה לא חייב להיות טוב בפועל, אבל ברגע שאתה רוצה להיות מלך – אתה חייב להיות מלך. זה 'על החיים והמות', כמו שאומרים. אתה לא יכול להתחרט, אפילו שעומדות בפניך מניעות ועיכובים.

 

מה למדנו עכשיו? למדנו שהרצון הפשוט להיטיב הוא גם כן שלב לקראת. זה הצד השני של המאזניים. הוא עומד בצד של 'אחד' – כבר יצא משלב 'יחיד' – אבל עדיין לא בכלל 'אור אין סוף'. זה המגלות מדת המלכות בפועל.

בסוד הרצון הפשוט הנ"ל נאמר "ישת חשך סתרו", שהרצון נקרא חשך, שבו מוסתר ונעלם כח העצמות לדלג, עד שיקרא בשם "אין סוף".

כלל בחסידות: רצון נקרא חשך. יש משהו בתוך הרצון שהוא חשוך, שלא רואים אותו. בחסידות יש לכך שני פרושים: פירוש ראשון אומר שהחשך של הרצון זו המציאות שעתידה להתגלות ממנו. כל עוד הרצון הוא רצון להיטיב או רצון למלוכה, ללא ההשערה בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל, התכנית עדיין לא ברורה. כל הפרטים עדיין אינם גלויים אפילו בינו לביו עצמו, כביכול.

הפרוש השני בחסידות, והוא הפרוש העמוק יותר, אומר שהעצמות היא זו שחשוכה בתוך הרצון. זו גם ההבנה הפשוטה של הפסוק: "ישת  חשך סתרו" – הסֵתֶר שלו, של העצמות. הרצון הוא הסתר, החשך, של העצמות. זה סוד הדלוג.

זה שהקצה הראשון נמצא בתוך הקצה ההפוך שלו – זה החשך של הדלוג. זה מה שאנחנו אומרים כל הזמן, שפנימיות הדלוג זה לחבר וליחד, שההיפך נמצא בתוך הפכו. איך הוא נמצא? זה סוד החשך. העצמות חשוכה בתוך הרצון, שמשמש כח הדלוג. לא רק שההיפך נמצא בתוך הפכו אלא העצמות נמצאת בתוך הכח של הדלוג עצמו, כח הרצון.

 

איך להסביר את המושג 'רצון' כחשך? זה על פי מה שהזכרנו, שהמושג רצון עומד , לכאורה, בסתירה לאמונה הפשוטה שה' מושלם ואינו משתנה – "אני הוי' לא שניתי" – ואת היחידיות שלו. אז לכאורה רצון סותר עצמות. אם כן, רצון הוא החשך, שה' מתלבש בתוכו עד שאי אפשר להבין איך בא לה' רצון. זה נקרא שהרצון הוא החשך שבו מוסתרת העצמות, והוא כח הדלוג – רצון המוחלט שהופך לרצון הפשוט להיטיב.

 

עד כאן הדלוג הראשון, מעצמות לאין סוף.

 

 

*  *  *

 

הגענו לדלוג השני, מאור אין סוף לרשימה וקו (באמצע פרק א):

 

הדלוג השני הוא מבחינת אין סוף, שאינו עדיין מקור להשפעה בגבול ומדה (רק להשפיע בבחינת אין סוף כנ"ל), להיות מקור להשפעה בגבול,

כשדברנו על הקוטביות בין המדרגות כדבר והיפוכו הסברנו שההפכים כאן הם בלי גבול וגבול. הדלוג הראשון היה מהעלם מוחלט לגלוי מוחלט, מ'לא רוצה' ל'רוצה'. כאן הדלוג הוא  מגלוי של בלי גבול לגלוי של גבול. אור אין סוף רוצה כבר להשפיע אבל זה להשפיע בלי גבול, וזה לא מתאים למציאות של העולמות. לכן צריך לדלג שוב ולצמצם את זה כדי שיהיה מקום להשפיע בגבול.

ועד לאצילות "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה".

הגבול מתבטא בכך שה' ברא כך וכך ספירות, מסיבה שכך עלה ברצונו, וכל התהליך הזה להגיע למספר מסוים זה הכל תוצאה של הדלוג השני, מבלי גבול לגבול.

בתחלה "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", כביכול,

הדלוג הזה מתחיל בתוך האור אין סוף. הדלוג הראשון הוא ממדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד', ויותר נמוך מזה זו מדרגת 'קדמון'. זה השיעור שה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. זו התכנית הסמויה לבריאת העולמות בפועל. זה החלק שמשתייך לצד העליון של הדלוג, לנקודת המוצא שלו באור אין סוף.

שהוא סוד "גליף גליפו בטהירו עילאה" ("חקק חקיקה בטוהר העליון (אור אין סוף)" – תחלת ספר הזהר),

בפעם הקודמת הסברנו, שהטוהר העליון הוא המלכות דאין סוף, הכח להשפיע בלי גבול, שמתגלה מתוך מחשבת מלכות, מחשבת "אנא אמלוך", שהיא ההשלמה למחשבת "חפץ חסד" של הרצון להיטיב לברואיו. קראנו לזה התמלאות מרץ אין-סופי.  עד לשלב הזה כל המדרגות עדיין נכללות בדלוג הראשון.

השלב הבא לאחר מכן הוא, שה' חוקק חקיקה בתוך אותו אור אין סוף – בלשון החסידות נקראת החקיקה הזו "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – ואז מתחיל את הדלוג השני, מבלי גבול לגבול.

כל דלוג מתחיל מתנועה פנימית מסוימת אצל המדלג, תנועה של הכנה וכיווץ השרירים, עוד לפני הדלוג. אחר כך הוא מדלג ולבסוף יש את המקום שעליו הוא נוחת בדלוג. זה סיום הדלוג. שוב, יש הכנה לדלוג, הדלוג עצמו ומקום הנחיתה של הדלוג בצד השני. בדלוג הראשון ההכנה היתה 'הנחת עצמותו' ומקום הנחיתה היה הרצון להיטיב והרצון למלוך. אצלנו, ההכנה לדלוג היא מדרגת 'קדמון'. הדלוג בעצמו הוא הצמצום הראשון של 'עץ חיים'.

ואחר כך, על ידי הצמצום הראשון המוזכר בכתבי האריז"ל, המשיך את ה"השערה בכח" לבחינת "מחשבה קדומה" כללית,

בדרך כלל, כשאומרים צמצום מתכוונים לפעולה של סלוק אור ואילו כאן כתוב שהצמצום הוא דלוג בין השערה בכח לבין מחשבה כללית. זהו מעבר מתחום מחשבת ה' לתחום המציאות החיצונית. כתוב בחסידות, שההשערה בכח – שלפני הצמצום הראשון של 'עץ חיים' – היא הכח של הפועל של מחשבת אדם קדמון. זה כמו ההבדל שיש בפיזיקה בין אנרגיה פוטנציאלית לבין אנרגיה קינטית, כאשר המעבר ביניהם הוא הדלוג. זה הצמצום. 'קדמון' הוא ב'בכח' שלפני הצמצום, מחשבת אדם קדמון – בה כל העולמות משוערים ונסקרים בסקירה אחת – היא ה'בפועל' שלאחריו ואילו הצמצום עצמו היא הקפיצה והדלוג ביניהם. אדם קדמון הוא מקום הנחיתה של הדלוג השני:

שבה "כלם (ארבעה עולמות אבי"ע) נסקרים בסקירה אחת". בחינה זו – "מחשבה קדומה דאדם קדמון" – הוא המקור, בכלל, להשפעה בגבול,

איך שכל העולמות עולים ונסקרים כאחד בתוך מחשבת אדם קדמון, ואף על פי שהכל בסקירה אחת, בכל זאת יש מקור גבולי ביחס לכל פרט ופרט שיש בהשתלשלות, שעתיד להתגלות ממנה. על כך מביאים בחסידות את הפסוק "קורא הדורות מראש", שמשמעותו היא שכל הדורות עומדים בתוך הראש של אדם קדמון וה' קורא – והכוונה מושך – אותם מתוכו להתגלות בהתגלות פרטית. כל מדרגה ומדרגה בהשתלשלות נקראת דור. מה לומדים מכאן? שכל הדורות עומדים מוכנים בתוך הראש בתור גבול והם חסרים רק קריאה מתוכו. זה נקרא שאיך שהם בתוך הראש הם כבר מוגבלים.

זה מסביר את מה שאמרנו, שזהו מקום הנחיתה, שמאן אפשר כבר להשפיע בגבול. זה עדין לא גבול של מציאות העולמות אבל כבר הגענו לכדי יכולת השפעה בגבול. עברנו מן המצב של השפעה בלי גבול, שהיתה באור אין סוף, והגענו לכדי השפעה בגבול –

במדה ובמספר קצוב – ארבעה עולמות אבי"ע, ובכל עולם "עשר ולא תשע וכו'" [ופרצופים וכו']. אדם קדמון הוא "כלל לפרט"

כאן יש כבר עוד מונח לדלוג שלנו – כלל ופרט. אדם קדמון הוא כלל וכל העולמות שה' קורא ממנו הם הפרטים.

במקום אחר (שער ארבע עולמות) הארכנו להסביר שישנן ארבעה מדרגות בהשתלשלות: איןישכלל –  פרט. קודם המציאות היא רק בבחינת אין, אחר כך היא בבחינת יש היולי, אחר כך היא כבר כלל לפרט ולבסוף מתגלים הפרטים. היש הראשון הוא חשך לגבי האור של גלוי הפרטים שיש בתוך הכלל. כלל הוא מלשון התכללות, שכל הפרטים נכללים בו עד הפרט האחרון. יוצא מכך, שפרט יוצא מן הכלל ויש יוצא מן האין.

אצלנו, האין זה המציאות של העולמות כמו שהם בכח לפני הצמצום, במדרגת 'קדמון'. בלשון הרבי הרש"ב הכל נמצא שם "במציאות בלתי נמצאת". נמצא אבל לא נמצא. זה נקרא אין. אור אין סוף הוא אחדות פשוטה, ועל כן חלילה וחס לומר שיש שם איזו מציאות, ובכל זאת אנו אומרים שה' "גליף גליפו" ושיער שם את הכל. זהו האָיִן של כל התהליך שיבוא אחר כך. מה זה היש? היש הוא הרשימו. הרשימו הוא החשך שאחר הצמצום והוא נוצר בד בבד עמו. השלב הבא הוא התגלות הכלל, כלל לפרטים שיצאו ממנו. אצלנו, זהו אדם קדמון, הכולל את הכל בסקירה אחת. לפי כל זה, הדלוג השני מתחיל במדרגת 'קדמון', כלומר באָיִן. הדלוג עצמו הוא הצמצום ובד בבד עמו מתגלה הרשימו, שהוא היֵש של האָיִן. אדם קדמון הוא כבר הכלל – הכח של הגבול בפועל.

נסביר יותר: הרשימו, היש, הוא עדיין הרושם של ההתכללות של כח הגבול בתוך הבלי-גבול ממש, באור אין סוף. כתוב שהרשימו אמנם נושא וסובל בחיקו את הגבול אבל הוא רק רושם של אותו הגבול כפי שהיה בתוך הבלי-גבול לפני הצמצום. מה ההבדל בין הרושם לבין איך שזה ממש? לפני הצמצום ההשערה היא בבחינת אין, בבחינת "מציאות בלתי נמצאת", ואילו על הרשימו כבר אי אפשר לומר שהוא "מציאות בלתי נמצאת", שכן הוא נמצא. לכן למרות שהרשימו אינו אָיִן, בכל זאת יש בו רושם ממנו ולכן הוא לא יכול עדיין להשפיע בגבול ממש. להשפיע בגבול ממש זה כבר הכלל של מחשבת אדם קדמון, הפועל שיוצא מן הכח של ההשערה על ידי דלוג הצמצום הראשון.

כל זה היה להסביר שאדם קדמון הוא בבחינת "כלל לפרט":

לכלול פרטים אלה ולא יותר,

זה דבר נוסף שמאפיין כלל. עצם הכלל הוא מוגבל לכמות ואיכות הפרטים שבו, ותו לא. יש הוא מצב שעדיין לא מוגדר, לא מוגבל ביחס לפרטים אלו בלבד. יתכן שמן הרשימו היו יוצאים עולמות אחרים לגמרי מאשר העולמות שבהוויה שלנו, וכל שכן במדרגת ההשערה.

איך יתכן? הרי ההשערה זה שה' משער את מה שיהיה בפועל? זו התכנית של "אסתכל באורייתא וברא עלמא"? בכל זאת, כיוון שהיא נמצאת ב"מציאות בלתי נמצאת", אז למרות שהכל כבר גלוף וחקוק זה כלל וכלל לא מחייב את העולם כמו שאתה רואה אותו כאן. מי שיקשר דעתו אל ההשערה זה עדיין לא יחייב אצלו לראות את המציאות כפי שהיא. זה כמו אחד שעושה תכנית בניה: יש תכנית שעדיין פתוחה, עדיין נותנת מקום ליצירתיות ושינויים. היא לא מגבילה את המציאות לגמרי. כך זו התכנית בתוך אור אין סוף. היא עדיין פתוחה מצדנו, ולכן אי אפשר להצביע בה על משהו שיהיה דוקא כך ולא אחרת. איך זה ברשימו? ביש של הרשימו יש עדיין רושם מן התכנית הזו. אבל כשזה מגיע אל אדם קדמון זה כבר תכנית מחייבת, פרטים אלה ולא אחרים, ומגדיר אותם בדיוק כמו שהם עתידים להיות. זה, כביכול, כמו אצל בן אדם.

[אני מאריך בהסבר של המדרגות כדי להתקשר אליהן בתוך הנפש, כידוע שכל מה שהצדיקים האמיתיים כותבים זה סימן שהם שם לגמרי. כל מה שלומדים צריך לקשר את המחשבה שאני אהיה שם בפועל. יש מדרגה בנפש שהיא תכנית ובכל זאת אינה מוגבלת. מן התכנית הזאת יכול לצאת בית אחר לגמרי מזה רואים ויש מדרגה בנפש,  קפדנית, שהתכנית בה היא כך ולא אחרת]

מזה מובן, שאדם קדמון אינו עולם עדיין. עולם האצילות הוא כבר עולם, אבל אדם קדמון הוא עדיין דלוג של המחשבה של ה' ביחס לתכנית של העולמות. קוראים לזה 'העתקה'. זו העתקה של התכנית מתחום של כח לתחום של פועל, מתחום התכנית הפתוחה – שזו סתירה: תכנית ועם כל זה פתוחה – לתחום של תכנית מחייבת. שוב, מעתיקים מצד אחד תכנית פתוחה וברגע ההעתקה היא יוצאת מן הצד השני תכנית סגורה. הדלוג עצמו ההיא הסגירה.

משל נוסף: כשאדם כותב ספר אז בשלב ההגהות, כל עוד לא נכנס הספר לדפוס, עדיין אפשר להכניס שינויים. אפשר לשנות את הכל, כי הוא עדיין לא מחוייב למה שכתב בו. אחר כך הוא מעתיק את זה למקום אחר, לסדר האותיות במחשב, המדפיס כבר לא נותן לו להכניס עוד שינויים. כך זה כבר יצא לאור.

למה קוראים לזה העתקה? המדרגה הראשונה שיש בעולם הבא אליו מדלגים היא הכתר, שפנימיותה הנקראת פרצוף עתיק יומין. עתיק הוא מלשון העתקה, העתקה של מדרגת המלכות של המדרגה הקודמת אל המדרגה הבאה אחר כך. לכן העתקה היא שם נרדף לדלוג [על ספר משלי כתוב שחזקיהו וסיעתו העתיקו אותו. הם גרמו להעתקה מעולם לעולם, להוציא מהדורה של ספר].

ואין לו ערוך לגבי בחינת האור אין סוף אשר הוא כל יכול להשפיע לאין שעור. [כיוון שאין סוף זו תכנית לגמרי פתוחה] לזאת צריך להיות דלוג שני, סוד הצמצום. וכן מא"ק לעתיק ואריך [בקבלה זה נקרא 'קפול א"ק'], כתר של עולם האצילות, ומכתר לחכמה [שנקרא צמצום הדיקנא] יש רבוי צמצומים

וכולם בכלל הדלוג השני. כאן צריך להעיר הערה כללית. כשקראנו את מקור דברי ר' הלל מפאריטש ראינו בלשונו שהדלוג השני הוא "מאין סוף לרשימה וקו", כלומר עד למדרגת הקו, ואילו אנחנו הסברנו כעת שגם א"ק בכלל הדלוג השני. א"ק בא לאחר אור הקו ומלביש אותו. איך אפשר ליישב את הדברים? יותר מזה, שם כתוב שהדלוג הבא, השלישי, הוא "מהקו ועד לעשר ספירות ועד העשיה", כלומר מן הקו לא"ק [גם בא"ק יש עשר ספירות] ומא"ק לשאר העולמות. לפי זה, א"ק הוא כבר המקום אליו מדלגים בדלוג השלישי?

נסביר את הכלל שעומד מאחורי הדברים הללו. הכלל הוא, שגלוי אור הקו מגיע עד לסוף עולם האצילות. כלומר, במידה מסוימת עד סוף עולם האצילות זה עדיין שייך למדרגת הקו. לכן מעולם הבריאה – ואפילו ממלכות דאצילות שיורדת אליו – ומטה אין כבר גלוי של אור הקו בהדיא ולכן משם ולמטה זה באמת דלוג חדש לגמרי. בדלוג הזה מתחדש מציאות של יש נפרד שמרגיש את עצמו למציאות נפרדת בפני עצמה. הדלוג השלישי הוא מיחיד לרבים, מרשות היחיד [עולם האצילות] לרשות הרבים [עולמות בי"ע].

זה המפתח להבין את הדברים. כאשר הוא כותב שהדלוג השלישי הוא "מקו לעשר ספירות" הוא מתכוון לדלוג מאחד לרבים. לכן הוא מדגיש את המספר עשר – "לעשר ספירות". באדם קדמון יש אכן עשר ספירות, אבל הן עשר ספירות באחדות, עשר ספירות של רשות היחיד. לכן גם אדם קדמון וגם עולם האצילות שייכים מצד אחד לסיום הדלוג השני ומצד שני שייכים קצת להתחלת הדלוג השלישי. במילים אחרות: מצד היות בהם – בא"ק ובעולם האצילות – עשר ספירות הם שייכים לדלוג השלישי, אבל מכיוון שאור הקו עדיין מאיר אור הקו – הבטויים בחסידות הם שבא"ק מאיר 'עצם אור הקו' ובאצילות מאירה 'הארת אור הקו' – שהוא אור ה' ממש ולכן יש בהם עדיין הארת האחדות לכן הם עדיין שייכים למקום הנחיתה של הדלוג השני.

כל זה להסביר את מה שקראנו קודם, שלא יעמוד בסתירה למה שקראנו בתחלת השער.

 

יוצא לנו, שהרשימו והקו הם הקצה השני של הדלוג השני, המקום אליו מדלגים – תחום הגבול. מהו הגבול שיש בקו? זה שהוא דק. אם היה עבה ומתפשט היה הורס את כל החלל של הצמצום. מה הגבול שיש ברשימו? מה שהוא נושא בתוכו ומאפשר את כח הגבול. הוא היש של האין, של כח הגבול, אבל אמיתת גלוי כח הגבול בא באדם קדמון – גלוי התכנית בפועל. בעולם האצילות היא ממשיכה להתגלות, וכאן היא כבר מתגלה בתור מוּשָׂא, לא בתור נוֹשֵׂא, כשהיא עדיין באחדות גמורה. א"ק הוא המאציל – הוא התכנית המוגמרת בתוך ה'גברא' – והאצילות זה כבר הנאצל – התכנית הסגורה הנאצלת ממנו.

כדי להגיע אל שני המדרגות האחרונות הללו – אדם קדמון ועולם האצילות – צריכים לבוא עוד שני צמצומים נוספים: הראשון נקרא קפול א"ק, בין א"ק וכתר דאצילות. הצמצום הזה נועד כדי לעשות מקום למציאות הנאצל, שה'אני' [במובן החיובי שלו] צריך לעשות מקום בשביל הזולת לצורך העמידה שלו בתוך ה'גברא', בתוך המאציל. זה פועל גלוי הרצון, גלוי הכתר, של עולם האצילות. א"ק 'מתקפל' – כמו שאומרים היום – ומפנה מקום ומיד מתגלה רצון לעולם אצילות. אחר כך בא הצמצום השני, צמצום הדיקנא, שבין כתר דאצילות לעולם האצילות עצמו. זה צמצום לצורך גלוי הפרטים של עולם האצילות, שהראשון שבהם היא החכמה – "ראשית הגלוי" – של עולם האצילות.

שוב, עד עולם האצילות ועד בכלל מוצדק לומר ששייכים לסוף הדלוג השני, בו שוררת עדיין אחדות, מפני שעד שם מגיעה הארת אור הקו, אבל מצד זה שיש עשר ספירות גם בא"ק וגם באצילות אלו מדרגות שכבר שייכות לתחילת הדלוג השלישי – מאחדות לרבוי. בשתי המדרגות הללו קיימת חפיפה מסוימת בין שני הדלוגים, השני והשלישי.

עד שנאצלו עשר ספירות של עולם האצילות [ומה מיוחד בו? שיש בו] – "אורות בכלים"

עולם האצילות זה כבר עולם נאצל, שהתכנית יצאה כבר החוצה בבחינת 'חפצא'. זה מה שנקרא בלשון הקבלה "אורות בכלים". בא"ק אין עוד אורות בכלים אלא כל התכנית נמצאת בבחינת 'גברא'.

כנוי נוסף לכך בלשון הקבלה:

(עד עולם האצילות אין "תקון" –

אם אין כלי מתאים, ההולם ומשביש את האור ומעצב אותו, אין תקון. תקון זו התלבשות, שהכלי מלביש את האור ומאפשר לו להתגלות החוצה, הלאה. כלומר, תקון זה לעשות את המציאות בבחינת חפץ טוב. ארץ ישראל ועם ישראל נקראו "חפציבה", שכל החפץ של הקב"ה הוא בה. זה שלמות של תקון אור בכלי.

עשר ספירות "אורות בכלים" – כאשר האורות דבוקים במאור המאצילם והכלים הם גם באחדות גמורה עם המאציל העליון ב"ה, עד שבהם מתלבש הכח והעז האלהי לברוא יש מאין, כמבואר בתניא אגרת הקדש כ' ד"ה "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון" – "הוא ואורותיו אחד, הוא וכליו אחד בעולם האצילות").

זו האגרת המפורסמת והעמוקה של האדמו"ר הזקן בספר התניא, בה הוא מסביר שכח האין סוף מתגלה בכלים של עולם האצילות ככח לברוא יש מאין. באופן עקרוני הכח לברוא יש מאין נמצא בקו אור אין סוף ב"ה והוא מאיר גם בכלים, גם בחיצוניות, של קדושת עולם האצילות. מצד זה עולם האצילות שייך לדלוג השני – מאור אין סוף לרשימה וקו, מהכח להשפיע בלי-גבול לכח להשפיע בגבול.

הקו הוא עדיין אור אין סוף ולכן יש לו כח לברוא בגבול. את הכח הזה הוא מעניק לכלים של עולם האצילות. שוב, הכח להשפיע בגבול הוא הכח לברוא. זה הכח להוות לחיות ולקיים, החל מלהוות, שזה נקרא לברוא יש מאין.

למה הדבר דומה? זה כמו סגולה. הקליפות תמיד מנסות לינוק מן הקדושה, וכל זה שיש בעולם כל מיני 'סגולות' – כישוף או כל מיני פטנטים וכד' – זה בגלל שבמקורו, בקדושה, הדבר הזה גם קיים. גם לה' יש 'חפצים' כאלו בקדושה ואלו הם הכלים של עולם האצילות. אם יש למישהו איזה חפץ בכיס שעושה כל מיני ניסים ונפלאות למיניהם זה כישוף, שמכחיש את האחדות של ה'. אבל כלים דאצילות מקבלים כח מאור הקו של אור אין סוף הבוקע את החלל של הצמצום.

לכן כתוב בתניא (שער היחוד והאמונה) שהניסים ונפלאות שנעשים בכל דור על ידי צדיקי הדור [היום זה י שבט, הילולת הרבי הקודם ויום תחלת הנשיאות של הרבי שליט"א], שלגמרי מחוץ לגדר הטבע, הוא הגלוי של הוי' אחד בעולם הזה. צדיק הוא גם חפץ שעל ידו ה' מגלה ניסים ונפלאות, כמו האורות והכלים של עולם האצילות. אצלם זה לא בפרוד, אצלם זה גלוי של אחדות ה'. ה' נותן לו את הכח לחדש מציאות יש מאין על מנת לקדש שם שמים. למה? כי הצדיק לא לוקח את הכבוד לעצמו, אלא "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". זה ברור אצלו שכל האות והמופת זה רק על ידי ה'.

זה עוד משל לעולם האצילות, שמצד אחד הוא 'חפצא' ומצד שני יש בו הענקת כח אלוקי ממש. האורות בעולם האצילות דבוקים בה', אבל הכלים של האצילות יש הענקת כח אלוקי לפעול את הפעולה הבלעדית של ה' – בריאה יש מאין. רק ה', ש"מציאותו מעצמותו", יכול לברוא יש מאין והוא מעניק ונותן את זה לכלים – לחיצוניות של החפצים – של עולם האצילות.

 

כל זה היה להשלמת ההסבר איך שעד סוף עולם האצילות שייך לומר שזה הדלוג השני ורק מן הבריאה ומטה מתחילה להתגלות משמעות הדלוג השלישי במלואה – מיחיד לרבים, מהרגשת בטול להרגשת ישות.

נקרא מתוך הכתוב:

עיקר דלוג זה הוא מאור אין סוף ב"ה לרשימה וקו שלאחר הצמצום הראשון. אך הארת הקו מתלבשת בגלוי ממש עד סיום יסוד ז"א דאצילות. על כן כללות עולם האצילות שייך ("נקנה") לקו אין סוף שמתלבש בו.

יש כאן דרך נוספת להסביר את מה שאמרנו. בקדוש לבנה אנו אומרים את הנוסח "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך", שהם תאורים ללבנה כפי שהיא משתקפת בכל אחד מארבעת העולמות אצילות בריאה יצירה ועשיה, מלמטה למעלה. הכינוי באצילות כאן הוא 'קונך'. כתוב בקבלה, שעולם האצילות הוא עולם הקנין, כמו רשות היחיד. כלומר, יש קו והכל נקנה והוא ברשות הקו, וכמו שהזכרנו שהארת הקו מגיעה עד סוף עולם האצילות. ה' קונה את עולם האצילות וממילא יש את הכח של הבעלים, של קונה החפץ, בתוך החפץ הקנוי לו. עולם האצילות הוא מצד אחד עולם שיצא, תכנית שבבחינת חפץ, ומצד שני הוא עולם נקנה, הוא עדין רשות היחיד ועדיין יש בו את כח היחיד – כח ה' בכלל וכח הקו בפרט.

 

עד כאן הדלוג השני. נמשיך בקריאת הדלוג השלישי:

הדלוג השלישי הוא מבחינת עשר ספירות דאצילות (שהן בבחינת אחדות ממש כנ"ל) להתלבש בעשר ספירות של העולמות התחתונים בי"ע, הנבראים יש מאין, ונפרדים (על פי דעת עצמם) מסוד האחדות האמיתית בו יתברך, ועד לעשיה הגשמית וקליפת נגה דעשיה (המעורב טוב ורע, בסוד "עץ הדעת טוב ורע"),

אמרנו, שכל עולם שנמשך מראש אדם קדמון נקרא 'דור', ואכן יש 'דורות קדושים' – הכנוי לפרצופים בעולם האצילות. לעומתם, יש דורות של עולמות התחתונים בי"ע ודורות אלו הם מלשון הדרדרות, או דרדרים – קליפות וקוצים. המעבר בין הדור הקדוש לבין ההדרדרות של הרגשת היש בעולמות התחתונים זה סוד הדלוג השלישי, מאחדות לרבוי. ברגע שיש שרש פורה ראש ולענה – עשבים מרים – של רבוי בראש עולם הבריאה הוא הולך ומדרדר מדחי אל דחי. זו המציאות של העולמות התחתונים בי"ע.

יש אחד שמרגיש את עצמו נפרד אבל עדיין מרגיש שהוא עבד, שרוצה לעשות את רצון האדון שלו. זה עדיין טוב, טוב יחסי. הוא עדיין רוצה לשעבד את עצמו לקבל עול מלכות שמים. יש יותר רע, שרוצה לצאת מרשות האדון ולהיות נפרד. קליפת נגה מעורבת טוב ורע, ולכן יש אחד שיש לו כל הזמן תהפוכות – פעם רוצה להיות עם ה' ופעם לא. אמנם, אצל יהודי הקשר עם ה' הוא משהו עצמי ו"יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלוקות" שהרי נשמתו היא "חלק אלוה ממעל ממש", אלא שבתוך מציאות העולמות יש מצב כזה גם אצל היהודי. עד כדי כך, שאפילו כאשר רוצה בטוב הוא רוצה בו רק בשביל לקבל את השפע, את החוק הקצוב בו. אצל אומות העולם כתוב שכל דבר טוב שעושים זה תמיד "לגרמייהו עבדין", המניע לשם פניה אישית. אצל יהודי הרצון לטוב נובע מהתקשרות אל עצם הטוב, לא רק טוב המתיחס לרע אלא טוב של "חלק אלוה ממעל", שהוא חלק מה'. בכל אופן זו תוצאה של ההדרדרות של העולמות התחתונים:

הנקראים "הרי בתר" – "טורי דפרודא".

עולמות הפרוד נקראו בזהר "הרי בתר". כל אחד הוא הר נפרד. הר זו הרגשת היש הנפרד, שכל אחד מתרומם כמו הר במדבר שכל אחד נפרד מן השני. בתר הוא מלשון בתירה וכריתה [ברית בין הבתרים]. בזהר מתורגם הבטוי הזה "טורי דפרודא" – הרים מפורדים".

עיקר דלוג זה הוא מרשימה וקו לעשר ספירות עד העשיה [זה פשט המאמר של ר' הלל]. אך ידוע שבכללות א"ק נקרא אדם דבריאה והקו הוא סוד האצילות שלאחר הצמצום. נמצא שעיקר דלוג זה השלישי הוא מאצילות לבי"ע בכלל ובפרט. בכלל היינו מאור הקו להתלבש בא"ק, ובפרט היינו מסוף הארת קו האין סוף ב"ה שביסוד ז"א דאצילות להשפיע כח הבריאה יש מאין במלכות דאצילות כאשר יורדת ובוקעת את הפרסא שבין אצילות לבריאה להיות "ראש לשועלים".

בקטע המקורי שבדברי ר' הלל נאמר שהדלוג הזה, השלישי, הוא "מקו לעשר ספירות ועד העשיה", והפשט הוא גם עד לאדם קדמון שגם בו יש עשר ספירות. מה ההבדל בין אדם קדמון לעולם האצילות? בעולם האצילות עשר הספירות הם ספירות של אורות בכלים ואילו בא"ק אלו עשר ספירות של אורות בלי כלים, 'גברא' ללא 'חפצא'. מה ההבדל בין עולם האצילות לעולמות התחתונים? בעולם האצילות עשר הספירות הם במצב של תקון, של אחדות, הם נקנים לה', ואילו בעולמות התחתונים עשר הספירות אינן מתוקנות, אינן נקנות. זה פשט הדברים.

אבל, בכללות נקרא אדם קדמון 'אדם דבריאה', כתר של עולם האצילות נקרא 'אדם דיצירה' ואילו כללות עולם האצילות נקרא 'אדם דעשיה'. אלו בי"ע דכללות. כלומר, זה שהדלוג השלישי הוא מן הקו אל אדם קדמון ולמטה ממנו, זה כיוון שהמשמעות הכי פנימית של הדלוג הזה הוא מאצילות לבריאה. במערכת כללות העולמות, הקו הוא האצילות הכללית שאחר הצמצום [האצילות הכללית – 'אדם דאצילות' –  שלפני הצמצום זה אור אין סוף, עד הרצון  להיטיב]. הקו הוא מה שהתפארת דאין סוף בוקע דרך מלכות דאין סוף דרך המלבוש – מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" –  לתוך החלל הפנוי שנוצר באור אין סוף ומאיר בו, ולכן לאחר הצמצום זו האצילות הכללית.

לענינינו, כאשר הקו מדלג לאדם קדמון – 'אדם דבריאה' – זה כבר דלוג מאצילות לבריאה. מה שהסברנו עד עכשיו, שהדלוג הוא מעולם האצילות אל עולם הבריאה, זה הדלוג בפרטיות, אבל עכשיו זה הדלוג בכללות. זה מסביר לנו את מה שמשמע מלשון המאמר המקורי, שהדלוג השלישי הוא מן הקו לאדם קדמון.

יוצא לנו, שכל פעם שיש דלוג לבוא מאצילות לבריאה – זה הדלוג השלישי, הן בכלליות והן בפרטיות. כל פעם שיש דלוג לבוא לידי למאציל ואצילות – זה הדלוג השני. זה סוד החפיפה שיש לנו בין שני הדלוגים הללו. כיוון שביחס לפרטיות עולם האצילות הוא עדיין אצילות לכן הוא עדיין שייך לדלוג השני, אבל אם אנחנו נייחס למאציל ולאצילות – לא"ק ולעולם האצילות – את הכנוי 'אדם דבריאה', 'אדם דיצירה' ו'אדם דעשיה' אז הם עומדים כבר בצד השני של הדלוג השלישי.

 

נסים את המשפט האחרון:

וכן עד ז"א דאצילות [אדם קדמון, כתר דאצילות ועולם האצילות עד ז"א שבו] נקראו בי"ע דכללות "עולמות האין סוף".

עולם זה כח הגבול, אבל הבטוי 'עולמות האין סוף' [שמקורו בספר הזהר] זה כח הגבול שמתיחס לאין סוף, גבול שרק עכשיו יצא ממנו ועדיין קשור בו. זה בטוי שודאי מרמז להיות עולם האצילות שייך עדיין לדלוג השני, ולא לשלישי. הדלוג השלישי הוא אל 'עולמות הנבראים' וזו מדרגה אחרת לגמרי. אלו עולמות הרבוי שמתחילים:

ממלכות דאצילות נקראו בי"ע דפרטות "עולמות הנבראים".

 

נסכם בקיצור על ידי נתינת שמות לארבעת המדרגות, ביניהם נעשים שלשת הדלוגים, כנגד ארבע אותיות שם הוי':

 

י     עצמות

 

ה    אין סוףכללות הכח להשפיע בלי גבול

 

ו     אצילותכללות הכח להשפיע בגבול,

       רשימה וקו המאיר בא"ק ואצילות

ה    בריאה  – בי"ע הכלליים והפרטיים

 

בין ארבעת המדרגות הללו מתקיימים שלשת הדלוגים שלמדנו. כעת, לאחר שיש לנו את ההדרגות הללו, נוכל להבין הרבה יותר טוב את המשמעות הפנימית שיש בכל דלוג ודלוג [באצילות כתבנו 'רשימה וקו' ששם בעיקר הכח להשפיע בגבול וכח זה 'מאיר גם בא"ק ובאצילות', כמו שהסברנו].

נזכיר שוב, בחיצוניות הדלוגים מדגישים לנו את המרחק ההולך וגדל, בעוד שבפנימיות באים הדלוגים הללו לחבר ולייחד.

 

 

* * *

 

 

אנחנו ממשיכים בנושא שלנו, שלשת הדלוגים מעצמות לאין סוף, מאין סוף לרשימה וקו ועד לעולם האצילות ומאצילות לבריאה. כדי להפשיט את הדברים הסברנו שהדלוג הראשון הוא דלוג מהעלם עצמי לגלוי עצמי, מ'לא רוצה' ל'רוצה' בתוך עצמותו יתברך. הדלוג השני הוא בעיקר מגלוי של כח בלי גבול להשפיע אל כח להשפיע בגבול, וכל זה באחדות מוחלטת. הדלוג השלישי הוא הדלוג מאחדות לרבוי, מאצילות לבריאה.

בסוף השעור הקודם הסברנו את הקושי שיש במה שכתוב בשם ר' הלל. שם כתוב שהדלוג השני מסתיים ב"רשימה וקו" והדלוג השלישי הוא משם "לעשר ספירות עד העשיה". הסברנו שהמילים "רשימה וקו" כוללים את כל מה שנכלל בכח הגבול שנמצא עדיין במצב של אחדות, וזה מגיע עד סיום עולם האצילות. זה למרות שגם בא"ק וגם בעולם האצילות יש עשר ספירות. לכן הם מצד אחד שייכים לדלוג השני ומצד השני שייכים לתחלת הדלוג השלישי. בלשון הקבלה והחסידות זה שהארת הקו, שבכוחו לברוא יש מאין, מגיעה עד לסיום עולם האצילות, כולל הכלים שבו.

כדי להסביר את זה יותר הסברנו, ששני המדרגות הללו – אדם קדמון ועולם האצילות – נקראו בקבלה בריאה-יצירה-עשיה של כללות העולמות, שלשה מיני אדם, ואילו 'אדם דאצילות' שמאיר לאחר הצמצום הראשון של 'עץ חיים' – שהוא הדלוג השני אצלנו – הוא קו אור אין סוף ב"ה, והוא מדלג אחר כך לשלשה מיני אדם דבי"ע, שהם א"ק-כתר דאצילות ואצילות. לפי זה, א"ק ובעולם האצילות שייכים לדלוג השלישי, "מקו לעשר ספירות", מאצילות לבריאה. אבל מצד שני היות ובעולם האצילות [וכל שכן בא"ק] מאיר אור הקו, כלומר שיש בו עדיין כח בורא ולא כח נברא, הוא שייך עדיין לדלוג השני. כאן עצרנו בשעור הקודם.

 

מה שרציתי להוסיף הערב הוא, שזה שאנו מכנים את המדרגות הללו בשמות 'אדם' – 'אדם דבריאה' 'אדם דיצירה' 'אדם דעשיה' – אנו מכוונים למדרגה יותר פנימית מאשר כשהם רק 'עולם' – עולם האצילות. עולם האצילות מכונה כאן 'אדם דעשיה', כאשר אצילות היא המדרגה הכי גבוהה בעוד עשיה היא הכי נמוכה. בפרק ארבעה עולמות שבספר הזה מוסבר שארבעה מיני אדם הם פנימיים לארבעת העולמות ובמקום שמסתיימים ארבע מיני אדם, ב'אדם דעשיה' שהוא עולם האצילות, שם מתחילה מערכת ארבע העולמות בריאה-יצירה-עשיה. כלומר, המדרגה הנמוכה של ארבע מיני אדם – 'אדם דעשיה' – מתלבשת בפנימיות המדרגה הגבוהה מארבעת העולמות – עולם האצילות.

בהתבוננות שהסברנו לפני שבוע היה הסדר הפוך מזה: היות עולם האצילות – עולם האצילות זה בגלל היותו שייך למדרגת הקו. הוא עדין מקבל ממנו את הכח לברוא יש מאין וממילא הוא עדיין שייך לדלוג השני. מה שאין כן היות עולם האצילות [וכל שכן א"ק] אדם – אדם דעשיה ודיצירה [ובא"ק: אדם דבריאה] – זה משייך אותו לדלוג השלישי, מאצילות לבריאה.

יוצא מזה פרדוקס, שהפנימיות שייכת לדלוג השלישי ואילו החיצוניות מקבלת מן הדלוג השני, שהוא באין-ערוך גדול ממנו. הדלוג השני זה לתת כח אלוקי להשפיע בגבול, להעניק כח לברוא יש מאין, והוא מתלבש בעולם האצילות. יש בו כח הבורא לברוא את עולם הבריאה, שלמטה ממנו. מה שאין כן ברגע שאת אותה המדרגה אני מכנה, מצד פנימיותה, בכנוי 'אדם דעשיה' אז זו ודאי מדרגה שמקבלת מן האצילות שגבוהה בשלש מדרגות מעליה – מן הקו בעצמו. הקו מדלג מעצמו לא"ק, שהוא 'אדם דבריאה', וממנו לאצילות, ל'אדם דיצירה ועשיה'.

שוב ובמילים אחרות: הפנימיות של המדרגות אדם קדמון, כתר דאצילות ועולם האצילות זה עשר הספירות שבהם, למרות ששוררת בהם אחדות, והכנויים שלהם – 'בריאה-יצירה-עשיה' – הם ביחס לאצילות של הקו. הקו, לעומתם, הוא 'לא אדם'. כלומר, הם מקבלים ושייכים לדלוג השלישי. מה שאין כן בחיצוניות אותן המדרגות יש גלוי והארת הקו לברוא יש מאין, ועל שם כך הם שייכים לדלוג השני, מבלי גבול לגבול. הדבר הזה – היכולת לברוא יש מאין – מבואר באותה האגרת בתניא (אגרת כ) והוא מתלבש בכלים של עולם האצילות. כלומר, היכולת והכח לברוא מתלבש דוקא בחיצוניות של כל אותן המדרגות.

שוב, הפנימיות שמכונה אדם – אדם דבריאה, אדם דיצירה, אדם דעשיה – מקבלת מן הדלוג השלי. היא מקבלת מן הקו שמכונה 'לא אדם', המדלג אל שלשה מיני אדם הללו. מה שאין כן, החיצוניות של כל אותן המדרגות מקבלת מעצמות כוחו יתברך לברוא יש מאין, ועד סוף עולם האצילות יש כת בחיצוניות – אלו הכלים – לברוא יש מאין. בא"ק אמנם אין עדיין כלים, אבל יש בו 'כלים דקים'. כלי דק הוא החיצוניות שלו, שמקבל מן הדלוג השני. בשניהם, גם באצילות וגם בא"ק, החיצוניות מקבלת את הכח לברוא יש מאין מן הדלוג השני.

בלשון האריז"ל: בכל מדרגה החיצוניות מקבלת מן האור המקיף בעוד הפנימיות מקבלת מן האור הפנימי. האור המקיף הוא אור יותר נעלה, ולענינינו הוא אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון, העגול הגדול, שמדלג לכל החיצוניות של המדרגות שמא"ק ועד סיום עולם האצילות. כמו שהארת הקו מאירה עד סוף עולם האצילות כל גם, במדה מסוימת, העגול הגדול מדלג ישירות ומאיר את חיצוניות המדרגות שמא"ק ועד סיום עולם האצילות, על מנת להעניק כח באצילות לברוא יש מאין.

עד כאן היה חזרה לשם הבהרת הענינים עליהם דברנו בפעם שעברה.

 

 

עד היום ראינו את שלשת הדלוגים – מהעלם לגלוי, מבלי גבול לגבול, מאחדות לרבוי – כאשר כל דלוג הוא מן ההיפך אל הפכו. כעת, לאחר שסיכמנו את השלד העיקרי של ההתבוננות, ניתן להוסיף לו כמה רמזים להמתיק אותו:

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com