חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק כב הדפסה דוא

כללות סדר ההשתלשלות

 

 

קוצו של   י          אמונה: עצמותו יתברך ממש – שרש נשמות ישראל

תענוג: ענג הנעלם – טעמי תורה

רצון: רצון הנעלם – פסק הלכה

י       בטול: יכלת פשוטה בהעלם עצמי

ה      שמחה: שעשועים עצמיים

יחוד: רצון פשוט וכח התגלות הזיו

 

ו       אהבה: רצון להיטיב, מחשבת "אנא אמלוך", השערה בכח – סובב כל עלמין

יראה: צמצום ורשימו

רחמים: קו – ממלא כל עלמין

בטחון: אדם קדמון

תמימות: עקודים ונקודים – תהו

אמת: אצילות – תקון

ה      שפלות: בריאה, יצירה, עשיה


 

פרק כב

 

אמונה

בפרק הבא נתחיל להסביר את מה שלמדנו עד היום – מאמונה ועד שפלות – לפי סדר ההשתלשלות:

מעתה יש להבין איך יג בחינות הפנימיות הנ"ל מרמזות לכללות סדר העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין תכלית ההתבוננות של "מבשרי אחזה אלוה".

בהקדמה למדנו ש"מבשרי אחזה אלוה", ועל פי החסידות בשר זה בעיקר הנפש והעיקר זה להגיע לאותן יג בחינות בנפש ומתוך זה צריך לראות אלו-ה – כל העולמות מתחילה ועד הסוף, איך ה' אחד בכולם [אחד עולה יג]. זו עיקר ההתבוננות. על ידי הבנת הנשמה על כוחותיה הפנימיים זו עצמה "ותמונת ה' יביט" בראית אחדות ה' בכל העולמות.

 

ההתחלה היא מן האמונה:

הנה "כל מאמינים שהוא אל אמונה",

"אל אמונה" הוא פסוק בשירת האזינו – "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" – אבל המשפט המלא לקוח מתחילת פיוט לימים נוראים. 'אל אמונה' הוא כינוי לקב"ה. לא האמונה שלנו, אלא הוא 'אל אמונה' ואנחנו מאמינים שהוא כזה.

התקשרות עצם הנשמה הישראלית בעצמותו יתברך ממש על ידי האמונה הפשוטה הירושה לנו מאבותנו הקדושים כנ"ל.

אמונה זו ברית ההתקשרות שלנו בעצמות ה'. אי אפשר לחלק, בסופו של דבר, בין האמונה שלו לבין מה שאני מאמין בו. זה הכל אחד. הזכרנו ש-ו פעמים אמונה עולה ברית, וכן שפנים ואחור של אמונה גם עולים ברית.

באמונה זו טמונה אמיתת הכוונה של מעשה בראשית:

מה הכוונה שאומרים שיש לה' אמונה? האמונה של ה' היא היא הכוונה של ה' במעשה בראשית. אמונה היא מלשון נאמן, הוא נאמן למשהו. למה? הוא נאמן לעצמו, למה שהוא בעצמו רוצה. האמונה הזו אצל הקב"ה היא מקור הכוונה שיש בכל מעשה בראשית, שעל זה כתוב:

"נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים".

זו תאוה בתוך העצמות, בתוך האמונה של ה'. זה עצמו הפרוש של האמונה שלו.

"תאוה" זו היא סוד "תאות צדיקים אך טוב"

וה' יתברך הוא ודאי צדיק – "צדיק ה' בכל דרכיו" ובלשון חז"ל הוא נקרא "צדיקו של עולם". כך מפרשים בדרך כלל, שהתאוה היא התאוה של הצדיק. אבל כאן הכוונה היא אחרת. הכוונה כאן היא שה' מתאוה אל הצדיקים. יש תאות נשים ולהבדיל יש תאות צדיקים.

לכל אחד שמתקרב ליהדות, וכך צריך להיות, יש תאוה להכיר צדיקים. לבעל תשובה יש אמונת צדיקים – וכל תנועת החסידות מבוססת על האמונה הזו – והיא מולידה אצלו תאוה להכיר אותם. הוא רוצה איזה צדיק להתקרב אליו, לשמוע תורה מפיו [חבל שבמשך הזמן הדבר הזה מתקרר ממשך הזמן] עד שאפשר לומר שזה המניע העיקרי של כל תהליך התשובה שלו. להתקרב אל ה' ולהתקרב אל הצדיק זה ממש היינו הך. אמונת צדיקים היא האור המקיף שבתוכה טמונה ונמצאת התאוה אליהם.

מה המקור של התאוה הזו? זה הסוד של בריאת העולם. גם ה' מחפש צדיק. גם לה' יש אמונה – הוא אומן ומגדל אותנו – ובתוך האמונה הזו שלו טמונה תאוה אלינו. יש בטוי מן הבעש"ט, שכמו שצריך להאמין בה' כך צריך להאמין בכל יהודי. איזה יהודי שלא יהיה ובאיזה מצב שלא יהיה – "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". גם אם לא רואים צריך להאמין. כמו שאתה מאמין בה' אף על פי שאתה לא רואה אותו ככה בדיוק צריך להאמין ביהודי. יהודי אתה לכאורה כן רואה, אם הוא טוב או רע, ואי אפשר להכחיש את מה שאתה רואה ולכן הניסיון כאן הוא יותר גדול. זו האמונה ביהודי.

אם יש אמונה אז יש גם תאוה, והיא מצויה בתוך האמונה. יש תאוה להתקשר עם יהודי – התקשרות נקודות הצדיק. כך גם בין איש ואשה: היסוד נקרא צדיק ויש צדיק עליון, של הזכר, ויש צדיק תחתון, של הנקבה. תאוה קדושה היא תאוה בין שני צדיקים שמתאוים אחד לשני. בקבלה, שני צדיקים הם יוסף ובנימין, כאשר יוסף הוא יסוד הזכר של צדיק עליון ובנימין הוא יסוד הנקבה, בסוד צדיק תחתון. "ועמך כולם צדיקים" – בכל יהודי יש את שני הצדיקים, את הצדיק המשפיע והצדיק המקבל.

שוב, כל דבר מתחיל אצל הקב"ה והאמונה שלנו מתחילה מן האמונה של הקב"ה בנו. אצלנו נשמות ישראל האמונה מתחילה מאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים", אבל באמת הקב"ה הוא ראש כל המאמינים. אמונה של ה' זה הסוד הכי עמוק שבתוך עצמותו יתברך וזה מקור התאוה לצדיקים. הוא כמו בעל תשובה שיש לו תאוה לצדיקים. הוא מחפש צדיקים.

דבר נוסף מהבעש"ט בענין האמונה ביהודי, ביחס לאהבה ליהודי, הוא שתכלית האהבה היא "לאהוב את מה שהאהוב אוהב". לא רק שאתה אוהב מישהו אלא גם את מה שאותו אהוב אוהב. אם אתה אוהב אותו ולא את מה שהוא אוהב זה לא שלמות באהבה. לכן שלמות אהבת ה' היא אהבת ישראל. ה' אוהב יהודים – "אהבתי אתכם אמר ה'" – ואם אתה אוהב אותו אתה אוהב גם ישראל. לענינינו, את אותו עיקרון אפשר לומר על אמונה. שלמות האמונה היא להאמין במה שהוא מאמין – ביהודי. ה' הוא המאמין הגדול ביותר. הוא נותן בנו אמון. הוא ברא את כל העולמות, כמו אחד שיש לו עסק גדול והוא מפקיד אותו בידי מישהו ונותן בו את מלא האמון, ומסר אותם בידינו. אז תכלית האמונה בה' זה להאמין בנו, וזו הסיבה הראשונה שיש בעצמות לבריאת העולמות.

"ועמך כולם צדיקים" – שרש נשמות ישראל בעצמותו יתברך ממש –

התאוה הזו לצדיק היא עצמה שרש נשמות ישראל, "חלק אלוה ממעל ממש". על ה' נאמר "כל אשר חפץ ה' עשה" וכל מה שהוא רוצה הוא עושה. אם הוא מתאוה לצדיקים אז מה שהוא מתאוה זה הצדיקים עצמם. זה השרש שלנו. זה בתוך העצמות, זו האמונה שלו ועל זה כתוב במדרש:

"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". והוא ענין הבחירה העצמית בעם סגולתו,

זה השרש של הבחירה החפשית. כתוב בחסידות שבחירה חפשית נוגעת עד לעצם. זה דבר הכי פנימי ועצמי שיש וגם אצל ה' יש בחירה כזו. הוא בוחר בנו בבחירה עצמית.

ש"בחלק אלוה ממעל ממש" באה בכח הבחירה החפשית באמת.

זה שה' בוחר בנו מופיע אחר כך אצלנו בבחירה החפשית האמיתית שיש לנו. זה מה שנותן בנו את הכח לבחור.

בית המקדש נקרא "בית הבחירה". למה? על פי פשט, כי בתורה נקרא המקדש "המקום אשר יבחר לשכן שמו שם". בתוך הארץ המיוחדת יש מקום מיוחד שה' יבחר בו למקום המקדש. כך מכנה הרמב"ם אותו יותר מאשר הבטוי 'בית המקדש'. בעומק, זה לא רק המקום שה' בוחר בו, אלא באותו הבית אתה מקבל את תכלית עצמת הבחירה החפשית. זה בית שמעניק כח של בחירה אין סופית.

זו הדרך הכי פנימית להסביר בדורנו, דור שלא כל כך מבינים מה חסר לנו כשאין בית מקדש, את החיסרון בגלות. עיקר החסרון שיש בגלות הוא ההגבלה, הגבלת הבחירה. יש בחירה חפשית אבל אתה לא יכול כל דבר. אתה לא יכול לקפוץ לירח. יש דברים שפשוט 'לא הולכים'. כל המושג שיבת ציון לארץ ישראל, כל מה שמיישבים אותה יותר – ובעיקר כשבונים את בית הבחירה – יוצאים יותר מן הגלות ומשתחררים מן המגבלות שלה. בגלות הוא יכול לרצון אבל חסרה לו הבחירה ליישם את זה בשטח. דוקא בבית הבחירה כתוב ש"מקום ארון אינו מן המידה", כלומר דוקא שם יש מציאות שמחוץ לגדרי הזמן והמקום. כשאדם נכנס לבית הבחירה הוא מגיע למקום כזה שאם רק ירצה הוא יוכל לצאת מגדרי הזמן והמקום, והעדות החיה לכך הוא הארון. לקפוץ לירח זה לא 'קונץ' שם.

למה? כי שם מאירה בחירת ה' ו"כמים הפנים לפנים". בית המקדש הוא הסימן שה' בוחר בעם ישראל ומשרה את שכינתו בתוכנו, וככל שיש יותר התגלות כזו כך יש יותר הענקת כח של בחירה חפשית בתוך היהודי, בחירה של יכולת לצאת מן המגבלות. שוב, הגלות זה שאדם מוגבל לגמרי רק שהוא מתרגל לכך ולא מרגיש. הוא לא יכול לבחור במה שהוא היה רוצה לבחור, במה שהנשמה האלקית שלו רוצה לבחור. הוא לא מסוגל. לכן אנחנו נקראים עם סגולה. סגולה זה לעשות דבר שאינו מובן על פי שכל, ושה' בוחר בנו כעם סגולה הוא נותן בנו כח שנהיה מסוגלים לעשות דברים בלתי-אפשריים. זה מגביר את הסגולה של הבחירה החפשית.

 

עד כאן המדרגה הראשונה, מדרגת האמונה. נקרא כעת את הערה ג:

ובזה מדויק אומרו "אל אמונה" דוקא [ולא שם הוי'], ששם אל הוא בחינת אברהם אבינו, שרש האמונה בבחינת רדל"א כנ"ל [כמו שהסברנו בתחילת הספר, ששרש אברהם אבינו הוא ברדל"א, באמונה], וכמו שכתוב "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" (בראשית כא, לג),

בכל ספרי החסידות מדוייק שלא כתוב 'אל העולם' אלא "אל עולם", שהעולם וה' אינם נפרדים אחד מן השני. כלומר, היש האמיתי מתגלה ביש הנפרד, בעוד ששם הוי' משמש כממוצע ביניהם. "ויקרא שם בשם הוי'", שאברהם הקריא בפי כל העולם וגילה שהעולם ואל אינם נפרדים.

בחינת "חסד אל כל היום" (תהלים נב, ג). וכאן אל קאי על עצמותו יתברך ממש על דרך "אל דעות הוי'" (שמואל א' ב, ג),

זה הפסוק העיקרי לכך ששם אל מתאר את עצמותו יתברך. התואר היחיד שאפשר לומר על עצמותו יתברך הוא שהוא נושא הפכים. "אל דעות הוי'" זה שהוא בעצמו, שם אל, נושא את ההפכים שיש ב"דעות הוי'" – דעת עליון ודעת תחתון שנכללים בשם הוי'. אל הוא כח נושא הפכים, שיכול לשאת את שתי הדעות ההפוכות הללו. זה רק העצמות.

וכמבואר בדא"ח (ד"ה תקעו בחדש פר"ת בסופו) "דאיתא בתקוני זהר תקון ע' דשם אל אחזי על עילת כל העילות דהיינו בחינת העצמות וכמו שכתוב בזהר בראשית (כב, ב) דאל הוא לשון תוקף כמו "אילי הארץ" (מ"ב כד, טו; יחזקאל יז, יג) והוא תוקף העצמות וכו', וזהו אל דעות שכולל ב' דעות כו'".

תוקף כאן הוא בדיוק המושג 'נושא הפכים', הכח לשאת אותם יחד. אם כן, אל 'הולך' על העצמות'.

פעמיים בתנ"ך כתוב הבטוי "אילי הארץ". אל הוא לשון תוקף. הצדיקים שבארץ ישראל נקראים תקיפים – "תקיפי דארעא דישראל". למה? כמו שאמרנו, תוקף הוא תוקף הבחירה החפשית והתוקף הזה תלוי בגלוי הבחירה של ה' בנו. עיקר התגלות הבחירה הזו היא דוקא בארץ – "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה". יש כאן גלוי בחירה בצד ה' וממילא יש כח מלמטה לעשות דברים שאינם טבעיים במאה אחוז. מי שחי כל הזמן את הנס זה הופך אצלו להיות טבע [זה נקרא בנין פרצוף רחל, הטבע היהודי, שכולו נס].

שוב, המושג תוקף מתיחס לעצמות. עצמוּת היא מלשון עצמה. זה קשור למילה עצמוֹת אבל זה לא המקור שלה. עצמות זה הדבר בעצמו (באנגלית זה self). להיות עצמאי זה להיות עצמך, מה שאתה [לכן יום העצמאות אינו חג של עצמאות, כי זה לא אנחנו עצמנו, זו תרבות אחרת]. כמו המילה 'אני', שבאה מלשון און – "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני" – הכח הטמון בתוך הזרע. פגם הברית ו'אגו' זה אותו הדבר: פגם הברית נקרא פגם האון וזה עצמו מוליד אצל האדם את ה'אני' הכוזב, הדמיוני. הוא הוציא לבטלה את ה'אני' האמיתי וכעת מה שנשאר זה רק דמיון של 'אני'. אז כמו שאני הוא מלשון און כך עצמאות היא מלשון עוצמה, והשם של ה' שפרושו הוא און ועוצמה וכו' הוא השם אל ולכן הוא מרמז לפעמים לעצמות ה' [לעצמות ה' אין שם, ובכל זאת הוא 'אחזי', הוא מראה עליו].

 

איך הגענו לכל זה? שאלנו למה כתוב "אל אמונה" ולא 'הוי' אמונה' והסברנו שאמונה נוגעת לשם אל. מה זה אמונה בלשון הקדש? גם כן תוקף – "אמונה אומן". אוֹמֶן זה חזק.

והנה פסוק "אילי הארץ" קאי על גלות ירושלים בחרבן בית ראשון [שנבוכדנצר הגלה את כל "אילי הארץ", את כל החשובים], [למה דוקא ביציאה לגלות? מה זה בא ללמד?] ובא ללמד שתקף האמונה המושרשת בלב כל ישראל היא שעמדה לנו ומעמידה אותנו במשך כל אורך הגלות (עיין בפלח הרימון בראשית בסוף ד"ה ואשה אחת).

אמנם עיקר גלוי התוקף של האמונה, שאתה יכול לבחור בבחירה חפשית, מתגלה בארץ אבל תוקף האמונה נשאר בכל מקום, ולכן זה נכתב עם היציאה לגלות. זה הסימן שזה דבר עצמי, שנשאר גם בגלות. הוא נצחי. מכאן מה שכתוב בכל ספרי הקבלה, שנצחי הוא גם מלשון נצחון. להיות חלש זה להיות נפסד [כמו שיש בתיאורית האבולוציה]. כל עם אחר ברגע שגולה נאבד מן המציאות כי אין לו תוקף נצחי. הקיום שלו היא האדמה – 'עם הארץ' – ובלעדיה אין לו קיום ואילו אצל היהודי הסגולה רק מתגלה בארץ. זה מה שמעמיד אותנו כל ימי הגלות.

בספר מלכים כתובה המילה בצורה שונה ואפשר לדרוש זאת בשתי פנים שונות:

במלכים הכתיב הוא "אולי הארץ", ויש לדרוש שאפילו במצב של "תמורת חכמה איולת"

במצב של איולת, של טפשות – "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות" – שיש בגלות, שהרי "מפני חטאנו גלינו מארצנו", אפילו שם עומדת לנו האמונה. ארץ ישראל היא ארץ שמחכימה – "אוירא דארץ ישראל מחכים" – ואם מפסיקים להיות חכמים ומפסיקים לנשום את האויר של ארץ ישראל ונושמים איזו תרבות אחרת מגיעים לשם. אז אפילו במצב כזה שנקרא בספר יצירה 'איולת':

(ספר יצירה פ"ד מ"ג, והיא תמורת החסד – בחינת אברהם אבינו ושם אל כנ"ל)

בספר יצירה יש שבע תמורות, וזו שכנגד החסד היא "תמורת חכמה – איולת". זה כמו שהמנורה בבית המקדש עומדת בצד דרום, שכנגד החסד, ובזה תלויה כל החכמה. החכמה מאירה בחסד ועל זה נאמר בזהר "אל נהירו דחכמתא" – הארת החכמה בחסד. דוקא בחסד – או שאתה חכם או שאתה טיפש.

"פתי יאמין" (משלי יד, טו),

אפילו שאתה במצב של טיפשות, של איולת, אתה לא מפסיד את האמונה שלך. ממשיך להאמין, ולכן:

והיא שעמדה לנו כנ"ל וד"ל.

"גלו לאדום שכינה עמהם". מהי השכינה? האמונה, מה שה' ממשיך לשרות בתוכם. איפה שלא הולכים האמונה נשארת איתם. כך כותב ר' אייזיק בכמה מקומות. זה נקרא "פתי יאמין". זה דרוש אחד.

ועוד יש לדרוש שהוא מלשון "אולי ירחם" (פיוט סליחות ליום ג'), [כתוב שה"אולי" הזה הוא] סוד מקור הרחמים הפשוטים שבאמונה פשוטה שבבחינת רדל"א,

מה זה "אולי ירחם"? שאני לא בטוח שהוא ירחם, רק שכתוב שאולי זה כמו הלואי. כשאני מבקש 'אולי תתן לי משהו' זה 'הלואי שתתן לי משהו'. אני לא בטוח, אחרת זה לא היתה בקשה. זו בקשה עם תחנונים מצד המקבל וזה מה שמעורר את העצמות של המשפיע לתת. הרי צריכים להאמין שה' ודאי ירחם, אבל ה"אולי ירחם" מגיע עד למקור הרחמים הפשוטים כפי שהם ברדל"א. רדל"א זה הרי רישא דלא אתיידע, זה לא ידוע שם. צריך להמשיך את הרחמים ממקום שלא ידוע איך יפול דבר.

וכמו שיתבאר בסוד מקור המשכת הקו שמגיע עד עצמותו יתברך ממש וד"ל.

אצלנו רחמים זה פנימיות התפארת ובהמשך נסביר שבסדר ההשתלשלות הרחמים הם פנימיות הקו, האור הממלא כל עלמין. אז "אולי ירחם" שמגיע עד העצמות, בבחינת האמונה, הוא לגבי הקב"ה מקור התגלות הקו שאחר הצמצום. בהמשך נסביר, שדוקא בקו מכל שאר המדרגות יש גלוי הכוונה של בריאת העולמות. הכוונה של הבריאה היא בעצמות, שרש מחשבת ישראל שהסברנו, ויש התגלות של הכוונה הזו בתוך הקו.

מה זה קו? קו הוא מלשון תקוה, התקוה ש"אולי ירחם". יש תקוה כי יש התקשרות לעצמות וזה דבר שלא הולך לאיבוד אף פעם.

 

אז יש לנו שני פרושים למילה 'אֵולֵי' במלכים: מלשון איולת על האמונה בזמן הגלות ומלשון אוּלָי על הרחמים והתחנונים.

שני הפרושים עולים בקנה אחד בסוד [כלומר, על דרך הפסוק] "אולי יפותה" (ירמיה כ, י) – [אולי אפשר לפתות את ה'. מה זה לפתות את ה'? איפה רואים את זה? בתפלת ראש השנה:] "בשופר אפתנו" (תפלת ר"ה)

ה'מתנגדים' שינו כאן את הנוסח, ובמקום "אפתנו" גרסו 'ארֲצנו', אבל הנוסח המקורי הוא זה, שמפתים את ה' על ידי תקיעת שופר. מה זה? הבעש"ט פירש את הפסוק "ה' צלך על יד ימינך", שה' הוא כמו הצל שלך ומתנהג אתך בדיוק באופן שאתה מתנהג אתו. אם אתה מתנהג כמו פתי, שמאמין למרות שאתה אויל, בזה הוא מעורר את הקב"ה שגם יהיה פתי. פתי זה אחד שאפשר לפתות אותו, נגד השכל הרציונאלי. איך ה' יכול להיות "וחנתי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם – אף על פי שאינו כדאי"? רק על ידי בסוד "אולי ירחם", שבאמת לא מגיע לו אבל אולי בכל זאת. אולי יש איזה מקום נעלם ברדל"א, שלא על פי שום שכל שבעולם, שכן רוצה לרחם עלי? כמו אחד שמחפש איזה אוצר ולא מוצא ובכל זאת ממשיך לחפש שם כי אולי בכל זאת ימצא אותו שם. זו אמונה עיורת. כולם אומרים שמה פתאום, אין פה שום אוצר, והוא ממשיך להתעקש.

מה זה שופר? שופר זו תקיעה [תקיעה עם הכולל עולה שופר]. מה אתה תוקע? אתה תוקע בך את האמונה – "ותקעתיו יתד במקום נאמן". במקום של אמונה.

תקיעת האמונה הפשוטה בתקיפות הדעת –

אמונה היא אור מקיף ודעת היא אור פנימי. עיקר סוד השופר הוא לתקועה את האמונה שלמעלה מן הדעת בתוך הדעת. כמו שתי המצות אמונה בה' וידיעת ה' ברמב"ם.

המושג תוקף ותקיפות קשור בדרך כלל עם הדעת – תקיפות הדעת, דעת תקיפה. מתי הדעת היא תקיפה? כאשר הוא תוקע בה את האמונה.

ברגע שהתקיעה תקועה בדעת הופכת התקיעה להיות תרועה. תקיעה היא לתקוע מן האמונה שלמעלה מן השכל בתוך הדעת, וברגע שהיא כבר בתוך הדעת זה כבר נקרא תרועה. זה הופך את הרע וטוב. בתוך הדעת יש עומק טוב ועומק רע – "עץ הדעת טוב ורע" – והשלמות של תקון הרע עד להפיכתו ל"כסא לטוב" בלשון הבעש"ט זה סוד התרועה. זה סוד הפסוק:

"אשרי העם יודעי תרועה" (תהלים פט, טז) כמבואר במ"א וד"ל.

 

בכך סיימנו את המדרגה הראשונה בסדר ההשתלשלות שכנגד יג כוחות הנפש, מדרגת האמונה הפשוטה המושרשת בעצמות ממש.


תענוג

 

הגענו למדרגת התענוג. אנחנו לומדים איך יג כוחות הנפש – לאחר שלמדנו עליהן בנפש שלנו – מקבילים להשתלשלות העולמות ולראות את אחדות ה' בכל יג [בגימט' אחד] העולמות, איך הוא "בכל-מכל-כל". אתמול למדנו על מדרגת האמונה שכנגד העצמות ממש, שם הוא מאמין בנו ואנחנו מאמינים בו, ושם הוא מתאוה – "תאות צדיקים אך טוב" – לישראל. אם רוצים לדעת להגדיר את המילה טוב אז טוב זו המשיכה לצדיק – "אמרו צדיק כי טוב" – ולה' יש גם כביכול תאוה כזו. התאוה הזו היא הכוונה הנעלמת של כל בריאת העולמות – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". כדי לדור בדירה אי אפשר להתבודד בה, צריך בני בית. מי הם בני הבית של הקב"ה? הצדיקים, נשמות ישראל – "ועמך כולם צדיקים". עד כאן מדרגת האמונה.

ארבעת המדרגות הראשונות – מאמונה ועד בטול – כלולות באות י של שם הוי' עם הקוץ שמעליה [ראו את התרשים בעמוד עט]. בלשון המקובלים נקראים המדרגות הללו 'יחיד', והיא המדרגה הגבוהה ביותר שאנו מזהים לפני הצמצום הראשון. למרות שיחיד זה מעל אחד, והכל באור אין סוף שלפני הצמצום שהכל שם באחדות הפשוטה ואין בה שום שרש של ריבוי ח"ו, ובכל זאת כדי לשבר את האוזן אנחנו מזהים כאן שבע מדרגות באור אין סוף שלפני הצמצום. ארבע מהן, כאמור, בתוך מדרגת יחיד.

זה פרדוקס גמור ובכל זאת. בלשון החסידות זה נקרא "נמצא במציאות בלתי נמצאת". להבין שיש שרש לכל דבר שלפני הצמצום זה אם אתה מבין שגם אחרי הצמצום זה הכל ה'. אם עכשיו הכל ה' אז אפשר להבין אין לכל דבר יש שרש לפני הצמצום, אבל אם עכשיו אתה לא תופס כך אז לומר שיש לכל דבר שרש לפני הצמצום זה להעלות את הריבוי למקום האחדות. זה בדיוק מה שעושים החוקרים הלא-כשרים. זה נקרא לטמא את הטהור. אור אין סוף שלפני הצמצום נקרא "טהירו עילאה" ולמצוא בו פרוד ורבוי זה לטמא את הטוהר העליון הזה. מה שאנחנו רוצים זה להיפך, להמתיק את הפרוד באור האחדות.

כאמור, ארבע המדרגות הראשונות – אמונה תענוג רצון בטול – הן כנגד מדרגת יחיד באור אין סוף שלפני הצמצום. נתחיל לקרוא:

שרש התענוג הוא "ענג שבת" האמיתי –

הבטוי העיקרי בתורה לענג הוא ענג שבת – "אז תתענג על ה'". שבת נקראת בחז"ל בת הזוג של ישראל. כיוון שישראל מושרשים במדרגת העצמות, באמונה, אז שרש בת זוגם הוא במדרגה שבאה אחר האמונה, בתענוג.

נסביר: בדרך כלל בקבלה כתוב שהיחוד הראשון שיש בין זכר ונקבה בכלל הוא ביחוד אבא ואמא [שהרי בפרצופי הכתר אין נקבה, הכל פרצוף אחד], אבל פעם למדנו שגם היחס בין כתר לחכמה הוא יחס של זיווג שבין זכר לנקבה. החכמה בטלה לכתר – נקרא בטול הרצון לרצון העליון – ולפי הבטול כך היא מקבלת את "נביעת האין סוף" דרך המזלות מן הכתר, כאשר אבא יונק ממזל השמיני, מזל "נצר חסד". נוצר הן אותיות צנור, כמו הברית-היסוד של הזכר ואבא יונק ממנו, מן הזכר העליון. זה קשר יותר פנימי אפילו מאשר הקשר בין חכמה ובינה.

יותר גבוה [צריך להעלות את השרשים של משפיע ומקבל עד למקום הכי גבוה שיכול להיות]: אפילו בתוך האמונה בעצמה יש אמת ואמונה – "איהו (הזכר) אמת, איהי (הנקבה) אמונה". אמת היא תאות הצדיקים ואמונה היא המקיף, אמונת הצדיקים, עליהן דברנו אתמול. אז כבר בתוך האמונה עצמה ניתן לזהות שרש של משפיע ומקבל. אבל כעת נתמקד בשתי המדרגות הראשונות – אמונה ותענוג. היחס הכללי ביניהן הוא יחס של משפיע ומקבל. שרש נשמות ישראל הוא באמונה הפשוטה והתענוג הוא ענג השבת. ישראל הם הזכר והשבת היא הנקבה.

 

הציטוט הבא הוא מר' הלל מפאריטש, מתוך מאמר על בראשית העוסק בחמש מדרגות שיש בתורה, כאשר המדרגה הגבוהה ביותר שם היא זו:

"סוד סתום ונעלם הגנוז בהלכות הגשמיות ששרשו [של הסוד הסתום אינו בשעשועים העצמיים אלא] בענג הנעלם המלובש ברצון הנעלם [ששתיהן מדרגות בתוך 'יחיד'] שלא יתגלה רק לעתיד לבא ואפס קצהו מאיר עכשיו ביראי ה' הזוכים ליראה עילאה האמיתית [שזה בטול] המאירה בשבת [כמו שכתוב בתקוני זהר, שבראשית היא ירא בשת, יראה עילאה] מעין לעתיד לבא".

כאן כלל ר' הלל את ארבעת המדרגות – עצמות, ענג נעלם, רצון נעלם, יראה עילאה – הראשונות שבתוך יחיד, שכנגד אמונה-תענוג-רצון-בטול אצלנו. צריך לומר שהן עצמן כנגד ארבע אותיות שם הוי' מלמעלה למטה שבתוך יחיד. האמונה היא משפיע והתענג מקבל [כמו ביחוד יה], הרצון משפיע והבטול מקבל [כמו ביחוד וה]. למי שיש בשבת בטול אמיתי אז גם הענג הנעלם שמלובש  ברצון מתגלה לו קצת, "אפס קצהו", בשבת.  זה נקרא פה "סוד סתום ונעלם".


רצון

 

נמשיך הלאה, למדרגת הרצון. כמו שיש ענג נעלם יש רצון נעלם, שהענג הנעלם מלובש בו:

שרש הרצון הוא הרצון הנעלם הנ"ל שבבחינת "יחיד" ממש המתגלה בפסקי הלכות התורה, הלכה למעשה,

לימוד שאינו להלכה – שאדם לומד סתם סוגיה בגמרא, מפלפל בה ומשתעשע בה – יכול להגיע רק עד למדרגת השעשועים העצמיים, לא למעלה מזה. אבל פסק ההלכה נוגע לרצון הנעלם שבעצמות ממש. למה? כי מצד השעשועים – "אלו ואלו דברי אלקים חיים". ה' משתעשע עם כל דעה בשווה כי לכל חכם שאומר דעת תורה יש שרש אמיתי. בשביל צריך להכריע בין שניים שאומרים דעה שווה מצד השעשועים צריך רצון נעלם שאפילו לא מתגלה בשעשועי עצמו. כמו אדם, שמצד האור הגלוי לא יכול להכריע ואם בכל זאת צריך להכריע הוא צריך לגלות אור שהוא עצמו לא יודע עליו. לכן, דוקא בפסק ההלכה ממשיכים מן הרצון הנעלם, שנעלם אפילו מעצמו [כשאומרים כאן את המושג נעלם אין הכוונה שנעלם ממנו ממש, שהרי הוא יתברך נושא הפכים ואין דבר שנעלם באמת ממנו, "יודע נסתרות", אלא הכוונה היא שבנפש של האדם זה מה שנקרא רצון הנעלם שקודם לשעשועים העצמיים שלו ועמוק מהם].

"באיכות הנהגת עולם הזה הגשמי".

כל העולמות, עד העולם הזה, מתנהגים על ידי השעשועים אבל העולם הזה התחתון לא יכול. הוא יכול להתנהג רק על פי פסק הלכה, על ידי הרצון הנעלם – רצון שבא ממדרגה כזו שאפילו לה' בעצמו, כביכול, אינה גלויה. דוקא משם. לכן בעולם הזה הגשמי צריך להכריע כאחת מן הדעות.

 

נראה את הערה יא:

זוהי המדרגה הרביעית בחמש המדרגות הנ"ל "ומאיר למטה במי שיש בו מדת הענוה והשפלות בעצם",

המדרגה החמישית, כאמור, מתגלה למי שיש לו יראה אמיתית בשבת שתתגלה לעתיד לבא, אבל מי שיש עונה ושפלות בעצם יכול לקבל מן המדרגה הרביעית, מן ההלכה למעשה. שתי המדרגות האחו הם כמו יום חול ושבת. עיקר מה שמנהיג את עולם המעשה בימות החול הוא רצון הנעלם ולפי אותו רצון נעלם שמנהיג את ימות החול כך מתגלה בשבת הענג הנעלם הגנוז בו.

כל השבוע, הכלי לקבל את ההנהגה הזו אצל רב שיש לו כח להכריע ולפסוק – הלכה למעשה – למרות שיש הרבה דעות, זה תלוי במדת הענוה שלו. יש לו מלכות והמלכות תלויה בשפלות. הכלי לקבל את הסוד זה הבטול והכלי לקבל את פסק ההלכה זו השפלות. שתיהן נקראו חכמה – חכמה בראש וחכמה בסוף. חכמה בסוף זה מה שר' הלל קורא כאן "ענוה ושפלות בעצם", ואילו חכמה שבראש זו היראה האמיתית, הבטול, שמאירה בשבת והיא הכלי לקבל את הסוד הנעלם.

אכן רואים, שכל הגדולים שזכו שתקבע ההלכה כמותם היו דוקא הענוים, לאו דוקא החריפים. זה בדרך כלל לא אותו אחד: השעשועים העצמיים מתגלים בדרך כלל אצל החריף אבל הרצון הנעלם נמשך דוקא בענו שבדור. רואים את זה החל ממשה רבינו, שהיה ה"ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" בעוד שבדורו הפקח היה דוקא קרח – "קרח פקח היה". אחר כך היה דוד המלך, עליו נאמר "הלכה כמותו בכל מקום" וזכה "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", והיו בדורו פקחים ממנו. אחר כך היה הלל הזקן, שעל בית שמאי כתוב במפורש שהיו "חריפי טפי" ואילו ההלכה נקבעה דוקא כבית הלל שהיו "ענוי טפי". בדור יותר מאוחר היו המהרש"ל והבית יוסף. כל חכמי הדור ידעו שהגאון בדור הוא המהרש"ל ואילו הענו היה הבית יוסף, והוסכם על כולם שהלכה תקבע כמותו. יותר מאוחר זה הויכוח שנמשך עד היום בין החסידים למתנגדים, שנראה ממבט חיצוני שהם החריפים יותר ואילו חסיד אמיתי הוא ענו.

חסד ועונה הולכים יחד. בית הלל בפסיקתם נוטים תמיד כלפי חסד והם ה"ענוים טפי". חסד יורד ולכן הוא פועל על האדם להשפיל את עצמו. זה נקרא "חסד לאברהם" שאמר "ואנכי עפר ואפר". מי שבטבע יש לו נטיה לחסד הוא יותר ענו. לכן שרש המלכות, השפלות, היא באברהם אבינו והיא מתגלה אצל דוד.

שוב, הסוד הסתום מתגלה ביראה, במי שיש לו בטול בעצם, בשבת ואילו הכרעה לפסוק הלכה למעשה מתגלה במי שיש לו ענוה ושפלות בעצם.

 

איך נסביר את זה?

דהנה הרצון הוא סוד "כתר מלכות" (התענוג – "כתר תורה"; האמונה – "כתר כהונה",

המלך מנהיג את העם שלו על פי רצונותיו. אלו המצות שלו. זה נקרא כתר מלכות. מעליו יש כתר תורה שמשרש בענג. התורה נקראת חיים – "תורת חיים" –  וחיים הם התענוג – "כי עמך מקור חיים ובאורך נראה אור". חיים הם אור בעוד אמונה היא מאור, מקור האור, היא עצם. האמונה היא כתר כהונה שמעל לכל. למה? הכהן המשרת עובד את ה', ועליו כתוב "גדול שמושה יותר מלמודה". ללמוד מן הרב זה לקבל את האור שלו אבל לשמש אותו זה לקבל מן העצם שלו. הוא דבק בעצמותו. כהונה זה השמוש המגיע עד העצמות. תורה זה מה שישראל לומדים מן הקב"ה – "וכל בניך למודי הוי' – וזה האור. אלו שלשת הכתרים:

שלשה כתרים דאבות (ד, יג), ע"פ הסימן, מלמעלה למטה – "ראשו כתם פז" כתם ראשי תבות כהונה תורה מלכות.

הכתר נקרא ראש ועליו נאמר הפסוק הזה. בתוך המשנה הסדר שונה – תורה, כהונה, מלכות – אבל כאן הרמז הוא כהונה-תורה-מלכות.

ו"כתר שם טוב" עולה על גביהן בסוד אור חוזר [בעוד שלושת הכתרים הם האור הישר היורד מלמעלה] על ידי עבודת הברורים [של רפח הניצוצין] של מעשה התחתונים וכוללם יחד [וכידוע, "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"] כמרומז בזה שאמונה תענוג רצון עולים כתר שם טוב בדיוק) ומאיר במי שיש בו מדת המלכות בפנימיות דהיינו השפלות בעצם וד"ל.

 למה הסברנו את כל זה? אמרנו בשם ר' הלל שהרצון הנעלם מתגלה למי שיש ענוה ושפלות בעצם וכעת הסברנו שהרצון הנעלם הוא כתר מלכות, ולכן הוא מתגלה למי שיש מלכות בעצם – עונה ושפלות. זה שרש ופנימיות המלכות.

כעת גם נבין למה תענוג נעלם, הסוד הנעלם, מתגלה דוקא למי שיש בטול בעצם, ששיכת למדרגת החכמה. "אורייתא מחכמה נפקת" ולכן כתר תורה, התענוג, מתגלה למי שאוחז בפנימיות החכמה, במדת הבטול. אבל בשביל לקבל מכתר מלכות, מן הרצון הנעלם, צריך להיות במדרגת המלכות. לכן, כל מי שיש בו עונה ושפלות זוכה "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא".

דבר נוסף, כל החכמים שהיו ענוים ונפסקה הלכה כמותם היו בבחינת מלך: על משה  כתוב "ויהי בישורון מלך". אצל דוד זה פשוט – "דוד מלך ישראל חי וקים". הלל, שהיה הענו שבדור, היה הנשיא ואף היה מצאצאי דוד המלך ככל הנשיאים. הבית יוסף גם כנראה היה [כמדומה שעמד בראש הסנהדרין שהיתה באותו הדור. צריך לחקור. מובא שמאה רבנים שבדור נכנעו לו וכתבו כתב קבלה לפסקיו]. אצל החסידים מקובל שכל רבי הוא בבחינת מלך. ככל שיש מדת מלכות כך יש מדת ענוה ושפלות והיא הכלי להכריע הלכה למעשה באיכות הנהגת עולם הזה הגשמי.


בטול

 

כעת נעבוד למדרגה הרביעית, למדת הבטול:

שרש הבטול הוא בסוד, עשר ספירות הגנוזות במאצילן" בבחינת יחיד ממש –

אחרי שלש המדרגות הללו שבמדרגת יחיד, שכנגד ג הרישין שבכתר, באה המדרגה הרביעית וגם היא בעצמות ממש. כתוב בחסידות ש"עשר ספירות הגנוזות במאצילן" זה בכל המדרגות שבאור אין סוף שלפני הצמצום, גם בקדמון, גם באחד וגם ביחיד. איך יכול להיות? הרי אמרנו שיחיד זה למעלה מהאחדות הפשוטה שבמדרגת אחד? בכל החסידות, ובמיוחד בספרי הרבי הרש"ב, נקראת המדרגה הזו:

"העלם האור העצמי בעצמות המאור ב"ה".

יש אור העצמי בעצמות המאור. כאשר הוא כבר מתגלה זה נקרא "שעשועי המלך בעצמותו", אבל טרם התגלותו, כאשר הוא עדין בהעלם עצמותו זה נקרא מדרגת הבטול אצלנו. זה המקום הראשון שאפשר להזכיר בו את המילה 'העלם', כי המילה העלם שייכת למילה 'גלוי'. זה כמו חשמלחש מל, העלם וגלוי. מה שמתגלה מתוך העצמות, השעשועים, זה ה-מל ומה שנעלם זה ה-חש. כמובן, מה שמתגלה זה רק אפס קצהו ולא הכל מתגלה, חלילה, אבל המדרגה ממנה מתגלה ההעלם זה ההעלם העצמי.

זה שרש המושג בטול. מה זה בטול? שמשהו מתבטל במשהו אחר, כמו המושג בהלכה "בטול בששים". בשלשת המדרגות הראשונות לא שייך לומר בטול או העלם עצמי של אור במאור.

והוא ענין היכולת הפשוטה שבעצמותו יתברך ממש להוות הכל –

אצל ר' הלל מוסבר תמיד שהמדרגה הזו נקראת יכולת, ולא כח. כח זה פוטנציה, זה לפני שהדבר יוצא לפועל. בלשון החסידות זה נקרא "העלם שישנו במציאות". לעומת זאת יכולת היא "העלם שאינו במציאות". על זה כתוב שהקב"ה הוא 'כל יכול' – "הכל יכול וכוללם יחד" (גם מפיוט 'וכל מאמינים'). זה שה' הוא כל יכול זה מה שנקרא היכולת של האור העצמי שבעצמות המאור.

זה השרש הכי גבוה של חכמה. איך יודעים?

"כלם בחכמה עשית".

שהכל נכלל החכמה. כל המדרגות שיבואו אחר כך נכללות במה שה' הוא כל יכול.

בטול יכולת זו בעצמותו יתברך הוא בטול מכל וכל באמת לאמיתו עד ש"אין עוד מלבדו" ממש.

כמו שנאמר שאדם הוא כל יכול אבל זה נעלם אצלו ברישא דלא ידע ולא אתיידע. אין לזה שום גלוי, אפילו לעצמו.

יש פה משהו יפה מאד. כל כמה שיש לאדם יכולת יתרה כך זה בתחילה נמצא במצב של העלם. זה יותר בלתי נודע לו. זה כמו עם ישראל היום. הוא עם סגולה, שמסוגל להכל ושום דבר לא נעדר ממנו – כמו שמה' אין שום דבר שנעדר – ובכל זאת זה נעלם, כמו היום בזמן הגלות. זו דוגמה שככל שיש יותר יכולת זה יותר נעלם. להבדיל, אצל גוי היכולת יחסית ידועה והוא מוציא אותה לפועל. למה זה כל כך בקלות? כי לישראל יש יכול כל כך אדירה שכעת היא נמצאת בהעלם לא מורגש בכלל.

לדוגמה: חז"ל אומרים ש"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי ידי אבותי אברהם יצחק ויעקב". האם האדם באמת מסוגל? התשובה היא כן. כל יהודי יכול. בלי פרושים, 'און פשעטלאך'. ר' נחמן הרבה לומר שכל אחד יכול להגיע למה שהוא הגיע.

כל אחד הוא כל יכול ויכול להגיע למדרגה הכי גבוהה וצריך הרבה עבודה כדי לגלות את זה. ראשית העבודה היא בשעשועים עצמיים, כי זו המדרגה הראשונה שמתגלה מן היכולת הנעלמת. אצלנו, שעשועים עצמיים זה ללמוד פנימיות התורה. הגמרא וההלכה מסוגלים לגלות כוחות שבפוטנציה אבל בשביל לגלות כוחות שאינם בפוטנציה אלא רק ביכולת צריכים שעשועי תורה. כך אומר הרבי הרש"ב, שההבדל בין החסידות למוסר הוא שהמוסר מפתח את כוחות הנפש בעוד החסידות מפתחת את חושי הנפש. חוש הוא הרגש פנימי, 'געפיל', הנוגע עד היכולת הפשוטה של הנפש.


שמחה

 

נעבור למדרגה החמישית, מדרגת השעשועים, שכנגד השמחה-אמא-בינה בנפש. המדרגה פה היא גלוי אותו ההעלם עליו דברנו כעת, גלוי ההעלם, כאשר הגלוי כאן הוא גלוי לעצמו, גלוי המביא שמחה בנפש.

שרש השמחה הוא ה"שעשועים העצמיים" – "שעשועי המלך בעצמותו" – גלוי אור עצמי הנ"ל לעצמו יתברך כביכול. והוא ענין "ישמח ה' במעשיו", כלומר ביכולת מעשיו אשר בפשיטות עצמותו.

ר' הלל מסביר, ש"ישמח ה' במעשיו" זה לא בסיום המעשים שעשה בפועל. להיפך, ברגע ששמח בסוף המעשה עולה השמחה אל מעל לשעשועים הללו – "סוף מעשה במחשבה תחילה" – עד לעצמות ממש. השעשועים אצלנו הם מגלוי היכולת הפשוטה שלו, איך שהוא 'כל יכול'. כמו אדם שמגלה פתאום שיש לו כח אין סופי, שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ומתמלא שמחה מהרגשת כוחות בלי גבול. השמחה מהרגשת כח המעשה הבלתי מוגבל זה "ישמח ה' במעשיו".

גלוי השעשועים [השמחה, מתוך היכולת הפשוטה שבהעלם העצמות] הוא על ידי "הרצון הפשוט" המיחד – [ועל כן הוא] שרש היחוד דדעת עליון – העלם הבטול וגלוי השמחה הנ"ל. [דבר נוסף:] הכח הנעלם שיש באור השעשועים [שתפקידו הוא] לגלות את בחינת הזיו הכלול באור העצמי, שהוא ענין ההתעוררות להיטיב כדלקמן, הוא שרש היחוד דדעת תחתון [והוא נקרא יחוד כיוון שבלעדיו התוצאה מסתלקת].

כאן כלולות שתי מדרגות: השמחה והדעת. אם ההעלם העצמי זה חכמה והגלוי של אותו ההעלם בשעשועים זה בינה, אז מה זה הדעת? כמו תמיד יש שתי מדרגות של דעת: דעת עליון המייחדת חכמה ובינה ודעת תחתון, שהיא הכח שהבינה תוכל להוליד. אצלנו, דעת עליון זה כח שמחבר את ההעלם – את ה"עשר ספירות הגנוזות במאצילן" – ומביא אותו לידי גלוי בשעשועים.

בחסידות זה נקרא הרצון הפשוט. קודם דברנו על הרצון הנעלם שבעצמות אבל פה זו מדרגת רצון אחרת. זה רצון פשוט לגלוי, שההעלם יתגלה. זה הכח שמוציא אותו לידי גלוי. זה ה-מל שבין ה-חש ובין ה-מל השני. זה מל של ברית, של התקשרות. זה היחוד העליון.

דעת תחתון היא גם יחוד, אבל יחוד שמייחד את הבינה עם המדות. אצלנו, ראשית המדות זה הרצון להיטיב שבא אחרי השעשועים. הדעת התחתון זה מה שמוליד את הרצון להיטיב. הרצון להיטיב הוא החסד, שבאור אין סוף לפני הצמצום, והוא נקרא כבר אחד. השעשועים העצמיים לפעמים נכללים במדרגת אחד ולפעמים – וכך בדרך כלל אצל ר' הלל – זו מדרגת ביניים בין יחיד לאחד. זה גלוי המדרגה של יחיד לעצמו אבל עוד לא הגיע למדרגת אחד. אחד זה כבר "אחד היה אברהם" – חסד ורצון להטיב בבריאת עולמות, "אל אחד בראנו". אבל שעשועים זה לפני בריאה, זה רק גלוי של היחיד.

השעשועים הם אור, "אור המאיר לעצמו", ובתוך האור הזה יש זיו. הרצון להיטיב נקרא "זיו הכלול האור", בלשון ר' הלל בכל מקום. מה ההבדל בין אור לזיו? אור הוא לפעמים לעצמו ולפעמים לזולתו בעוד זיו הוא תמיד פונה אל הזולת. כאשר רוצים לומר שיש אור מופנם ואור המתפשט מחלקים בין אור לבין זיו. השעשועים הם גלוי אור עצמי ולכן אין בהם שום הכרה של זיו, של אור הרוצה להתפשט אל מחוץ לעצמו. כדי להוציא את האור להיות זיו, שהיה כלול בתוך האור, צריך לבוא כח של דעת תחתון. שוב, מה שגילה את האור מן ההעלם העצמי לגלוי השעשועים זה הדעת עליון, אבל בתוך האור יש זיו – הרצון להיטיב, האור הרוצה להתפשט אל הזולת – ומה שמוציא את הזיו מן האור הוא הדעת התחתון.

אם כן, יש לנו שתי מדרגות של דעת, כאשר דעת תמיד מוציא ומחבר. דעת עליון הוא זה שמוציא את הגלוי של אמא מתוך אבא ואחר כך מחבר אותם יחד – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", ואילו דעת תחתון הוא זה שמוציא מתוך אמא את הזיו, את האור של הרצון להיטיב לזולת והוא ממשיך תמיד להחזיק אותו, כמו שכתוב בתניא (פרק ג) שאם יש התבוננות ללא דעת אז המדות שנולדו מיד מסתלקות ולא מחזיקות מעמד.

 

נקרא את הערה יז:

עיין בארוכה בפלח הרמון שמות ד"ה וירא ישראל. ה"רצון הפשוט" בא לאחר ה"רצון המוחלט" כמבואר שם.

שם מבוארת עוד מדרגה. אצלנו ראינו עד כאן: רצון נעלם בעצמות, רצון פשוט בין ההעלם של הבטול ובין הגלוי של השמחה, ולבסוף את הזיו שבאור שהוא הרצון להיטיב. אם רוצים להשלים את התמונה צריך למנות חמשה רצונות לפני הצמצום: יש רצון אחד העומד לפני הרצון הפשוט אבל אחר העלם היכולת, והוא נקרא הרצון המוחלט.

רצון מוחלט זה כמו אחד שמחליט לגלות את האור – זו כבר החלטה אצלו בנפש – אבל היא יכולה לשהות אצלו עד אין סוף. זו החלטה לא זריזה לקיים את הדבר מיד. אדם מחליט לבנות בית וזה נמצא אצלו בראש, אבל הוא יכול לבנות את הבית בפועל גם בעוד עשר שנים. אם הוא רוצה כבר לעשות צריך כבר רצון 'למעשה'.

שוב, יש את ההחלט של הרצון שיהיה פעם גלוי ויש את הרצון הפשוט לגלוי. אלו שני ממוצעים בין ההעלם לגלוי. בגוף המאמר דברנו רק על הרצון הפשוט, כיוון שזה מספיק לענינינו, אבל שם הוא מסביר ביתר עמקות את שתי המדרגות.

אחר כך, אחרי הרצון להיטיב, יש עוד רצון והוא הרצון של "אנא אמלוך". הרצון להיטיב מכריח את הרצון למלוך, כיוון שרק על ידי מלוכה אפשר להיטיב באמת. אלו חמשת המדרגות של הרצון לפני הצמצום: רצון הנעלם בעצמות בבחינת יחיד, שתי מדרגות של רצון – רצון המוחלט ורצון הפשוט – לגלות את היכולת הנעלמת לעצמו כביכול, ואחר כך שתי מדרגות של רצון במדרגת אחד – הרצון להיטיב והרצון למלוך.

איך נסביר בהתבוננות שלנו את שתי מדרגות הרצון – המוחלט והפשוט – העומדות בין ההעלם והגלוי, בין האות י שבשם ובין האות ה עילאה שבשם? על דרך הקבלה אפשר לומר:

יש לומר שהרצון המוחלט הוא על דרך הקוץ התחתון שב-י[שהיא הנטיה שיש בה לצאת] המשכת ההעלם העצמי לבחינת גלוי השעשועים; והרצון הפשוט הוא על דרך נקודת ה-י שבראשית ציור האות ה-ה [שנמצאת בצד ימין למעלה באות ה, כמו באות ד]

מי שכותב בכתב סת"ם יודע שיש דיוק להתחיל לכתוב את האות ה שבשם הוי' מן הנקודה הזו, שבצד ימין העליונה של האות, ולא כבשאר האותיות הנכתבות משמאל לימין. זו נקודת קבלה, שלפי האריז"ל היא מה שהאות ה מקבלת מן הקוץ התחתון של האות י.

אז אצלנו, כיוון שהאות י היא ההעלם העצמי והאות ה היא הגלוי העצמי ויש באמצע שתי מדרגות של רצון – רצון להשפיע ורצון לקבל במדרגה הגבוהה ביותר – אז הן מרומזות בשתי הקוצים של האותיות י-ה.

עצם השעשועים כאשר יצאו מכלל "יחיד" אך לכלל גלוי ממש טרם הגיעו וד"ל.

הנקודה התחתונה של האות י עדין לא יצאה מכלל יחיד, רק נטיה בתוכו לצאת. זה רצון מוחלט. ואילו האות י שבראשית האות ה כבר יצאה מכלל יחיד אבל לא הגיעה עדין לכלל הגלוי, השעשועים, ממש.

והם ב' בחינות "דעת עליון", מצד אבא ומצד אמא.

דעת זה תמיד חבור של שני יסודות – יסוד אבא ויסוד אמא – כיוון שהיא ממוצע המחבר, ויש לה אחיזה בשתי המדרגות. אז המדרגה העליונה, הרצון המוחלט, היא האחיזה באבא והמדרגה התחתונה, הרצון הפשוט, היא האחיזה באמא.

 

עד כאן הגענו בסדר ההשתלשלות למדרגת אחד, ולא עד בכלל, עד לפני ההתעוררות לבריאת העולם.

 


אהבה

 

לפני שבוע למדנו מן הכתר – אמונה תענוג ורצון – עד שמחה ויחוד, שש המדרגות הראשונות. כעת נמשיך:

שרש האהבה בחינת אברהם אבינו בגלוי כנ"ל

הסברנו בקשר לאבות שיש אצלם שתי מדרגות: יש את השרש שלהם בכתר, כאשר אברהם הוא בחינת האמונה, יצחק הוא בחינת התענוג – שחוק ושעשועים, ויעקב הוא "איש תם יושב אהלים" ושרש התמימות היא בתמימות הרצון. זה השרש של האבות ב-ג' רישין שבכתר.

אבל ידוע אחר כך, שהאבות במדות הם כנגד חסד גבורה ותפארת. כלומר, האבות הם גם הכתר וגם הלב וכמאמר הזהר "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" – הלב דוקא מושרש בכתר.

לענינינו, אברהם אבינו הוא גם האמונה וגם החסד. הפסוק המיוחד לזה הוא הפסוק "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה". נסביר את הפסוק הזה. "והאמן בה'" זה השרש העליון שלו, האמונה, ו"ויחשבה לו" זו ההתבוננות, השכל, החב"ד, שעל ידה מתקיים ההמשך – "ויחשבה לו צדקה" – החסד שבלב עד למעשה, עד לצדקה. יש בזה את כל שעור הקומה, מן האמונה עד למעשה – "והיה מעשה הצדקה שלום". כל הנפש כולה בחמש מילים.

נסביר יותר. והאמן כתוב בכתיב חסר והן אותיות אמונה. בה' ניתן לרמז כנגד ב בחינות בהוי', שזה אריך ועתיק, תענוג ורצון. אחר כך "ויחשבה": בזהר מחשבה היא חכמה, חשב מה – "מחשבה ויובלא תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". הבינה נקראת יובל, שער ה-נ ועולם החירות, השמחה שאדם משתחרר. המשל בחסידות הוא בן המלך המשתחרר מן העבדות. אז המחשבה מתחילה מן החכמה, נמשכת לבינה ומשם אל הלב – "ויחשבה לו". את המילה לו יש לדרוש לְ-ו, אות ו שבשם שכנגד מדות הלב. לו הם גם ו בריבוע, מספר שכולל את כל מדות הלב, כל אחת מכולן. בסוף באה הצדקה. מאיפה באה הצדקה? מן החסד שבלב. היא המדה העקרית בין מדות הלב – "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – וכשזה מבצע את עצמו במעשה זה במעשה הצדקה.

אז לסיכום, ענינו של אברהם אבינו הוא אמונה בכתר וחסד בלב והבטוי של שניהם יחד הוא מעשה הצדקה בפועל, המצוה הכללית של כל התורה.

ר' נחמן מברסלב כתב ספר סגולות שנקרא ספר המדות [הוא כתב אותו בצעירותו, לאחר שעבר על כל התורה, הש"ס, המדרשים וכו' ובכל פעם שראה קשר מיוחד בין שני דברים – רעיון שחז"ל מקשרים עם פסוק מסוים – התבונן בזה והשיג ממנו שיש מזה איזו סגולה], ומבין כל הסגולות שם הסגולה הכי פנימית היא ש"צדקה מסוגלת לאמונה", כאשר המקור לדבריו הוא הפסוק שלנו. למי שיש ספקות באמונה או בעיות באמונה בה' או בתורה שיתן צדקה. זה פועל גם הפוך, שאמונה גורמת לתת צדקה, כי הפסוק הזה נדרש גם מרישא לסיפא וגם מסיפא לרישא.

 

קצת רמזים: כל הפסוק הזה יחד – והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה – עולה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכן עתיק יומין וכו' וכו' עוד הרבה דברים.

שתי המילים העיקריות בפסוק הן והאמן צדקה. האותיות א ו-צ הן זוג הראשון מבחינת ציור האותיות. מה זה? האות א היא 'אלופו של עולם' והאות צ היא 'צדיקו של עולם', שני בטויים בחז"ל. א היא ה', הזכר, ו-צ הם ישראל – "ועמך כולם צדיקים" – בת זוגו. לכן א ו-צ הם יחוד שם הוי' ואדני, העולים יחד צא. זה הזוג העיקרי, אבל כאן אצלנו הזוג א ו-צ הוא אמונה צדקה. אמונה זה העצם, זו ההתקשרות לה', ואילו צדקה היא ההתקשרות לצדיק, למי שעושה צדקה. התקשרות לעצם מעוררת ומגלה את הצדקה בפועל.

אמונה צדקה עולות אש וכן צורה וכן מנורה [מובא בפרוש בספרי הקבלה]. מנורה באופן מיוחד היא כנגד אברהם אבינו, שהרי מנורה עומדת בבית המקדש בדרום, הצד של החסד. שרש כל הצורות העולם היא האש.

נסביר: יש ארבע צורות עיקריות, ארבעת היסודות אש-מים-רוח-עפר. זה לא היסודות בכימיה של היום אלא אלו צורות מופשטות. יש צורה של אש, צורה של מים, של עפר וכו' והצורה הכוללת את כולן היא צורת האש. היא מקור הצורה ולכן היא עולה כמנין צורה. אם אתה רוצה ללמד ציור אתה צריך להתחיל ללמד לצייר שלהבות אש, כל מיני צורות של אש, ומזה אפשר ללמוד לצייר כל דבר בעולם. בלשון אחרת: אם אתה מצייר אריה אז כל אבר שלו היא שלהבת אחרת. אם אתה מצייר שופר אז הוא כך וכך שלהבות. בקבלה יש מושג 'בוצינא דקרדוניתא', אש קשה וקפואה, לא אש נעה. זה מקור האש שאחר הצמצום, כאשר היא בבחינת מוצק. זה הכח שמודד את כל המציאות שנאצלה ונבראה אחר כך עוד לפני הצמצום, והוא נקרא בקבלה 'קו המדה'. כמו המטר המקורי, ששמור בתוך איזו זכוכית בצרפת, המשמר את מדת המטר המקורית. האש הקפואה היא הכח המודד את כל המציאות. כל התורה כולה היא אש – "אש שחורה על גבי אש לבנה".

בתוך בית המקדש הצורה הכי מושלמת היא צורת המנורה, שענינה בעצמה היא להעלות את האש "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". שלהבת האש עולה מתוך הצורה המושלמת של המנורה.

אפשר לרמוז את שלשתם בראשי התבות שלהם – אש צורה מנורה – שהיא אמץ, "חזק ואמץ", או יותר טוב: צמא, "כל צמא לכו למים". הצמאון הוא בלב והמים הם המעין שבמח הנובע ומקרר את הצמאון שבלב. כמו בספורי מעשיות, במעשה מז' בעטליר'ס, עם הלב והמעין. דוד המלך, שהוא הלב של כל ישראל, מצא למים, למעין. זו שאיפת הצמא למים. הכל היה דרך אגב מן הרמז ששלשתם עולים אמונה צדקה, שהם תמצית הפסוק של אברהם אבינו – "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה".

 

אז כאמור, שרש אברהם אבינו הוא באמונה בעוד שבגלוי הוא מדת החסד, ובסדר ההשתלשלות:

הוא ענין עלית הרצון להיטיב "כי חפץ חסד הוא" [מה שנקרא בזהר "כד סליק ברעותיה למברי עלמא". זה השרש הגלוי של אברהם לפני הצמצום]. ברצון זה נכללת מחשבת "אנא אמלוך"

לברוא משהו חדש ולהיטיב זה אותו דבר. מה זה לעשות טובה עם מישהו? לתת לו את מה שאין לו, למלא לו את החיסרון. לגבי הגלוי של אותו הזולת שמקבל את החסד – בשבילו החסד הזה הוא יש מאין. אפילו שאצלנו זו לא בריאה מאין ואפס המוחלט, אנחנו לוקחים את המטבע מתוך הכיס, בכל זאת יחסית זו בריאה יש מאין. כיס הוא מלשון כיסוי, ולהוציא את הכסף מן הכיס זה להוציא אותו מן הכיסוי, יש מאין.

"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", והאות ע תמיד מכסה על האות א. אם כן, אם הוא נותן בעין יפה זה סימן שהוא נותן מן האָיִן [אם אתה רוצה לתת באמת אתה יכול להוציא מן הכיס גם אם אין לך שום דבר שם לתת. פתאום יהיה לך משהו בכיס, יש מאין. זה המבחן אם אתה רוצה באמת לתת... כל החסידים מאז ומתמיד יודעים ומספרים שכאשר פרנס ציבור מתמסר ועוסק בעניני עשיה של קדושה אז גם כשאין פתאום זה נופל לו... יש הרבה ספורים על ר' נחום מטשרנוביל למשל]. הסוד של לתת ולברוא יש מאין הוא אותו הדבר, ולכן בהבראם הם אותיות באברהם, שהעולם נברא במדת החסד.

כתוב שברגע שיש רצון להיטיב, לברוא את העולם, מיד עולה ההרגשה שצריך סדר. אם אדם רוצה לברוא משהו חדש ולא יהיה בזה סדר הדבר יתקלקל. הוא ימות. לא יחיה. חייב להיות משטר מסוים. ללא סדר ומערכה הדבר לא יתקיים ולכן החסד מחייב מלכות. כמו אחד שרוצה לתת צדקה כמו שצריך, בסופו של דבר הוא צריך איזה כלי של מערכה, כמו מוסד, שדרכו הוא יכול לפעול את פעולת הצדקה שלו בצורה מתוקנת. זה שלב שחסד מחייב ממלכה, מלכות.

אצל הקב"ה, שמעל לזמן, הכל בא בבת אחת. לכן כתוב שיחד עם מחשבת הרצון להיטיב עולה מיד מחשבת "אנא אמלוך", וגם המחשבה הזו היא חלק משרש נשמת אברהם אבינו. איפה אורים את זה אצלו? כתוב שהיה צריך לשלוט על הרצון הטבעי שלו להיטיב כדי לחייב כל אחד מן האורחים לברך בסוף האכילה. מצד הטבע שלו היה נותן להם גם בלי לברך אבל מצד השכל שלו, שחייב את זה, אמר להם שיברכו או שישלמו על האוכל.

זה נקרא ליישר את הלב, ישרות המדות, שמתחילה מן הדעת. יש כמה השפעות של השכל על הלב. ההשפעה הישירה היא לרכך את הלב. 'לחיים ולברכה' היא ברכה להמשיך מן השכל אל הלב לב רכה, שירכך את הלב הקשה, את התוקפנות של המדות שיש בלב. אבל יש עוד פעולה, יותר פשוטה, והיא ליישר את המדות. ללב אין כיוון נכון והוא בא מן השכל. שכל ישר.

בחינת שרש המלוכה שנתגלה באברהם אבינו כנ"ל.

על אברהם אבינו כתוב בכל הספרים שהוא זה שהתחיל לבנות את המלכות. זה אחד מן הסמנים לכך שהוא  היהודי הראשון. יהודי הוא קודם כל מאמין, ויהודי הוא בעל חסד – "רחמנים וגומלי חסדים", אבל יש עוד דבר. כתוב שיהודי הוא אחד שדואג למלכות שמים, לבנות את המלכות – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" שרק אז מתגלה ש"והיה ה' למלך על כל הארץ". לגוי אין מושג כזה בכלל, הוא לא צריך את זה. אם תהיה הכנעה אמיתית, שה' ימלך בכל העולם כולו, רק אז יתגלה ש"ה' אחד ושמו אחד". לכן חז"ל קבעו את הפסוק "שמע ישראל" – מחלוקת אבל כך נפסק להלכה – בתוך עשרת הפסוקים של ברכת מלכויות בתפלת מוסף של ראש השנה. רש"י בחומש כותב בפרוש שפרוש המילה "אחד" בפסוק הזה הוא ש"ביום ההוא יהיה ה' אחד", שיתלה הדבר לעיני כל. אז אחד הסימנים של יהודי זה שהוא אחד ש"לבו דואג בקרבו" מתי תתוקן המלכות, המדינה. זה מטריד ומדאיג אותו.

הראשון שזה מדאיג אותו הוא אברהם אבינו, שהלך לחפש את שרש המלכות. בתור נשמה הראשון הוא דוד המלך, אבל אברהם הוא הראשון שמתחיל לחפש אחריה ולתקן אותה. לכן כתוב שמנין שנות דוד המלך באו לו מן האבות, שהתחילו לחשוב בפנימיות על תקון המלכות. איפה היתה נשמת דוד? אצל לוט, ואברהם קירב אותו כדי להוציא את זה ממנו, לאט לאט.

בנוסף, אברהם אבינו הוא הראשון שנקרא בפרוש מלך – "עמק המלך" – אחרי מלחמת המלכים. כתוב שכל מלכי אומות העולם באו להמליך את אברהם עליהם למלך.

הרצון להיטיב ומחשבת "אנא אמלוך" נקראו בחינת "אחד" שלפני הצמצום הראשון [בלשון האדמו"ר האמצעי נקראו שניהם בחינת אחד, שנאמרה על אברהם:] "אחד היה אברהם" [וכן כתוב עליו הפסוק "כי אחד קראתיו". אחד זה גם נוטריקון אהבה חסד]. בהתפשטות אור המלכות של מחשבת "אנא אמלוך" הנ"ל, הנקרא "טהירו עילאה", ה' יתברך "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

במדרגת אברהם אבינו, מדרגת החסד, יש כמה מדרגות: יש מדרגת הרצון להיטיב, יש מדרגה שניה שנכללת בה שהיא מחשבת "אנא אמלוך" ויש דבר שלישי – מדרגת קדמון.

כאשר יש מחשבת "אנא אמלוך" יש כבר התגלות של אור אין סוף לפני הצמצום. ההתגלות הזו נקראת "טהירו עילאה", הטוהר העליון, כמו שמים בהירים לפני הצמצום. שוב, הרצון להיטיב היא ראשית התעוררות האור. כאשר הוא בא למחשבת "אנא אמלוך" זה כמו אחד שמתמלא במרץ, באנרגיה, אין סופי. ר' הלל מביא בשם הרב המגיד הרבה פעמים, שבכל פעם שאומרים אור אין סוף הכוונה היא למלכות דאין-סוף, וזו מחשבת "אנא אמלוך". בתוך אותו טוהר עליון, טהירו עילאה, ה' יתברך משער כל מה שעתיד להיות. זה כמו אנרגיה אין סופית שבתוכה צריך לחרוט ולחקוק את האותיות של ההשערה, של מה שעתיד להיות. החקיקה הזו – שנקראת בזהר "גליף גליפו בטהירו עילאה", לגלוף גליפות – נקראת בלשון החסידות קדמון, כיוון שזו המחשבה שמקדימה את מה שעתיד להיות, כל זה עדין בתוך אור אין סוף שלפני הצמצום.

אותה מדרגה, קדמון, נכללת גם בתוך מדרגת אחד של אברהם אבינו. איך רואים את זה בתוך חיי אברהם אבינו? מה קרה מיד אחרי שהוא קיבל את המלכות? בדרך כלל אנחנו יודעים שאברהם הוא מדת החסד. אחרי מלחמת המלכים בה נלחם וניצח – הוא נלחם ומסר את נפשו בשביל להציל את לוט, בשביל להציל את המלכות, ולכן קוראים למלחמה הזו 'מלחמת המלכים'. זו מלחמה על עצמות המלכות, ואברהם אבינו נלחם בה כמו מלך וזו התחלת התגלות שרש המלכות אצלו – כתוב הסיפור של ברית בין הבתרים.

מה זה ברית בין הבתרים? מראים לאברהם אבינו את כל מה שעתיד להיות. את כל החשך, את כל הצרות של ארבע גלויות – "אימה חשכה נופלת עליו" – עד הגאולה האחרונה. זה שאחרי כל המלחמה על המלכות מגלים לו את כל העתיד זה בדיוק הסוד של ההשערה בתוך הטהירו עילאה – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

על ההעשרה עצמה כתוב בקבלה ובחסידות, שהיא כבר התחלת תנועת הצמצום. זה לא הצמצום בפועל אבל זה כבר לחקוק אותיות, למרות שאינם אותיות במציאות. הן נקראות "מציאות בלתי נמצאת" ובכל זאת זה כבר שרש הצמצום. לכן כאן כבר מגלים לו את כל הגלויות והחשך שיהיה. אם כן, ברית בין הבתרים היא השרש אצל אברהם אבינו למדרגת קדמון.

לסיכום: יש אצל אברהם אבינו את כל המדרגות. מצד עצמו הוא חסד, רצון להיטיב, אחר כך הוא דואג למלכות ומוסר נפשו עליה ואף נעשה בסופו של דבר בעצמו מלך, ולבסוף מגלים לו את העתיד. כלומר, נחקק במח שלו כל מה שעתיד להיות, כמו "גליף גליפו בטהירו עילאה":

השערה זו נקראת בחינת "קדמון" שלפני הצמצום, והוא סוד ברית בין הבתרים שנכרתה עם אברהם אבינו.

נכרת הוא כמו נחרט, והברית שנכרתה היא עם אברהם אבינו. כלומר, הוא מצד עצמו במדרגת אחד ומדרגת קדמון נחרטת בו, באחד.

 

נעיין רגע בתרשים המסכם שבעמוד עט. במדרגת האהבה נוספת שם עוד הגדרה שלא דברנו עליה שכוללת את שלוש המדרגות – רצון להיטיב, מחשבת "אנא אמלוך" והשערה בכח – עליהם דברנו: סובב כל עלמין. אהבה היא סובב, ולכן כתוב בקבלה שחיבוק הוא בחינת סובב כל עלמין. האהבה מחבקת את כל העולמות. ממלא כל עלמין זה כל מה שנכנס בפנים, אבל החיבוק סובב מבחוץ.

כך מוסבר בחסידות על כפית ההר כגיגית בשעת מתן תורה. זה היה גלוי של אהבה, שה' חיבק אותם חזק כל כך עד שהוא עורר אצלם בעל-כרחם אהבה. עד כדי כך, שבחז"ל מובא ש"מכאן מודעה רבא לאורייתא" שהקבלה שלנו היתה שלא ברצון. אבל כתוב שאמרנו "נעשה ונשמע"? מוסבר בחסידות – ומקור הדברים הם אצל המהר"ל מפראג – שהאהבה שלנו היתה כביכול כפויה, שקב"ה גילה אהבה כזו גדולה שלא היתה ברירה אלא להחזיר לו אהבה. זו אהבה בבחינת סובב, חיבוק.

 

בהמשך נלמד את ההכנה להחדרת האור הממלא – אור הקו שכנגד התפארת, הרחמים – על ידי הצמצום שבמידת הגבורה ואת מדרגת הרחמים עצמה. חסד הוא מקיף ואילו רחמים חודרים פנימה. יש בה מעלה על גבי המקיף, כיוון שהיא חודרת פנימה. העלה הכי גדולה של האהבה היא כאשר "אהבה דוחקת את הבשר", מצמצמת את עצמה על מנת לחדור למקום צר. זה כבר נקרא רחמים, כאשר הצמצום של יצחק היא המעבר ביניהם.


אתמול למדנו על מדת האהבה והסברנו שבהשתלשלות העולמות זה מה שנקרא בלשון הזהר והחסידות אור ה"סובב כל עלמין", שרש נשמת אברהם אבינו בגלוי. הסברנו שבמדרגה זו עצמה יש גם כן שלש מדרגות: "חפץ חסד" – ההתעוררות להיטיב שהיא שרש הרצון לבריאת כל העולמות, מחשבת "אנא אמלוך" וההשערה בעצמו בכח את כל פרטי ההשתלשלות. הסברנו, שאצל אברהם אבינו מחשבת "אנא אמלוך" היא הדאגה והחפוש שלו אחרי המלכות, מלכות שמים, ובכך הוא היה מלך בכח. אחר כך, בברית בין הבתרים מראים לו את העתיד, וזה שייך להשערה בכח שבו.

נוסיף עוד פרט ביחס לברית בין הבתרים. לא רק שה' הראה לו את העתיד אלא הוא גם נתן לו לבחור אותו. ה' נתן לו את האפשרות לבחור בין גלות או יסורי גהינום. הוא נתן לו את האפשרות לבחור איך לתקן את העולם. זה נקרא שהוא בעצמו "שיער בעצמו" מה יותר טוב לתקון הבנים שלו [היהודים הם החלק שצריך לעבור צרוף וזכוך – "מצרף לכסף" – לצורך תקון כל העולמות], שזה תקון כל העולמות החל מחטא אדם הראשון. אלו שלש מדרגות שבתוך אברהם אבינו.

כעת נוסיף עוד נקודה ביחס לשלש המדרגות שאברהם, שאלו שלש מדרגות של התכללות שאר האבות בו – אברהם יצחק ויעקב שבתוך אברהם. שלשתם מדרגות של אהבה, רק שמחשבת אהבה מזקיקה מחשבת מלוכה שגומרת את הנכונות לפעול. לכן הסברנו שהמושג אור אין סוף מתיחס בעיקר למחשבת "אנא אמלוך", למלכות שבאין סוף. גם הרצון להיטיב היא כבר אור המאיר לעצמו הבא אחרי אור השעשועים העצמיים, ובכל זאת בשם הרב המגיד ידוע שאור אין סוף הוא בעיקר ביחס למלכות שבאין סוף. למה? אור אין סוף היא אנרגיה אין סופית, ורק כאשר האדם מוכן בפועל לעשות הוא מתמלא בה, בעוד שברצון של "חפץ חסד" יש את זה אבל לא במציאות. ברגע שיש את האור הזה, שנקרא בקבלה "טהירו עילאה", יש מקום לשיעור, שעליו כתוב הבטוי 'תורה קדומה'.

לתורה יש שרש גבוה גם בשעשועים ואפילו במדרגת יחיד אבל במדרגת ההשערה, שאנחנו מדברים עליה כאן, תורה קדומה הם רלא שערים – כל צרופי כב האותיות האפשריים – ועל זה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא". זה כמו אדריכל שמתסכל על התכניות שלו ועל פיהן בונה את הבנין.

לענינינו, "חפץ חסד" והרצון להיטיב היא המדה העצמית של אברהם. "בנין המלכות מן הגבורות" זו אש ההתלהבות של אור אין סוף, התלהבות של אדם שמוכן הרגע לפעול, וזה רק כאשר למחשבת "חפץ חסד" מתלוה מחשבת מלכות. חסד היא תנועה שקטה, כמו מים, ללא התלהבות והמלכות מוסיפה את ממד ההתלהבות, את אש הגבורות, שמגלה את הנכונות לפעול את החסד. זה יצחק שבאברהם [על דרך העקדה – יחוד אברהם ויצחק, "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק"]. לבסוף, מה שה' יתברך "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", שזו התורה הקדומה, זה בחינת יעקב אבינו – "איש תם יושב אהלים". זה יעקב שבאברהם, "קדמון" שב"אחד".

 

מה הרמז ש"קדמון" היא מדרגת יעקב שבתוך אברהם? כתוב ש"שופריה דיעקב אבינו כעין שופריה דאדם קדמאה". בהמשך נגיע למדרגת אדם קדמון, שהיא גלוי מדרגת קדמון לאחר הצמצום. לפני הצמצום כל הגליפה הזו באור אין סוף – "גליף גליפו בטהירו עילאה" – היא באחדות פשוטה ללא שום מציאות, חלילה, ורק אחר הצמצום היא מתגלה בתור 'מחשבה הקדומה דאדם קדמון'. ר' הלל מסביר, שהיחס בין 'קדמון' לבין 'אדם קדמון' הוא כמו המעבר שמן הכח אל הפועל, כאשר לשתיהן קדמה מדרגת 'יכולת' שבעצמות. לעניינינו, התגלות אור הקו ואדם קדמון בפועל היא כנגד מדת הרחמים בנפש, סוד נשמת יעקב אבינו, כאשר אותה מדרגה בכח היא מדרגת קדמון, וממילא היא התכללות יעקב שבאברהם.

על מלחמת המלכים דורשים חז"ל את הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם" שבזכות יעקב, שעוד לא נולד, ניצל אברהם והצליח במלחמה [בתניא דורש את הפסוק לענין מדת האהבה השבויה שלא מצליחים לעורר ואז מדת הרחמים היא זו שפודה ומעוררת אותה, שאם שונאים מישהו אז הדרך להחזיר את האהבה אליו היא על ידי זה שמעורר עליו את מדת הרחמים]. כלומר, יעקב מתחיל להתגלות בעת מלחמת המלכים. אתמול הסברנו שמלחמת המלכים זה מבטא את רצון של אברהם אבינו למלוך בקדושה, וכבר בתוך המלכות הזו יש את מדרגת ההשערה בכח. יעקב זה כמו העתיד של אברהם. בזכות מה שיצא מאברהם, בזכות העתיד שלו, ה' מציל אותו. זה מה שאברהם משער מה שעתיד להיות. יעקב הוא בבחינת תכנית העתיד שנמצאת בתוך אברהם.

בדרך הרמז: ה"אחור" של המילה מלך מ מל מלך – עולים עם מלך, מה שהעם נמצא בהשערת המלך.

 

 


יראה

 

עד כאן מדרגת האהבה. נעבור לשרש היראה:

שרש היראה – בחינת יצחק אבינו – הוא ענין הצמצום הראשון להיות חלל ומקום פנוי לעמידת העולמות כביכול

ברגע שיש אור אין סוף יש נכונות לפעול, התלהבות של אנרגיה אין סופית שבאה מן הגבורות, אבל אחר כך יצחק בעצמו צריך לצמצם את עצמו, את ההתלהבות שלו ולעשות "מקום פנוי לעמידת העולמות":

(שהרי הצמצום אינו כפשוטו ח"ו, אלא שכך נראה מצד העולמות).

זה בא להסביר את הבטוי 'כביכול', שזה לא באמת כך אלא רק נראה כך.

במקום פנוי זה נשאר "רשימו" – רושם ההשערה הנ"ל עם "כח הגבול שבאין סוף" הנושא וסובל כל עלמין בחיקו.

על זה יש כאן הערה (כא)[1]:

סוד "רישיה דעשו בעטפוי דיצחק" וד"ל.

ראשו של עשו בחיקו של יצחק. כתוב במדרש שראשו של עשו התגלגל אל תוך מערת המכפלה, אל חיקו של יצחק אבינו, לאחר הריב בו חושים בן דן הרגו.

מה לומדים מכאן? ליצחק היתה באופן כללי נטיה לעשו ומוסבר בכתבי האריז"ל שיצחק הרגיש שטמונים בעשו נצוצות גדולים, כר' עקיבא ור' מאיר. "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" – פיו הוא הפנימיות של עשו ויצחק היה צד מתוכה את הציד, את הניצוצות הקדושים הטמונים בו [רש"י מפרש שצידו של עשו בפיו של יצחק אבל האריז"ל מפרש הפוך, צידו של יצחק בפיו של עשו]. לכן היתה לו נטיה לקרב את עשו. הסוף היה פרוד גמור בין הראש של עשו לגופו: כל הצאצאים שלו שייכים לגוף שלו והם גוים גמורים, הרשעים הגמורים ביותר כמו עמלק [כל הגלות שלנו היא גלות אדום], ורק הראש שלו שיך לקדושת ישראל. לעשו יש דין של יהודי מומר, שהרי הוא נולד לאם יהודיה, וכל זה מתרכז בתוך ראשו שמתגלגל לחיקו של יצחק.

מה זה הראש של עשו? זה המדע של כל העולמות, חכמת הבריאה. נשמות הם נשמות ישראל אבל העולמות זה עשו. יש מה לברר בזה. הרמז: עשו הוא מלשון עשיה, תקון עולם העשיה, וכן עולה שלום. עשו נולד עשוי. הגוף שלו רע אבל הראש בחיקו של יצחק, בצמצום הראשון.

בחסידות מוסבר שיש כמה דברים שקורים בצמצום הראשון: הדבר הראשון הוא הרגשת החלל. זו ההרגשה שמצד העולמות. באמת אין חלל ו"הצמצום לא כפשוטו", אבל כך ההרגשה מצד העולמות. דבר שני: רשימו. יש רשימו מצד ההשערה וזה רשימו של מדרגת קדמון. זה הרושם של הכח. זה מתחיל להיות מציאות אבל לא מציאות של פועל שמתחילה רק אצל אדם קדמון. זה רק מעבר, משהו שמתחיל להתגבש. הדבר השלישי: גלוי כח הגבול שבאין סוף. אין סוף בעצמו כולל גם את כח הגבול וגם את כח הבלי-גבול. בשם ספר עבודת הקדש (לר' מאיר בן גבאי) מצוטט תמיד ש"כשם שיש לו כח בבלי-גבול כך יש לו כח בגבול, שאם לא כן נמצא אתה מחסר שלמותו". אז מה ההבדל בין לפי הצמצום לאחריו? מוסבר בחסידות שלפני הצמצום כח הבלי-גבול נמצא בגלוי ואילו כח הגבול בהעלם, וכל הצמצום זה להפוך את הסדר, שכח הגבול יהיה בגלוי וכח הבלי-גבול יהיה בהעלם. הצמצום היא העלמת כח הבלי-גבול שיוצר חלל שמגלה את כח הגבול.

שוב, יש את מה שנראה חלל מצד העולמות, יש את הרושם של ההשערה ויש משהו עמוק יותר שמתגלה כח הגבול. מה זה כח הגבול? הכח לשאת ולסבול את העולמות. יש אפשרות בכח לסבול את היקום, שעוד לא נמצא כרגע בפועל. גם הכח הזה – כח של "אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט" – הוא בחינת יצחק. כל שלש התכונות הללו שמתגלות בצמצום שייכות ליצחק אבינו.

למה להשערה הזו לא היתה שום מציאות לפני הצמצום? בגלל שכל עוד כח הבלי גבול נמצא בגלוי וכח הגבול נמצא בהעלם אז ההשערה – שהיא השערה של גבול – לא יכולה לתפוס שם מקום והיא בטלה ומבוטלת לגמרי. אבל אחר הצמצום ההשערה נשארת, כי היא נמצאת יחד עם "כח הגבול שבאין סוף", ואז היא יכול להתגלות. שוב, לגבי ההשערה כמו שהיא לפני הצמצום הרשימו זה צמצום, דין. מצידנו זה מקבל יותר מציאות אבל לגבי ההשערה שקודם זה צמצום. זה רק רושם.

מה פרוש הבטוי "סובל כל עלמין בחיקו"? דברנו כמה פעמים על מחלוקת הרשב"א והרמב"ם האם 'יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא' או לא. הבטוי 'חיק הבורא' הוא הצמצום, ושם אפשר להצדיק גם את...

 

מעבר קלטת...

 

...בלי גבול הכוונה היא שאתה לא יכול להגביל, גם בהגיון, שזה אפשרי וזה לא אפשרי. לא רק שיש התפשטות בלי סוף אלא שאתה לא יכול לשים שום גבול. ברגע שיש כח הגבול זה כמו שיש הגיון. הגיון זה עשו, ולכן הראש שלו שוכב בחיקו של יצחק. זה הסוד של חיק הבורא. והרמז: חיק הבורא עולה מקום פנוי, שכל העולמות העומדים בחלל הפנוי נמצאים בחיק הבורא. הבטוי כח הגבול עצמו עולה הגיון.

שוב, יש בצמצום את כח הגבול שבאין סוף, את הרשימו של ההשערה ואת המקום הפנוי הנראה, וכולם הם בבחינת דין:

והוא ענין מדת הדין ש"בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין...".

רק שאחר כך ראה שאין העולם מתקיים "עמד ושתף עמה מדת הרחמים" שזה הקו.

שוב, הכל כאן זה מדת הדין, יראה, רק שיש לנו בה שלש בחינות. צריך לומר שהן כנגד אברהם יצחק ויעקב שביצחק. עצם החלל הוא דין שבדין. הרושם הוא רושם של ההשערה, שעליה הסברנו שהיא בחינת יעקב אבינו. כח הגבול שסובל זה חסד, שסובל את המציאות. אברהם אבינו נקרא "האדם הגדול בענקים", ואדם גדול הוא אחד שנותן הרבה אבל, מצד שני, גם סובל הרבה. הוא מספיק סבלני לסבול את העולם הזה. כמו דין בשולחן ערוך, שזה כשר וזה פסול וזהו.


רחמים

 

נמשיך למדרגה הבאה, שכנגד מדת הרחמים:

שרש הרחמים – בחינת יעקב אבינו ("אשר פדה את אברהם"),

כאן יש פרוש חדש לפסוק. קודם הסברנו שזה יעקב שבאברהם, עוד לפני שיעקב נולד, ואילו כעת זה כאשר יעקב כבר מתגלה בעצמו. איך? לאחר שהצמצום – מדת יצחק אבינו – העלים על האור, על בחינת אברהם אבינו, בא יעקב ופודה אותו בסוד הארת אור הקו לאחר ולתוך מקום הצמצום. הוא ממשיך מאור אין סוף שלפני הצמצום אל תוכו.

המשך המאמר הנ"ל "...ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים והקדימו למדת הדין" –

לומדים את זה מן הפסוק המקדים ארץ לשמים – "ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים" – וזה נעשה בכח שתוף שם הרחמים, שם הוי', שאף מוקדם לשם אלקים.

הוא ענין המשכת הקו – אור אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין – המקום הצמצום. והוא סוד "אז יבקע כשחר אורך" – יבקע אותיות יעקב.

הצמצום הוא החושך, הלילה, ולתוכו בוקע אור הקו, מדת יעקב אבינו.

 

נראה את הערה כד:

 

עיין  בפלח הרמון (שמות ד"ה החדש הזה הב') שג' המדות חסד, גבורה ותפארת הן: בטול במציאות (שבשרשו הוא ענין ההשערה דכל עלמין בטהירו עילאה כנ"ל, בריאה יש מאין ("בראשית ברא אלקים" מדת הדין), "ואחר כך מתגלה מדת הרחמים להמשיך תוספת אור בבחינת העולם שיתגלה בו בחינת הבטול למקורו בבחינת היש שלו כמו שהוא לאחר שנצטמצם" [עד כאן ציטוט מר' הלל].

יש כאן הסבר מצוין ויסודי מה זה חסד גבורה ותפארת. כאשר אור החסד מתגלה המציאות בטלה ולא יכולה להתקיים בתוכו. אדם שכולו חסד, חסדן אין סופי, כל כך שופע מאורו וטובו על הזולת עד שמציאות הזולת מתבטלת לגמרי. הוא חונק לגמרי את מציאות הזולת למרות שהחסד הוא למען הזולת. הוא מחבק אותו עד כדי כך שלא נשאר ממנו כלום. לזה הוא קורא בטול במציאות. גבורה זה יש מאין, זו המציאות, ותפארת זה נקרא בטול היש.

נמשיך את הרמז ואחר כך נסביר את הרעיון:

והנה יש בזה רמז נפלא: חסד גבורה תפארת עולה בדיוק בטול במציאות, יש מאין, בטול היש שהוא לז ברבוע, סוד מעשה בראשית כמבואר במקום אחר [המספר הזה הוא אחד מהעיקריים במעשה בראשית בקבלה].

החסד הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, אז אין מציאות. הגבורה זה הכח שמוציא יש מאין. היש הוא גבול וצמצום ולכן הפועל של כל בריאה היא צמצום, בעוד שהכח של מעשה הבריאה היא חסד (כמו שהסברנו אתמול). מה זה תפארת? אם הדבר נברא יש מאין אז אין לו זיקה אל המקור שלו. הוא יכול לשכוח ממנו לגמרי ולחשוב ש"עזב ה' את הארץ" ח"ו. בשביל לקשר אותו – הקו הוא חבל ההתקשרות – אל המקור, שעל אף הצמצום יש לך קשר עם הקב"ה, עם אור אין סוף. גם כשאתה למטה, בבחינת יש נפרד, יש מספיק אור כדי להרגיש בטול אל המקור בתוך היש שלך. סוד הקו הוא יכולת ההמשכה אל כל פרט ופרט במציאות את היכולת להבטל לה'. ללא הקו היו כולם גוים.

 

שאלה: מה הכוונה שהקו יתבטל לעתיד לבא?

תשובה: הקו יורד ומתמעט. בעוד שבעולם האצילות לא צריך עבודה כדי לגלות את אור הקו, אצלנו צריך. בכל העולמות, אפילו בעולמות בי"ע, טבע המלאכים בהם הוא לעבוד את ה'. זה אצלם בטבע כי יש בהם מספיק גלוי של הקו. כאן, שהרע שולט מאד, צריך עבודה. מה שיתבטל בעתיד היא הירידה שלו, מה שהוא הולך ומתמעט. הוא ישאר באותה העצמה של ראשית הקו. הוא לא יתבטל לגמרי כי אם יתבטל – יתבטל כל הגבול.

 

נחזור להערה שלנו. מה זה בטול במציאות? זה ממש מה שלמדנו אתמול, שההשערה בכח היא חלק מן החסד. בטול במציאות זה לא ה"חפץ חסד" אלא מה שכל העולמות בטלים בתוך אותו "חפץ חסד". זה נקרא השערה, שאין לעולמות שם מציאות בכלל והם בטלים לגמרי בתוך ה"טהירו עילאה". זה חסד.

מה זה בריאה יש מאין? זה הפסוק הראשון בתורה בו מוזכר רק שם אלקים, ולא שם הוי'. זה מדת הדין. בריאה זה להוציא לבר, החוצה, מתוך איך שהיה בתוך אור אין סוף החוצה. איך? על ידי עשית חלל. להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים

אגב, לכן כל הלכות שבת במסכת שבת מתחילות בדיני אסור הוצאה מרשות לרשות, למרות שהיא האחרונה מבין לט אבות מלאכה. שבת זה זכרון לשביתה של ה' ביום השביעי מבריאת העולמות.  יש בריאה וזווג של הולדת נשמות אבל לא של עולמות. זה סימן שיש גריעות בבריאת העולמות ושבת זה היום שהוא הפסיק. למה? זה כל כך גרוע שיש עולמות? צמצום ובריאה זה דין, כי זה להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ובשביל שיהיה החוץ צריך שתהיה רשות הרבים. חוץ מאסור ההוצאה מן הבית החוצה יש עוד אסור בשבת (המצוה הראשונה בחומש על השבת): מצות תחומין, שענינה הוא להגדיר את כל התחום שלך כרשות יחיד – "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השבת". בנוסף, יש גם מצוה מדרבנן של ערוב חצרות, שענינה לערב כמה שיותר את הרשויות הנפרדות לכלל רשות יחיד אחת. זה כלל גדול בהבנת ענין השבת.

מה זה בטול היש? מדת הרחמים זה "להמשיך את האור באשר הוא שם" בלשון ר' הלל. חסד חונק את מציאות הזולת מרוב אהבה בעוד שרחמים הרגשת מקום הזולת ללא רצון לבטל אותו. לא שחסד רוצה לבטל את הזולת אלא שאין בו התחשבות בזולת. זה רק רצון להשפיע בלי לחשוב מה יקרה אם ישפיע יותר מדאי, אבל רחמים – שנמצאת בקו האמצע של יעקב אבינו – רוצים להשפיע באשר הוא שם. מה זה? זה לקשר אותו עם המקור שלו, עם חיי החיים, ללא שיתבטל ממציאותו.

זה בא ממקום גבוה יותר מן החסד מפני שהוא בעצמו 'תרתי דסתרי' – אור גבול שבא מתוך אור אין סוף שלפני הצמצום. כח הבלי גבול, שמתגלה באור אין סוף שלפני הצמצום, לא יכול לגלות את הגבול אפילו שהוא נושא אותו בתוכו בהעלם. הוא לא נושא הפכים בצורה הכי גבוהה, זה לא מדרגת 'נמנע הנמנעות' כי הוא לא יכול לשאת את ההפכים של בלי-גבול וגבול כאחד תוך כדי גלויים. גם הצמצום לא יכול לגלות את ההפכים רק לשאת אותם בהעלם, כאשר הסדר רק מתהפך וכח הגבול הוא זה שמתגלה. הפרדוקס הכי גדול זה ששניהם יהיו יחד בגלוי, כמו "מקום ארון אינו מן המדה". מה זה? זה אור הקו. הוא לא מבטל את הגבול, את החלל, הוא מתחשב בו, אבל הוא כן מגלה בתוכו אור של בלי-גבול. זו הסיבה שאור הקו מגיע ממקום יותר גבוה משאר אור החסד שלפני הצמצום.

 

 

* * *

 

 

לגבי היראה והצמצום יש עדיין כמה דברים יסודיים שלא הסברנו. נשלים אותם כעת.

יראה, בכלל, היא תנועה. מה זה צמצום? צמצום בלשון הקבלה זה שה' סילק את האור 'מיניה וביה'. הוא סילק את האור שלו אל תוך עצמו ונשאר חלל. כלומר, הצמצום על פי פשט הוא תנועה פנימית. האור נכנס אל תוך עצמו. לפני כן אין תנועה. מה שכתוב שאור אין סוף "היה מתפשט וממלא את כל המקום" זו לא תנועה. זה מצב. אבל התנועה הראשונה היא תנועה של כיווץ פנימי לתוך עצמו. זה נקרא צמצום. אבל התנועה הראשונה היא תנועה של כיווץ פנימי לתוך עצמו. זה נקרא צמצום.

במעמד הר סיני, לאחר שראו ישראל את הגלוי של קולות והברקים, קול השופר וההר העשן [כתוב שזה כנגד שם הוי'] כתוב "וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק". על זה דרשו חז"ל: "אין נוע אלא לשון זיעה", שתנועה היא מלשון זעזוע, וזעזוע זה יראה.

מכאן אנו לומדים כלל גדול, שכמו שאז קבלנו את התורה "באימה ביראה ברטט ובזיע" כך כל לימוד תורה צריך להיות בבחינה דומה. תנועה של זיעה זה כמו בפסוק "נוע תנוע הארץ", פחד וזעזוע. במקום אחר למדנו (פלח הרמון בראשית) שכל יראה היא בריחה מעצמך, מן המעמד והמצב הנכחי שלך. גם כאן אצלנו בצמצום, הקב"ה מסלק את עצמו מעצמו כביכול. הוא בורח מעצמו. זו איזו מן הסתייגות – מלשון סייג ומקום – מעצמו. זה מסביר שצמצום זה בחינת יראה.

מה נשאר? נשאר חלל. חלל זה מלשון חלל מת. כלומר, הפחד – כמו הבטוי 'פחד מוות' – מסלק את הדמים [כמאמר חז"ל] ו"הדם הוא הנפש". הפחד מסלק את הנפש, את החיות, ומה שנשאר היא נקודה של חלל. למה זה דומה? עשית החלל בצמצום היא כמו נקודה של מסירות נפש, של אבוד עצמי לדעת. כמו שאדם קופץ מן הגג. לכן הצמצום נקרא חלל וחלל זה סלוק, הסתלקות. כמו צדיק שמסתלק – שהנשמה עוזבת את הגוף. זה הפשט שיראה קשורה עם צמצום.

העבודה הכי גדולה של היהודי היא קדוש ה', שהוא מוכן למות על קדוש ה' – "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כמו בפרשה שקראנו, שמשה מנחם את אהרן "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד". קדוש ה' בפועל זה שהוא מסתלק וזו המצוה הכי גדולה מכל המות (פעם למדנו שהיא כנגד הכתר במין המצות התמידיות לעתיד). קדש זה לשון הבדלה, וקדוש ה' זה שהיהודי נבדל לגמרי מן העולם הזה.

כלל גדול אצל חז"ל הוא, שכל מה שהקב"ה דורש מאתנו הוא מקיים בעצמו – "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" – ומה שהוא אומר הוא גם עושה. אנחנו מניחים תפילין ועושים אותו חטיבה אחת בעולם – "ה' אחד" – אז גם הוא מניח תפילין ועושה אותנו חטיבה אחת בעולם – "גוי אחד בארץ". גם בענין הזה של מצות קדוש ה' צריך לחפש את זה אצלו.

 

[אם כבר הגענו לזה אז נרחיב. מלבד הכלל הזה ביחס למצות, שכל מה שאנחנו עושים גם הוא עושה, אותו העיקרון קיים גם לגבי מדות. כל מדה טובה צריך לחפש איך זה אצל ה'. למשל: אהבה  זה פשוט, שכמו שהוא אוהב אותנו אנחנו אוהבים אותו, אבל במדת היראה זה יותר קשה. יראה היא דבר טוב, לפחד מה', איך זה אל ה'? איך אפשר להבין את זה? אותו הדבר ביחס למצות קדוש ה'. יותר מזה, כתוב שכנגד כל מדה רעה יש "זה לעומת זה עשה האלקים", שיש את אותה המדה בקדושה. בשם ר' פינחס מקוריץ מובא שאפילו בכפירה אפשר למצוא אותו הדבר כנגדה בקדושה. איך? הוא אומר שכפירה בקדושה היא נתינת צדקה. מי שמאמין יכול לומר שלכאורה מדרכי ההשגחה העליונה זה שהעני ישאר עני, ואם אני נותן לו צדקה אז אני לכאורה כופר בהשגחה פרטית. הוא אומר שצריך לאחוז בכפירה בקדושה ולומר שה' לא דואג לו ולכן אני דואג לו. כל המצוות הם כמו צדקה ובכל זאת בצדקה זה במיוחד, זה נוגע למישהו אחר ולכן זה כאילו נגד ההשגחה הפרטית. אני מאמין שה' הוא דיין אמת – "אל אמונה ואין עול" – אז אם הוא עני זה בטח על פי משפט צדק.

זו דוגמה לשני יסודות של החסידות: שכל דבר, כמו מדה רעה בנפש, יש לעומתו בקדושה שאפשר להשתמש בו. על פי שיטת המוסר יש הרבה תענוגות בעולם הזה, הרבה חיות, 'גישמאק', ואם אין כנגד הדבר הזה בקדושה אז זה אומר שאת הדבר הזה הוא הפסיד. זה הלך לאיבוד. על פי חסידות זה לא כך. בשביל לעשות מעשה כזה של צדקה מתוך מודעות של כפירה צריך להיות עמוק עמוק בעבודת ה', כמו ר' פינחס מקוריץ. זה אחד שעובר משבר נפשי. הוא רואה את ההשגחה ברוח הקדש שלו ובכל זאת הוא כופר בזה כדי לעזור לו. זה לא דבר פשוט. את אותה החיות של אותו 'חופשי' יש לו כעת באין ערוך. לאותו 'חופשי' יש רק צד אחד ולכן זה מדומה ומרומה. יש לו רק את ה'גישמאק', אבל לאותו צדיק יש את שניהם, את המשבר ואת החיות בנשיאת הפכים גמורה. זה העיקרון הראשון בחסידות, שכל סוג של חויה צריך לחוות אותה בעבודת ה', ואדרבה, רק אז זה אמיתי ולא רק דמיון.

העיקרון השני הוא, שכמו שאצל האדם צריכות להיות כל החוויות כי הוא חווה אותן בקדושה, אז "מבשרי אחזה אלוה" וצריך להיות את כל אותם הדברים למעלה, אצל הקב"ה. הוא לא חסר שום דבר ולא יתכן שאי אפשר למצוא בו את אחת מן המדות, אפילו שלכאורה לשייכת אליו. לדוגמה: מדת היראה או כמו מצות כמו מסירות נפש. כל הדברים הללו, שנראים כנוגדים את ההגיון שלנו, כולם באים בסוד הצמצום הראשון. שהקב"ה מתקדש, מתבדל.

לכן צדיקי החסידות זה כבר תחילת גלוי אור המשיח, ולכן יש 'כיפים' כאלו שבגלות לא היו בכלל וכעת מתחילים לחזור. הבעש"ט אמר שעד שהוא נולד היה העולם יבש – "נהר יחרב ויבש - 'יחרב' בבית ראשון 'ויבש' בבית שני" – ואני באתי לעולם להביא טריות ('פרשקייט'), לחלוחית. זזו חיות בקיום התורה והמצות, וכאן חידשנו עוד דבר, שזה חיות בכל מיני מדות שעד עכשיו היו רק ב"לעומת זה" ולא בקדושה. החסידות התחילה – בעבודת הצדיקים הגדולים – להחזיר אותם לקדושה.

צריך להדגיש: אין שום ענין נגד אתכפייא, שצריך לכפות את היצר הרע, אבל לפעמים מגיע אדם לחוות אתהפכא. אתהפכא גמורה שייכת רק לצדיקים, שמצליחים בשעת מעשה להפוך תאוה – כמו תאות נשים, זנות – לקדושה. על זה אנחנו לא מדברים. אצלנו, אם באה לאדם מחשבת זנות צריך לעשות אתכפייא, לדכא אותה ולהסיח דעתו ממנה. זה פגם הברית, אבל אותו העיקרון שייך אצלו – אם הוא עובד את ה' באמת ויש לו הרגש פנימי בה – פעם בחיים בקדושה ביחס למדות. לכל מדה יש הזדמנות שהיא תופיע פעם בקדושה].

 

זו היתה הקדמה אחת להבנת ענין הצמצום, שהיא נקודת ההסתלקות של ה' – "פחד מסלק הדמים" – בהסתלקות החיות ויצירת החלל הפנוי, לכאורה. שרש היראה היא תנועה, תנועה לתוך עצמו.

התנועה היא סוד הזמן. מובא בקבלה, ששרש התהוות הזמן נקרא "מטי ולא מטי", תנועה של דופק. התנועה הראשונה היא תמיד התנועה של כיווץ לתוך עצמו, וזו היראה שבצמצום. הצמצום הראשון הוא הסוד של התחלת הזמן. זה כמו התנועה הראשונה בדופק הלב של כיווץ, שמסלקת את הדם מן הלב – "פחד מסלק הדמים". אחר הוא מתמלא שוב דם. מדופק החיים מתהווה הזמן.

עד עולם האצילות זה עוד לא נקרא זמן ממש, רק 'סדר זמנים', ורק מעולם הבריאה ומטה זה כבר זמן ממש, ברוחניות ואחר כך בגשמיות. לכן המדרגה הראשונה שקודם הצמצום נקראת 'קדמון', על שם שהיא קדומה ולמעלה משרש הזמן. "בכלל לאו אתה שומע הן", ואם המדרגה של ההשערה נקראת קדמון הוי אומר שהצמצום שבא אחריו כבר לא קדמון, שהוא כבר תחילתו של תהליך של זמן (מה שמדובר על שמיטות קודמות זו שיטה אחרת לגמרי, שהאריז"ל שולל אותה). התחלת התהליך הזה היא התנועה של ההסתלקות שיש בצמצום הראשון, היראה. על יראה כתוב "כל חי מתנועע". זו הגדרת החי בכל ספרי מחשבת ישראל, הקבלה והחסידות. התחלת החים, היראה והדופק, זו היראה – "יראת ה' לחיים". אחריה באה תנועה של חזרת החיים, של 'מטי'.

אתמול קראנו בתורה על מיתת נדב ואביהו, ושם נאמר "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". זה בעצמו סוג של רצוא ושוב. "אקדש" הוא הסילוק, 'לא מטי', ועשית החלל ואילו "אכבד" זו המשכת הכבוד של "מלא כל הארץ כבודו". זה כבר למלא את החלל. גם בשירת המלאכים רואים שקודם שרים "קדוש קדוש קדוש", שזה כמו 'סילוק סילוק סילוק', ואחר כך שרים "מלא כל הארץ כבודו" שזה המשכה אל תוך הסילוק. זו הסיבה שוראים לה' 'הקדוש ברוך הוא': 'קדוש' זה הסילוק ו'ברוך' זה המשכת הכבוד [ברוך הוא כבוד בהחלפת האותיות ר ו-ד]. בכל ברכות הנהנין יש רק המשכת הכבוד – "ברוך אתה ה'" – חוץ מברכת המצות שיש בה גם סילוק – "אשר קדשנו במצותיו" – ואחר כך שוב המשכת כבוד – "וציונו".

 

נחזור לענין, ליראה ולצמצום. בפעם הקודמת למדנו כמה מדרגות בצמצום: הסילוק וההעלמה שיש בצמצום אינו מה שקורה בו באמת, שהרי הוא "אינו כפשוטו", אלא רק מצדנו. הדבר השני הוא כניסת הרשימו, שיחד איתו נכנס כח הגבול שבאין שסוף, שהוא מה "שנושא וסובל כל עלמין בחיקו", את כל ריבוי הגבול של העולמות. הסברנו שזה הסוד של יצחק, שסובל בחיקו את ראשו של עשו – "רישא דעשו בעטפוי דיצחק".

כעת נוסיף ונחלק משהו נוסף. יש ברשימו הזה שתי בחינות: יש רשימו של מדרגת אחד, של "חפץ חסד" ומחשבת "אנא אמלוך", ויש גם רשימו של מדרגת קדמון, של השערת רלא השערים בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. לכן כתוב בקבלה (בספר עמק המלך), שמקום החלל והצמצום נקרא אויר. אויר הוא אור י, שהן שתי הבחינות ברשימו: אור זה הרשימו של אור אין סוף והאות י היא הרשימו של השיעור.

הדבר השלישי שהסברנו בצמצום הוא גלוי כח הגבול שבאין סוף. זה מעצם האין סוף. זה דבר שלא כתוב בקבלה ובכתבי האריז"ל, אלא מתבאר בחסידות על פי ספר עבודת הקדש של אחד מן המקובלים הראשונים. הוא אומר, שכיוון שהקב"ה הוא "שלמותא דכולא" אי אפשר לומר שאין לו כח בגבול וחייבים לומר שיש לו. בחסידות מוסבר שלפני הצמצום כח הגבול נמצא בהעלם וכח הבלי-גבול בגלוי והצמצום הופך את הסדר – כח הבלי-גבול מתעלם וכח הגבול מתגלה.

אם יש לנו רשימו של מדרגת אחד ורשימו של מדרגת קדמון, אז צריך לומר שגלוי כח הגבול – כח של ה' בעצמו – בא ממדרגת נושא הפכים שמעליהם, ממדרגת יחיד. מקור כח הגבול בא ממקום גבוה יותר משתי הרשימות. הוא בא מיחיד שכעת מתגלה.

שוב, במדרגת העצמות ממש שני הדברים, כח הגבול וכח הבלי-גבול, נמצאים יחד. הוא נושא הפכים עד שאינם הפכים כלל. כך זה במדרגת יחיד. אחר כך מתגלים מדרגות אחד וקדמון, ושם כח הבלי גבול מתגלה ואילו כח הגבול מתעלם. אחר כך, על ידי הצמצום זה מתהפך וכח הגבול מתגלה וכח הבלי גבול מתעלם. מהי תכלית בריאת העולמות? שעל ידי המשכת אור הקו יהיה אפשר לגלות את כח הבלי גבול בתוך הגבול. זה נקרא "דירה בתחתונים". מעשה בראשית זה לקחת שני דברים שסותרים אחד את השני ורוצים ששניהם יתגלו.

לדוגמה: כמו בסיפור של שני בני זוג. בשמים היו שני בני הזוג אחד ממש. אחר כך, כדי לספר ולגלות את הסיפור שלהם, צריך לספר את הסיפור שלו, שאחד מהם נולד במקום פלוני ובינתיים היא נעלמת. אחר כך עוזבים את הסיפור שלו, מעלימים ומסתירים אותו לגמרי, ומתחילים לספר את הסיפור שלה... [חסרים כמה משפטים] ...אחר כך האיש נמשך למקום האשה – "דרכו של איש לחזר אחר אשה" – ושם יכול להיות יחוד וחיבור של שניהם יחד. זה הסוד של כל מעשה בראשית. קודם מספרים את הסיפור של הבלי-גבול, אחר כך את הסיפור של הגבול ולבסוף אפשר לייחד אותם למטה.

בעומק יותר, בלי-גבול וגבול הם השרש של חסד וגבורה בכל מקום, כאשר בלשון האריז"ל הם ה חסדים ו-ה גבורות. אלו שני הפכים ולכן כל מקום שיש מושג של נושא הפכים זה נשיאת חסדים וגבורות, כמו הדעת וכל קו האמצעי. קודם צריך לספר את הסיפור של הזכר – "זכר חסדו" – שהוא הסיפור של אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון: של "חפץ חסד", של מחשבת "אנא אמלוך", של השיעור בכח. זה הסיפור של אברהם אבינו. אחר כך בא יצחק, ועליו כתוב בקבלה שהוא בא מ"עלמא דנוקבא". הצמצום הוא סוד הנוקבא, וכאן מתחיל סיפור חדש לגמרי. כל הבארות שחפר אברהם "סתמום פלשתים וימלאום עפר". כל הפעולה שלו הסתלקה ויצחק צריך לבוא להתחיל סיפור חדש, לחפור מחדש, על ידי יראה. כתוב, שכל "הנפש אשר עשו בחרן" כולם הסתלקו עם הסתלקות אברהם אבינו ומתחיל משהו חדש לגמרי, מן הצמצום ולמטה. אחר כך מגיע הקו. חיצוניות הקו באה רק למדוד את הרשימו, אבל פנימיות הקו – רחמים – זה סוד היחוד של אור אין סוף שלפני הצמצום והצמצום. האור שלא נגע בו הצמצום הוא זה שנמשך אל מקום הצמצום ואז מתייחדים בלי-גבול וגבול. זה "דירה בתחתונים" [זה ההסבר הכי עמוק לשיטת השמיטות שהזכירו קודם, שהשמיטה הקודמת היא שמיטת החסד והיא אור אין סוף שלפני הצמצום ואילו אנחנו נמצאים בשמיטה השניה, שמיטת הגבורה, מן הצמצום ולמטה. לקראת ביאת המשיח מתחילים להרגיש את השמיטה הבאה, השלישית, שמיחדת את שתיהן].

 

כל זה היו שלשת המדרגות בצמצום שדברנו עליהן אתמול. כעת נוסיף עוד מדרגה. מה שנשאר חלל ומקום פנוי – העלמת האור – זה רק מצדנו, כאמור. מה באמת היה? אמיתת הענין הזה הוא דבר שמתחדש רק בכתבי החסידות [בכתבי ר' חיים ויטאל מוזכר רק הצמצום ואפילו על הרשימו כמעט לא נזכר. רק פעם אחת. הכלל אצל ר' חיים ויטאל הוא, שהוא מזכיר דברים במקום יותר נמוך, שהוא המקום המתאים באמת לאותו המושג, אתה צריך להבין לבד שכך זה גם במקום יותר גבוה. איפה כן מזכיר ר' חיים ויטאל את הרשימו? אצלו זה בעיקר סוד הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, שהם "רשימו של האור" שהסתלק. מתוך זה ניתן להבין לעילא ולעילא. בספר עמק המלך של ר' ישראל סרוג כבור מוזכרים שתי בחינות הרשימו, שכן הוא כבר הראשון שמחלק בין אור אין סוף (אחד) לעולם המלבוש (קדמון) וממילא לשניהם יש רשימות. בחסידות כבר מופיע הענין השלישי – "כח הגבול שבאין סוף" שסובל כל עלמין בחיקו – והוא לא מופיע אצל האריז"ל ורק מוזכר בספר עבודת הקדש]. גם בחסידות הוא מופיע בעיקר אצל האדמו"ר האמצעי ובכתבי ר' הלל, והוא סוד ההעלמה. מה עושה את ההעלמה של כח הבלי-גבול? איך ה' עושה  את זה? הבטוי הוא ש"המאור נכנס במקום האור". העצמות ממש, לא כח הגבול, כולה, נכנסת במקום האור ועל ידי כך מתעלם האור. המשל לזה הוא רק מה שאמרנו בחילת השיעור, שזה מסירות נפש.

מה זה מסירות נפש? זה שהעצם בא ותופס את מקום החיות הפנימית והיא מסתלקת. כמו חייל שמוסר את נפשו. דוגמה נוספת שלמדנו: יש תורה בליקוטי מוהר"ן (תורה סו) שבה מסביר ר' נחמן שהסתלקות הצדיק זה ששרש הנשמה שלו יורדת ומתחברת בתוך הגוף וזה גורם שהכל יסתלק. זה כמו האור שנשאב לתוך המאור. לתלמידים נשאר רק רשימו ורק מי שזוכה – זוכה ל"פי שנים". כשצדיק נפטר הוא נשאר, ואפילו "יתיר מבחיוהי", אלא שזה רק בהעלם. המאור של עצמו – עצם נשמתו – נמשך ותופס את מקום האור וממילא האור מסתלק אל תוכו. שוב, מה שאנחנו יודעים מן הבעש"ט ש"הצמצום לא כפשוטו" והענין של הסתלקות הצדיקים ש"אינה כפשוטה" זה ענין אחד ממש [אגב, היום זה יום ההסתלקות של ר' אלימלך, בעל 'ספרן של צדיקים'].

כל זה היה להסביר את ארבעת המדרגות שיש בצמצום: כניסת המאור במקום האור, גלוי כח הגבול שהיה כלול ונשוא בעצמות עם כח הבלי-גבול וכעת הוא מתגלה בפני עצמו כנושא כל העולמות העתידים בחיקו, ושתי בחינות הרשימו – רשימו של אור הבלי גבול, של בחינת אחד, ורשימו של ההשערה, של בחינת קדמון. בהמשך נסביר איך ארבעתם רמוזים בתוך השם של יצחק אבינו.

הסוד של ארבעת הפעולות הללו בצמצום הוא שם הוי' של תפילין דרבינו תם – יההו – מוחין דאבא. בתחילה כח הגבול וכח הבלי-גבול כלולים בעצמות בנשיאת הפכים, וזה כנגד אות י שבשם. אחר כך מתגלה כח הבלי-גבול, שזו האות ה עילאה שבשם, שכנגד ה חסדים. אחר כך מתגלה כח הגבול, שכנגד ה תתאה שבשם, שהם ה הגבורות. בסוף נמשך הקו, כנגד האות ו שבשם, ומחבר את שתי אותיות ה-ה. הוא נמצא ביניהן כדי לחבר אותן אבל היא מתגלה רק בסוף. הצמצום זה שהאות י נכנסת במקום האות ה עילאה והיא מתעלמת והאות ה תתאה מתגלה, ולבסוף יש המשכה של האות ו והאות ה עילאה מתגלה באות ה תתאה. הכח הזה להמשיך מן ה-ה ל-ה בא מן האות י. לכן יש בראש האות ו אות י. שוב, כל הסוד של שם הוי' במובן הכי יסודי, שהכל זה בשביל לגלות את הפשיטות של האות י, את ההפכים הנישאים בו, באמצעות אותיות ההו.

 

התחלנו מן המושג תנועה השייך ליראה. במושגי הנפש אצל האדם זה נקרא "הזזה עצמית". אדם ששקוע בהבלי העולם הזה עשרים-שלשים שנה ופתאום הוא מתעורר. אם זו התעוררות אמיתית זה נקרא 'הזזה עצמית' – נקודת זעזוע של מסירות נפש. זו הנקודה הראשונה של חזרה בתשובה, שבלעדיה זה לא שווה כלום. זו תנועה של יראה, לא של אהבה. יכולה לרדת אהבה גדולה מלמעלה כדי לעורר אותו, אבל אצלו ראשית ההתקרבות זו ההזזה עצמית, שהוא בורח מן ההבל בו היה שקוע. קודם היה מתפשט בתוך העולם הזה וכעת הוא מפסיק.


אהבה-יראה-רחמים

(שעור סיכום)

 

דברנו על המדות אהבה-יראה-רחמים, שכנגד שלש האבות אברהם יצחק ויעקב, והקבלנו אותן בסדר ההשתלשלות ל"סובב כל עלמין" כנגד אברהם, הצמצום עצמו כנגד יצחק על ארבעת המדרגות שלמדנו בפעם הקודמת ו"ממלא כל עלמין" של אור הקו כנגד יעקב.

נקודה נוספת, פשוטה, שלא הזכרנו. הנקודה של אברהם אבינו זה לגלות ולפרסם את זה שיש ה' בעולם – "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", שיש "בעל הבירה". הענין של יצחק אבינו הוא לגלות שיש צדיק עובד ה'. יצחק הוא עמוד העבודה וענינו הוא גלוי הצדיק. הענין של יעקב הוא לגלות את התורה, שיש המשכה וגלוי של רצון ה' בתורה.

הנקודה של יצחק – הצדיק – נמצאת בכל יהודי, "ועמך כולם צדיקים". יצחק קשור יותר מכל האבות לארץ, כמו שנאמר לו "גור בארץ", והארץ היא גם נקודה ששייכת לכל יהודי – "צדיקים ירשו ארץ". ידוע הרמז של הרב קוק זצ"ל שיצחק הן ראשי התבות של שמות הארץ – ארץ ישראל, ארץ צבי, ארץ החיים, ארץ הקדש. יצחק קשור עם קדושת הצדיק, שמגלה את שלמות העם ושלמות הארץ. יעקב מגלה את שלמות התורה.

שוב, אברהם מגלה שיש ה' בעולם ויש השגחה פרטית שלו. יצחק הוא ההיפך ממנו, וצריך לחבר את שניהם, לעקוד את שניהם, יחד. כל אחד בפני עמו הוא היפך. אברהם שולל את דעת המינים ועובדי עבודה זרה שהיו לפניו, שטוענים ש"עזב ה' את הארץ", שהוא רק 'אלהא דאלהיא' ורק השאיר את ההנהגה בידי חוקי הטבע אחריו. אברהם נלחם בהסתלקות.

לעומתו, יצחק הוא סוד ההסתלקות. איך. הרי אסור לסלק את ה'? מה זה לסלק את ה' בקדושה? יש' מאמר חז"ל שאומר "שרגא בטיהרא מאי אהני" (נר בצהרים מה מועיל) ומאמר נוסף שאומר "צדיק בפני השכינה כנר בפני האבוקה", כל זמן שאבוקה ניצבת הנר לא יכול להתגלות. ה' רוצה לעשות אותנו חטיבה אחת בעולם – "רוצה ה' בעמו" – "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בשביל לגלות את זה הוא צריך לסלק את עצמו, כמו אבא שרוצה לטפח ולגדל את הבן והוא צריך לסלק את עצמו כדי לתת לו להתפתח. סוד הסילוק של השכינה, שזה מסירות הנפש של ה', ותכליתו הוא לגלות את הצדיק. כח הגבול שבאין סוף הוא הצדיק. הרי כל יהודי הוא צדיק, הוא "חלק אלוה ממעל ממש". מה זה 'חלק'? חלק זה כח הגבול. הנשמות הן חלק הגבול שבאין סוף. בסוד של שלם וחצי: השלם מתעלם בתוך החצי, בתוך הגבול. עבודה זרה זה לסלק את ה' בלי ישראל, בלי צדיקים, ואז צריך אברהם להילחם בזה על ידי גלוי אור הסובב, על ידי גלוי שלא עזב ה' את הארץ

כמו הלל הזקן, שאמר על עצמו "אם אני כאן – הכל כאן", ובזהר מוסבר שאמר את זה על השכינה "דאקרי אני" והוא מדבר בתור השכינה. לכן על אברהם אבינו כתוב שאמר "הן לי לא נתת זרע" – ראשי תבות הלל [וסופי תבות אין]– ש"הן ואלו שוים אצלו". מי שמגיע לדרגה כזו של "הן לי לא" ממשיך משם זרע – "נתת זרע". אברהם אבינו הוא השרש של הלל, כמובא בשער הגלגולים, וענינם הוא גלוי שכינה מלמעלה. "סובב כל עלמין" נקרא מדת ההשתוות, שהכל שוה.

עובדי עבודה זרה סלקו את השכינה לטובת הכוכבים והמזלות, ואילו אנחנו עם ישראל מסלקים רק את הגלוי שלה – שהרי "הצמצום לא כפשוטו" והוא כאן רק שהוא מעלים את עצמו – לטובת גלוי הצדיק. כל יהודי הוא ה', 'גאט'. אם מכניסים במקום ה' משהו אחר – מזלות או מלאכים – זו עבודה זרה אבל אם זה כדי לגלות את היהודי בתור "צדיק יסוד עולם" זה סוד הצמצום וסודו של יצחק.

שוב, "שרגא בטיהרא" זה אור הצדיק בתוך ה"טהירו עילאה", ולא רואים אותו. "הצדיק בפני השכינה" זה יצחק בפני אברהם, כח הגבול בפני כח הבלי-הגבול, ולכן צריך לסלק אותו על ידי פחד – "פחד מסלק הדמים" – ואז מתגלה הצדיק בתור "חלק אלוה ממעל ממש", בתור דבר חדש. לא חדש לגמרי אלא משהו שהיה בהעלם ומתגלה.

אחר כך בא יעקב. יעקב הוא גלוי התורה, החיבור של הסובב במקום הצמצום – "להמשיך תוספת אור בבחינת העולם שיתגלה בו בחינת הבטול למקורו בבחינת היש שלו", כלשון ר' הלל שראינו. זה תוספת אבל לא תוספת שמבטלת את המציאות. מי שלומד תורה לא מבטל את המציאות. נדב ואביהו שהתפללו – התבטלו. בלמוד התורה יש המשכה של תוספת אור מבלי לבטל את המציאות. זה לאפשר לה להתבטל כפי שהיא. בכתבי האריז"ל נקראת התורה 'תורת הבריאה'. לא שהתורה בדרגת הבריאה אלא שהיא מתאימה לה.

 

כעת נסביר את הרעיון בכמה רמזים ונתחיל עם יצחק. יצחק הם ראשי תבות יש צדיק אחד קדמון [במילה אחד האות העיקרית היא האות ח], כאשר כל אות מאותיות שמו וכל מילה ממילות הרמז מכוונים כנגד מדרגה אחרת בצמצום: האות י של המילה יש רומזת לכניסת המאור במקום האור, ל"יש האמיתי" הנושא את ההפכים – ה החסדים ו-ה הגבורות. האות צ של המילה צדיק רומזת לגלוי כח הגבול, גלוי ה"צדיק יסוד עולם". היסוד הוא האבר קטן, שנקרא "מועט המחזיק את המרובה". בדרך בכלל הפרוש לבטוי הזה הוא, שכח הגבול הוא המועט והוא מחזיק בתוכו את הבלי-גבול המרובה. פרוש שני הוא הפוך, שכח הגבול הוא כח שנושא וסובל את הכל, את כל העולמות, את ראשו של עשו, את ריבוי המציאות של הטבע. זה בחינת רב, כמו שאמר עשו "יש לי רב". זו בחינת הריבוי וצריך להיות כח שסובל את הרבוי. זה כח הגבול שבאין סוף. זה הפרוש השני של "מעט המחזיק את המרובה". בדרך כלל אנו מסבירים למעליותא, שיש מועט שמחזיק את המרובה הפנימי, אבל כאן זה הפוך, שהמועט מחזיק את המרובה לגריעותא, וכאן המרובה זה הריבוי של כל השתלשלות העולמות, בחינת ראשו של עשו, והמועט הוא כח הגבול שבאין סוף שנושא אותו בחיקו. כמו אחד שמחזיק את הכל מבפנים, מן המרכז, ולא נותן לה להתמוטט.

זה נקרא "צדיק יסוד עולם", שלולא הצדיק הזה העולם היה מתמוטט. יש צדיק אחד בארץ שבזכותו קיים כל העולם. הוא המועט שמחזיק את המרובה. זה יצחק שמסוגל לאהוב את עשו – "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" – ולהוציא ניצוצות מתוך פיו. זה הכח לגלות את הצדיק – ציד הוא צדיק 'יִד' (יהודי) – שיש בתוכו, הנקודה הטובה שיש בו. זה סוד חפירת הבארות בחסידות, לחפור ולגלות את הנצוצות בנקודה הכי נעלמת שבתוך הלב של אחד שנראה לגמרי מרוחק.

 

נחזור לרמז: יש הוא כנגד כניסת המאור במקום האור, צדיק הוא כנגד כח הגבול שבאין סוף, אחד-קדמון זה הרשימו של מדרגות אחד וקדמון, לפי הסדר. בכך השלמנו את ארבעת המדרגות שיש בסוד הצמצום. בפרטות: האות י שביצחק – כניסת המאור במקום האור – מתלבשת בתוך האות ח שבשמו, כלומר האור שנכלל במאור משאיר רושם של מדרגת אחד, ואילו האות ד – גלוי כח הגבול – מתלבשת באות ק, ברשימו של מדרגת קדמון.

מה הענין? אצל ר' הלל קשה להבחין ולחלק בין הרשימו ובין כח הגבול (למשל במאמר 'וירא ישראל'), וכאן אנו מחלקים ביניהם. זה על דרך שהאות ה עילאה מתלבשת באות ה תתאה שבשם. שוב, כח הגבול מתגלה דרך הרשימו של מדרגת קדמון, דרך רלא השערים. המאור שנכנס במקום האור מתגלה – כביכול – היא בתוך הרשימו של אור אין סוף. אמנם, עיקר ענינו הוא להעלים אותו אבל כל דבר משאיר רושם. מדרגת קדמון היא תכנית הגבול שבתוך אור אין סוף ולכן כח הגבול משתייך לפנימיות הרשימו של התכנית הזו.

דבר נוסף. כיוון שאותיות יה שבשם הן "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" כך גם בתכונות הצמצום: כניסת המאור במקום האור וגלוי כח הגבול הם דבר אחד ושניהם במדרגת יחיד. בשרש הכי עליון המאור הוא כנגד כח האמונה מ-יג כוחות הנפש שלמדנו, כתר דרדל"א, ואילו שרש כח הגבול הוא ברצון הנעלם [שרש כח הבלי-גבול הוא בענג הנעלם]. בהקשר שלנו, האמונה מתגלה בעיקר ברצון, המאור בכח הגבול. הרצון הזה – כח הגבול – הוא סוד הצדיק עליו כתוב "בו ירוץ [ריצה מלשון רצון] צדיק ונשגב".

נקודה נוספת: את האות ח כותבים לפי האריז"ל מחיבור האותיות ו ו-ז, וזה על דרך "מטי ולא מטי", זכר ונקבה. אצלנו, האות ח היא הרשימו של אור אין סוף, כאשר באור אין סוף עצמו יש שתי מדרגות: הרצון להיטיב ומחשבת "אנא אמלוך". שתי מדרגות אלו מרומזות בשתי האותיות המרכיבות את האות ח.

לגבי האות ק: היא מורכבת מקו אחד מקיף וקו נוסף שיורד מטה מטה. אצלנו, האות ק מכוונת כנגד הרשימו של מדרגת קדמון. בדרך כלל מסביר ר' הלל על הרשימו שהיא כעין נקודה אחת שנשארה מתוך כל אור אין סוף והיא נקודה היולית. כח היולי הוא חומר שאין לו צורה. כך גם באת ק: החלק העליון המקיף הוא נקודת הרשימו, הכח ההיולי של כל מעשה בראשית, בעוד הקו היורד הוא כנגד חיצוניות הקו שיורד למדוד את העולמות. פנימיות הקו היא מדרגת יעקב, מדת הרחמים, שיורדת אל מקום הצמצום אבל חיצוניות הקו עוד שייכת למדרגת הצמצום. חיצוניות הקו הוא הכח שבא לחצוב מתוך החומר ההיולי, מתוך הרשימו, ולחלק אותו לריבוי פרטים.

 

יש צדיק אחד קדמון (=727) עולה הפסוק החשוב ביותר על עבודת היראה, מדת יצחק אבינו: "עבדו את הוי' ביראה". גם הפסוק המקביל לעבודת השמחה – "עבדו את הוי' בשמחה" – שייך ליצחק, בסוד "פחד יצחק" [בדרך מילתא דבדיחותא: אחד המילים שקשורות עם יצחק היא המילה צבא. מלבד מה שצבא משתמש במדת הגבורה ובו הנכונות למסירות נפש והסתלקות, פשט המילה צבא הוא זמן מוגבל – "הלא צבא לאנוש עלי ארץ". הצדיק של כל אחד ואחד זו הזדמנות מוגבלת – "אין לך אדם שאין לו שעה" ו"יש קונה עולמו בשעה אחת". לכל חייל יש שעה אחת בצבא. צבא הוא מלשון יוצא ובא, כמו שמוזכר אצל יהושע, ולצאת ולבוא זה רצוא ושוב, הסתלקות והמשכות חזרה. בנוסף, מלוי אותיות המילה צבא הוא צדיק בית אלף, שחשבון כולם עולה למספר שלנו (727). הפלא הוא, שהמילוי הזה, של המילה צבא עולה, עולה גם צבא הגנה לישראל... זו כוונה לכל חייל שהולך למילואים, צבא במלויים-מילואים...].

 

אם הגענו לרמז הזה, צריך לרמוז גם את אברהם אבינו ויעקב אבינו וצריך לשמור על האחידות ברמזים, על החן. כמו שאמרנו, אצל יצחק עיקר העבודה היא סלוק השכינה כדי לגלות את הצדיק בארץ, מה שה' עושה מאתנו 'גוי אחד בארץ'. אברהם מגלה ומפרסם את ה' בעולם ויעקב בא בשביל להמשיך את ה' אל תוך המציאות, הצמצום, שזה סוד התורה. תורה זה מלשון הוראה, כמו ירית חיצים, וכן אותיות ותהר – "ותהר ותלד בן", מלשון הריון. כדי לירות את חיצי העצמות אל תוך הצמצום בלי לבטל אותו ולהכניס אותו למצב של הריון, ממנו יוולד המשיח והגאולה השלמה. לכן הסדר הוא שקודם יש "אלפיים תורה" כדי להכין את ה"אלפיים משיח".

שוב, יעקב מגלה שיש עצמות בכל דבר. הוא אומר "יש לי כל", שיש עצמות בכל דבר כמו שהוא. גלוי האור המקיף של אברהם אבינו הוא ש"ה' הוא הכל" ['גאט איז אלץ'] ואילו יעקב מגלה את האור הפנימי ש"הכל הוא ה'" ['אלץ איז גאט']. "ה' הוא הכל" זה שהכל מתבטל במציאות באור אין סוף הסובב כל עלמין ש"כולא קמיה כלא חשיב", גם הצדיק. הגלוי של יעקב אבינו הוא שה' נמצא בכל. זה הגלוי של נמנע הנמנעות, של גלוי הפרדוקס כאן למטה, "דירה בתחתונים".

מה עושה התורה? היא עושה מכל דבר 'חפצא' של קדושה. היא באה לקדש את המציאות. ללא התורה כל דבר במציאות הוא סתמי, ובאה התורה ומקדשת אותו באשר הוא. אלו המצות המעשיות. ברגע שאתה לוקח אתרוג זה כבר חלק מן התורה, והתורה היא "אורייתא וקוב"ה כולא חד". התורה באה לתקן את העולם ולגלות ש"הכל הוא ה'", שכן "כולם בחכמה עשית", ו"אורייתא מחכמה נפקת". זה ענינו של יעקב.

מה הרמז? אמרנו שצריך לשמור על האחידות ברמזים, אז האות י אצל יצחק היתה יש, היש האמיתי, והאות ק היתה מדרגת קדמון. אלו שתי אותיות משותפות ליצחק וליעקב ולכן נשאיר אותן כמו שהן. ובכן, הרמז הוא: יעקב הוא יש עצם קדמון בכל. יוצא לנו שאברהם הוא תקון האלקות, יצחק תקון הנשמות – גלוי אור הצדיק – ואילו יעקב הוא תקון העולמות.

 

שאלה: למה שלמות הארץ קשורה דוקא עם תקון הנשמות של יצחק?

תשובה: כתוב "אתם תהיו לי ארץ חפץ" ואילו עם ישראל נקרא "חפציבה וארצך בעולה" [חפציבה הוא שם אמו של המשיח לפי הזהר]. לפי ה"חפציבה" של ישראל כל תהיה "ארצך בעולה". "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה", שזה הצדיק. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – 'את השמים' זו התורה 'ואת הארץ' זה הצדיק. ארץ הוא נוטריקון אור זרוע לצדיק. יצחק אבינו, הצדיק, הוא הזרוע בארץ.

 

לגבי אברהם. כאשר הוסיף ה' לאברהם את האות ה לשמו ברך אותו שיהיה "אב המון גוים" ועל שם זה נקרא בשמו החדש. אותיות המילים 'אב המון' הן באמונה – "וארשתיך לי באמונה". רש"י בחומש שואל על הפסוק למה יש לאברהם את האות ר בשמו החדש? הרי בשם הקודם, אברם, זה על שם שהיה אב לארם אבל בשם אברהם – "אב המון גוים" – אין צורך באות ר? רש"י עונה שכיוון שהיתה לא זזה ממקומה הראשון. בכל אופן, האות ר נבלעת בשם החדש ועיקר האותיות שבו זה אבהם (האות ר נבלעת באות ב). לפי זה אבהם זה אלקים ברא העולם מאין. 'אלקים' ו'ברא' הולכים תמיד יחד. על האות ה, הנוספת, כתוב בזהר שהיא בסוד הפסוק "וגם את העולם נתן בלבם" – מסירת כח השלטון על העולם, על ה האברים החסרים, שתי העינים שתי האזנים וראש הגויה. קודם, כשהיה שמו אברהם, היה עולה רמג ואילו לאחר הוספת האות ה יש לו כבר רמח אברים. זה הוספת השלטון של הכח הפנימי על המציאות החיצונית. סתם כך אדם לא שולט על האברים הללו כי יש דברים חיצוניים שמעוררים אותם, ללא שלטון פנימי מוחלט, ואברהם קיבל את הכח לשלוט בהם ולתקן על ידם את 'העולם' שלו. האות מ היא במובן של מקור, כמו שכותב האבן עזרא, מן המקום ההוא וכד'. כל המשפט הזה של אברהם אבינו – אלקים ברא העולם מאין – עולה ישראל. הרמז של יעקב אבינו – יש עצם קדמון בכל – עולה עצמות יוסף, שלוקח עמו משה רבינו. עצמוֹת יוסף הן עצמוּת יוסף, ההמשך של יעקב והגלוי שהכל עצם.

כל שלשת הרמזים יחד עולים 2030, האות הראשונה והאחרונה בתורה – לב [כאשר האות ב במילה בראשית עולה אלפיים]. זה נקרא כללות התורה. המספר הזה עולה לה פעמים חן – "תשואות חן חן לה". זה החן היהודי, שלכל יהודי יש את שלשת האבות. סכום שמות שלשת האבות עצמו עולה יא פעמים חן. האבות הם סוד החן של עם ישראל [בספר זכריה יש אחד ששמו חן, והוא משלים את האבות – יא פעמים חן – ל-יב פעמים חן שעולה שמשון].

 

עד כאן הרמזים, בתור תוספת. מה שרצינו לומר הוא שאברהם הוא המגלה אלוקות בעולם. יצחק, כביכול, מסלק את השכינה על ידי הצמצום כדי לגלות את הצדיק ויעקב הוא לגלות, על ידי הרחמים, את האלקות בעולם. הצדיק הוא אמנם "צדיק יסוד עולם" אבל הוא צדיק שסובל את העולם, לא שמתקן אותו. העולם קיים בזכותו ובלעדיו היה העולם מתמוטט וזה חידוש, שיש אחד שבזכותו אתה חי, אבל מה עושה? הוא גורם לך בטול של תלות. יש כמה מדרגות בבטול. זה שאתה מרגיש שבלי הצדיק אתה מת, לא חי, זה המדה של יצחק. יש מנטאליות של התבטלות כלפי הצדיק – שגם האדם וגם כל העולם כולו כאין ואפס מולו – והיא נמשכת על ידי יצחק. אצל יעקב זו תודעה אחרת, זו תודעה של תורה, להמשיך את השוויון אל תוך המציאות וכל אחד יכול להיות תלמיד חכם. בתורה מה ש'משחק' זה כמה אתה גאון, לא צדיק. יש תורה וצריך ללמוד. עמוד התורה הוא קו האמצע – "עמודא דאמצעיתא". בנוסף, התורה היא גם זו שמחזירה את השוויון אל תוך המציאות. היא עושה מהאתרוג דבר קדוש. האתרוג לא מתבטל אל הצדיק, הוא בעצמו הצדיק.

שוב, אצל אברהם השוויון הוא שהכל הוא רק ה' והכל בטל אליו. גם הצדיק. יצחק הוא גלוי הצדיק על ידי צמצום האור, וכעת רק הצדיק הוא זה שמחזיק את הכל. הוא מלמד מנטאליות שלמה של "צדיק יסוד עולם". יעקב הוא המשכת פנימיות הקו, שענינו הוא לקדש את הכל, לקחת את השוויון אל תוך המציאות על ידי התורה.

[את ההתבוננות הזו ניתן להמשיך לפתח הלאה, ביחס לגישות שונות ביהדות בכלל ובזרמי החסידות בפרט. אלו יסודות לשלש גישות שונות שמתכללות ביניהן לתשע השקפות ובהן טמון המפתח להבנת כל הזרמים, שתכליתו לאחד את כולם – בני אברהם יצחק ויעקב – יחד].

 

 


בטחון

 

הגענו בלמוד פנימיות הספירות לפי סדר ההשתלשלות עד למדת הבטחון. הסברנו שחסד-גבורה-תפארת הם האור הסובב שלפני הצמצום, הצמצום והקו. האור אין סוף שלפני הצמצום הוא אהבה, כל המדרגות שיש בצמצום זה יראה ואילו הקו הוא סוד הרחמים. כל זה כנגד אברהם יצחק ויעקב.

מה בא אחרי הקו? אחרי הקו צריכות לבוא ארבע מדרגות הכוללות את כל העולמות, כנגד ארבעת המדות בטחון-תמימות-אמת-שפלות. למה הן כנגד העולמות? כיון שהן כוחות המעשה. לפי ההתבוננות שלנו, כל העולמות זה מה שה' עשה בפועל. עד כאן אין עוד מעשה בפועל. בפועל זה כמו "כח הפועל בנפעל".

אם כן, בתוך כוחות המעשה הבטחון הוא הכח הראשון והוא מתגלה באדם קדמון, הנפעל הראשון. הכח השני הוא התמימות והנפעל הם עולמות עקודים ונקודים. הכח הפועל השלישי הוא היסוד, האמת, והוא מתגלה בנפעל השלישי – עולם האצילות. האחרון, המלכות ופנימיותה השפלות, יורד עד לעולמות התחתונים בי"ע. כביכול, כוחות המעשה של הקב"ה הם אלו המתלבשים בתוך ארבעת המדרגות התחתונות של מה שנקרא בחסידות 'ההתהוות', של מה שמתהווה.

 

הדבר הראשון בהם הוא אדם קדמון, ובפנימיותו הוא הבטחון של הפרצוף הכללי שאנו בונים כאן, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין:

שרש הבטחון הוא סוד "אדם קדמון", שבו המחשבה הקדומה והרצון הכללי לכל מעשה בראשית שלאחר הצמצום.

צריך להסביר מה זה א"ק. א"ק נקרא 'המחשבה הקדומה' שאחר הצמצום. יש לפעמים 'מחשבה קדומה' לפני הצמצום, שזה רלא שערים של עולם המלבוש. א"ק נקרא היציאה לפועל של אותה 'מחשבה קדומה' שלפני הצמצום. מה שלפני הצמצום זה ה'כח', שעליו נאמר "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". כאשר המחשבה הזו בעצמה יוצאת מן הכח שלפני הצמצום אל הפועל שאחריו – זה אדם קדמון. לכן הוא נקרא 'אדם קדמון'.

אדם קדמון זה מלשון הפסוק "אֶדָמֵה לעליון", כלומר אדמה למדרגת "קדמון" שלפני הצמצום. האדם המתדמה זו הדרגת האדם. זה ההבדל בין אדם לבהמה. "רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת למטה". הגרדת האדם היא הרצון להדמות אל מה שלמעלה ממנו, לעליון, מה שאין כן רוח הבהמה היא השאיפה לרדת למטה ולהשתקע בתוך הארציות והגשמיות.

גם כאן, המדרגה הראשונה נקראת 'אדם' שמתדמה, ואם הוא אדם קדמון אז הוא מתדמה למדרגת "קדמון". הוא הפועַל של מדרגת "קדמון" ולכן הוא מתדמה אליו. גם הבטוי 'מחשבה קדומה' מתיחס ליחס שבין מדרגת אדם קדמון ובין מדרגת "קדמון" שלפני הצמצום.

 

יש עוד בטוי לגבי לאדם קדמון, והוא 'רצון כללי' אחרי הצמצום. למה הוא רצון כללי? בגלל שהוא הכתר של שאר העולמות. יש בדרך כלל ארבעה עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – כנגד ארבע אותיות שם הוי' וא"ק הוא הכתר, אריך אנפין, לגבי העולמות.

כתר הוא רצון ואנחנו יודעים שבתוך הכתר עצמו יש את המח הסתום שלו. כתר במשמעות של רצון הוא כמו הגלגלתא של אריך ואילו המח הסתום היא כמו המחשבה הקדומה שבו, ולכן גם בא"ק יש את שתי המדרגות הללו: 'מחשבה קדומה' ו'רצון כללי'. המחשבה הקדומה זה חלק המתדמה לעליון, למדרגת "קדמון", ואילו הרצון הכללי זה מה שא"ק מתדמה אל הרצון להיטיב שלפני הצמצום, שזו מדרגת "אחד".

שוב, א"ק הוא כתר לגבי כל העולמות ובכתר יש שתי מדרגות: גלגלתא ומוחא סתימאה, רצון וחכמה סתומה. כך גם בא"ק, הוא נקרא הרצון הכללי ונקרא גם כן 'מחשבה הקדומה' ביחס לכל העולמות. את הרצון הכללי לכל העולמות הוא מקבל ממדרגת אחד – הרצון להיטיב והרצון ל"אנא אמלוך" – ואילו את המחשבה הקדומה הוא מקבל ממדרגת קדמון – מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

א"ק הדבר הראשון, וגם היחיד, שמלביש את הקו בעצמו בלי שום דמות או פרצוף באמצע. הקו זה הרחמים של ה', התפארת, כמו שלמדנו, ואם הקו מתלבש בתוך א"ק אז היחס ביניהם הוא מה שכתוב בזהר "איהו בנצח", שהזכר – התפארת – מתלבש במדת הנצח:

א"ק מלביש את הקו הנ"ל – סוד "איהו בנצח".

הדבר הראשון שקושר את א"ק למדת הנצח הוא המאמר ש"כל קדמון – נצחי". זה נכון לומר את זה גם על מדרגת קדמון שלפני הצמצום, אבל שם זה לא חידוש כי זה אור אין סוף ממש. החידוש הוא דוקא באדם קדמון, שהוא כח הנצחיות שלאחר הצמצום.

אותו היחס מוסבר במדרגה יותר נמוכה, בהבדל שבין מדרגת 'אחד' שבעולם האצילות, למדרגת 'ועד' שבעולמות בי"ע. בעולם האצילות ה' אחד לגמרי, היה הווה ויהיה למעלה מן הזמן, אבל מה שיורד בתוך העולמות התחתונים במדרגת 'ועד' יש גלוי של הנצחיות בתוך הזמן שמעיד – ועד הוא מלשון עד – על האחד שמעליו. אצלנו, זה אותו היחס רק בין לפני הצמצום ולאחריו. זה אותו היחס משום שאדם קדמון נקרא 'אדם דבריאה' בערך כללות העולמות, והוא היציאה לבר – מלשון בריאה – אל תוך הצמצום. במה שלמעלה מן הזמן אין חידוש בהיותו נצחי, והוא שייך במדרגת 'ועד', כאשר 'ועד' שאחר הצמצום זה אדם קדמון ואילו 'אחד' שלפני הצמצום זו מדרגת אחד [הרצון להיטיב וכו'], והיא נקראת 'אדם דאצילות' בערך כללות העולמות.

בין שתי המדרגות הללו – אחד ו-ועד – יורד הקו ומחבר אותן, את הנצחיות בתוך הזמן. על זה כתוב "איהו בנצח". קו הוא מלשון תקוה, חוט התקוה, והוא כח הייחול לקיום נצחי – "יחל ישראל אל ה' ועתה ועד עולם". מה שממשיך אותנו 'מעתה ועד עולם' – שזה 'ועד' – הוא זה שאנו מייחלים כל הזמן לה' – שזה הקו.

כמו שאמרנו שיצחק הוא סוד הנענועים של התנועה כך יעקב הוא סוד הגעגועים. זה מה שהכי מאפיין אותו. יש געגועים יש נענועים ויש שעשועים. נענועים זה יצחק, געגועים זה יעקב ואברהם הוא השעשועים, כנגד חסד גבורה ותפארת [החסד של אברהם מקבל מן התענוג שבכתר, שבשרש מכוון כנגד יצחק, הגבורה של יצחק מקבלת מן הרצון שבכתר, שמכוון בשרש כנגד יעקב. כלומר, כל אחד מקבל ממדרגה אחת שלמטה ממנו: אברהם שבמדות מקבל מיצחק שבכתר ואילו יצחק שבמדות מקבל מיעקב שבכתר]. כל החיים של יעקב הם געגועים, ויש בהם שבעה געגועים (ליוסף, לרחל וכו'). זה החוט שמקיף את כל החיים שלו, כאשר הוא עובר ממצב למצב אחר של געגועים. התקוה שבקו עושה כאן שני דברים: קודם כל היא מקשרת אותנו למעלה בחבל ההתקשרות ובנוסף היא ממשיכה דרך הקו את הנצחיות בתוך עם ישראל, מחיה את א"ק. אז יצחק הוא סוד הנענועים, הזעזוע וההזזה העצמית, ואברהם הוא סוד השעשועים. למה? ראשית, אברהם הוא אהבה בתענוגים, ובנוסף כתוב ש"ארבע מאות שקל כסף" בהם קנה אברהם את מערת המכפלה הם "ת עלמין דכסופין", ארבע מאות עולמות של כיסופים. כיסופים זה תענוגים של הדבר הנכסף בעצמו [לא הכיסופים מלמטה. זה דוקא כיסופים של יעקב – "נכסף נכספת לבית אביך" וזה אחד משבעת הכסופים שבחייו – אלא שיעקב פודה את אברהם ומגלה את הדבר הנכסף בעצמו, את התענוג עצמו].

הקו נקרא גם חוט, 'קו וחוט', והקשר ביניהם בא מן הפסוק האמור אצל רחב ביריחו – "את תקות חוט השני", חוט של תקוה. רמז נוסף: הפסוק המפורסם ביותר למילה חוט הוא הפסוק "החוט המשולש לא במהרה ינתק", שהחוט הכי טוב הוא חוט המשולש, והוא יעקב האב השלישי.

 

נסכם: הקו מתלבש בתוך א"ק, בתוך הנצח, וזה ממשיך נצחיות עד שיהיה שייך לומר עליו "כל קדמון נצחי". קדמון נצחי עולה משיח [ובראשי תבות הוא קן – "קן ציפור" – היכלו של המשיח]. זה אומר שהמשיח הוא במדרגת א"ק. אכן, אדם הוא אדם דוד משיח, ונרמז בפסוק על עליות המשיח: "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד", שכנגד נרנח"י מדרגות נשמתו, ומדרגת 'מאד' היא כנגד היחידה שבנפשו, שכנגד א"ק בכללות העולמות.

 

בשם "אדם קדמון" שני הפכים בנושא אחד: "אדם" – שרש ומקור ציור אדם בהשתנות המדות מדין לחסד וכו' בעולמות אבי"ע;

במילה אדם יש כמה פרושים. קודם אמרנו שאדם הוא מלשון "אדמה לעליון", אבל הדבר הפשוט הוא שאדם הוא שעור קומה שלם שבנוי משלשה קוים, ימין שמאל ואמצע, והמתח והאיזון שביניהם מאפשר השתנות ממצב למצב. אדם זה אחד שנתון להשתנות. מה שלא נתון לשנוי זה היפך האדם – "אני הוי' לא שניתי". זה כתוב במפורש בפסוק על ה': "כי לא אדם הוא להינחם", להתחרט ולשנות את דעתו מדעה לדעה. אדם בהפוך אותיות הוא מדה, דבר מדוד. מדות זה כמו לבושים, שמונחים בארון ומדי פעם משנים את הלבוש. יום אחד לובש כך ויום אחר לובש אחרת. זו ההשתנות של האדם מדין לחסד, ומה שכתוב כך על ה' זה במדרגת אדם שבו [כל הנושא הזה – שאדם קדמון נושא בשמו ובמהותו שני הפכים – מובא באריכות אצל הרבי הרש"ב (בהמשך תער"ב)].

"קדמון" – בחינת "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"

למרות ההבדל, יש קשר בין שני המילים הללו שכן המילים אדם וקדם דומות בחילוף אותיות אי"ק בכ"ר. בדרך כלל מוסבר על דרך החילוף הזו שהאות הראשונה היא הפנימית והאות השלישית היא האות החיצונית, אבל כאן זה דוקא הפוך, שמדרגת קדמון, של האות ק, היא המדרגה הפנימית שלמעלה מהשתנות. איך אפשר להסביר את זה? חייבים לומר שמדרגת 'קדם' היא על דרך ה"תחתון שבעליון" ואילו מדרגת 'אדם' היא ההתחלה, הראש, של התחתון.

נסביר את זה יותר. את היחס הזה בין "תחתון שבעליון" ובין "עליון שבתחתון" אנחנו מוצאים בין פרצופי הכתר, בין פרצוף אריך אנפין ובין פרצוף עתיק יומין. עתיק הוא הסוף של העליון ואריך הוא התחלה של התחתון. אדם קדמון הוא כתר של כללות העולמות וגם בו קיים אותו היחס, אותה הסתירה. העליון שבו, הפנימיות, הוא הנצחי שלא משתנה אף פעם והתחתון שבו, החיצוניות שבו, זו אפשרות של השתנות השייכת לעולם התחתון.

שוב, כתר זה כמו ממוצע לחבר שני עולמות. כמו לחבר שני אנשים משני דורות. בקבלה, עולם במובן של מיקום ודור במובן של זמן זה אותו הדבר. כל דור הוא בחינת עולם, כאשר הממוצע בין שני דורות – בין שני עולמות – הוא כתר והוא כולל שני הפכים, את המדרגה האחרונה של הקודם ואת המדרגה הראשונה של הבא.

לדוגמה: ניקח את הפער בין הרבי שליט"א לבין חותנו, הרבי הקודם. צדיק הוא שיעור הקומה של כל הדור ושני צדיקים זה המעבר בין שעור הקומה של הדור הקודם לשעור הקומה של הדור הזה. צרך להיות כח שמחבר בין שני הדורות, בין שני הצדיקים. ניתן דוגמה מעשית. רואים אצל הרבי שליט"א שכל דבר שנוגע לרבי הקודם הוא בעקשנות הכי גדולה לא מוכן לוותר ולשנות אפילו כקוצו של י. נדבר על הרבי לא בתור בן-אדם אלא בתור השקפת עולם. השקפה היא בחינת הכתר אצל האדם, זה למעלה מן השכל. זה מה שמכוון את השכל, זה האמונה התענוג והרצון שלו. השקפה זה גם אמונה – מה שאתה מאמין – גם התענוג שלך וגם מה שאתה רוצה עם תכנית ליישום. יכול להיות הגאון הכי גדול בתורה אבל ההשקפה אצלו לא מתוקנת ויכולים להיות שני צדיקים גאונים, הבקיאים בכל התורה כולה, ובכל זאת עם השקפה שונה. אם הכתר, הראש, מתוקן הכל, השכל והלב, מתוקן ואם לא אז הכל לא מתוקן – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא". מה זה הראש? זו ההשקפה.

ממה מורכבת ההשקפה? ממה שאתה מקבל מן הדור הקודם וממה ששייך להשקפה שלך, לסגנון שלך. עתיק זו ההשקפה שמקבלים מן הדור הקודם, מה שאתה מעתיק ממנו [עתיק הוא מלשון מעתיק]. חזקיה העתיק את דברי שלמה המלך. אריך, חיצוניות הכתר, זו כבר ההשקפה שלך. מה ההבדל ביניהם? רואים אצל הרבי שכל מה שקשור עם ההשקפה של הרבי הקודם – זה לא זז. בעקשנות. זה במדרגת "לא אדם הוא להנחם" והוא לא יוותר, הוא ילחם על זה עד הסוף. הוא יוותר על הכל – לא צריך חסידים ולא שום דבר – בשביל זה. ויש דברים שמשתנים, למי ששם לב למה שמשתנה בשלושים השנים האחרונות. גם גדול בישראל מתפתח, כמו כל אדם, ואפילו בענינים של השקפה. גם על ר' יהודה הנשיא (בתחילת 'איזהו נשך' בבבא מציעא) כתוב שהיו דברים שהשתנו בדעתו ביחס לקנינים.

 

שוב, עתיק הוא מלשון קושי, דבר קשה [כמו "צוואר עתק"] שלא משתנה. פעם למדנו על זה באריכות בענין מצות כבוד אב שקשורה עם תקון הכתר, עם תקון הקשר בין הדורות. בחז"ל יש בטויים שמצוה זו חשובה יותר מכל עשרת הדברות. נאמר את זה בקצור: הקשר בין אב ובן נרמז במילה אבןאב בן, כמובא ברש"י על החומש בפסוק "משם רועה אבן ישראל". לאבן יש שתי תכונות שונות וכמעט הפוכות: קושי וכובד. האבן הכי קשה היא יהלם ולאו דוקא הכי כבדה. היא חותכת הכל ולא הכל חותך אותה. ויש אבן כבדה מאד אבל בכלל לא קשה. היחס בין אב ובן הוא, שהאבא נותן את הקושי והבן נותן את הכובד. עיקר המשימה של האבא היא לייצב את הבן שלו, שיהיה חזק ולא 'שלמאזל'. לפעמים הוא מתגבר ומייסר אותו ומונע ממנו כדי לחנך אותו, להמשיך לו קושי [זה גם סוד הקשוי בעת הזיווג]. מה עושה הבן לאב? הוא מכבד אותו. לכבד אותו זה לתת לו משקל. ככל שיש יותר בנים לאבא כך הוא גדול יותר, כבר ורציני. הוא מעלה לו כבוד והאב ממשיך לו קושי [כבוד הוא כתר, ונרמז באות כ המשותפת לשניהם, ככתוב בזהר ומובא בלקוטי מוהר"ן תורה ו].

לענינינו, העלאת הכבוד קשורה עם חיצוניות הכתר, עם אריך, ואילו המשכת הקושי קשורה עם פנימיות הכתר, עם עתיק. איך נותנים כבוד לאבא זה דבר משתנה, איך להאכיל או להלביש וכו'. זה אמור להשתנות מדי פעם. אתה לא מלביש אותו כל יום אותו הדבר.

אז בכלל, הענין הזה הוא הסוד של הכתר בכל מקום, כאשר הכתר הכללי של כל העולמות זה א"ק ולכן רואים את שני ההפכים הללו בתוכו. רואים את היותו קדמון ו"לא אדם" עם היותו אדם. ושוב, זה מרומז לנו באות א במילה אדם ובאות ק של המילה קדמון.

נמשיך לקרוא:

אלא בחינת קדמון ממש כאור אין סוף שלפני הצמצום שאין בו שום ציור כלל וכלל רק אחדות פשוטה בתכלית, ובו נאמר "אני הוי' לא שניתי".

שוב, אדם זה דבר מצויר וציור הוא דבר משתנה ואילו קדמון הוא "לא אדם" ללא ציור ואינו משתנה. ציור הוא גם מלשון יצר ויצר הוא דבר שמשתנה.

מה המשך הפסוק? "ואתם בני יעקב לא כליתם", שאני לא משתנה ואתם נצחיים. הקדמון שבו משפיע על האדם שבו שיהיה נצחי, ולכן הוא לא כלה – "לא כליתם". זה נצחי במובן שאינו כלה, שנמשך לעולם ועד.

 

שאלה: למה "בני יעקב"? זה קשור לנצח?

תשובה: על פי סדר שבעת הרועים משה הוא זה שקשור עם הנצח, והוא בא לאחר חסד גבורה ותפארת. אצלנו, זה אדם קדמון שבא לאחר אור אין סוף הצמצום והקו. יש פה קושיה על פי פשט, כי בדרך כלל כתוב "יעקב מלבר ומשה מלגאו", שיעקב בחוץ ומשה הוא הפנימיות המתלבשת בו, וכאן אדם קדמון שבנצח מלביש על אור הקו של יעקב. איך נסביר את זה? על פי מה שכתוב בזהר ובכתבי האריז"ל שמה שמשה הוא בנצח זה לא המדה העצמית שלו. השרש האמיתי שלו הוא בדעת, שהיא ודאי פנימיות הקו, אבל כשהוא מתגלה בנצח זה מתהפך. שוב, קודם משה בתוך יעקב ואחר כך יעקב מתלבש שוב בתוך משה. כך זה גם על פי פשט, שמשה רבינו הוא המנהיג, הנשיא [ומובא שנשיא זה נצוצו של יעקב אבינו], וכל נשיא שבישראל מקבל מיעקב אבינו. לכן משה רבינו הוא זה שאומר לישראל את הפסוק שאמרו הבנים ליעקב אבינו – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". בפשטות משה מקבל מיעקב ועל פי סוד זה הפוך. משה הוא כמו שליח של יעקב לגאול את הבנים שלו והמשלח מתלבש בתוך השליח.

למרות שהמושג 'אדם קדמון' בקבלה אינו אדם הראשון של התורה [ויש הרבה שטועים בזה] בכל זאת ודאי יש איזשהו קשר ביניהם. בגמרא נקרא אדם הראשון 'אדם קדמאה': "שפריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה". לפי זה, יעקב הוא למטה מאדם קדמון. בערכים שלנו כאן, יעקב יהיה בעולם האצילות שנאצל מאדם קדמון. בקבלה נקרא יעקב 'בעל האצילות', 'בעל התקון' ועל היחס הזה יש הסבר ארוך של ר' אייזיק מהומיל. כאן, לפי ההסבר שלנו, יוצא ש"שופריה דיעקב" היא יותר פנימי מ"שופריה דאדם קדמאה", שכן יעקב הוא אור הקו המתלבש בתוך אדם קדמון.

 

 

"בטחון" הוא מלשון "טיח" ודבקות [ומקור הרעיון הוא מבאורי הזהר של האדמו"ר האמצעי פרשת וארא], והוא בחינת שרש נשמות ישראל לאחר הצמצום,

אדם קדמון הוא "אתם קרויים אדם". זה שרש הנשמות. יש ספור מפורסם על האדמו"ר האמצעי שכאשר אביו, האדמו"ר הזקן, מינה אותו כאברך צעיר לנהל ולהשפיע על כל החסידים הוא אמר לו שבשביל שיוכל לחנך יהודים הוא צריך לראות את השרש של כל אחד ואחד בא"ק. בלי זה הוא לא יכול לחנך ולהדריך אותם. הוא מיד התעלף וכמה ימים או שבועות לאחר מכן הוא שכב במיטה חסר כוחות, עד שהתאושש.

מה לומדים מן הסיפור הזה? קודם כל רואים שבשביל להגיע למדרגת אדם קדמון צריך קודם להתעלף... אבל יותר עמוק, למדנו פעם שמחלה הן אותיות חמלה. חז"ל אומרים שיש פג סוגי מחלות, כמנין מחלה, שכולן מתבטלות על ידי אכילת פת שחרית [פת היא שלמות תקון האוכל שעברה יא תקונים מן החרישה ועד האפיה, כמובא במסכת שבת]. פג הוא מספר ראשוני. הסוד של המילה בראשית הוא יא פעמים פג, יא תקוני הפת המצילה מ-פג המחלות שיש בעולם [אגב, מקור המספר הזה– מכפלת מקומי המספרים הראשוניים המרכיבים את המספר – 913 הוא קדם, המורכב מ-ו פעמים כד (כלומר: יא הוא הראשוני ה-ו ו-פג הוא הראשוני ה-כד). קדם הוא גם רבוע של יב. בראשית היא המילה הפותחת את היום הראשון, שיוצא משבת, ואילו בפרשת ויכלו שלפניה יש קדם אותיות. הסוף, בראשית, נעוץ בתחילה, בקדם שלפני הראש. מה זה ו פעמים כד? זה השלמות של ששת ימי בראשית שכל אחד מהם בם כד שעות, והכל נרמז במילה בראשית], ולכן "בראשית ברא" זה מלשון בריאות, והדבר הראשון שצריך לה להיות בריא, 'געזונט'. יותר בעומק, בראשית הוא מקור הבריאות ולכן מי שרוצה להיות בריא שילמד הרבה פעמים תקוני זהר על המילה בראשית... התורה נקראת לחם – "לכו לחמו בלחמי" – ולכן פת שחרית, היא התורה, מבטלת את כל המחלות בעולם.

נחזור לסיפור שלנו. הוא התעלף וחזר לשרש ואחר כך נעשה חולה. מה עושה לך המחלה? היא עושה לך חמלה. הבעש"ט אומר על הפסוק "צהר תעשה לתבה" שצריך להפוך את הצרה לצהר ולהמתיק אותה – "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע". כך גם לגבי המילה מחלה, שהתקון שלה הוא חמלה. אם לא היה אף פעם חולה לא יודע מה זה רחמים. ה' רוצה מן החולה שיתחיל לרחם על אנשים ולהרגיש חמלה. ברגע שיודעים את זה אז כבר לא צריכים להיות חולים הרבה זמן, ואפילו לא צריכים בכלל להיות חולים. אין צער יותר גדול מאשר להרגיש רחמים ויוצאים בזה ידי חובת המחלות.

כדי להשלים את הסיפור נספר עוד סיפור על האדמו"ר האמצעי. כאשר הוא כבר התחיל להיות מחנך הוא דרש מן המחונכים דרישות מאד גבוהות בעבודת ה'. פעם אחת צעק עליו אחד החסידים מה הוא רוצה ממנו, מילא לך יש אבא גאון וצדיק יסוד עולם אבל אני בן של יהודי פשוט מן הכפר. הצעקה שלו השפיעה מאד על האדמו"ר האמצעי והוא הזדעזע מזה. כעבור זמן, כשנכנס אותו חסיד ליחידות אצל האדמו"ר הזקן הוא נתן לו 'יישר כח' והודה לו על כך ש"עשית מבערל'ה שלי חסיד". מה לומדים מכאן? בסיפור הזה הוא כבר דורש מן החסידים להיות א"ק, להיות בשרש הנשמה שלהם, ביחידה שלהם בה כולם שוים.

שני הסיפורים הם דבר והיפוכו. מצד אחד אתה צריך לראות את השרש שלו בא"ק אבל מצד שני אתה לא יכול לדרוש את זה ממנו, במיוחד בהתחלה. אין לו את הנתונים. צריך להרגיש את ההבדלים שיש במציאות. כאן, המחלה שלו היתה כדי להמשיך לו את הרחמים עליו. למדנו פעם תורה ז בלקוטי מוהר"ן (תנינא) שהנהגה של עם ישראל היא על ידי רחמים עליהם – "כי מרחמם ינהגם" – ולהגיע לזה לרגש הזה צריך עבור יסורים.

המתח הזה בין דין לרחמים, בין הרצון לראות את הנשמות בשרשן בא"ק ובין מה שמתקיים במציאות, נמצא כבר בתחילת מעשה בראשית – "ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושתף עמה מדת הרחמים". במציאות צריך להמשיך רחמים. לא רק להגיע לא"ק אלא להגיע לקו. בא"ק כולם "נקראים אדם" במדרגה הכי גבוהה, ואפילו במדרגת קדמון ששם "אני הוי' לא שניתי", ביחידה שבנפש ושם אפשר לדרוש דרישות גבוהות מאד, אבל צריך להגיע לרחמים, למקום גבוה יותר. כדי להגיע לזה צריך יסורים. מה זה יסורים? יסורים זה חור, מלשון נסירה. צריך לעשות חור דרך כל הפרצוף ולגלות את אור הקו. המשל לכך בחסידות הוא, שאחדות זה כמו לעשות מחרוזת ממרגליות, שצריך לעשות חור בכולן כדי לחרוז אותן בחוט, בקו.

נסיים את המשפט:

כלם קומה אחת שלמה, בסוד "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כלכם היום",

כל מה שאמרנו כאן הוא פרוש נוסף למה א"ק שייך למדת הנצח. שרש הנשמות הוא בא"ק וא"ק בעצמו הוא סוד הדבקות שבבטחון. רק א"ק דבוק לגמרי בקו, ועליו נאמר הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". פרוש הפסוק הוא כך: "ואתם" – בשרש הכי גבוה שלכם בא"ק – "דבקים בה' אלקיכם" – זה הקו – "חיים כולכם היום" – חיים נצחיים, חיי נצח. קודם דברנו על הבטוי 'חוט התקוה' וכעת אנו מדברים על הבטוי 'קו החיים'.

 

 

* * *

 

 

נגנו נגון

 

אתמול דברנו על אדם קדמון, שכנגד ספירת הנצח ומדת הבטחון. בסוף השעור דברנו על כך ששם שרש הנשמה של כל יהודי. שרש הנשמות הוא גוף אחד, אדם שלם, והוא נמצא באדם קדמון. כמובן, יש שרש יותר גבוה מזה כמו שא"ק בעצמו נמשך משרש גבוה יותר, מאור אין סוף שלפני הצמצום [שהיא בחינת עתיק שבו]. השרש הנעלם יותר של הנשמות לפני הצמצום הוא, כפי שלמדנו על האמונה, במדרגה הראשונה-ראשונה.

במצות אהבת ישראל בספר 'דרך מצותיך' מוסבר שכולנו גוף אחד ואם, חלילה וחס, דוחה אחד את השני הוא פוגע בעצמו, קוצץ אבר מתוך הגוף של עצמו, ונעשה בכך בעל מום. כל הוא לא מסוגל להתפלל, שכן תפלה היא במקום קרבן וקרבן צריך להיות תמים – "תמים יהיה לרצון" – ובעל מום פסול להקרבה. לכן אנו אומרים לפני התפלה "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". אם אתה לא אוהב את כולם אתה קרבן פסול, אתה עצמך קרבן בעל מום. זו ההתבוננות הראשונה של מצות אהבת ישראל.

אצל ר' נחמן בספר 'שיחות הר"ן' יש משהו דומה לזה, שאם אדם רואה שהוא שוכח מה שהוא לומד [בעיה שכיחה מאד...], מאין זה בא? הוא אומר שזה בא מחוסר באהבת ישראל. הוא מסביר, שכמו שהנשמות הן גוף אחד גדול כך התורה, ושלמות התורה היא דבר אחד עם שלמות עם ישראל. הם תלויים זה בזה. אם יש לו פגם באהבת יהודי אחד זה כמו פגם באות אחת בתורה. לכן יש לאחרונה את המבצע של הרבי, שכל אחד יקנה אות בספר התורה. זו תודעה חשובה, שלכל אחד יש אות בתורה. אם אדם דוחה אדם מישראל בלב או במח שלו בכך הוא מוציא אות בספר התורה וכל הספר פסול. לכן אין שום סכוי שאדם כזה יזכור, כי הכל תלוי בהכל. אם יש לו ספר תורה פסול איך הוא יכול לזכור? את מה ששייך לנשמה של החבר הוא ודאי לא יכול לזכור, בגלל שהוא דחה את זה, אבל אפילו את מה שלא שייך אליו הוא לא יכול לזכור כיוון שיש התכללות.

התקון לזה הוא אדם קדמון. אתמול ספרנו ספור על האדמו"ר הזקן שמינה את בנו להיות משפיע של החסידים ואמר לו שהוא צריך לראות כל אחד איפה הוא נמצא בא"ק, והאדמו"ר האמצעי התעלף והיה חולה הרבה זמן. הסברנו, שהעיקר כדי לחנך ולהשפיע זה לראות את השרש בא"ק ושם כולנו גוף אחד, אדם אחד, שלם. למשל, בכתבי האריז"ל מופיע לפעמים איפה נמצא אדם מסוים. בדרוש מפורסם אחד הוא אומר שהרמב"ם הוא הפאה השמאלית והרמב"ן הוא הפאה הימנית של א"ק.

 

אמרנו, שבא"ק יש את המושג 'מחשבה קדומה' והבטוי ל'מחשבה הקדומה' הזו שלא הזכרנו הוא "כולם נסקרים בסקירה אחת", שה' רואה את הכל ביחד. המקור לבטוי הזה הוא הפסוק בתהלים (פרק לג): "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". מה זה "היוצר יחד לבם"? שהוא יוצר יחד את הפרט של כל אחד ואחד. "לבם" זה אין סוף פרטים, כל מצבי הנפש של כל אחד ואחד בפרט, וה' יוצר את זה יחד.

רואים מכאן, שבא"ק יש סקירה על כל העולמות, ובפרט על הלבבות של כל אחד ואחד. ה' שם משקיף ומשגיח – "ממעון קדשו השגיח" שנאמר קודם לכן – על כל אחד מישראל, וכמו דעת הרמב"ם שיש השגחה מיוחדת על עם ישראל. יש בחסידות אריכות ליישב את דברי הרמב"ם שלא יסתרו את דברי הבעש"ט, האומר שיש השגחה פרטית על כל פרט, עד הפרט הכי אחרון. הרמב"ם כותב שיש הדרגה בהשגחה ורק בעם ישראל יש השגחה פרטית על כל אחד ואחד. זו דעת הרמב"ם על פי פשט ב'מורה נבוכים'. כדי שדבריו לא יסתרו את דברי הבעש"ט מסברים שודאי יש השגחה פרטית על כל דבר ודבר, כמו כמה מאמרי חז"ל המראים זאת בפרוש, כמו המאמר ש"הקב"ה זן את כל העולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים". אלא מסבירים בחסידות, שכל מה שהרמב"ם מדבר זה בגלוי, במה שמתגלה, וזו ההשגחה הכללית על המין, בעוד שעל הפרט מתגלה ההשגחה רק בעם ישראל. הרמב"ם מדבר רק מצד ההתגלות, איך שזה מתגלה לנו ב'דעת תחתון', ואילו מה שהבעש"ט מדבר זה מצד 'דעת עליון', איך שזה באמת.

זה שהאמת מתגלה רק לגבי עם ישראל, שאצלם קיימת התקרבות בין 'דעת תחתון' אל 'דעת עליון', ושיש התגלות של השגחה פרטית בתוככי עם ישראל – זה עצמו סימן לכך שההשגחה הזו היא יותר עמוקה משאר ההשגחות. היא יותר פנימית בכך שהיא באה ממקום שסובל שתי דעות יחד, ממקום של "אל דעות הוי'" הסובל ומשווה את שתי הדעות, שלא יהיה הבדל ביניהם.

שוב, זה שיש הבדל בין 'דעת עליון' ובין 'דעת תחתון' זה בא רק מן הדעות הללו בעצמן, שיש חלוק והיפוך ביניהן. אם יש מדרגה אחת בה 'דעת עליון' ו'דעת תחתון', שהן שתי דעות הפכיות, שוות זה סימן שזה בא ממקום שנושא וסובל את שתיהן כאחד. "אל דעות הוי'" זה שה"אל" נושא וסובל את שתי הדעות.

ההשגחה המיוחדת על עם ישראל נקראת בעצמה "אל". על הפסוק "ויקרא לו אל אלקי ישראל" דורשים חז"ל שהקב"ה קרא ליעקב אבינו אל. 'אל' הוא כנוי של יהודי, כמו שהוא כנוי לה', שכן כל יהודי הוא בנו של ישראל, של יעקב אבינו. יש עוד הרבה פסוקים על שתוף בין יהודי לקב"ה, כמו  זה שהדיינים נקראו אלקים, ועוד הרבה.

 

שוב, אתמול דברנו על השקפה והיום רוצים להסביר שא"ק הוא מקור ההשגחה. השקפה היא הכתר של כמה מה שעתיד להיות אבל השגחה זה משהו אחר. פנימיות ההשגחה, שזה החלק הקדמון שבא"ק שאין בו שנוי בין דעת עליון לדעת תחתון, היא על עם ישראל בעוד חיצוניות ההשגחה, שיש בה שנוי בין דעת עליון ודעת תחתון, היא על שאר מעשה בראשית. הנשמות הן הפנימיות והעולמות הן החיצוניות, כאשר בשניהם זה ענין של "כולם נסקרים בסקירה אחת", סקירה שלא לוקחת זמן, שמעליה.

פסוק נוסף שדורשים בחסידות, הרבה אצל ר' הלל, הוא הפסוק "קורא הדורות מראש". כל הדורות נמצאים בתוך הראש וה' קורא – מלשון ממשיך – אותם ממנו החוצה. הראש הוא א"ק והדורות אלו העולמות, וה' ממשיך את העולמות מתוך א"ק. זה מה שקראנו בשעור הקודם מדרגת 'ועד', שממנה מתחילה ההתפרטות. קודם "כולם נסקרים בסקירה אחת" אצלו ואחר כך "קורא הדורות מראש", דור אחר דור.

ידוע, שהבעש"ט היה שואל תלמיד חדש 'ואס געדנקסטו?' (מה אתה זוכר) וכשהמגיד ירש את הנשיאות ממנו הוא פנה אל כל אחד מן התלמידים באותה השאלה. יש בזה משום התעוררות שרש הנשמה, כמו בסיפור שספרנו אתמול, שראית שרש הנשמה כמו שהיא בא"ק היא בחינת זיכרון. זה "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", ש"זכר ימות עולם" זה השרש כמו שהוא בא"ק ו"בינו שנות דור ודור" זה ההתפרטות של כל דור ודור מתוך "קורא הדורות מראש". "שנות" זה שינוי היוצא ונמשך ממדרגת האדם שבאדם קדמון ואילו "ימות עולם" זה בחינת 'ועד', כמו 'עולם ועד', וזה חלק הקדמון שבו. דור בארמית זה שורה מעוגלת, כמו הרבה שורות. המשל הגשמי הוא כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת שורות שורות של מעגלים. הרגע הראשון בו פוגעת האבן במים זה כמו הרגע הראשון של הזמן, ש"כולם נסקרים בסקירה אחת" והשורות המעגליות שנוצרות סביבו אלו הדורות המתפשטים מראשו – "קורא הדורות מראש". לזכור את האבן – "משם רועה אבן ישראל", הוא יוסף הזכר שרואה ומשגיח גם על האב וגם על הבנים – זה להשגיח על הדורות.

עוד דבר שקושר את האבן לא"ק: יש כמה משלים בקבלה להתכללות של הספירות בשרשן, באין סוף, ובחסידות מובאים בדרך כלל שלשה משלים. המשל הראשון הוא השלהבת הקשורה בגחלת, שעיקר הכוונה היא לשלהבת הנסתרת בתוך הגחלת, ולא לשלהבת הגלויה היוצאת ממנה. המשל השני הוא יסוד האש בצור החלמיש, בתוך האבן, שרק אם אתה מכה באבן יוצאת ממנה אש. חלמיש זה אותיות חשמלי, שבתוכו עצורה אש רק שהיא בבחינת העלם. המשל השלישי הוא השם לגבי העצם, כמו שם של אדם ביחס לאיש עצמו. בחסידות מוסבר שהמשל הראשון של האש מן הגחלת כשהיא גלויה הוא משל לעשר הספירות הגלויות שבעולם האצילות. אצילות הוא לשון אצל וסמוך. כאן נמצאת האש במציאות. המשל הראשון כאשר האש אינה גלויה אלא חבויה בתוך הגחלת הוא משל לעשר ספירות שבאריך, בכתר דאצילות. כאן נמצאת האש בהעלם, אך הוא 'העלם שישנו במציאות'. מה שאין כן יסוד האש בתוך אבן החלמיש זה כבר 'העלם שאינו במציאות', וההעלם הזה הוא משל לעשר ספירות שבא"ק. המשל השלישי, של העלם השם בעצם, הוא המשל לעשר הספירות שלפני הצמצום, שעליהן כתוב ש"לפני שנברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד". שם מתאים רק המשל של שם, שהוא אין ואפס המוחלט ביחס לעצם. על יסוד האש ניתן לומר שהוא "מציאות בלתי נמצאת", שאפשר לתת לה הגדרה בפיזיקה, אבל לשם בתוך העצם אי אפשר לתת שום הגדרה ואין בזה שום אחיזה [גם בזה יש כמה מדרגות: 'הוא ושמו אחד', 'הוא ושמו בלבד', 'שמיה דגניז בגויה' ועוד]. לענינינו, זה עוד הסבר לכך שמדרגת א"ק נקראת אבן.

איזה אבן? אבן היסוד, "אבן הראשה תשואות חן חן לה", שעליה כתוב "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה". זה הראש שפונה משם אל כל הדורות. נסביר משהו יפה בפסוק הזה: מי הם הבונים? האבות, אברהם יצחק ויעקב. האבן הזו היא למטה מן האבות – הם מאסו בה – והיא דוקא נעשית לראש פינה. לפי ההסבר שלנו בספר זה יוצא טוב, שהאבות הם שלש המדרגות שמעל לאבן, מעל לא"ק, אור אין סוף-צמצום-קו (חסד גבורה תפארת). "אבן הראשה" היא אבן הראש של "קורא הדורות מראש".

שוב, חיצוניות הקו אינה חלק מן הבנין אלא היא רק חלק המודד של הבנין. למילים "אבן הראשה" שבנבואת זכריה יש שני פרושים במפרשים: יש מפרשים שזו "אבן הבדיל", אבן המודד, ויש מפרשים שזו אבן היסוד. מה ההבדל? אבן היסוד זה חלק מן הבנין ואילו אבן המודד זה מופשט לגבי הבנין. כך גם ביחס לקו ולא"ק: אבן המודד הוא חיצוניות הקו והוא מופשט אבל אבן היסוד הוא א"ק, והוא כבר חלק מבנין העולמות.

בספר יצירה נקראו האותיות אבנים – "שלש אבנים בונות שש בתים" – ו"אבן הראשה" הראשונה היא האות הראשונה, האות א. יש בזה רמז נפלא: "אבן... לראש פינה" בראשי תבות הן אלף [המילים "מאסו הבונים היתה" נוספות על העיקר בפסוק]. האות א היא אבן חן. אז א"ק הוא אבן היסוד לכל ההשתלשלות וזה גם מושג שקשור למדת הנצח. מה משמעות הבטוי 'צור ישראל'? זה כמו הבטוי 'נצח ישראל', על פי פשט. זה נותן משקל נצחי, וא"ק הוא סוד הנצחיות [בפרטות יש שלשה מיני אבנים: אבן בנה"י, כנגד היחסים הטבעיים שביחסי אב ובן. צור בחג"ת, "צור לבבי". סלע בחב"ד, "על הסלע הך ויצאו מים" ו"אין מים אלא תורה". משה רבינו מכה בסלע בסוד "אורייתא מחכמה נפקת" ויוצאים מי התורה].

 

נחזור לענין. סוד הזיכרון – שהיה הבעש"ט מזכיר – קשור עם א"ק, לזכור את השרש בא"ק. מה הענין? א"ק נקרא 'למעלה מן השבירה והתקון'. במבנה שלנו, א"ק הוא בנצח ועולמות התהו – עקודים ונקודים – בהוד, אצילות באמת שביסוד ושפלות זה עולמות התחתונים בי"ע. מה עיקר הענין של א"ק? בחסידות מוסבר ששרש הנשמה כמו שהוא בא"ק נקרא ה'איתן שבנשמה' – "איתן האזרחי". איתן נקרא האזרח. יש בנשמה שתי בחינות: גר ואזרח. אזרח זה מי שתמיד היה ותמיד עתיד להיות, "הותיק מימי קדם" וגם בעתיד, הנצחי. לעומתו, גר זה מי שבא מקרוב – "לגור בארץ באנו". בספירות נקראו הגר והאזרח נצח והוד. הוד זה להודות ורות המואביה – שרש כל הגרים בעם ישראל – היא תקון ההוד. הגר מתקן את ההוד בכך שהוא מודה, אבל האזרח מתקן את הנצח.

כאשר היהודי צריך להיזכר בשרש שלו בא"ק הוא צריך להגיע למקום שמעל לשבירה ותקון. בשביל לא להתיאש מן המצב הכי גרוע של שבירה שיש לו הוא צריך להיזכר במקום כזה שלא שייך לשבירה ותקון. זה דומה למה שכתוב בתניא (פרק לג) שלפעמים שהמצות של התורה – מצות קשורות לתקון של האדם – כבדות על האדם והעול כבד מדי עליו והוא צריך אז לחשוב שהדבר היחיד שמוטל עליו זה רק אמונה, אמונה פשוטה בה'. על האמונה כתוב "צדיק באמונתו יחיה", והוא במצב של מת כעת. יש אנשים שהכבדות המדומה של עול המצות זה מה שמרחיק אותם מן האמונה. זה מבהיל להם את הרעיון. התגובה הזו יכולה להיות גם אצל אחד שכל החיים שומר תורה ומצות. יכול להיות איזה משבר שפתאום הוא לא מסוגל, 'מה רוצים ממני?'. זה נקרא מצב של מיתה ושבירה, שבירת הכלים, שכל דרכי התקון לא מתיישבים אצלו. תורה ומצות הם דרכי תקון ויכול להיות משבר כזה שבשבילו הכל זה בבחינת תיאוריה, כמו חולה שהולך לרופא ואומר לו שהכל נכון רק שזה בתיאוריה, אני לא מסוגל לקבל את התרופות האלו שאתה נותן לי. מה העצה? צריך להגיע למצב שכמו שהוא למעלה משבירה הוא גם למעלה מתקון. יש שרש שלמעלה מכל הסיפור הזה של שבירה ותקון. זה נקרא אדם קדמון, שרק אחריו יש שבירה ותקון, אבל אליו זה לא נוגע. מי שיכול למצוא את הנקודה הזו הוא אף פעם לא יתייאש וזה השרש של "אין יאוש בעולם כלל", 'אין מקרה אבוד'. להיזכר בזה – זה הנצחיות של א"ק שאותה בא הבעש"ט לגלות ולעורר.

[השבירה היא ההוד, כמו שנלמד בהמשך, והיסוד זה כבר התקון. כמו מחנך: או שהוא מתקן או שהוא מקלקל יותר. כל פגם היסוד, פגם הברי, מתחיל מן ההוד. הפגם כמו שהוא ביסוד רק מחמיר את המצב, אבל ההתחלה היא מן ההוד. כל בעיות היסוד, בעיות המין, זו רק החמרה, לא שזה שרש הבעיה. זו טעות נפוצה. להיפך, היסוד זה רק לתקן את השבירה הקודמת – כמו שלום בית – ואם זה לא בסדר זה רק מקלקל יותר].

שוב, אז א"ק זו אחיזה במקום שמעל לשבירה ותקון וזה בגלל שהוא דבוק – בטחון מלשון דבקות – במקום שמעל לכל הסיפור. לכן אדם קדמון הוא מקור הבטחון בה'.

 

לגבי הזמן, נאמר עוד משהו. א"ק הוא הנצחיות בתוך הזמן. במגילת אסתר כתוב הבטוי "ספר הזכרונות" ור' הלל כותב בפרוש במאמר שזה א"ק, שרש הזכרון. אם אפשר להיזכר במקום הזה אפשר להפוך את עצת המן-עמלק, עצת היאוש והספק. להיזכר במקום שלמעלה משבירה ותקון.

זו גם הדרך לעזור לאדם שנמצא במשברי נפש. יש אצלו איזו נקודה שמעל לשבירה שלו, למעלה מכל הבעיה שלו, וכשאתה מדבר איתו אתה משתדל להסיח את דעתו. בחיצוניות, אתה מדבר איתו על מזג האויר וכו', אבל בפנימיות יש היחס הדעת שלמטה מן הדעת ויש היסח הדעת שלמעלה מן הדעת. דרכי התקון זה להכנס את תוך הבעיה, למצוא את השרשים שלה עם כל הקומפלקסים שלה וכו' וכו' וכמו מכונאי לתקן אותה. אבל כאן אנו מדברים על משהו אחר. האדם לא עשוי כרגע, הוא לא במצב כדי לתקן. לא שייך עכשיו. מה עושים? לכאורה זה יאוש ואין מה לעשות. מה עושים כשאין מה לעשות? צריך להגיע לאיזו נקודה שמעל כל הסיפור, שכל הסיפור הזה לא נוגע לה בכלל, לא לשבירה ולא לתקון. זה נקודה נצחית, לעולם ועד. זה נקרא שרש הנשמה בא"ק, שלכל יהודי יש. באיזה מצב שלא יהיה זה לא אומר כלום לגבי השרש כפי שהוא בא"ק, וככל שאתה יותר קשור לנקודה הזו אתה יכול לעזור לו לגלות אותה.

באיזה כיוון צריך להסיח את הדעת? אמרנו שלכיוון של מעלה, השרש בא"ק. מעירים כאן נכון, שהשרש בא"ק הוא השרש המשותף לכל ישראל ולכן כשמסיחים את הדעת ראוי להסיח אותה לענינים שקשורים לכלל ישראל. הוא יצא מן הבעיה הפרטית שלו. אחד שנמצא בבעיה הנפשית הכי גדולה, אם מזדמן לו מקרה אחר שיכול לרחם עליו זה הכי טוב. הכח שיש בנפש לרחם על הזולת זה הכח שלמעלה משבירה ותקון. לרחם זה תפארת ישראל, להרגיש שכולנו אחד.

 

משהו נוסף. אמרנו שהקו הוא סוד הזמן, הכח שמודד את הזמן, ואילו א"ק הוא הנצחיות של הזמן. בסוד המילה זמן יש רמז בכתבי האריז"ל שזמן עולה מה בן. כל תקון עולם האצילות, תקון מה ו-בן, הוא תקון הזמן. נסביר את זה בשרש יותר עליון: מה הוא סוד הפנימיות של הזמן, הקדמון שבא"ק, בן הוא סוד החיצוניות שבזמן, האדם שבא"ק. אמרנו, שהחיצוניות היא מקור ההשגחה על כללות העולמות ואילו הפנימיות היא מקור ההשגחה על ישראל [ויש אין סוף של מדרגות של פנימיות וחיצוניות, ככתוב בתניא]. אף שמדרגת אדם שבא"ק היא החיצוניות, בכל זאת גם בו עצמו יש פנימיות וחיצוניות. יש אדם – "אתם קרויים אדם" – נצחי ויש אדם שעלול לחטוא, להשתנות. האדם שעלול לחטוא הוא מצד הבהמה שבאדם – "אדם ובהמה [מה ובן] תושיע ה'". זה שיש לך זמן זה שיש לך בחירה בין טוב לרע, בין האדם לבהמה שבך, בין האדם שבאדם לבין הבהמה שבאדם.

נסכם: יש כאן שלש מדרגות. יש מה שהקו מתלבש בתוך אדם קדמון, וזו מדרגה ראשונה של מה ובן. יש מה שא"ק בעצמו יש בו פנימיות וחיצוניות – האדם שבו והקדמון שבו – וזו מדרגה שניה. ויש מה שהאדם עצמו יש בו פנימיות וחיצוניות, אדם ובהמה, על דרך מה ובן. אלו שלשת המדרגות של הנצחיות שיש בזמן.

באמת כתוב בכתבי האריז"ל שמקור השבירה הוא משם בן, שיוצא מנקבי אדם קדמון, והוא שרש החטא של אדם הראשון. אם לא היה חוטא היה נצחי, שכן אדם קדמון מצד עצמו זה הנצח, הנצחיות. כל זה הסוד שמגלה לנו משה רבינו בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום".

 

 

אחרי כל זה – הבטחון מלשון דבקות של א"ק בקו ששם שרשי נשמות ישראל – נמשיך לקרוא מתוך הספר:

ובסוד "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו" – [מה זה 'יסובבנו'? זה גלוי אור הסובב כל עלמין] גלוי אור אין סוף הסובב כל עלמין, בחינת חסד לאברהם אהבי כנ"ל

זה עוד סיוע למה שלמדנו על מדת החסד כאן. הסברנו שאור הסובב הוא החסד, האהבה, והפסוק הזה הוא הסיוע הכי טוב לכך, שהחסד הוא הסובב בעצמו.

הפסוק הזה אומר על פי פשט, שאם אדם חושב טוב הוא ממשיך על עצמו אור הסובב, שיהיה לו טוב. יש פתגם מן הבעש"ט: 'טראכט גוט אנד זיין גוט' (חשוב טוב יהיה טוב). אם אתה מפחד כל הזמן אתה ממשיך עליך דינים והוא נמצא בתוך הצמצום, בתוך החלל, בתוך היראה – "מָגוֹר מסביב". אם הוא בוטח, בסוד א"ק, אז החסד הוא זה שמסובב אותו.

לכן אצל ר' הלל כתוב הרבה פעמים שהסובב כל עלמין זה הרשימו. בדרך כלל בחסידות אור הסובב הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, אבל אצל ר' הלל הרבה פעמים כותב כך. מה שהרשימו הוא הסובב זה כמו מה שאמרנו כעת, זה ה"מגור מסביב", החסד שבגבורה. זה לא החלל בעצמו, שהוא פחד וחשך גמור.

ואיך מגיעים לזה? על ידי בטחון:

השורה על אדם קדמון מלמעלה ואינו מתלבש בו בפנימיות כאור הקו, שהרי "לית מחשבה תפיסא בך כלל" – אפילו מחשבה קדומה דא"ק.

בטחון, אמרנו, הוא מלשון דבקות, ו"הבוטח בה'" זה מה שא"ק נדבק בקו. ככל שהוא נדבק בקו – "ואתם הדבקים" – כך הוא משרה על עצמו אור הסובב כל עלמין. הקו זה יעקב ואור אין סוף הוא אברהם, ו"יעקב אשר פדה את אברהם". לבטוח בה' זה להתקשר לרחמים וככל שנדבק במדת הרחמים כך החסד מסובב אותו.

ב"פתח אליהו" כתוב "לית מחשבה תפיסא בך כלל", ומבואר בחסידות שהמחשבה הזו היא לא המחשבה שלנו אלא אפילו "מחשבה קדומה דא"ק". מה הוא כן תופס? הוא תופס באור הקו. באור אין סוף שלפני הצמצום הוא לא תופס, אבל לפי ערך דבקותו בקו בתפיסה והתקשרות הוא מגלה עד כמה הוא לא יודע ולא תופס ומשיג באור הסובב – "תכלית הידיעה שלא נדע". להכיר את אור הסובב ולשרות בתוכו זה להשיג עד כמה אתה לא יודע אותו באמת. זה נקרא לחסות באור אין סוף:

על ידי דבקותו באור הקו הממלא כל עלמין וחסותו באור אין סוף הסובב כל עלמין בא הבטחון בבחינת המחשבה הקדומה והרצון הכללי הנ"ל לבצוע כל מעשה בראשית בפועל ממש.

במדת הצנח הסברנו כמה הסברים. יש נצח מלשון נצחיות, ויש נצח מלשון נצחון במלחמה ויש נצח מלשון למנצח, שזה ניצוח על המלאכה, על בצוע המעשה בפועל. זה נקרא לבצע, כמו המבצעים של הרבי.

זה הפרוש האחרון שלנו על הקשר בין א"ק ובין מדת הנצח. א"ק הוא הכח שצריך לבצע את כל סדר ההשתלשלות. הוא נקרא המאציל לגבי האצילות, וכל שכן לגבי עולמות בריאה יצירה ועשיה. א"ק הוא כמו יהודי שנברא כדי לתקן את העולם. הוא בתפקיד, הוא שליח. לכן הוא שייך למדת הנצח, מדת התחלת המעשה. הוא צריך להיות המנצח על כל הזמירות של כל מעשה בראשית. לשם כך הוא צריך מדת הבטחון, של יוזמה ופעולה.

זה עצמו סוד תקון הזמן, שכן ככל שאדם פועל בתוך הזמן כך הוא מתקן אותו. "ואברהם זקן בא בימים" זה שהוא נכנס בתוך הימים ומתקן אותם על ידי עשית המצות שלו. כך הוא מתלבש בתוך הימים וכך הוא מנציח אותם.

נסביר יותר: בחיצוניות, חיצוניות הזמן, הזמן הולך לאיבוד. פנימיות הזמן זה מה ששומרים עליו ומייקרים אותו. כך מסביר הרבי הקודם את ההבדל בין אדם פנימי ובין אדם חיצוני. הדגרה של פנימיות היא הוקרת הזמן. זו הנצחיות שבתוך הזמן, זה לדעת שבתוך הזמן יש נצח. לבלות את הזמן – "כל הווה נפסד" – זה חיצוניות. בלה הן אותיות הבל – "הבל הבלים הכל הבל". מאיפה יוצא ההבל? מחיצוניות א"ק ואילו הפנימיות שלו זה להוקיר את הזמן. זה נקרא לתקן את הזמן. זה הפשט של זיכרון, ששום דבר לא הולך לאיבוד. יהודי הוא זכר בעצם, זוכר בעצם, והוא "איהו בנצח". הוא יכול לזכור עד כדי שהדבר נעשה מחדש בבחינת "והימים האלו נזכרים ונעשים". כל המלחמה בעמלק היא מלחמת הזיכרון, המלחמה בשכחה – "תמחה את זכר עמלק לא תשכח".

יש שאלה ששואלים, אם כבר נחמה את זכר עמלק אז לשם מה לזכור, או מה יש לזכור? על דרך זה שואלים בנגלה, אם ז עממין אבד זכרם, כמו שפוסק הרמב"ם, מדוע יש מצוה מתריג מצות להשמידם "לא תחיה כל נשמה"? יש דרך פשוטה בחסידות, גם אצל ר' נחמן, שתשובה אמיתית זה שכל יום עושים תשובה על התשובה הקודמת. כל מה שהיום הוא קדושה לגבי, מחר הוא כבר עמלק. לכן צריך למחות אותו בכל יום.

נחזור לפנימיות הזמן, לפנימיות א"ק. שם מה החדש שיוצא מא"ק ונעשה עולם התקון יוצא ממצחא דא"ק. בקבלה רק כתוב שיוצא ממצחא ומגיע לשם מלמטה, אבל דוקא בחסידות מוסבר שמיסוד עתיק דא"ק המתלבש במצחא דאריך דא"ק יוצא שם מה החדש, שהוא פנימיות הזמן. סוד השם הזה, שיוצא מאור הקו ומאור אין סוף עצמו, הוא סוד החודש, סוד ההתחדשות התמידית – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". זו נצחיות של התחדשות תמידית. לשם כך צריך עליה מרע תמידי, בסוד "הרע כסא לטוב", והיא מצות מחית עמלק התמידית, ובכל שנה כל פעם מחדש. פורים הוא חג נצחי.

שוב נחזור לפנימיות הזמן ולסוד הזיכרון. כתוב שהסוד הזה של "ואברהם זקן בא בימים" זה שהוא התלבש בתוך הזמן. מה הולך לאיבוד ומה לא הולך לאיבוד בזמן? זה ההבדל בין השתלשלות להתלבשות. מי שמוקיר את הזמן אצלו היום הקודם מתלבש בתוך היום הבא. לא יום אחרי יום אלא יום בתוך יום. זה סוד הזיכרון. השתלשלות זה טבע: קודם היה כך אחר כך היה כך וכו', ואז 'מה שהיה – היה' וגמרנו. זה נקרא "העבר אין". בהתלבשות כל דבר נשאר בפנימיות. השתלשלות זה איבוד הזמן בעוד התלבשות היא זיכרון.

כך יוצא לנו בסדר ההשתלשלות: ההתלבשות הראשונה שיש היא שא"ק מלביש את הקו. א"ק הוא מקור ההתלבשות. מעליו אין התלבשות, יש רק השראה – "חסד יסובבנו". למטה ממנו, מן החיצוניות שלו, יש גם כבר השתלשלות ואלו ההבלים היוצאים מנקביו. הוא מצד עצמו מקור ההתלבשות והוא משפיע את זה בעולם האצילות, בעולם התקון. זה נקרא "בא בימים". איך אתה נכנס בתוך היום הבא? על ידי פעולה, על ידי מצוה. ככל שאתה בא בתוך היום על ידי הפעולה – פעולה היא מלשון בעילה, לשון ביאה, בחלוף אותיות השפתיים בומ"ף – כך אתה גורם שהימים עצמם יתלבשו אחד בתוך השני ואף אחד מהם לא ילך לאיבוד.

ככל שא"ק דבק יותר בקו, שנותן לו להתלבש בתוכו, כך הוא מקבל כח לפעול לבצוע המעשה. 'יחוד המעשה', בלשון בעל "חובות הלבבות". כל יהודי בתור פועל צריך להדמות אליו, בסוד "אדמה לעליון", לאדם קדמון.

 

 

* * *

 

אתמול למדנו א"ק, שהוא בחינת הבטחון של כללות העולמות, המציאות הראשונה לאחר הצמצום הראשון. המדרגה הראשונה כאן היא האמונה, וידוע שאמונה ובטחון הולכות יחד, שהגלוי של האמונה בא במדת הבטחון.

יש כאן רמז נוסף לקשר בין א"ק למדת הבטחון, שלא עמדנו עליה, שא"ק מתדמה למדרגה הכי גבוהה שלנו, לאמונה שבעצמות ממש.

דבר נוסף. אתמול דברנו באריכות על כך שא"ק הוא שרש כל הנשמות וספרנו על זה ספור. לפי זה הסברנו גם את שאלת הבעש"ט 'מה אתה זוכר?', שתפקיד הצדיק הוא להזכיר לאדם את שרשו בא"ק ובכך לתת לו כח להתגבר על כל המשברים של החיים, שמן השבירה ולמטה. כשיש לאדם קושי להגבר על כל המעגל של שבירה ותקון – ותורה ומצות הם דרכי תקון – וצריך אז לחזור לשרש שנמצא מעל למעגל הזה של שבירה ותקון. השרש הזה הוא א"ק. הצדיק האמת, כבעש"ט ותלמידיו, יכולים להזכיר לאדם את השרש הזה. זה השרש לאחר הצמצום, ואילו השרש הקדום שלפני הצמצום הוא במדרגת האמונה.

זה קשר נוסף בין אמונה ובטחון. ר' הלל מסביר שא"ק אחר הצמצום זה כמו עצמות לפני הצמצום. לכן הוא נקרא המאציל, הבורא, היוצר והעושה. הוא המוציא לפועל של כל הכוונה כפי שהיא בעצמות, הכוונה של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". הוא המבצע את זה בפועל וזה הקשר אצלנו בין אמונה ובטחון. בטחון זה הכח המבצע לתכלית הכוונה שבאמונה.

 

נקודה נוספת להשלמה. שלשום דברנו שא"ק הוא סוד ההשקפה – "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" – בה "כולם נסקרים בסקירה אחת". הסברנו שהשקפה היא אמונה, כמו שאומרים 'שעור בהשקפה', ומקורה בכתר לעומת החב"ד. לכן שני גאונים בתורה יכולים להגיע לדעות הפוכות לגמרי. ההשקפה היא ההתגבשות של האמונה שלך, של התענוג שלך ושל הרצון שלך וזה מה שמנחה אחר כך את החב"ד שלך. על זה הבאנו את לשון הזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא".

נוסיף עוד נקודה. בחסידות חב"ד מקובל לומר שעיקר החידוש שלה הוא תקון ההשקפה, תקון שקול הדעת. מובא בשם ר' סעדיה גאון ואחריו בספרי הקבלה והחסידות שעיקר עבודת האדם בעולם הזה הוא תקון המדות. אפילו הצדיק הגמור של התניא, שזה להפוך לגמרי את טבע מדותיו, השכל שלו עלול לטעות. אפילו משה רבינו. זה מה שנקרא בגמרא "טעות בשקול הדעת". מהחידושים של ביאת המשיח הוא ברור שקול הדעת, לתקן את השכל שלא יטעה. עיקר פנימיות המשפט הוא שקול הדעת. יש טעות בדבר משנה ויש טעות בשקול הדעת. משנה כולם אמורים לדעת אבל הדבר היותר עדין הוא שקול הדעת. אחד מסודות השם משה הוא משנה שקול הדעת [מלבד זה, כתוב שמשה נ הוא משנה. מתוך חמשה חומשי תורה יש את חומש דברים שנקרא משנה תורה אותו אמר משה בסוף חייו, וכתוב שהוא הממוצע המחבר את ארבעת החומשים הראשונים עם המשנה, התורה שבעל פה. זה הזכר שמשפיע את המשנָה. משנֶה תורה זה לשון זכר והמשנָה היא בלשון נקבה, שכן "מלכות תורה שבעל פה קרינן לה". למה דוקא חומש דברים? זה בגלל שנמשה רבינו אמר אותו סמוך להסתלקותו, שאז זכה לשער ה-נ שלא זכה לו בכל חייו. כתוב ששער ה-נ התחיל להתנוצץ אצלו משעת תחילת אמירת משנה תורה. לכן משנה הן אותיות משה נ, אותו החל משה לומר לז ימים [כמנין יחידה] קודם הסתלקותו. בכל התורה כולה ה-נ מקיף עליו מבחוץ ורק אז היא נכנסת בפנימיותו ו"שכינה מדברת מתוך גרונו". תורה שבעל פה זו ההתפרטות של מה שזכה לו משה על ידי "מאן מלכי רבנן" בתוך המשנה. יותר פנימי מזה הוא הרמז שמשה הוא משנה שקול הדעת].

כל הגאונות שעד לחסידות הכל זה תקון המשנה ומן החסידות, ובמיוחד בחסידות חב"ד, זה תקון שקול הדעת. זו המעלה שיש בנשמת משיח על נשמת משה. לפני ביאת המשיח אין תקון שקול הדעת בשלמות. זה הענין של חסידות חב"ד בתור חסידות. זה תלוי בתקון ההשקפה, שעליו כתוב "כרום זולות לבני אדם – דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם". אנשים חושבים שתקון ועסוק בהשקפה זה לא דבר רציני, כמו שחושבים על תפלה. אם ההשקפה מושלמת אז גם שקול הדעת שבתוך החב"ד אינו מתוקן.

כל זה היה ביחס למקור ההשקפה בא"ק. אתמול הוספנו שא"ק הוא גם מקור ההשגחה – "ממכון שבתו השגיח". להשגיח זה יותר דאגה ואכפתיות לזולת, יותר רצון להתערבות לטובת המושגח. נרחיב יותר. על כתר דאצילות, בפרצוף אריך, יש את הבטוי 'עינא פקיחא' (אחד מ-ז תקוני גלגלתא) וכתוב עליו שמקורו הוא בא"ק. באצילות זה הכנוי להתלבשות של שני הפרקים התחתונים של נצח והוד שבפרצוף עתיק בתוך 'עינא פקיחא', בתוך העיניים, של אריך. זה רק בתוך האצילות וזה נוגע רק לאצילות, אבל מה שנוגע לכל העולמות זה אותו הדבר בא"ק. כתד דאצילות זה רצון שיהיה עולם האצילות בשלמות התקון, אבל הרצון הכללי שיהיו כל ד עולמות אבי"ע זה הכתר של א"ק. בתוך הכתר הזה של א"ק יש השקפה על הכל ויש השגחה על הכל ויש גם ביצוע של הכל. אלו שלש מדרגות של התייחסות שיש בא"ק ביחס לכללות העולמות.

 

נקודה נוספת שרציתי להעביר ביחס למה ששאלו על מדת הבטחון. יש אנשים שיש להם בטחון טבעי, בטחון עצמי – זה יכול להיות גם מצד הנפש הבהמית – והם משדרים יציבות. על פי פשט, הנצח וההוד הם הרגליים והרגליים הם מקור היציבות של הגוף. הכוחות הללו נקראים גם כוחות הטבעיים ויש אנשים 'על הקרקע' שיש להם את היציבות הזו. לפי קבלה, רגלי א"ק, שהם הנצח וההוד שלו, מגיעים עד תחתית עולם העשיה הגשמית, על הקרקע ממש. רגלי האצילות מגיעות רק עד קרקע עולם האצילות. הן מרחפות באויר. אציל, ששייך לאצילות, מרחף באויר. כמו היסוד [ואצלנו עולם האצילות מכוון כנגד היסוד], שאמנם נקרא בקבלה 'רגל השלישית' אבל לא מגיעה עד לקרקע כמו הרגליים. גם ההוד – עולמות התהו שנשברו – מגיע מטה מטה עד לעשיה ורק האצילות לא מגיעה.

שאלו איך מגיעים לבטחון הזה, אצל מי שאצלו זה לא בטבע? יש נשמות גבוהות כמו משה רבינו ויעקב אבינו שאין להם בטחון מצד עצמם. הם בבטול. יש נשמות של חכמה שבטלות וברגע שמרגישות את עצמן יש להם פחד ורוצות לברוח. יראה עילאה, שזה בטול, מתבטאת בפחד ובריחה. זה מורה על גדלותן. יש הרבה אנשים שיש להם פחדים, שאין להם בטחון ויציבות, וזה מצביע על כך שיש להם שרש נשמה גבוה, שאם היו לו כלים לבטול שלו היה בדרגה מאד גבוהה, אבל עכשיו שאין לו כלים הוא לא כאן ולא שם. הוא לא עומד על הקרקע ויש לו הרבה אור רוחני שגורם לו משבר חזק, כמו בעולם התהו. על משה רבינו כתוב שהיה מן התהו. לכן משה רבינו ויעקב אבינו ברחו, מפרעה ומעשו.

גם בנגלה, יש מחלוקת לגבי מצות קדוש ה' בין הרמב"ם לתוספות האם אדם מחויב לברוח ולא להגיע למצב של מסירות נפש או שמותר לו להישאר גם כשאפשר לברוח על מנת למסור את נפשו. הרמב"ם פוסק שמחויבים לברוח והתוספות חולקים. זה קצת אסמכתא לענין הזה.

אז איך אפשר לרכוש את הבטחון הזה בקדושה? יש מאמר ארוך של ר' הלל בפלח הרמון ["ואשה אחת מנשי בני הנביאים"], אבל כעת נסביר משהו יותר פשוט. אמרנו שא"ק הוא מקור ההשגחה ולכן בדרך סגולה אפשר לומר – וזה בדוק ומנוסה – שהשגחה היא סגולה לבטחון, כמו בא"ק. למשל, אחד שמשגיח על כשרות או בישיבה. ברגע שאדם נעשה משגיח יש לו תכונה של א"ק והתפקיד של ההשגחה נותן לו בטחון. מתי יעקב ברח? כשהיה רווק, ללא ילדים שיש לו להשגיח עליהם. גם משה רבינו. כשיעקב חזר מלבן כבר היה אדם אחר. לא היה כמו הבטחון של יוסף, אבל היה כבר משהו אחר. ברגע שיש תפקיד של השגחה זה ממשיך ממילא בטחון. לשם מה צריך בטחון? בשביל לבצע. זו סגולה טובה ליציבות האישיות של האדם שנלמדת מא"ק.

 


תמימות

 

 

נתחיל כעת את מדת התמימות, עולמות העקודים והנקודים:

שרש התמימות הוא ענין התפשטות עולמות "עקודים" [מנקב הפה] ו"נקודים" [מנקבי העינים] מנקבי א"ק.

בקבלה כתוב שעולם העקודים יוצא מן הפה של א"ק. קודם לכן יוצאים הבלי האזנים והחוטם שלא מתהווה מהם שום עולם, מפני שהימין והשמל לא נפגשים בהם. בפה הימין והשמאל לא נפרדים ורק ממנו יכולה לצאת המציאות הראשונה. מהפה מתהווה המציאות הראשונה שיש לה כלי אחד בלבד. בא"ק עצמו אין שום כלי. הוא מציאות אך ללא כלי, יש בו רק הגבלה שלפעמים נקראת כלי דק. מהי ההגבלה? מה שאינו מתפשט בכל החלל ולא הורס את כל הצמצום. זה לא רצון ה', ויש מה שמגביל את א"ק מלהתפשט. הכח הזה שמגביל נקרא כלי דק, אבל זה לא כלי ממש, רק משהו שעוצר את ההתפשטות של א"ק.

מה זה כלי? כלי זה יכולת מעשית ואפשרות להתגלות לזולת. א"ק בפני עצמו חסר כלי, רק שהוא עצור וזה הכלי הדק שבו. הכלי הראשון הוא מה שיוצא מן הפה שלו ויוצא ממנו עולם העקודים. כל האורות של אותו עולם עקודים בכלי האחד הזה. זה לא תכלית התקון. התקון הוא רבוי כלים, שכל אור יהיה בכלי נפרד ויוכל להתגלות בצורות ואופנים שונים. בנוסף, אותם אורות אינם יציבים בתוך אותו הכלי אלא כל הזמן עולים ויורדים – בלשון הקבלה: "מטי ולא מטי" – בתוכו. לכן גם עולם זה גם נקרא עולם תהו. אמנם הוא אינו תהו כמו עולם הנקודים שנשבר אבל הוא לא עולם מתוקן. הוא לא נשבר אבל הוא הולך לקראת שבירה.

הסברנו פעם, שעולם העקודים הוא בסוד החליל. החליל הוא כלי אחד חלול מלא חורים בשביל לנגן בו. אין לו יציבות. עולם העקודים הוא כמו כלי חלול שהאויר עובר בתוכו ואפשר לנגן בו, אבל הוא לא יציב מאה אחוז. תקון זה התלבשות. על הפסוק "לא ילבש גבר שמלת אשה" מתרגם אונקלוס "לא יתתקן". כאשר יש לכל אור את הלבוש המתאים לו, והרבה לבושים לכל אור, אז הם מתוקנים. בכל זאת, הוא עדין לא נשבר.

כיוון שעולם העקודים לא נשבר הוא נותן חיוניות בכל העולמות. אותה התנועה של "מטי ולא מטי" משפיעה בכל עולם האצילות ובכל העולמות התחתונים. היא נותנת דופק של תנועה. השרש היותר גבוה של "מטי ולא מטי" הוא בתוך הקו עצמו. זה דבר שלא מוזכר בפרוש בכתבי ר' חיים ויטאל אבל חייבים להפשיט אותו למעלה ולהגשים אותו למטה, כמו שהסברנו הרבה פעמים. בפרוש זה מוזכר רק לגבי עולם העקודים אבל בחסידות זה מתבאר בכל העולמות, שהרי ה' מהווה ומחיה את כל העולמות הכל רגע מחדש, והדופק הזה של החיות שרשו מעולם העקודים [גם בצמצום יש את התנועה הזו, אבל שם הדופק הוא לא במובן של ירידת שפע לתוך איזה צינור אלא בסוד של העלם וגלוי, כמו off ו-on במכשיר חשמלי, בעוד בשאר המדרגות הנ"ל זה בסוד אור ומאור. התנועה של "מטי ולא מטי" מצד המשפיע פועלת במקבל תנועה דומה של "רצוא ושוב" מלמטה למעלה].

התכונה הזו של "מטי ולא מטי" של שבאור הקו מתגלה בעקודים. אצלנו, הקו הוא יעקב אבינו ואילו ההתגלות בעולמות עקודים ונקודים הם סוד ה"תם" וה"מת". המדה של תם היא מדת יעקב אבינו – "איש תם" – בהוד. כל זה עולם העקודים.

אחר כך יש את עולם הנקודים, שיש כלי אחד לכל ספירה, אבל רק כלי אחד ולא רבוי כלים. הכלים היו קטנים ומעטים מדי והאורות היו חזקים מדי ושברו את הכלים. זה הסיפור של עולם התהו. נקרא את זה בפנים:

"עקודים" הוא "תם" – י אורות בכלי אחד.

זה כמו התם אצל ר' נחמן. רש"י על החומש מפרש "איש תם – שאינו יודע לרמות". אדם כֵּן בטבע. אין לו חכמות. הוא יכול להתגלות רק בצורה אחידה. אין לו הרבה אפשרות של גיוון, של משחק, אלא הוא רק מה שהוא וגמרנו. זה בזה מעליותא ולפעמים זה גם לגריעותא. למעליותא זה שאין לו 'חן של שקר' בלשון ר' נחמן, או 'בליטות' בלשון חסידות חב"ד, כי הוא לא מסוגל לזה. אבל לפעמים אין לו גם 'חן של אמת' וזה בגלל שהוא לא יודע לשחק. אין לו הרבה אפשרות של התגלות.

אצלנו, זה נקרא עולם העקודים. יש לו הרבה אורות, הרבה חויות, וכולן בכלי אחד. אין לו אפשרות לגלות אותן החוצה. יכול להיות שיש לו הרבה אורות אבל הכל בתמימות. בתחילה יעקב הוא "איש תם" אבל בסוף הוא צריך להיות ישראל. הוא צריך להגיע מעולם העקודים אל עולם האצילות בו יש רבוי כלים. "תתן אמת ליעקב" – אמת אצלנו זה האצילות וצריך לתת ליעקב את המדרגה הזו.

הסדר כאן הוא: תם-מת-אמת – עקודים-נקודים-ברודים. עקודים זה תם, נקודים זה מת ואילו האצילות זה אמת, האות א שמחיה את המת. כאשר ההוד הוא ישר הוא בסדר, הוא תם, אבל כאשר הוא מתהפך כתוב עליו "והודי נהפך עלי למשחית", שזו מיתת המלכים. בסוף בא התקון ברבוי כלים בעולם האצילות – "אמת ליעקב".

נקרא בפנים:

"נקודים" הוא סוד "הודי נהפך עלי למשחית" – "כל היום דוה" – הפיכת אותיות תם למת סוד מיתת המלכים שאירעה בעולם הנקודים. על ידי "מקרה המלכים" הכין ה' יתברך

נראה משהו מענין. אמרנו שא"ק הוא מקור ההשגחה, איך הוא משגיח? באמצעות העיניים – "צופה ומביט" ו"כולם נסקרים בסקירה אחת". כתוב בקבלה שעולם הנקודים, שיוצא מן העיניים, לא יוצא מעצמיות אור העניים. ההשגחה יוצאת מעצמיות אור העיניים, אבל עולם הנקודים רק יוצא מהם אבל מגיע ממקור אחר, נמוך יותר. כיוון ש"את זה לעומת זה עשה האלקים", צריך לומר שיציאת עולם הנקודים מן העיניים היא כנגד ההשגחה של א"ק בעיניים. סוד ההשגחה זה שהכל בהשגחה פרטית, ואין מקרה. זה שלילת המקריות, ואילו כל הסיפור של מיתת המלכים בעולם התהו נקרא 'מקרה המלכים'. זה הכל סיפור של מקריות.

לכן כתוב שכל התורה זה תקון העיניים, והיא מסתיימת במילים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". לראות תמיד את ההשגחה. אם האדם רואה מקרה זה תחילת מיתת הלכים והשבירה של עולם התהו. זה "וימלך וימת" של מלכי אדום.

על פי פשט זה קרה לפני בריאת העולם אבל זה מרומז בתורה בסוף פרשת וישלח. מה רואים מכך? רואים שאם נתרגם את כל התורה למדרגה יותר גבוהה נראה שמיתת המלכים קוראת בדיוק במקום הזה, אחרי יעקב אבינו...

 

 

לעת עתה חסר הסיום

 

את השרש למציאות היש הנפרד בעולמות התחתונים בי"ע – סוד "איהי (בי"ע כמו שיתבאר לקמן) בהוד". העבודה של "תמים תהיה וגו'" ו"אם אסק שמים וגו'" הוא שרש תקון התהו – סוד "מטי ולא מטי" שנתגלה בעולם העקודים ומתישב בעולם האצילות המתוקן.

 

 


אמת

 

בפעם הקודמת למדנו על עולם התהו, שכולל שתי מדרגות: עקודים ונקודים, ושהתקון של התהו הוא התמימות שבנפש – פנימיות ספירת ההוד. ההוד מתהפך לדוה – "הודי נהפך עלי למשחית" ו"כל היום דוה" – והתקון הוא על ידי תמימות של "תמים תהיה עם ה' אלקיך".

בהשגחה פרטית, ראיתי מכתב מענין של הרבי שליט"א לאחד שכתב אליו בענין חלומות שמטרידים אותו במשך הרבה שנים. בחלומות שלו באים אליו כל מיני מגידים שאומרים לו לעשות כך וכך והוא שואל האם צריך להאמין לכך וללכת אחרי הדברים או להתעלם מהם. זה אדם רציני ושקול, והרבי גם מתיחס אליו ברצינו. הוא כותב לו מכתב ארוך, שתמציתו הוא הפסוק הזה – "תמים תהיה עם ה' אלקיך" – ושצריך להסיח את הדעת מן החלומות הללו לגמרי [בהדגשה].

בפעם הקודמת אמרנו, שהפסוק הזה נאמר בתורה לשלול את כל מיני הכשופים ואילו כאן הרבי משתמש בו לענין חלומות. לכאורה זה לא אותו הדבר, שכן חלומות הם לא דבר שאדם עושה אלא הם באים אליו, ובכל זאת הרבי מקשר במכתב ביניהם. צריך לא לחשוב שהוא צריך לחיות על פיהם. יהודי צריך לחיות אך ורק על פי דבר אחד שמנחה אותו – דברי התורה.

התורה נקראת בתפלה 'תורת חיים' כי היא ההוראה לחיי היהודי – תורה מלשון הוראה. אפשר לחשוב שכל עוד אני בתסבוכת נפשית, שאז דברי התורה אינם ברורים לי, ואז אולי יש מקום להוראה ממקום אחר. על זה כותב שם הרבי, שעל שם זה נקראת התורה 'תורה אור'. התורה ברורה כמו אור היום, שאין בו שום הסתפקות. 'תורת חיים' זה מה שיש בתורה הוראת חיים לכל מצב בחיים, אבל אם תאמר לי שיש מצב בו לגבי זה לא ברור – על זה נאמר 'תור אור', שהתורה היא בתכלית הבהירות.

אחרי שהוא מביא את שני הבטויים הללו – תורת חיים ותורה אור – הוא חותם את הענין עם הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך", שלא ללכת אחרי דברים אחרים ולהסיח את הדעת לגמרי מן החלומות.

 

איך כל זה מתקשר עם מה שלמדנו? יש מאמר [שפעם למדנו] של ר' אייזיק בענין החלומות, האומר שמנפילת הנצוצות שנפלו בשבירת הכלים של עולם התהו באים החלומות. הוא מסביר, שעולם במציאות של חלום זה מה שמתהווה משבירת הכלים.

נסביר יותר. שבירת הכלים של עולם התהו פועלת את בריאת העולמות התחתונים, ואנחנו יודעים שה' מהווה, מחיה ומקיים את העולמות התחתונים בכל עת ובכל רגע. "בדבר ה' שמים נעשו", דבר ה' של עשרה מאמרות, אז איך זה שרק על ידי שבירת הכלים נתהוו העולמות התחתונים? הרי ה' בורא אותם מחדש בכל רגע, כמו שכתוב "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", ואם כן בריאת העולמות התחתונים באה מן התקון, מן המציאות המתוקנת, ולא מן השבירה? איך כתוב שהמציאות התחתונה באה מן התהו?

ההסבר הוא שיש באמת ממד של הרגשת – או המחשת – מציאות שהיא שקר. על שם זה נקרא העולם הזה 'עלמא דשקרא'. ההמחשה החצונית, איך שאני מרגיש וממחיש את המציאות, אינה המציאות האמיתית. בלשון יותר פשוטה, ה'ישות' החצונית של כל דבר ודבר במציאות, שזו החצוניות שלה, הפרוד שבו מה', הדמיון שבו -  זו באמת התוצאה של שבירת הכלים. זה לא המציאות האמיתית של הדבר. המציאות האמיתית זה מה שמתחדש בכל רגע מחדש מן המלכות – מעשרה מאמרות – של התקון.

מה היתה המציאות של הישות הזו מבלעדי דבר ה' שמהווה ומחיה ומקיים אותו בכל רגע? הבטוי של ר' אייזיק הוא, שכמו שעולם האצילות הוא 'למעלה מן המציאות' התחתונה ובו "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמהוי חד בהון" והכל בו אלוקות, כך יש גם 'למטה מן המציאות'. המצב הזה, שהוא בגדר 'למטה מן המציאות', הוא בגדר של חלום לגבי מציאות. מה שנופל מעולם התהו מצד עצמו זה לא מציאות, זה למטה ממנה, זה חלום.

לכן, כל מה שאני רואה או מרגיש בישות החיצונית זה רק ממד החלום שבדבר. כתוב, שכאשר תבוא הגאולה השלמה על ידי משיח יהיה "היינו כחולמים". הפרוש הוא, שכל ההרגשה של המציאות בעולם הזה עד לעתיד לבוא – הכל חלום. כל מה שאנחנו מרגישים את המציאות היום הכל חלום. מרגישים את תוצאת שבירת הכלים. יש באמת כאן מציאות אמיתית. אנחנו לא מאמינים שהכל כאן זה דמיון. יש כאן שולחן ושעון וכו', אבל זה לא מה שאני ממחיש. מה שאני ממחיש הוא בבחינת "היינו כחולמים". לכן, אחד שהולך אחרי החלום הולך אחרי המציאות שנפלה מעולם התהו.

כל דבר שנופל מעולם התהו יש בו תוקף גדול, הרבה יותר מאשר בעולם התקון. עולם התקון הוא רפה ורך ואילו עולם התהו הוא קשה. הוא נקרא "קשה כארז", בעוד עולם התקון הוא "רך כקנה". לכן החוויות של חלום הן חוויות חזקות – כמו במקרה של השאלה – ולכאורה צריך להאמין לדבר כזה. אז לא. יש המון כח של תהו בתוך החלום, והוא 'למטה מן המציאות'. יש 'למטה מן המציאות', יש 'למעלה מן המציאות' ויש את באמצע את המציאות האמיתית, שזה מה שיתגלה לעתיד. זו המציאות האמיתית של התחתונים, של העולמות התחתונים, שזה מה ש"בדבר ה' שמים נעשו" שהוא המהווה ומחיה ומקיים בכל רגע את כל מעשה בראשית. זה נקרא המציאות המתוקנת. למעלה מן המציאות זה עולם האצילות ולמטה מן המציאות זה מה שנופל מעולם התהו. זה כמו מציאות של חלום. יש לנו כאן מכתב מפורש מהרבי, שהיחס האמיתי אל החלום הזה הוא כאל תהו והתורה באה לתקן אותו, להסיח דעתו מן החלום לגמרי. ברגע שהחלום בא להחליף את התורה. שוב, חלום יכול להיות דבר נחמד לגמרי אבל ברגע שהוא בא לחייב לך משהו או להורות לך דרך, שהחויה היא גם הוראה – זה ודאי שקר.

זה על דרך מאמר חז"ל "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין". חכמה יכולה להיות, ומקורה הוא מן הנצוצות שנפלו בשבירת הכלים. אפילו דמיון יכול להיות, אבל הוראה של תקון – תורה – זה לא יכול להיות. להאמין בזה הכוונה היא שאפשר לכלול אותה – 'להאמין' אותה – בתוך האמונה. אם אתה נמשך אחריה זה אמונה בהם, וזה אסור. להאמין זה למשוך אותה אל תוך האמונה, כמו ברור נצוצות. אמונה גבוהה מחכמה. בחסידות תמיד כתוב שלא מאמינים בדבר שאפשר להוכיח ולהמחיש, לכן "חכמה בגוים תאמין" זה להעלות אותה אל האמונה שלמעלה מן ההוכחה. אם זה נדמה כתורה אז זה סימן שצריך לדחות את זה בשתי ידים, זה סימן שזה מ-ג קליפות הטמאות.

כך גם אצלנו, אם יש בכך איזו הוראה מה לעשות בחיים וכיצד לעבוד את ה' זה שקר. לכן הרבי כותב שהתקון הוא "תמים תהיה עם ה' אלקיך". זה בדיוק הנושא שלמדנו בפעם הקודמת על תקון עולם התהו על ידי התמימות.

 

 

הגענו לספירת היסוד, למדת האמת, שבסדר השתלשלות העולמות היא כנגד עולם האצילות. הזכרנו בפעם הקודמת שאמת זה א שמחיה את המת. אלף היא אותיות פלא, הפלא העליון שמחיה את המת. בתורה יש לב נתבות חכמה, שהרי "אורייתא מחכמה נפקת", והנתיב העליון מביניהם נקרא "שכל מופלא". הוא ה"טל תורה מחיהו", האמת לאמיתו שבתורה שמחיה את המת.

כאשר האות א מתחברת עם המילה מת זה בסוד שם מה החדש. כתוב בקבלה שהאות א רומזת לשם מה, שהוא שם הוי' במלוי אלפין, והוא ההארה שיוצאת ממצח א"ק להחיות את השברים של עולם התהו, את המתים. זה נקרא אמת. מה שנפל ומת הוא שם בן, ומה שמחיה אותו ומיחד אותו עם שם מה היא האות א של שם מה החדש.

היחוד הזה נקרא תקון הברית. מה זה ברית? כמו ברית הנישואין, ההתקשרות בין איש ואשה. החידוש והיחוד של עולם האצילות, שלא היה בעולמות העקודים והנקודים שלפניו, הוא שבכל נקודה ונקודה בו יש יחוד וזווג של שמות מה ובן. יש ברית ביניהם. כל עולם האצילות נקרא על שם שבט לוי, שמהותו הוא "הפעם ילוה אישי אלי". לוי הוא חבור של איש ואשה, של מה ובן. החבור הזה, חבור אמיתי, נקרא אמת ומה שיוצא מן החבור הזה נקרא "כולו זרע אמת". זה כנוי לנשמות ישראל ששרשן באצילות.

זו הסיבה שכל עולם האצילות נקרא תקון הברית, וכן אצלנו הוא מכוון כולו כנגד היסוד:

 

 

 

שרש האמת (אמתא מחיה מת) – תקון הברית (יחוד מה ובן) והוא עולם האצילות המתוקן מאז ששת ימי בראשית;

על פי הקבלה, עולם התהו ושבירת הכלים מתרחשים לפני ששת ימי בראשית הכתובים בתורה, כאשר ששת ימי בראשית הם כבר התקון של עולם האצילות על ידי יחוד מה ובן בכל נקודה ונקודה בו.

 

נמשיך הלאה:

"חותמו של הקב"ה – אמת" במעשה בראשית. חותם הוא סוד תחום שבת – עולם האצילות, כמבואר בכתבי האריז"ל.

כשלמדנו בתחילת השער הזה על מדת האמת (יסוד) הבאנו את מאמר חז"ל ש"חותמו של הקב"ה אמת". המאמר הזה הוא המאמר העקרי שמוכיח לנו שאמת זה ביסוד, יותר מכל ספירה אחרת. אמת יכולה לבא בכל קו האמצעי – כתר דעת או תפארת – שכן אמת היא תכונה של נשיאת הפכים ותכונה זו שייכת לכל קו האמצעי. בכל זאת, עיקר האמת היא ביסוד. מאין לנו? ממאמר חז"ל הזה. היסוד בגוף הוא החותם שלו, והחותם של הקב"ה בו הוא רושם את חותמו במציאות הוא האמת.

מתי רואים את החותם אמת של הקב"ה? במעשה בראשית, בתחילתו ובסופו. חותם זה סופי תבות, זה היסוד של המילים [לפעמים זה מלכות ולפעמים זה יסוד]. היסוד הוא "סיומא דגופא", ובמילה זה סוף התבה [המלכות מקבלת מסיום המילה אבל סתם סיום זה היסוד]. סופי התבות של שלשת המילים הראשונות בתורה – "בראשית ברא אלקים" – הן אותיות אמת, ומכאן שחותמו של הקב"ה במעשה בראשית הוא חותם האמת. כך גם בשלושת המילים האחרונות של מעשה בראשית, בסיום יום השבת – "ברא אלקים לעשות" – סופי התבות הן אותיות אמת, והפעם בצרוף ישר. ברוב ספרי ערכי הכנויים של כתבי האריז"ל נקרא היסוד השביעי, לא המלכות, ולכן דוקא בסיום היום השביעי בא הצרוף אמת בסדר ישר. אלו שני החותמות – כמו יין שצריך 'חותם בתוך חותם' – שבמעשה בראשית [אכן, הסוד של כל מעשה בראשית, שעתיד להתגלות, נקרא בחז"ל "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית", ואלו שני החותמות שיש עליו].

לענינינו, כל מעשה בראשית הוא תקון עולם האצילות. לפניו היה עולם התהו, אבל ששת ימי בראשית עצמם הם סוד התקון של עולם האצילות.

 

סוד נוסף בכתבי האריז"ל הוא שחותם הן אותיות תחום, ותחום שבת זה רשות היחיד. למרות שתחום שבת ורשות היחיד הם שני ענינים שונים, על פי פשט, בכל זאת בפנימיות הם ענין אחד. "שבו איש תחתיו" של תחום שבת זה להישאר ברשות היחיד. אצל האריז"ל רשות היחיד זה כנוי של עולם האצילות ואילו רשות הרבים זה הכנוי לעולמות בי"ע. הגובה של רשות היחיד בהלכה הוא עשרה טפחים ורוחב של ארבעה טפחים. מוסבר בקבלה, שהרוחב של רשות היחיד – ד על ד טפחים – הן ארבע אותיות י-ה-ו-ה והגובה שלה – י טפחים – הן עשר אותיות המלוי של שם הוי' במלוי אלפין שבכל עולם האצילות [כמו שכתוב ב"פתח אליהו", ששם מה "איהו אורח אצילות"], השם שמתן את שם בן על ידי התיחדותו עמו. זהו רמז נוסף לכך שעולם האצילות הוא ה"חותם אמת" לכל מה שקדם, מאמונה ועד אמת.

יש לאמונה באופן מיוחד קשר עם כל שלשת כוחות המוטבע בנפש – נצח הוד ויסוד. אמונה היא הכח הכי עצמי, המוטבע בנפש ולכן היא מתגלה ביותר בהן. דוקא בטבעיות של הנפש, באינסטינקט, מתגלה האמונה הפשוטה שהיא הטבע העצמי של הנשמה. לכן יש קשר מיוחד בין אמונה לבטחון, כמו שראינו בפעמים הקודמות, בין אמונה לתמימות ובעיקר בין אמונה לאמת.

גם על פי דקדוק – ולא רק על פי הענין – המילים אמת ואמונה באות מאותו השרש: השרש של אמונה הוא אמנ, ואילו השרש של אמת הוא גם אמנ [המילה המקורית היתה צריכה להיות אֲמֶנֶת, רק שהאות נ נפלה מהשרש]. הרד"ק מסביר שזה כמו המילים – וממילא זה אותו היחס שבין – בן ובת. בארמית בת היא בנת, כלומר המילה בן בתוספת האות נ. כך גם אצלנו היחס על פי דקדוק בין אמת ואמונה, כאשר אמת היא הנקבה ואמונה הוא הזכר. בדרך כלל, כאשר האמונה במלכות, אמת הוא הזכר והאמונה היא הנקבה – "איהו אמת, איהי אמונה" – אבל אצלנו, שאמונה זה בראש הכתר, זה הפוך. אצלנו האמונה היא המשפיע. כתוב שאמונה הוא לשון ימין, "לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא", והוא המקור והשרש האמיתי להשפעת ה החסדים שיורדים מתנקזים בסופו של דבר אל היסוד, אל האמת. זה הקשר האמיתי בין אמונה ואמת ולכן הוא החותם של כל המדרגות שמאמונה ועד האמת בסיום של הכל.

 

נקרא את ההערה למטה (הערה לו) על האות א שמחיה את המת. מאיפה לומדים את זה? לומדים את זה מהספור של יונה בן אמיתי, שהאריז"ל מסביר שלאביו לא קראו אמיתי אלא נקרא כך על שם אליהו הנביא שהחיה אותו, והוא היה בן האשה הצרפית, ולכן נקרא על שמו. הוא נקרא אמיתי ברגע שמתגלה הכח אצלו של החיאת המת. מכאן לומדים שאמת זה הכח להחיות את המת:

כמבואר בכתבי האריז"ל בסוד יונה בן אמיתי – בן אליהו הנקרא "אמת" – "ודבר ה' בפיך אמת" –

הפסוק הזה מובא בסוף הספור בפי האשה עצמה: "עתה ידעתי... ודבר ה' בפיך אמת". בכתבי האריז"ל כתוב שהכח הזה קשור בתקון הבלי הפה. עולם התהו שייך לשבעת הבלי א"ק, שכולם מלויים של שם סג. איך? המלוי של שם סג עצמו עולה הבלוד הי ואו הי], ואם מחברים את שבעת ההבלים עם ז פעמים שם הוי' עצמו – כלומר ז פעמים סג – עולה הכל אמת. זה הסוד של החיאת המת בסוד האמת, כלומר בחיבור המלוי עם השרש. התקון הזה נעשה בתוך הפה, שכן ההבל יוצא מתוך הפה, על ידי למוד תורה מתוך הפה. כתוב "חיים הם למוצאיהם" וחז"ל דורשים על כך – למוציאיהם בפה". מי שמסוגל להוציא את שבעת שמות סג המתוקנים, כאשר המלויים מחוברים עם השרש, מסוגל להחיות את המת. זה מה שהיה אצל אליהו:

כאשר החיה את המת, בן הצרפית – יונה הנביא.

 

נמשיך להערה הבאה (הערה לח) שהתחלנו לדבר עליה קודם:

"בראשית ברא אלהים" סופי תבות אמת (בצרוף תאם – לשון התאמה ומציאת חן),

זה כמו שאומרים היום ששני דברים מתאימים, שכל אחד מוצא חן בעיני השני. זה הרמוניה. זו האמת שמתגלה בתחילת הבריאה, אמת של התאמה בתוך היקום. כל חן והרמוניה אמיתית, אפילו במציאות התחתונה שלנו, זו השפעה של עולם האצילות המתוקן. זה בסוד "אף עשיתיו" – רבוי של הארת האצילות בתוך עולם העשיה. שוב, ככל שאפשר לראות את ההתאמה וההרמוניה שיש בתוך הבריאה כך אפשר לראות את הארת האצילות שבה. אף עולה טבע, כלומר הפנימיות והאלקות שמתגלה בו.

האמת שמתגלה בתחילת מעשה בראשית היא אמת של תאום והתאמה, אבל האמת שמתגלה בסוף מעשה בראשית, במילים "אשר ברא אלקים לעשות" בסיום השבת, היא אמת של צרוף ישר:

ו"אשר ברא אלהים לעשות" סופי תבות אמת (בצרוף הישר ביום השבת קדש – זמן הזווג, "לעשות" – לתקן – תקון אות ברית קדש).

זה כבר יותר מהתאמה, זה כבר יחוד. יש שני מצבים: יש שאומרים שהבחור והבחורה מתאימים אבל זה עדיין לא היחוד והזווג שלהם. יש התאמה הראשונה, שהמטרה שלה היא לבא לידי ביאה, לידי זווג. ההתאמה מרומזת מיד בתחילת הבריאה, שהכל נברא מתחילה במטרה להגיע ליום השבת – ולכן בתקוני זהר כתוב שבראשית הן אותיות ירא שבת או יראה שבת – לזווג וליחוד של סיום הבריאה. היחוד הזה, שממשיך את האלוקות ממש יותר מן האלוקות שמתגלה בטבע, זה סוד השבת שניתן רק לנו. ההתאמה שייכת לכל אחד.

גם אינו יהודי יכול להתפעל התפעלות רבה מן ההתאמה שבבריאה, אבל להביא אותו לידי זווג זה הוא לא מסוגל. על זה כתוב "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", ואין לו כח של זווג אמיתי להמשיך את האין סוף. לכן גם כתוב ש"גוי ששבת חייב מיתה". לשמור שבת זה – כמו שהבעש"ט מסביר מלשון "ואביו שמר את הדבר" – לחכות ולצפות לשבת, שכל מעשי החול הם בנין מותאם לקראת השבת. הוא מגלה ויוצר הרמוניה שמכוונת לקראת האמת, לקראת הזווג של השבת. גוי שירצה לשמור את השבת – זה ימוטט אותו. לכן הוא "חייב מיתה", מיתת עולם התהו. הוא יכול לעשות התאמות מסוימות, אבל לכוון אותן לזווג זה הוא לא יכול, הוא סריס לגבי זה.

שבת הוא זמן היחוד והביאה. ידוע הרמז: "ושמרו בני ישראל את השבת" ראשי תבות ביאה. השמירה שייכת דוקא לבני ישראל, והשמירה היא ההכנה שקוראת בשבת אחר כל המעשים של ימות החול. יהודי עושה בדיוק מה שהקב"ה עושה במעשה בראשית. זה כבר גלוי האצילות ממש – לא רק גלוי הארת האצילות בבי"ע בסוד "אף עשיתיו" – של חותם האמת. בשבת כל העולמות עולים ונכללים בתחום שבת, בתחום עולם האצילות ממש. בפרט: בשבת יש שלש עליות. בעליה הראשונה עולה עולם הבריאה למלכות דאצילות, היצירה עולה לבריאה והעשיה עולה ליצירה. בעליה השניה הבריאה עולה לז"א דאצילות, היצירה עולה למלכות דאצילות והעשיה עולה למקום הבריאה. בעליה השלישית עולה הבריאה לאמא, כל עולם היצירה עולה לז"א וכל עולם העשיה עולה למלכות דאצילות, נוקבא דז"א. בסופה של השבת עולים כל העולמות לתוך תחום האצילות, תחום השבת.

רמז נוסף בזה:

וכן מספר האותיות של יום א' דמעשה בראשית ויום ז' דמעשה בראשית עם שני הפסוקים המקיפים אותו מכאן ומכאן (נ אותיות מכאן ו-נ מכאן – י ברבוע, והוא עצמו יב ברבוע, ויום א' בו יד ברבוע עם הכולל – א ברבוע. הכל סוד לז דמעשה בראשית כנ"ל וד"ל) הוא אמת אותיות.

יש כאן סוד נוסף שקושר את האמת עם תקון ההבל, שהזכרנו קודם אצל אליהו. ביום הראשון של מעשה בראשית יש קצז [יד ברבוע עם הכולל (היא האות ב רבתי במילה בראשית), העולה אל עליון] אותיות וביום השבת יש קדם [יב ברבוע] אותיות.

קדם אתיות יום השבת הן בסוד "חדש ימינו כקדם". למה? בראשית זה הראש, והקדם זה מה שהסוף עולה עד מעל לראש, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן", שכן קדם זה לפני ראש.

כתוב ששבת נכללת, נסגרת – שבת היא דבר צנוע ומוסתר – בין שני הפסוקים שלפניה ואחריה. הפסוק שלפניה הוא הסיכום של כל מעשה בראשית: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי". הוא הפסוק שכולל את כל מעשה בראשית, עד שיש מנהג להוסיף אותו, או את חלקו, לפני תחילת אמירת "ויכלו" בעת הקדוש של ליל שבת [מנהג האריז"ל הוא להוסיף רק את המילים "יום הששי", יש נוהגים להוסיף גם את המילים "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ויש מוסיפים את הפסוק כולו]. בפסוק הזה יש בדיוק נ אותיות, כנגד נ שערי בינה. כך גם בפסוק שאחר יום השבת: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים". גם הפסוק הזה, שהוא בעל נ אותיות, כולל בתוכנו את כל מעשה הבריאה. אלו שני הפסוקים שסוגרים את השבת מכאן ומכאן.

חמישים האותיות שבפסוקים שמכאן ומכאן עולים מאה, וביחד עם מספר האותיות שבשני הפסוקים – הפותח והסוגר – שבמעשה בראשית יש אמת אותיות. זה אחד מן הסודות העיקריים של המילה אמת של חותמו של הקב"ה במעשה בראשית [אגב, קדם הוא יב ברבוע ואם כותבים את המספר 144 הפוך יצא 441, שהוא אמת, כאשר אמת הוא 21 ברבוע – היפוך 12 ברבוע]. זה נקרא שהשבת היא סוד הכלה, כאשר שני השושבינים המלווים אותה הם שני הפסוקים מכאן ומכאן.

נתמקד בשרשים של כל הרבועים שיש לנו ברמז הזה. יש לנו 1, 14, 12, 10. כולם יחד עולים הבל, וזה אחד מהסודות שיש במספר לז במעשה בראשית. זה תקון ההבל על ידי האמת, כמו שכתוב "שקר החן והבל היפי".

 


שפלות

 

כעת נעבור למדה האחרונה, מדת השפלות, שכנגד עולמות התחתונים בי"ע:

שרש השפלות הוא ירידת והשפלת השכינה מלכות דאצילות להוות להחיות ולקיים את שלשת העולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשיה.

זה שהמלכות דאצילות יורדת להוות זה שבתחילה המציאות הזו היא בבחינת 'למטה מן המציאות', מה שנפל וירד מעולם התהו. עיקר הפרוש במילה שפלות זה שהעשיר יורד ומשפיל את ידו אל העני. בלי להסביר כך, לא שייך כל כך להבין את המושג שפלות. הכוונה היא שיש שם כבר משהו, אבל זו לא המציאות. זה למטה ממנה. זה חלום. המלכות, וביחוד הרחמים – כמו שלמדנו שעיקר היחוד הוא בין השפלות והרחמים – מרחמת על החלום הזה ולכן היא משפילה את עצמה אליו. ההשפלה היא בשלשה דרגות: להוות, להחיות ולקיים.

הירידה הזו מרומזת בתחילת מעשה בראשית: "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", וכתוב בקבלה שהמילה מרחפת היא רפח מתרפח הניצוצין שמתו וצריך להחיות. שוב, הכלים שנשברו הם המת שבמילה, ובתוכה חבויים רפח הניצוצין, שהמלכות משפילה את עצמה כדי להחיותן.

הייתי חושב שלהוות זה לברוא יש מאין, אבל הכוונה כאן היא שלהוות זה להתיחד עם משהו, כמו בלשון חז"ל לגבי קידושין – "ויצאה והיתה לאיש אחר". זה להביא דבר מה לרשות מסוימת. להוות את העולמות התחתונים זה להכניס אותם אל המציאות האמיתית. לעשות אותם הווים. שיהיה פה משהו, בעוד שקודם זה היה רק חלום, למטה מן המציאות. אחרי שאתה מכניס אותם לגדר היות, להוויה, אתה יכול גם להחיות ולקיים אותם. ללא הכח הזה, החיות עלולה להסתלק.

שוב, קודם צריך לתת לדבר הוויה. ההוויה היא הכח המקיף על גבי החיות. אר כך צריך להחיות את הדבר, לתת לו חיות. לבסוף, צריך לקיים את הדבר שהחיות לא תסתלק. בכללות, זה כנגד התקון של שלשת העולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשיה. בריאה זה רק להוות, יצירה זה להחיות ועשיה זה לקיים. ההשפלה של המלכות היא כמו ירידה אל הקבר על מנת להחיות את המת ששם, את הנצוצות ושברי הכלים הנמצאים שם.

יש לנו כלל גדול:

"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" –

כמו שהזכרנו, ש-ה החסדים ששרשם באמונה יורדים ונכללים ומסתיימים באמת. זה הכל בדרך ירידה. מה זה השפלות? זה לאחר הסיום של ירידת האורות. כיוון שהיא לאחר סיום הירידה יש נטיה 'לקצץ בנטיעות' ולהפריד אותה מן הספירות העליונות. 'אחר' [אלישע בן אבויה] היה כזה. לענינינו, זה להפריד את העולמות התחתונים בי"ע. המלכות כאן היא פנימיות העולמות התחתונים, ו"מלכותך מלכות כל עולמים". להנציח – חלילה וחס – את הפרוד הזה זה נקרא קוצץ בנטיעות.

איך היא מחוברת? צריך לראות איך "נעוץ סופן בתחילתן" והמלכות היא הכתר של האור החוזר. היא האמונה בסוד אור חוזר, ולכן יש לה הכח לעלות עד למקום הגבוה ביותר, בסוד "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש". השפלות היא הכח המקבל יותר מכל מדה אחרת, אבל דוקא בה נעוץ הכח להגיע עד למקום הגבוה ביותר בסוד אור חוזר, שזו האמונה הפשוטה.

הקשר בין אמת ואמונה הוא מלמעלה למטה, שהאמונה משפיעה עד לאמת המקבלת, אבל הקשר בין שפלות ואמונה הוא מלמטה למעלה, בסוד אור חוזר.

מהי "תחילתן" שנעוצה ב"סופן"? כאשר למדנו על המדרגה הראשונה, על האמונה, הסברנו שבה טמונה תכלית הכוונה של מעשה בראשית "להיות לו דירה בתחתונים", שלמעלה אפילו מן הענג הנעלם, והיא המקור והשרש של נשמות ישראל. במדת האמת לא מתגלה עדין הכוונה הזו. מה כן מתגלה באמת? מתגלה ש"אין עוד מלבדו".

יש 'יחיד האמת', שזה "אין עוד מלבדו", וזה מתגלה בשלמות ובתקון בעולם האצילות. ויש 'אחד האמת', שזו תכלית הכוונה של "דירה בתחתונים". זה מתגלה רק במלכות, בהשפלה שלה להוות ולהחיות ולקיים את העולמות התחתונים. רק הם תחתונים ולכן רק בהם תתקיים תכלית הכוונה של דירה.

תכלית הכונה של "דירה בתחתונים", בתחתונים דוקא, שבהם מתעצם גלוי אורו ושפעו של"אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא".

פעם למדנו על הקשר המספרי שיש בין המילים 'אמונה' 'צדיק' 'ישר'. צדיק עולה ב פעמים אמונה, ישר עולה ה פעמים אמונה. היחס ביניהם הוא א, ב, ה. שלשתם הם הגורמים של המספר עשר [א פעמים ב פעמים ה. זה כמו ביחס שיש בין ב לוחות הברית, שבכל אחד מהם ה דברות, היוצאים מ-א האמת]. הצדיק והישר מגלים את האמונה. זה כמו גלוי הגוף האחד ב-ב ידיים ו-ה אצבעות בכל אחד מהם. זה כלל גדול אצל ר' אייזיק, שכל התגלות של אחד היא על ידי עשר [כמו בפיוט 'אחד מי יודע', שמ"אחד אלקנו" עוברים ל"שני לוחות הברית" ומגיעה עד ל"עשרה דִּבְּרָיָיָא"].

שלשת התארים על ה' שיש בפסוק הזה מקבילים לשלשת האבות – אברהם יצחק ויעקב – לפי מה שלמדנו בשיעורים האחרונים. שרשו האמיתי של אברהם הוא באמונה, יצחק מגלה את הצדיק והישר הוא סוד הקו של יעקב אבינו, סוד התורה המיישרת ומתקנת את המציאות.

 

אם כבר הזכרנו את זה נוסיף עוד משהו. כשהזכרנו את חפירת הבארות של יצחק אמרנו שהוא חופר כדי לגלות את נקודת הצדיק שיש בכל אחד ואחד. הוא צדיק נסתר והוא מחפש את הנקודה הטובה, את נקודת הצדיק, שיש בכל אחד. אחר כך הסברנו שיצחק זה גם התקשרות לצדיק, שאין שום קיום למציאות ללא הצדיק.

כדי שהדבר יהיה מובן ולא יחשבו שיש סתירה בין הדברים אז נדגיש שוב: אברהם בא לגלות את ה', יצחק את הצדיק ויעקב את התורה. יצחק מגלה את הצדיק בשתי בחינות, בנקודת הצדיק שבכל אחד ובצדיק המקים את כל העולם שבלעדיו אין למציאות שום קיום. הקשר ביניהם הוא, שזה מה שהוא מגלה בכל אחד, שיש בכל אחד נקודה שבזכותו העולם כולו קיים, שיש בו "חלק אלו-ה ממעל ממש". יחד עם זה הוא מכריח את ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם" [אצל יעקב זה על ידי גלוי העצמיות והקדושה שיש בכל דבר על ידי התורה, לא שאין קיום עצמי].

 

נחזור לפסוק שלנו "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". על פי פשט הפסוק הזה אומר שה' הוא שופט צדק. צדק – ככתוב ב"פתח אליהו" – זו המלכות, "צדק מלכותא קדישא". עיקר הצדק, מה שה' הוא "אל אמונה ואין עול", מתגלה בהנהגת העולם התחתון. זה לא מתגלה בשום עולם, רק בעולם הזה בהתנהגותו עם "בני נשא", עם בני אדם.

ר' לוי יצחק מברדיצ'ב אמר בסוף ימיו לעת זקנותו, כאשר כבר הגיע לתכלית עבודת ה' שלו, שאם הקב"ה היה נותן לו את המושכות להנהגת העולם היה מנהיג אותו בדיוק כפי שהוא כעת. בתחילת ימיו אמר שהיה מנהיג אחרת, היה אמיתי, אבל רק לעת זקנותו הגיע למסקנה השניה. להגיע למסקנה כזו זה להגיע למדרגה של "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" וזה דבר שיכול להתגלות רק למטה, וזו תכלית עבודת שלשת האבות – התגלות הדירה לה' בתחתונים.

רק למי שיש מדת השפלות יש לו את הכלי לגלוי הזה של "צדיק וישר הוא". בזה נעוץ סופן בתחילתן, שעל ידי השפלות מתגלה האמונה – "אל אמונה" – בתחתונים, בעוד האמת היא רק המשכה של החסדים באמונה, אבל זו לא פנימיות האמונה. זה מתגלה בתכלית רק בשפלות. אפילו שעולם האצילות הוא עולם שלם, עולם מתוקן, לא מתגלה בו תכלית הכוונה של הבריאה. תכלית העבודה היא שכולם יהיו בעלי תשובה, לא צדיקים. עולם האצילות הוא עולם של צדיקים אבל ה' ברא את העולם כדי שירדו לעולמות התחתונים ומשם יעלו, כמו אחד שכבר חטא והופך להיות בעל תשובה. אז "במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" וזה הכלי לדירה בתחתונים. המטרה של המשיח היא שגם הצדיקים – שגם הם יזכו לעולם הבא על ידי שגם הם – יחזרו בתשובה.

זה נקרא "ירידה צורך עליה", עליה של האור החוזר שחוזר לקדמותו בגלוי פנימיות האמונה. במילים אחרות: חיצוניות האמונה נמשכת עד האמת של האצילות אבל הפנימיות שלה נעוצה בסוף, בשפלות שבתחתונים ממש.

 

בזה סיימנו את כל הסוד של יג המדרגות בנפש – מאמונה ועד שפלות – מקבילות לכל סדר השתלשלות העולמות. זה 'הנפש', כביכול, של הקב"ה, שעליה נאמר "מבשרי אחזה אלוה", שהיא הפנימיות של כל העולמות.

 

 


סכום יג הבחינות

 

חסרה התחלת השעור

 

...במהירות ובחשאי. "ברעותא דלבא" בלשון הזהר. אבל עבודת הלויים היא עבדת העלאה – "לארמא קלא" –  והפסוק לזה הוא "ועבד הלוי הוא". 'הוא' זה בינה. בעולם הזה הלוי טפל לכהן ולכן הוא צריך לשרת אותו אבל לעתיד לבא כתוב באריז"ל שהלויים יתעלו מעל לכהנים – "הכהנים הלויים". זה יתהפך.

זה מה שקרח לא הבין, ש"עינו הטעתו". הרבה יותר קל לראות את העתיד מאשר להיכנע בפני צורך השעה של ההווה. יש הרבה אנשים שטועים כאשר רואים את העתיד וכבר רוצים שיהיה כעת. כל החוטאים המפורסמים והגדולים שהיתה בהם חכמה, כמו קרח ש"פקח היה", זו היתה הטעות שלהם. הוא ראה שבעתיד הלוי יהיה למעלה מן הכהן ולכן חשב שכבר כעת הוא צריך להיות מעל אהרן. הביאור הכי טוב לכך נמצא בסוף ההקדמה לספר דרך חיים בביאור של ר' הלל עליו.

לענינינו, כשהלוי עולה הוא עולה עד למדרגת 'הוא', שזה בינה, מלשון נסתר. זה שרש קו השמאל. כתוב, שעבודת הלוי מגיעה עד לשם. מה זה 'הוא'? 'הוא' זה לעצמו, זה הגלוי שנוגע רק אליו, לא אלי, ובכל זאת הנשמה – "חלק אלו-ה ממעל ממש" – יכולה להתעלות עד לדרגה של האור שמאיר לעצמו. האור שמאיר לעולמות הוא ה"אור המאיר לזולתו" אבל כאן זה האור המאיר לעצמו, ולשם מגיעה עבודת הלוי.

הכהן ממשיך את קו הימין שמתחיל מחכמה, לכן בנגעים חוזר הבטוי "וראה הכהן". כל טומאת ורפואת הנגעים מסורה בידי ראית הכהן, ואפילו הטומאה עצמה היא 'ירידה צורך עליה', שכן בלי שמסגיר אותו הכהן לא יכול לבוא אחר כך לידי טהרה. הכל תלוי בראית הכהן, וראיה היא המשכת חכמה. כתוב, שכל הנגע זה בינה בלי חכמה, אותיות ומחשבה בלא יחוד החכמה והרפואה היא על ידי "וראה הכהן" – המשכת החכמה בבינה. אז לכאורה, החכמה של הכהן היא למעלה מן הבינה של הלוי? אלא שלבינה יש שרש גבוה יותר בכתר, וכך הלאה, כאשר לעתיד לבוא יתגלה השרש של הלוי בעצמות שמעל לשרש הכהן.

שוב, קו השמאל זו עליה והסתלקות מן המציאות. בעולם הזה זו לא הכוונה ולכן זה למטה מקו הימין. הוא חייב להיות טפל ובטל לכהן, כי לא זה רצון ה', אבל לעתיד ההתעלות לא זהה עם הסתלקות. לעתיד כל העולם יתעלה. היום אדם שמסתלק לא מעלה את הכל אתו ביחד. הוא עולה ומסתלק בעצמו בלבד. כל עוד ההתעלות שוללת משהו היא צריכה להיות טפלה להמשכה, אבל לעתיד, שהכל יתעלה, אז העיקר יהיה ההתעלות מחיל אל חיל, עד אין סוף.

 

הגענו לכל זה כשדברנו על המילה 'הוא', שזה הנסתר – "הנסתרות לה' אלקינו". עיקר המדרגה של נסתר זה ה עילאה שבשם, לא האות י, כמו שמודגש בפסוק "הנסתרות...והנגלות...". האות י שבנסתרות לא נמצאת. לכן האות י שייכת למילה 'יחיד' ואילו האות ה שייכת למילה 'הוא'.

מה זה יחיד? זה קדש – "קדש מילה בגרמיה", דבר לעצמו. זה לא התגלות, זה הדבר כפי שהוא לעצמו. עצם לעצמו, כביכול. 'הוא' זה כבר גלוי אור לעצמו, התגלות לעצמו.

אחר כך המילה 'ויודע'. מה זה 'ויודע'? זו כבר המשכה של התקשרות. באמת, הרמב"ם כותב ש"בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים", שלא צריכה להיות המשכה ממנו החוצה, אחא הוא יודע אותם בידיעת עצמו, ובכל זאת ברגע שהוא יודע אות זו כבר המשכה. כתוב, שהדעת היא הנשמה הפנימיות של האות ו שבשם, של כל ששת המדות של הלב – "הדעת נשמת ז"א" בלשון הקבלה. בדרך הרמז: דעת עולה ו פעמים דעה. יש שש דעות המתפשטת מן הדעת. הרמז הזה מתיישב עם לשון הרמב"ם שמכנה את המדות – כמו כעס וכו' – דעות. למה? כי תקון המדות תלוי בדעת – "לפי שכלו יהולל איש", לפי השכל כך מתוקנות ומאירות – 'יהולל' זה לשון אור, כמו "בהלו נרו עלי ראשי" – המדות, ה"איש". זה נקרא 'ויודע'.

'הכל' זו כבר המציאות התחתונה, שלשת העולמות התחתונים בריאה יצירה ועשיה. הכל זה אותיות כלה, המלכות.

כל הרמז הזה, שהוא מר' אברהם אבולעפיא, הוא ראשי התבות של שם הוי', והוא הרמז הכי טוב לכללות מה שלמדנו. 'יחיד הוא' הוא יחוד יה שבנסתרות, העצם  וגלוי האור. 'ויודע' זו המשכה אל המציאות [דעת זו התקשרות והתחברות]. 'הכל' זו המציאות בעצמה.

כל המשפט הזה מתלבש במערכת שלמדנו: אמונה, תענוג רצון ובטול כולם כנגד האות י שבשם, במדרגת יחיד שלפני הצמצום, בלשון אדמו"ר האמצעי. האות ה עילאה שבשם זו השמחה של השעשועים, של ה"אור המאיר לעצמו". הדעת הפנימית – מה שאחר כך נמשך בידיעת עצמו לדעת ולהתחבר עם כל הנמצאים – זה היחוד עם שש המדרגות שאחריה, מאהבה ועד אמת, שזה המשכה לצורך תקון. של חבור מה ובן. דרך כל ששת המדרגות הללו ה' מתחבר ויודע את המציאות. הכל הכנה לקראת ההתגלות בתחתונים. ומה הם התחתונים? 'הכל', האות ה תתאה שבשם, המלכות והשפלות.

 

 

סוד שם הוי' ב"ה לפי הנ"ל הוא:

 

י   יחיד – אמונה, תענוג, רצון, בטול

     (כלם בבחינת "יחיד כנ"ל)

ה   הוא – שמחה, יחוד

(שעשועים עצמיים, "אור המאיר לעצמו" – "הוא" – ובו נכלל שרש המשכת ה-ו שבשם, מה שבידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים)

ו    ויודע – אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת

(מהתעוררות הרצון להטיב ועד לתקון האצילות – הכל לדעת (מלשון התקשרות והתחברות) את התחתונים)

ה   הכל – שפלות

(שלשת העולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה)

 

כמבואר בשער "יחיד הוא ויודע הכל" עיי"ש.

     

לאחר הרמז הזה אפשר לעבור לפרק הבא, שכולו רמזים על מה שלמדנו בפרק הזה.

 

 



[1] הערת העורך: הערה כא שבעמוד עב בספר "סוד ה' ליראיו". בגרסה שלמד הרב בשעור הנוכחי – חוברת שקדמה להוצאת הספר – הופיעה ההערה כך, בעוד שאת המשך ההערה, כפי שמופיעה בספר, לימד הרב בעל פה בשני השעורים הבאים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com