חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק כא הדפסה דוא
פרק כא
כל מצותיך אמונה

נחזור על תוכן הפרק הקודם, פרק כ. קודם כל הסברנו, שששת המצות הם בסוד ו קצוות המקיפות את האדם, כאשר האדם עצמו הוא בסוד 'היכל הקדש' שבאמצע. זו מצות התפלה, שה'אני' שבאמצע מתפלל לה' – "ואני תפלה"[יד]. תקון ה'אני' זו השתפכות הנפש נוכח פני ה', וכדי שיוכל יהודי לשפוך את נפשו לפני ה' הוא צריך להרגיש את המקום בו הוא עומד. על המקום הזה נאמר "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[טו], ואותו מרגישים על ידי קיום שש המצוות התמידיות. על ידן הוא משרה עליו את קדושת המקום.

[מי שרוצה לחבר הענין עם כוונות האריז"ל, לכל כיוון יש את השם עם הנקוד המיוחד לו: ניקוד סֶגוֹל כנגד מצות יחוד ה', נקוד שְׁוָא כנגד מצות יראת ה' וכו'].

אחר כך הסברנו את שרשי המצות הללו בג"ר – באמונה, תענוג, רצון, בטול, שמחה ויחוד. נחזור על זה בקצרה: השרש של המדות נצח והוד – מצות "אנכי" ו"לא יהיה לך" – נשואים כאחד ברדל"א, ועל כך כתוב "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום"[טז]. במצות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" יש חלוקה לשתי בחינות – זנות ומינות. הזנות פוגמת בראש השני, 'רישא דאין', והמינות בראש השלישי, 'רישא דאריך'. אלו התענוג והרצון. אחר כך, שרש היראה היא בבטול שבחכמה, כמו בשעת מתן תורה "באימה ויראה רטט וזיע", ואילו מקור האהבה הוא בבינה, ב'אהבה רבה' שבה. היחוד של הדעת הוא השרש של מצות היחוד, לפי פשוטו.

כל ההסבר הזה הוא על דרך מקום בתוך מקום. הנקודה באמצע נמצאת בתוך מקום גלוי, והמקום הגלוי הזה נמצא כולו בתוך מקום נעלם. במקום הנעלם הזה ראינו כמה חידושים, כמו זה שה'מעלה' וה'מטה' באים ממקור אחד ואילו ה'אחור' מתחלק לשנים. חידוש נוסף: הימין והשמאל מתהפכים, ורק הקדם נשאר אותו הדבר.

במקום הנעלם אין 'מעלה' ו'מטה'. שם הכל כבר אחד, בהשואה אחת. המושג הפכים קיים בנצח והוד – "תרין פלגי גופא"[יז] – אבל בשרש ההפכים אינם הפכים כלל. כך זה גם ביחס למושגים טוב ורע: טוב הוא מעלה – "אין בטוב למעלה מ..."[יח] – ורע הוא למטה, מלשון מלרע. המקור של הרע הוא מציאות תחתונה. הרב המגיד[יט] מביא לכך משל ממטאטא בבית, שהוא כלי חשוב אלא שהוא הכלי הכי תחתון, ששמים אותו באיזה פינה, וכאשר האבא כועס הוא מוציא אותו מן הפינה ומכה בו את בנו. אין בו פגם בפני עצמו, אלא שבעת הרוגז הוא עלול להיות מזיק. כפי שבשרש אין 'מעלה' ו'מטה' כך אין טוב ורע. בשרש הכל טוב.

שוב, במקום הנעלם, ה'אחור' הוא התלבשות של אחד בשני, הימין והשמאל מתהפכים ורק הקדם נשאר קדם. זה מה שיצא לנו מן ההסבר אתמול.

בפרק שנלמד היום נלמד בעיקר רמזים שיוצאים מן ההתבוננות שלמדנו בפרק הקודם.

אמונה – כח נשיאת ההפכים

"כָּל-מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה" (שֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה דְּרדל"א).

לפי ההסבר שלנו, אמונה היא השרש למצות "אנכי" ו"לא יהיה לך", שעל פי דברי ספר הזהר[כ] הן השרש לכל מצות עשה ולכל מצות לא-תעשה. כל המצוות נכללו במצות האמונה. סתם מצות הם רצון המלך, ולפיכך לכאורה היו צריכות להיות כלולות כל המצות ב'רישא דאריך', אלא שזו דוגמה למה שאמרנו כמה פעמים, של'רישא דאריך' יש שרש ברדל"א אפילו יותר מאשר השרש של 'רישא דאין'. הפסוק הזה אומר שכל הרצונות של ה' הם אמונה, הם מושרשים ברדל"א, בנושא הפכים.

המושג אמונה קשור עם 'נשיאת הפכים'. "ויהי אומן את הדסה"[כא]. אומֵן הוא מטפל, אבל מטפל שנושא – "כאשר ישא האומן את היונק"[כב] – ומרים את כל המשא של האדם. כך צריך לומר גם על האמנות, שאומָן צריך להיות אחד שנושא וסוחב את כל ה'פעקלאך', את כל הבעיות והצרות, של מישהו אחר כדי לחנך אותו. כל המילים הללו באות מן השרש 'אמונה'. אמונה פרושה לשאת דבר שהוא בלתי נסבל מצד עצמו, להיות סובל. עם ישראל נקראו 'נשואים' – "הַנְשׂוּאִים מִנִּי רָחַם"[כג].

[גם הפועל לשאת אשה בא מאותה הלשון של נשיאת הפכים, כאשר הקב"ה הוא הנושא את שניהם. הסברנו לפני כמה ימים, שהאמת היא נשיאת הפכים בכח, והיא שייכת יותר אצל האיש, בעוד שהשלום היא נשיאת ההפכים בפועל, והיא שייכת יותר מצד האשה. לכן האיש הוא זה שצריך לשאת את האשה, שכן היא מורכבת מהפכים. 'שלום בית' זה לעשות שלום בתוך האשה, בתוך ההפכים שבפועל. גם האשה נושאת, היא נושאת את העובר. העובר הוא המשיח, כמו שביאת המשיח מתוארת בתור חבלי לידה[כד], והאשה נושאת אותו. שוב, כיוון שהאשה היא גם ההתגלות בפועל של האיש לכן היא כוללת ונושאת בקרבה את ההפכים של איש-אשה. לכן הוא צריך לשאת את אותן ההפכים שמתגלים בה.

למשל, אצל נשים יש שלש אפשרויות לברכה (והרבי שליט"א נמנע מלפסוק בכך): יש שמברכות "שעשני כרצונו"[כה], יש שלא מברכות כלל, ויש שמברכות "שלא עשני אשה"[כו], כמו שכתוב בסדור אדמו"ר הזקן... המציאות שלה לא פשוטה לה בכלל: או שהיא צריכה לשתוק – שתיקה כהודאה, או שהיא צריכה להרגיש 'בדיעבד' – "שעשני כרצונו", או לברך "שלא עשני אשה" כפי סדר הברכות. את ה'בעיה' הזו צריך לשאת האיש.

למשיח יש בעיה יותר גדולה. הוא צריך לשאת גם את עם ישראל וגם את הגוים, את "שלא עשני גוי" או "שלא עשני עבד". על משה רבינו – גואל ישראל ממצרים – כתוב במדרש[כז] שהאצטגנינים לא ידעו אם הוא יהיה יהודי או גוי. זה יותר מסובך מאשר לשאת אשה].

נשואין – נשיאת הפכי בן הזוג

נחזור לענין. עצם המילה אמונה פרושה נשיאה, כמו בפסוק: "כאשר ישא האומן את היונק". נקשר את הרעיון עם חג פורים שמתקרב: כתוב בחסידות[כח] שהשם 'הדסה' הוא כנוי למלכות כאשר אורה גלוי בעולם האצילות, כהדסים המפיצים ריח טוב, ואילו השם 'אסתר' הוא כנוי למלכות בהסתרה – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[כט] – כאשר היא יורדת אל העולמות התחתונים בי"ע. על מרדכי היהודי כתוב "ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו". כלומר, הוא נושא את שני ההפכים שבה, את הגלוי ואת ההסתר שבה. מרדכי הוא כח האמונה הפשוטה – "ויהי אוֹמֶן" – הנושא את ההפכים. זו הפעם היחידה במגילה שמוזכר השם הדסה על אסתר המלכה.

מכאן ניתן להבין את מדרש חז"ל "'וַתְהִי לוֹ לְבַת'[ל] – אל תקרי לבַת אלא לבָּיִת ["ביתו זו אשתו"[לא]]"[לב], על פיו מרדכי נשא את אסתר לאשה. מנשיאת ההפכים שלו לומדים חז"ל ש"בת" זה "בית". כיון שהוא נושא את ההפכים שלה ממילא היא אשתו.

אופן דומה נמצא במגילת רות: רות אומרת לבעז "מַדוּעַ מָצַאתָ חֵן לְהַכִּרֵנִי ואֲנִי נָכְרִיָה"[לג]. חז"ל דרשו[לד] מן המילה "להכרני" שבכך היא ניבאה שבעז עתיד לשאת אותה לאשה, שההכרה כאן היא לשון נישואין. הכרה היא פנימיות הדעת, ופנימיות הדעת גם הוא כח נושא הפכים. זו הכרת שני ההפכים שבזולת, את הטוב ואת הרע שבו. כמו שאיש יפגש אשה ומיד הוא יכיר את הטוב שבה ואת הרע שבה ביחד. ההכרה מגלה מה האיש יהיה מסוגל לסבול ולשאת אצלה.

כך גם אצל רות. הרע שבה הוא ש"ואנכי נכריה", שהיא גיורת, והטוב הוא החן – "מצאת חן להכרני". היא מתפלאת איך זה שאתה, בעז, מכיר גם את הטוב שלי וגם את הרע שלי? אם אתה רואה ומכיר אותם בשלמות זהו סימן שאתה עתיד לשאת אותי לאשה. זה סוד הנישואין, להרים את ה'פעקלע', את החבילה. כך הענין גם אצל מרדכי ואסתר.

בכך פרשנו את הפסוק "כל מצותיך אמונה"[לה]. כל הרצונות, כל המצות, מקורם באמונה שהיא הכח הנושא הפכים.

* * *


מספרים ופסיכולוגיה חסידית

נמשיך היום בפרק הרמזים, בפרק כא. דברנו על הפסוק "כל מצותיך אמונה" והסברנו שהמצות הן רצונו יתברך ושרש הרצון הוא באמונה. בלשון הקבלה: 'רישא דאריך' (רצון) מושרש ברדל"א (אמונה).

דבר חשוב נוסף. הרבה פעמים המילה כל היא מלשון תכלית. כאשר רוצים שמישהו יתחתן או יצא לעבוד שואלים אותו 'מה עם התכל'ס'? בלשון הקבלה, 'כֹּל' הוא כנוי ליסוד[לו] ושם שדי הוא שם היסוד[לז], ושניהם רמוזים בפסוק "תַּכְלִית שָׁדַי"[לח]. היסוד הוא החיבור, איש ואשה ביחד, שהדבר יהיה מחובר. התכל'ס זה לחבר את הכל, "את השמים ואת הארץ"[לט] [ראשי התבות של השם הטוב – שם אהוה]. איך רואים את זה? כתוב "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"[מ]. 'כל האדם' היא תכלית האדם.

לענינינו, פרוש הפסוק "כל מצותיך אמונה" הוא, שהתכלית של כל המצות היא להגיע לאמונה פשוטה, כמו שבפורים התכלית היא להגיע ל"עד דלא ידע"[מא], בבחינת "תכלית הידיעה שלא נדע"[מב]. זה השרש של הרצון העליון ברדל"א.

אֱמוּנָה סוֹד א מוֹנֶה לְרַמֵז שֶׁמִּצְוָה א תְּמִידִית מוֹנָה עוֹד קא מִצְוֹת מֵאַיִן (רֵישָׁא דְּאַיִן).

אמונה היא 'רישא דלא אתידע' והמצות הן 'רישא דאריך', רצון. בין שניהם יש עוד ראש – 'רישא דאין'. המילה מונה עולה מאין. כלומר, האות א רומזת למצוה תמידית אחת, וכל אחת מהן מונה מאין עוד קא מצות. לפי זה, שש מצות תמידיות הן ו פעמים מאין. סך הכל:

ו פְּעָמִים אֱמוּנָה עוֹלֶה בְּרִית, וְעִם מִצְוַת הַתְּפִלָּה בָּאֶמְצַע עוֹלֶה הַכֹּל תריג מִצְוֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה.

כאמור, מצות התפלה היא אמצע המקום המוקף בשש המצות התמידיות, בברית המצות. לכן דרשו חז"ל "'עם לבן גרתי'[מג] – ותריג מצות שמרתי"[מד]. ה'אני' משלים את המנין לתריג. מה שמקשר את האדם אל המקום הקדוש, אל הקב"ה, ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", זו הברית וההתקשרות.

רמז נוסף איך כל המצות כלולות במילה אמונה:

תֵּבַת אֱמוּנָה עַצְמָהּ כּוֹלֶלֶת כָּל תריג מִצְוֹת הַתּוֹרָה עַל דֶּרֶךְ זֶה [בקבלה, לכל מילה יש 'פנים' ו'אחור'. ה'פנים' של המילה היא המילה עצמה כאשר בכל פעם מחסירים ממנה אות אחת, ואילו ה'אחור' שלה הוא כאשר מוסיפים בכל פעם אות אחת עד שמגיעים אל המילה עצמה]: הַ"פְּנִים" דֶּ-אֱמוּנָה: אֱמוּנָה מוּנָה וּנָה נָה ה, עוֹלֶה חַי בְּרִבּוּעַ כְּלָלִי, "וָחַי בָּהֶם" [=324]. הָ"אָחוֹר": אֱ אֱמ אֱמוּ אֱמוּנָ אֱמוּנָה [כל האחור של המילה אמונה עולה מקום ועם המילה אמונה עולה], מְקוֹם אֱמוּנָה, [וכן] עוֹלֶה רפח, בֵּרוּר וְתִקּוּן רפח נִצוֹצִין, וְעִם הַכּוֹלֵל – מִצְוַת הַתְּפִלָּה, אָחוֹר דְּאָחוֹר (שְׁלֵמוּת בֵּרוּר רפח עַל יְדֵי שִׁפְלוּת הַמַּלְכוּת דִּקְדוּשָּׁה), עוֹלֶה טוֹב בְּרִבּוּעַ כְּלָלִי [=רפט], "מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם" בְּ"אוֹר כִּי-טוֹב".

'חי' ו'טוב'

כל מצוה היא אור, ואור הוא טוב. במצות יש שתי תכונות: יש 'חי' ויש 'טוב'. בכל מצוה יש בחינה של 'חי', של חיות – "וחי בהם"[מה], ויש בחינה של 'טוב' – "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב"[מו].

בחכמת המספר, התכונה הכי חשובה של המספר תריג היא היותו חי ברבוע ו-יז ברבוע. ה'פנים' של אמונה הם חי ברבוע וה'אחור' של אמונה הם טוב ברבוע, ושניהם יחד עולים תריג.

[רבוע הוא מספר המבטא את שלמות ההתכללות. כמו במספר 9, שהוא התכללות של חסד-גבורה-תפארת: חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, וכך גם בגבורה ובתפארת. בלשון הרש"ש זה נקרא התפרטות. כל קבלת האריז"ל והרש"ש היא בסוד הריבועים, במובן הפנימי, שכולה הולכת על ציר ההתפרטות. בחכמת המספר זו צורת הרבוע. הרמז לכך הוא בפסוק: "וּמִסְפַּר אֵת רוֹבַע יִשְׂרָאֵל"[מז], ששלמות המספר הוא ברבוע. על פי פשט, "רובע ישראל" הוא כנוי לזיווגים של ישראל וגם בחכמת המספר רבוע הוא זווג. בכדי שיהיה זווג צריכה להיות התכללות של מה ד-בן ו-בן ד-מה, שהאיש שבאשה ימצא את האשה שבאיש (יש על כך תורה חשובה של האדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[מח]). ללא התכללות של הזולת בתוך אדם לא יתכן זווג. לכן כל רבוע היא התכללות שלמה].

מה ההבדל בין חי ובין טוב? 'חי' מתיחס אל העצם ואילו 'טוב' מתיחס אל האור, "האור כי טוב"[מט]. בכל מצוה יש חיים ויש טוב, כאשר חי הוא צד ה'פנים' שלה וטוב הוא צד ה'אחור'.

יש עוד כלל, נוסחה פשוטה בחכמת המספר, שסכום כל שני רבועים סמוכים, כמו אצלנו, יהיה נקודת המרכז של הרבוע של שניהם. למשל: תריג הוא סכום הרבועים יז ו-חי הסמוכים, ואם נחבר אותם ונעלה אותם ברבוע (לה ברבוע, יהודי ברבוע) נקבל את המספר 1,225, שנקודת האמצע שלו היא שוב תריג. בצורת נוסחה: 2(n2[n1]2)=(2n1)2.

יָדוּעַ שֶׁעִיקַּר סוֹד הַמִּסְפָּר תריג הוּא טוֹב בְּרִבּוּעַ וְחַי בְּרִבּוּעַ, נְקוּדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל יְהוּדִי בְּרִבּוּעַ

כלומר, בשביל להיות יהודי ברבוע צריך להסתובב סביב הציר של תריג...

משולש, רבוע ונקודת מרכז

ברבוע הזה יש משהו מיוחד. המספר הוא גם רבוע וגם משולש [הנוסחה של משולש היא n(n1)/2. בקבלה[נ] זה נקרא 'מספר קדמי' – ואף מופיע במפורש בספר הזהר[נא] – על שם שהוא הסכום של כל המספרים שקדמו לו]. סכום שני משולשים סמוכים נותנים את הרבוע של המספר הגדול מביניהם.

האם יש עוד מספר שהוא גם רבוע וגם משולש? התשובה קשורה עם סוד נרות חנוכה. בכל יום אנו מוסיפים נר עד שמגיעים ביום האחרון לשמונה נרות. בסך כל הימים אנו מדליקים לו נרות, כלומר המשולש של ח, והמספר הזה הוא גם הרבוע של ו. על היותו רבוע של ו כתוב[נב], ש-לו הצדיקים הם התכללות של ו הקצוות זה בזה. מהו המספר הבא שהוא גם משולש וגם רבוע? המספר הבא שמקיים את התופעה הזו הוא המספר 1225, המספר שלנו. אם כן, יש לנו כבר סדרה: 1 ,36 ,1225...

המספר הזה (1225) הוא המשולש של מט. הוא מספר שקשור עם סוד ספירת העומר, שכל יום מוסיפים עוד יום לספירה, מ-1 עד 49. חוץ מזה, יש במספר הזה יחוד שאין במספר 36, שכן הוא מספר אי-זוגי ולכן יש לו גם נקודת מרכז. מהי נקודת המרכז שלו? תריג. כלומר, המספר תריג הוא הראשון שדומה למספר 1 בתכונה הזו – היותו נקודת אמצע של מספר שהוא גם רבוע וגם משולש (תריג עולה גם במספר קטן א). המספר 1 כולל את כל התכונות הללו – גם רבוע וגם משולש וגם מרכז – רק בהעלם ואילו המספר הראשון שמגלה את התכונות הללו הוא המספר תריג.

מה הכוונה? האבן עזרא כותב[נג] בתחילת ספרו על המספרים, ספר 'האחד', שהמספר 1 כולל בתוכו את כל התכונות והתופעות שיכולות להיות בכל המספרים הבאים עד אין סוף. כולם באים לגלות את האין סוף שיש בו בהעלם. יש בו אין סוף תכונות וחידושים וכולם כלולים בו בהעלם. לכן אמונה היא א מונה, שכן היא מוֹנָה את התכונות מן האחד. משמעות כל המספרים היא לגלות את הסגולות שיש במספר 1, המספר המסוגל.

שוב, כל מספר מגלה משהו אחר מן המספר 1 והמספר תריג הוא הראשון שמגלה את התכונה הזו, של רבוע משולש ונקודת מרכז יחד. כמו שכל דבר בעולם מגלה פרט אחר על "ה' אחד" – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[נד] – כך זה גם במספרים. כל מה שה' בורא בעולם זה נקרא שהוא מונה אותו – "מונה מספר לכוכבים"[נה] – והכל לכבודו ולגלוי אין סופיותו.

"בא בימים"

(שֶׁהוּא מֵ-א עַד מט [מט בעצמו הוא רבוע של ט], כַּאֲשֶׁר שַׁעַר הַ-נ הוּא סוֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁל "בְּכָל-דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ" – "הוי' בָּדָד יַנְחֶנּוּ" וְד"ל).

שתי הפעמים בשנה שרואים בהם במוחש התקדמות מיום ליום, עליה בקדש, הם חנוכה וספירת העומר. הרבי  תמיד מדבר על כך בשיחות שלו, שיהודי צריך תמיד להתקדם.

לגבי ספירת העומר, יש שאלה בהלכה[נו] למה מברכים בכל יום ברכה, הרי כל ספירת הימים כולם היא מצוה אחת? על קיום מצוה אחת אנו מברכים 49 ברכות, וזה חידוש גדול. בחנוכה אנו מקיימים בכל יום מצוה מחדש, כמו במצות קריאת שמע שבכל יום, ואילו בספירת העומר כל הימים הם מצוה אחת (ומי ששכח יום אחד יש דעות[נז] שלא יצא ידי חובת המצוה) ובכל זאת מברכים בכל יום. יותר מזה, אם תשכח לספור יום אחד יוצא שברכת עד היום ברכה לבטלה, ובכל זאת לא רואים שחוששים לכך. איך יתכן? הרבי מסביר[נח], שאם כל הימים היו במישור אחד השאלה היתה מוצדקת, אבל הברכה היא בעצם על העליה, על ההתקדמות. בכל יום נוסף עוד יום. על הפסוק "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָמִים"[נט] מפורש בספר הזהר[ס] שבכל יום היה אברהם נכנס למדרגה אחרת, למדרגה חדשה. כל יום בספירת העומר הוא לבוש חדש, ספירה חדשה. הרש"ש מסביר, שכל יום מלביש את העבודה של היום הקודם, ועל ידי זה העבודה של יום האתמול עולה במדרגה אחת.

העלאת העבר בתורת הנפש

כל זה נוגע לענין אחר, חשוב, לכל מי שעוסק בנושאי נפש ופסיכולוגיה וכו'. כל יום מעלה איתו את כל הימים של העבר. היום מקובל בעולם שאם רוצים לעזור לאדם עם בעיות נפשיות צריך לחקור את העבר שלו, הילדות, הבעיות, הקומפלקסים וכו' וכו' מההתחלה ועד הסוף.

מעבר צד בקלטת

....הוא מעלה את העבר באופן ממילא. זה נקרא תשובה ומצות. שוב, גם אצלנו יש כזה ענין לדעת את העבר הקרוב והרחוק, כמו גלגולים, אבל זה לא העיקר. זה שולי וטפל לחלוטין. העיקר בתקון הנפש הוא שההווה פועל על העבר. כל יום אני מתלבש בלבוש חדש והלבוש של היום מעלה את הלבוש של אתמול, ושל אתמול מעלה את של שלשום, עד אין סוף. כל הצרות והמשברים נתקנים על ידי תורה ומצות באופן ממילא.

אצל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים – מה שקוראים 'אנליזה' – זה העיקר. היום כבר לא יודעים גם איך לעשות את זה. בשביל לעשות את זה צריך להיות צדיק, אז מה שנשאר זה רק לתת כדורים ולהשחית את הבן אדם. אבל פעם, מי שמכיר את ההיסטוריה של הפסיכולוגיה, הראשונים כמו פרויד, התעסקו רק עם אנליזה בהצלחה רבה. הם גילו הרבה דברים, אבל זה לא עזר שום דבר. הם מאד הצליחו אבל לא ריפאו אף אחד. להיפך, רק הזיקו יותר. לכן בדורות האחרונים, עכשיו, כבר לא יודעים איך לעשות את זה. צריך מישהו צדיק בשביל להיכנס אל סבכי הנפש, צדיק שיודע את שרשי הבעיה.

אצל צדיק יש דברים כאלה, כמו הבעש"ט[סא] שהיה שואל 'וָאס גִידֵענְקְסטוּ' [מה אתה זוכר?] ובכך היה מעורר את הזכרון הכי ראשון של האדם, אבל ברגע שהיה מעורר את הזכרון היה מיד ממתיק אותו. כמו שר' נחמן כותב[סב] לגבי תוכחה, שמותר לגלות לכלוך רק אם יש לך כח להמתיק אותו 'על המקום'. אז זה טוב, אבל אם אתה רק מגלה את הבעיה ולא יכול לעשות עם זה שום דבר אתה רק מזיק. במצב כזה עדיף לעזוב את זה ולתקן את הבעיה בדרך ממילא.

שוב, לפעמים לצדיק יש כח שבאמצעותו הוא כן יכול לגלות דברים כאלה, שהאור שלו כל כך בהיר וגדול שהגלוי שלו מיד מתקן וממתיק את הבעיה. אז זה טוב. כאשר צדיק מגלה איזה בלבלול אצל האדם הוא לא ישאיר אותו עם דיכאון או עם יאוש. הוא יגלה אותו על מנת להאיר את הנפש ולתקן אותה וזה נגמר, בעוד שמישהו אחר היה משאיר אותו רק עם דמיון, עם בלבול ראש ויאוש.

'חרטה על העבר' ו'קבלה לעתיד' בפנימיות

שאלה: אפשר לומר שהעבודה של קריאת שמע שעל המיטה היא אותה עבודה של העלאת העבר?

תשובה: ראשית, כתוב[סג] שאת זה עושים רק לעיתים מזומנות. שנית, עיקר העבודה הזו היא שבירת הישות. כל חשבון הנפש נקרא 'בטוש' ואז השאלה היא לשם מה האדם עושה אותו. אם המטרה היא לחזור בתשובה, להרגיש עד כמה הוא רחוק מן ה', זה טוב. אם אתה מסוגל להרגיש מתוך הדברים הללו התמרמרות על הריחוק מה' זה קודם כל משפיל אותך, את הישות והגאוה שלך. זו כבר פעולה טובה.

על פי חסידות, לדעת את העבר זה לא מה שמענין. מה שמענין אותי הוא לשבור את הישות שלי בהווה. במוסר יש שני מושגים: חרטה על העבר וקבלה לעתיד. בחסידות מבואר[סד] ששניהם מתקיימים בהווה: חרטה היא לחרוט בנפש, על לוח הלב, את העבר. זה נקרא שפלות – "וחטאתי נגדי תמיד"[סה]. קבלה לעתיד היא להרגיש רחמי שמים עלי, בגלל שאני לא מסוגל לקום לבדי ללא הסיוע מלמעלה, בלי סייעתא דשמיא. קבלה זה לקבל עזרה, לדעת ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"[סו].

כל המושג הזה של עבר ועתיד אלו שתי תודעות של הנפש בהווה: תודעת השפלות ותודעת הרחמים. זה 'יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', וזה יסוד היסודות של כל עבודת החסידות, שצריך להיות "כל ימיו בתשובה"[סז]. תשובה היא חרטה וקבלה. להחליט להיות מקושר לה', שכל רגע שופע ממנו כח להקים אותי שלא אפול שוב, ואם חס וחלילה אנתק ממנו לשניה אחת אני מיד נופל. הקבלה לעתיד היא ההחלטה להיות מקושר לה' על מנת לקבל ממנו את הרחמים האין-סופיים ששופעים ממנו. אני מאמין בה', שיותר מאשר אני רוצה לשוב אליו הוא רוצה שאני אשוב אליו – "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים"[סח]. אני רק צריך להיות מקבל טוב, והשאר – "יותר ממה שעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"[סט]. זו תפארת. לעומת זאת, חרטה על העבר זו ההרגשה 'מי אני', לחרוט על הנפש את השפלות שלי. אני נופל בכל רגע וה' בכל רגע סומך אותי. זה יחוד קוב"ה ושכינתיה: יחוד תפארת ומלכות, יחוד רחמים ושפלות. זה עיקר תכלית חשבון הנפש.

אבל, בשביל להתמרמר באמת על חטאים כתוב בספר התניא[ע] שצריך לכך עת רצון. למה? כי צריך להקדים לכך התבוננות בגדולת ה' שניצב עליו. רק אז אפשר להתבונן על חטאים. אם יש צדיק שמגלה את העוונות הוא זה שממתיק אותם בדרך ממילא, אבל אם זו פעולה של האדם בעצמו אז צריך, באותה המדה, התבוננות בגדולת ה'. בלי זה החטאים רק יעשו לו עוד יותר רע. זה נקרא מרירות אמיתית. אצל ר' נחמן[עא] יש תורה גדולה על התוודות לפני צדיק. לפני צדיק תהיה עת רצון שאתה באמת תרגיש משהו, אבל אם זה לא יהיה לפני צדיק זה יכול להכניס אותך לדכאון, כי אתה באמת לא יודע מה זה החטא. החטא הוא באמת דמיון ומה שאתה חושב עליו בתור חטא זה עוד דמיון. אצל צדיק החטא מקבל, מצד אחד, ממדים הרבה יותר גדולים, אבל הם ממדים אמיתיים. המרירות אז היא עד העצם, עד הנקודה הכי פנימית, ואז הפנים של הצדיק ממתיקים אותה 'על המקום'. למרירות אמיתית אפשר להגיע רק אם אתה עומד נוכח פני האמת, נוכח הצדיק-אמת, וללא זה כל מה שתגלה יהיה דמיון בתוך דמיון. מרירות אמיתית מביאה אותך עד התהום, עד שהיא שוברת אותך לגמרי, ובאותו הרגע עצמו האור ממתיק אותו. זה נקרא "וְאַצִיעַ שְׁאוֹל – הִנֶּךָ"[עב], שבאותו הרגע העצמות מתגלה וממתיקה את המרירות שלך לגמרי. לכן באותו הפרק שאומרים "לֵב נִשְׁבַּר וְנִדְכֵּה אֱלֹקִים לֹא תִּבְזֶה"[עג] אומרים אחר כך "תַשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תַּגֵלְנָה עַצָמוֹת דִּכִּיתָ"[עד], כמו שמבואר בספר התניא[עה]. מרירות שלא מביאה לידי שמחה אחריה היא הסימן שהכל היה תחת שלטון הדמיון.

לכן את כל הגישה לחטאים ולהסתכלות בהם, צריך להסביר טוב על פי חסידות קודם לכן. כמו שאמרנו, כל הפסיכולוגים הגדולים (כמו פרויד והשאר, שלא צריך יותר מדאי להיכנס לזה) עשו את זה על עשרות הפציינטים שלהם ולא עזרו לאף אחד. הם נשארו בשאול תחתית.

השכל האנושי אוהב לנתח ולגלות דברים, וזה כח שמצד עצמו יכול להיות חיובי, אבל אם אין לו כיוון הוא יכול לגמרי לסטות מן הדרך ולהרוס את העולם. לרסן טוב את הניתוח זה יכול להפיק תועלת – "רוב תבואות בכח שור"[עו]. אבל אם נותנים לו את השלטון, את ההגה, בידיים – אוי ואבוי מה שיכול לקרות.

דאגה בלב איש – ישיחנה

שאלה: ללכת ולהתייעץ עם חבר, לא עם צדיק, זה גם יכול להביא תועלת תוך כדי תפלה לה'?

תשובה: מה שאתה אומר כעת הוא מיסודות דרכי החסידות, מיסודות דרכי הבעש"ט. בסוף 'צעטיל קטן'[עז] של ר' אלימלך מליזנסק כתוב שצריך שלכל אחד יהיה חבר, שלפניו הוא יכול לפרש את שיחתו ולספר לו על כל הדברים הכי גרועים שלו, כמו מחשבות כפירה או ניאוף וכד', שאדם הכי מתבייש מהם. הוא כותב על העצה הזו: "והוא סגולה נפלאה". זה מיסודות החסידות.

מאיפה היא באה? כתוב בספר משלי: "דאגה בלב איש יָשְׁחֶנָה"[עח], וחז"ל מפרשים את הפשט [ישחנה – ישפילנה] או מלשון "יסיחנה מדעתו" או מלשון "יְשִׂיחנה לאחרים"[עט]. שלשת הפרושים הם דוגמה מצוינת בתורה של חש-מח-מל. להסיח את הדאגה מן הדעת זו עבודת הבדלה, להיבדל מן הדאגה, ואילו להשיח אותה לאחרים זו כבר המתקה. המשך הפסוק הוא "ודבר טוב ישמחנה", וזו כבר המתקה גמורה.

זו הנהגה אצל הרבי שליט"א ואצל כל הרביים[פ], וכנראה זו הנהגה קדומה המסורה מן הבעש"ט. אם יש לך שאלה נחוצה מאד, כמו שאלה של פקוח נפש, ואין לך אפשרות לשאול את הרבי באותו הרגע מקובל ומסור שלוקחים שלשה חסידים ועושים אותם כמו רבי. מה שהם אומרים זו התשובה. זה לא בין דין רגיל, זה בית דין של חסידים.

דבר נוסף, כאשר חסידים מתוועדים ביחד מקובל מה'צמח צדק'[פא] שמה שאפשר לפעול מתוך אהבה ודבוק חברים אפילו מליץ היושר הגדול ביותר – המלאך מיכאל – לא יכול לפעול. זה מוסמך ומקובל. כאשר אחד מברך את השני, מרים את הכוס ומברך אותו ב'לחיים', זה יכול להביא אור ושפע יותר מן המלאך מיכאל, מליץ היושר הגדול ביותר מאז בריאת העולם. פתגם חשוב בין חסידים אומר, שכאשר שני יהודים יושבים ומתוועדים בעניני יראת שמים יש "שני יצר טוב על יצר רע אחד"[פב] [יש תורה ארוכה בלקוטי מוהר"ן על זה[פג]]. רע הוא מלשון רעוע ולכן יצר רע הוא דבר שלא מתחבר.

זו העצה הראשונה לכל חולי הנפש, עצה שיכולה לפתור את רובן של הבעיות, שיש לאדם חבר אמת שמקשיב לכל הבעיות שלו. זה פותר 99% מכל הבעיות, אפילו מי שכבר מאושפז בבתי רפואה.

התרת נדרים ופתרון בעיות נפשיות

לכל דבר יש מקור בתורה. רוב הבעיות של דמיונות, של אנשים שאומרים שיש להם איזה 'ג'וק בראש', מאיפה זה בא? השרש בתורה לכל הנושא הזה נמצא במסכת נדרים וחשוב וכדאי שכל אחד יהיה בקי בה. זו המסכת שהכי קשורה עם הנפש של האדם. למה? מה מביא את האדם לנדור נדר? בעיה נפשית. כל הנדרים הם פעולה שהאדם עצמו עושה כדי להתחזק או לפרוש ממשהו. הנדר הזה יכול להיות אמיתי ויכול להיות גם דמיוני. הנדר אמנם חל, אבל הסיבה שמביאה אותו לנדור את הנדר היא בדרך כלל, אצל רוב האנשים, דמיון. לכן צריך להתרחק מנדרים[פד]. רק צדיק, שבירר ותקן את כח המדמה שלו בלשון ר' נחמן, שייך בנדרים. כח המדמה בקדושה הוא ענין הנדרים, ואחד שלא תקן אותו באים הנדרים שלו מתוקף כח המדמה הפרוע. אחת הדוגמאות לכך בשולחן ערוך[פה] היא איש שכועס על אשתו על כך שחושד בה שהכתה את בנו ונודר שלא תהנה ממנו לעולם, ואחר כך הוא מגלה שלא היה ולא נברא. זה מה שנקרא באנגלית fixation (קיבעון), שכח המדמה לכד אותו ועכשיו הוא לא יכול לצאת ממנו. זו, ברוחניות, בחינת נדר.

מהי הרפואה? מי שנודר נדר צריך לבוא לחכם שיתיר לו את הנדר[פו]. חכם הוא יותר מבעל, שרק מפר את הנדר מכאן ולהבא. החכם שמתיר – מתיר את הנדר גם למפרע. הוא פותר את כל הבעיה הנפשית. באים לחכם והוא פותח פתח חרטה – הוא מגלה את השפלות – ועל ידי זה הוא יכול להתיר את הנדר גם למפרע, לפתור את כל בעית הקיבעון, להוציא לו את ה'גוק' שיש לו בראש. זה הפסיכולוג האמיתי. הוא מדבר ומדבר איתו עד שהוא מוצא את הפתח, ש'אם היית יודע בשעת הנדר שכך וכך, האם היית נודר?' זה המקור בתורה לפסיכולוג, לאחד שמקיים שיחה כדי לפתור את הבעיה הנפשית.

החכם שמוצא את הפתח הולך עם האדם, הולך לקראתו. הוא לא אומר לו שהוא 'שוואנץ'. הוא מסובב את הענין עוד ועוד, עד שהוא מוצא אצלו את הפתח. מה זה הפתח? הוא מוצא שהאדם עצמו מסכים לצאת מן הדמיון שלו. הוא מוצא בו נקודה שבה אינו רשע. אצל כל אחד יש איזו נקודה שבה הוא אינו משוגע, כמו בנקודות הטובות בתורה רפב [בתורה א בלקוטי מוהר"ן אומר ר' נחמן שמשוגע הוא כמו רשע, כדברי חז"ל: "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות"[פז]]. ברגע שהוא מוצא אצלו את הנקודה הזו הוא נתפס עליה חזק ומגלה אותה לאדם. בכך הוא פותח את כל הנדר ומחסל את כל הדמיון, שלא היה ולא נברא. זהו סוד התרת נדרים [בהשגחה פרטית, הפרוש העיקרי על מסכת נדרים הוא פרוש הר"ן. גם ר' נחמן, שעיקר ענינו הוא תקון כח המדמה, נקרא מוהר"ן. פרושו של הר"ן מבריק במיוחד במסכת נדרים יותר מכל מסכת אחרת בש"ס].

* * *

סיום הפרק לא נלמד

בִּשְׁנֵי הַפְּסוּקִים "אָנֹכִי וגו'" "לֹא יִהְיֶה וְגוֹ'" יֵשׁ טז תֵּיבוֹת – ד בְּרִבּוּעַ – וְסד אוֹתִיּוֹת – ח בְּרִבּוּעַ. וְכֵן בִּשְׁנֵי הַפְּסוּקִים "שְׁמַע וגו'" "וְאָהַבְתָּ וגו'". וְכֵן שְׁנֵי הַפְּסוּקִים "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל... כִּי אִם-לְיִרְאָה" "וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". וְעִם תֵּבַת "תְּפִלָּה" בָּאֶמְצַע יֵשׁ בְּיַחַד מט תֵּיבוֹת – ז בְּרִבּוּעַ – וְקצו אוֹתִיּוֹת – יד בְּרִבּוּעַ. כַּאֲשֶׁר יִחוּד כָּל הַפְּסוּקִים הַנ"ל הוּא א מִצְטָרְפִים שָׁרְשֵׁי הָרִבּוּעִים לְסוֹד אֶחָד אֶחָד אֶחָדהוי' אֶחָד. "תְּפִלָּה" בָּאֶמְצַע הִיא תֵּבָה א וְ-ד אוֹתִיּוֹת – ב בְּרִבּוּעַ. כְּלָלוּת שָׁרְשֵׁי רִבּוּעֵי הָאוֹתִיּוֹת עוֹלֶה הוי' וְשָׁרְשֵׁי רִבּוּעֵי הַתֵּבוֹת עוֹלֶה אֶחָד.

מָקוֹם הוּא ו פְּעָמִים אֵל כַּנ"ל. נִמְצָא שֶׁכָּל קָצֶה וְקָצֶה הוּא בְּסוֹד "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". אֱמוּנָה הוּא סוֹד "אֵל מָלֵא רַחֲמִים" וְאֵל מָלֵא הוּא אַלֶף לָמֶד שֶׁעִם הַכּוֹלֵל עוֹלֶה מָקוֹם, כַּאֲשֶׁר הַכּוֹלֵל הוּא בְּסוֹד שֶׁפַע רַחֲמִים רַבִּים מֵאֵת הוי' ב"ה.

מָקוֹם הוּא סוֹד אֶלְקָנָה ("חֶסֶד אֵל" וְעוֹד ה פְּעָמִים אֵל כְּמִנְיַן קָנֶה דְּאָזֵיל עִמְּהוֹן, וְהוּא סוֹד "קְנֵה חָכְמָה" – "אֵל נַהִירוּ דְּחֻכְמְתָא", וְכַנ"ל שֶׁבַּחָכְמָה – בִּטּוּל – שְׁלֹשָׁה פֵּרוּשִׁים וּבְחִינוֹת כְּנֶגֶד קַבָּלָתָהּ וְיִחוּדָהּ בְּג' רֵישִׁין שֶׁבְּכֶתֶר עֶלְיוֹן, מְקוֹר כָּל הַמִּצְוֹת. וְכֵן קָנֶה הוּא סוֹד הַהַמְשָׁכָה מִכֶּתֶר לְחָכְמָה עַל יְדֵי תִּקּוּן הַ-ח – "נֹצֵר חֶסֶד", וְאֵל הוּא תִּקּוּן הַ-א כַּנּוֹדָע), וּתְפִלָּה – "וָאֶתְחַנַּן" – הִיא סוֹד חַנָּה אִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַתִּתְפַּלֵּל עַל-הוי' וּבָכֹה תִבְכֶּה", שֶׁמִּתְּפִלָּתָהּ זוֹ לָמְדוּ חז"ל הַרְבֵּה הִלְכוֹת תְּפִלָּה. עַל יְדֵי יִחוּדָם נוֹלַד שְׁמוּאֵל שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, "שׁוֹשְׁבִינָא דְּמַלְכָּא" – תּוֹרָה וּמִצְוֹת מִלְמַעְלָה – וְ"שׁוֹשְׁבִינָא דְּמַטְרוֹנִיתָא" – הַעֲלָאַת הַנֵּרוֹת – "נֵר הוי' נִשְׁמַת אָדָם" – בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה מִלְּמַטָּה.



[א] תהלים קיט, פו.

[ב] ויקרא יח, ה.

[ג] תהלים יט, ט.

[ד] בראשית א, ד.

[ה] משלי ג, ו.

[ו] דברים לב, יב.

[ז] שם שם, ד. צדיק הוא ב פעמים אמונה, וישר הוא ה פעמים אמונה. הכל עולה ח פעמים אמונה סוד שפלות כמבואר לעיל, עבודת התפלה ודו"ק.

[ח] חנה היא שם סג: יוד הי ואו הי, שפנימיותו ייאי עולה אל כנודע בכתבי האריז"ל. סג הוא בבינה-לבא, וזהו שעולה המשכת כללות שם אל ללב – "עבודה שבלב זו תפלה" (תענית ב, ב). והיינו בחינת בינה יתירה שניתנה באשה – מלכות, מ-א עד אלסג דבן וד"ל.

[ט] שם ג, כג.

[י] שמואל א א, י.

[יא] תהלים צט, ו.

[יב] זח"ג כ, א; נג, ב.

[יג] משלי כ, כז.

[יד] תהלים קט, ד.

[טו] בראשית רבה סח, ט.

[טז] מכות כד, א.

[יז] זח"ג רלו, א; עץ חיים שער כז פ"א.

[יח] ספר יצירה פ"ב מ"ד.

[יט] אור תורה בראשית אות ז; שם ראה אות קסט.

[כ] זח"ב כה, א (ברעיא מהימנא).

[כא] אסתר ב, ז.

[כב] במדבר יא, יב.

[כג] ישעיהו מו, ג.

[כד] שם סו, ז ועוד.

[כה] שו"ע או"ח סימן מו סעיף ד.

[כו] ראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חל"ג עמ' קח, חל"ד עמ' קעו וש"נ.

[כז] ילקוט שמעוני שמות א רמז קסד.

[כח] אוה"ת מג"א (הוצאת תש"נ) עמ' טז; תורת מנחם ח"ח עמ' 7 ד"ה "ויהי אומן" פורים ה'תשי"ג ועוד; וראה עץ חיים שער מו פ"ו ובכ"ד.

[כט] דברים לא, יח.

[ל] אסתר ב, ז.

[לא] יומא ב, א.

[לב] מגילה יג, א.

[לג] רות ב, י.

[לד] רות רבה ה, ב.

[לה] תהלים קיט, פח.

[לו] דברי הימים א כט, יא; זח"ג רכז, א ועוד; פרדס שער כג פי"א; בכתבי האריז"ל לרוב.

[לז] זח"ג רפג, א; עץ חיים שער לד פ"ב ועוד; פרדס שער כ פי"ג.

[לח] איוב יא, ז.

[לט] בראשית א, א.

[מ] קהלת יב, יג; וראה הקדמת 'כללי השערים' סוף פרק א.

[מא] מגילה ז, ב.

[מב] בחינת עולם יג, מה; ספר העיקרים מ"ב ספ"ל; של"ה מסכת שבועות קצא, א (לז, ג).

[מג] בראשית לב, ה.

[מד] רש"י שם.

[מה] ויקרא יח, ה.

[מו] דברים ל, טו.

[מז] במדבר כג, י.

[מח] תזריע יט, ג.

[מט] בראשית א, ד.

[נ] פרדס שער ל פ"ח.

[נא] תקו"ז כו (עא, ב).

[נב] ספר הליקוטים תהלים פל"ו ועוד.

[נג] "האחד סופר עצמו ואין אחר סופרו, והוא כל מספר. הוא שרש ויסוד ומרובע ומעוקב, והוא דומה לעצם הדבר, הנושא כל המקרים, וכל מספר בכחו... והוא סיבת כל מספר זוג ושאינו זוג...".

[נד] ישעיהו מג, ז.

[נה] תהלים קמז, ד.

[נו] ראה שו"ע או"ח סימן תפט סעיף ח בחק יעקב סק"ו ופרמ"ג במשבצות סק"א.

[נז] טור שם בשם בה"ג.

[נח] לקו"ש ח"א עמ' 270.

[נט] בראשית כד, א.

[ס] זח"א רכד, א.

[סא] ראה ספר השיחות ה'תש"ט עמ' 333 ועוד.

[סב] לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ח, א.

[סג] ראה תניא, לקוטי אמרים פרק כו.

[סד] ראה בספר לב לדעת פרק בעבודת ה'.

[סה] תהלים נא, ה.

[סו] קידושין ל, ב.

[סז] שבת קנג, א.

[סח] ירמיהו ג, יב.

[סט] פסחים קיב, א.

[ע] לקוטי אמרים פרק טו ופרק לא; אגרת התשובה פרק ז.

[עא] לקוטי מוהר"ן ח"א תורה ד, ג.

[עב] תהלים קלט, ח.

[עג] שם נא, יט.

[עד] שם פסוק י.

[עה] לקוטי אמרים פרק כו.

[עו] משלי יד, ד.

[עז] אות יג.

[עח] משלי יב, כה.

[עט] יומא עה, א.

[פ] אגרות קדש לאדמו"ר צ"צ ח"ב אגרת י; אגרות קדש אדמו"ר מהר"ש אגרת לב; אגרות קדש אדמו"ר מוהרש"ב ח"ג אגרת תרחצ ("וכמדומה שהוא מהבעש"ט ז"ל אשר ג' אנשים יש להם כח גדול"); אגרות קדש לרבי ברבוי מקומות.

[פא] אגרות קדש לאדמו"ר מוהריי"צ ח"ג עמ' תיג וש"נ.

[פב] לוח 'היום יום' לכ' טבת; ראה ספר השיחות ה'תרצ"ז עמ' 216 וש"נ.

[פג] ח"ב תורה ז, ד.

[פד] נדרים כ, א; שו"ע יו"ד סימן רג סעיפים א-ד.

[פה] יו"ד סימן רלב סעיף ז.

[פו] נדרים כב, ב; שו"ע יו"ד סימן רכח.

[פז] סוטה ג, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com