נתחיל ללמוד את אחד השערים היסודיים מן הספר שלנו, שער שלשה דלוגים (עמוד קפח). מבין חמישים השערים של הספר, חמשת השערים הראשונים הם עיקרי החכמה הזו, והוא האחרון שעוד לא למדנו. הנושא בו הוא לפרש את דברי ר' הלל מפאריטש שהובאו בראשו. הנושא הזה – שלשה הדלוגים – הוא מן היסודיים ביותר והוא בא לתאר את כל השתלשלות העולמות – כל מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכל עבודת האדם – במבנה של שלשה דלוגים. בשעור אחר למדנו את הסוד הזה של ר' הלל באופן אחר קצת, על המאמר 'הרכבת אנוש לראשנו' עם ביאור שכתבנו, ומי שרוצה הרחבה והשלמה למה שנלמד כאן מוזמן לעיין שם.

נתחיל לקרוא [כל הקטע הודפס רק לאחרונה כאשר הצטוט אינו לשונו המקורית של ר' הלל אלא של אחד מתלמדיו]:

בענין הדלוגים מר' הלל ז"ל, דלוג אחד מעצמות לאין-סוף, ודלוג שני מאור אין סוף לרשימה וקו, ודלוג שלישי מקו לעשר ספירות עד העשיה. וזה ג' בחינות קדושות וגם ג' בחינות אתוון רברבין ואתוון בינונין ואתוון זעירין, וזה ג' בחינות יחיד אחד וקדמון. וזהו האריכות של אחד להמשיך בחינת יחיד לבחינת אחד וזה בחינת ברוך מעצמך מאליו וממילא לבחינת ה' היינו ב' בחינות רשימה וקו וגם לעשר ספירות המיוחדים בעצמותו, אלהינו היינו בחינת נשמות בגופים (ספר לקוטי הגהות לספר התניא, הוצאת קה"ת, עמוד פט).

לפני שנתחיל בהסבר הדברים, שזה מה שנעשה בשער הזה, נקדים הסבר כללי לכל ענין הדלוגים. עוד לפני כן, צריך להבחין כאן שהמושג 'עצמות' אינו זהה עם המושג 'אור אין סוף'. את ההבחנה הזו לא תמצאו באף אחד מספרי הקבלה, ואפילו לא את הבטוי 'עצמות' בפני עצמו. בקושי תמצאו את הבטוי 'אור אין סוף'. המושג הזה, וכל שכן ההבחנה הזו בין עצמות לאור אין סוף, שלא רק שאינם זהים זה עם זה אלא שמוכרח להיות ביניהם דלוג – וזה הדלוג הכי עצום – כדי שהעצמות תופיע בסוד 'אור אין סוף', שייכת לתורת החסידות. במילים אחרות: גלוי אור אין סוף מתוך עצמותו יתברך הוא דלוג יותר רחוק מאשר גלוי אור אין סוף בתוך העולם הזה התחתון. זו הבחנה ראשונה.

אבל קודם לכן צריך להסביר יותר את המושג דלוג. דלוג הוא מעבר ממדרגה למדרגה כאשר אין שום ערך או יחס ביניהם. לכן זה לא יכול להיות מעבר מסודר ומודרג – 'בסדר והדרגה' בלשון החסידות – בגלל שאי אפשר לקשר בין שני המצבים של התהליך. לכן אין שום דרך להגיע ממדרגה למדרגה אלא על ידי דלוג הערך.

הדוגמה לכך היא יהודי שצריך למסור את נפשו על קדוש ה', שהוא צריך לגלות כוחות שאינן בשום ערך לכוחות שלו. על פי טבע אין לו שום יכולת לגלות את הכח הזה. זה דלוג מלמטה למעלה, שצריך לגלות כוחות בנשמה שלו, כוחות שאף פעם לא יגיעו לידי גלוי בצורת עבודה מסודרת, גם עבודת ה' מסודרת. אפילו אם יעבוד את ה' בצורה מסודרת 120 שנה הוא לא יגיע לגלוי הכוחות הנעלמים הללו. לשם כך עליו לדלג – כמו נחשון בן עמינדב שקפץ לים – דלוג הערך. זה דלוג מלמטה למעלה.

הדלוגים שכתובים בשער הזה הם דלוגים מלמעלה למטה. החסידות מלמדת אותנו שכל המדרגות מעצמות ה' ועד ליתוש הכי קטן בעולם שלנו – הכל נכלל בשלשה דלוגים אלו. אם נבין אותם מלמעלה למטה נוכל גם להבין איך לדלג אותם מלמטה למעלה בעבודת ה'.

שוב, דלוג זה מעבר של אין-ערוך, כאשר הדלוג הכי גדול כאן הוא הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף, והוא מתחדש בספרי החסידות והוא הדבר שהכי נוגע לעבודת ה' – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

נסקור את שלשת הדלוגים: הדלוג הראשון הוא מעצמות לאור אין סוף כמו שאמרנו. הדלוג השני הוא מאור אין סוף לרשימה וקו. על פי פשט, הכוונה היא לצמצום הראשון, בו פותח ספר עץ חיים – הספר היסודי של הקבלה – של האריז"ל. אור אין סוף צמצם את עצמו, ועל ידי הצמצום הזה נשאר רשימו בתוך החלל הפנוי מן האור, ולאחר מכן בקע אור, בצורת קו וחוט דק, להאיר את החלל החשוך ולמדוד את מציאות הרשימו, שממנו נתהוו כל העולמות כולם – החל מאדם קדמון ועד עולם הזה התחתון. זה נקרא 'רשימה וקו'. על מנת לגלות ולצור את הרשימה והקו היה צריך לעשות צמצום בתוך אור אין סוף. הצמצום הזה הוא בעצמו דלוג, דלוג ממצב של אור אין סוף למצב של רשימה וקו. רשימה וקו זה כמו כח החומר וכח הצורה של כל מעשה בראשית. הכח ההיולי – האפשרות של חומר – זה הרשימו, ואילו האפשרות של צורה – כלומר, הכח שמצייר את החומר ונותן לו צורה – זה סוד הקו.

אחר כך, הדלוג השלישי הוא הדלוג משני המצבים הללו של חומר וצורה בכח למציאות של עולמות בעלי עשר ספירות, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין.       הרשימה והקו הם עדיין אלקות. בכתבי האריז"ל כתוב שהקו זה עדיין ה', זה עדיין הקדוש ברוך הוא, ובזהר ובחסידות הוא נקרא 'אור אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין'. זה לא דבר נאצל או נברא. מציאות העולמות היא 'מציאות מחודשת' בעוד המציאות של הרשימו ושל הקו היא 'מציאות קדומה'. כתוב, שהרשימו נשאר מנקודה שלפני הצמצום שלא נגע בה הצמצום הראשון. הוא לגמרי קדמון. הקו לעומתו, הוא פעולה חדשה של המשכת אור אל תוך החלל, ובכל זאת הוא נמשך ישירות מאור אין סוף שלפני הצמצום ולכן הוא גם קדמון. פעולת ההמשכה היא פעולה מחודשת אבל הקו בעצמו אינו מחודש. אם כן, הדלוג ממציאות קדומה – רשימו וקו – אל מציאות מחודשת של עולמות הוא דלוג הערך לגמרי.

כוון שהחסידות, במונחים הללו של ר' הלל, כוללת את כל סדר ההשתלשלות בשלשת הדלוגים צריך להבין יותר מה קורה בכל פעם שיש דלוג. כלומר, איזה מעבר מתרחש בכל דלוג. למשל: כעת אמרנו שהדלוג השלישי הוא מעבר ממציאות קדומה למציאות מחודשת. מהם המעברים האחרים (רק בקצור וכהקדמה, כי זה בעצם תוכן השער שלנו)?

המעבר שיש בדלוג השני, בצמצום של 'עץ חיים', הוא מעבר מ'בלי גבול' ל'גבול'. המציאות של אור אין סוף היא מציאות של בלי גבול ואילו המציאות של הרשימו היא מציאות של גבול, של כח-הגבול. זה מעבר אין סופי.

לאור זה, את המעבר הקודם מרשימה וקו לעולמות א"ק אבי"ע אפשר לכנות קצת בסגנון אחר. המעבר הזה הוא מעבר מאחדות לרבוי. כל דבר מחודש מוסיף משהו לקיים הקודם, הנצחי. על ה' כתוב "אני הוי' לא שניתי", שה' לא משתנה, ושואלים בכל ספרי הקבלה שאם יש משהו חדש, כמו בתפלה של יהודי "יהי רצון" שזה חידוש במציאות, חדוש ברצון ה', וזה לכאורה שנוי ורבוי. זו לא אחדות פשוטה. זה לכאורה כל חידוש מוסיף שכבה על גבי ה"אחד יחיד ומיוחד". לכן, הדלוג הזה הוא באמת מעבר בין אחד לרבים.

ידוע, שכל ספרי המחקר מתחילים עם השאלה הזו – שהיא באמת לא מובנות בשכל אנוש בכלל – 'איך הרבים יוצאים מן האחד?'. כל שאלה מן הסוג הזה – שאלה של 'איך יתכן?' – היא זהה למה שאנחנו קוראים כאן דלוג. המילה הזו, דלוג, היא התשובה לשאלה הלא-רציונאלית של החקירה האנושית. זה נקרא סוד הצמצום. שוב, השאלה איך מתחיל רבוי מאחד היא השאלה איך מתחיל חידוש מן הקדמות, והיא סוד הדלוג השלישי.

הסוד של הדלוג השני הוא 'איך יתכן גבול מבלי גבול?'. זה ממד אחר לגמרי. הדלוג הראשון זה גלוי מהעלם. זו השאלה 'איך יתכן שאור יתגלה מתוך ההעלם העצמי של מדרגת 'יחיד', של עצמותו יתברך?'.

גם בתוך הנפש יש את הסוד של שלש התעלומות הללו: יש תעלומה של עצם הגלוי. 'איך יתכן שמשהו יתגלה?'. אפילו שזה גלוי בינו לבין עצמו זו עדיין תעלומה. עצמות היא מלשון עצימת עיניים ואיך יתכן שמתוך המצב הראשון של עצימת העיניים הם נפתחות ורואים משהו? איזה גלוי שלא יהיה, קודם היה חשך מוחלט אז איך פתאם מתגלה משהו. זו תעלומה ראשונה. תעלומה שניה היא 'איך יתכן גלוי של גבול מתוך בלי-גבול?', 'איך יתכן סוף מתוך אין סוף?', כאשר הסוף הוא עדין במדרגה של קדמון שמתגלה לאחר הצמצום הראשון. אחר כך,  התעלומה האחרונה היא 'איך יתכן רבוי מאחד?'. זה יסוד כל החסידות, שכל דבר באלוקות משתקף בנפש ו"מבשרי אחזה אלוה", ועל כן צריך להבין את כל הדברים הרמים והנשגבים האלה ולקשר אותם אל תוך הנפש.

נסכם את ההקדמה, וקודם לכן נעמיק עוד קצת בהסבר המושג דלוג. דלוג הוא מעבר ממצב להיפוכו ולכן אינו יכול להיות בסדר והדרגה. סדר והדרגה יכול להיות בהתפתחות איטית ועקבית כאשר קטן נעשה גדול או בכיוון ההפוך, בהידרדרות, כאשר גדול נעשה קטן. בסדר של התפתחות אותו הדבר שהיה קטן הולך ומתפתח. מסופר בגמרא שכאשר ראו החכמים את אביי ורבא בקטנותם אמרו עליהם "בוצין מקטפיה ידיעא" [=הקישוא מקטנותו נודע], כלומר שמי שיש לו טביעת עין טובה יכול לראות בדיוק את הצורה המושלמת של מה שעתיד לצמוח ממנו בעתיד, את מה שנכלל בו בכח. זה נקרא סדר השתלשלות, סדר והדרגה. מה שאין כן דלוג. דלוג זה מדבר להיפוכו. זה לא שייך שיתפתח בצורה מסודרת כי להתפתח זה או להיות יותר גדול או יותר קטן ואילו דלוג זה להיפך אותו המצב. זה ממצב של עצמות אל ההיפך, אל הגלוי, וכן ממצב של רשימה וקו אל מצב של ההיפך מזה, של עולמות.

באופן פשוט במתמטיקה לומדים ששני מינוסים – היפך ועוד היפך – זה פלוס ולפי זה הייתי צריך לחזור למצב הראשון, ואילו כאן יש שלשה מינוסים, שלשה דלוגים, שונים. כאן אני לא חוזר להתחלה. למה? כי זה במישורים שונים. בכל פעם אני הולך לכיוון ההפוך אבל לא חוזר לקודם אלא אני הולך לכיוון שלישי. זה הרבה יותר עמוק מחשבון פשוט – מצבים הפוכים במישורים שונים.

נדגים את המעבר הזה על הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף, מהעלם לגלוי. זה כמו ילד קטן שלא רוצה לאכול כלום, שום דבר, ופתאם הוא רוצה. זה מעבר בנפש מ'לא' מוחלט ולרצון למשהו. זה דבר והיפוכו. זה משל לדלוג הראשון, ממצב של 'לא רוצה כלום' בהחלט – ואצל הקב"ה 'לא רוצה' זה לא רוצה מוחלט –  אל מצב של רצון וזו תעלומה תהומית.

זה נקרא דלוג. כך זה בכל דלוג, זה מעבר מדבר להיפוכו, מ'לא' ל'כן' או הפוך ושלשת הדלוגים הללו כוללים בקרבם את כל מעשה בראשית והשתלשלות העולמות כולם. עד כאן ההקדמות וכעת נתחיל לקרוא את הציטוט שוב, תוך הסבר קצר (שיתבאר יותר בהשמך העשר. הסיום שלו לא ברור כל כך כי, כאמור, זה כתב יד של תלמיד):

בענין הדלוגים מר' הלל ז"ל, דלוג אחד מעצמות לאין-סוף [כמו שהסברנו: מהעלם לגלוי, מ'לא רוצה' מוחלט ל'רוצה' אמיתי], ודלוג שני מאור אין סוף לרשימה וקו,

מבלי גבול לגבול, ולא גבול בפועל אלא גבול בכח: רשימו הוא הגבול של החומר בכח והקו הוא הגבול של הצורה בכח, ובכל זאת זה כלח הגבול שיוצא מן הבלי גבול האמיתי, האין סופי. לכן זה דלוג.

ודלוג שלישי מקו לעשר ספירות עד העשיה [כלומר, כל העולמות ב"חדא מחתא"]. וזה ג' בחינות קדושות

מה שאנחנו אומרים בכל פעם "קדוש קדוש קדוש". קדוש זה מובדל לגמרי מן המציאות שלי ובזה הוא אחרת, הפוך, לגמרי ממני. אם אנחנו אומרים על ה' שהוא "קדוש קדוש קדוש" זה סימן שהוא נבדל מן הנבדל מן הנבדל מאתנו. הוא למעלה מאתנו בשלש הבדלות גמורות, אמיתיות. הוא 'אין ערוך' של 'אין ערוך' של 'אין ערוך' עד לעצמות ממש, ולא רק אור אין סוף. כלומר, ה' בעצמו נבדל ממני על ידי אותם שלשה דלוגים.

בעבודת האדם שאומר "קדוש קדוש קדוש" זו עבודת דלוג מלמטה למעלה. מיד אחרי זה הוא מביא דוגמה של המשכה מלמעלה למטה:

וגם ג' בחינות אתוון רברבין ואתוון בינונין ואתוון זעירין,

כתוב שאות זה מלשון "אתא בקר" [=הבקר בא והופיע]. משהו חדש שמופיע באופק – "אתא מרבבות קדש". כל הסוד של אותיות הוא בעצמו דלוג. לא המדרגות בעצמן אלא הדלוג בין המדרגות. יש באותיות כח "לדלג על ההרים". המדרגות הן כמו הרים, שבאותיות יש כח לדלג ביניהן.

למה יש שלש סוגי אותיות? האותיות הגדולות – כמו האות ב רבתי של המילה בראשית – הן הדלוג הראשון. צריך להבין בכל מקום למה אות מסוימת היא אות גדולה [למשל: ספר בראשית פותח באות ב ואילו ספר דברי הימים פותח באות א של המילה אדם], וכל אות היא צינור מיוחד, מסלול מיוחד, המעביר את השפע על פי ציור האות המיוחד לה, אבל עצם היותה האות גדולה זה סוד הדלוג מעצמות לאור אין סוף, מהעלם לגלוי אין סוף. אמנם, צינור הוא שביל מסוים, והיה ניתן לחשוב שקפיצה ודלוג זה בלי מסלול מוגדר מראש, אבל זה לא כך. גם נחשון בן עמינדב שקפץ אל תוך הים למעלה מטעם ודעת הוא ודאי קפץ באות ה הגדולה, המיוחד לשבטו – שבט יהודה שהוא היה נשיאו.

שוב,  הוא מסביר שאם האות היא אות גדולה אז הדלוג שלה הוא מעצמות לאור אין סוף. אם האות היא אות בינונית – כמו רוב אותיות התורה – אז הדלוג הוא מאין סוף לקו. לפי זה, אפשר לומר שכמעט כל התורה מרמזת לצמצום הראשון. ובאמת, כתוב בחסידות שכל השכל והסוד של המצוות זה איך להלביש ולהכניס את הבלי-גבול אל תוך הגבול. זו הכללות של כל התורה כולה. לא איך להוציא רבים מאחד, או איך להוציא חידוש מתוך קדמות.

איך להוציא חידוש מתוך קדמות זה כבר הסוד של עבודת התפלה, של האותיות הקטנות [הסידור היה צריך להיות כתוב באותיות קטנות...]. התפלה "יהי רצון מלפניך", שיהיה רצון חדש, היא בסוד האותיות הקטנות. מהי האות הקטנה הראשונה בתורה? האות ה של המילה "בהבראם", שעליה דרשו חז"ל "אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם'", רמז לאות ה שנוספה לשמו. מה ענינה של האות ה הזו? זה שנוי המזל שלו על ידי רבוי תפלות – "אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד". הקב"ה עשה בכוונה את האבות עקרים ואת האמהות עקרות בטבע כדי שישנו את הטבע על ידי רבוי תפלות.

מסופר על הבעש"ט שהיה בדרכו לארץ ישראל ועבר דרך איסטנבול והיו שם זוג עקרים שרדפו אחריו מפולין כדי להתברך ממנו בפרי בטן. זה היה ערב פסח והם היו עשירים והכינו את כל צרכי החג לכבוד הבעש"ט בטרחה גדולה, ובסוף הסדר הבעש"ט בירך אותם שבזכות הטרחה יזכו לבן באותה השנה. באותו לילה ענו לבעש"ט בעלית נשמה ש'גומרים אתו חשבון' והוא מאבד את חלקו מן העולם הבא לגמרי, כיוון שגזר דבר שעל פי טבע לא אפשרי. יש זוג שיכולים על פי טבע להוליד רק שיש קשיים ואז אפשר להתגבר עליהם בעזרת ברכה של צדיק, אבל אצל הזוג הזה זה היה פשוט בלתי אפשרי, ואם הקב"ה ברא את הטבע אז הוא רוצה בקיומו. פתאום בא הבעש"ט וגוזר ההיפך, לגמרי נגד הטבע, ולכן על מנת לקיים את הברכה שלו – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – לוקחים ממנו את העולם הבא שלו. כמובן, הבעש"ט משח שמחה גדולה, שסוף סוף יוכל לעבוד את ה' לשם שמים, ללא ציפיה לקבל תגמול כל שהוא – "אני היום ילידתיך" [ברגע שצדיק האמת מתחיל לעבוד את ה' הוא מרגיש שהוא נולד מחדש]. התכלית היא לעבוד את ה' ולא את העולם הבא. ה' מתלבש ברצון שלו, במצוות, ובכל מצוה שמקיימים – "שכר מצוה – מצוה". עולם הבא יכול להיות הגלוי הכי גדול, גלוי אור אין סוף, אבל עצמות ה' זה למעלה מעלה מזה.

זו דוגמה לשנוי מעשה בראשית, ואותו הדבר היה אצל אברהם ושרה שהתפללו כל השנים. בסוף, כשזכו, ה' הוסיף את האות ה לאברהם והיא מרומזת באות ה הקטנה של "בהבראם". זו אות ה של תפלה, של תפלות כל השנים שעשו שנוי במעשה בראשית. זה דלוג מרשימה וקו למציאות של עשר ספירות. אלו האותיות הקטנות.

שוב, האותיות הקטנות של הדלוג השלישי הן אתיות התפלה, שכן התפלה היא בקשה לשנוי מציאות וזה מעבר ודלוג ממציאות קודמת למציאות מחודשת, מאחדות לרבוי. על התפלה ביחס לתורה אומרים חז"ל "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?", שתפלה עוסקת במציאות החולפת, המשתנה, הלא-נצחית. התורה היא 'חיי עולם' ואינה עוברת. ענינה הוא להמשיך את הנצחיות והבלי-גבול אל תוך הגבול וכן אותיות התורה ברובן הן אתוון בינונין.

לפי זה, מהם האותיות הגדולות? זוהי התשובה שלמעלה מהתורה. כששאלו את התורה מה יעשה החוטא היא ענתה שיביא קרבן ויתכפר לו ואילו כששאלו את הקב"ה הוא אמר שיעשה תשובה ויתכפר לו. סוד התשובה שייך לעצמות ה' שלמעלה מגלוי אור התורה. תורה היא אור, אור שיודע להמשיך את הבלי גבול אל תוך הגבול, אבל היא רק אור. זה גלוי השרש ממש, גלוי האין סוף בתוך החשך המוחלט. מה זה בעל תשובה? זה אחד שקודם לא רצה בשום אופן להיות 'דתי'..., בהחלטיות וכעת התגלה בו 'רוצה' אמיתי. הוא התהפך. זה הדלוג הראשון (בהמשך נסביר את שלשת הדלוגים בעבודה בהרחבה. כאן רק 'טעמנו' מעט).

כל זה היה ביחס לשלשת סוגי האותיות, כאשר כל אות היא הדלוג בין מדרגה למדרגה. שוב, האות עצמה אינה המדרגה אלא הדלוג שביניהן. כל הספר הזה עוסק בסוד השם י-ה-ו-ה שכולל ארבע מדרגות, אז איך מתקשרים כאן שלשה דלוגים? שלשת הדלוגים הם שלשה קשרים בין ארבע מדרגות – כל דלוג הוא מעבר ממדרגה קודמת אל מדרגה הבאה –  ולכן הסוד הזה הוא הסוד העמוק ביותר של ארבע מדרגות שם הוי'.

נמשיך הלאה:

וזה ג' בחינות יחיד אחד וקדמון.

את המשפט הזה נשאיר להמשך, שכן שלשת המדרגות – יחיד אחד וקדמון – שייכות לאור אין סוף שלפני הצמצום הראשון של 'עץ חיים', שהוא הדלוג השני אצלנו. יחיד הוא כנוי לעצמות ולאור הנכלל בו, אחד הוא גלוי האור וקדמון הוא ההשערה בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל אחר הצמצום הראשון. לפי זה, הדלוג הראשון אצלנו הוא ממדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד' ואילו הדלוג השני בא לאחר שלשתם, כל שכן הדלוג השלישי למציאות העולמות. לכן המשפט הזה קצת מוקשה ולכן נשאיר אותו להמשך. רק נרמוז, ששלשת המדרגות – יחיד אחד קדמון – כאן לא באות לתאר את הדלוגים עצמם אלא באות לתאר את שרשי המדרגות מהם ואליהם מדלג כל דלוג. כלומר, קדמון הוא השרש של מציאות הרשימו והקו ושל כל העולמות, וכך הלאה.

נמשיך לקרוא:

וזהו האריכות של אחד להמשיך בחינת יחיד לבחינת אחד

כתוב בחז"ל ש"כל המאריך האחד מאריכים לו ימיו ושנותיו", כלומר שצריך בקריאת שמע להאריך בפסוק הראשון במיוחד במילה אחד, ובמיוחד באות ד שבה. האות הזו נכתבת בספר תורה כאות גדולה, אות של הדלוג מעצמות לאור אין סוף. עצמות זה מדרגת 'יחיד' ואור אין סוף זה מדרגת 'אחד'. להאריך באחד זה להמשיך את היחיד אל תוך האחד. זה נקרא לדלג את הדלוג הראשון. זה דלוג של תשובה, דלוג של מסירות נפש, שלמעלה מן התורה.

כאן יש כבר חידוש. הייתי יכול עד עכשיו לחשוב שדלוג הוא הפסק גמור – כמו שאומרים 'לשרוף את כל הגשרים' – מיכולת ההתקשרות למדרגה הקודמת כי זה דלוג מן ההיפך אל ההיפך. כך זה על פי שכל, כי אתה לא יכול לדלג ולהישאר בו זמנית במדרגה הקודמת. אבל הסוד הפנימי פה שאף על פי שבחיצוניות אני מדלג מן ההיפך אל ההיפך, בפנימיות הדלוג מקשר בין שני ההפכים ומיחד אותם. על מנת ליחד בין הפכים צריך עבודה עמוקה בנפש, וזו העבודה של האריכות באחד. אריכות באחד זה להמשיך את מדרגת היחיד אל תוך מדרגת האחד.

תמיד שואלים למה אומרים "ה' אחד" ולא 'ה' יחיד' הרי יחיד זה העלם ואילו אחד זה גלוי? כעת זה מובן, שלהמשיך את היחיד אל תוך האחד זה יותר מאשר רק יחיד. כל העבודה שלנו היא עבודה של גלוי – "אנן פועלי דיממא", פועלי יום של גלוי אור ביום. בעצמות ממש אין עבודה, אין חידוש. לגלות עצמות – שזה היפך הגלוי שהרי עצמות משוללת גלוי – זה כבר עבודה. זה הפנימיות של הדלוג שמיחד את המדרגות.

אחרי שהסביר בקצור נמרץ את הפסוק הראשון של קריאת שמע הוא עובר להסבר את נוסח-המטבע הברכה שטבעו חז"ל במאה הברכות שחייב כל יהודי כל יום. הסוד של שלשה דלוגים הוא כל כך כללי שהוא קשור בכל דבר שאנו עושים כל יום: שלש הקדושות, האותיות, כוונת קריאת שמע וכעת זה על הברכות.

כל ברכה פותחת במילה 'ברוך'. ברוך זה לשון המשכה, וההטיה שלה היא בלשון נפעל – הדבר נמשך מאליו וממילא. העבודה של קריאת שמע היא עבודה של התקשרות הדעת על מנת להמשיך את היחיד אל תוך האחד, אבל העבודה בברכה היא עצם הגלוי שהדבר הזה ממילא נמשך. כמו שאני מאחל למישהו. זה להמשיך מתוך השרש:

וזה בחינת ברוך מעצמך [מן העצמות, באופן של] מאליו וממילא

ההמשכה הזו של 'ברוך' זה כל המציאות כולה כמו שהיא במדרגת קדמון, איך שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", את הרשימו, הקו ואת כל העולמות כולם. שם זה השרש של מה שאליו מדלגים בהמשך, בדלוג השני והשלישי. כשאומרים ברכה ממשיכים את היחיד ואת האחד – "ממילא ומאליו" – לבחינת קדמון.

איך אני יודע שהוא מדבר על בחינת קדמון? כאן הוא לא כותב בפרוש שמדובר על נוסח הברכות, רק שאומר שממשיכים מן המילה 'ברוך' אל 'הוי'' ובהמשך יסביר שמשם אל המילה 'אלהינו' אז מובן שזה נוסח של ברכה. יש מקום נוסף שבו מופיעה המילה 'ברוך' אחרי 'יחיד' ו'אחד' וזה בקריאת שמע, כמו שהסברנו קודם, ושם אחרי הפסוק הראשון אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ממילא מובן מזה שהברכה במשפט הזה – "ברוך שם" – מתיחסת למדרגת קדמון.

שוב, יש ההמשכה שנעשית כביכול בקושי רב והיא ההמשכה והדלוג מדבר להיפוכו, מלא-רוצה לרוצה באופן הכי מוחלט, מיחיד לאחד, ויש המשכה שנעשית "מאליו וממילא" והיא המשכה שרק מגלה את מה שכבר נמצא בשרש. זו ההמשכה מאחד לקדמון. לכן הדלוג הראשון דורש התקשרות הדעת – כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" – שעיקרה במילה "אחד", אבל במילה "ברוך" זה רק לכוון שהדבר כבר ברוך ומכאן והלאה הוא ממשיך ומתברך. זו הסיבה שהכוונה כאן בנוסח הברכה היא להמשכה מאחד לקדמון.

למה המשפט "ברוך שם כבוד מלכותו" שייך לנוסח הברכה? כי שניהם מטבע שטבעו חז"ל, מן התורה שבעל פה. הם קבעו את נוסח הברכה וקבעו לברך מאה ברכות בכל יום והם אלו שקבעו את המשפט "ברוך שם" אחר פסוק ראשון בקריאת שמע.

בפנימיות, כח מסירות הנפש והתקשרות הדעת שיש בפסוק ראשון של קריאת שמע הוא שייך לכח התורה שבכתב, לדלוג הראשון, ואילו חז"ל והתורה שבעל פה ביחס לתורה שבכתב זה כיחס בין האשה לאיש. יש בה אמונה פשוטה שהדברים המשכים ומתגלים "מאליו וממילא". במקום אחר התבאר שכוחו של האיש הוא בכח הבחירה, שבכוחי לבחור, וכחה של האשה הוא באמונה הפשוטה בה' ובהשגחה הפרטית.

עד כאן סוד המילה 'ברוך' – המשכה "מאליו וממילא". לאן זה נמשך?

לבחינת הוי' [להיות בחינת הוי', שזה כולל] היינו ב' בחינות רשימה וקו [שהן מטרת הדלוג השני] וגם לעשר ספירות המיוחדים בעצמותו [שזה נקרא אצלנו קדמון],

כלומר, "בחינת הוי'" כאן כוללת גם את המדרגה השלישית שהיא מטרת הדלוג השני (רשימה וקו) וגם את המדרגה הרביעית שהיא מטרת הדלוג השלישי (מציאות עשר ספירות, עולמות) כפי שהם בעצמותו יתברך. זה נקרא קדמון ולשם נמשך ה'ברוך'.

מה ההמשך? "אלהינו" זה כבר להמשיך מן הכח אל הפועל. עד שכל מה שיש באור אין סוף בבחינת קדמון יורד עם ירידת הנשמה אל תוך הגוף. 'אלקינו' זה האלוקות שלנו, שמתגלה בנו:

אלהינו היינו בחינת נשמות בגופים.

עד כאן ראינו דברי הציטוט מדברי ר' הלל בהסברה ראשונית וכעת נתחיל לקרוא מתוך דברי השער עצמו. הפרק הראשון הוא עיון חסידי, ללא רמזים, בנושאים שהם מן הקשים והעמוקים ביותר בתורת החסידות ובספר הזה, נושאים שדורשים התקשרות הדעת: