חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק כג הדפסה דוא

פרק כג

רבועי המערכת הפנימית


כשלמדנו את פרק ה משער זה דברנו על הרמז העולה מכללות שמות פנימיות הספירות – צלם פעמים הוי' (=4160). בכל המערכת הפנימית יש יג [אהבה] מלים עם חן אותיות [חן במספר קטן הוא גם יג, אהבה], וכולן יחד יוצרות את המערכת הכי שלמה והכי פנימית, מאמונה ועד שפלות. במספר סדורי עולה המספר הזה 614 – אותו המספר כאשר הספרות מסודרות בסדר הפוך, שעולה גם חכמה בינה דעת.

שוב, המערכת הזו נקראת 'צלם הוי'' וכתוב בכתבי האריז"ל[1] שבתוך 'צלם אלקים' – בטוי שמוזכר בפרוש בתורה: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו"[2] – מאיר 'צלם הוי''. "בצלמו" היינו 'צלם הוי'' הפנימי, ואילו "בצלם אלהים" הוא החיצוני. 'צלם אלקים' כולל את השמות המקובלים של עשר הספירות, ואילו 'צלם הוי'' אלו יג הבחינות הפנימיות של לשון החסידות.

נקשר את הרעיון עם ראש חדש ניסן (שיחול הערב): מהערב מסתיים הצרוף האחרון של שם הוי' שמאיר בחדש אדר [והשנה יש לנו חודש העיבור, בו מאירים שוב כל יב הצרופים] ומתחיל הצירוף הראשון של שם הוי' שמאיר בחודש ניסן. הוא מתגלגל אל ההתחלה בסוד "נעוץ סופן בתחלתן". הפסוק של הצירוף שמאיר בחדש ניסן הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ"[3]. מובא בכתבי האריז"ל[4] שסופי התבות שלו למפרע – "ישמחו השמים ותגל הארץ" – מרמזות ל'צלם הוי'' במלה צלמו.

צלם הוי' – המתקת שרש הדין בחסד

על מנת שיהיה הרמז מושלם – ושלמות בתורת המספר הוא רבוע, שלמות של התכללות בין החלקים – אנו צריכים למצוא את הרבועים המרכיבים את המספר שלנו, שכן הוא עצמו אינו רבוע. למדנו בפרק ה שזוג הרבועים המרכיבים את המספר שלנו, צלם פעמים הוי', הוא ח ברבוע ו-סד ברבוע. ביחד: חסד. אהבה היא פנימיות החסד. לפעמים מוסבר[5] שחסד הוא חס על ד, על "דלית ליה", על העני שאין לו. כל העולם כולו הוא חסד – "עולם חסד יבנה"[6].

נרחיב: חס עולה חיים, ולחוס על מי שאין לו פירושו להמשיך לו חיים מצד עצמו. מי זה אחד שאין לו חיים מצד עצמו? זה דוד המלך. הוא נפל[7], מת, וצריך להמשיך לו חיות. על הפסוק "ונגד זקניו כבוד"[8] מובא, שסופי תבותיו אותיות דוד, ושאר האותיות – ונגד זקניו כבוד – עולות כמנין אברהם. אלו שני הצדיקים שנקראו זקנים, 'באים בימים'. על אברהם נאמר תואר זה בגיל מאה וארבעים[9] ועל דוד הוא נאמר בגיל שבעים[10], יחס של 'שלם וחצי'. בקבלה כתוב[11], שיחס של 'שלם וחצי' הוא בין בנין פרצוף ז"א ובנין פרצוף המלכות, נוקבא דז"א, שמקבלת מן החסדים שלו. אברהם הוא הראשון שמתחיל לבנות את המלכות[12], ולכן עליו מכוון הפסוק "חסדי דוד הנאמנים"[13]. הוא מתחיל להשפיע את החסדים לדוד לצורך בנין המלכות. המשכה זו, מאברהם לדוד, נקראת חס (חיים) ד, חס על דלית. זו החלוקה הראשונה במלה חסד.

אבל יש חלוקה אחרת, יותר עמוקה, שמחלקת במלה חסד בין ח לבין סד. מהי? סד הוא עצמו ח ברבוע, ואילו האות ח שלפניה היא השרש של סד. כלומר: הם השרש ושלמות התגלות השרש. מהי המשמעות של סד בפני עצמו? הוא בדיוק ההיפך מן החסד, שכן סד עולה דין. דין פירושו כיווץ וצמצום, לא לתת, וחסד פירושו לפתוח את היד ולתת. הכלל הקבלה הוא, שצריך "להמתיק את הדין בשרשו"[14], בשרש הדין. אצל ה' הכל חסד ו"לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא"[15]. אם רק חוזרים אל השרש האמיתי הכל מתמתק בשרשו, בימין. הרמז כאן לכך הוא, ש-סד שבתוך המלה 'חסד' הוא דין, אבל זה אינו הדין הגלוי אלא שרש הדין כפי שהוא ממותק בשרש ה-ח, בשרש החסד. מהי האות ח? האות ח היא חיות, היא חיים. השרש של המלה אהבה – אותיות אהב – עולה ח. חז"ל דורשים את האות ח: "חי הוא ברומו של עולם"[16], ועל כן מעל האות יש חטוטרת קטנה המצביעה כלפי מעלה. זהו הדין שנכלל בשרשו. יותר מכך, לא יתכן חסד בלא הדין שנכלל בשרשו. הדין – ה-סד שבתוך המלה 'חסד' – הוא שלמות התגלות השרש, האות ח שבחסד.

בפנימיות, כתוב בחסידות[17] שאם אין גבורה בתוך החסד הוא לא יכול להתגלות. החסד בפני עצמו בטבעו מדי רך, מדי חלש מלהתגלות. חסר לו את כח החדירה אל תוך המציאות המלאה מכשולים ועיכובים. בשביל זה הוא צריך הרבה התגברות, גבורה של חסד. את הגבורה הזו נותן הדין שכלול בתוך החסד. בספר הזהר כתוב "כולא ימינא", והכוונה היא לא שאין שמאל, אלא שהשמאל שבו נכלל גם הוא בתוך הימין.

למה הבאנו כל זאת? הזכרנו שאנחנו מחפשים למספר שלנו (4160) מרכיבים של מספרים רבועיים, והזוג הראשון הוא הזוג סד ברבוע עם ח ברבוע [ח עצמו הוא 23, ו-ח ברבוע הוא 26. לפי זה, סד ברבוע הוא 212 ויחד עם 26 עולה הכל המספר שלנו]. מה מלמד אותנו רמז זה? שהכל חסד. זאת תורת החסידות. המטרה של תורת הקבלה היא עליה כלפי מעלה, ואילו המטרה של תורת החסידות היא המשכת חסד כלפי מטה.

לב ברבוע

כל זה היתה הקדמה לרמז השני, לזוג הרבועים השני, שמובא בפרק זה:

לְפִי הַנ"ל נִמְצָא שֶׁמֵּאֱמוּנָה עַד בִּטּוּל הַכֹּל הוּא בְּסוֹד "יָחִיד" מַמָּשׁ. וְהָרֶמֶז הוּא שֶׁאֱמוּנָה תַּעֲנוּג רָצוֹן בִּטּוּל עוֹלֶה יָחִיד (לֵב) בְּרִבּוּעַ.

נראה כאן את ההערה:

מא. וְהוּא מִסְפַּר הָאוֹתִיּוֹת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, סוֹד מִצְוַת הַיִּחוּד הָאֲמִיתִּי שֶׁבִּבְחִינַת יָחִיד מַמָּשׁ.

לב ברבוע הוא הראשון מבין זוג הרבועים. כתוב בקבלה, שמספר זה הוא סוד קריאת שמע. זהו מספר האותיות בשלש הפרשיות שבתורה, עם התוספת של חז"ל במשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[18], שהוא בעל 24 אותיות. מספר המלים שיש בקריאת שמע הוא רמח, כמובא בפרוש בשולחן ערוך[19], אבל זה רמז פחות 'חלק', כי צריך להוסיף לו עוד שלש מלים ["הוי' אלקיכם אמת", או לנוהגים "אל מלך נאמן"]. רמח עולה אברהם, "חסד לאברהם"[20]. אבל הרמז היותר פנימי בקביעת חז"ל הוא הרמז הזה, שבכל אותיות שלש הפרשיות של קריאת שמע יש 1000 אותיות [103, שהוא עדין לא רבוע]. רמז זה הוא ודאי העיקרי לקביעת חז"ל את שלש הפרשיות הללו. יחד עם 24 האותיות של "ברוך שם כבוד וכו'" כבר עולה מספר האותיות לרבוע של לב (1024). מה זה אומר? בקריאת שמע אנו אומרים "הוי' אחד", והרמז הוא שאנו רוצים להמשיך בקריאת שמע את בחינת 'ה' יחיד' – כללות ארבע המדרגות, מאמונה ועד בטול – אל תוך בחינת "הוי' אחד".

מה עוד עולה למספר זה, לב ברבוע? זהו סוד המזבח, שמדותיו היו לב אמות על לב אמות[21]. כאשר אדם אומר קריאת שמע הוא בונה מזבח. חז"ל דקדקו במספר האותיות שבקריאת שמע, כי דוקא בקריאת שמע מופיע הדין שצריך "לדקדק באותיותיה", ויש לתת "רווח בין הדבקים"[22] ולהפריד כל מלה בפני עצמה, כדי לא לבלוע אותיות. חייבים להוציא כל אות ואות בפני עצמה.

רמז נוסף למספר זה: על הפסוק "אעלה בתמר אֹחזה בסנסניו"[23] כתוב בספר תקוני זהר[24] שפסוק זה רומז לארבעת המינים. אעלה ראשי תבות אתרוג ערבה לולב הדס, כאשר הברכה היא "על נטילת לולב", וכך גם בפסוק נכללו כולם בלולב – "אעלה בתמר". עם ארבעת המינים הללו אנו מקיפים את המזבח – שמדותיו לב ברבוע – והרמז הוא אתרוג ערבה לולב הדס עולה בדיוק אמונה תענוג רצון בטול, לב ברבוע [כל אחד ינסה לכוון אותם בפרטיות].

זה הרמז שראוי לכוון בעת קריאת שמע, בעת בנית המזבח בתוך הלב והקפתו בלולב עם ארבעת המינים.

העלם וגלוי בכללות ההשתלשלות

נחזור אל הרמז של זוג הרבועים: החלוקה שלנו לכללות המדרגות היא של 'העלם' ו'גלוי'. ארבע המדרגת הראשונות – מאמונה עד בטול – הן במדרגת ההעלם, בבחינת חש. כולן נכללות במדרגת 'יחיד', במדרגת ה'העלם העצמי'. כל שאר תשע המדרגות – משמחה עד שפלות – אלו מדרגות של גלוי בכללות. בפרטות, יש מהן מדרגות של גלוי לעצמו, ויש בהן מדרגות של גלוי לזולתו. זו חלוקה על דרך מל מל: מל הראשון הוא הגלוי לעצמו, ואילו מל השני הוא הגלוי לזולתו[25].

חש הוא ה'העלם העצמי', שאפילו לעצמו אינו מתגלה, כביכול. כמובן, ה' יודע כל תעלומות, ולכן הוא יודע גם את מה שאפילו לעצמו לא התגלה. אצל אדם יש שלב של העלם עצמי, בו הדבר אינו גלוי אפילו לעצמו, ואצל ה' זה אחרת. בכל זאת, יש מדרגה כזו אצלו שנקראת 'העלם העצמי'. אחר כך באה התגלות בשני שלבים, מל ומל.

שוב, יש ארבע מדרגות של העלם ותשע מדרגות של גלוי. אם רוצים לחלק את המספר יג עצמו לשני מספרים רבועיים תהיה החלוקה ל-ב ברבוע [ד] ול-ג ברבוע [ט]. זה נקרא חלוקה של מספרים שלמים, וזו בדיוק החלוקה אצלנו בין מספר מדרגות ההעלם ובין מספר מדרגות הגלוי. בתוך מדרגות הגלוי עצמן יש שתי מדרגות – שמחה ויחוד – של גלוי לעצמו, ושבע מדרגות – מאהבה והלאה – של גלוי לזולתו. גם מתוך המדרגות הגלוי לזולתו שתי הראשונות – אהבה ויראה – הן רק הכנה לקראת הגלוי לזולתו, שכן הן כוללת את האור שלפני הצמצום ואת הצמצום עצמו. רק ממדרגת הרחמים מתגלה אור הקו אל הזולת, בפועל ממש.

במלים אחרות: יש גלוי אל הזולת בכח, בפוטנציה, ויש גלוי אליו בפועל. אחד מסודות המלה מל הוא מִ - לְ, כמו: ממישהו אל מישהו. מל הראשון הוא ממני אל עצמי, ואילו מל השני הוא ממני אל זולתי. מל הראשון הוא גלוי בכח, ואילו מל השני הוא כבר גלוי בפועל.

כאמור, החלוקה בין מדרגות ההעלם והגלוי היא בין ד ל-ט. הפלא הוא הרמז הבא, שארבע המדרגות הראשונות של ההעלם עולות לב (יחיד) ברבוע, ואילו תשע המדרגות של הגלוי עולות יחד נו ברבוע:

וְהִנֵּה הַמִּסְפָּר הַשָּׁלֵם הַכּוֹלֵל אֶת יג בְּחִינוֹת הַפְּנִימִיּוֹת – צֶלֶם פְּעָמִים הוי' ב"ה כַּנ"ל – מִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי זוּגוֹת שֶׁל רִבּוּעִים: ח בְּרִבּוּעַ וְ-סד בְּרִבּוּעַ כִּמְבוֹאָר לְעֵיל; לב בְּרִבּוּעַ וְ-נו בְּרִבּוּעַ, בְּסוֹד "וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת".

אלו שתי האפשרויות היחידות שאפשר לחלק בהן את המספר שלנו לשני רבועים. אין הרבה מספרים שאפשר לכתוב אותם כשני זוגות של רבועים. זה די נדיר. זוג זה יוצר יחד את המלה לבנו, הרומזת לתפלה "וטהר לבנו לעבדך באמת"[26]. אחד מגדולי הצדיקים התבטא, שאם לא היו מאפשרים לו להתפלל מתוך סידור והיה יכול רק לומר משפט אחד היה בוחר את המשפט הזה. החלוקה בתוך המלה היא בין האותיות לב, שהן האותיות השרשיות שלה, ובין האותיות נו הנוספות. לבנו עולה גם נחל.

נִמְצָא, מִמֵּילָא, שֶׁשְּׁאָר הַבְּחִינוֹת: שִׂמְחָה יִחוּד אַהֲבָה יִרְאָה רַחֲמִים בִּטָּחוֹן תְּמִימוּת אֱמֶת שִׁפְלוּת עוֹלוֹת נו בְּרִבּוּעַ

זו חלוקה הרבה יותר עצמית, כיוון שרואים אותה בתוך המבנה שלנו, בתוך המלים עצמם. כל חלק ההעלם העצמי של המערכת הוא ה-לב ברבוע, ואילו חלק הגלוי הוא חלקו השני של הרמז.

עוד דבר: חלק הגלוי שבמערכת הוא משמחה ועד שפלות, והוא קושר בין שתי המדרגות. כידוע, יש מאמר חשוב של ר' אייזיק שנקרא 'מאמר השפלות והשמחה'. זו בחינת "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" של חלק הגלוי.

עוד רמז:

(ד רִאשׁוֹנוֹת הַיְינוּ ב בְּרִבּוּעַ; ט אַחֲרוֹנוֹת הַיְינוּ ג בְּרִבּוּעַ, לוֹמַר שֶׁבְּשָׁרְשָׁן נִכְלְלוּ בִּשְׁתֵּי הַבְּחִינוֹת ב וְ-ג – תַּעֲנוּג וְרָצוֹן – כַּאֲשֶׁר הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה כּוֹלֶלֶת הַכֹּל).

כאמור, החלוקה העצמית של המספר יג הוא ד ו-ט, כי היא החלוקה לשני מספרים שהם עצמם מספרים רבועיים. מהם שרשי הרבועים? ב ו-ג. בתוך המערכת שלנו, מדרגות ב ו-ג הן תענוג ורצון. צריך לומר, שבתוך הכתר שלנו – מדרגות האמונה, התענוג והרצון – התענוג הוא שרש ההעלם, הרצון הוא שרש הגלוי, ואילו האמונה היא ה'נושא הפכים' שבעצמות, והיא כוללת גם את שרש ההעלם וגם את שרש הגלוי – היא למעלה משניהם. שלשתם כלולות בתוך מדרגת ה'העלם העצמי'. על העצמות אי אפשר לומר שהיא דבר אחד ולא דבר אחר. אי אפשר לתאר עצמות, אבל על התענוג והרצון כבר אפשר לומר משהו. על רצון אפשר לומר שהוא רצון להתגלוּת, ואילו על התענוג אפשר לומר שהוא תענוג פנימי, 'מיניה וביה'.

נסביר יותר: עיקר המושג 'העלם', של אור המתעלם בתוך המאור, שייך למדרגת הבטול. את מדרגת הבטול הגדרנו 'יכולת פשוטה' של העצם לברוא את העולם, כפי שהיא קיימת עוד בתוך ה'העלם העצמי'. לעומתה, שאר שלש המדרגות – אמונה תענוג ורצון – הן בתוך העצמות עצמה. לכן עיקר המושג 'העלם' שייך בבטול, ואילו שאר המדרגות הן רק שרש אל ההעלם או אל הגלוי. שרש ההעלם שבתוך הכתר הוא בתענוג ואילו שרש ההתגלות, משמחה והלאה, הוא הרצון.

תֵּשַׁע בְּחִינוֹת אֵלּוּ הֵן מִגִּלּוּי הָאוֹר הָעַצְמִי לְעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל וְעַד לְתַכְלִית הַגִּלּוּי שֶׁל "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" כַּנ"ל. מוּבָן, אִם כֵּן, שֶׁכְּלָלוּת הַכֹּל מִתְחַלֵּק לִשְׁתֵּי בְּחִינוֹת: הֶעְלֵם וְגִלּוּי.

זו החלוקה הכי פנימית של המספר הכולל את כל יג הבחינות הפנימיות, בסוד המשפט "וטהר לבנו לעבדך באמת". כל עבודת החסידות היא עבודה פנימית בעבודת ה', ולכן יג הבחינות הללו התבארו בה.

* * *


"לפני הוי' תטהרו"*

בשיחה מפורסמת של הרבי הרש"ב מוסבר באריכות, ששיאה של עבודת יום הכיפורים – "לפני הוי' תטהרו"[27] – הוא התקון של נדב ואביהוא. בפרשת שמיני קוראים על מותם, וכמה פרשות אחר כך קוראים בפרשת אחרי מות על עבודת יום כיפור, המתחילה במלים "אחרי מות שני בני אהרן"[28], ומסתיימת במלים "לפני הוי' תטהרו". תכלית הכוונה של יום כיפור היא להגיע לכך.

מסביר הרבי הרש"ב[29], וכך מוסבר גם בפרשנים בספר הזהר ובספרי הדרוש, שעבודת יום כיפור היא תקון לחטא נדב ואביהוא, ומשום כך הם כתובים יחד באותה פרשה. רש"י על החומש מסביר על המלים "בזאת יבא אהרן אל הקדש"[30], שהם באו עם אש זרה ומתו, וה' מזהיר את אהרן כיצד לבא אל הקדש, לפני ולפנים, בלי למות. אהרן לא רק חי בעצמו, אלא ממשיך חיים ושפע לכל עם ישראל – הוא השליח של כולנו – וכאילו כולנו נכנסים לפני ולפנים. כאשר אהרן נכנס הוא עושה זאת "בקדושה ובטהרה"[31], ועיקר הדגש הוא על 'טהרה'.

הביטוי "לפני הוי'" מובא גם בסיפור מותם של בני אהרן – "בקרבתם לפני הוי' וימתו". הם התקרבו ומתו, אבל הסיום ותכלית התקון הוא "לפני הוי' תטהרו". פסוק זה מוזכר בסיום הברכה האמצעית שבתפלת יום כיפור.

היום הוא ראש חודש ניסן, היום השמיני למילואים, ויום זה הוא גם ה'יאר-צייט' של נדב ואביהוא[32] [כפי שראש חודש אב הוא ה'יאר-צייט' של אהרן הכהן[33]. יש קשר בין חודש אב ובין חודש ניסן, "חדש האביב"[34]]. בתחלת מסכת יומא מובא ש"שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו"[35], ולומדים דין תורה זה משבעת ימי המילואים[36]. כל נושא הסוגיה הראשונה במסכת הוא השוואה בין יום כיפור ליום השמיני של שמונת ימי המילואים לגבי הכהן הגדול, כאשר שבעת הימים האחרונים של חודש אדם מקבילים לשבעת הימים שקודם יום הכיפורים. אם כן, יש קשר ברור בין ראש חודש ניסן ובין יום הכיפורים.

בחסידות, יום זה הוא יום הולדתו של רבי נחמן מברסלב (בשנת תקל"ב). הוא נולד ביום ההסתלקות של נדב ואביהוא, שעליהם אומר משה לאהרן כי הם גדולים ממנו – "בקרבי אקדש"[37] [כמו שיום חי אלול הוא יום פטירת המהר"ל מפראג ויום ההולדת של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן[38]].

שוב, נדב ואביהוא היו קדושים מאוד, אבל בכל זאת חטאו, ויום הכיפורים הוא יום התקון לחטאם. בדרך כלל מובא שיום כיפור הוא תקון לחטא העגל[39], שהיה ביום יז בתמוז[40], ובו אמר ה' למשה "סלחתי כדברך"[41]. חז"ל מוסיפים[42], שיום כיפור הוא היום בו סלח ה' לדוד המלך על חטאו עם בת שבע. יש כמה שיטות לגבי תאריך החטא, אבל הדעה המקובלת ביותר היא יום טו אלול. כאשר נתן הנביא אומר לו "הוי' העביר חטאתך לא תמות"[43] היה זה יום כיפור.

שאלה: הרי דוד לא חטא?

תשובה: לגבי ההבנה שלנו הוא אכן לא חטא, אבל לגביו היה ודאי חטא. "הקב"ה מדקדק עם צדיקים אפילו כחוט השערה"[44]. אצלנו, על פי ההצטיירות שלנו, נכונים דברי חז"ל "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"[45], אבל אצלו היה ודאי חטא. דוד גם נענש על החטא, והיה מצורע קשה במשך ששה חודשים[46]. אחר כך מרד בו אבשלום בנו[47], וכל צרות החיים שלו באו בגלל חטא זה. אז ברור שהעונש לא בא סתם – ה' לא מעניש סתם בלי סיבה. החטא נקרא 'חטא דוד ובת שבע'. מצד אחד הוא נקרא כך, ומצד שני אומרים "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".

על פי דברי ספר הזהר[48] היה עיקר חטאו של דוד שהרג את אוריה החתי "בחרב בני עמון"[49], שלא הרג אותו בעצמו אלא נתן לגוי להרוג אותו. כאשר הגוי הורג הוא נותן בכך יניקה לעבודה זרה. אוריה היה חייב מיתה, ודוד היה צריך לשפוט אותו בסנהדרין. כתוב, ש"בחרב בני עמון" פירושו שהיה חרוט על גבי חרבם צורת עבודה זרה, וברגע שהם הרגו יהודי באותה חרב זה נותן יניקה עצומה לקליפה שלהם.

ה' כפה עליו את היצר הרע, כך שלא יוכל להימלט. חז"ל מסבירים[50], כי מצד עצמו היה יכול להתגבר ולעמוד בניסיון, אבל ה' חיזק את לבו. להבדיל, כמו שה' חיזק את לב פרעה[51], כך כביכול חיזק ה' את יצרו הרע של דוד. כתוב, שאלמלא החטא היה דוד מתחתן אתה, ו"ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה"עג, דחק את הקץ ולא חיכה בסבלנות. למה באמת ה' חיזק את לבבו? בגלל שהוא ביקש ניסיון. בסופו של דבר, אשמתו היתה בכך שביקש "בחנני הוי' ונסני"[52], שרצה להיות כמו האבות, שעברו נסיונות ועמדו בהן. כל זאת הזכרנו דרך אגב, בגלל שכתוב שחטא דוד נמחל לו ביום כיפור.

אם כן, יש לנו שלשה דברים מיוחדים עליהם מכפר יום כיפור. יום כיפור מכפר על כל העבירות, אבל שלשה דברים אלו הן המיוחדים. לגבי כל עם ישראל זו כפרת חטא העגל. גם על עם ישראל כתוב ש"לא היו ראויים לאותו החטא"[53], כמו חטא דוד [זו אותה סוגיה בגמרא]. גם אצלם, לו היה ניתן להם כוחם העצמי היו יכולים להתגבר, אלא שה' מנע מהם קצת את הבחירה "על מנת להורות תשובה לרבים". מחטא העגל אנחנו לומדים, שגם כאשר הציבור חוטא ניתן לחזור בתשובה. זה לגבי הרבים, אבל על היחיד אנחנו עוד לא יודעים, ולכן בא חטאו של דוד "כדי להורות תשובה ליחיד", שבכל מצב יכול האדם לחזור בתשובה.

לשניהם – חטא העגל וחטא דוד – היתה הכפרה ביום כיפור. כאן אנו מחדשים, שהתקון של נדב ואביהוא הוא בפרשת אחרי מות, בסיום – "לפני הוי' תטהרו". הם כבר מתו, כבר 'לא בשטח', אבל התקון שלהם לעולם ועד הוא יום כיפור. אם כן, יום כיפור הוא תקון פרטי לשלשה דברים. על פי סדר התרחשותם: חטא העגל הוא הראשון, חטא נדב ואביהוא הוא השני, והשלישי הוא חטא דוד.

צריך לומר כי סדר זה הוא של "חש, מל, מל", "הכנעה, הבדלה, המתקה"[54]. מהו חטא העגל? פגם בהכנעה – "ויעשו לנו אלהים אשר ילכו לפנינו"[55]. לא היתה אצלם מספיק הכנעה לה', ועל כן ביקשו הכנעה למשהו אחר. הם לא ביקשו להיות גדולים. לא היתה מספיק עצמית אצלם ההכנעה לה', ולכן ברגע שהתערפל להם ביקשו הכנעה למשהו מגושם, עשו פסל.

פגם נדב ואביהוא היה ב"הבדלה", שכן מהות החטא היתה 'רצוא' ללא 'שוב' – רצו להתקרב לה' בלי הרגשת הצורך לשוב למטה, כמובא בקבלה[56]. זהו חטא ופגם בהבדלה – להיבדל. בהבדלה אמיתית צריכים להיות טהורים, "להבדיל בין הטמא ובין הטהור"[57]. זה להרגיש את הכוונה של ההבדלה – לשוב. הם נהגו הפוך מדוד. בספר הזהר כתוב, שחטאם היה שלא רצו להתחתן[58], שזה בדיוק ההיפך מדוד. חטאו של דוד היה פגם בזיווג ואישות, והם חטאו בעודף פרישות.

כוונה טהורה

כל זאת היה כהקדמה לדברי הרבי הרש"ב, שהסביר כי תקון פרשת אחרי מות הוא לאותו "לפני הוי'" של בני אהרן. עליהם נאמר "בקרבתם לפני הוי' וימתו", שהתקרבו יותר מדאי לה', שהיה להם 'רצוא' ללא 'שוב'. תכלית התקון היא "לפני הוי' תטהרו". כל זאת כדי לקשר עם מה שלמדנו בפעם קודמת בפרוש הביטוי "וטהר לבנו לעבדך באמת".

הוא מסביר, שפירוש המושג 'טהרה' הוא מצב ברור ובהיר, בו אין מחיצה בין דבר והיפוכו. להיות טהור היינו ללא חציצה. כמו שאדם הטובל במקוה לא יכול להיות טהור עם נמצאת עליו חציצה – גוף זר – המפרידה בינו למים[59]. טהרה היא מצב בו אין בינך ובין מקור הטהרה שום חציצה, כמו אדם ערום. תכלית כוונת יום כיפור היא עמידה לפני ה' ללא שום הסתרה של מסך מבדיל מפני כוונתו האמיתית. מהי כוונתו האמתית? "דירה בתחתונים"[60]. יתכן מצב של "בקרבתם לפני הוי'", של התקרבות אליו, אבל ללא טהרה – מתים [באידיש הביטוי 'לא קלָאר', לא ברורה לו תכלית הכוונה]. אפשר לרוץ אל ה' בכלות הנפש ממש, אבל לאותו אחד בכלל לא ברור מה הוא עושה, לא ברורה לו הכוונה בכך. אפילו אחד שמוסר את נפשו יכול להיות לא טהור. להיפך, במצב כזה ככל שיהיה "לפני הוי'" הוא יותר עלול למות ולהסתלק. ככל שיהיה לו ברורה תכלית הכוונה הוא לא ימות, הוא ישוב לקיים את רצון ה' בעולמות התחתונים.

לפיכך, פירוש הפסוק "לפני הוי' תטהרו" הוא לעמוד לפני ה' מתוך טהרה ודבקות בכוונת הפנימית שלו. זהו תיקון לחטאם של נדב ואביהוא ביום כיפור [וממילא גם של ראש חודש ניסן].

לעניננו, לא צריך להיות מסך שמפסיק ומפריד בין ה'העלם' ובין ה'גילוי'. קדוש היינו מובדל לגמרי – "קדש מלה בגרמיה"[61] – מצד החכמה[62]. בדרך כלל מוסבר[63], שהתואר טהור שייך לבינה, אבל כאן עולה פירוש יותר עמוק. טהור הוא היחוד שבין חכמה ובינה. אצלנו, מדרגות ה'העלם' מגיעות עד החכמה, ומהבינה מתחילות מדרגות ה'גילוי' [קודם לעצמו ואחר כך לזולת]. מצב טהור הוא שאין שום הפסק בין ה'העלם' וה'גילוי', בין בטול ושמחה. בערכים שלנו: שלא יהיה הפסק בין ארבע מדרגות ה-לב ברבוע ובין תשע מדרגות ה-נו ברבוע, שהלב יהיה טהור – "וטהר לבנו" – באחדות אחת.

מכאן נבין גם את ההמשך: על ידי יחוד ההעלם והגילוי תוכל להיות העבודה באמת – "לעבדך באמת". משמע שישנה עבודה שאינה "באמת". מהי? "לעבדך" היינו בעיקר תנועת 'רצוא'[64]. עבודה היא עליה מלמטה למעלה, להתבטל, אבל 'אמת' היא על פי הכוונה האמיתית של הקב"ה, שהיא ירידה בדרך 'שוב', ולגלות אלקות מלמעלה למטה. "לעבדך באמת" כולל 'רצוא ושוב', והיא עצמה "וטהר לבנו". אם אין הפסק בין ההעלם לבין הגלוי, שאצל האדם זהו ההבדל בין חלק המודע לבין חלק העל-מודע (או תת מודע). לב טהור הוא לב בו אין הפסק בין המודע לבין התת-מודע, בין ההעלם לגילוי, ולב כזה יכול לעבוד את ה' "באמת" – על פי כוונת ה' האמיתית [מהי אמת? דבר נצחי[65]. הפסוק אומר "ואמת הוי' לעולם"[66], ופסוק נוסף "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם"[67]. תכלית האמת היא להיות מלך עולם].

גילוי ההעלם והעלם הגילוי

יצא לנו, שעיקר שלמות המדרגות הוא לחבר בין ההעלם והגילוי. בפעם הקודמת הסברנו ההבדל בין העלם מדרגת הבטול ובין העלם שלש המדרגות אמונה, תענוג ורצון. שלש המדרגות שכנגד קוצו של י בכתר הם בגדר נעלם בעצם, לא דבר שנעלם תוך משהו אחר.  "העלם עצמי של אור במאור"[68] היינו מדרגת הבטול, אבל מדרגות אלו הן העלם המאור עצמו [ביניהם חילקנו: אמונה היא עצמות המאור, ואילו תענוג ורצון הם מקור חסדים והגבורות, ההעלם והגילוי, אין האמיתי ויש האמיתי – במאור. אין האמיתי הוא בתענוג, 'רישא דאין', ואילו יש האמיתי הוא הרצון. המאור עצמו הוא אמונה, הכוללת את שניהם]. לעומת זאת, הבטול, שכנגד האות י שבשם, הוא העלם עצמי של אור במאור – יכולתו של הקב"ה עוד לפני שמתגלה לעצמו, כביכול. כלומר, שניהם בגדר העלם, אך בשתי מדרגות שונות.

גם בין מדרגות הגילוי יש שתי מדרגות: מדרגת הגילוי הראשונה היא בגדר אחר לגמרי ביחס למדרגות הבאות אחריה – היא גילוי לעצמו, ואילו האחרות גילוי לזולת [וגם בה יש הכנה בכח, ויש המשכה בפועל].

נסכם: יש שלש מדרגות של "העלם עצמי" ממש, עד שהעליונה ביניהם היא נושאת את הפכי ההעלם והגילוי – תענוג ורצון, אין אמיתי ויש אמיתי. עצם האמונה אינו העלם ואינו גילוי, ובכל זאת, לגבינו, 'רישא דלא אתידע' הוא הנעלם שבנעלמים, הוא עצמות ההעלם. יש מדרגה של העלם שבגדר "העלם העצמי של אור במאור" [לשון הרבי הרש"ב]. יש גילוי לעצמו בשעשועים שבשמחה. שאר המדרגות הן הכנה בכח והמשכה בפועל של גילוי לזולת.

אם כן, ראינו שתי מדרגות כלליות – העלם וגילוי – שהן עצמם מתחלקות לשתי מדרגות נוספות. הגילוי מתחלק ל-מל, מל, לעצמו ולזולת, אבל גם ההעלם מתחלק לשתי מדרגות: העלם הכתר הוא העלם המאור, "העלם עצמי", שהדבר נעלם מצד עצמו, ולא בתוך משהו. לעומת זאת, העלם הבטול הוא של האור בתוך המאור.

צריך לומר, שאם ישנן שתי מדרגות שכל אחת מתחלקת לשתים, שיש ביניהן התכללות. למשל: בין השמות מה ובן ישנה התכללות של בן דמה ומה דבן. גם כאן, 'העלם שבהעלם' הוא העלם הכתר; 'גילוי שבהעלם' הוא העלם הבטול, שישנו אור אלא שהוא נעלם במאור; 'העלם שבגילוי' הוא הגילוי לעצמו, שהדבר נגלה רק לעצמו; 'גילוי שבגילוי' הוא הגילוי לזולת. בכתבי האריז"ל מובא[69], כי בכל פעם יש התכללות ויחוד מסוג זה הוא נעשה בין המדרגות האמצעיות – בין בן דמה ובין מה דבן. אצלנו, ההתכללות היא בין 'גילוי שבהעלם' ובין 'העלם שבגילוי':

alt

במקום זה צריכה להיות טהרה, שלא יהא דבר חוצץ בין ה'העלם' ובין ה'גילוי'.

בפשטות, אדם טהור, שיש לו לב ושכל טהור, הוא מי שחלק המודע אצלו בלתי נפרד מחלק העל-מודע האין סופי, והכל זורם אצלו בטהרה. הוא כמו מי מעין זוחלין, היוצאים מהמקור הבלתי ידוע שתחת האדמה ומטהרין בכל שהוא[70] [מבין שבע מדרגות הטהרה זוהי הגבוהה ביותר[71]]. בפרטיות, יחוד זה מתרחש בין פנימיות אבא ופנימיות אמא, בין בטול ושמחה.

כל מה שלמדנו עד כאן היה הקדמה להמשך הפרק:

זִוּוּג וְחִבּוּר הַהֶעְלֵם וְהַגִּלּוּי הוּא בְּסוֹד "תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין" – יִחוּד בִּטּוּל שִׂמְחָה, שֶׁגַּם הוּא נִרְמָז בְּמִסְפָּר שָׁלֵם: כ בְּרִבּוּעַ.

בפעם קודמת הסברנו שכל מספר שלם מבטא ריבוע, והסברנו את חלוקת המבנה לשני ריבועים – לב ברבוע ו-נו ברבוע. כעת נוסף, שהחיבור ביניהן הוא החיבור שבין בטול ושמחה, בין העלם האור לעצמו ובין גילויו לעצמו כשעשועים, וגם הוא מספר ריבועי [בהשגחה פרטית, היום יום ההולדת של רבי נחמן, ומובא[72] שהמספר שאהב יותר מכל לדרוש בגימטריא הוא המספר 400, שלמות כל האותיות – "תיו עלמין דכסופין"[73]]. יחוד זה הוא בין המדרגה הרביעית לחמישית, והוא כדוגמת היחוד העיקרי בקבלה בין המדרגות בן דמה ומה דבן.

העלם ההעלם וגילוי הגילוי

עוד זוג עולה לאותו מספר – 400 – הוא אמונה רחמים:

כְּמוֹ כֵן הַשֹּׁרֶשׁ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הֶעְלֵם עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ עִם בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַקַּו שֶׁל אוֹר אֵין סוֹף הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין – גִּלּוּי אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ בִּמְקוֹם הַצִּמְצוּם; אֱמוּנָה רַחֲמִים עוֹלֶה כ בְּרִבּוּעַ כַּנ"ל.

אמונה היא מדרגת 'העלם שבהעלם' יותר מכל מדרגה אחרת – היא עצמות ההעלם. היא כל כך 'העלם עצמי' עד שאי אפשר לכנותה בשם 'העלם', אלא כזו הנושאת בפשיטות עצמותה שווה גם 'העלם' וגם 'גילוי'. לעומתה, המדרגה שבגדר עצמות ה'גילוי', יותר מכל מדרגה אחרת היא הרחמים – היא 'גילוי שבגילוי'. אצלנו, זהו אור הקו, אור אין סוף ה"ממלא כל עלמין".

שאלה: 'גילוי שבגילוי' אינה השפלות שלמטה?

תשובה: הרחמים מתגלים בתוך השפלות, וזהו יחוד תפארת ומלכות, יחוד זו"ן, אבל גילוי אור ה' בעולמות הוא סוד הקו, סוד הרחמים.

אם כן, תכלית ההעלם שבעצמות ממש היא האמונה, והיא בבחינת מה דמה. לעומת זאת, תכלית הגילוי הם הרחמים, בבחינת בן דבן, בגילוי אור ה' בתחתונים. עולה משני רמזים אלו סימטריה בציור הספירות הידוע: בטול-שמחה הם הזוג הראשון המאוזן בין קוי הימין והשמאל, ואילו אמונה-רחמים הם שלמות קו האמצעי.

נסביר: אמונה עומדת בראש הגבוה ביותר מבין ג' הרישין שבכתר, בראש קו האמצע, ואילו רחמים הם סוד "הבריח התיכֹן... מברִחַ מן הקצה אל הקצה"[74]. הרחמים עולים עד האמונה שבקצה העליון ויורדת עד השפלות שבקצה התחתון. יותר מכל מדה אחרת, הרחמים היא המדה העולה עד העצמות ממש. בלשון הקבלה: שרש הקו בעצמות. לשרש הקו יש הרבה פירושים: הקו מתגלה רק לאחר הרשימו. הרשימו דומה לנקודה והקו להמשכו. כל קו נמשך מנקודה, וכתוב שבחיצוניות נמשך הקו מנקודת הרשימו שאחרי הצמצום. כך נראה לנו, על פי פשט, ואכן זהו שרשו הגלוי של הקו, וכאילו בא הקו רק לפרט ולמדוד את החומר ההיולי של הרשימו לריבוי פרטים, לריבוי עולמות[75]. על שם כך נקרא הקו "קו המדה"[76]. אבל יש לקו שרש יותר גבוה – עולם המלבוש[77]. זו מדרגת קדמון – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[78] – ולפעמים כתוב שהקו נמשך מיסוד עולם המלבוש, לפעמים כתוב שהוא נמשך מהכתר שלו. יותר גבוה, יש שרש לקו במלכות דאין-סוף, במחשבת 'אנא אמלוך' , ויותר גבוה בתפארת דאין-סוף, "תפארת הנעלם", ברצון הפשוט להטיב[79] [מכאן קשר פשוט בין מדת הרחמים לאור הקו, שכן הוא נמשך מ"תפארת הנעלם", מהרחמים שבאור אין סוף]. אצלנו כלולים שורשים נעלמים אלו במדרגת האהבה. השרש הגלוי ברשימו אצלנו הוא מדרגת היראה. אכן, גם מדת הרחמים שבאין-סוף היא "בריח התיכון", וגם היא עולה עד הקצה העליון ממש. לכן מושרש הקו ב'רצון הפשוט' ממש[80], שאצלנו הוא כנגד מדרגת היחוד שלפני השמחה, זו המייחדת בטול ושמחה [כזכור, מדרגת 'רצון הפשוט' היא 'דעת עליון' שבין בטול ושמחה, בסוד הטהרה, ואילו 'כח התגלות הזיו' היינו 'דעת תחתון' שמתגלה אחר השמחה, בינה ובין המדות]. כיוון שהקו מגיע בשרשו עד מקום שמייחד העלם וגילוי, בטול ושמחה, ממילא הוא מגיע עד מקום שלמעלה מהעלם וגילוי – עד האמונה.

נסביר משהו יפה מאוד, שכתוב בהקדמת שער היחוד....

...לפי מה שהסברנו, שעיקר הטהרה הוא היחוד שבין העלם וגילוי, בין בטול לשמחה, מובן שכוונת הביטוי 'אמונה טהורה' היא לאמונה הבאה לייחד שני הפכים כאחד. לשם כך צריך לבוא כח שלמעלה משניהם. היחוד – 'דעת עליון' המייחדת בטול ושמחה – מושרש בפנימיות עתיק, באמונה [לכן אמונה דעת הם גם שלמות – כד ברבוע]. מקור הטהרה הוא האמונה, אלא שהדעת היא הכח שמיחד את ההפכים בפועל, וגם הוא מושרש באמונה הפשוטה.

מה באמת השרש האמיתי של הרחמים? הסברנו מהרבי הרש"ב, שעיקר סוד הטהרה הוא הכרת הכוונה, שככל שהאדם מכיר מהי הכוונה כך לפי ערך היא הטהרה, וכך נעשה יחוד ודבקות בין ההעלם ובין הגילוי – "לפני הוי' תטהרו". אם כן, שרשו האמיתי של הקו הוא הכוונה הפנימית והנעלמת שבעצמות ממש. נקודה זו בדיוק מבאר ר' הלל [במאמרו "בריש הורמנותא דמלכא"צז], על פי כינוי ספר הזהר[81] לקו בשם "אוירא דכיא" (אויר הטהור). אם כך, הקו הוא 'גילוי שבגילוי' של ה'העלם שבהעלם' שבאמונה. לכן יחוד אמונה רחמים [מדרגות א-ט] עולה בדיוק כמנין יחוד בטול ושמחה [מדרגות ד-ה] – כ ברבוע.

שֹׁרֶשׁ הַקַּו מַגִּיעַ עַד לְתַכְלִית הַכַּוָּונָה – "רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים וְכוּ'" – שֶׁבִּבְחִינַת אֱמוּנָה.

למה? למה שלא ישאר העולם על פי דין? כי המעשה לא יצא על פי הכוונה הפנימית. הדין לא מרגיש כל כך את תכלית הכוונה, כמו אדם שיש לו 'דינים', שיש לו חוש צדק. הוא רוצה שהכל יהיה בסדר מאה אחוז, אבל אין לו מספיק הכרה בשביל מה הכל. אולי אותו הדבר שיהיה בסדר יהיה בסוף שום דבר? אולי מבחינת תכלית הכוונה נפספס את הכל? יהיה צדק, אבל בסוף לא יהיה שום דבר. הדין מודע לרצון שהכל יהיה בסדר עכשיו, לסדר את הענינים. זו בדיוק המשמעות הפנימית של מאמר חז"ל זה[82] [ידוע שהמלה בסדר עולה צמצום. מי שרוצה שהכל יהיה בסדר – זהו מקור הדין והצמצום].

לפי זה, מהו הקו? זו הראיה של תכלית הכוונה, שגם אם הכל יהיה בסדר התכלית לא תהיה. הכל יהיה יותר מדאי בסדר, עד שלא ישאר שום דבר. זוהי הרגשת פנימיות הכוונה, אשר בהתאם אליה ניתן גם לשנות מהסדר. זהו ההסבר לכך, שהרחמים מגיעים עד העצמות, עד האמונה.

"פנימיות אבא פנימיות עתיק"

עד כאן ראינו שני יחודים שעולים 400. אם יש קשר בין אמונה ורחמים, ויש קשר בין בטול ושמחה, צריך גם להיות קשר עניני בין אמונה ובטול, וקשר בין שמחה ורחמים. מהבנת הקשרים הללו נוכל להבין כיצד עובר היחוד מבטול-שמחה לאמונה-רחמים.

אֱמוּנָה מִתְיַחֶדֶת בְּבִטּוּל בְּסוֹד "פְּנִימִיּוּת אַבָּא פְּנִימִיּוּת עַתִּיק",

אמונה נושאת את הפכי ההעלם והגילוי, ולכן לפעמים אמונה קשורה עם בטול ולפעמים עם שמחה. למשל: "כתר תורה"[83] בשרשו בכתר כנגד אמונה, ברדל"א, אבל בירידתו לחב"ד הוא כנגד אהרן הכהן באמא [בכתר עליון סדר הכתרים הוא כתם – כהונה, תורה, מלכות, אבל בחב"ד הסדר מתחלף. בחב"ד נמשכת ומתגלה ה"כתר תורה" לחכמה, "כתר כהונה" בבינה ו"כתר מלכות" בדעת[84]]. אבל הרבה פעמים נמשך רדל"א באבא, בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[85]. למה? כיוון שאמונה נושאת הפכים ביחס להעלם וגילוי ממילא גילוי יכולת ההעלם – הכח להיות נעלם – שבאמונה נמשך בחכמה. ממילא צד ההעלם שבאמונה בא לידי ביטוי בבטול שבפנימיות החכמה, ואילו צד הגילוי שבה בא לידי ביטוי בשמחה שבבינה.

לכן הביטוי בכתבי האריז"ל לכך הוא "פנימיות אבא פנימיות עתיק" [בספר פרי עץ חיים]. סוד זה הוא אחד הדברים היחידים עליהם אומר ר' חיים ויטאל שלא הבין את כוונת דברי רבו האריז"ל[86]. לא שאינו מבין את כוונת המלים, אלא שלא מבין איך יתכן שפנימיות אבא היא יותר מפנימיות אריך, שאינה פנימיות עתיק. בספר התניא[87] מוסבר שאמונה היא פנימיות החכמה, וכידוע שבכל הספר לא מוזכרת ספירת הכתר כלל. למה? כי כל עבודת החסידות היא המשכת המקיפים בפנימיות, ולכן אדמו"ר הזקן מדבר רק על גילויו בספירות חב"ד.

בחסידות[88] נוסף גם הסבר לכך שפנימיות אמא גם היא פנימיות עתיק, וזאת בגלל שפנימיות עתיק היא אמונה, אמונה נושאת את הפכי שרשי העלם וגילוי האור [העלם האור הוא בטול, ואילו גילוי האור לעצמו הוא שמחה], וממילא יש לאמונה גילוי מיוחד בכל אחד מהם – צד ההתעלמות וההתבטלות בחכמה, ואילו צד ההתפשטות וההתגלות בבינה.

אם כן, הבטול מקבל מהאמונה על סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" בקבלה, והסברו בספר התניא שאמונה היא עצמיות החכמה:

וְ[אילו] שִׂמְחָה בְּרַחֲמִים בְּסוֹד "בִּינָה-לִבָּא" – [על דרך] סִיּוּם יְסוֹד אִמָּא [שמחה] בְּתִפְאֶרֶת ז"א [רחמים].

שמחה עולה הכל רחמים, והכוונה שההתבננות שהכל רחמים היא מקור השמחה.

שפלות אמת

נמשיך לרמז הבא בסדרת תופעות הריבוע במערכת פנימיות הספירות. שתי ספירות עולות בעצמן למספר רבועי, ללא יחוד עם ספירה אחרת – אמת ותענוג. תענוג הוא השני מהתחלה, ואילו אמת היא השניה מהסוף:

אֱמֶת הִיא שְׁלֵמוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ [מיניה וביה]כא בְּרִבּוּעַ – סוֹד "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" הַמְרַמֵּז לְיִחוּד מַה וּבַן בְּתִקּוּן הָאֲצִילוּת.

רבוע מבטא יחוד וזווג, ולכן רבוע לשון "רֹבע ישראל"[89]. כשלמדנו על מדת האמת הסברנו, שאמת היא א המחיה את המת, וזהו יחוד שמות מה ובן. סוד היחוד שיש באמת מרומז ברמז המספרי אהיה ברבוע, על דרך הפסוק "אהיה אשר אהיה"[90], שאחד מפרושיו הוא ש"אהיה" הראשון כנגד שם מה, ואילו "אהיה" השני כנגד שם בן. הזכר והנקבה אומרים שניהם יחד "אהיה אשר אהיה" בשעה שהם מתחברים. לכן כתוב[91], ששם אהיה הוא שם הלידה, שאני עתיד להתגלות. זו השלמות שיש באמת מצד עצמה.

שוב, יש זווג בין 'העלם שבהעלם' ובין 'גילוי שבגילוי' [אמונה ורחמים], יש זווג בין 'גילוי שבהעלם' ובין 'העלם שבגילוי' [בטול ושמחה], ויש זווג מצד עצמו, "מיניה וביה", והוא מופיע בשתי המדרגות השניות – מלמעלה ומלמטה.

עיינו בהמשך הספר, במאמר 'הוראת המספרים'[92], ותראו שמשמעות המספר שנים היא 'זווג ושלום', כמו בפסוק "שנים שנים באו אל נח אל התבה"[93] [זהו אחד הסודות לתחלתה של התורה באות ב, המורה על תיקון וזווג של שנים יחד, כמו שלום בית]. לכן דוקא במדרגה השניה מהתחלה ומהסוף מתגלה שלמות של זווג במספר ריבועי 'מיניה וביה'. המדרגה השניה מלמעלה היא תענוג, ועיקר התענוג הוא של הזווג. גם המדרגה השניה מלמטה, האמת, היא ברית של התקשרות בין השנים.

וְכֵן תַּעֲנוּג הוּא שְׁלֵמוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ – כג בְּרִבּוּעַ – חֶדְוָה [וכן זיו] שֶׁל טַעֲמֵי תוֹרָה שֶׁיִּתְגַּלּוּ לֶעָתִיד לָבֹא בַּתִּקּוּן הַשָּׁלֵם – "שִׁפְלוּת בֶּאֱמֶת"

כשלמדנו על מדת השפלות הסברנו[94], שהתקון האמיתי לעתיד לבוא הוא התאחדות שתי המדרגות התחתונות לגמרי. יחוד זה נקרא 'שפלות באמת'. שפלות בפני עצמה היא רק מציאות תחתונה ללא היחוד בין מה ובן. זו שפלות בלא גילוי והכרת מעלת כל אחד ואחד ונקודת האמת שיש בו, אלא רק בהכרת פחיתות ערכי. ככל שמתגלה נקודת האמת שיש בכל אחד כך הופכת השפלות ל'שפלות באמת'. זהו יחוד יסוד ומלכות להיות אחד.

מצד אחד מקבלת האמת מהאמונה –"אמת ואמונה"[95] – וזוהי קבלה בדרך של אור ישר. אבל מצד שני עולה השפלות בסוד אור חוזר, ועיקר תכלית הכוונה היא בתוך השפלות, "דירה בתחתונים", אבל מה ממשיך את הרחמים, את הקו, בתוך השפלות? האמת. כך גם על פי פשט, היסוד הוא זה המחבר תפארת ומלכות. כאשר נכנס היסוד בתוך המלכות דומה הדבר למה שנאמר על יסוד אבא ויסוד אמא. כתוב בקבלה, שיסוד אבא נעלם בתוך יסוד אמא. יסוד אבא נקרא 'נתיב הנעלם'[96], או 'שביל דקיק'[97], על שם היותו נעלם תוך יסוד אמא. כיוון שהוא אף פעם לא יוצא מתוך יסוד אמא – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[98] – נחשב גם הוא לאמא, ונקרא שער הנון. בקבלה[99], שער הנון ונתיב ה-לב הם אותו הדבר. גם לעתיד לבוא "יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[100], והיחוד התמידי בין אותיות יה יהיה גם באותיות וה, ואזי יסוד ז"א ומלכות יהיו דבר אחד לגמרי. זהו נקרא 'שפלות באמת'.

ככל שהיחוד בין אמת ושפלות – בין יסוד ומלכות, יחוד אצילות ובי"ע – יהיה מוחלט, כך תתגלה אחדות שתי המדרגות הראשונות – אמונה ותענוג. תענוג הוא גילוי של שלמות בפני עצמה כבר כיום, אבל כיום הוא מהווה את שרש ההעלם בתוך האמונה [כפי שרצון הוא שרש הגילוי שבתוכה], ואילו לעתיד יתגלה תענוג עצמי זה. כמו שלמדנו[101], תענוג הוא "סוד סתום ונעלם הגנוז בהלכות הגשמיות"[102], רצון הוא שרש פסקי ההלכות הגלויות, וסוד זה עתיד להתגלות בפנימיות כאשר יהיה יחוד תמידי בין אמונה לתענוג. לפי ערך היחוד בין אמת ושפלות למטה, כך יהיה יחוד למעלה בין אמונה לתענוג, וממילא יתגלו שניהם – העונג בפנימיות, ואילו האמונה בבחינת מקיף.

אם כך, יחוד שפלות ואמת לפי הסבר זה הוא:

(תִּקּוּן בי"ע [שפלות] לִהְיוֹת בְּמַדְרֵגַת הָאֲצִילוּת [אמת]).

עַל חֶדְוָה זוֹ נֶאֱמַר "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" וְ"אֵין עֹז אֶלָּא תּוֹרָה" שֶׁנֶּאֱמַר "הוי' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן הוי' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (יִחוּד עֹז וְחֶדְוָה הוּא גַּם כֵּן שְׁלֵמוּת שֶׁל י בְּרִבּוּעַ).

"עז וחדוה במקומו"[103] – "עז" רומז להלכות התורה המושרשים ברצון, "חדוה" לתענוג בה מושרשים סודותיהן, ואילו "מקומו" לעצמות ממש.

חידוש האמונה בתענוג

תַּעֲנוּג הוּא הַבְּחִינָה הַשְּׁנִיָּה מִלְמַעְלָה, כְּנֶגֶד אֱמֶת, הַשְּׁנִיָּה מִלְּמַטָּה. כְּשֵׁם שֶׁלֶּעָתִיד הַשִּׁפְלוּת תִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ ([שהיא] הִתְעַצְּמוּת כְּלִי הַתַּחְתּוֹן [להיות בטל בתכלית על מנת לקבל את האור, ואזי להתאחד עם האמת בתמידות]) – [זהו] יִחוּד יְסוֹד וּמַלְכוּת בְּעֶצֶם (עַל דֶּרֶךְ הַיְסוֹד וַעֲטֶרֶת הַיְסוֹד) –

כתוב, שכיום פרצוף המלכות אינו עטרת היסוד, אבל לעתיד לבוא יהיה יחוד פרצוף המלכות עם יסוד ז"א כמו יחוד היסוד עם עטרת היסוד כיום, שהם ממש דבר אחד. על פי זה ניתן להבין את מונחי הקבלה הראשונה[104], בה אין היסוד והמלכות שני פרצופים שונים. בקבלת האריז"ל[105] הם שתי מלכויות שונות: יש מלכות ז"א, שנקראת 'עטרת היסוד' ואינה תופסת חשיבות רבה בהם, ואילו עיקר המלכות היא פרצוף הנוקבא, פרצוף רחל. על פי ההסבר כאן, מונחי הקבלה הראשונה הפשוטה יותר מכוונים יותר עם הגילוי שיהיה לעתיד. לעתיד, יחוד המלכות עם היסוד יהיה כל כך עצמי על ידי עבודת 'שפלות באמת', עד כדי  שהמלכות כולה תחשב לעטרה לגבי היסוד, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[106], ומה שישאר הם רק היסוד ועטרת היסוד.

אם כן, לפי ערך התעצמות הכלי התחתון בעבודת השפלות באמת:

כֵּן הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה מַמְשִׁיכָה אֶת כֹּחַ הָעֶצֶם בְּהֶעְלֵם הַתַּעֲנוּג הָעַצְמִי לְהִתְגַּלּוּת לְמַטָּה דַּוְקַָא

זהו חידוש בעצם. בהשגחה, היום ראש חודש ניסן, החודש הראשון, המכוון כנגד האמונה. על יציאת מצרים נדרש בקבלה[107] ובחסידות[108] הפסוק "וארשתיך לי באמונה"[109], ולכן תכלית יציאת מצרים היא גילויה – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[110]. ראש חודש היינו חידוש אותה אמונה, והכוונה להמשיך מעצמות האמונה בתוך התענוג. כפי שהמלכות, השפלות, שלמטה מתעצמת בהתקשרות אל האמת, כך מתחדשת ומתעצמת האמונה בתענוג.

שאלה: ההתעצמות שייכת תמיד דוקא אל המקבל?

תשובה: כמובן שישנה התעצמות משני הכיוונים – יש בטול והתעצמות המשפיע אל המקבל ויש בטול והתעצמות המקבל אל המשפיע. בכל זאת, למדנו בביאור ר' הלל לשער היחוד[111], שעיקר ההתעצמות היא מן המקבל, ולכן הוא מגיע על ידי כך ל"אובנתא דלבא"[112].

שלמותו פרצוף עתיק

מהי התחברות האמונה והתענוג בערכי הקבלה?

(בְּחִינַת שְׁלֵמוּת פַּרְצוּף עַתִּיק יוֹמִין).

אמונה היא רדל"א, ולמונח זה כמה פירושים. על פי פשט כתבי האריז"ל[113] כולל רדל"א את ג' הספירות הראשונות (ג"ר) של פרצוף עתיק יומין, אבל הוסבר בעבר כמה פעמים[114] שהכוונה היא יותר לכתר דעתיק. יותר מכך, מתכוונים לפנימיות כתר דעתיק, ולפעמים מדייקים יותר ומתכוונים להשראת מלכות דאדם קדמון שבעתיק. כך או כך, אמונה היא הראש של עתיק.

בכתבי האריז"ל מבוארים באריכות חמש ספקות לגבי רדל"א[115]. לכל הדעות כולל רדל"א את ג"ר דעתיק, אבל לגבי אופן הרכבתו מחלקי מה ובן וסידורם יש לאריז"ל עצמו ספקות [לא לר' חיים ויטאל]. אצלנו יש תופעה דומה: רדל"א הוא אמונה, ואילו הספקות הם מהי אותה אמונה – כל ג"ר דעתיק, כתר דעתיק, פנימיות כתר דעתיק, מלכות דא"ק וכו'.

נרחיב בענין הספקות ברדל"א: הרמח"ל[116] היה הראשון שהסביר את אותם ספקות כדרך החסידות, וזהו החידוש החשוב ביותר בכל כתביו, לפי עניות דעתי. הוא נותן משל: כאשר מתבוננים היטב בדבר חי ומורכב, ולמרות שמשתדלים להתרכז בחלק מסוים ממנו, לפעמים מרוב התבוננות הדבר מתעלם, ופתאום רואים משהו אחר. אם מפנים את המבט אל הדבר האחר שהתגלה, גם הוא נעלם ומתחילים לראות משהו שלישי [כמו זיקית, שברגע שמרגישה שמישהו מסתכל עליה היא מחליפה צבעים]. בפיזיקה החדשה נקראת תופעה כזו חוק אי-הוודאות. הרמח"ל מסביר כך: ברגע שאתה מגיע לידי השגה מסויימת אתה מגיע מיד לראיה אחרת, וכך הלאה, אתה מסתובב סביב חמשה ספקות. כל אפשרות אמיתית בפני עצמה, והיא עצמה מתהפכת לאפשרות נוספת.

הסבר זה עוד דורש הסבר רב, אבל יש בו תקון למושג 'ספקות' באמונה – כל ספק קיים, "נמנע קיים". הספקות ברדל"א הם בדיוק סוד פרדוקס קיים, שיתכן בו. לכן רדל"א האמיתי הוא היות ה' "נמנע הנמנעות"[117], שהוא הכינוי היחיד שניתן להיאמר על עצמות ה'.

סוד 'שלם וחצי'

נחזור אל חידוש האמונה [שקשור עם ראש חודש ניסן]: גם את האמונה צריך לחדש, וחידוש זה הוא על ידי התעצמות האמונה בתענוג. כאמור, חידוש זה נעשה לפי ערך עבודת 'שפלות באמת' מלמטה. אלו שתי המדרגות – השניה מלמעלה ומלמטה – בהן מתגלה שלמות של מספר רבועי, אלא שההבדל ביניהן קשור עם המושג 'שלם וחצי'. המדרגה הראשונה מלמעלה ומלמטה, האמונה והשפלות, הן בבחינת 'חצי' שצריך להתעצם בהתחברות אל ה'שלם'.

נסביר: אמת היא בגדר 'שלם' ביחס ל'חצי' של השפלות, ואילו אמונה היא 'חצי' ביחס ל'שלם' של התענוג. ביחוד אמת ושפלות נמצא ה'חצי' מתחת ה'שלם', ואילו ביחוד אמונה ותענוג עומד ה'חצי' מעל ל'שלם'. היחוד העליון הוא על דרך הסבר הרב המגיד ממעזרישט למצות מחצית השקל[118]. ההסבר בספרי המוסר[119] הוא שנדע שאנחנו רק 'חצי', ומבינים מכך שה' הוא ה'שלם', אבל אי אפשר לומר כך. הרי כתוב "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל"[120], ודורשים[121] שכל מה שאנחנו עושים גם הקב"ה עושה, ואם אנחנו מכירים שאנו רק 'חצי' חייבת להיות גם אצל מדרגהה דומה, כביכול. הרב המגיד מסביר זאת על הפסוק "עשה לך שתי חצוצרֹת כסף"[122], שכסף לשון כיסופים, וחצוצרות נוטריקון חצאי צורות. גם הקב"ה, מצד עצמו, מרגיש את עצמו חצי צורה בהתאם לחצי הצורה שלנו. איפה ישנה הרגשה כזו אצלו? במדרגת האמונה הפשוטה, בכוונת בריאת העולמות, ולכן "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[123] – ה' מרגיש שללא עולם הוא רק 'חצי'.

העונג הפנימי שבעצמות הוא בבחינת 'שלם', ולכן הוא שרש ההעלם. דבר שלם אינו צריך להתגלות, ולכן התענוג הוא מקור של העלם. אבל האמונה קרובה יותר לרצון מאשר לתענוג [למרות שנושאת את שניהם בפשיטות עצמותה], ורצון הוא מקור של גילוי.

אם כן, השני מלמעלה והשני מלמטה הוא בחינת 'שלם', ותכלית הכוונה היא שה'חצי' יתעצם עם ה'שלם' ויתחבר עמו. כאמור, חיבור זה הוא גילוי פרצוף עתיק יומין בשלמות, שכן אמונה היא ראשו של הפרצוף ותענוג הוא המשכו, וכמו שפרצוף עתיק יומין בקבלה הוא פרצוף אחד כך צריכה להיות אחדות בין אמונה ותענוג. כך גם על פי פשט הפסוק בדניאל, בו נקרא הקב"ה בשם עתיק יומין – "ועתיק יומין יְתִב"[124].

נסכם: מטרת פרק זה היא להתבונן בתופעת השלמות שברבועי המדרגות. בתחלה למדנו על חלוקה כללית של רבוע ארבע מדרגות ורבוע של תשע מדרגות. אחר כך למדנו על רבוע של סוף ההעלם ותחלת הגילוי – בטול ושמחה. אחר כך ראינו רבוע של עצם ההעלם ועם הגילוי – אמונה ורחמים. אחר כך ראינו עוד שני ריבועי מדרגות העומדות בפני עצמו – אמת ותענוג.  סך הכל ו רבועים. כמה אפשרויות נוספות קיימות?

יֵשׁ עוֹד עב רִבּוּעִים בְּחִבּוּרֵי יג הַבְּחִינוֹת הַפְּנִימִיּוֹת [יג עולה אחד, ואילו עח עולה ו פעמים אחד, כנגד ו הצירופים האפשריים למלה אחד, וכנגד ג שמות הוי' בסוד שם של יב אותיות[125]], שֶׁכָּל אֶחָד הוּא סוֹד "שְׁלֵמוּת" בַּעֲבוֹדַת ה' הַפְּנִימִית וּבְסוֹדוֹת מַעֲשֵׁה-בְּרֵאשִׁית וּמַעֲשֵׂה-מֶרְכָּבָה [וראוי היה ליחד לכל אחד מהם שיעור שלם בפני עצמו], אַךְ אֵין כָּאן הַמָּקוֹם לְהַאֲרִיךְ בְּסוֹדוֹתֵיהֶם בִּפְרָטִיּוּת, וְ"עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים" בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרֵךְ.



[1] ראה עץ חיים שער כב פ"א (מ"ק).

[2] בראשית א, כז.

[3] תהלים צו, יא.

[4] משנת חסידים תפלת העשיה פ"י.

[5] תקו"ז כב (סז, ב); ראה ליקוטי הש"ס לאריז"ל ריש מסכת אבות.

[6] תהלים פט, ג.

[7] סנהדרין צו, ב; זח"ג רטז, א; ילקוט שמעוני בראשית מא.

[8] ישעיהו כד, כג.

[9] בראשית כד, א.

[10] מלכים א א, א.

[11] עץ חיים שער לו פ"ד.

[12] ראה בפרק הקודם בבאור מדת האהבה.

[13] ישעיהו נה, ג.

[14] זח"א קנא, א ובמקדש מלך שם; פרי עץ חיים שער השופר פ"א.

[15] שם קכט, א; שם רפט, א; עץ חיים שער ט פ"ז; שער יב פ"ב.

[16] מנחות כט, ב.

[17] ראה מאמרי אדה"ז תקס"ט עמ' קי והלאה.

[18] פסחים נו, א (ובכ"ד).

[19] שו"ע או"ח סימן סא סעיף ג.

[20] מיכה ז, כ.

[21] מדות פ"ג מ"א.

[22] ברכות טו, א ושו"ע שם.

[23] שיר השירים ז, ט.

[24] תקו"ז יג (כט, א).

[25] כתר שם טוב כח.

[26] נוסח תפלת עמידה לשבת ומועד.

* השיעור ניתן בראש חודש ניסן.

[27] ויקרא טז, ל.

[28] שם פסוק א.

[29] ראה לוח 'היום יום' כז אדר שני; המשך תער"ב ח"ב עמ' תתקס-תתקסז.

[30] ויקרא טז, ג.

[31] נוסח תפלת מוסף ליום כיפור.

[32] רש"י לויקרא ט, א; שבת פז, ב.

[33] במדבר לג, לח.

[34] שמות כג, טו.

[35] יומא ב, א.

[36] שם ג, א.

[37] ויקרא י, ג וברש"י שם.

[38] ראה סוד ה' ליראיו עמ' תמט.

[39] תנחומא שמיני ד (הובא בפרש"י לויקרא ט, ב).

[40] תענית פ"ד מ"ו.

[41] במדבר יד, כ.

[42] "...וביומא דכפורי מחל ליה קוב"ה ההוא חובה" (זח"א ח, ב).

[43] שמואל ב' יב, יג.

[44] יבמות קכא, ב; בבא קמא נ, א.

[45] שבת נו, א.

[46] יומא כב, ב; סנהדרין קז, א.

[47] שמואל ב' פרקים טז-יז.

[48] זח"ב קז, א.

[49] שמואל ב' יב, ט.

[50] סנהדרין קז, א.

[51] שמות ט, יב; יד, ד ועוד.

[52] תהלים כו, ב.

[53] עבודה זרה ד, ב.

[54] כתר שם טוב כח.

[55] שמות לב, א.

[56] ראה לקוטי שיחות חכ"ז עמ' ­121; חי"ב עמ' 55 וש"נ.

[57] ויקרא י, י; יא, מז.

[58] זח"ג ה, ב ועוד.

[59] עירובין ד, א; שו"ע יו"ד סימן קצח סע' א.

[60] תנחומא נשא טז; תניא פרק לו.

[61] זח"ג סא, א.

[62] זח"ב קכא, א ועוד.

[63] ביאורי הזהר לצמח צדק ח"ב עמ' תתקלט ואילך.

[64] זח"ג קעח, ב; לקוטי תורה במדבר נה, ב.

[65] ראה תניא, לקוטי אמרים פרק יב.

[66] תהלים קיז, ב.

[67] ירמיה י, י.

[68] ראה המשך תרס"ו עמ' רמ והלאה (מהדורת תשע"א).

[69] עץ חיים שער יט פ"ו ועוד.

[70] שו"ע יו"ד סימן רא סעיף א (לכלים, ולכמה דעות אף לאדם ועיי"ש).

[71] מקואות פרק א.

[72] שיחות הר"ן רמב.

[73] זח"א קכג, ב.

[74] שמות כו, כח; לו, לג.

[75] ראה מאמר "בריש הורמנותא דמלכא" (הוצאת גל עיני תשמ"ג) פ"א.

[76] זהר חדש ואתחנן מאמר 'קו המדה' ועוד.

[77] עמק המלך שער ה פנ"ז.

[78] שם שער א בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[79] זהר הקריע בראשית דף טו; יהל אור עמ' קפט ואילך ועמ' תשח-תשט; המשך תער"ב פרק רעג.

[80] ראה גם אור התורה במדבר ח"ב עמ' תשכב (וכן הוא ביהל אור עמ' קצ); מעין גנים ח"ד עמ' סח (ובנסמן בהערה לא שם).

[81] הקדמת ספר הזהר.

[82] בראשית רבה יב, טו.

[83] אבות פ"ד מי"ג.

[84] ראה להלן, הוספת 'ג' רישין שבכתר'.

[85] פרי עץ חיים שער הק"ש פט"ו.

[86] ראה הסבר כ"ק אדמו"ר לענין זה בהערותיו לקונטרס למוד החסידות של אדמו"ר הריי"צ, עמ' 6.

[87] פרק חי.

[88] תורה אור לך יא, ב ואילך (ע"פ זח"ג קעח, ב); לקוטי תורה ר"ה נז, א; סידור עם דא"ח רמב, ג; שם רנט, א ואילך.

[89] במדבר כג, י.

[90] שמות ג, יד.

[91] זח"ג סה, ב.

[92] סוד ה' ליראיו עמ' פ; לעיל פרק כב (בבאור מדת התענוג).

[93] בראשית ז, ט.

[94] לעיל כרך ג בסדרה.

[95] נוסח ק"ש של ערבית.

[96] זח"ב קכב, ב; פרדס שער יב פ"ג; עץ חיים שער לב פ"א .

[97] זח"ג רעא, א; שער הכוונות דרושי כוונת הברכות; פרי עץ חיים שער הברכות פרקים א-ב.

[98] ראה זח"ג ד, א.

[99] ראה מאורי אור מערכת ל אות ז וביאיר נתיב שם; לקוטי תורה האזינו עא, ד.

[100] זכריה יד, ט.

[101] ראה לעיל מדרגת התענוג.

[102] פלח הרמון בראשית ד"ה בראשית הד'.

[103] דברי הימים א טז, כז.

[104] ראה פרדס שער כג פט"ז (ערך 'עטרה'); מערכת האלקות פ"ט ועוד.

[105] עץ חיים שער לב פ"ט; שער לה פ"א.

[106] משלי יב, ד.

[107] ראה מערכת האלקות ריש פ"ה; של"ה תושב"כ ויק"פ (שלה, ב).

[108] שער האמונה לכ"ק אדמו"ר האמצעי פרקים ב-ד (ט, א ואילך); מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א עמ' דש.

[109] הושע ב, כב; וראה גם רד"ק שם פסוק כא.

[110] שמות יד, לא.

[111] פ"א (קנה, ד).

[112] עבודה זרה כח, ב.

[113] עץ חיים שער יא פרק ח (מ"ת).

[114] לעיל כרך ב; כרך ג.

[115] עץ חיים שער יב פ"ג והלאה.

[116] קל"ח פתחי חכמה, פתחים פח-פט; אדיר במרום ח"א ד"ה 'בפלגותא דשערי'.

[117] תשובות הרשב"א סוף תשובה חי; הובא בספר החקירה לצמח צדק (לד, ב); ראה אשא עיני עמ' מט.

[118] אור תורה בהעלותך אות קלד.

[119] עקדת יצחק (לר"י עראמה) שער נב; יערות דבש ח"ב דרוש י.

[120] תהלים קמז, יט.

[121] שמות רבה ל, ט.

[122] במדבר י, ב.

[123] תנחומא נשא טז.

[124] דניאל ז, ט.

[125] פרדס שער כא פ"ט; שער מאמרי רשב"י ריש פרוש האדרא זוטא קדישא; ראה להלן שער 'שלשה דלוגים'

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com