חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק יב הדפסה דוא

פרק יב

במעגל השנה


בְּסֵפֶר "חַנָּה אֲרִיאֵל" (לָרַב הַצַּדִּיק רי"א מֵהוֹמִיל זַצַ"ל) פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית ד"ה "וְכָל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה" מְבֹאָר שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת [של יחוד]: "אָחוֹר בְּאָחוֹר", "פָּנִים בְּפָנִים", "זִוּוּג", [והוא כותב בפרוש שהם] כְּנֶגֶד "הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, הִתְלַבְּשׁוּת, הַשְׁרָאָה", [מה קורה אחר כך?] וְעַד סוֹד הַלֵּידָה מַמָּשׁ (וּבָהּ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת: "יְנִיקָה", "גַּדְלוּת")

בפרק ט הסברנו שהמושגים "עבור, יניקה, מוחין" הם כנגד "השתלשלות, התלבשות, השראה", אבל כאן יש מערכים ערכים חדשה, על פיה "השתלשלות, התלבשות, השראה" אלו שלבים שבאים עוד קודם הלידה. כלומר, ביחס אל ההורים אלו מדרגות יותר גבוהות, בעוד המערכת הקודמת היתה כולה רק התוצאה שלהן. בעצם, המערכת הקודמת מתיחסת אל שלבי ההתפתחות מצד העובר, ואילו המערכת הנוכחית מתיחסת אל התהליך מצד ההורים. ביחס לעובר עצמו שלב ה'עבור' הוא האות ה תתאה שלו, שלב ה'יניקה' הוא האות ו שבו ושלב תחלת כניסת המוחין הוא האות ה עילאה שבו. לעומת זאת, לגבי ההורים האות ה תתאה היא קשר של 'אחור באחור' ביניהם, האות ו היא כאשר הוא קשר של 'פנים בפנים', האות ה עילאה היא ה'זווג' ביניהם. על פי זה, הילד שנולד הוא במדרגה עוד יותר גבוהה.

מה עושה הילד?

שֶׁמַּמְשִׁיךְ אֶת הַגִּלּוּי, שֶׁעַל יְדֵי הַזִּוּוּג לְמַעְלָה, לְמַטָּה מַמָּשׁ, עַד כְּדֵי הִתְעַצְּמוּת הָאֱלֹהוּת בַּנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּפִים (סוֹד "וּמִתְיַחֲדִים כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּאֶחָד וְעוֹלִים" וְדַ"ל), עַיֵּין שָׁם.

מהות המדרגה הרביעית, פרצוף אבא, היא להגיע עד לעצמות ההשראה ולהמשיך משם שפע למטה על מנת שגם העולמות יעלו, בבחינת "לאשתאבא בגופא דמלכא"[1]. כמו שכבר הוסבר, שלב זה הוא סוד דברי הבעש"ט "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים".

התפתחות הילד והתפתחות ההורים

נסביר יותר. הילד ביחס להורים ממחיש להם את הזווג שלהם. ההשראה שיש בזווג שלהם היא אור רוחני ואילו הילד הוא ההמחשה שלו. ישנה מחלוקת בין הפשטנים בפרוש הפסוק "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[2]. הרבה מהם[3] מסבירים שהכוונה היא אל הזווג, אבל רש"י מפרש [על פי חז"ל[4]] שכוונת המילים "בשר אחד" היא אל הולד. זו לא ההתפתחות של הילד מצד עצמו אלא מה שהילד עושה להורים. הזווג שלהם היה רק גלוי של אור אין סוף, ואילו העצם שממשיך את אותו הגלוי כלפי מטה ממש הוא הילד.

גם הילד עצמו עובר שלבים שונים. יש את שלב ה'יניקה' שלו ויש את שלבי ה'גדלות' שלו. לגבי ההורים, ה'יניקה' שלו היא כנגד האות י של שם הוי' ואילו ה'גדלות' שלו היא כנגד הקוץ שעל גביו. לפי זה, גדלות ב' שבילד [שבאה לו מצד אבא] היא כמו הסוד שמובא בכתבי האריז"ל: "פנימיות אבא – פנימיות עתיק"[5]. מצד הילד עצמו מהווה כניסת 'מוחין דאבא' את גלוי האות י שבשם, ואילו לגבי ההורים היא מגלה את פנימיות הכתר.

נפרט יותר: אצל ההורים מהווה לידת הילד את מדרגת האבא שלהם. זו ההתעצמות של הזווג שקדם לה, הממשיכה את הילד למטה. על כך נאמר "ה' בחכמה יסד ארץ"[6]. לגבי הילד מתחילה הלידה רק את שלב ה'יניקה' שלו, אבל כאשר הוא מגיע לשלב של גדלות א' [שבאה לו מצד אמא] – זו כבר עליה אל הכתר לגבי ההורים. ליתר דיוק: זו כבר עליה אל חיצוניות הכתר, אל פרצוף אריך. כאשר הילד מגיע לשלב של גדלות ב' [שבאה לו מצד אבא] – זו כבר עליה אל פנימיות הכתר, אל פרצוף עתיק. יותר מזה: אל פנימיות עתיק, אל ג"ר דעתיק (ז"ת דעתיק מתלבשים בתוך אריך, אבל ג"ר שבו הם כבר רדל"א[7]).

alt

יוצא מכאן, שהשלב שבגדר פנימיות אבא אצל הבן מוגדר אצל ההורים כפנימיות עתיק. כלומר, מה שלגבי עצמך הוא 'פנימיות אבא' הוא בעצם פנימיות המדרגה שהולידה אותך – 'פנימיות עתיק'.

שלבי הזווג

ממשיך ר' אייזיק באותו המאמר את הרעיון ביחס ללוח השנה והחגים שלנו:

וְעוֹד מְבֹאָר שָׁם שֶׁבְּחִינַת "אָחוֹר בְּאָחוֹר" הוּא סוֹד אֲמִירַת "הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ" בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. בְּחִינַת "פָּנִים בְּפָנִים" הוּא סוֹד אֲמִירַת "הָאֵל הַקָּדוֹשׁ" מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים.

זהו אחד הטעמים שהבעש"ט קרא ליום הזה – מחרת יום הכיפורים – 'גָּאטְ'ס נֶעמֶען' [יום השם][8]. יש בו עילוי. על פי פשט זו ירידה לאחר היום הקדוש, אבל דוקא על פי חסידות יש בו עילוי[9]. על פי הקבלה[10] מתחילים באותו היום הפרצופים של ז"א ומלכות לחזור למצב של 'פנים בפנים'. בכל עשרת ימי תשובה הם היו במצב של 'אחור באחור' והחזרה אל מצב של 'פנים בפנים' נעשית במשך ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות. לכן מדרגת 'פנים בפנים' שייכת אל האות ו שבשם. על אף שהמלכות היא זו שחוזרת בהם אל מצב של 'פנים בפנים', בכל זאת מה שמתגלה מאותה החזרה שלה הם החסדים של ז"א – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[11]. השם של החסד הוא השם אל ולכן באותם הימים חוזרים לומר בנוסח התפלה "האל הקדוש".

להבהרת התמונה נחזור בקצרה על המהלך העיקרי של אותם הימים, על פי כתבי האריז"ל, מהלך שכולו מכוון כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה[12]. עשרת ימי תשובה הם ימים של אחור באחור, שתוך כדי אותם הימים הללו מתרחש סוד 'הנסירה'. אחר כך, ארבעת הימים שבין יום הכפורים לחג הסוכות הם ימי החזרת פנים בפנים לאחר שהנסירה בין מלכות ובין ז"א הסתימה. בתפלת נעילה של יום הכיפורים עולה המלכות עד לכתר ומקבלת ה גבורות בשרש הכי עליון, ואז היא מוכנה לזווג. ברגע שהיא מוכנה לזווג, שבלשון הקבלה נקרא מצב זה בשם 'בנין המלכות', לוקח עוד ארבעה ימים כדי לחזור אל מצב של 'פנים בפנים'. בימי חג הסוכות יש התגלות של ענני הכבוד[13], שהם של גלוי בחינת "וימינו תחבקני"[14], והם באים לאחר הימים הנוראים – ימים של גבורות – בהם הגלוי הוא של בחינת "שמאלו תחת לראשי". כל ששת ימי חג הסוכות הראשונים הם בחינת חיבוק. אחר כך בהושענא רבה יש מנהג חבוט הערבות הדומות לשפתיים, שבא להמתיק את ה הגבורות, והוא סוד הנשיקין. בסוף, בשמיני עצרת, זה הזווג עצמו בתפלת הגשם. לפי זה, מתי מתרחשת הלידה? בקריעת ים סוף, ואילו ההגעה אל הגדלות היא במתן תורה.

על פי ההתבוננות שלנו כאן, בחודש תשרי מתגלות מתוך שם הוי' האותיות הוה שבשם – 'אחור באחור', 'פנים בפנים' וה'זווג'. האות י, שכנגד העצמות, מתגלה רק בשביעי של פסח ואילו קוצו של י מתגלה רק בחג השבועות במתן תורה.

באמת, כל המהלך הזה של חגי השנה בנוי על פי הסדר של ההורים. הסדר של ההורים מתחיל מחודש תשרי, ממצב של 'אחור באחור' והלאה. לעומת זאת, הסדר של הילד עצמו, על פי התודעה שלו, מתחיל מחודש ניסן. בניסן הוא נולד. "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה"[15].

השלבים במעגל השנה

[אגב, זו דרך מעניינת להבין את ההבדל בין מעגל השנה שמתחיל מחודש תשרי לבין מעגל השנה שמתחיל מחודש ניסן. ר' חיים ויטאל כותב[16] שקיבל מן האריז"ל, שאחד מהם הוא בפנימיות ואחד מהם הוא בחיצוניות והוא לא קיבל מה שייך אל מה. בכל זאת, הדבר הפשוט והכי מתקבל על הדעת הוא, שבניסן ההנהגה היא הנהגה ניסית ואילו תשרי היא הנהגת הטבע. בלשון המגיד מקוז'ניץ[17] נקראת ההנהגה הטבעית "האופן בתוך האופן"[18]. יש עדיין הרבה מה לומר בזה, אבל בכתבי האריז"ל זה ברור שההבדל הוא בין תודעת ההורים לבין תודעת הילד-העובר.

מי הם ההורים בהתחלה ומיהו הילד בהתחלה? ההורים בהתחלה הם קוב"ה ושכינתיה – זו"ן דאצילות – ואילו הילדים הם נשמות ישראל. מצדו של ה' מתחילה השנה מחודש תשרי ואילו מצד הילדים, עם ישראל, היא מתחילה מניסן. אפשר לדייק בפסוק: "החודש הזה לכם ראש חודשים" – 'לכם' ולא לי. לקב"ה יש ראש חדשים אחר, בחודש תשרי. זו ההכתרה של ה' למלך, "והיה ה' למלך על כל הארץ"[19]. לכן לגבי ראש השנה כתוב "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה"[20], שכן אצל ה' ראש השנה הוא חודש תשרי [רשית הן אותיות תשרי, וזו הפעם היחידה בתורה שכתובה המילה 'ראשית' בכתיב חסר]. חז"ל דורשים את הפסוק: "כל שנה שֶׁרָשָׁה בתחלתה מתעשרת בסופה"[21], ומכאן רואים שתחילת השנה לגבי האדם הוא יום של דין. גם השופר שתוקעים בו הוא צר בתחילתו ורחב בסופו – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"[22]. לגבינו, זה לא מראה על מזל טוב להתחיל את השנה כך. בתחלת שנה צריך סימן ברכה (ולכן נוהגים לעשות סימנים[23]) ולכאורה אלו אינם סימנים טובים [כמובן, אליבא דאמת מצד הקב"ה, היא טובה כבר מתחילתה]. כל זה מהווה סימן לכך שראש השנה אצלנו מתחיל ביום אחר.

יוצא לנו שתשרי הוא זמן הזווג של ההורים, של קוב"ה ושכינתיה, ואילו ניסן זו הלידה שלנו הילדים. בכל זאת, וכפי שהזכרנו, קשה מאד לומר מהי הפנימיות ומהי החיצוניות, מהי המחשבה ומהו המעשה. יתכן לומר כאן גם את ההגיון ההפוך, שהזווג בין קוב"ה ושכינתיה הוא החצוני, שכן הוא זווג רק ביחס אל העולמות החיצוניים בעוד לידת הנשמות היא לידת פנימיותן. לכן אצל הנשמות ההנהגה המובחרת היא ההנהגה הנסית, בעוד שה' 'מסתדר' גם עם הטבע. ה' אוהב את הטבע ואף מעדיף את הנהגתו. ה', בלעדנו, מתייחס רק אל חיצוניות העולמות ואילו אנו ההמחשה וההתעצמות של ה' בעצמו. כפי שהבן הוא המחשה והתעצמות של זווג ההורים כך גם אנו ההמחשה וההתעצמות של זווג קוב"ה ושכינתיה. זו "דירה בתחתונים"[24] – שלמות הכוונה בבריאת העולמות בגלוי העצמות ממש. לכן זה לא כל כך פשוט כאן מהי החיצוניות ומהי הפנימיות.

לפי זה אפשר להבין את דברי חז"ל על הפסוק "'ולקחתם לכם ביום הראשון'[25] – ראשון לחשבון עוונות"[26]. למה דוקא ביום הראשון של חג הסוכות, שהוא במדרגה יותר גבוהה מן הימים שקדמו לו, מתחילים לחשב את העוונות? למה כל מה שהיה לפני כן לא נחשב לעוון? היום הראשון של חג הסוכות הוא היום הראשון שבו קיים יחס מעשי בין שני הפרצופים. עוון בא רק כאשר אתה מתייחס אל הזולת. או שאתה מתיחס אליו יפה או שלא, וגם אם כן – הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[27]. אתה רוצה לחבק כמו שצריך ופתאום יוצאת לך סטירה או תגובה אחרת לא כמו שרצית. עוון מתחיל עם התחלת יחס מעשי, בעוד שלפני החיבוק היו השלבים רק שלבי הכנה.

לפי זה, מהות כל הקיץ היא חיפוש אחר שידוך. אחרי שלב הגדלות בעת מתן תורה הגיע הזמן לחפש שידוך. כנראה שהחתונה היא באלול – אלול הוא מזל בתולה – והתהליך שלקראת הזווג השלם מתחיל בחודש תשרי שאחריו. זהו המעגל מן התורה, מדאורייתא. תשעה באב הוא כבר מדרבנן, והוא רק "מפני חטאנו"[28]. זה קורה בתקופה בה אין זווג. זהו זמן שעלול לפגם הברית].

לידה וגדלות – קריעת ים סוף ומתן תורה

נחזור אל הענין. התודעה הראשונית אצל הילד, תודעת העיבור, היא כבר השיא וההתעצמות של זווג ההורים. יש הרבה מאמרים של ר' הלל, בהם מוסבר ענין מסירות הנפש שיש להורים על ילדים, גם על פי טבע [גם הרבי הקודם כותב על כך באריכות. הוא מתלונן על כך שהגלות פועלת לרעה על ההורים, שלא מוסרים את הנפש על הרוחניות של הילד באותה המדה בה הם מוסרים את הנפש על הגשמיות שלו. זהו מצב של גלות. אם יש מוחין של גאולה מסירות הנפש היא מעל הכל]. במעגל השנה זה קורה בקריעת ים סוף. בכתבי האריז"ל מבואר[29], שקריעת ים סוף חלה בשביעי של פסח, ביום הששי לספירה, שכן על פי הכוונות זהו היום שבו מתחילים להאיר בפעם הראשונה 'מוחין דאבא'. לכן קריעת ים סוף היא כנגד החכמה, כנגד האות י שבשם.

בְּחִינַת "זִוּוּג" הוּא בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת בִּתְפִלַּת הַגֶּשֶׁם. בְּחִינַת "לֵידָה" בִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח – סוֹד קְרִיעַת יָם סוּף. הַ"יְּנִיקָה" נִמְצֵאת בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי הַסְּפִירָה, וּשְׁלֵמוּת הַ"גַּדְלוּת" – הִתְעַצְּמוּת הָאֱלֹהוּת בַּנְּשָׁמוֹת מַמָּשׁ – [מה הכוונה לקבל 'עצמות' ממש? לא שיש גלוי אור, ואפילו לא של אור מקיף. זו שלמות הגדלות של] "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו" [שקדושת העצמות שנמשכת בפנימיות בתוך הנשמות] – שֶׁהַנְּשָׁמוֹת בְּכֹחַ עַצְמָן יַעֲשׂוּ אֶת הַיִּחוּד וְהַזִּוּוּג לְמַעְלָה וְכוּ' [מתי קבלנו את 'מצותיו'?] הוּא בִּזְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת (סוֹד "כֶּתֶר תּוֹרָה").

בחג השבועות מקבלים "כתר תורה". מקבלים את הכח שאנחנו נפעל זווג למעלה, וממילא נמשיך עוד נשמות, וחוזר חלילה. זו גדלות. גדלות היא שלב בו האדם בעצמו נעשה הורה, כמו ההורים שלו. זה נקרא "קדשנו במצותיו". 'מצותיו' הן הזווג שלו – מצוה היא מלשון צותא וחבור – והוא קידש אותנו בכך שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו את 'מצותיו'. זו הגדלות שיש בקבלת התורה.

נִמְצָא לְפִי זֶה שֶׁסּוֹד שֵׁם הוי' ב"ה הוּא עַל דֶּרֶךְ זֶה:

קוּצוֹ שֶׁל י      שְׁלֵמוּת הַגַּדְלוּת בְּמַתַּן תּוֹרָה

      י       לֵידַת הַנְּשָׁמוֹת בִּקְרִיעַת יָם סוּף

      ה      זִוּוּג בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת

      ו       "פָּנִים בְּפָנִים" מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים

      ה      "אָחוֹר בְּאָחוֹר" בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה

'בחירת לבו' בקדושה

נוסיף עוד נקודה. איפה נמצא במערכת הזו היום "הראשון לחשבון עוונות"? על פי הרצף הוא אמור להיכנס בין האות ו שבשם לבין האות ה עילאה שבו. מה יש ביניהן? ספירת הדעת, סוד "עץ הדעת טוב ורע"[30]. לכן לוקחים ביום הזה פרי עץ הדר לתקן אותו [יש דעה על פיה "עץ הדעת אתרוג היה"[31]]. ר' צדוק מלובלין מסביר[32], שחג הסוכות מתקן את חטא עץ הדעת. בדעת נמצא סוד הבחירה החופשית. אם לא הגעת לכדי דעת אינך בעל בחירה ואתה אינך אחראי על מעשיך. כל התשובה של עשרת ימי תשובה היא עדיין בגדר של למטה מן הדעת. רק "ביום הראשון" אתה מתחיל להתיחס.

דברנו הרבה פעמים על כך שיש שני מיני שידוכים: 'עם בחירת לבו' אצל החילונים ו'עם בת גלו' אצל החרדים[33]. בת גילו היא בת מזלו, היא מן השרש המשותף להם [באידיש: ה'בֶּעשֶׁערְט']. זהו זווג של אמונה: אמונה שיש מזל ואמונה שהאדם אכן מצא את בת מזלו. בלשון חז"ל[34] נקרא שידוך כזה "מצא". יש שני מיני שידוכים[35]: יש שידוך של "מצא", עליו נאמר הפסוק "מצא אשה מצא טוב"[36], ויש שידוך של "מוצא", עליו נאמר הפסוק "מוצא אני מר ממות את האשה"[37]. 'מצא' הוא שידוך בו מתחתנים תוך כדי רצון – על כל פנים – להזדהות עם שרש הנשמה של בת הזוג, אבל 'מוצא' היא בחירת הלב בהווה, על פי התאוה, והיא כבר "מר ממות".

לפי כל זה, שידוך של 'בחירת לבו' אינו השידוך הרצוי. בכל זאת, יש משהו עצמי בבחירה יותר מכל דבר. הוא נוגע עד העצמות. לכן ודאי שצריכה לבוא לידי בטוי גם בחירת הלב. בחירת הלב היא עצמה הסימן לכך, שבעל-מודע אתה מכיר שזוהי ה'בעשערט' שלך, שזו 'בת גילך'.

לעניננו, לפני שיש עמידה במצב של 'פנים בפנים' לא שייך שידוך של 'בחירת לבו'. 'בת גילו' מתחיל מן הרגע הראשון, מן היום הראשון של ראש השנה. האמת של 'בת גילו' כבר קיימת מאז ומעולם. יש לו כבר 'בת גיל', אבל 'בחירת לבו' מתחילה רק ביום הראשון של חג הסוכות, בו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. אם הוא לא רואה אותה הוא לא יכול לבחור בה[38]. ברגע שיש התגלות של 'בחירת ליבו' הוא כבר עלול להיות קצת 'חילוני', ואז זה קצת מסוכן. כאמור, זוהי הסיבה לכך שזהו היום "הראשון לחשבון עוונות". אז מתחילה הבחירה בין התיחסות על פי דעת תורה או לחלילה להיפך.

עיקר הבחירה היא לדעת לבחור את בת הזוג, והיא מתחיל עם הראיה. כעת נבין יותר בעומק מה שהתחלנו להסביר קודם, שאדם רוצה להתיחס לזולת בצורה טובה ומשום-מה זה יוצא לו אחרת. הסיבה שזה קורה לו היא בגלל שעדיין מעורבות אצלו שתי בחירות ביחס אל האהוב שלו. מעורב באותו חיבוק לא מוצלח שלו גם חלק של 'בחירת ליבו' שבא מצד החילוניות. אם ממד ה'בחירת ליבו' שלו היה בא כולו מתוך קדושה – גם החיבוק שלו היה יוצא מושלם.

לספר ביציאת מצרים

נשלים את התמונה. אם היום הראשון של חג הסוכות הוא כנגד הדעת, דעת תחתון, מהו היום הראשון של חג הפסח? על פי סדר הזמנים הוא אמור להופיע בין האות ו שבשם לבין האות ה עילאה שבו. מה זה? זהו הקוץ התחתון של האות י שבשם, שהוא כנגד יסוד אבא. יסוד אבא הוא מה שמיחד אבא ואמא, והוא סוד דעת עליון[39]. לפי זה, יום הראשון של חג הסוכות הוא כנגד ה החסדים של 'דעת תחתון', המיחדת את האות ה עילאה עם האות ו שבשם, ואילו היום הראשון של פסח הוא ה החסדים של 'דעת עליון'.

מה הענין? כתוב בחסידות[40], שמצה היא קטנות אבא. כמו כן, הדעת היא בעיקר כח הדבור של מצות "והגדת לבנך"[41]. מצות "והגדת לבנך" מתיחסת אליך בתור אבא. חג הפסח הוא היום שבו האבא מתיחס אל הבן. עיקר מה שהבן עושה לאבא הוא מצות "והגדת לבנך". כתוב, שאמנם לידת הנשמות היא בשביעי של פסח, אבל על פי פשט לידת הגוף התחילה כבר מן היום הראשון. לעניננו, כבר ביום הראשון מתחיל האבא להתעסק עם לידת הגוף של הבן. הוא מוליד אותו על ידי זה שהוא מספר לו ביציאת מצרים – "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"[42]. מה זה לספר ביציאת מצרים? מה הוא רוצה ממנו, אם זה אבא ובן אמיתי? הוא רוצה שיציאת מצרים תקרה בתוכו, שלא תשאר רק סיפור שהיה אלא שיתרחש בתוכו. זה נקרא להתעסק בלידתו. הסיפור שלי הוא להוליד אותו, כי יציאת מצרים היא סיפור של לידה, ואני משתדל לעזור לו גם כן להיולד. כח הדיבור הוא ביסוד אבא. אבא נקרא 'מדבר'[43]. גם מצד הבן "אין התנוק יודע לקרוא אבא עד שיטעם טעם דגן"[44], על ידי אכילת מצה.

אם כן, מצות אכילת מצה היא היחס של הבן אל האבא, מלמטה למעלה, ואילו מצות "והגדת לבנך" היא היחס בין האבא אל הבן, מלמעלה למטה. חז"ל דורשים את הפסוק "פתח פיך לאלם"[45] שאפילו בן שאינו יודע לשאול – "את פתח לו"[46]. "פתח פיך לאלם" הם סופי תבות חכם, והכוונה היא שאותו הבן שהכי רחוק מן החכם – נעשה חכם על ידי "פתח פיך". הגדלות שיש בראשון של פסח היא כמו האור הגדול שמתגלה כאשר התנוק נולד, אור שמסתלק אחר כך בשלב ה'יניקה'.


בכך סיימנו את למוד השער "עולמות, נשמות, אלהות", שהוא סוד הכולל את כל התורה כולה, כאשר מה שהבאנו בו הם רק הערכים היסודיים. יש עוד ערכים חשובים, כמו "אור, חיות, כח", שלא הבאנו כאן, ועוד. החידוש הגדול ביותר כאן הוא, שמעל לשלשתם יש סוד ה'אלוה', שכנגד העצמות.



[1] זח"ג ריז, ב.

[2] בראשית ב, כד.

[3] אבן עזרא רמב"ן וחזקוני שם.

[4] סנהדרין נח, א.

[5] פרי עץ חיים שער קריאת שמע פט"ו.

[6] משלי ג, יט.

[7] ראה הוספה לשער א פרק א (ג' רישין שבכתר).

[8] הוספות לכתר שם טוב אות קי וש"נ.

[9] תורת מנחם ה'תשמ"ט ח"א עמ' 78.

[10] שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ג; פרי עץ חיים שער הסוכות פ"א.

[11] עץ חיים שער כה דרוש ה; פרי עץ חיים שם; ראה זח"ג קג, א-ב; קצא, א.

[12] באריכות למדנו על כך בשער 'ואתם הדבקים' שבהמשך הספר (עמ' תעט והלאה).

[13] סוכה יא, ב; זח"ג קב, ב.

[14] שיר השירים ב, ו; שם ח, ג; פרי עץ חיים שם. לקוטי תורה דרושי סוכות עט, א-ב; דרושי שמיני עצרת פז, סע"א ועוד.

[15] שמות יב, ב.

[16] שער הכוונות דרושי ראש השנה פ"א; פרי עץ חיים שער ראש השנה פ"ד.

[17] עבודת ישראל פרשת נח ד"ה 'ויאמר אלקים אל נח'; פרשת וירא ד"ה 'המכסה אני'; ריש פרשת וארא; פרשת מצורע ד"ה 'ואשה כי יזוב'.

[18] יחזקאל א, טז; שם י, י.

[19] זכריה יד, ט.

[20] דברים יא, יב.

[21] דברים יא, יב; ראש השנה טז, ב.

[22] תהלים קיח, ה; שער הכוונות דרושי ראש השנה דרוש ז; פרי עץ חיים שער השופר פ"א.

[23] כריתות ו, א; שו"ע או"ח סימן תקפג.

[24] תנחומא נשא טז.

[25] ויקרא כג, מ.

[26] תנחומא אמור כח.

[27] קהלת ז, כ.

[28] נוסח תפלת מוסף לשלשה רגלים.

[29] שער הכוונות דרושי חג הפסח דרוש יב; פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ח.

[30] בראשית ב, ט.

[31] בראשית רבה טו, ז.

[32] ראה צדקת הצדיק קפו.

[33] מחול הכרמים עמ' טו ואילך; רוחו של משיח עמ' קפא-ג.

[34] ברכות ח, א; יבמות סג, ב.

[35] ראה שכינה ביניהם עמ' ז והלאה; ברית הנשואין עמ' יט.

[36] משלי יח, כב.

[37] קהלת ז, כו.

[38] ראה קידושין מא, א; שו"ע אה"ע סימן לה סע' א.

[39] ראה שער א פרק ג.

[40] לקוטי תורה צו יב, ב; דרך מצותיך, מצות אכילת מצוה פ"ג (כד, ב) ועוד.

[41] שמות יג, ח.

[42] הגדה של פסח.

[43] ראה עץ חיים שער נ פ"ב; תניא פרק לח.

[44] ברכות מ, א; סנהדרין ע, ב.

[45] משלי לא, ח.

[46] הגדה של פסח. ראה ירושלמי פסחים פ"י ה"ד; מכילתא ס"פ בא.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com