חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק ט הדפסה דוא

פרק ט

מקטנות לגדלות


נגנו תנועה לתלמידי הבעש"ט

בְּגַדְלוּת [כלומר, בהתפתחות] כָּל פַּרְצוּף נִקְרְאוּ שְׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת הַנַּ"ל בְּשֵׁם: "עִבּוּר, יְנִיקָה, מוֹחִין".

בשעור הקודם למדנו על שלש לשונות של האריז"ל ביחס לתחלת אצילות העולמות – "כלים, נצוצות, אורות" – המקבילות אל המושגים של השער שלנו, "עולמות, נשמות, אלהות". אלו המדרגות בעולם הנקודים, אבל היחס בין שלשתם הוא יחס נכון בכל מדרגה ומדרגה, גם לפני עולם הנקודים וגם לאחריו, בעולם התקון. שלשת השלבים שעליהם נלמד היום – עבור יניקה ומוחין – הם שלשה שלבי תקון. בעולם התהו היו אורות וכלים, כאשר בתוך האורות היתה מדרגה נעלמת של נצוצות, שהתגלו לאחר השבירה. לאחר שבירת אותו עולם נשברו הכלים ונפלו למטה עם הנצוצות ואילו האורות הסתלקו למעלה.

מה קורה בעולם התקון? אותם הכלים שנשברו נכנסו לעבור על מנת להחזיר אותם למצב שאפשר להתיך אותם. העבור הוא כמו 'כור הברזל' שמתיך את כל השברים על מנת לחבר אותם יחד. זהו בעיקר תקון של הכלים ולכן שלב זה הוא כנגד ממד העולמות. אחר כך מגיעה הלידה ובלידה מתחיל שלב היניקה. היניקה היא שלב תקון הנצוצות, כנגד ממד הנשמות. לאחר מכן מגיע שלב המוחין, שתפקידו הוא להחזיר את גלוי האלקות שהיה קודם לכן והסתלק. זהו תקון האורות.

זו ההקבלה שבין שלשת השלבים בעולם הנקודים לבין שלשת שלבי התקון שלהם בעולם האצילות, שהם מן המושגים היסודיים ביותר בכל כתבי האריז"ל.

כל זמן שדבר הוא בגדר של עבור, כמו התנוק במעי אמו, זהו תקון העולמות שבו. מובא בחז"ל[1] שעִבּוּר הוא מלשון עֶבְרָה, ועל כן יש בו דינים. זו תקופה בו האשה צריכה שמירה שכן יש לה בו יותר מתח, והמתח מוליד דינים. השמירה הטובה ביותר בעת ההריון היא השמחה – "אם הבנים שמחה"[2] – הממתיקה את כל הדינים הללו. זו תקופה של התפתחות הטבע, התפתחות הגוף של העובר. לגבי העובר נכנסת הנשמה בעיקר בשעת הלידה, בעוד קודם לכן היא רק מרחפת מעליו – "נר דלוק לו על ראשו"[3]. היא נמצאת רק בבחינת אור מקיף השורה מעליו, וברגע הלידה כאשר התנוק בוכה בכיה ראשונה זהו הסימן – וגם המשבר – של כניסת הנשמה אל תוך הגוף.

יניקה – תחלת גלוי הפלא

תהליך זה מסביר גם את פשט משמעותו של יום ההולדת. נקדים ונאמר כי ישנם ארבעה זמנים עיקריים לגבי הולדה[4]: יום הזווג של ההורים, קליטת הזרע לאחר שלשה ימים, ארבעים יום לאחריו הוא יום יצירת הולד והלידה עצמה. ארבעת הזמנים הם כנגד עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. לגבי הולד, עולם האצילות הוא הזווג בעצמו; עולם הבריאה הוא כנגד יום קליטת הזרע בשלשת הימים שלאחריו; עולם היצירה הוא ביום הארבעים לקליטת הולד – יום יצירת הולד; עולם העשיה הוא יום הלידה. הפועל 'עשיה' מתיחס אל תקון הציפורנים – "ועשתה את צפורניה"[5] – שהוא תקון חצוניות הגוף, וזהו הסימן אצל עובר שהגיע זמן הלידה שלו.

     י        אצילות                  זווג

     ה       בריאה                   קליטת הזרע (ג' ימים)

     ו        יצירה                    יצירת הולד (מ' יום)

     ה       עשיה                    לידה


מצד אחד עולם העשיה הוא העולם הכי תחתון, אבל בכל זאת המזל של האדם אינו משהו גשמי אלא רוחני והוא קשור עם יום ההולדת. למה תופסים בעיקר את יום הלידה, שהוא יום העשיה, ולא את שאר התאריכים? זה בגלל שהפלא הגדול של אבא דאצילות מתגלה רק בסוף, עם חבור הנשמה בתוך הגוף – "'ומפליא לעשות', שקושר רוחני בגשמי"[6]. זה הבכי של רגע הלידה. "'כל הנשמה תהלל יה'[7] – אַל תקרי נשמה אלא נשימה, על כל נשימה ונשימה"[8]. בפלא הזה, של הנשימה הראשונה בעולם הזה, מתגלה עיקר המשכת המזל. כתוב ש"אבא יונק ממזל השמיני"[9], שהוא ה"אַיִן מזל לישראל"[10] שנמשך אחר כך בפלא של "אאלפך חכמה"[11]. המזל מתגלה כאשר הפלא מתגלה, וזה קורה רק בשעת הלידה ולא קודם לכן. אפילו הזווג אינו כל כך פלא כמו רגע הלידה. הוא על דרך זווג זו"ן בעולם האצילות.

כל זה בא כדי להסביר שברגע הלידה נכנסת הנשמה בפנימיות, בעוד שבזמן העבור היא רק מרחפת כאור מקיף. ההתפתחות באותה תקופה היא רק התפתחות הגוף, והגוף הוא ממד העולמות שבאדם. מן הלידה והלאה יש כבר גלוי של נשמה בתוך גוף, שהוא בחינת הנצוצות שבו. בסוף בא שלב הגדלות שהוא שלב הבגרות. אם כן, מצד אחד בזמן העבור האור הוא אור מקיף, המעולה מן האור הפנימי, אבל מצד שני הפלא עוד לא נעשה בו.

מהו המקור בהלכה לכך שבזמן העבור אין עדין חבור של נשמה בתוך הגוף? מכך שאין על עובר דין רצח. זהו ודאי מעשה אסור ביותר, אבל העובר לא נקרא אדם חי שעליו חל דין רצח[12]. אצל יהודי, עיקר הנשמה נכנסת אל תוך הגוף רק בשעת הלידה, בעוד שאצל גוי שיש לו רק נפש טבעית[13] יתכן שאין הבדל כזה גדול בשעת הלידה. לפי זה, אפשר לומר ש'אין מזל לגוי'... רק ליהודי יש באמת מזל, אבל אצלו לא מתרחש חדוש כל כך גדול. בגלל זה, כל חכמת המזלות שייכת רק אל הגוים כיוון שאצלם האור הוא 'אור נגה', אור חשוך. הוא סך-כל של מה שקורה בשעת הלידה, ומה שרואים בו הוא מוגבל. אצל יהודי האור הוא כל כך גדול שבכלל אי אפשר לתאר אותו, אי אפשר להגדיר ולהגביל אותו, ולכן "אין מזל לישראל".

כל זה היה להסביר, שהמדרגה של התפתחות הנשמות והתקשרותן בינן לבין עצמן מתחילה מרגע הלידה.

[שאלה: למה נתינת השם נעשית כבר בגיל שמונה ימים ולא מחכים עד שלושים יום?

תשובה: ראשית, סומכים על הרוב, על החזקה שיחיה. שנית, נתינת השם היא נתינת כח לנשמה להתקשר אל הגוף יותר טוב. השם עוזר לה[14]. נתינת שם אינה דבר פסיבי, היא מעשה אקטיבי. ברית מילה היא כמו 'מכה בפטיש', זו פעולה של גמר הלידה ונתינת שם היא שאתה גוזר אומר שהנשמה תיכנס אל תוך הגוף עם השם הזה. לכן כתוב שללא נתינת שם הילד פגיע, ונתינת השם היא כמו נתינת חיסון].

גדלות – מגלוי הנשמה לגלוי אלקות

אחר כך, שלב ה'מוחין' הוא שלב של גלוי אלקות. זו גדלות, וגדלות מתחילה מגיל בר-מצוה. הגדלות של בר מצוה נקראת גדלות א', והיא גדלות מצד אמא בה מקבל המתבגר מוחין דאמא. גדלות זו אלקות ממש, וממילא מובן שמשמעות בר מצוה היא שמאיר בתוכו אור ה' ממש. אור ה' ממש היא מצות ה' – "מצות ה' ברה מאירת עינים"[15] – ותורת ה'. כיוון שבגיל הזה הוא מתחיל להחזיר לעצמו את כל האורות שהסתלקו ממנו לכן זהו הגיל בו מתחילים להתחייב בקיום מצות. מטרת כל מצות התורה היא לגלות אלקות, ולא רק לגלות את הנשמה.

מכאן מובן עוד משהו חשוב. תמיד מתפלאים, מדוע בר מצוה הוא גיל כל כך חשוב? הרי ילדים קטנים הם טהורים וחכמים ונבונים, וכולם אוהבים להשתעשע אתם וכו' – "ילד שעשועים"[16]. גם אצל הרבי 'צבאות ה'' הם רק עד גיל בר מצוה בלבד. מהי החשיבות בגיל בר-מצוה? אלא שבאמת עד גיל בר מצוה זו תקופה של גלוי נשמתו הוא, נשמתו הטהורה, בעוד החידוש אצל אדם מבוגר הוא גלוי אלקות. הוא באמת מאבד את ה'נחמד' האישי שלו. לילד קטן מותר להיות נחמד, אבל כל מי שרוצה להישאר נחמד ואהוב וכו' וכו' אחרי בר מצוה הוא אחד שלא רוצה להתבגר באמת [בגרות עולה תורה]. לא בשביל זה הוא כאן בעולם. הוא כאן בשביל לגלות אלקות בעולם, ואת זה עושים על ידי קיום תורה ומצות, על ידי בטול עצמו.

כעת מובן גם יסוד החינוך יותר טוב. יסוד החינוך הוא לגלות את הדרך של הילד, את הנשמה שלו – "חנוך לנער על פי דרכו"[17]. לגלות אותו ולהתעסק בו. מגיל שלש-עשרה כבר מתחיל משהו אחר. כעת הענין הוא לגלות את ה'. לא לגלות אותך, אפילו שאתה נשמה יהודית טהורה, אלא לגלות אלקות דרכך. זהו ההבדל בין ממד הנשמות לבין ממד האלקות.

מוחין דאבא ומוחין דאמא

בְּ"מוֹחִין" יֵשׁ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת: 'מוֹחִין דְּאִמָּא' וְ"מוֹחִין אַבָּא" (עַל דֶּרֶךְ תְּפִלִּין דְּרַשִׁ"י וּתְפִלִּין דְּרַ"ת).

בכתבי האריז"ל[18] יש שתי תקופות של מוחין: 'מוחין דאמא' מקבלים מגיל שלש עשרה ועד גיל עשרים, ומגיל עשרים כבר נכנסים 'מוחין דאבא'. רק בגיל עשרים רשאי אדם למכור בנכסי אביו שנפלו לו בירושה בבית דין[19]. למרות שהוא מבוגר לכל דבר שבתורה – למצות, למסחר במשא ומתן וכו' – אסור לו עדין למכור את נכסי אביו.

שאלה: זה קשור עם גיל עשרים של "כל יוצא צבא"[20]?

תשובה: באופן פשוט זהו גיל של חוזק, כמו שהלויים מתחילים ללמוד רק בגיל עשרים וחמש ולשאת משא רק בגיל שלשים[21]. אבל בנוסף, גיל החתונה הוא החל מגיל שמונה עשרה, ועל פי ההשקפה האמיתית של התורה חייל צריך להיות כבר אבא, כדי שאם חס ושלום הוא ימות במלחמה שישאיר אחריו בן. זו בדיוק היפך ההשקפה היום, השקפה של גוים, הגורסת שמוטב שלא ישארו אלמנה ויתומים ולכן ההעדפה היא שילכו רק בחורים לצבא. אבל השקפת התורה אומרת הפוך, שאם חס וחלילה יפול האדם בקרב – שישאיר נצחיות בעולם הזה. זה משהו מאד יסודי. אם אדם התחתן בגיל שמונה עשרה – "בן שמונה עשרה לחופה"[22] – יש להניח שעד גיל עשרים יש לו כבר בן או בת.

יוצא, שגיל עשרים הוא הגיל בו ראוי האדם להיות אבא, וממילא בגיל הזה באמת מקבלים 'מוחין דאבא'. לכן הגיל הזה הוא הגיל בו האדם כבר מסוגל לקבל אחריות מלאה גם על נכסי אביו. יש לו כבר שכל של אבא כיצד להשתמש בהם.

מוחין דאבא – סגירת מעגל

מבין כל שלבי ההתפתחות גלוי הקשר בין הילד אל האבא רק ברגע הראשון, ברגע הזווג, ולכן על פי שכל אנושי – וכך זה גם בהלכה[23] – אי אפשר להבחין מיהו האבא של האדם. יש לו רק חזקה ואתה צריך להאמין לו, בעוד שלגבי האמא יש יותר ודאות.

נבחן את היחס בין ארבעת שלבי התפתחות הולד לבין ארבעת שלבי הלידה שהזכרנו קודם: במערכת שלבי הלידה קיים הקשר עם האבא רק ברגע הזווג, שהוא כנגד עולם האצילות, בעוד שעם האמא נמצא הולד מן השלב שכנגד עולם הבריאה ומטה – קליטת הזרע, יצירת הולד ולידתו. כך גם בשלבי ההתפתחות הראשונים, החל משלב היניקה. עד כדי כך, שבגמרא מסופר[24] על חסיד אחד שמתה אשתו ולא היה לו כסף לשכור אשה מינקת ונעשה לו נס וצמחו לו דדים להניק את בנו. על כך אמרו חכמים "כמה גרוע אותו האיש שנשתנו עליו סדרי בראשית". מן הסיפור הזה רואים עד כמה תפקיד היניקה שייך דוקא אל האמא, ואפילו העיבור שמתחיל מן האבא נמשך כולו אצל האמא. רק בסופו של התהליך, כאשר מגיע האיש לשלב של קבלת 'מוחין דאבא' כאשר הוא עצמו נעשה אבא, הוא חוזר שוב אל המדרגה הראשונה, אל הקשר הנעלם עם האבא. הוא עולה חזרה אל עולם האצילות, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[25].

גיל עשרים הוא גם סוף הזמן[26] המיועד להתחתן – "בן שמונה עשרה לחופה" – וגם תחלת הזמן הבא בו מתחיל האדם להיות אבא, להיות "יוצא צבא"[27]. רואים מכאן שגיל עשרים הוא הגיל בו האדם כבר יכול להפקיר את עצמו ולחרף את נפשו למות. בתורה רואים[28] שיש כמה דברים שעליהם חוזרים מערכי המלחמה – ארס אשה, בנה בית ונטע כרם חדש – בגלל שמשהו אצלו עדיין לא נגמר. איזה מעגל בחיים, איזו שלמות, שעוד לא הגיעו לידי סיום. מה הם מעכבים במלחמה? הם מעכבים את מסירות הנפש של האדם. מתי אדם מוכן למסירות נפש? אם הוא גמר את התפקיד [כמו אצל סוגי דגים, להבדיל, שיכולים למות ברגע שרק הולידו]. אם כן, גלוי 'מוחין דאבא' מתחיל דוקא כאשר המעגל נסגר. אז מגיע גלוי של עצמות ולכן הוא קשור עם מסירות נפש. כל עוד לא נסגר המעגל הגלוי הוא רק גלוי של אור שלא נשלם, לא של עצם.

כתוב בכתבי האריז"ל, שלפעמים האדם עובר בתוך עצמו כמה גלגולים בחיים, והם באים לידי בטוי במשברים שהוא עובר. המשבר בא כאשר הוא סוגר ומסיים תפקיד אחד ובעקבות זאת והוא צריך להסתלק מן העולם הזה. לכן יש כמה סיפורים על צדיקים שעברו משבר כזה ואז משהו התחלף אצלם והם קבלו תפקיד חדש לגמרי. זו היתה רשות מן השמים כדי שיוכלו להמשיך לחיות. הראשון הוא חזקיהו המלך[29], שלא רצה לקיים את מצות "פרו ורבו"[30] כי ראה שיצא ממנו בן רשע, מנשה, וישעיהו הנביא בא לומר לו "מת אתה ולא תחיה"[31]. כאשר הוא קיבל על עצמו לקיים את המצוה נוספו לו עוד חמש עשרה שנה לחייו. מספרים על היהודי הקדוש מפרשיסחא, תלמיד ה'חוזה מלובלין', שפעם שכב על ערש דווי, כמעט מת, ואז אמר ה'חוזה' לתלמידיו שיסעו אליו בתור רבי. כך הוא התחיל את נשיאותו עוד בחיי רבו. הוא הסביר זאת, שברגע שהטיל עליו את תפקיד הנשיאות הוא החיה אותו. התפקיד-המעגל הקודם שלו נגמר ועל כן לא היה לו יותר מה לעשות בעולם, ואילו התפקיד החדש נתן לו חיים חדשים. התפקיד הוא מקור חיים.

לעניננו, קבלת 'מוחין דאבא' היא התחלת מעגל חדש של חיים לאחר שנסגר המעגל הקודם. איפה רואים את זה בפרקי אבות? "בן עשרים לרדוף". זה כבר משהו חדש בחיים. "בן שמונה עשרה לחופה" זה לגמור משהו. כמו שאומרים על חתונה שהיא 'תכליס'. זו לא התחלה, זה סוף. מה בא אחר כך? "לרדוף". החתונה, ה'תכליס', מכניסה אותך לתוך מצב חדש בו אתה צריך לרדוף. לרדוף אחרי פרנסה בתוך העולם הזה. זה תפקיד חדש של ברור ניצוצות בעולם.

עבור, יניקה, מוחין בעבודת ה'

נסכם את המדרגות. 'מוחין דאמא' הם כנגד פרצוף אמא – אות ה עילאה שבשם – ואילו 'מוחין דאבא' הם כנגד פרצוף אבא – אות י שבשם. ממילא, שלב ה'יניקה' הוא כנגד אות ו שבשם ושלב ה'עבור' הוא כנגד אות ה תתאה שבשם:

י        מוֹחִין דְּאַבָּא

ה       מוֹחִין דְּאִמָּא

ו        יְנִיקָה

ה       עִבּוּר

מכאן יוצא לנו ש'מוחין דאבא' אינם רק גלוי של אלקות אלא הם גלוי האלו-ה. 'מוחין דאבא' הם גלוי עצמות בעוד 'מוחין דאמא' הם גלוי של אור. להמתיק דינים עושים באמצעות 'מוחין דאמא', וכן קיום מצות בשלב הראשון שלהם, של המשכת אור בעולם – "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי"[32], "נר מצוה ותורה אור"[33]. כל עוד התורה והמצות הם רק 'נר' ו'אור' הם רק בגדר 'מוחין דאמא', אבל יש יותר מזה – עצמות, גלוי עצם המאור. כאן 'נר' ו'אור' הם עצמות, ומהותם היא עשיית "דירה בתחתונים"[34]. אלו 'מוחין דאבא' הבאים בגיל עשרים.

"עִבּוּר" הוּא מִלְּשׁוֹן "עֶבְרָה" וְ"רֹגֶז", וּבַעֲבוֹדָה הוּא בְּחִינַת "לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב עַל יֵצֶר הָרַע" כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר [שער מלחמת היצר בהמשך הספר], בְּחִינַת הַכְנָעָה וּבִטּוּל הַיֵּשׁ.

מתי אדם נמצא במצב של עבור? בשלב בו הוא חייב להתרגז כל הזמן על הרע שבו ולהכניע אותו. להכניע את הישות שלו.

מהי העבודה של שלב היניקה?

בִּינִיקָה צְרִיכִים לְהַבְדִּיל בֵּין חֲלֵב אִשָּׁה כְּשֵׁרָה לֶחָלָב אִשָּׁה רָעָה (בֵּין "לִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי" רָאשֵׁי תֵּבוֹת חָלָב לְ"חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי", כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח).

מקור הרעיון הוא על פי תורה של ר' נחמן בלקוטי מוהר"ן[35], בה הוא אומר שעבודת ההבדלה היא בין שני מיני חלב. יש חלב של אשה טובה וכשרה ויש, להבדיל, חלב של אשה רעה. יש חלב שמשפיע על בטול תאות, של "לבי חלל בקרבי"[36], ויש חלב שמשפיע על התגברות תאות ומדות רעות – "חם לבי בקרבי"[37]. לפעמים דורשים את הפסוק הזה למעליותא[38], אבל כאן מדובר בו על המדות הרעות. תקופת היניקה היא הזמן להבדיל בין סוגי החלב.

מהי תקופת היניקה על פי עבודה? כתוב, שיניקה זו התקופה בה האדם לומד כמו ילד אצל רבי ב'חיידר'[39]. יש רביים שמשפיעים מדות רעות ויש רביים שמשפיעים מדות טובות בילדים [זה מסביר הרבה תסביכים של ילדים]. כל התקופה של בית הספר היסודי נקראת תקופת יניקת החלב וזו תקופה מאד גורלית. יכול להיות מורה שמכניס מדת הכעס ר"ל בילדים ויש מורה צדיק שמכניס מדות טובות.

מה קורה בתקופת היניקה?

עַל יְדֵי הַיְּנִיקָה מִתְקַשֶּׁרֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת הַנְּשָׁמָה בְּכָל אֵבָרֵי הַגּוּף [אחרי שהתחילה להיכנס אליו בעת הלידה] לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּמוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו.

זה נקרא חינוך. מטרת החינוך היא להחדיר את הנשמה בגוף חזק-חזק כדי שתמשיך להחיות ולקיים אותו במשך כל החיים שלו. לחנך את הנשמה ולעודד אותה להיות בתוך גוף. זה לא פשוט בשבילה. היא מעדיפה להישאר למעלה, ולכן היא צריכה הרבה ליטוף ופינוק [פינוק הוא לא דבר רע לגמרי] בשביל לעודד אותה להיות בתוך הגוף הזה, להתפשט בכל האברים שלו ולרצות להשלים עם המצב הזה של החיים בעולם הזה. אם לא יהיו לנשמה הרבה פינוק ואהבה מצד האמא והמורים יהיה האדם מיואש מן הרגע הראשון. הוא לא ירצה בכלל לחיות. מה הוא צריך את כל הדבר הזה? כל היכולת של האדם להשלים עם הירידה לכאן תלויה ביניקה, וזהו הסוד של החלב.

'מוֹחִין דְּאִמָּא' הֵם בְּסוֹד הַמְתָּקַת הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ כַּנַּ"ל, וְ'מוֹחִין דְּאַבָּא' בְּסוֹד גִּלּוּי הָעַצְמוּת מַמָּשׁ, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח.

* * *

קודם למדנו שיש מערכת של "עבור יניקה מוחין" ובתוך המוחין עצמם יש שתי בחינות – 'מוחין דאבא' ו'מוחין דאמא', שהוא ההבדל בין גלוי אור ה' ובין גלוי עצמותו. על ההבדל בין שני סוגי המוחין הללו היה בתחלת הפרק משפט קצר בתוך סוגריים שלא הסברנו:

(עַל דֶּרֶךְ תְּפִלִּין דְּרַשִׁ"י וּתְפִלִּין דְּרַ"ת).

מובא בכתבי האריז"ל[40], שתפילין של רש"י הם כנגד 'מוחין דאמא' ואילו תפילין של רבינו תם הם בבחינת 'מוחין דאבא'. ממילא מובן המנהג, שרבים נוהגים בו, להניח תפלין דרבינו תם רק מן החתונה, זמן כניסת 'מוחין דאבא'. למרות זאת, וגם בגלל שיש כאן ספק במצוה דאורייתא[41], נוהגים רבים – ביניהם הרבי מקומרנא[42] וכעת גם הרבי שליט"א[43] – להתחיל להניח אותן כבר מגיל בר מצוה.

לעניננו, על פי מה שלמדנו אתמול, בזמן שלנו היום יש כבר גלוי של 'מוחין דאבא' החל מגיל בר מצוה. שני סוגי המוחין – 'מוחין דאבא' ו'מוחין דאמא' – מתגלים ביחד. כאמור, בכתבי האריז"ל מובא ש'מוחין דאמא' 'נשלמים' בגיל שלש-עשרה ואילו 'מוחין דאבא' 'נשלמים' בגיל עשרים, אבל כעת כאשר יש הוראה של הרבי – זה אחרת. הרבי אומר שיש בהוראה זו התגברות על הקליפות שיש בעקבתא דעקבתא דמשיחא לפני הגאולה, ובמיוחד קליפת האפיקורסות. זו הקליפה הקשה ביותר, המנגדת על עצם ענין האלקות, והיא נקראת קליפת עמלק או קליפת סנחריב. כתוב שבאומות העולם ניתן לתקן הכל מלבד הקליפה הזו, קליפת הכפירה המוחלטת, והרבי אומר שבתקופה הזו מה שעוזר להתגבר עליה הם תפלין דרבינו תם. לכן, כהוראת שעה, ראוי להניח אותן כבר מגיל בר מצוה, למרות שעל פי הסדר הראוי של האריז"ל היה ראוי לחכות על לגיל עשרים.

מכאן אנחנו יכולים ללמוד בכלל, שכדי לבטל את הקליפות שעומדות בינינו ובין הגשמת היעוד שלנו אנחנו צריכים דוקא את הענינים שקשורים עם עצמות ה'. אם מתבוננים בחסידות חב"ד רואים יותר ויותר במשך הדורות את המילה 'עצמות'. אצל האדמו"ר הזקן, ואפילו בספר התניא קדישא, לא כל כך מוזכר הענין של עצמות ה' כמו שהוא מוזכר אצל הרבי הרש"ב, הרבי הקודם ובמיוחד הרבי שליט"א. הוא מופיע כמעט בכל דף. 'עצמיות' ו'עצמות' הם מושגים הקשורים עם מדרגת החכמה, עם 'מוחין דאבא', וממילא לתפלין דרבינו תם. זה מה שצריך כדי לבטל את הקליפות של היום, שיש לפני המשיח. זו התכלית שמתגלה לאחר כל העבודה של "הכנעה הבדלה והמתקה" [זה דבר חדש שהרבי אימץ אותו – אימץ מלשון אומץ וחוזק].

עד כאן השלמה לפרק הקודם.



[1] ברכות כט, ב: "אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו כל צרכיהם לפניך".

[2] תהלים קיג, ט.

[3] נדה ל, ב.

[4] ראה שער 'ארבעה עולמות' פרק ב.

[5] דברים כא, יב.

[6] ברכת 'אשר יצר'; שו"ע או"ח סימן ו סע' א בהגהת הרמ"א.

[7] תהלים קנ, ו.

[8] ראה בראשית רבה יד, ט.

[9] עץ חיים שער הכללים פ"ה ועוד.

[10] בעש"ט עה"ת לך כו; ע"פ שבת קנו, א; נדרים לב, א.

[11] איוב לג, לג; ראה באור ר' הלל לשער היחוד פרק א ד"ה 'ולהבין בתוס' ביאור' (קנה, ב).

[12] ראה סנהדרין עב, ב ובתוס' שם נט, א ד"ה 'ליכא מדעם'.

[13] תניא פרק א.

[14] של"ה הקדמת בית אחרון; לקוטי תורה בהר מא, ג ואילך.

[15] תהלים יט, ט.

[16] ירמיה לא, יט.

[17] משלי כב, ו.

[18] עץ חיים שער כה דרוש ח; שער כט פ"ט ועוד.

[19] בבא בתרא קנה, א; שו"ע חו"מ סימן רלה סע' ט.

[20] במדבר פרק א.

[21] רמב"ם הלכות כלי מקדש פ"ג ה"ז.

[22] אבות פ"ה מכ"א.

[23] שו"ע חו"מ סימן רעט סע' א.

[24] שבת נג, ב.

[25] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[26] קדושין כט, סע"א.

[27] במדבר א, ג.

[28] דברים כ, ה-ז; רמב"ם הלכות מלכים פ"ז ה"ג.

[29] ברכות י, א.

[30] בראשית א, כח.

[31] מלכים ב כ, א; ישעיה לח, א.

[32] תהלים קיט, קה.

[33] משלי ו, כג.

[34] תנחומא נשא טז.

[35] ח"ב תורה א, ד.

[36] תהלים קט, כב.

[37] שם לט, ד.

[38] ראה לקטוי מוהר"ן ח"א תורה כ ועוד; שם משמואל פרשת כי תבוא שנת תרע"ו; תפארת שלמה רמזי פסח ד"ה 'כל המחלה' ועוד.

[39] ראה שער א פרק ח.

[40] פרי עץ חיים שער התפלין פ"ט; ראה אשא עיני עמ' שנא.

[41] בית יוסף או"ח סימן לד; שו"ע שם סע' ב-ג.

[42] ראה גם שיח שרפי קדש (ברסלב) ח"ב עמ' י.

[43] לקוטי שיחות כרך כד עמ' 371; תורת מנחם ה'תשמ"ט ח"ב עמ' 632.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com