חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק כא הדפסה דוא

פרק כא

"כל מצותיך אמונה" (שרש הרצון העליון באמונה פשוטה דרדל"א).

לפי ההסבר שלנו, אמונה היא השרש למצות "אנכי" ו"לא יהיה לך" שבדברי הזהר הן השרש לכל מצות עשה ולא תעשה. כל המצוות נכללו במצות האמונה. סתם מצות הם רצון המלך, אז לכאורה זה צריך להיות רישא דאריך, אלא שזו דוגמה למה שאמרנו כמה פעמים, שלרישא דאריך יש שרש ברדל"א אפילו יותר מאשר לרישא דאין. הפסוק הזה אומר שכל הרצונות של ה' הם אמונה, מושרש ברדל"א, בנושא הפכים.

המושג אמונה קשור עם נשיאת הפכים. "ויהי אומן את הדסה". אומֵן הוא מטפל, אבל מטפל שנושא – "כאשר ישא האומן את היונק" – ומרים את כל המשא של האדם. כך צריך לומר גם על האמנות, שאומָן צריך להיות אחד שנושא וסוחב את כל ה'פעקלאך', את הבעיות והצרות, של מישהו אחר ולחנך אותו. הכל משרש אמונה. אמונה היא לשאת דבר שהוא בלתי נסבל מצד עצמו, להיות סובל. עם ישראל נקראו 'נשואים' – "הנשואים מני בטן".

[גם לשאת אשה זה מאותה הלשון של נשיאת הפכים, כאשר הקב"ה נושא את שניהם. הסברנו לפני כמה ימים, שהאמת היא נשיאת הפכים בכח והיא יותר אצל האיש, בעוד שהשלום היא נשיאת ההפכים בפועל והיא יותר מצד האשה. לכן האיש הוא זה שצריך לשאת את האשה, שכן היא מורכבת מהפכים. שלום בית זה לעשות שלום בתוך האשה, בתוך ההפכים שבפועל. גם האשה נושאת, היא נושאת את העובר. העובר הוא המשיח, כמו שביאת המשיח מתוארת בתור חבלי לידה, והאשה נושאת אותו. שוב, כיוון שהאשה היא גם ההתגלות של האיש לכן היא כוללת ונושאת את ההפכים של איש-אשה, לכן הוא צריך לשאת את אותן ההפכים שמתגלים בה. למשל, אצל נשים יש שלש אפשרויות לברכה (והרבי שליט"א נמנע מלפסוק בכך): יש שמברכות "שעשני כרצונו", יש שלא מברכות כלל, ויש שמברכות "שלא עשני אשה" כמו שכתוב בסדור אדמו"ר הזקן... המציאות שלה לא פשוטה לה בכלל: או שהיא צריכה לשתוק – שתיקה כהודאה, או שהיא צריכה להרגיש 'בדיעבד' – "שעשני כרצונו", או לברך "שלא עשני אשה" כפי סדר הברכות. את ה"בעיה" הזו צריך לשאת האיש.

למשיח יש בעיה יותר גדולה. הוא צריך לשאת גם את עם ישראל וגם את הגוים, את "שלא עשני גוי" או "שלא עשני עבד". על משה רבינו – גואל ישראל ממצרים – כתוב במדרש שהאצטגנינים לא ידעו אם הוא יהיה יהודי או גוי. זה יותר מסובך מלשאת אשה].

 

נחזור לענין. עצם המילה אמונה פרושה נשיאה – "כאשר ישא האומן את היונק". נקשר לפורים שמתקרב: כתוב בחסידות שהדסה היא המלכות כאשר אורה גלוי בעולם האצילות, כהדסים המפיצים ריח טוב, ואילו אסתר היא המלכות בהסתרה – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – כאשר היא יורדת אל העולמות התחתונים בי"ע. על מרדכי היהודי כתוב "ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו". כלומר, הוא נושא את שני ההפכים שבה, את הגלוי ואת ההסתר. מרדכי הוא כח האמונה הפשוטה – "ויהי אומן" – הנושא את ההפכים. זו הפעם היחידה במגילה שמוזכר השם הדסה על אסתר המלכה.

מכאן ניתן להבין את מדרש חז"ל "ותהי לו לבת – אל תקרי לבת אלא לבית ["ביתו זו אשתו"]", שמרדכי נשא את אסתר לאשה. מנשיאת ההפכים שלו לומדים חז"ל ש"בת" זה "בית". כיון שהוא נושא את ההפכים שלה ממילא היא אשתו.

באופן דומה נמצא במגילת רות: רות אומרת לבעז "מדוע מצאת חן להכרני ואני נכריה". חז"ל דרשו מן המילה "להכרני" שהיא ניבאה את זה שהוא עתיד לשאת אותה לאשה, שההכרה כאן היא לשון נישואין. הכרה היא פנימיות הדעת, ופנימיות הדעת היא גם כח נושא הפכים. זה להכיר בשני את שני ההפכים שבו, את הטוב ואת הרע שבו. זה כמו שאיש יפגש אשה והוא מיד יכיר את הטוב שבה ואת הרע שבה ביחד (אם  הוא מכיר אותה באופן הזה זה עצמו סימן שהוא צריך להתחתן אתה...). ההכרה מגלה מה האיש יהיה מסוגל לסבול ולשאת.

כך גם אצל רות. הרע שבה הוא ש"ואנכי נכריה", שהיא גיורת, והטוב הוא החן – "מצאת חן להכרני". היא מתפלאת איך זה שאתה, בעז, מכיר גם את הטוב שלי וגם את הרע שלי? אם אתה רואה ומכיר בזה בשלמות לכן אתה עתיד לשאת אותי לאשה. זה סוד הנישואין, להרים את ה'פעקלע', את החבילה. כך הענין גם אצל מרדכי ואסתר.

 

בכך פרשנו את הפסוק "כל מצותיך אמונה", שכל הרצונות, כל המצות, מקורם באמונה שהוא הכח הנושא הפכים.

 

* * *

 

נמשיך היום ברמזים שבפרק כא. דברנו על הפסוק "כל מצותיך אמונה" והסברנו שהמצות הם רצונו יתברך ושרש הרצון הוא באמונה. בלשון הקבלה: רישא דאריך (רצון) מושרש ברדל"א (אמונה).

דבר חשוב נוסף, שהרבה פעמים המילה "כל" היא מלשון תכלית, כמו שאומרים למישהו להתחתן או לצאת לעבוד 'מה עם התכל'ס?'. בלשון הקבלה תכלית היא "תכלית שדי" (פסוק באיוב). כל הוא היסוד ושדי הוא גם שם היסוד. היסוד הוא החיבור, איש ואשה ביחד, שהדבר יהיה מחובר. התכל'ס זה לחבר את הכל, "את השמים ואת הארץ" [ראשי התבות של השם הטובאהוה]. איך רואים את זה? כתוב "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". כל האדם זה תכלית האדם.

לענינינו, "כל מצותיך אמונה" זה שהתכלית של כל המצות היא להגיע לאמונה פשוטה, כמו שבפורים התכלית היא להגיע ל"עד דלא ידע", בבחינת "תכלית הידיעה שלא נדע". זה השרש של הרצון העליון ברדל"א.

אמונה סוד א מונה לרמז שמצוה א תמידית מונה עוד קא מצות מאין (רישא דאין).

אמונה זה רישא דלא אתיידע והמצות זה רישא דאריך, רצון. בין שניהם יש עוד ראש – רישא דאין. המילה מונה עולה מאין. כלומר האות א, כל מצוה תמידית אחת, מונה מאין עוד קא מצות. לפי זה, שש מצות תמידיות הן ו פעמים מאין. סך הכל:

ו פעמים אמונה עולה ברית, ועם מצות התפלה באמצע עולה הכל תריג מצות תורתנו הקדושה.

כאמור, מצות התפלה היא אמצע המקום המוקף בשש המצות התמידיות, בברית המצות. לכן דרשו חז"ל "עם לבן גרתי – ותריג מצות שמרתי". ה'אני' משלים את המנין לתריג. מה שמקשר את האדם למקום הקדוש, לקב"ה – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", זה הברית וההתקשרות.

רמז נוסף איך כל המצות כלולות במילה אמונה:

תבת אמונה עצמה כוללת כל תריג מצות התורה על דרך זה [בקבלה, לכל מילה יש פנים ואחור. הפנים של היא המילה עצמה וכל פעם מחסירים אות אחת, ואילו האחור זה שמוסיפים בכל פעם אות אחת עד למילה עצמה]: ה"פנים" ד-אמונה: אמונה מונה ונה נה ה, עולה חי ברבוע כללי, "וחי בהם" [=324]. ה"אחור": א אמ אמו אמונ אמונה [כל האחור של המילה אמונה עולה מקום ועם המילה אמונה עולה:], מקום אמונה, [וכן] עולה רפח, ברור ותקון רפח נצוצין, ועם הכולל – מצות התפלה, אחור דאחור (שלמות ברור רפח ע"י שפלות המלכות דקדושה), עולה טוב ברבוע כללי [=רפט], "מצות ה' ברה מאירת עינים" ב"אור כי טוב".

 כל מצוה היא אור, ואור הוא טוב. במצות יש שתי תכונות: יש חי ויש טוב. בכל מצוה יש בחינה של חי, של חיות – "וחי בהם", ויש בחינה של טוב – "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב".

בחכמת המספר, התכונה הכי חשובה של המספר תריג היא היותו חי ברבוע ו-יז ברבוע. שוב, ה"פנים" של אמונה הם חי ברבוע וה"אחור" של אמונה הם טוב ברבוע ושניהם יחד עולים תריג.

[רבוע הוא שלמות ההתכללות. כמו במספר 9, שהוא התכללות של חסד-גבורה-תפארת: חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, וכך גם בגבורה ובתפארת. בלשון הרש"ש זה נקרא התפרטות. כל קבלת האריז"ל והרש"ש היא בסוד הריבועים, במובן הפנימי, שכולה הולכת על ציר ההתפרטות. בחכמת המספר זו צורת הרבוע. הרמז לכך בפסוק: "ומספר את רובע ישראל", ששלמות המספר הוא ברבוע. על פי פשט, "רובע ישראל" הם הזיווגים של ישראל וגם בחכמת המספר רבוע זה זווג. בכדי שיהיה זווג צריך שתהיה התכללות של מה ד-בן ו-בן ד-מה, שהאיש שבאשה ימצא את האשה שבאיש (יש על זה תורה חשובה של האדמו"ר הזקן בלקוטי תורה). ללא התכללות של הזולת בתוך אדם לא יתכן זווג. לכן כל רבוע היא התכללות שלמה].

מה ההבדל בין חי ובין טוב? חי זה העצם וטוב זה האור, "האור כי טוב". בכל מצוה יש חיים וטוב, כאשר חי זה הפנים וטוב זה האחור.

יש עוד כלל, נוסחה פשוטה בחכמת המספר, שסכום כל שני רבועים סמוכים, כמו אצלנו, היא נקודת המרכז של הרבוע של שניהם. למשל: תריג הוא סכום הרבועים יז ו-חי הסמוכים, ואם נחבר אותם ונעלה אותם ברבוע (לה ברבוע, יהודי ברבוע) נקבל את המספר 1,225, שנקודת האמצע שלו היא שוב תריג. בצורת נוסחה: 2(n2[n1]2)=(2n1)2.

ידוע שעיקר סוד המספר תריג הוא טוב ברבוע וחי ברבוע, נקודת המרכז של יהודי ברבוע

כלומר, בשביל להיות יהודי ברבוע צריך להסתובב סביב הציר של תריג...

ברבוע הזה יש משהו מיוחד. המספר הוא גם רבוע וגם משולש [הנוסחה של משולש היא n(n1)/2. בקבלה זה נקרא מספר קדמי – ואף מופיע במפורש בזהר – בגלל שהוא הסכום של כל המספרים שקדמו לו]. סכום שני משולשים סמוכים נותנים את הרבוע של הגדול מביניהם.

האם יש מספר שהוא גם רבוע וגם משולש? קשור עם סוד נרות חנוכה. בכל יום מוסיפים נר עד שמגיעים לשמונה נרות. בסך כל הימים מדליקים לו נרות, כלומר המשולש של ח והוא גם הרבוע של ו. על זה כתוב, ש-לו הצדיקים הם התכללות של ו הקצוות זה בזה. מה המספר הבא? המספר הבא שמקיים את התופעה הזו הוא המספר 1225, המספר שלנו. אם כן, יש לנו כבר סדרה: 1 ,36 ,1225...

המספר הזה (1225) הוא המשולש של מט. זה קשור עם סוד ספירת העומר, שכל יום מוסיפים עוד יום, מ-1 עד 49. חוץ מזה, יש בו יחוד יותר מאשר המספר 36, שכן הוא מספר אי-זוגי ולכן יש לו גם נקודת מרכז. מהי נקודת המרכז שלו? תריג. כלומר, המספר תריג הוא הראשון שדומה למספר 1 בתכונה הזו – היותו נקודת אמצע של מספר שהוא גם רבוע וגם משולש (תריג עולה גם במספר קטן א). המספר 1 כולל את כל התכונות – הוא רבוע וגם משולש וגם מרכז – רק בהעלם ואת התכונות הללו המספר תריג הוא הראשון שמגלה. האבן עזרא כותב בתחילת ספרו על המספרים, ספר "האחד", שהמספר 1 כולל בתוכו את כל התכונות והתופעות שיכולות להיות בכל המספרים הבאים עד אין סוף. כולם באים לגלות את האין סוף שיש בו בהעלם. יש בו אין סוף תכונות וחידושים וכולם בהעלם. לכן אמונה היא א מונה, שמונה את התכונות מן האחד. כל המספרים זה לגלות את הסגולות שיש במספר 1, המספר המסוגל.

שוב, כל מספר מגלה משהו אחר מן המספר 1 והמספר תריג הוא הראשון שמגלה את התכונה הזו, של רבוע משולש ונקודת מרכז. זה כמו שכל דבר בעולם מגלה פרט אחר על "ה' אחד" – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". כל מה שה' בורא בעולם זה נקרא שהוא מונה אותו – "מונה מספר לכוכבים" – וכל זה לכבודו ולגלוי אין סופיותו.

(שהוא מ-א עד מט [מט בעצמו הוא רבוע של ט], כאשר שער ה-נ הוא סוד העבודה של "בכל דרכך דעהו" – "הוי' בדד ינחנו" וד"ל).

שני הפעמים בשנה שרואים בהם במוחש התקדמות מיום ליום, "עליה בקדש", הם חנוכה וספירת העומר. הרבי שליט"א תמיד מדבר על זה בשיחות שלו, שיהודי צריך תמיד להתקדם.

לגבי ספירת העומר, יש שאלה בהלכה למה מברכים בכל יום ברכה הרי הכל זו מצוה אחת? על קיום מצוה אחת מברכים 49 ברכות, וזה חידוש גדול. בחנוכה בכל יום מקיימים מצוה מחדש, כמו קריאת שמע, ואילו בספירת העומר כל הימים הם מצוה אחת (ומי ששכח יום אחד יש דעות שלא יצא ידי חובת המצוה) ובכל זאת מברכים בכל יום (יותר מזה, אם תשכח לספור יום אחד יוצא שברכת עד היום ברכה לבטלה, ובכל זאת לא רואים שחוששים לכך). איך יתכן? הרבי מסביר, שאם כל הימים היו במישור אחד אז השאלה היתה מוצדקת, אבל הברכה היא על העליה, על ההתקדמות. בכל יום נוסף עוד יום. על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" מפורש בזהר שבכל יום הוא נכנס למדרגה אחרת, חדשה. כל יום בספירת העומר הוא לבוש חדש, ספירה חדשה. הרש"ש מסביר שכל יום מלביש את העבודה של היום הקודם, ועל ידי זה העבודה של יום האתמול עולה במדרגה אחת.

 

 

זה נוגע לענין אחר, חשוב, לכל מי שעוסק בנושאי נפש ופסיכולוגיה וכו'. כל יום מעלה את כל הימים של העבר איתו.

היום מקובל בעולם שאם רוצים לעזור לאדם עם בעיות נפשיות אז צריך לחקור את העבר שלו, הילדות, הבעיות, הקומפלקסים וכו' וכו' מההתחלה ועד הסוף.

מעבר צד בקלטת

....הוא מעלה את העבר באופן ממילא. זה תשובה ומצות. שוב, גם אצלנו יש כזה ענין לדעת את העבר הקרוב והרחוק, כמו גלגולים, אבל זה לא העיקר. זה שולי וטפל לחלוטין. העיקר בתקון הנפש הוא שההווה פועל על העבר. כל יום אני מתלבש בלבוש חדש והלבוש של היום מעלה את הלבוש של אתמול, ושל אתמול מעלה את של שלשום, עד אין סוף. הכל – הצרות והמשברים – נתקן על ידי תורה ומצות באופן ממילא.

אצל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים – מה שקוראים אנליזה – זה העיקר. היום כבר לא יודעים גם איך לעשות את זה. בשביל לעשות את זה צריך להיות צדיק, אז מה שנשאר זה רק לתת כדורים ולהשחית את הבן אדם. אבל פעם, מי שמכיר את ההיסטוריה של הפסיכולוגיה, הראשונים התעסקו רק עם אנליזה, כמו פרויד, בהצלחה רבה. הם גילו הרבה דברים אבל זה לא עזר שום דבר. הם מאד הצליחו אבל לא ריפאו אף אחד. להיפך, רק הזיקו יותר. לכן בדורות האחרונים, עכשיו, כבר לא יודעים איך לעשות את זה. חילוני לא יכול, צריך מישהו צדיק בשביל להיכנס אל סבכי הנפש, צדיק שיודע את שרשי הבעיה.

אצל צדיק יש דברים כאלה, כמו הבעש"ט שהיה שואל 'ואס גידענקסטו' [מה אתה זוכר?] ומעור בזה את הזכרון הכי ראשון של האדם, אבל ברגע שהיה מעורר את הזיכרון היה מיד ממתיק אותו. כמו שר' נחמן כותב לגבי תוכחה, שמותר לגלות לכלוך רק אם יש לך כל 'על המקום' להמתיק אותו. אז זה טוב, אבל אם אתה רק מגלה ולא יכול לעשות עם זה שום דבר אז אתה רק מזיק. במצב כזה עדיף לעזוב את זה ולתקן את הבעיה בדרך ממילא.

שוב, לפעמים לצדיק יש כח שבאמצעותו הוא כן יכול לגלות דברים כאלה, שהאור שלו כל כך בהיר וגדול שהגלוי שלו מיד מתקן וממתיק את הבעיה. אז זה טוב. כאשר צדיק מגלה איזה בלבלול אצל האדם הוא ישאיר אותו עם דיכאון או יאוש. הוא יגלה על מנת להאיר את הנפש ולתן אותה וזה נגמר. מעשהו אחר היה רק משאיר אותו עם דמיון, עם בלבול ראש ויאוש.

 

שאלה: אפשר לומר שעבודה של קריאת שמע שעל המיטה היא אותה עבודה של העלאת העבר?

תשובה: ראשית, כתוב שזה רק לעיתים מזומנות. שנית, עיקר העבודה היא שבירת הישות. כל חשבון הנפש נקרא 'בטוש' ואז השאלה היא לשם מה הוא עושה את זה. אם בשביל לחזור בתשובה זה טוב, להרגיש כמה הוא רחוק מן ה'. אם אתה מסוגל להרגיש מתוך הדברים הללו התמרמרות על הריחוק מה' זה קודם כל משפיל אותך, את הישות והגאוה שלך. זה כבר פעולה טובה.

על פי חסידות, לדעת את העבר זה לא מה שמענין. מה שמענין אותי זה לשבור את הישות שלי בהווה. במוסר יש שני מושגים: חרטה על העבר וקבלה לעתיד. בחסידות מבואר ששניהם זה רק בהווה: חרטה היא לחרוט בנפש, על לוח הלב, את העבר. זה נקרא שפלות – "וחטאתי לנגדי תמיד". קבלה לעתיד זה להרגיש רחמי שמים בגלל שאני לא מסוגל לקום בלעדי הסיוע מלמעלה, סייעתא דשמיא. קבלה זה לקבל עזרה, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

כל המושג הזה של עבר ועתיד אלו שתי תודעות בהווה: תודעת השפלות ותודעת הרחמים. זה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזה יסוד היסודות של כל עבודת החסידות, שצריך להיות "כל ימיו בתשובה". תשובה היא חרטה וקבלה. להחליט להיות מקושר לה', שכל רגע שופע ממנו כח להקים אותי שלא אפול, ואם חס וחלילה אנתק ממנו שניה אחת אני מיד נופל. הקבלה היא ההחלטה להיות מקושר לה' על מנת לקבל ממנו את הרחמים האין-סופיים ששופעים ממנו. אני מאמין בה', שיותר מאשר אני רוצה לשוב אליו הוא רוצה שאשוב אליו – "שובו בנים שובבים". אני רק צריך להיות מקבל טוב, והשאר "יותר ממה שעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". זה תפארת. חרטה על העבר זו ההרגשה 'מי אני' – לחרוט על הנפש את השפלות שלי. אני נופל בכל רגע וה' בכל רגע סומך אותי. זה יחוד קוב"ה ושכינתיה: יחוד תפארת ומלכות, יחוד רחמים ושפלות. זה עיקר תכלית חשבון הנפש.

אבל, בשביל להתמרמר באמת על חטאים כתוב בתניא שצריך לכך "עת רצון". למה? צריך להקדים לכך התבוננות בגדולת ה' שניצב עליו. רק אז אפשר להתבונן על חטאים. אם יש צדיק שמגלה את העוונות אז הוא ממתיק את זה ממילא, אבל אם זה באדם עצמו אז באותה מדה צריך התבוננות בגדולת ה'. בלי זה החטאים רק יעשו לו עוד יותר רע. זה נקרא מרירות אמיתית. אצל ר' נחמן יש תורה גדולה על התוודות לפני צדיק. זה עת רצון שאתה באמת תרגיש משהו. אם זה לא יהיה לפני צדיק זה יכול להכניס אותך לדיכאון כי אתה באמת לא יודע מה זה החטא. החטא הוא דמיון ומה שאתה חושבה עליו זה עוד דמיון. אצל צדיק החטא מקבל, מצד אחד, ממדים הרבה יותר גדולים, אבל הם ממדים אמיתיים ואז המרירות היא עד העצם, עד הנקודה הכי פנימית, ואז הפנים של הצדיק ממתיקים אותה 'על המקום'. למרירות אמיתית אפשר להגיע רק אם אתה עומד נוכח פני האמת, נוכח הצדיק-אמת, וללא זה כל מה שתגלה יהיה דמיון בתוך דמיון. מרירות אמיתית מביאה אותך עד התהום, עד שהיא שוברת אותך לגמרי, ובאותו הרגע עצמו האור ממתיק אותו. זה נקרא "ואציע שאול – הנך", שבאותו הרגע העצמות מתגלה וממתיקה את המרירות שלך לגמרי. לכן באותו הפרק שאומרים "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה" אומרים אחר כך "תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דכית", כמו שמבואר בתניא (פרק כו). מרירות שלא מביאה לשמחה אחריה זה סימן שהכל היה תחת שלטון הדמיון.

לכן את כל הגישה לחטאים ולהסתכלות בהם, צריך להסביר טוב על פי חסידות קודם לכן. כמו שאמרנו, כל הפסיכולוגים הגדולים (כמו פרויד והשאר, שלא צריך יותר מדאי להיכנס לזה) עשו את זה על עשרות הפציינטים שלהם ולא עזרו לאף אחד. הם נשארו בשאול תחתית.

השכל האנושי אוהב לנתח ולגלות דברים, וזה כח שמצד עצמו יכול להיות חיובי [דניאל שליט אוהב לדבר על הנושא הזה] אבל אם אין לו כיוון הוא יכול לגמרי לסטות מן הדרך ולהרוס את העולם. לרסן טוב את הניתוח זה יכול להפיק תועלת – "רוב תבואות בכח שור". אבל אם נותנים לו את השלטון, את ההגה, בידו – אוי ואבוי מה שיכול לקרות.

 

שאלה: ללכת ולהתייעץ עם חבר, לא עם צדיק, זה גם יכול להביא תועלת תוך כדי תפלה לה'?

תשובה: מה שאתה אומר כעת זה מיסודות דרכי החסידות, דרכי הבעש"ט. ב'צעטיל קטן' של ר' אלימלך מליזנסק כתוב בסוף שצריך שלכל אחד יהיה חבר שלפניו הוא יכול לפרש את שיחתו ולספר לו על כל הדברים הכי גרועים שלו, כמו מחשבות כפירה או ניאוף וכד', שאדם הכי מתבייש מהם. הוא כותב על העצה הזו: "והיא סגולה נפלאה". זה מיסודות החסידות.

מאיפה זה בא? מתורה – "דאגה בלב איש יָשְׁחֶנָה". חז"ל מפרשים את הפשט [ישחנה – ישפילנה] או מלשון "יסיחנה מדעתו" או מלשון "יְשִׂיחנה לאחרים". שלשת הפרושים הם דוגמה מצוינת בתורה של חש-מח-מל. להסיח מן הדעת זה הבדלה, זה להיבדל מן הדאגה, ואילו להשיח לאחרים אותה זו כבר המתקה. המשך הפסוק הוא "ודבר טוב ישמחנה", וזה כבר המתקה גמורה.

אצל הרבי שליט"א, ואצל כל הרביים וכנראה זו הנהגה קדומה המסורה מן הבעש"ט, אם יש לך שאלה נחוצה מאד כמו פקוח נפש ואין לך אפשרות לשאול את הרבי באותו הרגע אז מקובל ומסור שלוקחים שלשה חסידים ועושים אותם כמו רבי. מה שהם אומרים זו התשובה. זה לא בין דין רגיל, זה בית דין של חסידים.

דבר נוסף, שחסידים מתוועדים ביחד מקובל מהצמח צדק שמה שאפשר לפעול מתוך אהבה ודבוק חברים אפילו מליץ היושר הגדול ביותר – המלאך מיכאל – לא יכול לפעול. זה מוסמך ומקובל. כשאחד מברך את השני, מרים את הכוס ומברך אותו ב"לחיים", זה יכול להביא אור ושפע יותר מן המלאך מיכאל, מליץ היושר הגדול ביותר מאז בריאת העולם. פתגם חשוב בין חסידים אומר שכאשר שני יהודים יושבים ומתוועדים בעניני יראת שמים [יש תורה ארוכה בלקוטי מוהר"ן על זה (ח"ב ז)] אז יש "שני יצר טוב על יצר רע אחד". רע הוא מלשון רעוע ולכן יצר רע זה דבר שלא מתחבר.

זו העצה הראשונה לכל חולי הנפש, עצה שיכולה לפתור את רובן של הבעיות, שיש חבר אמת שמקשיב לכל הבעיות. זה פותר 99% מכל הבעיות, אפילו מי שכבר מאושפז בבתי רפואה.

 

לכל דבר יש מקור בתורה. רוב הבעיות של דמיונות, של אנשים שאומרים שיש להם איזה 'ג'וק בראש', מאיפה זה בא. השרש בתורה לכל הנושא הזה נמצא במסכת נדרים וחשוב וכדאי שכל אחד יהיה בקי בה. זו המסכת שהכי קשורה עם הנפש של האדם. למה? מה מביא את האדם לנדור נדר? בעיה נפשית. כל הנדרים זה שהאדם עצמו עושה פעולה כדי להתחזק או לפרוש ממשהו. הנדר הזה יכול להיות אמיתי ויכול להיות גם דמיוני. הנדר אמנם חל, אבל הסיבה שמביאה אותו לנדור את הנדר היא בדרך כלל אצל רוב האנשים דמיון. לכן צריך להתרחק מנדרים. רק צדיק – שבלשון ר' נחמן – שבירר ותקן את כח המדמה שלו שייך בנדרים [אגב, ר' נחמן עצמו היה נודר נדרים, למרות שכתוב שבזמן הזה כתוב שלא לנדור. זו היתה הסיבה שהאדמו"ר הזקן לא צידד איתו במחלוקת עליו. עקרונית הוא היה איתו אלא שלא רצה לומר זאת בגלוי בגלל הדברים התמוהים שנהג (ר' נחמן עצמו אמר שזו הנהגה בשבילו בלבד, ובכל זאת), שאחד מהם היה ענין הנדרים והיה נודר]. כח המדמה הוא ענין הנדרים בקדושה ואחד שלא תקן אותו הנדרים שלו באים מתוקף כח המדמה הפרוע. אחת הדוגמאות לכך בשולחן ערוך היא על איש שכועס על אשתו על כך שחושד שהכתה את בנו ונודר שלא תהנה ממנו לעולם ואחר כך הוא מגלה שלא היה ולא נברא. זה מה שנקרא באנגלית fixation (קיבעון), שכח המדמה לכד אותו ועכשיו הוא לא יכול לצאת ממנו. זה, ברוחניות, בחינת נדר.

מהי הרפואה? מי שנודר נדר צריך לבוא לחכם שיתיר לו את הנדר. חכם זה יותר מבעל, שרק מפר את הנדר מכאן ולהבא. החכם שמתיר הוא מתיר למפרע. הוא פותר את כל הבעיה הנפשי. באים לחכם והוא פותח פתח חרטה – הוא מגלה את השפלות – ועל ידי זה הוא יכול להתיר את הנדר למפרע, לפתור את כל בעית הקיבעון, להוציא לו את ה'גוק' שיש לו בראש. זה הפסיכולוג האמיתי. הוא מדבר ומדבר איתו עד שהוא מוצא את הפתח, שאם היית יודע בשעת הנדר שכך וכך, האם היית נודר? זה המקור בתורה לפסיכולוג, לאחד שעושה שיחה כדי לפתור את הבעיה הנפשית.

החכם שמוצא את הפתח הולך איתו, הולך לקראתו. הוא לא אומר לו שהוא 'שוואנץ'. הוא מסובב את הענין עוד ועוד עד שמוצא את הפתח. מה זה הפתח? הוא מוצא שהאדם עצמו מסכים לצאת מן הדמיון שלו. נקודה שבה אינו רשע. אצל כל אחד יש איזו נקודה שבה אינו משוגע, כמו בנקודות הטובות בתורה רפב [בתורה א בלקוטי מוהר"ן אומר ר' נחמן שמשוגע הוא כמו רשע – "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות"]. ברגע שהוא מוצא את הנקודה הזו הוא נתפס עליה חזק ומגלה לאדם בזה הוא פותח את כל הנדר ומחסל את כל הדמיון. שזה לא היה ולא נברא. זה סוד התרת נדרים [בהשגחה פרטית, הפרוש העיקרי על מסכת נדרים הוא פרוש הר"ן – כמו שר' נחמן, שעיקר ענינו הוא תקון כח המדמה, שנקרא מוהר"ן – והוא מבריק במיוחד במסכת נדרים יותר מבכל הש"ס].

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com