חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק ח הדפסה דוא

פרק ח

בלשון האריז"ל שלש הבחינות: "עולמות, נשמות, אלהות" הן: "כלים, נצוצות, אורות".

בספר היסודי של האריז"ל, ספר 'עץ חיים', יש שער מיוחד הנקרא שער אנ"ךאורות נצוצות כלים. אצל בעלי המסורה המילה אנ"ך שמשה סימן למה שאנחנו קוראים היום תנ"ך – אורייתא נביאים כתובים. אם נעשה הקבלה בין שני הסימנים הללו אז אורייתא הוא כנגד אור, והתורה אכן נפתחת עם אור – "ויהי אור" – וכך היא גם נקראת – "תורה אור". הנביאים הם כנגד הנצוצות מן האור ואילו הכתובים הם הכלים כדי להכיל את האור.

בדרך הרמז: אנך עולה שם הוי'. אנך בלשון הקדש היא יושר – "חומת אנך". לפי האריז"ל הקו הוא בחינת אנך, שפנימיותו היא התורה, וממנו יוצאים אורות נצוצות וכלים. בטבע, קו האופק נראה כקו מאוזן אולם באמת הוא צורתו היא צורת עיגול, ומה שאני רואה זה רק חלק ממנו. כך כתוב על צורת ההשתחוויה, שלכאורה גם עמידה וגם השתחויה היא בצורה ישרה, אלא שהשתחוויה היא באמת בצורת עיגול, שאתה חלק מן העיגול האין סופי. העיגול האין סופי הוא העיגול הגדול, האור אין סופי, אור ה"סובב כל עלמין" ובעוד שקו האנך הוא בחינת המשכת הקו לאחר הצמצום – גלוי התורה בעולמות.

 

מתוך הארת הקו הזו יוצאים האורות הנצוצות והכלים, שבלשון האריז"ל נמצאים כולם בעולם התהו, בעולם הנקודים. ידוע שבשאר כתבי האריז"ל מדרגה זו מתחילה באור אין סוף, לפני הצמצום הראשון. כבר שם נמצא השרש לעולם התהו, כאשר אור הקו הוא כבר התקון של אותה המדרגה. כשאנחנו לומדים על "עולמות, נשמות, אלהות" זה כולל את כל המדרגות, וכמו שלמדנו בפרק הקודם, ואילו המושגים בפרק הזה מכתבי האריז"ל הם במדרגה מסוימת. אצל האריז"ל אלו שלש מדרגות בתהליך התון של עולם התהו.

מי שמדייק ומעיין – וכך גם מסבירים המפרשים – בכתבי האריז"ל רואה שהנצוצות הם לא רק נצוצות מן האורות שהסתלקו עם שבירת הכלים, אלא שיש להם שרש מיוחד בפני עצמן בתוך האורות עוד קודם השבירה. הנצוצות הן הרשימו שנשאר בתוך הכלי לאחר שהוא נשבר. יש כלים, וכאשר הם נשברים נמצאים בתוכם רפח נצוצין. זה נקרא רושם, רושם והארה מן האור, אבל יש לו שרש בתוך האור. בתוך האור הוא לא היה ניכר, הוא היה בטל באור, אבל הרגע שהכלי נשבר נשאר בו אותו הרושם,הנצוץ, שהיה קודם כלול ובטל באור.

אם נפשיט את דברי האריז"ל, כדרכה של החסידות, נאמר שהנצוצות הכלולות בתוך האור הן על דרך הנשמות הכלולות באלקות. הצמצום הראשון הוא כדי לעשות כלי לכל העולמות. הכלי הריקן הוא החלל הפנוי שמסוגל להחזיק את כל העולמות כולן. לפי זה, הנצוץ שנשאר בתוך הכלי  הוא נקודת הרשימו שנשארה בתוך הצמצום, רשימו מן האור שלפני הצמצום.

שוב, בפרק הקודם הסברנו שמדרגת הנשמות היא כנגד אור הקו. כעת אנו מוסיפים, שלפי ערכים אלו באריז"ל גם הרשימו נכלל במדרגת הנשמות. נקודת הרשימו היא נקודת ה"צדיק יסוד עולם" שלאחר הצמצום. זה מה שה' סובל בכח את המציאות, את הגבול [כמו שלמדנו בתחלת הספר בפרק כב]. בלשון החסידות: לפני הצמצום היה רק גלוי של כח הבלי-גבול, של אין סוף, והצמצום נעשה כדי לגלות את כח הגבול, את מה שה' "סובל כל עלמין". כמו שלאדם גדול, שיש לו רוחב דעת ללא גבול, קשה לסבול דברים פעוטים וקטנוניים בעלי גבול. הרשימו הוא הכח לסבול את הגבול, שבלעדיו אי אפשר שיתקיים שום דבר. אותו הכל לסבול נמצא בהעלם גם לפני הצמצום בתוך כח הבלי גבול. בלשון ספר עבודת הקדש: 'אם אתה אומר שאין לו כח בגבול – נמצא אתה מחסר שלמותו'.

שוב, מדרגת הנצוצות בערכים של האריז"ל מקבילה בסדר ההשתלשלות לנקודת הרשימו, וכמו שהרשימו אינו רק רושם ממה שהיה אלא הוא גלוי של כח לסבול גבול כך גם הנצוצות אינן רק שארית מן האור אלא יש להם מקור בפני עצמו עוד בהיתן כלולים ובטלים באור. על ידי השבירה ונפילת שברי הכלים התגלו הנצוצות הללו.

המשל לרשימו תמיד הוא ריח היין שבתוך הכוס, שנשאר בו לאחר שנשפך היין מתוכו. אתה מריח שהיה שם יין. הריח אינו ממשי ביחס ליין, אבל מי שיש לו חוש ריח יכול להרגיש שהיה פה יין. כמו צדיק שעזב את העיר, שאף על פי ש"פנה הודה פניה זיוה פנה הדרה" בכל זאת נשאר רושם. יש הרבה ספורי צדיקים על צדיק שעבר באיזה מקום והרגיש שפעם היה פה איזה צדיק, שהעבודה שעשה באותו המקום השאירה שם רושם. החידוש הגדול הוא, שלמרות שהרושם מזכיר את הדבר בעצמו שהיה כאן, באמת הוא מגלה תכונה הפכית מן התכונה של הדבר שהיה קודם. בתחלה, כשהצדיק היה בעיר, מה שהתגלה זה אור הבלי גבול שהוא מאיר ואז הוא לא סובל עול – "פן יראה ה' ורע בעיניו ושב מאחריך". לכן ה' אומר למשה רבינו אחרי חטא העגל שישלח רק מלאך איתם. ברגע שהצדיק עוזב הוא משאיר שם משהו. מה הוא משאיר? הוא משאיר שם את הכח לסבול את הדבר שגרם בעצמו לעזיבה שלו.

דוגמה נוספת, בין בעל ואשה. יש תקופות של טומאה ויש תקופות של טהרה, ובכלל – יש תקופות של אהבה יותר גלויה ויש תקופות שהיא נסתרת. אמנם, תמיד יש ברית של התקשרות שלמעלה מטעם ודעת אבל לפעמים הברית מתגלית בטעם ודעת ולפעמים פחות. אם יש ברית, ברגע שאחד פגע בזולתו הוא עוזב – וזה יכול להיות בדבור או במעשה או בכל צורה אחרת – וכאן מתגלה איזה כח שלא מתגלה בדרך כלל. זה כח שמעל לכל ה'שטויות' האלה. מה קורה בשעת העזיבה? נשאר שם הכח לסבול את הפגיעה, שכשאני עוזב אני יכול להתיחס. כשאחד מסתלק מן השני, עוזב את החדר, אנחנו אומרים שהוא לא הסתלק באמת אלא רק עשה את עצמו כאילו שהסתלק. מה הכוונה? נשאר ממנו הרושם שלו, הכח להתיחס למרות הפגיעה שגרמה לעזיבה. אם הוא משאיר את הרשימו הזה – אז הוא בסוף גם יחזור הביתה.

 

מה שלמדנו בשעור הקודם, שהנשמות הן סוד הקו, זה כמו צדיקים גלויים אבל זה שהנשמות הן סוד הרשימו בתוך הצמצום זה כמו צדיק נסתר שמחזיק את הדור. יש צדיקים שהם גם צדיק נסתר וגם צדיק גלוי, כמו האדמו"ר הזקן. מה זה הרשימו אצל אותו צדיק? הכח לסבול את הדור, הכח ללמד סנגוריה עליו בפני הקב"ה. סובלים את המציאות ולא מתפטרים ממנה מתוך רוגז. הצדיק הגלוי לא תמיד יהיה מסוגל לכך.

ליתר דיוק, הצדיק שהוא בבחינת או הקו, שמתמעט והולך, יוכל לסבול את הדור אבל הצדיק שהוא בבחינת אור אין סוף שלפני הצמצום לא יהיה מסוגל. 'אין סוף' (infinity) הוא תואר של שלילה, זה לא בטוי חיובי. לכאורה אפשר היה שזה יהיה בטוי חיובי של התפשטות 'עד ולא עד בכלל', תמידית, אז למה אומרים אותו בצורה של שלילה? זה בגלל ש'אין סוף' אינו סובל את הסוף, את הגבול. לא יתכן אצלו סוף. זה כמו שכתוב בספר התניא, שהמבחן של הצדיק הגמור הוא בזה ששונרא את הרע בתכלית השנאה. ללה זה אני לא יכול לדעת שהוא אוהב את ה' בתכלית האהבה. לכן אור אין סוף, שזה לאהוב את ה' בתכלית האהבה, זה להרגיש שבאמת אין סוף. הוא לא סובל את הגבול, את הסוף, את העולם [עולם עולה סוף].

לכן, בזה צריך להיות צמצום ומה שנשאר ממנו זה הנצוץ והנצוץ הזה הוא הרשימו, שכן סובל את הגבול. אם כן, מה שנשאר הוא בדיוק התכונה ההפכית ממש ממה שהיה קודם בגלוי. כמובן, ה' כולל בפשיטות את שניהם בעצמותו.

 

נחזור לענין. בכתבי האריז"ל "עולמות, נשמות, אלהות" הם כנגד "כלים, נצוצות, אורות":

לפי זה עצם האלוה ב"ה הוא בחינת "מאור", מקור ה"אור".

כמו שלמדנו בפרקים הקודמים, שלמעלה מן השלשה יש תמיד בחינה רביעית: אלוה מעל עולמות נשמות אלהות, עצמות למעלה מהכנעה הבדלה והמתקה, "יחיד" מעל עולמות אור הקו ומדרגת "אחד". בלשון האריז"ל זה המאור, שבלשון החסידות לכל אור יש מקור של אור הנקרא "מאור".

אם כן, הסדר הוא:

י      מאור

ה    אורות

ו      נצוצות

ה    כלים

 

מאור אורות נצוצות כלים עולה "יעשה שלום לי שלום יעשה לי", כפרוש חז"ל [שכל מי שעוסק בתורה עושה] "שלום בפמליא של מעלה (יה שבשם) ושלום בפמליא של מטה (וה שבשם)".

הוא עושה שלום באצילות ושלום בעולמות בי"ע. אצילות היא האצילות הכללית – אור אין סוף שלפני הצמצום – ובי"ע הם בי"ע הכליים, שזה כל מה שאחר הצמצום. אותיות יה שבשם הם שתי מדרגות לפני הצמצום – העצמות ואור אין סוף המאיר ממנו, ואילו אותיות וה שבשם הם לאחריו – אור הקו [ונקודת הרשימו כמו שהסברנו היום] והעולמות.

כאשר האדמו"ר הזקן היה אומר את המילה 'אֵיבן' ביידיש, שפרושה למעלה, היתה הכוונה תמיד לעולם האצילות. מזה מובן שכל מה שאינו עולם האצילות נמצא למטה ולא למעלה, ולפי זה "פמליא של מעלה" זה רק עולם האצילות, ואילו כאן הסברנו ש"פמליא של מעלה" כוללת את אותיות יה שבשם, שלעשות שלום זה תמיד לעשות זווג ויחוד בין שנים, וממילא לעשות שלום "בפמליא של מעלה" זה בין אותיות יה. מה הענין?

לאורך כל השער הסברנו, שאצלנו האצילות נכללת באות ה עילאה שבשם, ולא באות י כמו בדרך כלל. לגבי העצמות, האצילות היא כמו השראה והמתקה שבאה מאור אין סוף שנאצל מן העצמות. לכן, לעשות שלום "בפמליא של מעלה" זה בין העצמות לבין מה שמתפשט ממנה ולעשות שלום "בפמליא של מטה" זה לעשות יחוד בין הניצוץ ובין הכלי, בין נקודת הרשימו שבתוך החלל [או בין אור הקו] ובין העולמות, בין המציאות בפועל ובין המציאות כמו שהיא עדיין בכח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com