חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק ח הדפסה דוא

פרק ח

מאור, אורות, נצוצות, כלים


בִּלְשׁוֹן הָאֲרִיזַ"ל שְׁלֹשׁ הַבְּחִינוֹת: "עוֹלָמוֹת, נְשָׁמוֹת, אֱלֹהוּת" הֵן: "כֵּלִים, נִצּוֹצוֹת, אוֹרוֹת".

אנ"ך – אורות, נצוצות, כלים

בספר היסודי של האריז"ל, ספר 'עץ חיים', יש שער מיוחד הנקרא שער אנ"ךאורות נצוצות כלים. אצל בעלי המסורה המילה אנ"ך שמשה סימן אל מה שאנחנו קוראים היום תנ"ך – אורייתא נביאים כתובים. אם נעשה הקבלה בין שני הסימנים הללו תהיה אורייתא כנגד אור. התורה אכן נפתחת עם אור – "ויהי אור"[1] – וכך היא גם נקראת – "תורה אור"[2]. הנביאים יהיו כנגד הנצוצות היוצאים מאותו האור ואילו הכתובים יהיו כנגד הכלים שבאים להכיל את האור.

בדרך הרמז: אנך במספר סדורי עולה שם הוי'. אנך בלשון הקדש הוא יושר – "חומת אנך"[3]. על פי האריז"ל הקו, שפנימיותו היא התורה, הוא בחינת אנך וממנו יוצאים אורות נצוצות וכלים. בטבע, קו האופק נראה כקו מאוזן, אולם באמת צורתו היא צורת עגול, ומה שאני רואה הוא רק חלק ממנו. כך כתוב על צורת ההשתחוויה. לכאורה גם עמידה וגם השתחויה הם בצורה ישרה. מה ההבדל ביניהם? אלא צורת ההשתחוויה היא באמת בצורת עגול, ובו אתה משתווה ונעשה חלק מן העגול האין סופי. העגול האין סופי הוא העיגול הגדול, האור אין סופי, אור ה"סובב כל עלמין", בעוד שקו האנך הוא בחינת המשכת הקו לאחר הצמצום – גלוי התורה בעולמות.

שרש הנצוצות לפני השבירה

מתוך הארת הקו הזו יוצאים האורות הנצוצות והכלים, שבלשון האריז"ל נמצאים כולם בעולם התהו, בעולם הנקודים, שאחר הצמצום. ידוע בשאר כתבי האריז"ל[4], שרש עולם התהו מתחיל עם הצמצום הראשון. כבר שם נמצא השרש לעולם התהו, ואילו אור הקו שבוקע אחריו הוא כבר התקון של אותה המדרגה. כלומר, "אורות, נצוצות, כלים" יוצאים מן הקו, אבל לגבי השרש שלהם בתהו הראשון מהווה אור הקו תקון. כאשר אנחנו לומדים על "עולמות, נשמות, אלהות" אנו כוללים בהן את כל המדרגות, כולל המדרגות שלפני הצמצום הראשון, כמו שלמדנו בפרק הקודם, ואילו המושגים בפרק הזה שמקורם בכתבי האריז"ל הם במדרגה מסוימת. אצל האריז"ל אלו שלש מדרגות בתהליך התקון של עולם התהו. בכל אופן, הכלל הוא שהכל יחסי, ולכן הערכים הללו מקבילים אל מה שכבר למדנו.

מי שמדייק ומעיין בכתבי האריז"ל – וכך גם מסבירים המקובלים האחרונים באריכות – רואה שהנצוצות הם לא רק נצוצות שנותרו מן האורות שהסתלקו עם שבירת הכלים, אלא שיש להם שרש מיוחד בפני עצמו בתוך האורות עוד קודם השבירה. הנצוצות הן ה'רשימו' שנשאר בתוך הכלי לאחר שהוא נשבר. יש כלים, וכאשר הם נשברים נמצאים בתוך השברים רפח נצוצין. זה נקרא רושם, רושם והארה מן האור, אבל יש לאותו רושם שרש עוד בתוך האור. בתוך האור הוא לא היה ניכר, הוא היה בטל בתוכו, אבל ברגע שהכלי נשבר נשאר בו אותו הרושם, אותו הנצוץ, שהיה קודם כלול ובטל באור.

מה נוסף לנו בהבאת מושגי הריז"ל הללו? אם נפשיט את דברי האריז"ל, כדרכה של החסידות, אל הערכים שלנו נאמר שהנצוצות הכלולים בתוך האור הם על דרך הנשמות הכלולות בתוך האלקות. הצמצום הראשון נועד כדי לעשות כלי לכל העולמות. הכלי הריקן הוא החלל הפנוי שמסוגל להחזיק את כל העולמות כולם. לפי זה, הנצוץ שנשאר בתוך הכלי הוא נקודת הרשימו שנשארה בתוך הצמצום, שהיא רשימו מן האור שלפני הצמצום.

נבהיר יותר. בפרק הקודם הסברנו שבסדר ההשתלשלות מדרגת הנשמות היא כנגד אור הקו. כעת אנו מוסיפים, שעל פי ערכים אלו בכתבי האריז"ל גם הרשימו נכלל במדרגת הנשמות. נקודת הרשימו היא נקודת ה"צדיק יסוד עולם"[5] שלאחר הצמצום. זהו הכח של ה' לסבול את המציאות בכח, לסבול את הגבול [כמו שלמדנו בתחלת הספר[6]]. בלשון החסידות: לפני הצמצום היה רק גלוי של כח הבלי-גבול, של אין סוף, והצמצום נעשה כדי לגלות גם את כח הגבול, את היות ה' "סובל כל עלמין"[7]. לדוגמה, כמו אדם גדול, עם רוחב דעת ללא גבול, שקשה לו לסבול דברים פעוטים וקטנוניים בעלי גבול. הרשימו הוא הכח לסבול את הגבול, שבלעדיו אי אפשר שיתקיים שום דבר. אותו הכח לסבול נמצא בהעלם בתוך כח הבלי גבול עוד לפני הצמצום. בלשון ספר עבודת הקדש: "אם אתה אומר שאין לו כח בגבול – נמצאת אתה מחסר שלמותו"[8].

אם כן, מדרגת הנצוצות על פי ערכי האריז"ל מקבילה בסדר ההשתלשלות אל נקודת הרשימו. לפיכך, כמו שהרשימו אינו רק הרושם ממה שהיה בעבר אלא הוא גלוי של כח לסבול גבול בהווה, כך גם הנצוצות אינן רק שארית מן האור אלא יש להם מקור בפני עצמו עוד בהיותם כלולים ובטלים באור. על ידי השבירה ונפילת שברי הכלים התגלו הנצוצות הללו.

הרשימו – הכח לסבול

המשל המובא להסבר מדרגת הרשימו תמיד הוא ריח היין שבתוך הכוס, שנשאר בו לאחר שנשפך היין מתוכו. אתה מריח שהיה שם יין. הריח אינו ממשי ביחס ליין, אבל מי שיש לו חוש ריח יכול להרגיש שהיה פה יין. משל נוסף: כמו צדיק שעזב את העיר, שאף על פי שכעת "פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה"[9] בכל זאת נשאר ממנו רושם. יש הרבה ספורי צדיקים על צדיק שעבר באיזה מקום והרגיש שפעם היה פה איזה צדיק, שהעבודה שעשה באותו המקום השאירה שם רושם. החידוש הגדול הוא לא לגבי העבר. למרות שהרושם מזכיר את הדבר שבעצמו היה כאן, באמת הוא מגלה תכונה הפכית ממנו. בתחלה, כאשר אותו צדיק היה בעיר, מה שהתגלה ממנו היה אור הבלי גבול שהוא מאיר ואז הוא לא סובל עוול – "פן יראה ה' ורע בעיניו ושב מאחריך"[10]. לכן ה' אומר למשה רבינו אחרי חטא העגל שישלח רק מלאך איתם[11]. ברגע שהצדיק עוזב הוא משאיר שם משהו. מה הוא משאיר? הוא משאיר שם את הכח לסבול את אותו הדבר שגרם לעזיבה שלו.

ניתן דוגמה נוספת, בין בעל ואשה. יש תקופות של טומאה ויש תקופות של טהרה, ובכלל – יש תקופות בהן האהבה שביניהם יותר גלויה ויש תקופות שבהן היא נסתרת. אמנם, תמיד קיימת ברית של התקשרות שלמעלה מטעם ודעת, אבל לפעמים הברית מתגלה בטוב טעם ודעת ולפעמים פחות. אם אכן קיימת ביניהם ברית כזו, ברגע שאחד מבני הזוג פגע בזולתו הוא עוזב – וזה יכול להיות בדבור או במעשה או בכל צורה אחרת – ואז מתגלה איזה כח שלא מתגלה בדרך כלל. זהו כח שמעל לכל ה'שטויות' האלה. מה קורה בשעת העזיבה? נשאר שם הכח לסבול את הפגיעה, שמכוחו אני יכול להתיחס גם כאשר אני עוזב. כאשר אחד מסתלק מן השני, עוזב את החדר, אנחנו לא אומרים שהוא הסתלק באמת אלא שהוא רק עשה את עצמו כאילו הסתלק. מה הכוונה? נשאר ממנו הרושם שלו, הכח להתיחס למרות הפגיעה שגרמה לעזיבה. אם הוא משאיר את הרשימו הזה – הוא בסוף גם יחזור הביתה.

קו ורשימו – צדיק גלוי וצדיק נסתר

מה שלמדנו בשעור הקודם, שהנשמות הן סוד הקו, היה על דרך צדיקים גלויים, אבל מה שאנו לומדים היום הוא שהנשמות הן סוד הרשימו בתוך הצמצום, וזה בדוגמת צדיק נסתר שמחזיק את כל הדור. יש צדיקים שהם גם בבחינת צדיק נסתר וגם בבחינת צדיק גלוי, כמו האדמו"ר הזקן[12]. מהו הרשימו אצל אותו צדיק? הכח לסבול את הדור, הכח ללמד סנגוריה עליו בפני הקב"ה. סובלים את המציאות ולא נפטרים ממנה מתוך רוגז. הצדיק הגלוי לא תמיד יהיה מסוגל לכך.

ליתר דיוק: הצדיק שהוא בבחינת אור הקו, שמתמעט והולך, יוכל לסבול את הדור, אבל הצדיק שהוא בבחינת אור אין סוף שלפני הצמצום לא יהיה מסוגל. 'אין סוף' (infinity) הוא תואר של שלילה, הוא לא בטוי חיובי. לכאורה אפשר היה לתת לאור שלפני הצמצום בטוי חיובי, של התפשטות 'עד ולא עד בכלל', התפשטות תמידית. למה מבטאים אותו דוקא בצורה של שלילה? הסיבה היא שפרוש הבטוי 'אין סוף' הוא גלוי שאינו סובל את הסוף, את הגבול. לא יתכן אצלו סוף. זה כמו שכתוב בספר התניא[13], שהמבחן של הצדיק הגמור הוא בשנאתו את הרע בתכלית השנאה. ללא זה אני לא יכול לדעת שהוא אוהב את ה' בתכלית האהבה. לכן אור אין סוף, שזו אהבת ה' בתכלית האהבה, זה להרגיש שבאמת אין סוף. הוא לא סובל את הגבול, את הסוף, את העולם [עולם עולה סוף].

לכן, בתוך אותו 'בלי גבול' צריך לבוא צמצום, ומה שנשאר מאותו אור הוא הנצוץ. הנצוץ הזה הוא הרשימו, והוא אכן סובל את הגבול. אם כן, מה שנשאר הוא בדיוק התכונה ההפכית ממה שהיה ניכר קודם לכן בגלוי. כמובן, ה' כולל בפשיטות עצמותו את שניהם גם יחד.

נחזור אל הענין. בכתבי האריז"ל "עולמות, נשמות, אלהות" הם כנגד "כלים, נצוצות, אורות":

לְפִי זֶה עֶצֶם הָאֱלוֹהַּ ב"ה הוּא בְּחִינַת "מָאוֹר", מְקוֹר הָ"אוֹר".

כמו שלמדנו בפרקים הקודמים, למעלה מן השלשה ישנה תמיד בחינה רביעית: 'אלוה' מעל 'עולמות נשמות אלהות'; 'עצמות' למעלה מ'הכנעה הבדלה והמתקה'; 'יחיד' מעל העולמות, אור הקו ומדרגת 'אחד'. כאן, לערכי האריז"ל, המושג המתאים הוא 'מאור'. בלשון החסידות, לכל 'אור' יש מקור של אור, והוא הנקרא 'מאור'.

אם כן, הסדר הוא:

י         מָאוֹר

ה        אוֹרוֹת

ו         נִצּוֹצוֹת

ה        כֵּלִים

שלום בפמליא של מעלה

מָאוֹר אוֹרוֹת נִצּוֹצוֹת כֵּלִים עוֹלֶה "יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי", כְּפֵרוּשׁ חֲזַ"ל [שכל מי שעוסק בתורה עושה] "שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה (יה שֶׁבַּשֵּׁם) וְשָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה (וה שֶׁבַּשֵּׁם)".

כלומר, הוא עושה שלום באצילות ושלום בעולמות בי"ע. אצילות כאן היא האצילות הכללית – אור אין סוף שלפני הצמצום – ובי"ע הם בי"ע הכלליים, הכוללים את כל מה שאחר הצמצום. אותיות יה שבשם הם שתי מדרגות לפני הצמצום – העצמות ואור אין סוף המאיר ממנו, ואילו אותיות וה שבשם הם לאחריו – אור הקו [ונקודת הרשימו כמו שהסברנו היום] והעולמות.

כאשר האדמו"ר הזקן היה אומר את המילה 'אֵיבְן' באידיש, שפרושה למעלה, היתה הכוונה תמיד לעולם האצילות[14]. מכך מובן שכל מה שאינו עולם האצילות נמצא למטה ולא למעלה, ולפיכך זה פרוש המילים "פמליא של מעלה" מכוון רק אל עולם האצילות. כאן הסברנו שפרוש המילים "פמליא של מעלה" כולל את אותיות יה שבשם. לעשות שלום זו תמיד פעולת זווג ויחוד בין שנים, וממילא לעשות שלום "בפמליא של מעלה" הוא לעשות שלום בין אותיות יה שבשם. מה הענין?

לאורך כל השער שלנו הסברנו, שהאצילות נכללת באות ה עילאה שבשם, ולא באות י כמו בדרך כלל. לגבי העצמות, האצילות היא כמו השראה והמתקה שבאה מאור אין סוף, הנאצל מן העצמות. לכן, לעשות שלום "בפמליא של מעלה" הוא לייחד בין העצמות לבין מה שמתפשט ממנה, ואילו ולעשות שלום "בפמליא של מטה" הוא לייחד בין הניצוץ ובין הכלי, בין נקודת הרשימו שבתוך החלל [או בין אור הקו] ובין העולמות, בין המציאות בפועל ובין המציאות כמו שהיא עדיין בכח.

* * *



[1] בראשית א, ג.

[2] משלי ו, כג.

[3] עמוס ז, ז.

[4] ראה עמק המלך שער ג פ"ה; שער ה פ"א והלאה.

[5] משלי י, כה.

[6] שער א פרק כב (בבאור מדת היראה).

[7] ע"פ ז"ח יתרו; פלח הרמון בראשית ג, ג; מאמר "בריש הורמנותא דמלכא" פ"א (הוצאת 'גל עיני') ועוד; כלל גדול בתורה עמ' קעח.

[8] עבודת הקדש לר' מאיר בן גבאי ח"א פרק ח.

[9] בראשית רבה סח, ו.

[10] דברים כג, טו.

[11] שמות לג, א-ג.

[12] ראה גם ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 152.

[13] פרק י.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com