חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק י הדפסה דוא

פרק י

שלבי פעולה


נתקדם כעת אל הפרק הבא, פרק י, שחוזר אל הנושא שלמדנו בתחלת השער – דברי הבעש"ט כפי שלמד אותם מפי המשיח:

וְהִנֵּה בִּלְשׁוֹנוֹ הַזָּהָב שֶׁל מוֹרֵנוּ הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע יֵשׁ אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, שֶׁהֵן כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה:

י       (וְתִכְלוֹל נִשְׁמָתְךָ עִמָּהֶם בְּכָל בְּחִינָה וּבְחִינָה מֵהַנַּ"ל)

וּמִתְיַחֲדִים כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּאֶחָד וְעוֹלִים וְכוּ'

ה      וּמִתְיַחֲדִים יִחוּד אֲמִתִּי בֶּאֱלֹהוּת

ו       וְאַחַר כָּךְ מִתְקַשְּׁרִים וּמִתְיַחֲדִים הָאוֹתִיּוֹת וְנַעֲשָׂה תֵּבָה

ה      בְּכֹל אוֹת וָאוֹת יֵשׁ עוֹלָמוֹת וּנְשָׁמוֹת וֶאֱלֹהוּת

וְעוֹלִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּמִתְיַחֲדִים זֶה עִם זֶה

שתיקת האותיות

נתחיל לעבור על ארבעת המדרגות מלמטה למעלה ונתחיל במשפט הראשון: "בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלהות ועולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה". עד כאן הסברנו ש"עולמות, נשמות, אלהות" הם כנגד אותיות הוה שבשם: עולמות כנגד האות ה תתאה שבשם, נשמות כנגד ו שבשם, אלקות כנגד ה עילאה שבשם. אבל בדברי הבעש"ט יש כמה וכמה שלבים, כאשר כל מה שקשור עם האותיות עצמן – לא עם צרופן – צריך בו עצמו ליחד את שלשת השלבים "עולמות, נשמות, אלהות", ורק אחר כך צריך לצרף ולחבר אותם יחד. לכן, ביחס לכללות העבודה, שלשת המדרגות הללו הן הוה שבתוך האות ה תתאה של כללות העבודה.

בפרקים הראשונים הסברנו באריכות שהבטוי 'עולים' הוא כנגד ממד ה'עולמות', הבטוי 'מתקשרים' הוא כנגד ממד ה'נשמות', והבטוי 'מתיחדים' הוא כנגד ממד ה'אלהות'. אך כאמור, כל אלו הם בחינת ה תתאה שבשם. למה? כי כל אות בפני עצמה היא בבחינת חש. על פי הסוד של חש-מל-מל, בו חש היא השתיקה ו-מל הוא הדבור, אות אחת היא רק בבחינת חש, שכן אי אפשר לבטא אותה בדבור. כל העבודה והיחוד שיש בכל אות בפני עצמה הוא בגדר של חש, ו-חש בכללות המדרגות שבעבודה מלמטה למעלה הוא כנגד המלכות – ה תתאה שבשם.

בסופו של התהליך, כאשר מתגלה באות אור ממדרגה יותר גבוהה, היא נעשית בבחינת מל ואז היא כבר מדברת, אבל מצד עצמה אין לה אור כלל. "לית לה מגרמה כלום"[1]. אין לה דבור מצד עצמה והיא חשה ושותקת – "כרחל לפני גוזזיה נאלמה"[2]. למרות שהמלכות היא-היא עולם הדבור, זו תכונה שמתגלה דרכה כאשר היא מקבלת את הדבור מלמעלה. ללא הדבור מלמעלה היא בבחינת מִדְבָּר, ואילו עם הדבור היא הופכת לבחינת מְדַבֵּר.

מאותיות למילים

אחר כך ממשיך הבעש"ט ואומר כי "מתקשרים ומתיחדים האותיות ונעשה תבה", ושלב זה הוא כנגד האות ו שבשם. מהו צרוף אותיות? צרוף אותיות הוא עצמו התקשרות של נשמות. עיקר החדוש והתקון של הנשמות היא ההתקשרות ביניהן, וכך הוא הדבר גם ביחס לאותיות. לכן לא מזכיר הבעש"ט בלשון המשפט השני את עבודת 'עולים', כמו במשפט הראשון, אלא מתחיל ישר מעבודת 'מתקשרים' שהיא עבודת הנשמות. במדרגה הבאה, שכנגד האות ה עילאה שבשם, הוא כבר יזכיר רק את עבודת 'ומתיחדים', של מדרגת האלקות בעצם.

שוב, השלב הראשון – "...ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה" – הוא יחוד במדרגת העולמות; המשך הדברים – "מתקשרים ומתיחדים האותיות ונעשה תבה" – הוא יחוד במדרגת הנשמות; סיום הדברים – "ומתיחדים יחוד אמיתי באלהות" – הוא היחוד האמיתי, שבלשון ספר התניא נקרא "האור העולה על כולנה"[3]. לכל אות יש אור בפני עצמה, אחר כך מתגלה האור של התבה, של צרוף האותיות יחד, ולבסוף מופיע גלוי אור שמעבר לאותו הצרוף.

צרוף אותיות הוא כמו נשמות שמתקשרות, שכאשר יש עשר נשמות שמתקשרות יש כבר מנין. מה קורה כאשר יש מנין? יש השראת שכינה, שהיא אין סוף יותר מאשר הגלוי של כל אחד בפני עצמו – "אכל בי עשרה שכינתא שריא"[4]. אמנם, יש מדרגה מסוימת של שכינה גם אצל אחד, או שלשה, או חמשה כמבואר בפרקי אבות[5], אבל עשרה זהו כבר משהו אחר.

אם האדם נמצא לבד שורה עליו שכינה במדרגה של עולמות, והנשמה שלו בכלל לא מתגלה. הוא יכול להרגיש "עולמות, נשמות, אלקות", אבל הכל יהיה במדרגת העולמות שבו. הדבר דומה לאדם שיאמר שהוא מרגיש חויה של גלוי נשמה אבל אין לו זיקה לכלל ישראל. אין בו בכלל את סוד הצרוף. זה בדיוק מה שהבעש"ט אומר, שיש לכל אות ואות בפני עצמה את כל המדרגות כולן. ככל שהוא מרגיש בתור יחיד ופרט נפרד, אפילו שהוא יהודי, הכל עדיין במדרגת הגוי שבו, במדרגת העולמות שבו. לכן לאותם יהודים קשה להבין מה ההבדל בין החויות שלהם לבין חויות שמתארים גוים. אלו חויות של אור פרטי, שבאמת הן רק בחינת חש, דומם, ורק בהמשך עתידות להגיע למקום אחר. עיקר גלוי נשמת ישראל מתחילה באמת כאשר שני יהודים מתקשרים יחד זה עם זה.

האור העולה על כולנה

ברגע שיש צרוף מתגלה ה"אור העולה על כולנה" של מדרגת האלקות. זהו כבר המנין. באמת כתוב במשנה[6] שגם במנין יש מדרגות שונות: יש עשרה, יש מאה, יש אלף, יש רבבה, יש עשרים ושתים אלף ("רבבות אלפי ישראל"[7]), יש ששים רבוא (כדי לברך ברכת "חכם הרזים"[8]). יש גם פחות ממנין: יש שלשה יהודים לצורך ברכת הזִמוּן[9]. שלשה יהודים הם בדומה לשרש בעל שלש אותיות היוצרות כבר מילה, ואילו יש שני יהודים הם כמו שער בעל שתי אותיות. על המדרגה הזו אומר הבעש"ט שהיא "ומתיחדים יחוד אמיתי באלהות".

עליה בעצם

מה יש למעלה ממנה? לפני שהוא מתאר את המדרגה הבאה הוא מקדים ואומר: "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל". למה את המשפט הזה כתבנו בתוך מדרגת האות י? לכאורה זו ההזדהות עם כל המדרגות שקדמו לה? אלא שהכח להזדהות בכל עצמותך עם כל מדרגה ומדרגה, ולא רק להתבונן בה, בא מן המדרגה הרביעית. זהו כח שאתה מסוגל בו להיות בבחינת 'פושט צורה ולובש צורה', שתהיה כך ואחר כך תהיה כך ואחר כך אחרת, בלא להיות שייך רק אל מדרגה מסוימת. זהו כח של עצמיות וכל כח עצמי שייך אל המדרגה הרביעית, מדרגת החכמה. אם אתה עדיין אחד בתוך כל המדרגות הללו זה עצמו הסימן שיש לך 'מוחין דאבא'. בכל זאת, את המשפט הזה כתבנו בתוך סוגריים שכן הוא עדיין אינו מתאר את המדרגה הרביעית עצמה.

כלומר, לאחר שכללת את נשמתך בכל מדרגה ומדרגה, ולא רק התבוננת בה, מתיחדות כל המדרגות הללו בעצמן בדרך ממילא. איך אני יכול לחבר שלש מדרגות נפרדות? אם אני יכול להיכנס בתוך כל אחת ואחת מהן אני גם יכול לחבר אותן. עשיתי משלשתן שלשה לבושים, שלש התגלויות, של אותו הדבר.

זה הסבר מצוין מה זו עבודת ה' בפנימיות. למשל: כאשר אדם אומר פרק שירה הוא מזדהה עם כל אחת ואחת מן החיות ועם השירה שלהן. קודם הוא צפור, אחר כך הוא חיה וכו' וכו'. אם הוא יכול לשיר את השירה של כולן זהו סימן לכך שהוא יכול לאחד את הכל, כי הוא נשאר בסופו של דבר אחד. לשיר את השיר של כולן זו הזדהות גמורה עמן כיוון שהשיר היא החיות הפנימית של כל דבר, ואם האדם יכול להיכנס אל תוכן ולשיר את השיר של כל אחת מהן – זה נקרא עבודת הברורים – בכך הוא מאחד את כל מעשה בראשית. זהו כח מיוחד שניתן באדם.

כל זה ביחס למעשה בראשית, אבל אצלנו תכונה זו נאמרה ביחס למדרגות בעבודת ה' – "עולמות, נשמות, אלהות". גם כאן, יש התבוננות בפני עצמה ויש התכללות נשמתך בהם, שעל ידה נעשה ההמשך: "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים", וזו המדרגה הרביעית עצמה.

כאן הבטוי הוא רק "ומתיחדים", ואילו התוצאה בסוף היא "ועולים". הבטוי 'עולים' שבסוף אינו כמו העליה הראשונה של מדרגת העולמות, אלא זו עליה שבבחינת "נעוץ סופן בתחלתן"[10]. זו עליה של "לאשתאבא בגופא דמלכא"[11] ממש בתוך עצמות ה'. העליה הראשונה היא עלית העולמות, כמו אדם שעולה עוד קומה במעלית, אבל העליה הזו היא עליה אל תוך העצמות ממש, אל תוך העליון בעצם. על ידי התכללות נשמתך אתה ממשיך מן המדרגה הכי גבוהה אל המדרגה הכי נמוכה.

גם בשבת ישנן שתי בחינות של עליה. יש בכתבי האריז"ל[12] תאור של עליה הדרגתית של העולמות, בו עולם העשיה עולה אל עולם היצירה, עולם היצירה אל עולם הבריאה ועולם הבריאה אל עולם האצילות. כל עולם עולה למדרגה הרוחנית של העולם שמעליו. אבל לפעמים כתוב[13], שכל העולמות נכנסים בשבת מיד אל עולם האצילות, וזו כבר העליה העצמית.

סדר של אורות וסדר של כלים

כל זה היה הסבר הציור של המבנה בעל פה. כעת נקרא את ההסבר המפורט:

הַיִּחוּד הָרִאשׁוֹן הוּא בְּכָל אוֹת וָאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָהּ – בְּחִינַת מַלְכוּת. כָּל שְׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת "עוֹלָמוֹת וּנְשָׁמוֹת וֶאֱלֹהוּת" שֶׁכְּנֶגְדָּן בָּאוּ הַפְּעָלִים "עוֹלִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּמִתְיַחֲדִים" כַּנַּ"ל, הֵן בִּכְלָלוּת בִּבְחִינַת הָ"עוֹלָמוֹת" [המלכות]. צֵרוּף אוֹתִיּוֹת לַעֲשׂוֹת תֵּבָה הוּא בִּכְלָלוּת בְּסוֹד הִתְקַשְּׁרוּת הַנְּשָׁמוֹת זוֹ בְּזוֹ [ולחבר יהודים יחד, וזו פעולה אחרת לגמרי. זהו גלוי הנשמות בעצם], וְעַל כֵּן [במדרגה הכללית השניה] אוֹמֵר "מִתְקַשְּׁרִים וּמִתְיַחֲדִים" בִּלְבַד – הִתְכַּלְּלוּת יִחוּד הָאֱלֹהוּת בִּבְחִינַת הִתְקַשְּׁרוּת הַנְּשָׁמוֹת (הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה תָּמִיד מְאִירָה בַּמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה –

הבעש"ט לא מזכיר בשלב השני את מדרגת 'עולים' שכנגד ממד ה'עולמות'. למה מוזכרות שתי המדרגות "מתקשרים ומתיחדים"? כאן החדוש הוא, שכל מדרגה גבוהה כוללת בתוכה את כל המדרגות שתחתיה.

לפעמים מסבירים כך ולפעמים מסבירים ההיפך. למשל: במערכת דצח"םדומם, צומח, חי, מדבר – כולל הדומם רק את עצמו, רק את הדומם, ולא ניכרות בו שאר המדרגות. לעתיד לבוא גם הדומם ידבר – "אבן מקיר תזעק"[14] – אבל בעולם הזה רואים באבן רק אבן. לעומתו, בצומח רואים גם את הצמיחה שלו וגם את הגוף שלו, את הדומם הגשמי שבו. במדרגת החי כבר רואים גם את מדרגת החי וגם את מדרגות הצומח והדומם, ואילו באדם כבר רואים את כולן. בחכמת החשבון יוצרת הַדְרָגָה זו את צורת המשולש. ארבע מדרגות במדרגה הגבוהה, שלש במדרגה השניה, שתים במדרגה השלישית ואחת במדרגה האחרונה. בסך הכל עשר מדרגות, על פי הסדר של 4, 3, 2, 1, כך:

מדבר חי צומח דומם 

חי צומח דומם 

צומח דומם 

דומם 

כתוב שלעתיד לבוא יושלם המשולש הזה, והוא יהפוך ממשולש בעל עשר מרכיבים לרבוע בעל שש-עשרה. הכל יהיה בתכלית השכלול, בהתכללות מלאה, וגם בתוך הדומם יראו את הצומח-חי-מדבר הכלולים בו. לפי זה, המעבר בין העולם הזה אל העולם הבא הוא כמו המעבר בין משולש לרבוע [16 הוא 42].

כל זה ביחס למערכת הדצח"ם, אבל כאן אצלנו המבנה הוא הפוך. במדרגה הכי תחתונה ניתן לזהות את כל שלשת המדרגות – "עולמות, נשמות, אלהות"; "עולים, מתקשרים, מתיחדים" – אבל כאשר עולים אל המדרגה השניה מתבטלת המדרגה הנמוכה ומוזכרות בה רק עבודת "מתקשרים ומתיחדים", ולא עבודת 'עולים'. היא נעשית כ"שרגא בטיהרא"[15], ואילו רק המדרגות הבאות נשארות. כאשר מגיעים אל מדרגת האלקות בטלות שתי המדרגות הנמוכות ומה שנשאר זו רק המדרגה העליונה – "ומתיחדים יחוד אמיתי באלהות". כך:

ומתיחדים

מתקשרים ומתיחדים 

ועולים ומתקשרים ומתיחדים


מה הענין המיוחד בסדר הזה? זהו ההבדל בין טבע ובין למעלה מן הטבע. הטבע, כמו שהוא מתבטא בבריאת העולם, הוא סדר הדצח"ם, אבל המדרגות שלנו הן מדרגות של גלוי אלקות שבאות מלמעלה מן הטבע. בסדר הזה, ככל שאנו עולים יותר כך מתבטלות המדרגות התחתונות כ"שרגא בטיהרא", שכן הענין כאן הוא גלוי של אור, בעוד ענינו של הטבע הוא הסתרתו.

במילים אחרות: הסדר הראשון של הטבע הוא סדר של כלים, ואילו הסדר שלנו הוא סדר של אורות[16]. אם אין גלוי של אור והגלוי הוא רק של כלים מתאים שדוקא במדרגה הגבוהה שבו יתגלו כל המדרגות של הכלים, ואילו במדרגה הנמוכה שבו תתגלה רק המעלה הנמוכה, מדרגת הדומם. לעומת זאת, בסדר של אורות ההגיון בדיוק הפוך. בסדר של אורות מתגלות למטה כל המדרגות, בתוך המדרגה הנמוכה, וככל שאנו עולים המדרגות הראשונות בטלות.

שוב, הצד השוה בסדר של הכלים הוא שבכל המדרגות ניכרת מדרגת הדומם, אלא שככל שאנו עולים ניכרת התוספת שעליו. לעומת זאת אצלנו, הצד השוה הוא שבכל המדרגות כולן ניכרת מדרגת ה'אלקות', ואילו ההבדל הוא שלמטה יש עוד גלויים נוספים וככל שאנו עולים הם נעלמים והולכים. הבסיס של הטבע הוא הדומם ואילו כאן עיקר הדגש הוא על האלקות. היא נמצאת בכל מקום, ועד שמגיעים אל מה שמעל לאלקות – אל העצמות. לגבי מי שנמצא למטה יש ודאי גלוי אלקות, אבל יש שם גם תפיסה לעוד דברים: לעולמות, לנשמות וכו'.

נגדיר קצת אחרת: בסדר של האורות, הסדר האלוקי, הדבר הכי קטן שבכל זאת תופס מקום לגביך מגדיר את המדרגה בה אתה נמצא בה מצד האלקות. אם אתה רוצה לדעת באיזו מדרגה אתה נמצא ביחס לסדר של גלוי אלקות, השאלה שאתה שואל את עצמך היא 'מהו הדבר הכי נמוך שבכל זאת תופס מקום אצלי'? אותו הדבר שעדיין תופס מקום אצלך – זו המדרגה שלך באלקות, אפילו שנדמה לך שאתה כבר במדרגת ה'אלקות'. ברגע שהדבר הזה כבר יפסיק לתפוס מקום אצלך זהו הסימן לכך שעברת אל מקום אחר.

לעומת זאת, מצד הטבע ההגיון פועל בדיוק הפוך. המדרגה הכי גבוהה בטבע היא מדרגת המדבר, ודוקא בה מזוהים גם הדומם וגם הצומח וגם החי. מצד הטבע, הדבר הכי גדול שיש לך הוא אתה עצמך, בעוד שמצד האלקות 'אתה' זו המדרגה הכי נמוכה. זו הישות של האדם. למה? אם באמת היית יותר מזה כבר לא היה אותו הדבר קיים לגביך, הוא לא היה תופס אצלך מקום. אם הוא עדיין קיים זהו הסימן לכך שהוא אתה וממילא זוהי האחיזה שלך. הדבר הכי נמוך, שעדיין קיים בתוך התודעה שלך – הוא כולך. כולך נאחז שם, וברגע שבאמת תגיע אל מדרגה גבוהה יותר – תתבטל מלהיות מציאות שתופסת מקום בפני עצמה. אתה תתכלל בדרך ממילא במדרגה יותר גבוהה.

כל זה בא להסביר את התמעטות הלשונות בדברי הבעש"ט, שעקרון ההתכללות שבה מבטא את:

עִיקָר תּוֹרַת מוֹרֵנוּ הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע וְדַ"ל).

עיקר החידוש של הבעש"ט הוא שאיפה שלא תהיה – תמיד יש גלוי אלקות. זהו בדיוק שכל ההפוך מן השכל של הטבע. על פי הטבע איפה שאתה הוא רק הצמצום של המדרגה הזו. כאשר תגיע אל המדרגה הבאה תשיג גם אותה, אבל בינתיים אין לך אותה. עיקר הענין של החסידות הוא שהאלקות נמצאת בכל מדרגה, ו"לית אתר פנוי מיניה"[17]. בלשון הבעש"ט: אפילו בתוך קטנות מוחין אפשר לעבוד את ה'. זהו משהו יסודי ביותר, והוא משתמע מתוך לשונו כאן. ככל שאתה עולה יותר המדרגה הראשונה אוֹפֶסֶת, מלשון אפס [אפס הוא נוטריקון אין תפיסה].

יחוד אמיתי באלקות

"וּמִתְיַחֲדִים יִחוּד אֲמִתִּי בֶּאֱלֹהוּת" הוּא בְּסוֹד הָ"אוֹר הָעוֹלֶה עַל כֻּלָּנָהּ" שֶׁ[אחרי צרוף האותיות יחד מתגלה אור ש]שׁוֹרֶה עַל כָּל תֵּבָה בִּבְחִינַת "תּוֹסֶפֶת מְרוּבָּה עַל הָעִיקָר" [זהו בטוי בלשון החסידות, שהרבי שליט"א מרבה להביא אותו, ביחס לאור שלמעלה מהשתלשלות העולמות. השתלשלות העולמות היא ה"עיקר", ואילו התוספת הבאה על גביו "מרובה על העיקר"] לְגַבֵּי אוֹרוֹתֵיהָּ הַפְּרָטִיִּים שֶׁמִּצֵּרוּף אוֹתִיּוֹתֶיהָּ, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח.

זה חידוש שלא תמיד שמים לב אליו. כל אות בפני עצמה היא רק ממד ה'עולמות' של עצמה. ברגע שהאותיות מצטרפות יש גם גלוי פנימי של נשמה בתוך כל אות ואות, גלוי שלא היה קודם לכן כאשר עמדה כל אות בפני עצמה. גלוי אור זה הוא עדיין לא גלוי ה"אור העולה על כולנה". מתגלה אז שיש נשמה אמיתית בתוך כל אות. ברגע שהן מצטרפות, כמו יהודים שמצטרפים יחד, רק אז מתגלה הנשמה האמיתית שלהן, מתגלה ה"אור העולה על כולנה". עיקר גלוי הנשמה של יהודי בא כאשר הוא מצטרף עם עוד יהודי אחר, בעוד גלוי נשמה פרטי הוא רק בגדר שם המושאל, שהרי "כל ישראל ערבים זה בזה"[18]. הוא בגדר 'כח המדמה', שאמנם יש לו אחיזת אמת מצד ממד ה'עולמות' שבו, אבל הוא לא בערך אל גלוי ה"אור העולה על כולנה". גלוי זה הוא אין סוף יותר מאשר גלוי של כל נשמה ונשמה, אפילו כאשר ולאחר שהן מצטרפות זו עם זו [יש על כך הרבה אריכות אצל הרבי הרש"ב במאמרים הראשונים של המשך תער"ב[19]].

וְהוּא סוֹד הַמְתָּקַת הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ, כִּמְבוֹאָר לְעֵיל.

גלוי ה"אור העולה על כולנה" פועל את המתקת הדין בשרשו. זה מה שאומרים חסידים: "מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול – אפילו המלאך מיכאל לא יכול לפעול"[20]. הדבר הראשון שמתגלה כאשר יהודים יושבים יחד הוא גלוי הנשמה והדבר השני הוא "אור העולה על כולנה".

כמובן, גלוי זה קיים גם סתם כאשר נמצאים ביחד, בלי התוועדות, אבל אז היא לא בגלוי. אם התגלות הנשמה ו"האור העולה על כולנה" הם רק בהעלם הם לא יכולים להמתיק דינים גם למטה, רק למעלה. לכן עושים התוועדות. כאשר אתה שותה פעם ראשונה זה בשביל לגלות את הנשמה שלך, אבל בפעם השניה והשלישית שותים בשביל לגלות גם את ה"אור העולה על כולנה", ואז יש כח להמתיק דינים. יכולים לראות איך "כולו הטוב והמיטיב" ואין רע בכלל, ואז גם רואים את זה בפועל [כמבואר בספר התניא[21]].

לחיים! כשלומדים חסידות זה גם כן נקרא לשתות...

לחיות בתוך ההתבוננות

כעת הגענו אל המדרגה הרביעית, שענינה הוא מעבר לראיה, להתבוננות ולכוונת הפעולות הללו בתוך האותיות. בכל שלש המדרגות שראינו עד כאן היתה כל העבודה שלי – כל הלמוד והתפלה שלי –בתוך האותיות. קודם היו אותיות, אחר כך היה צרוף אותיות עם גלוי הנשמה שבכל אחת מהן, אחר כך יש גלוי של ה"אור העולה על כולנה" שהוא גלוי אלקות – אבל הכל בתוך האותיות.

אמנם, אם אדם מתבונן באמת ודאי שיש גם איזו מידה של התכללות נשמתו בדבר בו הוא מתבונן, אחרת זו אינה התבוננות. אם אדם מעמיק דעתו באמת הוא יוצא מעצמו בדרך ממילא ונכנס כולו אל תוך הענין. ר' אייזיק מסביר, שעיקר החידוש של חסידות חב"ד הוא שההתפעלות אכן פועלת בך שתצא מתוך עצמך ותיכנס אל הדבר בו אתה מתבונן. מה שאין כן דרכה של החסידות הכללית, שענינה הוא רק ליישב דברים, להגיע לכדי מצב של ישוב הדעת. אתה אמנם מבין דברים, אבל זו הבנה שנועדה רק כדי להכניס פרטי אורות בתוכך. לעומת זאת, אדמו"ר הזקן כותב בתחלת ספר התניא[22], שבהתבוננות ראויה אתה תופס את השכל ונתפס בתוכו, והתבוננות כזו היא "יחוד נפלא שאין בדוגמתו בגשמיות בכלל". עיקר החידוש שיש בחסידות חב"ד הוא שאתה יכול להיות 'נתפס' בתוך השכל. כולך נתפס בתוך הדבר.

בלשון הקבלה, זה ההבדל בין גדלות א' לבין גדלות ב'[23]. גדלות א' פועלת להביא דברים אל תוכך, להבין דברים. כמובן, גם בשביל זה אתה צריך לבטל את עצמך. בשלב ראשון האמת רחוקה ממך וכאשר אדם לומד בתחלה – אפילו חכמים גדולים ואמתיים – יש לו טמטום המח והוא אינו מכוון אל האמת לאמתה. יש אנשים שלומדים תורה רק כדי להתאים אותה אל השכל של עצמם, ואז כל התורה שהם לומדים היא שקר. על כך כתוב, שמי שלא זוכה נעשית לו התורה "סם המות"[24], שבוש אחד גדול. אם כן, ודאי שגם בשביל להגיע אל גדלות א' צריך בטול של עצמך אל דעת התורה. בכל זאת, בסופו של דבר אתה ממשיך את האור של התורה לתוכך. זהו אור מצומצם, וצמצום זה נועד כדי שתוכל להפנים אותו ולהכניס אותו פנימה.

אבל זה לא עיקר הענין של ההתבוננות בחסידות. עיקר ההתבוננות היא להגיע אל גדלות ב', להתבטל לגמרי ולהיתפס בתוך הדבר. 'אתה מתלבש בתוך השכל', בלשון הבטוי בחסידות. אתה חי בו. הרבי הקודם מסביר, שזהו ההבדל בין 'אהבת עולם' ובין 'אהבה רבה'. גודל האהבה מתגלה לפי ערך עומק ההתבוננות שלך. אם ההתבוננות באה רק להכניס את אור האמת בתוכך האהבה שנולדת ממנה היא 'אהבת עולם', ואהבה כזו מתגלה כל זמן שיש בך דעת. כאשר הדעת איננה מסתלקת האהבה, אבל אם האדם נכנס כל כולו אל האמת שבהתבוננות אזי האהבה הנולדת ממנה היא 'אהבה רבה'. זו אהבה אין סופית שאינה חולפת לעולם.

ההתבוננות פועלת על ה'חוץ'

לאור כל זה, אם האדם התבונן באמת גם בכל שלשת המדרגות הקודמות, למה הבעש"ט צריך לומר שוב "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה"? זה נוגע לעוד מאמר שראינו אצל ר' אייזיק[25], בו הוא מסביר שיש הבדל עצום ביחס להחדרת אלקות למטה אם האדם מודע לכל מה שמתרחש מסביב או לא. התבוננות היא לא רק בראש, היא פועלת על כל הסביבה החצונית. הוא מסביר שכל צדיק שעובד את ה' בדבקות עושה העבודה שלו רושם על המקום [יש על כך כמה ספורים, על צדיקים שעברו במקום והרגישו שלפני כמה וכמה שנים היה שם איזה צדיק שלמד או התפלל באותו המקום והשאיר רושם גדול של אלקות בו].

מסביר ר' אייזיק, שיש הבדל בין אותו מתבונן המודע אל כל החפצים שמסביבו בחדר לבין מתבונן שאינו לא מודע אליהם. אם הוא לא מודע אליהם הוא ממשיך גלוי אלקות אל תוך החדר רק בכללות, כאור מקיף, ולא בפרטים שבו. לעומת זאת, אם הוא מודע אליהם הוא מחדיר גלוי פנימי של אלקות גם אל תוכם. המעלה של גלוי אלקות כזה היא לאין-ערוך מן הדרך הראשונה. המשכת אלקות בעולם בכללות היא כעין מדרגת עולם היצירה ביחס לעולם העשיה. עולם היצירה נקרא 'מציאות כללית' בעוד עולם העשיה נקרא 'מציאות פרטית'[26], ואילו הקב"ה רוצה "דירה בתחתונים"[27] – גלוי אור ה' בפרטי פרטות, עד עולם העשיה. אם המתבונן המשיך את גלוי האלקות רק בכלליות הוא המשיך את הגלוי רק עד עולם היצירה של החדר הזה, אבל אם הוא התבונן באלקות ותוך כדי זה היה מודע אל הפרטים שיש בו החדיר את האלקות עד לעולם העשיה של החדר. עד כאן דברי ר' אייזיק בענין ההתבוננות הפרטית.

מודעות אמיתית

לעניננו, אם האדם מתבונן באמת הוא ודאי שייך אל אותם הדברים בהם הוא מתבונן. אם הוא רק מתבונן מרחוק – זה לא נקרא התבוננות. בלשון האדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות זה נקרא 'מחשבה קרה' [קאלט מחשבה'][28], ללא נגיעה. היא לא פועלת שום דבר. אם כן, ודאי שהתבוננות בעלית העולמות וכו' היא מחשבה חמה הנוגעת לאדם המתבונן. חוזרת השאלה, מה מתכוון הבעש"ט להוסיף כאשר הוא אומר במדרגה הרביעית "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה"?

זה נקרא להיות מודע אל מה שאתו אתה מזדהה. להיות במדרגה באמת וגם להיות מודע אליה – מה שנקרא 'מודעות עצמית' – זה עצמו 'תרתי דסתרי', שני הפכים בנושא אחד. זה נושא רחב שראוי לדבר עליו. יש מושג רווח היום שנקרא 'מודעות עצמית', על פיו כל אחד צריך להיות מודע לעצמו. יש אנשים שחושבים שעיקר השיא הרוחני הוא שאדם תמיד יהיה מודע היכן הוא נמצא. במדרגות הראשונות בעבודת ה' זה דבר מפריע, זו גאוה וישות. זה בדיוק ההיפך ממה שרוצים.

בשביל מה בכלל צריכים להיות מודעים בעבודת ה' על פי ספר התניא? צריכים להיות מודעים כאשר רוצים לעשות חשבון נפש, להיות מ'מארי דחושבנא'[29]. לא בשביל לדעת באיזו מדרגה אני נמצא. זו סתם גאוה וישות, אבל להיות 'ממארי דחושבנא בכל יום' – את זה עושים בעיתים המזומנות. באמת, הרבי הקודם מוסיף ואומר[30] שמודעות תמידית צריכה להיות לצורך ביקורת. לא מודעות כתכלית בפני עצמה אלא מודעות לצורך שימוש, כדי שאדם תמיד יוכל לבקר את עצמו. מהי הביקורת? שאף פעם לא יבוא לידי הצטדקות. הוא מסביר, שהטבע הראשוני והסימן הראשון לנפש הבהמית של האדם היא ההצטדקות, כאשר הוא מתרץ את עצמו – 'אִיךְ בִּין רֶעכְט'. זהו הסימן הראשון לחולי נפש. כנגד זה וכדי להישמר מכך צריך האדם כל הזמן לבקר את עצמו, לעמוד על המשמר שלא ליפול לידי הצטדקות עצמית. זו מודעות תמידית, בעוד שעיקר המודעות בקדושה היא להיות ממארי דחושבנא, פעם ביום או פעם בשבוע לפי הענין.

שוב, בכל המדרגות הראשונות של עבודה, של עולמות בריאה-יצירה-עשיה שכנגד אותיות הוה שבשם, מודעות היא דבר רע. אם אתה מודע לעצמך אתה לא מודע לה'. זה או אני או אתה – "אין אני והוא יכולים לדור בעולם"[31]. או שאתה חושב עלי או שאתה חושב על עצמך. כך זה בעולמות התחתונים שיש בהם פרוד, אבל בעולם האצילות זה אחרת. עולם האצילות נקרא "רזא דמהמנותא"[32], ורז הוא סוד של נשיאת הפכים. שם אני בטל במציאות ואז גם אותו 'אני' יכול להיות עם ה' ללא כל סתירה. זהו פרדוקס. במדרגת האצילות האדם יכול להיות מודע לכך שהוא כולל את עצמו בכל מדרגה ומדרגה. זה נקרא בחסידות 'עצמי', ואצל אחד כזה לא רק שמודעות אינה מזיקה את העבודה אלא אדרבה, היא מועילה. היא פועלת להמשיך את המדרגה הזו גם למטה.

אם כן, אם אתה במדרגה כזו בה אתה יכול גם 'להחזיק ראש' באלקות וגם להיות מודע אל פרטי המקום בו אתה נמצא – מודעות היא דבר טוב. אכן, זו לא מדרגה של אדם פשוט. גם על האדמו"ר האמצעי – לפני שהיה רבי – מסופר שלא היה מודע אל מה שסביבו בעת התבוננות. המגיד ממעזריטש כותב[33], שרק אצל הקב"ה יכול להיות מצב של 'מטי ולא מטי', שהם שני כיוונים הפכיים, גם יחד. הוא כמו הנשר, שלא יורד בכל הכח אל הקן שלו כדי שלא להכביד ולשבור אותו, אלא הוא נוהג כלשון הפסוק "על גוזליו ירחף"[34] – קצת יורד וקצת עולה. הוא מסביר, שרק לקב"ה נאה ויאה לעשות חשבון כזה, אבל אם אדם רוצה למצוא כך את ה' מלמטה למעלה הוא לא יגיע לשום דבר. אצל האדם התנועה מלמטה נקראת "רצוא ושוב"[35], ולעשות חשבון כזה – קצת לחפש את ה' וקצת להזהר ממנו – זו עבודה שלא תצלח. ה'רצוא' של האדם אל ה' חייב להיות לגמרי.

אמנם, תמיד כתוב בחסידות חב"ד שחייבת לבוא יחד עם תנועת ה'רצוא' גם תנועה של 'שוב', וזה היה חטאם של נדב ואביהוא ושל בן עזאי ובן זומא. אלא החיסרון היה שגם בהעלם לא היתה אצלם תנועת 'שוב'. מבין ארבעת הנכנסים לפרדס רק אצל רבי עקיבא, שעליו כתוב ש"נכנס בשלום ויצא בשלום"[36], היתה התכללות של 'שוב'. עוד לפני שהוא נכנס לתנועה של 'רצוא' הוא החליט מראש שתכלית הכוונה בה היא ה'שוב', אלא שלמעשה היה זה בהעלם. אם בשעת מעשה ה'רצוא' חושבים כבר על ה'שוב' אז ה'רצוא' כבר אינו 'רצוא', זה אינו 'רצוא' אמיתי. זו כוונת דברי המגיד ממעזריטש.

המציאות הזו, בה אתה לא יכול להיות בשתי התנועות ביחד ובגלוי, מורה על כך שאתה נמצא בתודעה של שלשת העולמות התחתונים בי"ע. אבל ברגע שעולים אל תודעה של עולם האצילות – זה כבר כמו אצל הקב"ה, שאפשר להיות בתנועה של 'מטי ולא מטי' ביחד.

ותכלול נשמתך עמהם

לכן, במדרגה הרביעית, כאשר האדם מגיע למדרגת 'עצמי', הוא יכול לכלול את נשמתו בכל מדרגה ומדרגה גם בתוך המודעות שלו. ברגע שהוא כולל את נשמתו בכל מדרגה ומדרגה בתוך המודעות שלו – זה עוזר לו להמשיך את האור גם למטה. מכאן מגיעים אל עיקר דברי הבעש"ט: "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים" – עד לתוך העצמות ממש.

עַל יְדֵי הִתְכַּלְּלוּת הַנְּשָׁמָה (בָּעֲבוֹדָה הַפְּנִימִית שֶׁל "הַכְנָעָה, הַבְדָּלָה, הַמְתָּקָה" כַּנַּ"ל) וְעַד לְגִלּוּי הַ"חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" שֶׁבָּהּ, מִתְגַּלָּה עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ, שֶׁזֶּהוּ "מִתְיַחֲדִים כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּאֶחָד וְעוֹלִים" כַּנַּ"ל.

כל מה שאמרתי עד עכשיו אינו הפשט. הפשט הוא שיש "עולמות, נשמות, אלקות" כנגד שלש מדרגות של מציאות אובייקטיבית. כאשר הבעש"ט כותב "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה" הוא מתכוון לתרגם את כל המושגים הללו לעבודת ה', לעבודת האדם, שלא ישארו רק רעיון באויר, בהשכלה. זהו פשט הדברים. הוא מתכוון לתרגם את המושגים "עולמות, נשמות, אלהות" לעבודת "הכנעה הבדלה המתקה" ולקיים אותה. בכל זאת, ההסבר היותר עמוק הוא מה שהסברנו כאן.

וְהוּא בְּסוֹד "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" שֶׁבָּא לְאַחַר "לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" שֶׁכְּנֶגֶד ג' הָעֲבוֹדוֹת דְּ"הַכְנָעָה, הַבְדָּלָה, הַמְתָּקָה", כִּמְבוֹאָר בְּ"כֶתֶר שֵׁם טוֹב" אוֹת כח.

בספר כתר שם טוב מובאים דברי התורה הזו בשם בעל ה'תולדות יעקב יוסף', המסביר אותה על הפסוק "לך לך מארצך וממולתך ומבית אביך"[37]. שם מוסבר שהמילה "מארצך" היא כנגד עבודת ההכנעה – שבירת והכנעת הארציות שלך; המילה "וממולדתך" היא כנגד עבודת ההבדלה – להבדיל בין חלב האשה הכשרה ובין חלב האשה הרעה, שזו עבודת תקון המדות; המילים "ומבית אביך" הם כנגד עבודת ההמתקה – עבודת תקון המוחין. לאחר שלשת העבודות הללו הוא כותב שיש עוד מדרגה: "אל הארץ אשר אראך". כאן שוב פעם מופיעה המילה "ארץ", אבל זו לא אותה הארץ שצריך להכניע אלא זו הארץ העליונה. הרמז הוא שבסוף כל שלשת התקונים חוזרים שוב לכלול את ה"ארץ" – שזו ארץ הקדש – בעצמות האלקות. העצמות קשורה עם התחתונים, עם ה"ארץ".

* * *



[1] זח"ג קפ, ב.

[2] ישעיה נג, ז.

[3] תניא, שער היחוד והאמונה פרק יב.

[4] סנהדרין לט, א.

[5] אבות פ"ג מ"ו.

[6] ברכות פ"ז מ"ג.

[7] במדבר י, לו.

[8] ברכות נח, א; שו"ע או"ח סימן רכד סע' ז.

[9] שם סימן קצב סע' א.

[10] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[11] זח"ג ריז, ב.

[12] פרי עץ חיים שער השבת פ"ב.

[14] חבקוק ב, יא.

[15] חולין ס, ב.

[16] ראה לקוטי תורה וזאת הברכה צג, א; המשך תער"ב ח"א עמ' נח; ח"ב עמ' תתסה ועוד; ראה בהרחבה בהוספה לשער א פרק א (ג' רישין שבכתר).

[17] תקוני זהר נז (צא, ב).

[18] שבועות טל, א.

[19] עמ' מא והלאה.

[20] אגרות קדש לאדמו"ר מוהריי"צ ח"ג עמ' תיג וש"נ.

[21] אגרת הקדש יא.

[22] פרק ה.

[23] ראה לעיל פרק ד.

[24] יומא עב, ב; תענית ז, א.

[25] ראה בהרחבה בהקדמה פרק ה.

[26] ראה שער 'ארבעה עולמות' פרק א.

[27] תנחומא נשא טז.

[28] מאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים, קונטרס ההתפעלות פ"ב (עמ' פב) והלאה.

[29] תניא פרק כט; אגרת התשובה פרק ז.

[30] קונטרס כללי החינוך וההדרכה פ"ג.

[31] סוטה ה, א.

[32] זח"ב סז, ב ובמפרשים שם.

[33] אור תורה האזינו קפד.

[34] דברים לב, יא.

[35] יחזקאל א, יד.

[36] חגיגה יד, ב.

[37] בראשית יב, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com