חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_הקדמה הדפסה דוא

הקדמה


נתחיל ללמוד את אחד השערים היסודיים מן הספר שלנו, שער 'שלשה דלוגים'. מבין חמישים השערים של הספר, חמשת השערים הראשונים הם עיקרי החכמה הזו, והוא האחרון שעוד לא למדנו. הנושא הנלמד בו הוא פרוש דברי ר' הלל מפאריטש שהובאו בראשו. הנושא הזה – שלשה הדלוגים – הוא מן היסודיים ביותר והוא בא לתאר את כל השתלשלות העולמות – כל מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכל עבודת האדם – במבנה של שלשה דלוגים. בשעור אחר למדנו את הסוד הזה של ר' הלל באופן קצת שונה, על המאמר 'הרכבת אנוש לראשנו' עם ביאור שכתבנו, ומי שרוצה הרחבה והשלמה אל מה שנלמד כאן מוזמן לעיין שם [כל הקטע הודפס רק לאחרונה כאשר הצטוט אינו לשונו המקורית של ר' הלל אלא של אחד מתלמדיו].

רקע

לפני שנתחיל בהסבר הדברים, נקדים הסבר כללי לכל ענין הדלוגים. עוד לפני כן, צריך להבחין כאן שהמושג 'עצמות' אינו זהה עם המושג 'אור אין סוף'. את ההבחנה הזו לא תמצאו באף אחד מספרי הקבלה, ואפילו לא את הבטוי 'עצמות' בפני עצמו. בקושי תמצאו את הבטוי 'אור אין סוף'. המושג הזה, וכל שכן ההבחנה הזו בין עצמות לאור אין סוף, שלא רק שאינם זהים זה עם זה אלא שמוכרח להיות ביניהם דלוג – וזהו הדלוג הכי עצום – כדי שהעצמות תופיע בסוד 'אור אין סוף', שייכים לתורת החסידות. במילים אחרות: גלוי אור אין סוף מתוך עצמותו יתברך הוא דלוג יותר רחוק מאשר גלוי אור אין סוף בתוך העולם הזה התחתון. זו הבחנה ראשונה.

אבל קודם לכן צריך להסביר יותר את המושג דלוג. דלוג הוא מעבר ממדרגה למדרגה כאשר אין שום ערך או יחס ביניהם. לכן המעבר לא יכול להיות מסודר ומודרג – 'בסדר והדרגה' בלשון החסידות – בגלל שאי אפשר לקשר בין שני המצבים של התהליך. לכן אין שום דרך להגיע ממדרגה אל מדרגה אלא על ידי דלוג הערך.

הדוגמה לכך היא יהודי שצריך למסור את נפשו על קדוש ה', מעשה בו הוא צריך לגלות כוחות שאינן נערכים בשום ערך לכוחות המוכרים שלו. על פי טבע אין לו שום יכולת לגלות את הכח הזה. זהו דלוג מלמטה למעלה. הוא צריך לגלות כוחות בנשמה שלו, כוחות שאף פעם לא יגיעו לידי גלוי בצורת עבודה מסודרת, גם לא בצורת עבודת ה' מסודרת. אפילו אם יעבוד האדם את ה' בצורה מסודרת מאה ועשרים שנה הוא לא יגיע לגלוי הכוחות הנעלמים הללו. לשם כך עליו לדלג דלוג הערך, כמו נחשון בן עמינדב שקפץ לים. כאמור, זו דוגמה לדלוג מלמטה למעלה.

הדלוגים עליהם נלמד בשער הזה הם דלוגים מלמעלה למטה. החסידות מלמדת אותנו שכל המדרגות כולן – מעצמות ה' ועד ליתוש הכי קטן בעולם שלנו – נכללות בשלשה דלוגים אלו. אם נבין אותם מלמעלה למטה נוכל להבין גם איך לדלג אותם מלמטה למעלה בעבודת ה'.

שוב, דלוג הוא מעבר על גבי פער ביחס של אין-ערוך, כאשר הדלוג הכי גדול כאן הוא הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף, דלוג המתחדש בספרי החסידות, והוא הדבר שהכי נוגע לעבודת ה' – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"[1].

סקירת שלשת הדלוגים

נסקור את שלשת הדלוגים: הדלוג הראשון הוא מעצמות לאור אין סוף כמו שאמרנו. הדלוג השני הוא מאור אין סוף לרשימה וקו. על פי פשט, הכוונה היא אל הצמצום הראשון, בו פותח ספר עץ חיים[2] של האריז"ל – הספר היסודי של הקבלה. שם מובא כי אור אין סוף צמצם את עצמו, ועל ידי אותו הצמצום נשאר 'רשימו' בתוך החלל הפנוי מן האור. לאחר מכן בקע אור, בצורת קו וחוט דק, במטרה להאיר את החלל החשוך ובמטרה למדוד את מציאות ה'רשימו'. מתוך מדידת הקו את אותו 'רשימו' נתהוו כל העולמות כולם – החל מ'אדם קדמון' ועד עולם הזה התחתון. זה נקרא 'רשימה וקו'. על מנת לגלות ולצור את הרשימה והקו היה צריך לעשות צמצום בתוך אור אין סוף. הצמצום הזה הוא בעצמו דלוג, דלוג ממצב של אור אין סוף למצב של רשימה וקו. רשימה וקו הם כמו כח החומר וכח הצורה של כל מעשה בראשית[3]. הכח ההיולי – האפשרות של 'חומר'[4] – הוא ה'רשימו', ואילו האפשרות של 'צורה' – הכח המצייר את החומר ונותן לו צורה – הוא סוד הקו.

אחר כך בא הדלוג השלישי, והוא הדלוג משני המצבים הללו של חומר וצורה בכח אל מציאות של עולמות בעלי עשר ספירות, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין. הרשימה והקו הם עדיין אלקות. בכתבי האריז"ל כתוב שהקו הוא עדיין ה', הוא עדיין הקדוש ברוך הוא, ובלשון ספר הזהר ובכתבי החסידות הוא נקרא 'אור אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין'. הוא לא דבר נאצל או נברא. מציאות העולמות היא 'מציאות מחודשת' בעוד המציאות של הרשימו ושל הקו היא 'מציאות קדומה'. כתוב[5], שה'רשימו' נשאר מנקודה שלפני הצמצום, מנקודה שלא נגע בה הצמצום הראשון. הוא לגמרי קדמון. הקו לעומתו, הוא פעולה חדשה של המשכת אור אל תוך החלל, ובכל זאת הוא נמשך ישירות מאור אין סוף שלפני הצמצום, ולכן הוא גם קדמון. פעולת ההמשכה היא אמנם פעולה מחודשת אבל הקו בעצמו אינו מחודש. אם כן, הדלוג ממציאות קדומה – רשימו וקו – אל מציאות מחודשת של עולמות הוא דלוג הערך לגמרי.

שלש שאלות עצמיות

כיוון שהחסידות, במונחים הללו של ר' הלל, כוללת את כל סדר ההשתלשלות בתוך שלשת הדלוגים צריך להבין יותר מה קורה בכל פעם שיש דלוג. כלומר, איזה מעבר מתרחש בכל דלוג. למשל: כעת אמרנו שהדלוג השלישי הוא מעבר ממציאות קדומה למציאות מחודשת. מהם המעברים האחרים (רק בקצור וכהקדמה, כי זה בעצם תוכן כל השער שלנו)?

המעבר שיש בדלוג השני, שהוא הצמצום המתואר בתחלת ספר 'עץ חיים', הוא מעבר מ'בלי גבול' ל'גבול'. המציאות של אור אין סוף היא מציאות של בלי גבול ואילו המציאות של הרשימו היא מציאות של גבול, של כח-הגבול. זהו מעבר אין סופי.

לאור זה, את המעבר הקודם – מרשימה וקו אל עולמות א"ק אבי"ע – אפשר לכנות בסגנון קצת אחר. המעבר הזה הוא מעבר מאחדות לרבוי. כל דבר מחודש מוסיף משהו על הקיים הקודם, על הנצחי. על ה' כתוב "אני הוי' לא שניתי"[6], וכוונת הכתוב היא שה' לא משתנה. בכל ספרי הקבלה שואלים על כך: אם יש משהו חדש יש כאן לכאורה שנוי ורבוי? יש כאן חידוש במציאות, חדוש ברצון ה', כמו בעת תפלת "יהי רצון" של יהודי, ולכאורה זו אינה אחדות פשוטה? כל חידוש מוסיף לכאורה שכבה על גבי ה"אחד יחיד ומיוחד". לכן, הדלוג הזה הוא באמת מעבר בין אחד לרבים.

ידוע, שכל ספרי המחקר מתחילים עם השאלה הזו – שהיא באמת בכלל לא מובנת בשכל אנוש – כיצד הרבים יוצאים מן האחד? כל שאלה מן הסוג הזה – שאלה של 'איך יתכן'? – זהה עם מה שאנחנו קוראים כאן דלוג. המילה הזו, דלוג, היא התשובה לשאלה הלא-רציונאלית של החקירה האנושית. זה נקרא סוד הצמצום. אם כך, השאלה איך מתחיל רבוי מאחד היא השאלה איך מתחיל חידוש מן הקדמות, והיא סוד הדלוג השלישי.

הסוד של הדלוג השני הוא השאלה 'איך יתכן גבול מבלי גבול'? זהו ממד אחר לגמרי. הדלוג הראשון הוא גלוי מן ההעלם. זו השאלה 'איך יתכן שאור יתגלה מתוך ההעלם העצמי של מדרגת 'יחיד', של עצמותו יתברך'?

גם בתוך הנפש קיים הסוד של שלש התעלומות הללו: התעלומה הראשונה היא תעלומת עצם הגלוי. 'איך יתכן שמשהו יתגלה'? אפילו כאשר מדובר על גלוי בין האדם לבין עצמו זו עדיין תעלומה. עצמות מלשון עצימת עיניים, ואם כן כיצד יתכן שמתוך המצב הראשון של עצימת העיניים הם נפתחות ורואים משהו? איזה גלוי שלא יהיה, קדם אליו חושך מוחלט אז איך פתאם מתגלה משהו? זו תעלומה ראשונה. התעלומה השניה היא 'איך יתכן גלוי של גבול מתוך בלי-גבול'? 'איך יתכן סוף מתוך אין סוף'? כאשר הסוף הוא עדיין במדרגה של קדמון המתגלה לאחר הצמצום הראשון. התעלומה האחרונה היא 'איך יתכן רבוי מאחד'? זהוי התעלומות הללו בנפש פנימה הוא יסוד כל החסידות, על פיו כל דבר באלוקות משתקף בנפש ו"מבשרי אחזה אלוה"[7]. על כן צריך להבין את כל הדברים הרמים והנשגבים האלה ולקשר אותם אל תוך הנפש.

דלוג – ממצב אל היפוכו

נסכם את ההקדמה עם העמקה נוספת בהסבר המושג דלוג. דלוג הוא מעבר ממצב להיפוכו ולכן הוא אינו יכול להיעשות בסדר והדרגה. סדר והדרגה יכולים לבוא בהתפתחות איטית ועקבית, כאשר דבר קטן נעשה בעצמו דבר גדול. הוא יכול לבוא גם בכיוון ההפוך, בהידרדרות, כאשר דבר גדול נעשה לדבר קטן. מסופר בגמרא, שכאשר ראו החכמים את האמוראים אביי ורבא בקטנותם אמרו עליהם את הבטוי "בוצין מקטפיה ידיעא" [=הקישוא מקטנותו נודע][8]. כלומר, מי שיש לו טביעת עין טובה יכול לראות בדיוק את הצורה המושלמת של מה שעתיד לצמוח ממנו בעתיד, את מה שנכלל בו בכח כבר כעת. זה נקרא סדר השתלשלות, סדר והדרגה. מה שאין כן דלוג. דלוג הוא מעבר מדבר אל היפוכו. לא שייך שהוא יתפתח בצורה מסודרת כי התפתחות היא מעבר של אותו הדבר אל מצב יותר גדול או אל מצב יותר קטן ואילו דלוג בא להפך את אותו המצב. הוא מעביר ממצב של עצמות אל ההיפך, אל מצב של גלוי, וכן ממצב של רשימה וקו אל מצב של ההיפך ממנו, אל עולמות.

באופן פשוט לומדים במתמטיקה ששני מינוסים – היפך ועוד היפך – הם פלוס. על פי זה הייתי צריך לחזור לאחר שני דלוגים אל המצב הראשון, ואילו כאן יש שלשה מינוסים, שלשה דלוגים, שונים. כאן אני לא חוזר אל ההתחלה. למה? כי הדלוגים הם במישורים שונים. בכל פעם אני הולך לכיוון הפוך, אבל בפעם השניה אני לא חוזר אל המצב הקודם אלא אני הולך אל כיוון שלישי. זה הרבה יותר עמוק מחשבון פשוט. אלו מצבים הפוכים במישורים שונים.

נדגים את המעבר הזה על הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף, מהעלם לגלוי. הוא דומה אל ילד קטן שלא רוצה לאכול כלום, שום דבר, ופתאם הוא רוצה. זהו מעבר בנפש מ'לא' מוחלט אל רצון למשהו. זה דבר והיפוכו. זהו משל לדלוג הראשון, ממצב של 'לא רוצה כלום' בהחלט – ו'לא רוצה' אצל הקב"ה הוא 'לא רוצה' מוחלט – אל מצב של רצון. זו תעלומה תהומית.

זה נקרא דלוג וכך הוא בכל דלוג. המעבר הוא מעבר מדבר אל היפוכו, מ'לא' אל 'כן' או להיפך, ושלשת הדלוגים הללו כוללים בקרבם את כל מעשה בראשית ואת השתלשלות העולמות כולם.

שלש קדושות, שלש אותיות

עד כאן היו ההקדמות. כעת נתחיל לקרוא את הציטוט, תוך הסבר קצר (שיתבאר יותר בהמשך השער. הסיום שלו לא ברור כל כך כי, כאמור, זהו כתב יד של תלמיד):

בְּעִנְיַן הַדִּלּוּגִים מֵר' הִלֵּל ז"ל, דִּלּוּג אֶחָד מֵעַצְמוּת לְאֵין-סוֹף [כמו שהסברנו: מהעלם לגלוי, מ'לא רוצה' מוחלט אל 'רוצה' אמיתי], וְדִלּוּג שֵׁנִי מֵאוֹר אֵין סוֹף לִרְשִׁימָה וְקַו,

כלומר, מבלי גבול לגבול. זהו אינו גבול בפועל אלא גבול בכח. ה'רשימו' הוא הגבול של החומר בכח ואילו הקו הוא הגבול של הצורה בכח. בכל זאת, זהו כח הגבול שיוצא מתוך כח הבלי גבול האמיתי, האין סופי. לכן יש כאן דלוג.

וְדִלּוּג שְׁלִישִׁי מִקַּו לְעֶשֶׂר סְפִירוֹת עַד הָעֲשִׂיָּה [כלומר, כל העולמות ב'חדא מחתא']. וְזֶה ג' בְּחִינוֹת קְדֻשּׁוֹת [שאנו אומרים בכל פעם "קדוש קדוש קדוש"]

קדוש הוא מובדל לגמרי מן המציאות שלי ובכך הוא אחרת, הפוך לגמרי, ממני. אם אנחנו אומרים על ה' שהוא "קדוש קדוש קדוש" זהו סימן לכך שהוא נבדל מן הנבדל מן הנבדל מאתנו. הוא למעלה מאתנו בשלש הבדלות גמורות, אמיתיות. הוא 'אין ערוך' של 'אין ערוך' של 'אין ערוך' עד לעצמות ממש, ולא רק אור אין סוף. כלומר, ה' בעצמו נבדל ממני על ידי אותם שלשה דלוגים.

בעבודת האדם האומר "קדוש קדוש קדוש" זו עבודת דלוג מלמטה למעלה. מיד אחרי זה מביא ר' הלל דוגמה של המשכה בדרך דלוג מלמעלה למטה:

וְגַּם ג' בְּחִינוֹת אַתְוָון רַבְרְבִין וְאַתְוָון בֵּינוֹנִין וְאַתְוָון זְעִירִין,

כתוב[9], שאות היא מלשון "אתא בקר"[10] [=הבקר בא והופיע]. משהו חדש שמופיע באופק – "ואתה מרבבות קדש"[11]. כל הסוד של אותיות הוא עצמו סוד של דלוג. לא המדרגות בעצמן אלא הדלוג בין המדרגות. יש באותיות כח "לדלג על ההרים"[12]. המדרגות עצמן הן כמו הרים, ובאותיות יש כח לדלג ביניהן.

למה יש בספר התורה שלש סוגי אותיות? האותיות הגדולות – כמו האות ב רבתי של המילה בראשית – הן הדלוג הראשון. צריך להבין בכל מקום למה אות מסוימת היא אות גדולה [למשל: ספר בראשית פותח באות ב ואילו ספר דברי הימים פותח באות א של המילה אדם]. כל אות ואות היא צינור מיוחד, מסלול מיוחד, המעביר את השפע על פי הציור המיוחד לאותה האות, אבל עצם היותה גדולה זהו סוד הדלוג מעצמות לאור אין סוף, מהעלם לגלוי אין סוף. אמנם, צינור הוא שביל מסוים, וניתן היה לחשוב שקפיצה ודלוג נעשים בלי מסלול מוגדר מראש, אבל זה לא כך. גם נחשון בן עמינדב, שקפץ אל תוך הים למעלה מטעם ודעת[13], ודאי קפץ בזכות האות ה הגדולה, המיוחדת לשבטו – שבט יהודה שהיה הוא נשיאו.

שוב, הוא מסביר שאם האות היא אות גדולה הדלוג שלה הוא הדלוג מעצמות אל אור אין סוף. אם האות היא אות בינונית – כמו רוב אותיות התורה – הדלוג הוא מאין סוף אל קו. לפי זה, אפשר לומר שכמעט כל התורה מרמזת אל הצמצום הראשון. אכן, כתוב בחסידות שכל השכל והסוד של המצות הוא איך להלביש ולהכניס את הבלי-גבול אל תוך הגבול. זו הכללות של כל התורה כולה. החידוש בה אינו איך מוציאים רבים מאחד, או איך מוציאים חידוש מתוך קדמות.

הוצאת חידוש מתוך קדמות הוא הסוד של עבודת התפלה, של האותיות הקטנות [הסידור היה צריך להיות כתוב באותיות קטנות...]. התפלה "יהי רצון מלפניך", בה אנו מבקשים מה' שיהיה רצון חדש, היא בסוד האותיות הקטנות. מהי האות הקטנה הראשונה בתורה? האות ה של המילה "בהבראם"[14], עליה דרשו חז"ל "אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם'"[15], ובה רמז לאות ה שנוספה לשמו. מה ענינה של האות ה הזו? היא רומזת אל שנוי המזל של אברהם על ידי רבוי תפלות – "אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד"[16]. הקב"ה עשה בכוונה את האבות עקרים ואת האמהות עקרות בטבע כדי שישנו את הטבע על ידי רבוי תפלות.

מסופר על הבעש"ט[17], שהיה בדרכו לארץ ישראל ועבר דרך איסטמבול והיו שם זוג עקרים שרדפו אחריו מפולין כדי להתברך ממנו בפרי בטן. היה זה ערב פסח והם היו עשירים והכינו את כל צרכי החג לכבוד הבעש"ט בטרחה גדולה. התארח אצלם ובסוף ליל-הסדר בירך אותם הבעש"ט שבזכות הטרחה יזכו לבן באותה השנה. באותו לילה ענו לבעש"ט בעלית נשמה ש'גומרים אתו חשבון', שהוא מאבד את חלקו מן העולם הבא לגמרי, כיוון שגזר דבר שעל פי טבע אינו אפשרי. יש זוג שיכול על פי טבע להוליד, אלא שיש להם קשיים ואז אפשר להתגבר עליהם בעזרת ברכה של צדיק, אבל אצל הזוג הזה היה זה פשוט בלתי אפשרי, ואם הקב"ה ברא כך את הטבע זהו סימן שהוא רוצה בקיומו. פתאום בא הבעש"ט וגוזר ההיפך, לגמרי נגד הטבע? לכן, על מנת לקיים את הברכה שלו – הרי "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[18] – לוקחים ממנו את העולם הבא. כמובן, הבעש"ט שמח שמחה גדולה. כעת יוכל סוף סוף לעבוד את ה' לשם שמים, ללא ציפיה לקבל תגמול כל שהוא – "אני היום ילידתיך"[19] [ברגע שצדיק אמת מתחיל לעבוד את ה' הוא מרגיש שהוא נולד מחדש]. התכלית היא לעבוד את ה' ולא את העולם הבא. ה' מתלבש ברצון שלו, במצות, ובכל מצוה שמקיימים – "שכר מצוה – מצוה"[20]. עולם הבא יכול להיות הגלוי הכי גדול, גלוי אור אין סוף, אבל עצמות ה' היא למעלה-מעלה מזה.

זו דוגמה לשנוי מעשה בראשית, ואותו הדבר היה אצל אברהם ושרה שהתפללו כל השנים. בסוף, כאשר זכו, ה' הוסיף את האות ה לאברהם והיא מרומזת באות ה הקטנה של המילה "בהבראם". זו אות ה של תפלה, של תפלות כל השנים שעשו שנוי במעשה בראשית. זהו דלוג מרשימה וקו אל מציאות של עשר ספירות. אלו האותיות הקטנות.

כאמור, האותיות הקטנות של הדלוג השלישי הן אותיות התפלה, שכן התפלה היא בקשה לשנוי מציאות. זהו מעבר ודלוג ממציאות קודמת אל מציאות מחודשת, מאחדות לרבוי. על התפלה ביחס לתורה אומרים חז"ל "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה"[21]? התפלה עוסקת במציאות החולפת, המשתנה, הלא-נצחית, ואילו התורה היא 'חיי עולם' ואינה עוברת. ענינה הוא להמשיך את הנצחיות ואת הבלי-גבול אל תוך הגבול. לכן אותיות התורה ברובן הן 'אתוון בינונין'.

לפי זה, מהם האותיות הגדולות? זוהי עבודת התשובה, שלמעלה מן התורה. כאשר שאלו את התורה מה יעשה החוטא היא ענתה שיביא קרבן ויתכפר לו ואילו כאשר שאלו את הקב"ה בעצמו הוא ענה שיעשה תשובה ויתכפר לו[22]. סוד התשובה שייך אל עצמות ה' שלמעלה מגלוי אור התורה. תורה היא אור[23], אור שיודע להמשיך את הבלי גבול אל תוך הגבול, אבל היא רק אור. זהו גלוי השרש ממש, גלוי האין סוף בתוך החושך המוחלט. מי זה בעל תשובה? זהו אחד שקודם היה בבחינת 'לא רוצה' בהחלטיות, שלא רצה בשום אופן להיות 'דתי'..., וכעת התגלה בו 'רוצה' אמיתי. הוא התהפך. זהו הדלוג הראשון (בהמשך נסביר את שלשת הדלוגים בעבודה בהרחבה[24]. כאן רק 'טעמנו' מעט).

כל זה היה ביחס לשלשת סוגי האותיות, כאשר כל אות היא הדלוג בין מדרגה למדרגה. נדגיש שוב כי האות עצמה אינה המדרגה עצמה אלא הדלוג שבין המדרגות. כל הספר הזה עוסק בסוד השם י-ה-ו-ה שכולל ארבע מדרגות, אז איך מתקשרים כאן שלשה דלוגים? שלשת הדלוגים הם שלשה קשרים בין ארבע מדרגות, כאשר כל דלוג מן השלשה מבטא סוג קשר אחר. לכן הסוד הזה הוא הסוד העמוק ביותר של ארבע מדרגות שם הוי'.

יחיד, אחד, קדמון

וְזֶה ג' בְּחִינוֹת יָחִיד אֶחָד וְקַדְמוֹן.

את המשפט הזה נשאיר להמשך, שכן שלשת המדרגות – 'יחיד' 'אחד' ו'קדמון' – שייכות לאור אין סוף שלפני הצמצום הראשון של 'עץ חיים', שהוא הדלוג השני אצלנו. 'יחיד' הוא כנוי אל העצמות ואל האור הנכלל בו, 'אחד' הוא גלוי האור ואילו 'קדמון' הוא ההשערה בכח של "כל מה שעתיד להיות בפועל" אחר הצמצום הראשון[25]. לפי זה, הדלוג הראשון אצלנו הוא ממדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד' ואילו הדלוג השני בא לאחר שלשתם, כל שכן הדלוג השלישי הוא אל מציאות העולמות. לכן המשפט הזה קצת מוקשה ולכן גם נשאיר אותו להמשך. רק נרמוז, ששלשת המדרגות כאן – 'יחיד' 'אחד' 'קדמון' –לא באות לתאר את הדלוגים עצמם אלא באות לתאר את שרשי המדרגות מהן ואליהן מדלג כל דלוג. כלומר, 'קדמון' הוא השרש של מציאות הרשימו והקו ושל כל העולמות, וכך הלאה.

וְזֶהוּ הָאֲרִיכוּת שֶׁל אֶחָד לְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת יָחִיד לִבְחִינַת אֶחָד,

כתוב בחז"ל: "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו"[26]. כלומר, צריך בקריאת שמע להאריך בפסוק הראשון במיוחד במילה אחד, ובמיוחד באות ד שבה. האות הזו נכתבת בספר תורה כאות גדולה, אות של הדלוג מעצמות לאור אין סוף. עצמות היא מדרגת 'יחיד' ואילו אור אין סוף הוא מדרגת 'אחד'. לפיכך, כוונת הבטוי "להאריך באחד" היא להמשיך את ה'יחיד' אל תוך ה'אחד'. זה נקרא לדלג את הדלוג הראשון. זהו דלוג של תשובה, דלוג של מסירות נפש, שלמעלה מן התורה.

כאן יש כבר חידוש. הייתי יכול עד עכשיו לחשוב שדלוג הוא הפסק גמור מיכולת ההתקשרות אל המדרגה הקודמת, שכן זהו דלוג מן ההיפך אל ההיפך. כמו שאומרים היום 'לשרוף את כל הגשרים'. כך זה על פי שכל, כי אינך יכול גם לדלג וגם להישאר במדרגה הקודמת בו זמנית. אבל הסוד הפנימי כאן הוא, שעל אף שבחיצוניות אני מדלג מן ההיפך אל ההיפך, בפנימיותו מקשר הדלוג בין שני ההפכים ומיחד אותם. על מנת ליחד בין הפכים צריך עבודה עמוקה בנפש, וזו העבודה של האריכות באחד. אריכות באחד היא המשכת מדרגת ה'יחיד' אל תוך מדרגת ה'אחד'.

תמיד שואלים[27], למה אומרים בקריאת שמע את המילים "ה' אחד" ולא משתמשים בבטוי 'ה' יחיד'? הרי 'יחיד' הוא העלם ואילו 'אחד' הוא רק גלוי? כעת ההסבר מובן. להמשיך את ה'יחיד' אל תוך ה'אחד' זו עבודה הרבה יותר גבוהה מאשר רק השגת מדרגת 'יחיד' לכשעצמה. כל העבודה שלנו היא עבודה של גלוי – "אנן פועלי דיממא"[28], פועלי יום של גלוי אור ביום. בעצמות ממש אין עבודה, אין חידוש. לגלות עצמות – שמצד עצמה היא היפך הגלוי, היא משוללת גלוי – זו כבר עבודה. זוהי הפנימיות של הדלוג המיחד את המדרגות.

ברוך, הוי', אלקינו

לאחר שהסביר ר' הלל בקצור נמרץ את הפסוק הראשון של קריאת שמע הוא עובר להסביר את נוסח מטבע הברכה שטבעו חז"ל במאה הברכות, אותן חייב כל יהודי לברך בכל יום[29]. הסוד של שלשה דלוגים הוא כל כך כללי, עד שהוא קשור בכל דבר שאנו עושים כל יום: שלש הקדושות, שלש סוגי האותיות, כוונת קריאת שמע וכעת – נוסח הברכות.

כל ברכה פותחת במילה 'ברוך'. ברוך הוא לשון המשכה[30], וההטיה שלה היא בלשון נפעל. כלומר, הדבר נמשך מאליו וממילא. העבודה של קריאת שמע היא עבודה של התקשרות הדעת על מנת להמשיך את ה'יחיד' אל תוך ה'אחד', אבל העבודה בברכה היא עצם הגלוי שאותו הדבר נמשך ממילא. ברכה היא כמו איחול שאני מאחל למישהו. היא באה להמשיך מתוך השרש:

וְזֶה בְּחִינַת בָּרוּךְ מֵעַצְמְךָ [מן העצמות, באופן של] מֵאֵלָיו וּמִמֵּילָא

ההמשכה הזו של 'ברוך' כוללת את כל המציאות כולה כפי שהיא במדרגת 'קדמון', בה  ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[31], את מדרגת ה'רשימו', את אור הקו ואת כל העולמות כולם. שם קיים השרש של מה שאליו אנו מדלגים בהמשך, בדלוג השני והשלישי. כאשר אומרים ברכה ממשיכים את ה'יחיד' ואת ה'אחד' – "ממילא ומאליו" – אל בחינת 'קדמון'.

איך אני יודע שהוא מדבר על בחינת 'קדמון'? כאן לא כתוב בפרוש שמדובר על נוסח הברכות, אלא רק שממשיכים מן המילה 'ברוך' אל 'הוי''. הדבר יובן מן ההמשך, בו יסביר ר' הלל את הדלוג אל המילה 'אלהינו', וממילא מובן שזהו נוסח של ברכה. המקום הנוסף בו מופיעה המילה 'ברוך' לאחר מדרגות 'יחיד' ו'אחד' הוא בקריאת שמע, כמו שהסברנו קודם, ובה לאחר הפסוק הראשון אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ממילא מובן שהברכה במשפט הזה – "ברוך שם" – מתיחסת אל מדרגת 'קדמון'.

נסביר יותר. יש ההמשכה שנעשית כביכול בקושי רב, והיא ההמשכה והדלוג מדבר אל היפוכו, מ'לא-רוצה' אל 'רוצה' באופן הכי מוחלט, ממדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד'. לעומת זאת, יש המשכה שנעשית "מאליו וממילא", והיא המשכה שרק מגלה את מה שכבר קיים ונמצא בתוך השרש. זו ההמשכה ממדרגת 'אחד' אל מדרגת 'קדמון'. לכן הדלוג הראשון דורש התקשרות הדעת – כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[32] – שעיקרה במילה "אחד", אבל משמעות המילה "ברוך" היא שהדבר כבר ברוך, ומכאן והלאה הוא ממשיך ומתברך. זו הסיבה שהכוונה כאן בנוסח הברכה היא להמשכה מ'אחד' ל'קדמון'.

למה המשפט "ברוך שם כבוד מלכותו" שייך אל נוסח הברכה? כי שניהם מטבע שטבעו חז"ל, מן התורה שבעל פה. הם קבעו את נוסח הברכה וקבעו לברך מאה ברכות בכל יום, והם אלו שקבעו את המשפט "ברוך שם" אחר פסוק ראשון בקריאת שמע[33].

בפנימיות, כח מסירות הנפש והתקשרות הדעת שיש בפסוק ראשון של קריאת שמע שייך אל כח התורה שבכתב, אל הדלוג הראשון, ואילו חז"ל והתורה שבעל פה ביחס אל התורה שבכתב הם כיחס בין האשה לאיש. יש באשה אמונה פשוטה שהדברים נמשכים ומתגלים "מאליו וממילא". במקום אחר התבאר[34], שכוחו של האיש הוא בכח הבחירה, ההרגשה שבכוחי לבחור, ואילו כחה של האשה הוא באמונה הפשוטה בה' ובהשגחה הפרטית.

עד כאן סוד המילה 'ברוך' – המשכה "מאליו וממילא". לאן הכל נמשך?

לִבְחִינַת הוי' [להיות בחינת הוי', והיא כוללת] הַיְינוּ ב' בְּחִינוֹת רְשִׁימָה וְקַו [שהן מטרת הדלוג השני] וְגַּם לְעֶשֶׂר סְפִירוֹת הַמְּיֻחָדִים בְּעַצְמוּתוֹ [שנקראות אצלנו 'קדמון'],

כלומר, "בחינת הוי'" כאן כוללת גם את המדרגה השלישית, שהיא מטרת הדלוג השני (רשימה וקו), וגם את המדרגה הרביעית, שהיא מטרת הדלוג השלישי (מציאות עשר ספירות, עולמות) כפי שהם בעצמותו יתברך. זה נקרא מדרגת 'קדמון' ולשם נמשך ה'ברוך'.

מה ההמשך? "אלהינו" בא כבר להמשיך מן הכח אל הפועל, עד שכל מה שקיים באור אין סוף בבחינת 'קדמון' יורד עם ירידת הנשמה אל תוך הגוף. 'אלקינו' זו האלוקות שלנו, זו שמתגלה בנו:

אֱלֹהֵינוּ הַיְינוּ בְּחִינַת נְשָׁמוֹת בְּגוּפִים.



[1] דברים ל, יד.

[2] שער א ענף ב.

[3] ראה לקמן פרק יא.

[4] ראה רמב"ן לבראשית א, א.

[5] ראה אור התורה בראשית ח"ו תתרסח, ב; תורת מנחם ח"ג ש"פ קרח ה'תשי"ד עמ' 52; סה"מ תרמ"ג עמ' עט ואילך ועוד.

[6] מלאכי ג, ו.

[7] איוב יט, כו; ראה הקדמת 'כללי השערים' פרק א.

[8] ברכות מח, א.

[9] ראה מאמרי אדמור הזקן תקס"ה ח"א עמ' יג; ענינים ריש עמ' סו; תורת חיים שמות כה, ג ועוד.

[10] ישעיה כא, יב.

[11] דברים לג, ב.

[12] ראה שיר השירים ב, ח.

[13] סוטה לז, א.

[14] בראשית ב, ד.

[15] בראשית רבה יב, ט.

[16] קהלת רבה ה, ד.

[17] רשימות דברים ח"ב עמ' כא; ראה באור על ספור זה בספר אור ישראל ח"ג עמ' ריא והלאה.

[18] ראה מועד קטן טז, ב.

[19] תהלים ב, ז.

[20] אבות פ"ד מ"ב; תנחומא ויקהל א; תנא דבי אליהו רבה טו.

[21] שבת י, א.

[22] פסיקתא דרב כהנא כד, ז.

[23] משלי ו, כג.

[24] פרקים ד, ט, יג.

[25] שער היחוד פרק י (קטז, ב); ראה לעיל שער א פרק כב.

[26] ברכות יג, ב.

[27] תורה אור וארא נה, ב; דרך מצותיך, שרש מצות התפלה פי"ח (קכד, א).

[28] עירובין סה, א.

[29] מנחות מג, ב; שו"ע או"ח סימן מו סע' ג.

[30] כלאים פ"ז מ"א; תורה אור בראשית ו, א ואילך; אור התורה בראשית ח"ג עמ' תקנא, א ואילך; סה"מ תרל"ח ע' פז ואילך; המשך תער"ב ח"ב עמ' תשלו ואילך.

[31] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[32] בראשית ד, א.

[33] שו"ע או"ח סימן סא סע' יג; פסחים נו, א.

[34] שכינה ביניהם עמ' נה-נט.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com