חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק יא הדפסה דוא

פרק יא

השתלשלות, התלבשות והשראת הנשמה בגוף


נגנו ניגון

וְהִנֵּה יָדוּעַ שֶׁ"עוֹלָמוֹת, נְשָׁמוֹת, אֱלֹהוּת" הֵם כְּנֶגֶד "הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, הִתְלַבְּשׁוּת, הַשְׁרָאָה" בִּלְשׁוֹן סֵפֶר הַתַּנְיָא וַחֲסִידוּת חַבַּ"ד בִּכְלָל (כִּמְבוֹאָר בַּאֲרוּכָה בְּסֵפֶר "מַאֲמָר הַשִּׁפְלוּת וְהַשִּׂמְחָה" לְהָרַב הַצַּדִּיק ר' יִצְחָק אַיְיזִיק מֵהוֹמִיל זַצַ"ל).

זהו ספר גדול ועמוק של ר' אייזיק, שכולו בא להסביר את ענין השפלות והשמחה, ושם הוא אומר בפרוש שלשון ספר התניא בנויה כולה על שלש לשונות אלו. הוא מקביל אותן אל מה שהבעש"ט קורא כאן "עולמות, נשמות, אלקות", שבדרך עבודת ה' הם "הכנעה, הבדלה, המתקה"[1]. בחסידות לפעמים נקראות שלשת בחינות אלו "אור, חיות, כח", כמו בהגהה שבסוף שער היחוד והאמונה[2]. 'אור' מתאר 'השראה', 'חיות' היא 'התלבשות' ו'כח' היא בחינת 'השתלשלות'. 'כח' הוא בחינת כלים, 'חיות' היא בחינת נצוצות, 'אור' היא בחינת אורות, וכן "עבור, יניקה, ומוחין", וכן הלאה.

למרות זאת, שלשת הלשונות "השתלשלות, התלבשות, השראה" כוללות את כל ספר התניא. במיוחד מסביר אותם האדמו"ר הזקן בפרק נא. מקובל אצל חסידים, שעיקר ההשכלה שבספר התניא נמצאת בשלשת הפרקים האחרונים, פרקים נא-נג, כאשר עיקר הנושא בפרקים הללו הוא נושא ה'השראה' – השראת אלקות.

בכללות, מחולק ספר התניא לשלשה חלקים. כל ההגדרות של הספר, מיהו בינוני או צדיק או רשע, שכתובות ב-יב הפרקים הראשונים של הספר [אותם נוהגים חסידים לשנן בעל פה], שייכות בעיקר אל מדרגת ה'השתלשלות'. עיקר חלק העבודה של הספר, שמתחיל מפרק יח (על אהבה ויראה) או מפרק כו (על השמחה), הוא מדרגה של 'חיות', של 'נשמות'. אם רוצים לתת שעור עם הרבה חיות בספר התניא כדאי ללמד את הפרקים האמצעיים שלו. החלק עם עומק העבודה הכי גדול הוא מפרק כו עד פרק לד. זהו הלב של הספר [לב קצת יותר גדול מפרק לב]. שיאה של העבודה שבספר נמצא בפרק נ – שער ה-נ שלו – בה מתאר האדמו"ר הזקן מדרגה של אהבה, שעליה הוא אומר שאי-אפשר בכלל לתאר אותה, רק "כל משכיל ישכיל על דבר אמת". אחר כך, בפרק נא, הוא מתחיל עם ענין ה'השראה' שבספר. כאן נמצאים עיקר המוחין של הספר, ומוחין הם גלוי אלקות, גלוי בדרך השראה.

השתלשלות, התלבשות, השראה

כל זה הקדמה כללית אל מה שנראה כעת:

בְּסֵפֶר הַתַּנְיָא פֶּרֶק נא מְבֹאָר שֶׁבְּחִינַת הַשְׁרָאָה הָיְינוּ רֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת הַנְּשָׁמָה בִּכְלָלוּת בַּמֹּחַ,

מה זו השראה בגוף? שראשית התגלות האלקות היא במח. זהו המשל שלו להשראת האלקות וגלויה בקדש הקדשים. ההשראה של הנשמה היא במח, ומן המח היא מתפשטת אל כל הגוף.

מַה שֶׁאֵין כֵּן הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ נִמְצֵאת בְּהַשְׁוָאָה אֲמִתִּית בְּכָל הַגּוּף כוּ',

עצם הנשמה אינה ההשראה שלה, והוא נמצא בכל הגוף. עצם הנשמה אינו נמצא במח יותר מאשר במקום אחר, אבל ראשית ההתגלות היא במח. התגלות זו כוללת את כל מה שיתגלה אחר כך בכל הגוף בפרטיות, והיא נקראת השראה.

יוצא לנו שיש שתי מדרגות של גלוי הנשמה: יש השראת אלקות במח ויש משהו מעל זה – יש 'אלוה'.

וְהוּא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַשְׁרָאָה עַיֵי"ש.

לכל מי שקורא את דברי ספר התניא ברור, שהשראת הנשמה בכל הגוף בשווה היא הרבה למעלה מן ההשראה הראשונית במח.

חסר קצת

...והוא נמצא בפרטי פרטיות בכל אבר ואבר, כמו כח הראיה בעין או כח השמיעה באוזן. הכל הוא גלוי מן הרצון שבנפש, אבל דוקא כאן, במשל של ספר התניא, רואים חמש מערכות. בכל הציורים שלמדנו עד היום בשער הזה לא דברנו על קוצו של י, ודוקא כאן הוא ניכר.

נִמְצָא, לְפִי זֶה, שֶׁסּוֹד שֵׁם הוי' ב"ה הוּא

    קוּצוֹ שֶׁל י        שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה לְמַעְלָה

          י        הֶאָרַת הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ שֶׁנִּמְצֵאת בְּכָל אֵבָרֵי הַגּוּף בְּהַשְׁוָאָה

          ה       הַשְׁרָאָה – רֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת הַנְּשָׁמָה בִּכְלָלוּת בַּמֹּחַ

          ו        הִתְלַבְּשׁוּת – גִּלּוּי הַנְּשָׁמָה בַּלֵּב דְּפָלִיג לְכֹל שַׁיְיפִין

          ה       הִשְׁתַּלְשְׁלוּת – גִּלּוּי הַנְּשָׁמָה בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר בִּפְרָט

לפי זה, יש הסבר עמוק מהו גלוי של 'מוחין דאבא' אצל האדם. זהו גלוי של השואה האמיתית בכל מקום בשוה. בשער אחר בספר הזה[3] הסברנו, שגלוי 'מוחין דאבא' הוא תודעת "לית אתר פנוי מיניה"[4], בעוד גלוי 'מוחין דאמא' הוא גלוי איך "כולא קמיה כלא חשיב"[5]. גלוי של 'מוחין דאמא' מתגלה במח, אבל 'מוחין דאבא' הם יותר מזה.

במדרגת האות ו שבשם, גלוי האלקות הוא בתוך הלב, הנקרא "פליג לכל שייפין"[6]. תפקיד הלב הוא לחלק את גלוי האלקות המתגלה במח אל כל שאר האברים. בלב עצמו מורגש צרוף אותיות. מצד ההשראה שבמח יש גלוי של ה"אור העולה על כולנה"[7], אבל בלב יש כח של צרוף נשמות יחד, כח שמחלק את גלוי האלקות לכל נשמה ונשמה על פי הראוי לה. כאשר מצרפים כמה יהודים יחד מתגלה פתאום הכח שמחלק את גלוי האלקות לכל אחד ואחד בפרט. מה שאין כן במח, בו מאיר גלוי האלקות לכולם ביחד, בדרך של אור מקיף. אם כן, בחינת 'התלבשות' היא כאשר הלב מתלבש בתוך כל אבר, מרגיש אותו ומחלק לו את השפע.

לבסוף, מדרגת 'השתלשלות' היא גלוי כל כח וכח בכל אבר ואבר בפרטיות – כח הראיה בעין וכו'.

קדם, תחלה, ראש, תוך, סוף

חמש המדרגות הללו בנשמה הם כנגד המושגים קדם, תחלה, ראש, תוך, סוף:

וְהוּא עַל דֶּרֶךְ הַיָּדוּעַ בְּסוֹד שֵׁם הוי' ב"ה:

קוּצוֹ שֶׁל  י       קֶדֶם

     י       תְּחִלָּה

     ה     רֹאשׁ

     ו      תּוֹךְ

     ה     סוֹף

עיקר החידוש כאן הוא שהחכמה אינה מתגלה במח, כמו שכתוב "חכמה מוחא"[8], אלא הבינה. ממילא הלב הוא כנגד האות ו שבשם, ואילו הכבד – התלבשות באברים בפרט – הוא כנגד האות ה תתאה שבשם.

בקבלה מוסבר תמיד[9], שאותיות הוה שבשם הן כנגד ראש-תוך-סוף, ואילו המדרגות של 'קדם' ו'תחלה' הן כבר חידוש של החסידות. 'תחלה' היא מתארת את הימצאות עצם הנשמה בכל מקום, בהשואה, ואילו 'קדם' הוא השרש למעלה שאינו יורד בכלל.

סוֹף תּוֹךְ רֹאשׁ רָאשֵׁי תֵּבוֹת סֵתֶר,

נשים לב, שבתוך המילה תוך רמוז שם הוי' [26], בתוך המילה סוף רמוז שם אלהים [86] ואילו בתוך המילה ראש יש שלש פעמים וחצי שם אלהים [301].

וּשְׁאָר הָאוֹתִיּוֹת: קֶדֶם תְּחִלָּה רֹאשׁ תּוֹךְ סוֹף עוֹלוֹת אֶלֶף, הַכֹּל בְּסוֹד "אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה" וְדַ"ל.

הפרוש הכי חשוב לשם אסתר הוא דברי חז"ל: "אסתר מן התורה מנין? שנאמר 'ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא'[10]"[11]. האות א במילה אסתר רומזת אל הסתר הפנים של ה'. האות אָלֶף היא במשמעות של אֶלֶף, והם רומזים אל 'אלף אורות' הנמצאים בתוך הסתר. ההסתר הוא שלשת העולמות התחתונים בי"ע – הסוף, התוך והראש של המערכת שלנו[12].

כתוב, שאסתר הוא שם כללי לכל המדרגות של הנשמה. אסתר המלכה, יותר מכל נשמה אחרת, היא כללות נשמות ישראל. בלשון החסידות היא מה שנקרא בכל מקום 'כנסת ישראל'. לפי זה, נשמת אסתר כוללת את כל חמשת המדרגות של הנשמה. כתוב[13], שאסתר, שמלכה על קכז מדינות, היא בחינת שרה אמנו שחיה קכז שנים. כולנו באים משרה וכולנו כלולים בנשמת אסתר המלכה.

* * *

משולשים, רבועים, מספרי השראה, מספרים ראשוניים

נתחיל עם חשבון שקשור אל הפרק הקודם.

למדנו, ששלושת הבחינות "עולמות, נשמות, אלהות" מקבילות אל שלושת המושגים "השתלשלות, התלבשות, השראה" שבספר התניא. על פי זה הסברנו הרבה פעמים, שיש בהתאם שלשה סוגים של מספרים: המספרים שכנגד ממד ההשתלשלות הם מספרי סדרת המשולשים: 1, 3, 6, 10, 15.... [השתלשלות מלשון שלש].

ממד ההתלבשות פועל התכללות שלמה בין כל אברי הגוף, והתכללות שלמה נקראת בלשון האריז"ל פרצוף או שטח ["נקודה, קו, שטח" או "נקודה, ספירה, פרצוף"]. שטח הוא רבוע. הפרצופים מתלבשים זה בזה, עד כדי שההתלבשות זו גורמת לידי התפתחותו השלמה של אותו הפרצוף. מתי מתגלה התכללות משוכללת בתוך גוף? כאשר הנשמה מתלבשת בתוכו. הכלל בכתבי האריז"ל הוא, שכל פרצוף עליון המתלבש בתוך פרצוף תחתון הוא על דרך התלבשות נשמה בתוך גוף[14]. ברגע שהוא מתלבש בתוך הפרצוף התחתון ממנו, בתוך מי שעתיד להיות הפרצוף השלם שכעת הוא רק ספירה, מתחיל אותו פרצוף תחתון להתפתח. כיוון שהמושגים 'התכללות', 'פרצוף' ו'שטח' קשורים אחד עם השני ברור שממד 'התלבשות' הוא בחינת רבוע. בחכמת המספר אלו סדרת המספרים הרבועיים.

השראה היא פעולה שבאה לאחד את שני הממדים הקודמים יחד. כדוגמה לכך בחסידות נביא את ביאורו של הרבי[15] לגבי זמני השבת. הרבי מסביר את הענין לגבי המשנה האחרונה במסכת שבת בה כתוב "פוקקין ומודדין וקושרין בשבת"[16]. שלש הבחינות הללו הן כנגד שלש סעודות השבת, שהן בעצם שלש העליות שיש במהלך יום השבת. הוא מסביר אותן על פי שנויי הלשון בנוסח תפלות השבת (על פי נוסח האריז"ל): "וינוחו בה" "וינוחו בו" "וינוחו בם". תפלת ליל שבת היא כנגד המלכות, ובה אנו אומרים "וינוחו בה"; יום השבת הוא כנגד זעיר-אנפין, ובו אומרים "וינוחו בו" [לשון זכר]; במנחת שבת, בשעת 'רעוא דרעוין', אנו אומרים "וינוחו בם" [בלשון רבים]. היא כמו החופה שמאחדת את החתן והכלה. קודם עולה הכלה בפני עצמה ["בה"], אחר כך עולה החתן בפני עצמו ["בו"], ולבסוף מתגלה הכח שמאחד את שניהם ומחבר אותם ["בם"].

בפרט: "פוקקין" הוא תקון המלכות. פקיקה היא סתימת יניקת החיצונים מן הרוח הרביעית. כל השבוע עומדת המלכות בעולמות התחתונים, שם פרוצה הרוח הצפונית ועל כן משם "תפתח הרעה"[17] [בדומה לציור האות ב]. כאשר המלכות חוזרת בשבת אל תחום עולם האצילות היא סותמת את החלון הפרוץ של הרוח הצפונית. זה נקרא "פוקקין" – סתימת החלון. "מודדין" הוא מלשון מדה, והוא כנגד תקון המדות הנכללות בפרצוף ז"א [המילה מדה עצמה עולה מט והיא רבוע של ז, כנגד תקון המדות של ספירת העומר, כאשר המלכות נכללת במדות. כמו כן, פרוש המילה מדה הוא מלשון שעור, 'שעורי תורה', שעולה 576 – הרבוע של כד]. לבסוף, "קושרין" הוא גלוי הכח לקשר בין שניהם.

לעניננו, בחכמת המספרים סוג המספרים ששורה גם על גבי משולש וגם על גבי רבוע, שהם כנגד האותיות וה שבשם, ומאחד אותם – נקרא מספרי השראה. כמו שההגדרה של רבוע הוא סכום שני משולשים סמוכים, כך גם הגדרת מספרי השראה היא סכום שני רבועים סמוכים: 1222 הוא 5, 2232 הוא 13 וכך הלאה. המספרים הללו יהיו תמיד הנקודה האמצעית גם לגבי המשולש וגם לגבי הרבוע, ונקודה אמצעית היא בחינת השראה.

נשלים את התמונה: יש עוד סוג מספרים חשוב, והוא סדרת המספרים הראשוניים, שאין להם שום נוסחה כדי לדעת אותם. הם, כשמם כן הם, ראשוניים ולכן הם כנגד החכמה. זו בחינת עצמיות. המספרים הראשוניים הם בבחינת העצמים של כל המספרים.

נסכם לפי זה:

    י        מספרים ראשוניים

    ה       מספרי השראה

    ו        מספרים רבועיים

    ה       מספרים משולשים

נתרגל את מערכות המספרים על שם הוי' עצמו. כלומר, נחשב את האות י שבו כמספר הראשוני העשירי, את האות ה עילאה שבו כמספר ההשראה החמישי, את האות ו כרבוע הששי, ואילו את האות ה תתאה כמספר המשולש החמישי.

המספר הראשוני העשירי הוא 23, ומספר ההשראה החמישי [4252] הוא 41 העולה אם. אֵם היא אמא ולכן מספר זה שייך אל האות ה עילאה שבשם. 23 עולה חיה, ובנפש היא מדרגת החכמה – "החכמה תחיה"[18]. סכום שני המספרים יחד – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[19] – עולה למספר רבועי [82=64]. מספרי רבוע הם עצמם בחינת ז"א, הדעת, הבן שנולד מאבא ואמא. ו ברבוע הוא 36 [אלה], ויחד עם מספרי אבא ואמא [64] הוא עולה 100 [102]. באות ה תתאה, המשולש של ה עולה 15 – "איהי בהוד"[20], הוד המלכות. למה הוד קשור עם סוד המשולשים? האותיות וד הם סכום כל המספרים מ-1 עד 4: 123 הם ו ועם האות ד הם כבר 10 ועם האות ה הם כבר סכום המספרים מ-1 עד 5.

לפי חשבון זה, שם הוי' ב"ה עולה 115, שהוא 5 פעמים 23. כלומר, סכום כל שם הוי' הוא ה פעמים החכמה [האות י] שבו – "הוי' בחכמה"[21] – וכמנין חזק. יחד עם שם הוי' עצמו הוא עולה מצוה. כתוב בספר הזהר[22], שאותיות המילה מצוה הן אותיות שם הוי', כאשר האותיות מצ מתחלפות בחלוף אתב"ש עם האותיות יה. יוצא מכאן, שמצוה היא חזק הוי', בסוד הפסוק "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'"[23].

כל זה היה בבחינת פרפרת שבהתחלה כדי לעורר את התיאבון...



[1] כתר שם טוב כח.

[2] פרק יב.

[3] שער 'אור אין סוף' פרקים א-ב.

[4] תקוני זהר נז (צא, ב).

[5] זח"א יא, ב; ע"פ דניאל ד, לב.

[6] זח"ג קסא, ב.

[7] תניא, שער היחוד והאמונה פרק יב.

[8] הקדמת תקו"ז (פתח אליהו).

[9] ראה בהרחבה בשער 'אורות וכלים' פרק ה והלאה.

[10] דברים לא, יח.

[11] חולין קלט, ב.

[12] ראה ספר הליקוטים לאריז"ל פרשת ויחי.

[13] פרי עץ חיים שער פורים פ"ו. ראה גם זח"ג רעו, א; עץ חיים שער מו פ"ו.

[14] ראה בהרחבה בהקדמת 'כללי השערים ואופן ההתבוננות בהם' פרק ד.

[15] לקוטי שיחות כרך יד עמ' 12 והלאה (סיום על מסכת שבת).

[16] שבת קנז, א.

[17] ירמיה א, יד; ראה בבא בתרא כה, א ופרקי דרבי אליעזר פ"ג.

[18] קהלת ז, יב.

[19] ראה זח"ג ד, א.

[20] עץ חיים שער לח פ"ו (מ"ת), וכ"ד בכתבי האריז"ל.

[21] משלי ג, יט.

[22] תקוני זהר כט (עג, א), ע (קלא, ב). וראה בהמשך הספר שער 'מצות הוי'' פרק ג (עמ' ת).

[23] תהלים כז, יד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com