חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק י הדפסה דוא

בפרק הקודם, פרק ט, למדנו שיש מערכת של "עבור יניקה מוחין" ובתוך המוחין עצמן יש שתי בחינות – מוחין דאבא ומוחין דאמא, שהוא ההבדל בין גלוי אור ה' ובין עצמות ה'.

על כך היה בתחלת הפרק משפט בתוך סוגריים שלא קראנו:

(על דרך תפלין דרש"י ותפלין דר"ת).

מובא בכתבי האריז"ל שתפילין של רש"י הם מוחין דאמא ואילו תפילין של רבינו תם הם בבחינת מוחין דאבא. ממילא מובן המנהג, שרבים נוהגים בו, להניח תפלין דרבינו תם רק מן החתונה, זמן כניסת מוחין דאבא. למרות זאת, וגם בגלל שיש כאן ספק במצוה דאורייתא, נוהגים רבים – ביניהם הרבי מקומרנא וכעת גם הרבי שליט"א – להתחיל להניח אותן כבר מגיל בר מצוה.

לענינינו, על פי מה שלמדנו אתמול, בזמן שלנו היום יש כבר גלוי של מוחין דאבא מגיל בר מצוה. שני המוחין מתגלים ביחד. בכתבי האריז"ל מוחין דאמא 'נשלמים' בגיל 13 ואילו מוחין דאבא 'נשלמים' בגיל 20, אבל כעת כשיש הוראה של הרבי זה אחרת. הרבי אומר שיש בזה התגברות על הקליפות שיש בעקבתא דעקבתא דמשיחא לפני הגאולה ובמיוחד קליפת האפיקורסות. זו הקליפה הקשה ביותר, שמנגדת על עצם ענין האלוקות, והיא נקראת קליפת עמלק או קליפת סנחריב. כתוב שבאומות העולם ניתן לתקן הכל מלבד הקליפה הזו, קליפת הכפירה המוחלטת, והרבי אומר שבתקופה הזו מה שעוזר להתגבר עליה הם תפלין דרבינו תם. לכן, כהוראת שעה, ראוי להניח אותן כבר מגיל בר מצוה, למרות שלפי הסדר הראוי של האריז"ל היה ראוי לחכות על לגיל עשרים.

מזה אנחנו יכולים ללמוד בכלל, שכדי לבטל את הקליפות שעומדות בינינו ובין הגשמת היעוד שלנו צריך דוקא את הענינים שקשורים עם עצמות ה'. כשמתבוננים בחסידות חב"ד במשך הדורות רואים יותר ויותר במשך הדורות את המילה 'עצמות'. אצל האדמו"ר הזקן, ואפילו בספר התניא קדישא, לא כל כך מוזכר הענין של עצמות ה' כמו שהוא מוזכר אצל הרבי הרש"ב, הרבי הקודם ובמיוחד הרבי שליט"א כמעט בכל דף. עצמיות ועצמות הם מושגים שקשורים במדרגת החכמה, במוחין דאבא, וממילא לתפלין דרבינו תם. זה מה שצריך כדי לבטל את הקליפות של היום, שלפני המשיח. זו התכלית שלאחר כל העבודה של "הכנעה הבדלה והמתקה" [זה דבר חדש שהרבי אימץ אותו – אימץ מלשון אמץ וחוזק].

 

עד כאן ההשלמה לפרק הקודם. כעת נתקדם אל הפרק הבא, פרק י, שחוזר לנושא שלמדנו בתחלת השער – דברי הבעש"ט כפי שלמד מפי המשיח:

 

פרק י

והנה בלשונו הזהב של מורנו הבעש"ט זי"ע יש ארבע מדרגות זו אחר זו, שהן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה:

 

י   (ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל) ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים וכו'

ה    ומתיחדים יחוד אמיתי באלהות

ו     ואחר כך מתקשרים ומתיחדים האותיות ונעשה תבה

ה    בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלהות ועולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה

נתחיל לעבור על ארבעת המדרגות מלמטה למעלה ונתחיל במשפט הראשון: "בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלהות ועולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה".

עד עכשיו הסברנו ש"עולמות נשמות אלהות" הם כנגד אותיות הוה שבשם: עולמות כנגד האות ה תתאה שבשם, נשמות כנגד ו שבשם, אלקות כנגד ה עילאה שבשם. אבל בדברי הבעש"ט יש כמה וכמה שלבים, כאשר כל מה שקשור עם האותיות עצמן – לא עם צרוף האותיות – צריך ליחד בו עצמו "עולמות נשמות אלהות" ואחר כך צריך לצרף ולחבר אותן יחד. לכן, ביחס לכללות העבודה, שלשת המדרגות הללו הן הוה שבתוך האות ה תתאה של כללות העבודה.

בפרקים הראשונים הסברנו באריכות שהבטוי "עולים" הוא כנגד "עולמות", הבטוי "מתקשרים" הוא כנגד "נשמות", והבטוי "מתיחדים" הוא כנגד ה"אלהות". כל זה הוא בחינת ה תתאה שבשם. למה? כי כל אות בפני עצמה היא בבחינת חש. לפי הסוד של חש-מל-מל, ש-חש היא השתיקה ו-מל הוא הדבור, אות אחת היא בבחינת חש, שכן אי אפשר לבטא אותה בדבור. כל העבודה והיחוד של בכל אות בפני עצמה הוא בגדר של 'חש', ו-חש בכללות המדרגות שבעבודה מלמטה למעלה הוא כנגד המלכות – ה תתאה שבשם.

בסופו של התהליך, כאשר מתגלה בה אור ממדרגה יותר גבוהה, היא נעשית בבחינת מל ואז היא כן מדברת אבל בצד עצמה אין לה אור כלל – "לית לה מגרמה כלום" – ואין לה דבור – "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". מצד עצמה היא חשה ושותקת, למרות שהמלכות היא-היא עולם הדבור וזה כאשר היא מקבלת את הדבור מלמעלה. ללא הדבור מלמעלה היא בבחינת מִדְבָּר ועם הדבור היא מְדַבֵּר.

 

אחר כך ממשיך הבעש"ט ואומר ש"מתקשרים ומתיחדים האותיות ונעשה תבה", וזה כנגד האות ו שבשם. מה זה צרוף אותיות? צרוף אותיות זה עצמו התקשרות של נשמות. עיקר החדוש והתקון של הנשמות היא ההתקשרות ביניהן, וכך גם באותיות. לכן לא מזכיר הבעש"ט בלשון המשפט השני את העבודה של 'עולים', כמו שכתב במשפט הראשון, אלא מתחיל ישר מ"מתקשרים" שהיא עבודת הנשמות. במדרגה הבאה, שכנגד האות ה עילאה שבשם, הוא מזכיר כבר רק את העבודה של "ומתיחדים", של מדרגת האלוקות בעצם.

שוב, מה שהיה כתוב קודם "...ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה" זה יחוד במדרגת העולמות, ומה שהיה כתוב אחר כך "מתקשרים ומתיחדים האותיות ונעשה תבה" זה יחוד במדרגת הנשמות, ומה שכתוב בסוף "ומתיחדים יחוד אמיתי באלהות" זה היחוד האמיתי, שבלשון ספר התניא נקרא "האור העולה על כולנה". לכל אות יש אור בפני עצמה, אחר כך יש אור של תבה – צרוף האותיות ביחד, ולבסוף יש גלוי אור שמעבר לצרוף כל האותיות יחד.

צרוף אותיות זה כמו נשמות שמתקשרות, אז אם יש עשר נשמות שמתקשרות יש מנין. מה קורה כאשר יש מנין? יש השראת שכינה, שזה אין סוף מאשר כל אחד בפני עצמו – "אכל בי עשרה שכינתא שריא". יש גם מדרגה מסוימת של שכינה גם אצל אחד, או שלשה, או חמשה כמבואר בפרקי אבות, אבל עשרה זה כבר משהו אחר.

אם האדם נמצא לבד אז שורה עליו שכינה במדרגה של עולמות והנשמה שלו בכלל לא מתגלה. הוא יכול להרגיש "עולמות נשמות אלקות" אבל הכל יהיה במדרגת העולמות שבו. זה כמו שאדם יאמר שהוא מרגיש חויה של גלוי נשמה ואין לו זיקה לכלל ישראל. אין בו את סוד הצרוף בכלל. זה בדיוק מה שהבעש"ט אומר שיש לכל אות בפני עצמה את כל המדרגות כולן. כל מה שהוא מרגיש בתור יחיד ופרט נפרד, אפילו שהוא יהודי, הכל עדין במדרגת הגוי שבו, במדרגת העולמות שבו. לכן לאותם יהודים קשה להבין מה ההבדל בין החויות שלהם לחויות שגוים מתארים. אלו חויות של אור פרטי, שבאמת היא רק בחינת חש, דומם, שעתידי להגיע בהמשך למקום אחר. עיקר גלוי נשמת ישראל באמת מתחילה כאשר שני יהודים מתקשרים יחד זה עם זה.

 

ברגע שיש צרוף מתגלה ה"אור העולה על כולנה" של מדרגת האלוקות. זה כבר המנין. באמת כתוב במשנה (במסכת ברכות) שגם במנין יש מדרגות שונות: יש עשרה, יש מאה, יש אלף, יש רבבה, יש עשרים ושתים אלף ("רבבות אלפי ישראל"), יש ששים רבוא (כדי לברך ברכת 'חכם הרזים'). יש גם פחות ממנין: יש שלשה יהודים לצורך ברכת הזִמוּן, וזה כמו שרש בעל שלש אותיות וזה כבר מילה, ויש שני יהודים, שזה כמו שער בעל שתי אותיות. על המדרגה הזו הוא אומר שהיא "ומתיחדים יחוד אמיתי באלהות".

 

מה יש למעלה מזה? לפני שהוא אומר את המדרגה הוא מקדים ואומר "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל", שאצלך הוא נמצא גם בכלל וגם בפרט, כמו שהסברנו. למה את המשפט הזה כתבנו בתוך מדרגת האות י? לכאורה זו הזדהות עם כל המדרגות שקדמו? אלא שהכח להזדהות בכל עצמותך עם כל מדרגה ומדרגה, ולא רק להתבונן בהם, בא מן המדרגה הרביעית. זה כח שאתה מסוגל בו להיות 'פושט צורה ולובש צורה', שתהיה כך ואחר כך תהיה כך ואחר כך אחרת ולא להיות שייך רק למדרגה מסוימת. זה כח של עצמיות וכל כח עצמי שייך למדרגה הרביעית, מדרגת החכמה. בכל זאת, כתבנו את המשפט הזה בסוגריים שכן הוא עדיין אינו מתאר את המדרגה הרביעית בעצמה.

כלומר, לאחר שכללת את נשמתך בכל מדרגה ומדרגה ולא רק התבוננת בהם, וזה בעצמו הסימן לכך שיש לך "מוחין דאבא" של יכולת להיות 'פושט צורה ולובש צורה' כמו העצמות, שאתה אחד בתוך כל המדרגות הללו, ממילא כל המדרגות הללו בעצמן מתיחדות. איך אני יכול לחבר שלש מדרגות נפרדות? אם אני יכול להיכנס בתוך כל אחד ואחד אז אני יכול לחבר אותן. עשיתי משלשתן שלשה לבושים, שלש התגלויות, של אותו הדבר.

זה הסבר מצוין מה זו עבודת ה' בפנימיות. למשל: כשאדם אומר פרק שירה הוא מזדהה עם כל אחת ואחת מן החיות ועם השירה שלהן. קודם הוא צפור, אחר כך הוא חיה וכו' וכו'. זה שהוא יכול לשיר את השירה של כולן זה אומר שהוא יכול לאחד את הכל, כי הוא נשאר בסופו של דבר אחד. לשיר את השיר זה נקרא להזדהות לגמרי כיוון שהשיר היא החיות הפנימית של כל דבר, ואם הוא יכול להיכנס ולשיר את השיר של כל אחד מהן – שזה נקרא עבודת הברורים – בזה הוא מאחד את כל מעשה בראשית. זה כח מיוחד שניתן באדם.

כל זה ביחס למעשה בראשית, אבל אצלנו זה ביחס למדרגות בעבודת ה' – "עולמות נשמות אלהות". גם כאן, יש התבוננות ויש התכללות נשמתך בהם, שעל ידה נעשה ההמשך: "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים", וזו המדה הרביעית בעצמה.

כאן הבטוי הוא רק "ומתיחדים", ואילו התוצאה בסוף היא "ועולים". הבטוי "עולים" שבסוף אינו כמו "עולים של מדרגת העולמות שבהתחלה, אלא זה בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן", שזה "לאשתאבא בגופא דמלכא" ממש בתוך עצמות ה'. העליה הראשונה היא עלית העולמות, כמו אדם שעולה במעלית עוד קומה, ויש עליה לתוך העצמות ממש, לתוך העליון בעצם. שוב, על ידי התכללות נשמתך אתה ממשיך מן המדרגה הכי גבוהה אל המדרגה הכי נמוכה.

גם בשבת יש את שתי הבחינות של העליה. יש בכתבי האריז"ל תאור של עליה הדרגתית של העולמות, שהעשיה עולה ליצירה, היצירה לבריאה והבריאה לאצילות. כל עולם עולה למדרגה הרוחנית של העולם שמעליו. אבל לפעמים כתוב שכל העולמות מיד נכנסים אל עולם האצילות, וזו כבר העליה העצמית.

 

כל זה היה להסביר בעל פה את הציור של המבנה. כעת נקרא את ההסבר:

היחוד הראשון הוא בכל אות ואות בפני עצמה – בחינת מלכות. כל שלש המדרגות "עולמות ונשמות ואלהות" שכנגדן באו הפעלים "עולים ומתקשרים ומתיחדים" כנ"ל, הן בכללות בבחינת ה"עולמות" [המלכות]. צרוף אותיות לעשות תבה הוא בכללות בסוד התקשרות הנשמות זו בזו [ולחבר יהודים יחד, וזו פעולה אחרת לגמרי. זה גלוי הנשמות בעצם], ועל כן [במדרגה הכללית השניה] אומר "מתקשרים ומתיחדים" בלבד –

ולא מזכיר את מדרגת "עולים" שכנגד "עולמות". למה מוזכרים שתי המדרגות "מתקשרים ומתיחדים"? יש כאן חדוש, שכל מדרגה גבוהה כוללת את כל המדרגות שתחתיה.

לפעמים מסבירים כך ולפעמים מסבירים ההיפך. למשל: במערכת הדצח"ם – דומם צומח חי מדבר – שבעולם הזה הדומם כולל רק את עצמו, רק את הדומם, ולא נכרים בו שאר המדרגות. לעתיד לבוא – "אבן מקיר תזעק" – גם הדומם ידבר אבל בעולם הזה רואים באבן רק אבן. בצומח רואים את הצמיחה שלו וגם את הגוף שלו, את הדומם הגשמי שבו. במדרגת החי רואים גם את מדרגת החי וגם את מדרגות הצומח והדומם ואילו באדם רואים את כולן. בחשבון זה נקרא משולש. ארבע מדרגות במדרגה הגבוהה, שלש במדרגה השניה, שתים במדרגה השלישית ואחת במדרגה האחרונה. בסך הכל עשר מדרגות, לפי הסדר של 4, 3, 2, 1, כך:

מדבר חי צומח דומם

חי צומח דומם

צומח דומם

דומם

 

כתוב שלעתיד לבוא יושלם המשולש הזה מעשר לשש עשרה. הכל יהיה בתכלית השכלול, בהתכללות מלאה, וגם הדומם יראה את הצומח-חי-מדבר שבו. לפי זה, המעבר בין העולם הזה לעולם הבא הוא כמו המעבר בין משולש לרבוע [16 הוא 44].

כל זה במערכת הדצח"ם, אבל כאן אצלנו זה ההיפך. במדרגה הכי תחתונה יש את כל שלשת המדרגות – "עולמות נשמות אלהות" שזה "עולים מתקשרים ומתיחדים" – אבל כשעולים אל המדרגה השניה מתבטלת המדרגה הנמוכה כמו "שרגא בטיהרא". שם כתוב רק "מתקשרים ומתיחדים", ולא 'עולים', ואילו המדרגה הבאה כן נשארת. כשמגיעים למדרגת האלוקות שתי המדרגות הנמוכות בטלות ומה שנשאר זו רק המדרגה העליונה – "ומתיחדים יחוד אמיתי באלהות". כך:

 

ומתיחדים

מתקשרים ומתיחדים

ועולים ומתקשרים ומתיחדים

 

מה הענין של הסדר הזה דוקא? זהו ההבדל בין טבע ובין למעלה מן הטבע. הטבע, כמו שהוא מתבטא בבריאת העולם, הוא סדר הדצח"ם, אבל המדרגות שלנו הן מדרגות של גלוי אלוקות שלמעלה מן הטבע.  בסדר הזה, ככל שעולים יותר מתבטלות המדרגות התחתונות כ"שרגא בטיהרא", שכן הכל כאן הוא ענין של גלוי אור. טבע זה הסתרת אור.

במילים אחרות: הסדר הראשון של הטבע הוא סדר של כלים ואילו הסדר שלנו הוא סדר של אורות. אם אין גלוי של אור ויש רק כלים אז דוקא במדרגה הגבוהה כל המדרגות של הכלים מתגלות ואילו במדרגה הנמוכה מתגלה רק המעלה הנמוכה, כמו הדומם. אבל בסדר של אורות זה בדיוק להיפך. בסדר של האורות, למטה יש גלוי של הכל בתוך המדרגה הנמוכה, וככל שזה עולה המדרגות הראשונות בטלות.

שוב, בכלים הצד השוה שבכל המדרגות הוא שבכולן יש את מדרגת הדומם, רק שככל שעולים יש תוספת. אצלנו, הצד השוה שבכל המדרגות הוא שבכולן יש את מדרגת ה"אלוקות", כאשר למטה יש עוד גלויים וככל עולים הם נעלמים. הבסיס של הטבע הוא הדומם ואילו כאן עיקר הדגש הוא על האלוקות, והיא נמצאת בכל מקום, ועד שמגיעים למה שמעל לאלוקות – לעצמות. אם אתה למטה אז אלוקות ודאי יש אבל יש גם תפיסה לעוד דברים: לעולמות, לנשמות וכו'.

נגדיר קצת אחרת: הדבר הכי קטן שבכל זאת תופס מקום – זו המדרגה שאתה נמצא בה מצד האלוקות. אם אתה רוצה לדעת באיזו מדרגה אתה נמצא ביחס לסדר של גלוי אלוקות, אז השאלה שאתה שואל את עצמך היא 'מהו הדבר הכי נמוך שבכל זאת תופס מקום אצלי?'. אותו הדבר שעדין תופס מקום – זו המדרגה שלך באלוקות, אפילו שנדמה לך שאתה באלוקות. ברגע שהדבר הזה כבר לא יתפוס מקום אצלך סימן שעברת למקום אחר.

אבל מצד הטבע זה בדיוק הפוך. המדרגה הכי גבוהה בטבע היא מדרגת המדבר, ודוקא בו יש גם דומם וגם צומח וגם חי. מצד הטבע, הדבר הכי גדול שיש לך זה אתה עצמך, בעוד שמצד האלוקות 'אתה' זו המדרגה הכי נמוכה. זו הישות של האדם. למה? אם באמת היית יותר מזה, זה כבר לא היה קיים, זה לא היה תופס מקום. זה שזה עדיין קיים זה הסימן שזה אתה וזו האחיזה שלך. הדבר הכי נמוך, שעדין בתוך התודעה שלך, זה כולך. כולך נאחז שם וברגע שבאמת תגיע למדרגה גבוהה יותר זה יתבטל כמציאות שתופסת מקום בפני עצמה, והיא ממילא תתכלל במדרגה יותר גבוהה.

 

כל זה היה להסביר את התמעטות הלשונות בדברי הבעש"ט. נמשיך:

התכללות יחוד האלהות בבחינת התקשרות הנשמות (המדרגה העליונה תמיד מאירה במדרגה התחתונה – עיקר תורת מורנו הבעש"ט זי"ע וד"ל).

עיקר החידוש של הבעש"ט הוא שאיפה שלא תהיה – תמיד יש גלוי אלוקות. זה בדיוק ההיפך מן הטבע. לפי הטבע איפה שאתה זה רק הצמצום של המדרגה הזו. כשתגיע למדרגה הבאה תשיג גם אותה, אבל בינתיים אין לך אותה. עיקר הענין של החסידות הוא שהאלוקות נמצאת בכל מדרגה, ו"לית אתר פנוי מיניה". בלשון הבעש"ט: אפילו בתוך קטנות מוחין אפשר לעבוד את ה'. זה משהו יסודי ביותר, והוא משתמע מתוך לשונו כאן, שכמה שאתה עולה יותר – המדרגה הראשונה אוֹפֶסֶת, מלשון אפס [אפס הוא נוטריקון אין תפיסה].

 

"ומתיחדים יחוד אמיתי באלהות" הוא בסוד ה"אור העולה על כולנה" ש[אחרי צרוף האותיות יחד יש אור ש]שורה על כל תבה בבחינת "תוספת מרובה על העיקר"

זהו בטוי בחסידות, שהרבי שליט"א מרבה להביא אותו, ביחס לאור שלמעלה מהשתלשלות העולמות. השתלשלות העולמות היא ה"עיקר", ואילו התוספת הבאה על גביו "מרובה על העיקר".

לגבי אורותיה הפרטיים שמצרוף אותיותיה, כמבואר בדא"ח.

זה חידוש  שלא שמים לב אליו. כל אות בפני עצמה היא רק העולמות של עצמה. ברגע שהעולמות מצטרפים יש לפני גלוי ה"אור העולה על כולנה" גם גלוי של נשמה פרטית בתוך כל אות ואות שלא היתה קודם, כאשר היתה בפני עצמה. יש נשמה אמיתית בתוך כל אות. ברגע שהן מצטרפות, כמו יהודים שמצטרפים שרק אז מתגלה הנשמה האמיתית שלו, מתגלה ה"אור העולה על כולנה". זה אין סוף יותר מגלוי כלך נשמה ונשמה, אפילו כאשר ולאחר שהן מצטרפות זו עם זו [יש על זה הרבה אריכות במאמרים הראשונים של המשך תער"ב של הרבי הרש"ב].

 

והוא סוד המתקת הדין בשרשו, כמבואר לעיל.

גלוי ה"אור העולה על כולנה" פועל את המתקת הדין בשרשו. זה מה שאומרים: 'מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול – אפילו המלאך מיכאל לא יכול לפעול'. הדבר הראשון שמתגלה כאשר יהודים יושבים יחד הוא גלוי הנשמה והדבר השני הוא "אור העולה על כולנה".

כמובן, זה קיים גם סתם כשנמצאים ביחד בלי התוועדות אבל זה לא בגלוי, ואם זה רק בהעלם זה לא יכול להמתיק דינים גם למטה, רק למעלה. לכן עושים התוועדות. פעם ראשונה שאתה שותה זה בשביל לגלות את הנשמה שלך, אבל בפעם השניה והשלישית שותים בשביל לגלות גם את ה"אור העולה על כולנה" ואז יש את הכח להמתיק דינים – לראות איך "כולו הטוב והמיטיב" ואין רע בכלל, ואז גם רואים את זה בפועל [כמבואר באגרת הקדש יא].

לחיים! כשלומדים חסידות זה גם כן נקרא לשתות...

 

עכשיו הגענו למדרגה הרביעית, שענינה הוא לא רק לראות להתבונן ולכוון את הפעולות הללו בתוך האותיות. שלש המדרגות שעד עכשיו היו שכל מה שאני לומד ומתפלל – הכל קורה בתוך האותיות. קודם יש אותיות, אחר כך יש צרוף אותיות עם גלוי הנשמה שבכל אחת מהן, אחר כך יש את גלוי ה"אור העולה על כולנה" שזה גלוי אלוקות, אבל הכל בתוך האותיות.

אמנם, אם אדם מתבונן באמת אז ודאי שיש גם איזו מידה של התכללות נשמתו בהן, אחרת זו לא התבוננות. אם אדם מעמיק דעתו באמת הוא ממילא יוצא מעצמו ונכנס לתוך הענין. ר' אייזיק מסביר שעיקר החידוש של חסידות חב"ד הוא שההתפעלות אכן פועלת שתצא מתוך עצמך אל הדבר בו אתה מתבונן, מה שאין כן דרכה של החסידות הכללית היא רק ליישב דברים – ישוב הדעת. אתה מבין דברים, אבל זה רק להכניס פרטי אורות בתוכך. אבל אדמו"ר הזקן כותב בתחלת ספר התניא שה"יחוד נפלא שאין בדוגמתו בגשמיות בכלל" הוא מה שאתה תופס את השכל ונתפס בתוכו. עיקר החידוש שחסידות חב"ד הוא שאתה יכול להיות 'נתפס' בתוך השכל. כולך נתפס בתוך הדבר.

זה ההבדל בלשון הקבלה בין גדלות א' לגדלות ב'. גדלות א' זה להביא דברים לתוכך, להבין דברים, שגם בשביל זה אתה צריך לבטל את עצמך. האמת היא רחוקה ממך וכשאדם לומד בתחלה – אפילו חכמים גדולים ואמתיים – יש לו טמטום המח ולא מכוון לאמת לאמתו. יש אנשים שלומדים תורה רק כדי להתאים אותה אל השכל של עצמם, ואז כל התורה שהם לומדים היא שקר. על זה כתוב שהתורה נעשית למי שלא זוכה "סם המות", שבוש אחד גדול. אז ודאי שגם בשביל גדלות א' צריך בטול עצמך לדעת תורה, אבל בכל זאת, גם אז מה שנעשה בסופו של דבר הוא שאתה ממשיך את האור של התורה לתוכך. זה אור מצומצם, כדי שתוכל להפנים אותו ולהכניס אותו פנימה.

אבל זה לא עיקר הענין של ההתבוננות בחסידות. עיקר ההתבוננות היא להגיע לגדלות ב', להתבטל לגמרי ולהיתפס בתוך הדבר – 'אתה מתלבש בתוך השכל', בלשון הבטוי בחסידות. אתה חי בזה. הרבי הקודם מסביר שזה ההבדל בין 'אהבת עולם' ובין 'אהבה רבה', שזו אהבה שמתגלה לפי ערך ההתבוננות שלך. אם ההתבוננות היא רק להכניס אור האמת בתוכך האהבה שנולדת מזה היא 'אהבת עולם', וכל זמן שיש בך דעת האהבה מתגלה וכשאין היא מסתלקת, אבל אם האדם נכנס כל כולו אל האמת שבהתבוננות אזי האהבה הנולדת מזה היא 'אהבה רבה'. זו אהבה אין סופית שאינה חולפת לעולם.

לאור כל זה, אם האדם התבונן באמת בכל שלשת המדרגות למה הבעש"ט צריך לומר שוב "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה"? זה נוגע לעוד מאמר שראינו אצל ר' אייזיק, בו הוא מסביר שיש הבדל עצום ביחס להחדרת אלוקות למטה דוקא אם האדם מודע לכל מה שמתרחש מסביב. הוא מסביר שכל צדיק שעובד את ה' בדבקות העבודה שלו עושה רושם על המקום [יש על זה כמה ספורים על צדיקים שעברו במקום והרגישו שלפני כמה וכמה שנים היה פה איזה צדיק שלמד או התפלל באותו המקום והשאיר רושם גדול של אלוקות במקום].

התבוננות היא לא רק בראש, היא פועלת על כל הסביבה בכלל. אלא שהוא מסביר שיש הבדל בין האם הוא מודע לכל החפצים שבחדר מסביב לבין אם הוא לא מודע אליהם. אם הוא לא מודע הוא ממשיך אלוקות רק בכללות, כאור מקיף, אל תוך החדר ולא בפרטים שבו, אבל אם הוא מודע אליהם הוא מחדיר גלוי פנימי של אלוקות גם אל תוך הפרטים. המעלה של גלוי אלוקות כזה היא לאין-ערוך מן הדרך הראשונה. המשכת אלוקות בכללות בעולם היא כעין מדרגת עולם היצירה ביחס לעולם העשיה. עולם היצירה נקרא 'מציאות כללית' בעוד עולם העשיה נקרא 'מציאות פרטית' והקב"ה רוצה "דירה בתחתונים" – גלוי אור ה' בפרטי פרטות, עד עולם העשיה. אז אם הוא המשיך את גלוי האלוקות רק בכלליות זה נקרא שהוא המשיך את הגלוי עד עולם היצירה של החדר הזה, אבל אם הוא התבונן באלוקות ותוך כדי זה היה מודע לפרטים שיש כאן אז הוא מחדיר את האלוקות עד לעולם העשיה שיש כאן בחדר. עד כאן דברי ר' אייזיק בענין ההתבוננות הפרטית.

 

לענינינו, אם האדם מתבונן באמת הוא ודאי שייך לאותם הדברים בהם הוא מתבונן. אם הוא רק מתבונן מרחוק – זה לא נקרא התבוננות. בלשון האדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות זה נקרא 'מחשבה קרה' [קאלט מחשבה'], ללא נגיעה. זה לא פועל שום דבר, אז ודאי שהתבוננות בעלית העולמות וכו' היא מחשבה חמה הנוגעת לאדם המתבונן. אז למה מתכוון הבעש"ט כשאומר במדרגה הרביעית "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה"? זה נקרא להיות מודע למה שאתו אתה מזדהה.

להיות במדרגה באמת וגם להיות מודע אליה – במה שנקרא 'מודעות עצמית' – זה עצמו 'תרתי דסתרי', שני הפכים בנושא אחד. זה נושא רחב שראוי לדבר עליו. יש מוגש רווח היום, 'מודעות עצמית', האומר שכל אחד צריך להיות מודע לעצמו. יש אנשים שחושבים שעיקר השיא הרוחני הוא שאדם תמיד יהיה מודע היכן הוא נמצא. במדרגות הראשונות בעבודת ה' זה דבר מפריע, זו גאוה וישות. זה בדיוק ההיפך ממה שרוצים.

בשביל מה כן צריכים להיות מודעים בעבודת ה' על פי ספר התניא? כשרוצים לעשות חשבון נפש, להיות מ'מארי דחושבנא'. לא בשביל לדעת באיזו מדרגה אני נמצא. זה סתם גאוה וישות, אבל להיות ממארי דחושבנא בכל יום זה עושים בעיתים המזומנות. באמת, הרבי הקודם אומר שחוץ מזה צריכה להיות מודעות תמידית לצורך ביקורת. לא מודעות כתכלית בפני עצמה אלא מודעות לצורך שימוש, שאדם תמיד יכול לבקר את עצמו. מהי הביקורת? שאף פעם לא תבוא לידי הצטדקות. הוא מסביר (בתחלת קונטרס כללי החינוך וההדרכה) שהטבע הראשוני והסימן הראשון לנפש הבהמית של האדם היא ההצטדקות, שהוא מתרץ את עצמו – 'איך בין רעכט' – וזה הסימן הראשון לחולי נפש. כנגד זה וכדי להישמר מזה צריך האדם כל הזמן לבקר את עצמו, להיות על המשמר שלא ליפול להצטדקות עצמית. זו מודעות תמידית, בעוד שעיקר המודעות בקדושה היא להיות ממארי דחושבנא, פעם ביום או פעם בשבוע לפי הענין.

שוב, בכל המדרגות הראשונות של עבודה, שבעולמות בריאה-יצירה-עשיה שכנגד אותיות הוה שבשם,

מודעות היא דבר רע. אתה מודע לעצמך אז אתה לא מודע לה', זה או אני או אתה – "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". או שאתה חושב עלי או שאתה חושב על עצמך. כך זה בעולמות התחתונים שיש בהם פרוד, אבל בעולם האצילות זה אחרת. עולם האצילות נקרא 'רזא דמהמנותא', ורז הוא סוד של נשיאת הפכים. שם אני בטל במציאות ואז גם ה'אני' הזה יכול להיות עם ה' וזה לא סותר. זה פרדוקס. במדרגת האצילות האדם יכול  להיות מודע לזה שהוא כולל את עצמו בכל מדרגה ומדרגה. זב נקרא בחסידות 'עצמי', ואצלו לא רק שזה לא מזיק את העבודה אלא זה מועיל להמשיך את המדרגה הזו למטה.

אז אם אתה במדרגה כזו, שאתה יכול 'להחזיק ראש' גם באלוקות וגם להיות מודע איפה אתה נמצא בחדר, וזה לא מדרגה של אדם פשוט [גם על האדמו"ר האמצעי – לפני שהיה רבי – מסופר שלא היה מודע למה שסביבו בעת התבוננות], אז מודעות זה דבר טוב. המגיד ממעזריץ כתוב שרק אצל הקב"ה יכול להיות 'מטי ולא מטי', שהם שני כיוונים הפכיים, גם יחד. הוא כמו הנשר, שלא יורד בכל הכח אל הקן שלו כדי שלא להכביד ולשבור אותו אלא הוא "על גוזליו ירחף" – קצת יורד וקצת עולה. הוא מסביר, שרק לקב"ה נאה ויאה לעשות חשבון כזה, אבל אם אדם רוצה למצוא את ה' מלמטה למעלה, שזה נקרא "רצוא ושוב", ולעשות חשבון כזה שהוא קצת מחפש את ה' וקצת נזהר – הוא לא יגיע לשום דבר. ה"רצוא" של האדם אל חייב להיות לגמרי. מה שכתוב בחסידות חב"ד תמיד שחייב להיות יחד עם ה"רצוא" גם "שוב", וזה היה חטאם של נדב ואביהוא ושל בן עזאי ובן זומא, זה נקרא שגם בהעלם אין "שוב". על ר' עקיבא, שעליו כתוב ש"נכנס בשלום ויצא בשלום", כתוב שעוד לפני שנכנס ל"רצוא" הוא החליט מראש שתכלית הכוונה בזה היא ה"שוב", רק שלמעשה זה היה בהעלם. אם בשעת מעשה חושבים על ה"שוב" אז הרצוא כבר אינו "רצוא", זה לא "רצוא" אמיתי. המציאות הזו, שאתה לא יכול להיות בשתי התנועות ביחד ובגלוי, זה אומר שאתה נמצא בתודעה של שלשת העולמות התחתונים בי"ע, אבל ברגע שעולים לעולם האצילות אז זה כבר כמו אצל הקב"ה, שאפשר להיות בתנועה של 'מי ולא מטי' ביחד.

לכן, במדרגה הרביעית, כאשר האדם מגיע למדרגת 'עצמי', הוא יכול לכלול גם בתוך המודעות שלו את נשמתו בכל מדרגה ומדרגה, וברגע שהוא כולל את נשמתו בכל מדרגה ומדרגה בתוך המודעות זה עוזר לו להמשיך את האור גם למטה. מזה מגיעים להמשך דברי הבעש"ט: "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים" – עד לתוך העצמות ממש.

 

על ידי התכללות הנשמה (בעבודה הפנימית של "הכנעה, הבדלה, המתקה" כנ"ל)

כל מה שאמרתי עד עכשיו אינו הפשט. הפשט הוא שיש "עולמות נשמות אלקות" כנגד שלש מדרגות של מציאות, מציאות אובייקטיבית, וכשהבעש"ט כותב "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה" זה לתרגם את כל המושגים הללו לעבודת ה', לעבודת האדם. שזה לא ישאר רק רעיון באויר, בהשכלה. זה פשט הדברים. לתרגם את "עולמות נשמות אלהות" ל"הכנעה הבדלה המתקה" ולקיים את זה. בכל זאת, ההסבר היותר עמוק הוא מה שהסברנו בעל פה.

ועד לגלוי ה"חלק אלוה ממעל ממש" שבה, מתגלה עצמותו יתברך ממש, שזהו "מתיחדים כל העולמות כאחד ועולים כנ"ל. והוא בסוד "אל הארץ אשר אראך" שבא לאחר "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" שכנגד ג' העבודות ד"הכנעה, הבדלה, המתקה", כמבואר ב"כתר שם טוב" אות כח.

בכתר שם טוב, כשמביא בעל ה"תולדות יעקב יוסף" את התורה הזו הוא מסביר אותה על הפסוק "לך לך מארצך וממולתך ומבית אביך". שם הוא מסביר ש"מארצך" היא עבודת ההכנעה – שבירת והכנעת הארציות שלך, "וממולדתך" זו עבודת ההבדלה – להבדיל בין חלב האשה הכשרה ובין חלב האשה הרעה, שזו עבודת תקון המדות, "ומבית אביך" זו ההמתקה – עבודת תקון המוחין. לאחר שלשת העבודות הוא כותב שיש עוד מדרגה: "אל הארץ אשר אראך". זה שוב פעם "ארץ", אבל לא הארץ שאותה צריך להכניע אלא הארץ העליונה. הרמז הוא שבסוף כל שלשת התקונים חוזרים שוב לכלול את ה"ארץ" – שזו ארץ הקדש – בעצמות האלוקות. העצמות קשורה עם התחתונים, עם ה"ארץ".

 

לחיים לחיים!

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com