חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק ט הדפסה דוא

נגנו תנועה לתלמידי הבעש"ט

 

פרק ט

בגדלות [כלומר, בהתפתחות] כל פרצוף נקראו שלש מדרגות הנ"ל בשם: "עבור, יניקה, מוחין".

בשעור הקודם למדנו על שלש לשונות של האריז"ל ל"עולמות, נשמות, אלהות" בתחלת אצילות העולמות: "כלים, נצוצות, אורות". אלו המדרגות בעולם הנקודים, אבל זה שיש שלש מדרגות זה נכון בכל מדרגה ומדרגה, גם לפני עולם הנקודים וגם לאחריו, בעולם התקון. שלשת השלבים הללו – עבור יניקה ומוחין – הם שלשה שלבי תקון. בעולם התהו היו אורות וכלים, כאשר בתוך האורות היתה מדרגה נעלמת של נצוצות, שהתגלו לאחר השבירה. לאחר שבירת אותו עולם נשברו הכלים ונפלו למטה עם הנצוצות והאורות הסתלקו למעלה.

מה 'קורה בעולם התקון? הכלים שנשברו נכנסו לעבור על מנת להחזיר אותם למצב  שאפשר להתיך אותם. העבור הוא כמו 'כור הברזל' שמתיך את כל השברים ביחד. זה בעיקר תקון הכלים ולכן הוא כנגד ממד העולמות. אחר כך יש לידה ובלידה מתחיל שלב היניקה. היניקה היא שלב תקון הנצוצות, כנגד ממד הנשמות. לאחר מכן מגיע שלב המוחין, שתפקדו הוא להחזיר את גלוי האלוקות שהיה והסתלק וזהו תקון האורות.

זו ההקבלה שבין שלשת השלבים בעולם הנקודים לבין שלשת שלבי התקון שלהם בעולם האצילות, שהם מהמושגים היסודיים ביותר בכל כתבי האריז"ל. כל זמן שיש זמן של עבור, כמו תנוק, זה תקון העולמות שבו. מובא בחז"ל ש"עבור" הוא מלשון עברה, ועל כן יש בו דינים. זו תקופה שצריכה שמירה שכן יש בה יותר מתח, מתח שמוליד דינים. השמירה הטובה ביותר בעת ההריון היא השמחה – "אם הבנים שמחה" – הממתיקה את כל הדינים הללו. זו תקופה של התפתחות הטבע, התפתחות הגוף, של העובר. לגבי העובר, הנשמה נכנסת בעיקר בשעת הלידה וקודם לכן היא רק מרחפת מעליו – "נר דלוק מעליו". היא נמצאת רק בבחינת אור מקיף מעליו, וברגע הלידה כאשר התנוק בוכה בכיה ראשונה זה הסימן – וגם המשבר – של כניסת הנשמה אל תוך הגוף.

 

זה מסביר גם את הפשט של משמעות יום ההולדת. בקבלה מחשבים לפעמים את יום הזווג של ההורים, שאז מתחיל העבור, וארבעים יום לאחריו את יום יצירת הולד, ושלשתם כנגד עולמות בריאה-יצירה-עשיה. נסביר: לגבי הולד, עולם האצילות זה הזווג בעצמו, עולם הבריאה הוא כנגד יום קליטת הזרע בשלשת הימים שלאחריו, עולם היצירה הוא ביום הארבעים לקליטת הולד – יום יצרית הולד, ועולם העשיה הוא יום הלידה. בחז"ל מובא, שעשיה מתיחסת לתקון הציפורנים – "ועשתה את צפורניה" – שהוא תקון חצוניות הגוף, וזה סימן שהגיע זמן הלידה.

מצד אחד עולם העשיה הוא העולם הכי תחתון, אבל בכל זאת המזל של האדם אינו משהו גשמי אלא רוחני והוא קשור עם יום ההולדת. למה תופסים בעיקר את יום הלידה, שהוא יום העשיה, ולא את שאר התאריכים? זה בגלל שהפלא הגדול – "ומפליא לעשות, שקושר רוחני בגשמי" – של אבא דאצילות מתגלה רק בסוף עם חבור הנשמה בתוך הגוף. זה הבכי של רגע הלידה. "כל הנשמה תהלל יה – אַל תקרי נשמה אלא נשימה, על כל נשימה ונשימה" והפלא הזה של הנשימה הראשונה בעולם הזה זה עיקר המשכת המזל. כתוב ש"אבא יונק ממזל ה-ח" שהוא ה"אָיִן מזל לישראל" שנמשך אחר כך בפלא של "אאלפך חכמה". המזל מתגלה כאשר הפלא מתגלה, וזה קורה רק בשעת הלידה ולא קודם לכן. אפילו הזווג אינו כל כך פלא כמו רגע הלידה. הוא על דרך  זווג זו"ן בעולם האצילות.

כל זה היה להסביר שברגע הלידה נכנסת הנשמה בפנימיות, בעוד שבזמן העבור היא רק מרחפת כאור מקיף, ההתפתחות היא רק התפתחות הגוף, והגוף הוא העולמות של האדם. מן הלידה והלאה יש גלוי נשמה בתוך הגוף, שזה בחינת נצוצות. בסוף בא שלב הגדלות שהוא שלב הבגרות. אז מצד אחר האור בזמן העבור הוא אור מקיף וזה יותר מאור פנימי, אבל מצד שני הפלא עוד לא נעשה.

מה המקור בהלכה שבזמן העבור אין עדין חבור של נשמה בתוך הגוף? מזה שאין על עובר דין רצח. זה ודאי דבר אסור ביותר, אבל זה לא נקרא אדם חי שעליו יש דין רצח. אצל יהודי, עיקר הנשמה נכנסת אל תוך הגוף רק בשעת הלידה, בעוד שאצל גוי שיש לו רק נפש טבעית יתכן שאין הבדל כזה גדול בשעת הלידה. לפי זה , אפשר לומר ש'אין מזל לגוי'... רק ליהודי יש באמת מזל, אבל אצלו לא מתרחש חדוש כל כך גדול. בגלל זה, כל חכמת המזלות היא אצל הגוים כיוון האור אצלם הוא 'אור נגה', אור חשוך, והוא הסך הכל של מה שקורה בשעת הלידה, ומה שרואים בו הוא מוגבל. אצל יהודי האור הוא כל כך גדול שאי אפשר לתאר אותו בכלל, אי אפשר להגדיר ולהגביל אותו, ולכן "אין מזל לישראל".

כל זה היה להסביר, שהמדרגה של התפתחות הנשמות והתקשות הנשמות בינן לבין עצמן מתחילה מן הלידה.

 

אחר כך, שלב ה"מוחין" הוא גלוי אלוקות. זו גדלות וגדלות מתחילה מגיל בר-מצוה. הגדלות של בר מצוה היא גדלות א, גדלות מצד אמא, מוחין דאמא. גדלות זו אלוקות ממש וממילא מובן שמשמעות בר מצוה היא שמאיר בתוכו אור ה' ממש. אור ה' ממש היא מצות ה' – "מצות ה' ברה מאירת עינים" – ותורת ה'. כיוון שבגיל הזה הוא מתחיל להחזיר את כל האורות שהסתלקו לכן זה הגיל שבו מתחילים להתחייב בקיום מצות. מטרת כל מצות התורה היא לגלות אלוקות, ולא רק לגלות את הנשמה.

מכאן מובן עוד משהו חשוב. תמיד מתפלאים, מדוע בר מצוה הוא גיל כל כך חשוב? הרי ילדים קטנים הם טהורים וחכמים ונבונים, וכולם אוהבים להשתעשע אתם וכו' – "ילד שעשועים" – וגם אצל הרבי 'צבאות ה' זה רק עד גיל בר מצוה בלבד [אחר כך כבר יוצאים לפנסיה...]? אלא שבאמת עד גיל בר מצוה זו תקופה של גלוי נשמתו הוא, נשמתו הטהורה, בעוד שהחידוש אצל אדם מבוגר הוא גלוי אלוקות. הוא באמת מאבד את ה'נחמד' האישי שלו. לילד קטן מותר להיות נחמד, אבל כל מי שרוצה להישאר נחמד ואהוב וכו' וכו' אחרי בר מצוה הוא לא רוצה להתבגר באמת [בגרות עולה תורה]. לא בשביל הוא כאן בעולם. הוא כאן בשביל לגלות אלוקות בעולם וזה עושים על ידי תורה ומצות, על ידי בטול עצמו.

כעת מובן גם יסוד החינוך – "חנוך לנער על פי דרכו" – יותר טוב, שזה לגלות את הדרך של הילד, את הנשמה שלו. זה לגלות אותו ולהתעסק בו. מגיל 13 זה כבר משהו אחר. זה לגלות את ה' , לא לגלות אותך אפילו שאתה נשמה יהודית טהורה, אלא לגלות אלוקות דרכך. זה ההבדל בין ממד הנשמות לממד האלוקות.

 

שאלה: למה נתינת השם נעשית כבר בגיל שמונה ימים ולא מחכים עד שלושים יום?

תשובה: ראשית, סומכים על הרוב, על החזקה. שנית, נתינת השם היא נתינת כח לנשמה שתקשר אל הגוף יותר טוב. הוא עוזר לו. נתינת שם אינה דבר פסיבי, היא מעשה אקטיבי. ברית מילה היא כמו "מכה בפטיש", זו פעולה של גמר הלידה ונתינת שם זה שאתה גוזר אומר שהנשמה תיכנס בתוך הגוף עם השם הזה. לכן כתוב שללא נתינת שם הילד פגיע, ונתינת השם היא כמו נתינת חיסון.

 

 

נחזור לכתוב:

ב"מוחין" יש שתי בחינות: "מוחין דאמא" ו"מוחין אבא" (על דרך תפלין דרש"י ותפלין דר"ת).

בכתבי האריז"ל יש שתי תקופות של מוחין: "מוחין דאמא" זה מגיל שלש עשרה ועד גיל עשרים, ומגיל עשרים זה כבר נכנסים "מוחין דאבא". רק בגיל עשרים רשאי אדם למכור בנכסי אביו שנפלו לו בירושה בבית דין. למרות שהוא מבוגר לכל דבר שבתורה – למצות , למסחר במשא ומתן וכו' – אסור לו עדין למכור את נכסי אביו.

 

שאלה: זה קשור עם גיל עשרים של "כל יוצא צבא"?

תשובה: באופן פשוט זה גיל של חוזק, כמו שהלויים מתחילים ללמוד רק בגיל עשרים וחמש ולשאת משא רק בגיל שלשים. אבל בנוסף, גיל החתונה הוא החל מגיל שמונה עשרה, ולפי ההשקפה האמיתית של התורה חייל צריך להיות אבא, שאם חס ושלום הוא ימות במלחמה שישאיר אחריו בן. זה בדיוק היפך ההשקפה של היום, השקפה של גוים, שמוטב לא ישארו אלמנה ויתומים ולכן שילכו רק בחורים לצבא. אבל השקפת התורה אומרת הפוך, שאם חס וחלילה יפול אז שישאיר נצחיות בעולם הזה. זה משהו מאד יסודי. אם אדם התחתן בגיל שמונה עשרה – "בן שמונה עשרה לחופה" – יש להניח שעד גיל עשרים יש לו כבר בן או בת.

זה אומר שגיל עשרים הוא הגיל בו ראויים להיות אבא, וממילא בגיל הזה באמת מקבלים מוחין דאבא. בהלכה ובקבלה כתוב שהגיל הזה הוא הגיל בו האדם כבר מסוגל לקבל אחריות מלאה גם על נכסי אביו, יש לו שכל של אבא להשתמש בנכסי אביו.

 

נסכם:

י      מוחין דאבא

ה    מוחין דאמא

ו      יניקה

ה    עבור

 

מובן ש"מוחין דאמא" הם כנגד אמא – אות ה עילאה שבשם – ואילו "מוחין דאבא" הם כנגד אבא – אות י שבשם. וממילא יניקה היא כנגד אות ו שבשם ועבור כנגד אות ה תתאה שבשם. מכאן יוצא לנו ש"מוחין דאבא" אינם רק גלוי אלוקות אלא הם גלוי האלו-ה. מוחין דאבא הם גלוי עצמות בעוד מוחין דאמא הם גלוי אור. להמתיק דינים זה במוחין דאמא, וכן קיום מצות בשלב הראשון שלהם, של להמשיך אור בעולם – "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי", "נר מצוה ותורה אור". כל עוד שהתורה והמצות הם רק 'נר' ו'אור' הם רק מוחין דאמא, אבל יש יותר מזה – עצמות, עצם המאור. כאן 'נר' ו'אור' הם עצמות, הם "דירה בתחתונים". זה "מוחין דאבא" הבאים בגיל עשרים.

הקשר בין הילד לאבא הוא רק ברגע הראשון, ברגע הזווג, ולכן על פי שכל אנושי, וכך זה גם בהלכה, אי אפשר להבחין מיהו האבא של האדם. יש רק חזקה ואתה צריך להאמין בעוד שלגבי האמא יש יותר ודאות.

בערכים שאמרנו קודם, הקשר עם האבא הוא רק באצילות בעוד שאצל האמא נמצא הולד מעולם הבריאה ומטה. עד כדי כך, שבגמרא מסופר על חסיד אחד שמתה אשתו ולא היה לו כסף לשכור אשה מינקת ונעשה לו נס וצמחו לו שדים להניק את בנו. על זה אמרו חכמים "כמה גרוע אותו האיש שנשתנו עליו סדרי בראשית". מן הסיפור הזה רואים עד כמה תפקיד היניקה שייך דוקא לאמא, וגם העיבור שרק מתחיל מן האבא אבל בהמשך כולו אצל האמא. בסופו של דבר, כשמגיע למוחין דאבא, הוא חוזר אל המדרגה הראשונה, אל הקשר הנעלם עם האבא כאשר הוא עצמו נעשה אבא ועולה לעולם האצילות, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן".

גיל עשרים הוא גם סוף הזמן של "בן שמונה עשרה לחופה", להתחתן, וגם תחלת הזמן הבא של להיות אבא ולהיות "יוצא צבא". רואים מכאן שגיל עשרים זה הגיל שהאדם כבר יכול להפקיר את עצמו ולחרף את נפשו למות. בתורה רואים שיש כמה דברים שעליהם חוזרים מערכי המלחמה – ארס אשה, בנה בית ונטע כרם חדש – בגלל שמשהו אצלו איזה מעגל בחיים, איזו שלמות, שהוא עדין לא גמר. מה זה מעכב? זה מעכב את המסירות נפש שלו. מתי אדם מוכן למסירות נפש? אם הוא גמר [כמו אצל סוגי דגים, להבדיל, שיכולים למות ברגע שהולידו]. אם הוא גמר את התפקיד. אם כן, גלוי מוחין דאבא זה דוקא שהמעגל נסגר, גלוי של עצמות ולכן זה קשור עם מסירות נפש. כל עוד לא נסגר המעגל יש רק גלוי של אור שלא נשלם, לא של עצם.

כתוב בכתבי האריז"ל שלפעמים בתוך האדם עצמו יש כמה גלגולים בחיים, שכאשר הוא סוגר ומסיים  תפקיד אחד הוא עובר משבר והוא צריך להסתלק מן העולם הזה. לכן יש כמה סיפורים על צדיקים שעברו משבר כזה ואז משהו התחלף אצלם וקבלו תפקיד חדש לגמרי, ואז היתה רשות מן השמים שימשיכו לחיות. הראשון הוא חזקיהו המלך, שלא רצה לקיים את מצות "פרו ורבו" כי ראה שיצא ממנו בן רשע, מנשה, וישעיהו הנביא בא לאמר לו "מות תמות", וכאשר קיבל על עצמו לקיים את המצוה נוספו לו חמש עשרה שנה לחיים. מספרים על היהודי הקדוש מפרשיסחא, תלמיד ה"חוזה מלובלין", שפעם היה על ערש דווי, כמעט מת, ואז אמר ה"חוזה" לתלמידיו שיסעו אליו בתור רבי. כך הוא התחיל את נשיאותו עוד בחיי רבו. הוא הסביר את זה, שברגע שהטיל עליו נשיאות – החיה אותו כי התפקיד-המעגל הקודם שלו נגמר ולא היה לו יותר מה לעשות בעולם. התפקיד החדש נתן לו חיים חדשים, זה מקור חיים.

לענינינו, לקבל "מוחין דאבא" זה להתחיל מעגל חדש של חיים לאחר שנסגר המעגל הקודם. איפה רואים את זה בפרקי אבות? "בן עשרים לרדוף". זה כבר משהו חדש בחיים. "בן שמונה עשרה לחופה" זה לגמור משהו. כמו שאומרים על חתונה שזה 'תכליס'. זה לא התחלה, זה סוף. מה בא אחר כך? "לרדוף". ה'תכליס', החתונה, מכניסה אותך לתוך מצב חדש שבו אתה צריך לרדוף. לרדוף אחרי פרנסה בתוך העולם הזה. זה תפקיד חדש של ברור ניצוצות בעולם.

 

נראה בפנים:

"עבור" הוא מלשון "עברה" ו"רגז", ובעבודה הוא בחינת "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע" כמבואר במקום אחר [שער מלחמת היצר בספר הזה], בחינת הכנעה ובטול היש.

מתי אדם נמצא במצב של עבור? מתי שהוא חייב להתרגז כל הזמן על הרע שבו ולהכניע אותו. להכניע את הישות שלו.

 

מהי העבודה של שלב היניקה?

ביניקה צריכים להבדיל בין חלב אשה כשרה לחלב אשה רעה (בין "לבי חלל בקרבי" ר"ת חלב ל"חם לבי בקרבי", כמבואר בדא"ח).

זה על פי תורה של ר' נחמן בלקוטי מוהר"ן, שעבודת ההבדלה היא בין שני מיני חלב. יש חלב של אשה טובה וכשרה ויש, להבדיל, חלב של אשה רעה. יש חלב שמשפיע על בטול תאות, שזה "לבי חלל בקרבי" – ויש חלב שמשפיע על התגברות תאות ומדות רעות – "חם לבי בקרבי". לפעמים דורשים את הפסוק הזה למעליותא, אבל כאן זה על מדות רעות. תקופת היניקה היא להבדיל בין סוגי החלב.

מהי תקופת היניקה על פי עבודה? כתוב שיניקה זו התקופה בה האדם לומד כמו ילד אצל רבי בחיידר. יש רביים שמשפיעים מדות רעות ויש רביים שמשפיעים מדות טובות בילדים [זה מסביר הרבה תסביכים של ילדים]. כל התקופה של בית הספר היסודי נקראת תקופת יניקת החלב וזו תקופה מאד גורלית. יכולה להיות מורה שמכניסה מדת הכעס ר"ל בילדים ויש מורה צדיקה שמכניסה מדות טובות [ולכן יש הרבה מורות...].

 

מה קורה בתקופת היניקה?

על ידי היניקה מתקשרת ומתלבשת הנשמה בכל אברי הגוף [אחרי שהתחילה להיכנס אליו בעת הלידה] להחיותו ולקיימו כל ימי חייו.

זה נקרא חינוך. חינוך זה להחדיר את הנשמה בגוף חזק-חזק כדי שתמשיך להחיות ולקיים את הגוף במשך כל החיים שלו. זה לחנך את הנשמה ולעודד אותה להיות בתוך גוף. זה לא פשוט בשבילה. היא מעדיפה להישאר למעלה, ולכן היא צריכה הרבה ליטוף ופינוק [פינוק זה לא דבר רע לגמרי] בשביל לעודד אותה להיות בתוך הגוף הזה, להתפשט בכל האברים שלו ולרצות להשלים עם המצב הזה של החיים בעולם הזה. אם לא יהיה הרבה פינוק ואהבה מצד האמא והמורים האדם יהיה מיואש מן הרגע הראשון. הוא לא ירצה לחיות בכלל. מה הוא צריך את כל הדבר הזה? כל מה שאדם מסוגל להשלים עם הדבר הזה – זה תלוי ביניקה וזה הסוד של החלב.

 

"מוחין דאמא" הם בסוד המתקת הדין בשרשו כנ"ל, ו"מוחין דאבא" בסוד גלוי העצמות ממש, כמבואר בדא"ח.

 

לחיים לחיים!

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com