חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק ז הדפסה דוא

פרק ז

בסדר ההשתלשלות


וְהִנֵּה שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת "הַמְתָּקָה" וְ"עַצְמוּת" הֵן עַל דֶּרֶךְ "אֶחָד" וְ"יָּחִיד" כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח –

בלשון האדמו"ר האמצעי[1], אור אין סוף שלפני הצמצום מתגלה לאחר ההתעוררות של הרצון לבריאת העולמות. רצון זה הוא הרצון להיטיב, שנקרא בלשון ספר הזהר "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[2] (כשעלה ברצונו לברוא את העולם). מן הבטוי הזה – "כד סליק" (כשעלה) – משמע שיש איזו נקודה אחת לפני כן, עוד לפני שעלה הרצון לברוא את העולם. להתגלות הרצון הפשוט הזה להיטיב, שהוא הרצון לברוא את העולם, קוראים בחסידות 'אחד'. המלכות של אותו 'אחד' הוא מה שנקרא בכל מקום 'אור אין סוף'. מהי הנקודה שלפני כן? זו מדרגת 'יחיד'.

התגשמות אהבת ה'

בערכים שלנו כאן, המתקה היא גלוי הרצון להיטיב. זה מה שאברהם אבינו גילה בעולם[3]. הוא לא גילה רק שיש בורא לעולם, אלא הוא גילה שבורא העולם הוא 'עצם הטוב', וכאשר הוא ברא את העולם היה זה באמצעות מדת האהבה שלו. ממילא, כל מה שאתה רואה בעולם זו התגשמות של אהבה. לכן אברהם הוא עמוד האהבה – "אברהם אוהבי"[4] – והוא נקרא גם אחד – "אחד היה אברהם"[5] [אחד עולה אהבה].

אפשר להאמין שיש ה' אבל עדיין לחשוב שהוא בורא את העולם במדת הדין. חז"ל הרי אומרים שכך היה בהתחלה, כאשר "עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין"[6], והיה אפשר לחשוב שכאן התחיל התהליך. אבל באמת עלית המחשבה הזו באה רק לאחר ש"סליק ברעותיה למברי עלמא" במדת החסד. רק אחרי שה' רוצה לברוא את העולם במדת החסד, שכולה אהבה, והוא חושב איך לבצע את אותה מחשבה עולה אצלו 'הוא אמינא' שבשביל לבצע את אותו החסד צריך להשתמש במדת הדין. זו עלית מחשבה שניה (שאחריה באה גם המחשבה השלישית של "עמד ושתף עמה מדת הרחמים") ביחס להתעוררות הראשונה. זה מה שאברהם אבינו גילה. הוא גילה שה' אוהב את העולם ואוהב את הנשמות שבעולם, שזו היתה המחשבה הראשונית בבריאה ובעצם כל הבריאה היא התגשמות של אותו הרצון. רק אחר כך, כאשר באה מחשבה איך לעשות את זה, אומרת המחשבה השניה שאתה לא יכול לגלות ישירות אהבה וחסד, מפני שכך אתה 'תשטוף' את המציאות ותבטל אותה. לכן צריך לעשות צמצום, אבל גם מחשבה זו לא יכולה לעמוד לבדה ולכן צריך לשתף עמה מחשבה שלישית, מחשבה של רחמים, שהיא "הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה עד הקצה"[7], עד הכתר.

אם כן, מן הצמצום ולמטה רואים דין ואחר כך רחמים. רחמים הם אור הקו, הדין הוא הצמצום והאהבה היא אור אין סוף שלפני הצמצום. שלשתם כנגד שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב: אברהם כנגד האהבה – "אברהם אהבי", יצחק הוא כח הצמצום ויעקב הוא סוד הקו – "אז יבקע כשחר אורך"[8], אותיות יעקב – שבוקע את חלל הצמצום. סיום דברי חז"ל לגבי מדת הרחמים הוא שאף "הקדימה למדת הדין", וזה מתבטא בכך שאפשר להרגיש בתוך אור הקו את שרשו באור אין סוף שלפני הצמצום.

עד גלוי הקו אין מציאות של זמן, שכן לפני הקו אין שום תהליך של בריאה. הקו הוא בעצמו סוד ממד הזמן בתוך ממד המקום, שהוא סוד הצמצום הנקרא "מקום פנוי"[9]. ראשית הקו הוא ראשית הזמן, וממילא כאשר אתה מרגיש זמן אתה מרגיש אותו לפני המקום. צריך להרגיש שהרחמים קודמים לדין – "עמד והקדימו למדת הדין".

לענינינו, הדבר הראשון שמתעורר היא מדת החסד, שנקראת 'אחד' – 'אור אין סוף' בכל מקום – וגלוי הדבר הזה זו עבודת ההמתקה. לגלות שהכל חסד, הכל טוב, כפי שגילה אברהם אבינו.

גלוי אור הקו

נרחיב קצת בענין סוד הקו. הארת הקו היא התחלת תהליך של יצירת עולמות מתוך חומר הגלם, שנקרא 'רשימו', שממלא את המקום הפנוי. כל המקום הזה מלא חומר גלם והקו לגביו הוא "כח הפועל בנפעל"[10]. ה'נפעל' הוא חומר הגלם, היולי מוחלט, ואור הקו מוציא אותו מן הכח אל הפועל ויוצר אותו על פי 'קו המידה' שבו[11]. הקו מודד את הרשימו ויוצר מתוכו עולמות כפי הרצון העליון. המציאות הזו של הקו, הדבר הכי פנימי של תהליך הבריאה, הוא עצמו הזמן שבתוך המקום. זה הכח שיוצר את כח הגלם שבתוך המקום ונותן לו צורה מסוימת.

לכן כתוב בקבלה במקומות מועטים[12], שהקו "הולך וממשיך" ולעתיד לבוא הוא יגיע עד תחתית החלל ואור אין סוף יתגלה לגמרי. זה נקרא המתקה וזה מה שאברהם אבינו התחיל לגלות. אז יתמלא כל החלל באור אין סוף, יתמלא באהבה. יתגלה שכל כח הבריאה היא אהבה, ושכל הבריאה היא מלשון אברהם – "אל תקרי בהבראם אלא באברהם"[13] – ואברהם הוא אהבה. הכח הזה אצלנו, בקיום המצות, מתגלה במצות "פרו ורבו"[14], שהיא תולדה של כח האהבה.

כמובן, יש בכח הבריאה גם חכמה, וזה רמוז בכך שאהבה חכמה עולים כמנין שם אלהים של מעשה בראשית [אהבה היא המספר הראשוני ה-7 וחכמה היא הראשוני ה-22. כל זה בסוד היחס בחז"ל[15] בין העגול ובין הקוטר שלו, בין העגול הגדול ובין אור הקו היוצא ממנו]. הבריאה נעשית בכח החכמה – "כולם בחכמה עשית"[16] – ובכח האהבה – "בהבראם"[17]. על הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[18] מוסבר בחסידות ש"כבודי" הוא גלוי האהבה, וכל מטרת בריאת העולם היא כדי ש"ימלא כבוד הוי' את כל הארץ"[19], שכל הבריאה תתמלא באהבה של ה' אל העולם. הכבוד האמיתי של האדם הוא גלוי המניע של אהבה, שכל מה שהוא פועל בא מתוך אהבה באמת לאמתו.

כאמור, הקו יגיע בעתיד עד תחתית החלל ויחבר בין ראשו לסופו, וענין זה ניתן לפרש בשני אופנים: הפרוש הפשוט הוא שכל החלל יתמלא בכבוד ה', באור האהבה שלו, ועל כך כתוב "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו"[20]. ר' הלל מסביר תמיד[21], שפרוש המילה "לְעוֹלָם" שבפסוק היא 'אל העולם', כלומר, אותו רצון שבמדרגת 'אחד' – מניע האהבה של הבריאה – יומשך ויתגלה בתוך העולם. העולם יכיר בכבוד שלו, באהבה שלו. הדבר השני שיתגלה הוא, שהעולם ירגיש את עצמו ממש בתוך העצמות. הוא ישאב אל תוך העצמות. הוא לא יתבטל לגמרי, ועל כן תחית המתים היא בתוך המציאות לגמרי[22], ובכל זאת הוא ירגיש את עצמו נשאב "בגופא דמלכא". שני הגלויים הללו הם כנגד שתי המדרגות העליונות – המתקה ועצמות.

מה ההבדל ביניהן? להרגיש את מדרגת 'אחד', את אור אין סוף שמקיף את החלל, זו 'השראה' מלמעלה למטה, אבל להישאב אל תוך העצמות ממש – זה שייך למדרגת 'יחיד' שלמעלה ממדרגת 'אחד'. 'אחד' הוא גלוי הכבוד, אבל 'יחיד' הוא גלוי הנקודה שעוד לפני ש"סליק ברעותיה למברי עלמא".

מדרגות 'יחיד' ו'אחד'

וכך מכונה מדרגת 'אחד' בשפת החסידות:

הִתְעוֹרְרוּת הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט לְהֵיטִיב וּמַחְשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ" בְּאוֹר אֵין סוֹף ב"ה,

נסדר את המושגים: מדרגת 'אחד' שלפני הצמצום הראשון היא מה שכתוב בספר הזהר "כד סליק ברעותיה למברי עלמא". המלכות של ההתעוררות הזו היא מחשבת "אנא אמלוך", והיא בעצמה מאצילה 'אור אין סוף' לפני הצמצום. על ידי מחשבת "אנא אמלוך" מתמלא הקב"ה כביכול באור וכח אין סופיים לברוא את העולמות עד אין סוף. מחשבת "אנא אמלוך" היא התכלית של התעוררות הרצון להיטיב, היא המלכות שלה. היא באה למלוך כדי ליישם את הרצון להיטיב. כל אלו יחד – התעוררות הרצון להיטיב, מחשבת 'אנא אמלוך' ואור אין סוף – נקראים בחסידות מדרגת 'אחד'.

מחשבת המלכות מחייבת עם, ועם הוא מלשון עוֹמְמוּת[23] – דבר נפרד ורחוק מן המלך. היא מחייבת צמצום אבל היא מחייבת גם מחשבה על מי למלוך ועל מה למלוך. זהו כבר השלב הבא, סוד ההשערה, בו המלך צריך להכיר את כל פרטי הפרטים של עמו – "לב מלכים עד אין חקר"[24] – ולהחליט על מי ואיך למלוך, עד הפרט האחרון [לב מלכים עד אין חקר עולה ישראל, והכוונה ברמז זה היא שכולנו מלכים]. אחרי שלב ההשערה יבוא השלב הראשון של המלכות בפועל, והוא לצמצם ולעשות מקום לעמידת העם. לכן עולם אותיות עם לו, והכוונה היא שהעולם הוא העם בשביל המלך, שבשביל העם-העולם צריך לעשות צמצום ומקום פנוי.

ברגע שיש מחשבת מלוכה יש גלוי של תכנית בתוך אור אין סוף. כאמור, התכנית הזו נקראת השערה, והיא עצמה מהווה צמצום פנימי בתוך אור אין סוף. בחסידות נקרא השערה זו בשם 'אותיות החקיקה'. מהותה היא לחקוק רושם, ללא 'מציאות נמצאת', בתוך האור אין סוף, בתוך האנרגיה האין סופית. לחקוק שפה. בחסידות נקרא השלב הזה 'קדמון', והיא באה לאחר מדרגת 'אחד'.

נסכם: ההתעוררות להטיב עם מחשבת 'אנא אמלוך' ועד הגלוי של אור אין סוף נקראים 'אחד'. ברגע שיש גם תכנית של אותיות חקיקה – זה נקרא 'קדמון'. אחר כך, השלב הראשון של הבריאה בפועל הוא הצמצום, וכאן מתחילה הקבלה של ספר 'עץ חיים'.

בהקשר שלנו: כאשר כל מדרגת 'אחד' מתגלה לאחר הצמצום – בסוד הפסוק "יהי כבוד ה' לעולם" – זה נקרא המתקה. לגלות שהכל אחד, שהכל טוב. אבל יש גלוי למעלה ממנו, והוא נקרא בשפת החסידות "העלם העצמי של אור במאור"[25]. וזו כבר מדרגת 'יחיד':

וְהֶעְלֵם הָעַצְמִי שֶׁל אוֹר בְּעַצְמוּת הַמָּאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מִכֹּל גִּלּוּי הִתְעוֹרְרוּת, אֲפִילוּ לְעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל [ולהרגיש את זה – זה כבר כנגד העצמות, בלשון החסידות. אצלנו, גלוי זה הוא כנגד האות י של שם הוי'].

הבדלה בחיצוניות הקו ובפנימיותו

נמשיך הלאה ונרד:

כֹּחַ הַהַבְדָּלָה הוּא סוֹד הַמְּדִידָה וְהַהִתְחַלְּקוּת שֶׁבְּקַו אֵין סוֹף ב"ה,

החיצוניות של הקו היא כח המדידה וההתחלקות, למדוד את חומר הגלם של הרשימו שנמצא בתוך הצמצום ולחלק אותו לרבוי נבראים על פי הרצון העליון. על שם התכונה הזו – למדוד ולחלק – נקרא הקו 'קו המדה', אבל זו רק החיצוניות שלו. הפנימיות שלו היא לחבר את כל מה שהוא חילק.

מהות זו של הקו תואמת את התכונה של עבודת ההבדלה. מצד אחד היא באה להבדיל בין קדש לחול ולהגדיר את כל ההגדרות של המציאות על פי תורת אמת, ומצד שני הרצון הפנימי של כל המדידה הזו הוא לקשור את כל נשמות עם ישראל יחד.

שוב, הקו ביחס לאור אין סוף הוא כמו היחס בין הארת הנשמה היורדת להתלבש בתוך הגוף ובין שרשה. הגוף הוא כמו העולמות עצמם, הנשמה שיורדת אל תוך הגוף זהו הקו, ושרש הנשמה שנשאר למעלה זו מדרגת 'אחד' שלפני הצמצום. שרש הנשמה עצמו נחלק לשנים: השרש של שרש הנשמה הוא במדרגת 'יחיד', ואילו השרש של הנשמה כפי שהיא נחלקה כבר מן העצמות הוא במדרגת 'אחד'. השרש שבבחינת 'יחיד' הוא ה"חלק אלוה ממעל ממש"[26] ואין בו שום התעוררות לרדת אל הגוף, וברגע שיש התעוררות בתוך הנשמה לרדת אל הגוף ולהחיות אותו מתגלה כבר השרש הפשוט שבבחינת 'אחד'. הנשמה כפי שהיא בשרש העליון שלה נקראת 'חי בעצם'. היא אינה צריכה שום דבר אחר, ואילו בשלב בו היא כבר מתעוררת לרדת היא נקראת 'חיים להחיות' – להחיות את הגוף.

              עצם הנשמה            יחיד             חיים בעצם

              שרש הנשמה           אחד             חיים להחיות

              הארת הנשמה         קו

              גוף                         עולמות

נחזור אל עבודת ההבדלה של "שמאל דוחה וימין מקרבת"[27]. עיקר חכמת תורת הנגלה היא איזון, לדעת מה לרחק ומה לקרב. הוא נכלל בתחום האסור והמותר, הכשר והפסול, הטמא והטהור, הזכאי והחייב. זו ירידת התורה לברר את המציאות, אבל מהי המטרה של כל האיזון הזה? המטרה היא שבסופו של דבר הנשמות – שכל אחת מהן היא חלק מן הקו – יוכלו להתקשר ביחד. עיקר הברור תמיד הוא בין הפנימיות לבין החיצוניות ועל ידי כך פועלים התקשרות בין כל חלקי הפנימיות. על ידי הרבה ברורים של תורה מזהים 'מיהו יהודי' שבכל דבר ודבר, את הנצוץ הקדוש שבו, ועל ידי כך פועלים התקשרות בין כל הנצוצות הללו. זה לגבי הפנימיות, אבל לגבי החיצוניות צריך משהו אחר. לגביה צריך הכנעה, ועל ידי הכנעתה עולה גם החיצוניות.

אם כן, הקו הוא:

הַבּוֹקֵעַ אֶת חֶשְׁכַת הֶחָלָל וּמָקוֹם פָּנוּי לְאַחַר הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן – בִּבְחִינַת הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם –

זהו קשר ברור על פי הציור של האות ו, המורה על סוד הקו. כך כתוב בספר 'עץ חיים'[28], שהקו הוא סוד הרוח של כללות העולמות והמקום הפנוי ומערכת העגולים שבתוכו הם הנפש שלהן. נפש היא כנגד המלכות, ה תתאה שבשם, ואילו הרוח היא כנגד האות ו שבשם – רוח החיים שמחיה את הגוף.

עלמין סתימין ודאתגליין

אצלנו, אם האות ו מכוונת כנגד הקו תהיה האות ה מכוונת כנגד כל העולמות כולם. למה? ראשית, יש ה עולמות – 'אדם קדמון' וארבעה עולמות אבי"ע. שנית, האות ה בנויה משלשה קוים – העליון, השמאלי והימני – כנגד שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה[29]. ביתר פרוט: במלוי שם בן, מלוי אלפין שכנגד ה תתאה שבשם, נכתבת האות ה פעמים, כך: הה. שתי האותיות ה מרמזות לבריאה-יצירה-עשיה הכלליים והפרטיים[30]. האות ה השרשית היא כנגד בי"ע הכלליים והם שלשה מיני 'אדם': 'אדם קדמון' הוא אדם דבריאה, הבריאה הכללית. פרצופי עתיק יומין ואריך אנפין, שהם כתר של עולם האצילות, הם אדם דיצירה – היצירה הכללית. עולם האצילות עצמו הוא אדם דעשיה – העשיה הכללית. אות ה השניה, אות המלוי, היא כנגד עולמות בריאה-יצירה-עשיה הפרטיים.

לפי כל זה, כנגד מה מכוונות אותיות ה עילאה ו-י? זה רמוז בפסוק "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבננו"[31], ממנו עולה כי אותיות וה שבשם – "והנגלות" – הם החלק הגלוי ואילו אותיות יה שבשם הן החלק הנסתר. בערכים הכלליים, של כללות העולמות, חלק הנסתרות הוא אור אין סוף שלפני הצמצום. אלו מדרגות ששייכות "לה' אלקינו", בעוד שרק אחר הצמצום, כאשר כבר יש מקום פנוי לעמידת העולמות, יש מקום לנו – "לנו ולבננו".

ובפרט: השלב בו יש לה' התעוררות לברוא את העולמות הוא כנגד האות ה עילאה שבשם. שם מתחילה התעוררות לכל אותם עולמות – הכלולים באות ה תתאה שבשם – שעתידים להיברא אחר הצמצום. בקבלה נקראת האות ה עילאה "עלמין סתימין דלא אתגליין"[32]. זהו העולם כמו שהוא בתוך הים, בעוד אות ה תתאה היא כמו העולם לאחר שיצא אל היבשה. מה זה הים? ים הוא בחינת אין סוף, כלשון חז"ל "מים שאין להם סוף"[33], ובתוך אותו הים יש עולמות. מהם? אלו אותיות החקיקה, ההשערה בה ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[34]. בלשון ספר יצירה[35] אלו רלא שערים, האותיות השרשיות של לשון הקדש. כל אלו – ההתעוררות, מחשבת "אנא אמלוך", גלוי אור אין סוף וההשערה של כל העולמות בתוכו – נכללים באות ה עילאה שבשם. מהי האות י שבשם? האות י היא רק נקודה, נקודת עצמות.

זוהי ההתבוננות הכי מקיפה וכוללת את כל ההוויה כולה.

לאחר הסקירה הכללית נחזור לקרוא על מדרגת הקו בפרטיות:

הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּמְקַשְּׁרָם יַחְדָּו, שֶׁעַל שֵׁם כָּךְ נִקְרָא "חוּט" הַמְּקַשֵּׁר.

נחזור על תכונות הקו: הוא מודד את חומר הגלם, הוא מחלק אותו על פי המדות, אחר כך הוא מתלבש בתוכן בשביל לקשר ולחבר. בחיצוניות הוא מודד ומחלק, ואחר כך באה הפנימיות שבו ומתלבשת על מנת לחבר וליחד. חצוניות הקו נקראת 'קו' על שם תכונת המדידה – 'קו המדה' – ואילו פנימיותו נקראת 'חוט', כחוט התופר ומחבר את הבגד אחרי מדידת וגזירת הבד. זה סוד "את תקות חוט השני"[36].

תקון, צרוף, מאמר, מכלול, חשבון*

בהקשר של פנימיות הקו, המאחד ותופר את העולמות כולם, ניגע בנושא חשוב.

יש חמש מדרגות בלמוד הלשון: תקון, מאמר, צרוף, מכלול, חשבון. כלל זה, שהוא הראשון לגבי בריאת העולם בסוד לשון הקדש, בא מספר 'מעין החכמה'[37] המיוחס למשה רבינו, ומוסבר מעט בספר הפרדס לרמ"ק[38]. הכלל הוא שכל מילה בתורה צריך ללמוד בחמש מדרגות, שמכוונות בעצמן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה עם קוצו של י:

קוצו של    י           תקון

         י        מאמר

         ה       צרוף

         ו        מכלול

         ה       חשבון


תקון הוא ללמוד את המילה בעצמה. ללמוד מה השרש שלה ומה השער שלה כפי שהיא לעצמה. בלשון הראשונים זה נקרא 'ללמוד את פנימיות הפשט'. הפשט, שהיא המדרגה הכי נמוכה, נעוצה במדרגה הכי גבוהה שבכתר – "נעוץ סופן בתחלתן"[39].

למה נקרא הכתר תקון? כי שם קיימת ההתלבשות הראשונה, של ז' התחתונות (ז"ת) דעתיק בגלגלתא דאריך. שם יש ז תקוני גלגלתא[40] ו-יג תקוני דיקנא[41]. תקון הוא תמיד התלבשות של פנימיות בתוך חיצוניות, ובכתר ההתלבשות הראשונה היא התלבשות של תענוג בתוך רצון. הרצון בא להביע אמירה – 'מה רוצה לומר' – והאמירה היא התענוג. הדבור הוא לשון קשה ואמירה היא רכה, כדברי חז"ל: "'תאמר לבית יעקב'[42] – אלו הנשים"[43]. גם בפסוק "לך אמר לבי"[44] זו אמירת הלב, החפץ הפנימי. בלשון קבלה: אמר הוא סוד אור מים רקיע של מעשה בראשית[45], שהוא סוד המשכת הטפה – המשכת התענוג בתוך רצון. אם כן, התקון הראשון של מילה הוא ללמוד מה היא רוצה לומר. רצון מלביש את האמירה, את החפץ והענג. זה נקרא לתקן את המילה. המילה אינה רק איזו סיסמה, צופן באיזה מחשב, אלא היא נשמה המלובשת בתוך גוף. זה נקרא להרגיש את המילה.

המדרגה הבאה היא צרוף – הדרך הקרובה ביותר אל דרך התקון – והיא להחליף את סדר האותיות. לפעמים זו החלפת שרש בעל שלש אותיות ולפעמים החלפת שער בעל שתי אותיות. למשל: תקון המילה חלף הוא ללמוד את המשמעות שיש בה ובשלשת השערים שמהן המילה יכולה להיות בנויה – חל, לף, חף. זאת כאשר אני שומר על הסדר, אבל ברגע שאני מחליף אותו – כמו בשרש חפל – זה כבר צרוף.

שאלה: מה ההבדל בין שרש לשער?

תשובה: שער בן שתי אותיות הוא כלל ביחס לשרש בן שלש אותיות. אות אחת היא בחינת חש. יש בה כח, אבל הוא דומם. שער ושרש הם כנגד מל מל.

תקון וצרוף הם כל כך קרובים אחד לשני עד שבפרצוף הכולל הם כנגד האות י וקוצו של י. כלומר, הם נכללים בתוך גוף אות אחת. הצרוף מגלה פשט, עד שלפעמים כאשר מחליפים אותיות נשארת ממש אותה המשמעות, כמו כבש וכשב. כמובן, צריך להתעמק ולהבין מה ההבדל ביניהם. כלומר, הצרוף כל כך קרוב אל הפשט עד שלפעמים הוא לא יצא ממנו בכלל. יש הרבה דוגמאות כאלו בלשון הקדש.

אחר כך בא מאמר, שהוא נוטריקון. זה לקחת מילה אחת ולמצוא איך היא כוללת בתוכה כמה מילים. למשל: אחד הוא אהבה חסד. כאן המילה כבר אומרת מאמר שלם.

מאמר הוא כח השירה, ולכן אנחנו רואים שיש לכל המשוררים הגדולים איזה קו מנחה, כמו שירים על פי אותיות ה'אלף-בית' או על פי אותיות שם המשורר. הם כותבים כך למרות שהם משוררים בחסד עליון וזה ענין פנימי-נשמתי לחלוטין. השיר יוצא מתוך איזו מילה פשוטה. מקור ההשראה בשיר הוא התבוננות בתוך מילה אחת עד שהיא מתחילה לפרוח ולצמוח ולהתפתח.

שוב, מקור ההשראה שבשירה דקדושה היא הצמיחה של מילה להיות מאמר. ה'אלף-בית' הופכות להיות מזמור שלם, כמו מזמור "אשרי יושבי ביתך"[46]. איפה רואים את זה? בתפלת שחרית של יום חול, כאשר אנו נמצאים במוחין דקטנות, אנו אומרים את הפיוט "אל ברוך גדול דעה..." על פי סדר האותיות, כאשר כל אות יוצרת מילה אחת. אבל בשבת, בעת מוחין דגדלות, כל אות כבר יוצרת משפט שלם "אל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך... וכו'". כלומר, ככל שיש יותר מוחין, יותר התבוננות, כך המאמר מתרחב – "רחובות הנהר"[47] – בכח ההרחבה. זו תכונה של אמא, של האות ה עילאה שבשם[48].

מה זה אומר לי? אם אני קורא קטע בתורה ולא התבוננתי עמוק עד כדי שמיעת מה שאותה המילה אומרת, את הרעיון היותר רחב שגנוז בה, אני לא מסוגל להבין כל כך את הקשר בין המילים שבתוך הקטע. למשל: אם אני רוצה להבין את היום הראשון של מעשה בראשית, ולהבין את הקשר בין המילים 'אור' 'חשך' 'מים' 'שמים' 'ארץ', אני יכול ללמוד כל מילה בפני עצמה, אבל אני יכול להתבונן בהן בהתבוננות של מאמר. זו השראה. ברגע שאגיע למאמר אמיתי הוא יעשיר עד אין סוף את המושגים מכפי שהם בעודם בפני עצמם. למשל, המילים "רוח אלקים מרחפת"[49]: אם אני רק לומד אותן בדרכי תקון או צרוף אגיע לכך שבתוך השרש רחף יש אותיות רח של המילה רוּחַ, אבל אני לא יודע איזו רוח זו. מה מוסיף לי המאמר? המאמר הכי פשוט של המילה רחף היא רוּחַ פֶּה, כמו בפסוק "וברוח פיו כל צבאם"[50]. כמובן, צריך אסמכתא טובה למאמר, איזה פסוק לבחור וכו', אבל כעת אני מבין הרבה יותר טוב למה כתובות המילים "ורוח אלקים מרחפת". זה נקרא ללמוד את השירה שיש במילים. זו פעולת האוזן – "אזן מילים תבחן"[51] – לשמוע את הקשר הפנימי שבין המילים. יתכן אדם ששמע וקרא הרבה פעמים את הפסוק "וברוח פיו כל צבאם" ובכל זאת הוא אף פעם לא 'יעלה' על זה.

עוד דוגמה: על המילה שמים מביא רש"י[52] שלשה פרושים מחז"ל[53]ֹשָם מָיִם, אֵשׁ מָיִם, שָׂא מָיִם. אלו שלשה מאמרים שונים למילה שמים. כאשר אני לומד את המילה רק במדרגה של תקון, של פשט, אני יודע שהמילה 'שמים' באה מן השער שם, בהטיתה ללשון רבים, ואני לא רואה בה שום קשר אל המילה 'מים'. לא גיליתי את המים שיש בשמים, ולשם כך אני צריך להגיע למדרגה של מאמר. המאמר היא ההקשבה למילה, לצליל שלה ולמה שאפשר לעשות עמה. כל מילה היא בבחינת "מעט המחזיק את המרובה"[54].

לאחר המאמר בא המכלול. מכלול הוא מה שקוראים היום ניבים. כדי להשתמש בה יש להכיר היטב את לשון התנ"ך ואת לשון חז"ל ולדעת עם איזו מילה מצטרפת המילה הזו. למשל: יש לי את המילה 'אור' ואני יודע שיש פסוק "אור החיים"[55], ממילא אני מזהה קשר בין שתי המילים 'אור' ו'חיים'. בחסידות נקראים הניבים 'תארים עצמיים'. למשל, לתורה יש שלשה תארים עצמיים על פי שלשה ניבים: "תורת אמת"[56], "תורת חסד"[57], "תורת חיים"[58]. אין תואר 'תורת הוד'. תואר כזה יכול לכתוב משורר, אבל הוא לא יהיה תואר עצמי.

למה הוא נקרא מכלול? מלשון כלולות, חתונה של חתן וכלה. כל ניב הוא זווג בין חתן וכלה ש'הולכים' ביחד [הולך מלשון כלה]. זו תופעה שלא יוצאת מן המאמר.

למשל: מאמר של המילה אמת יכול להיות הבטוי אמונה תמימה, או הרעיון א מחיה מת. את זה לא ידענו מתוך תקון המילה עצמה, כי שרש המילה אמת הוא אותיות אמן [האות ת נוספת על השרש ואילו האות נ נפלה]. לעומת זאת, מכלול המילה אמת יהיה הניב 'אמת ואמונה' או 'אמת ויושר' או 'אמת ושלום' – "האמת והשלום אהבו"[59].

המדרגה האחרונה היא החשבון. זו כבר המלכות, והיא לעשות גימטריאות, ויש בה צורות רבות. יש מספר הכרחי, מספר סדורי, מספר קטן, מספר קטן מספרי, מספר קדמי ועוד[60]. יש לבדוק את כל הצורות בכל הרמזים. פה יש כבר התפשטות לפרטים עד אין סוף, אבל גם בדרך הזו יש הגיון. יש תוצאה יותר קרובה ויש יותר רחוקה.

לשם מה טוב כל רבוי צורות החשבון? בעיקר כדי לדעת מה יותר קרוב ומה יותר רחוק. הסדר הנכון הוא, שמתחילים מן הפנימיות וממשיכים אל החיצוניות, מתחילים מן התקון וממשיכים הלאה. מי שבא מלמטה, שרוצה להתחיל מן הדרך הקלה של החשבון בלי שהוא יודע הרבה, נוהג לעשות מיד גימטריאות... הדרך הישרה היא להתחיל מלמעלה, על פי הסדר הזה שהסברנו. "כל הנחלים הולכים אל הים"[61], ולכן החשבון הוא זה שבא בסוף.

ההגעה אל דרך החשבון רק בסוף נוגעת למשהו חשוב בנושא הזה, שהרמ"ק מביא אותו בספר הפרדס שלולח. עיקר החשבון הוא של שתי מילים יחד ולא של מילים בודדות, ולכן החשבון בא לאחר המכלול. רוב החשבונות בספר הזה שלנו הם חשבונות של מילים, שבאים לבדוק את ההתאמה של מילה אחת אל השניה. החשבון בא לבדוק את המכלול. אני בודק את ההתאמה על ידי מציאת המילים שיצרו רבוע, או מספר השראה וכו'. החשבון מאֲשֵּׁר, מַעֲשִׁיר ומחליט את המכלול ולכן הוא שייך בעיקר אל ניבים, יותר מאשר למילים.

במילים אחרות: החשבון הוא טבעת הנישואין, המחליטה את הזווג של המכלול, שיעלה יפה 'כדת משה וישראל'. הוא בא לאשר, לתת יסוד ויציבות, לכמה דברים שהולכים יחד. זה להצליח את הזווג. אחרי שיש חתן ויש כלה, ואחרי שהחתן רוצה להתחתן עם הכלה והכלה רוצה להתחתן עם החתן, אז עושים את הגימטריה של שני השמות יחד [לפני כן זה לא יעזור כלום...].

'אדם קדמון' – מוגבלותו ועבודתו

נחזור אל הענין שלנו. בכללות סדר ההשתלשלות, כנגד מה צריכה להיות עבודת ההכנעה?

הַכְנָעָה הִיא בִּכְלָלוּת הָעוֹלָמוֹת אָדָם קַדְמוֹן אַבִי"ע, שֶׁאֲפִילוּ "אָדָם קַדְמוֹן" נִקְרָא "אָדָם דִּבְרִיאָה", "יֵשׁ מֵאַיִן" כִּבְיָכוֹל,

פרוש המילה בריאה בלשון הקדש, כמו שכותב הרמב"ן[62], הוא 'יש מאין'. 'אדם קדמון' הוא 'יש' וברגע שיש 'יש' חייב גם להיות אצלו 'בטול היש'. מהי עבודת 'בטול היש' אצל 'אדם קדמון'? עולם האצילות נקרא 'אין' ואילו 'אדם קדמון' ביחס אליו נקרא 'היש האמיתי'. הוא המאציל של האצילות. כל זה רק ביחס אל עולם האצילות, אבל בערך כללות העולמות נקרא אדם קדמון 'אדם דבריאה', ואם כן, גם הוא בגדר דבר נברא, 'יש נברא', ביחס אל אור אין סוף שלפני הצמצום. מהי עבודת הבטול שלו בתור 'יש נברא'? הכנעה. להכניע את הישות. מה הכוונה?

זה מה שנקרא בלשון ספר הזהר "לית מחשבה תפיסא בך"[63], ובחסידות מוסיפים "ואפילו במחשבה קדומה דאדם קדמון"[64]. אפילו המחשבה הקדומה של 'אדם קדמון' לא תופסת באור אין סוף שלפני הצמצום. כאילו שאומרים ל'אדם קדמון' שלגבי ה' אתה לא מבין כלום, אתה לא הכי חכם בעולם. זו הכנעה.

שוב, לגבי עולמות התחתונים – בריאה, יצירה ועשיה הפרטיים – הוא 'יש אמיתי', הוא ממש כמו אלקות, אבל לגבי אור אין סוף הוא בסך הכל 'אדם דבריאה' ולכן ממנו ומטה מתחילה עבודת הכנעה.

שאלה: במה מתבטאת הישות של 'אדם קדמון'?

תשובה: בכך שהוא מוגבל. זה כמו שהרמב"ם שואל[65] למה לה' אין דמות הגוף? הוא מסביר שכל בעל גוף הוא מוגבל, וכיוון שהקב"ה הוא בלי גבול ומסובב את הגלגל תמיד לכן הוא אינו יכול להיות בעל גוף. 'אדם קדמון' הוא מוגבל. במה זה מתבטא בלשון החסידות? 'אדם קדמון' הוא הכתר ביחס אל עולמות אבי"ע, וכתר בנפש הוא רצון. יש ב'אדם קדמון' "מחשבה קדומה"[66], בה כל העולמות כולם "נסקרים בסקירה אחת"[67], והיא בחינת 'מוחא סתימאה' שבו לגבי העולמות. המוח הסתום של הכתר הוא כמו התכנית לגבי העולמות. למעלה מאותה המחשבה יש ב'אדם קדמון' את הרצון הכללי לכל עולמות אבי"ע. מהי המוגבלות שיש בכך? המוגבלות שיש בו היא, שאותו הרצון ואותה המחשבה הם רק ביחס אל ארבעת העולמות הללו, ותו לא. הוא לא בורא עולמות אחרים, כמו אור אין סוף שלפני הצמצום. הוא מקיף – רצון – אך ורק לעולמות אלו. לכן אפילו ביכולת שלו הוא מוגבל.

זו גם הסיבה לכך שהוא יכול להתקיים בתוך החלל, בתוך הצמצום. זהו עיקר הגבול שיש ב'אדם קדמון'. הגבול הזה נקרא בלשון החסידות 'כלי דק'[68] שגורם לו שלא להרוס את הצמצום, את החלל. 'אדם קדמון' הוא מדוד, הוא בא לאחר גלוי אור הקו. כאמור, הקו הוא אור אין סוף שמודד, והדבר הראשון שהוא מודד הוא 'אדם קדמון'. לכן, במושגי הרמב"ם שהזכרנו קודם, באותה המדה בה הוא בעל גבול הוא גם בגדר בעל גוף ועל פי אותה המדה הוא צריך הכנעה ובטול היש.

לגלות על פי היכולת

נרחיב עוד בענין עבודת ההכנעה ביחס אל מדרגת 'אדם קדמון'. ברגע שאדם יודע שהדבר היחיד שהוא צריך לעשות הוא רק התפקיד שלו – אין לך הכנעה גדולה מזו. מסופר[69], שפעם נכנס חסיד גדול אחד אל האדמו"ר הזקן והתלונן שחסר לו כך וכך, ולפיכך הוא לא מסוגל לעשות את מה שהוא צריך לעשות. לכאורה זו היתה בקשה מוצדקת, על דברים רוחניים, אבל הרבי ענה לו: 'אל תאמר מה אני צריך, תאמר מה צריכים אותך'. אותו חסיד התעלף מיד על המקום. זו דוגמה להכנעה מוחלטת של תקון אמיתי. ברגע שאדם מסתלק בדעתו ממחשבת 'מה צריכים אותך' ומתחיל לחשוב 'מה אני צריך', אפילו ברוחניות, זה נקרא שהוא יצא מן התקון שלו. זה נקרא תקון לגבי 'אדם קדמון'.

לפי זה, אפשר להמתיק את דברי האריז"ל לגבי שם עב: "והנה בחינת קרקפתא של זה ה'אדם קדמון' שהוא ראש עד בחינת מקום האזנים שלו נקרא בחינת שם עב והוא סוד הטעמים שבו... אלא שאין לנו רשות לדבר בזה."[70]. בלשון מונחי הקבלה: מדברים רק ממה שמתגלה מתוך 'אדם קדמון' החוצה, מן ההבלים שלו – הבלי האוזן, החוטם והפה [אח"פ]. למה לא מדברים? בדרך כלל מסבירים זאת על פי הפסוק "הנסתרות לה' אלקינו"[71]. אנחנו מדברים רק ממה שמתגלה אלינו, מן 'הנגלות', ולא מן הדברים הפנימיים. אולם על פי ההסבר שלנו כעת יוצא, שכל מה שהאריז"ל כן מגלה לנו במדרגת 'אדם קדמון' הוא רק מה ש'אדם קדמון' בעצמו יודע על עצמו. ללא האריז"ל 'אדם קדמון' בעצמו לא יודע מיהו [הוא בעצמו לומד 'עץ חיים'...]. אם האריז"ל אומר שמשם עב אנחנו לא מדברים זהו סימן לכך שגם 'אדם קדמון' עצמו לא צריך לדעת אודותיו. הוא צריך לדעת רק משם סג ולמטה. למה? כי משם מתחיל כל מה שקשור אל התקון שלו, והוא צריך לדעת רק מה שהוא אמור לפעול.

לפי זה נבין למה בחסידות כבר כן מדובר[72] אודות שם עב ד'אדם קדמון', ומסבירים שהוא נקרא 'איתן שבנשמה', שרש הנשמה. כך גם לגבי הדבור אודות אור אין סוף שלפני הצמצום, עליו האריז"ל לא מדבר ואילו החסידות כן. למה? כי על פי החסידות גם לאותן מדרגות יש תפקיד – "יפוצו מעינותיך חוצה"[73]. עיקר החידוש בחסידות הוא שאפשר להוציא את העצמיות החוצה – "אנא נפשי כתבית יהבית"[74]. אפשר לתת את העצמיות, כמו שהקב"ה נותן את עצמו. ברגע שאפשר לתת את העצם – אפשר גם לדבר עליו, אבל כל זמן שאי אפשר לתת אותו אין מה לדבר עליו. אדם לא צריך לדעת מה שהוא לא יכול לתת. הוא רק יקלקל את עצמו בכך שיגרום לעצמו להסתלק מן התקון שלו. אבל אם כבר הגיע כח כזה שנותן לגלות את העצם, את אור אין סוף שלפני הצמצום או את מדרגת 'יחיד' שעוד לפני ש"סליק ברעותיה למברי עלמא"[75], כבר יהיה מוצדק לדבר עליהם.

כאשר מדברים על מה שאי אפשר לגלות גורם הדבר סתם עוגמת נפש, כמו לדבר על סוכריה כאשר אני לא מתכונן לתת אותה. זו סתם מדת אכזריות. חוץ מזה, אותו אחד שיש לו את הסוכריה ואינו יכול לתת אותה, אם הוא ידבר עליה יהיה זה היפך התקון שלו. עדיף שבינתיים ישכח ממנה. הרעיון הזה נכון גם לגבי יחסי משפיע-מקבל בתוך האדם עצמו. באדם עצמו הנפש האלוקית היא המשפיע ואילו הנפש השכלית היא המקבל, ואם אדם לא יוכל להסביר לעצמו רעיון עמוק ולהשפיע בכך על שכלו אין שום טעם שידע ממנו.

צדיקים יודעים לעשות את זה. כך משה רבינו נתן את התורה וכך הבעש"ט גילה את מה שגילה. גם ר' נחמן אומר ש"העולם אומרים שמספורי מעשיות אינם באים לידי הריון ואני אמרתי שמספורי דברים של הצדיק... על ידי זה בא פקידת עקרות"[76]. זו המשכת כח העצם, המשכת הטפה, וצדיק יכול לעשות זאת באמירה או בכתיבה שלו. גם האדמו"ר הזקן וגם הרבי הרש"ב אמרו לפני הסתלקותם "אני עולה לשמים אבל את הכתבים אני משאיר כאן"[77]. מה החידוש בזה? החדוש הוא שהכתבים הם הוא בעצמו. כך גם אומר הרבי שליט"א כל הזמן על הרבי הקודם, שהוא חי ממש בגשמיות בעולם הזה, וכל מי שאומר ההיפך הוא חי בדמיון [על אנשים כאלו הוא אומר 'עם אנשים מגושמים כאלו – 'גְּרָאבּ מֶענְטְשׁ' – אין עם מי לדבר'[78]]. למה? כי הצדיק האמיתי – מן הבעש"ט והלאה – יכול לתת את העצם ממש, והעצם תמיד נשאר.

אם כן, ברגע שישנה המשכה של העצם היא כבר מצדיקה דבור עליו, ואם אין אפשרות וצריכים להעלים משהו – זו הכנעה. פעולת הכנעה היא תמיד להוריד ולהשפיל משהו, ולכן אם אתה לא מגלה זו גם הכנעה. יש חלק ממך שאתה חייב להסתיר, ועצם ההסתרה הזו היא הכנעה.

דחיקת הסוד מהמודע

מובא בשם הצמח צדק[79] שיש שלש מדרגות בבעל סוד: 'חיצוני', 'פנימי', ו'עצמי'. הוא אומר את הרעיון ביחס לגבאי של רבי, שרואה את כל הסודות. מדרגה ראשונה היא שיש לך סוד וכולם יודעים שיש לך סוד. מדרגה שניה היא שאף אחד לא יודע שיש לך סוד אבל אתה יודע שיש לך סוד. ויש מדרגה אמיתית של בעל סוד, בה אף אחד לא יודע שיש לך סוד, כולל אותך. לענינינו, להיות 'פנימי' – שאף אחד לא ידע שיש לך סוד – זו הכנעה. האדם הכניע את עצמו. אם כולם רואים שיש לך סוד זה בגלל שאתה בעל גאוה. הסוד לגביך הוא 'משהו', אתה מתגאה במידע שיש לך, ולכן אתה גורם לכך שידעו אותו [גם אם אתה לא גס, 'גְּרָאבּ', שאומר בסדר במפורש]. זו מדרגה אחת של הכנעה, אבל ההכנעה האמיתית היא שאפילו אתה בעצמך לא יודע שיש לך סוד. אתה מוציא אותו מן התודעה ומכניס אותו אל התת-מודע. ברגע שתצטרך – כאשר הרבי ישאל אותך מה היה – אתה מיד תיזכר בו, אבל בינתיים הוא נמצא אי-שם.

יש כח להוציא סוד מן התת-מודע אל תוך המודע, דרך הצנור שנקרא בשפת הנפש 'כח המשכיל'. איך? תמיד שואלים איך ניתן לפתח את החוש ואת היכולת שתהיה לאדם תמיד נביעת המוחין, 'נביעת האין סוף', מן העל-מודע אל תוך המודע? התשובה היא על ידי בטול, פנימיות החכמה. זהו הכלי לקבל תגליות חדשות ממקור החכמה. כעת אנחנו אומרים את אותו הרעיון מן הכיוון ההפוך. מהו הכח להיות בעל סוד, להחזיר משהו חזרה מן המודע אל תוך התת-המודע? גם על ידי בטול. ליתר דיוק: על ידי הכנעה, שהיא בטול הבא מלמטה למעלה. 'בטול במציאות' הוא קבלת האור מלמעלה למטה, אבל כאן זהו שיא ההכנעה, להחזיר משהו שיש לך, מן המודע כלפי מעלה.

נספר עוד שני ספורים כדי להבין יותר טוב. הספור הראשון הוא, שפעם נתן הרבי הצמח צדק הרבה משקה לאחד מן החסידים לשתות, כמות שיכולה גם להזיק בגשמיות, והרבי אמר עליו בפני כולם שהמשקה לא יזיק לו בגלל ש"ממילא הוא שום דבר" ['גָּארְנִישְׁט']. אצל כל החסידים זה היה שבח גדול, עד שכדאי להיהרג כדי לקבל כזה שבח מן הרבי, אבל כאשר הוא התעורר ומיד נזכר במה שהרבי אמר עליו הוא מיד התחיל לבכות ולהוריד דמעות שליש. למה? הוא יודע שהוא באמת 'גארנישט'. הוא לא קיבל את הדברים בכלל בתור שבח, אלא מתוך הכנעה אמיתית.

ספור נוסף דומה הוא על ר' זושא. פעם אחת המגיד התחיל לומר עליו שבחים בפני כל התלמידים ותוך כדי כך ר' זושא התקרב כדי לשמוע יותר טוב. כולם התפלאו. דוקא כאשר הרבי אומר עליו שבחים הוא מתקרב לשמוע? המגיד אמר להם: 'ברגע שאני מתחיל לדבר עליו הוא מפסיק לשמוע...' [גם את השבח הזה הוא לא שמע...].

מה רואים מן הספור הראשון? שאותו חסיד קיבל את הדברים במלא השפלות, ללא שום התרוממות. אם הרבי אמר עליו שהוא 'גארנישט' אז הוא באמת 'גארנישט', ואת הפרשנות לשבח שבדבריו, שהמשקה לא יזיק לו בכלל – את זה הוא לא שמע. את הגנאי הוא שמע ולא את השבח. הוא שמע רק את מה שהוא היה צריך לשמוע. בהקשר שלנו, השבח שבתוך הגנאי הוא כמו הסוד בתוך פשט.

מתי כבר אפשר לגלות את הסוד? הדבר דומה לאחד שמרגיש שהוא צריך ויכול לשבור את השער, שיש לו פתאם כח לגלות את מה שכולם מסתירים. כמו במאמר חז"ל ביחס להפצת תורה "בזמן המכנסים – פזר"[80]. אם כולם מסתירים אתה צריך לכנוס ואם כולם מפזרים אתה צריך לכנוס.

גלוי הסודות בדורנו

איך שלא יהיה, כל ההשקפה הזו שלא צריך ללמוד אלא 'נגלה' היתה מוצדקת כל עוד לא היה ניתן להשפיע פנימיות. בזמן כזה נותר הענין רק ליחידי סגולה, ואז גם אין ענין להיות דוקא מיחידי הסגולה הללו. אתה לא צריך לדעת מה שאתה לא אמור לתת, רק אותם יחידי סגולה שגילו להם מן השמים. אתה, מצד עצמך, לא צריך לרדוף אחרי דבר שנועד רק בשבילך. זו גאוה וישות. אתה צריך לרדוף רק אחרי דברים שנועדו לזכות את הרבים – "כל ישראל ערבים זה בזה"[81]. לכן, כל אותם בעלי 'נגלה' שלא רוצים ללמוד קבלה עושים חשבון צודק. אם הלמוד הזה הוא לא לצורך הישיבה שלי אני לא צריך ללמוד אותו, ואילו 'נגלה' אני צריך ללמוד טוב כדי שאוכל לתת עליו שעור בישיבה שלי [יש אחד שהוא סתם 'חיצון', שאת השעור שהוא יעביר בישיבה הוא יאמר מתוך גאוה, ולכן על פי שבוש דעתו הוא צריך ללמוד הרבה כדי להעביר שעור 'על רמה גבוהה', אבל אצל ראש ישיבה אמיתי החשבון כפי שהסברנו].

לעומת זאת, כיום המצב שונה. אנחנו הגענו למצב של "יפוצו מעינותיך חוצה"[82], ואם ניתן בו ללמד על פנימיות 'אדם קדמון' – אז צריך גם ללמוד. כאמור, גם 'אדם קדמון' הוא בעל סוד, ובעל סוד זו עבודת הכנעה – להכניע את הסוד שבך כל זמן שלא ניתן לגלות אותו. ככל שהיית זמן רב קודם לכן בבחינת חש, כך ברגע שניתן לך הכח לגלות אתה עובר לבחינת מל [ולכן מל עולה סוד]. כידוע, בשלב ה-מל יש שתי בחינות: מל הראשון הוא מלשון ברית מילה, וברית מילה היא נתינת כח להשפיע בקדושה. מצד בריאת העולמות, ואפילו מצד תכלית השלמות שלהם שמתמלאת בשבעה ימים, אין עדין כח להשפיע. בשלב זה עדיין צריך להכניע – להשאיר את הערלה בעוד הפנימיות עדיין נותרת נסתרת. אבל ביום השמיני עושים ברית מילה, כורתים את הערלה ומגלים את העטרה, וסוד גלוי העטרה הוא הכח להשפיע ולגלות את הסוד. זהו הרגע שבו מקבלים את הכח [את ה-o.k.] מלמעלה לגלות. זהו המעבר משלב ה-חש אל שלב ה-מל, מן השתיקה אל הדבור. הסוד שמתגלה הוא הזרע, וזהו כבר ה-מל השני.

על פי מדת ההכנעה שלך כך ניתן אחר כך הכח לפרוץ ולגלות. זה נקרא התאפקות, כמו אצל יוסף הצדיק. על פי ההתאפקות שלו כך נעשה אחר כך האפיק – "אפיקי מים"[83] – שענינו להוציא זרם של מים חיים. "מצא אשה מצא טוב ויפק טוב מה'"[84]. בשביל הפקה מוצלחת צריכה להיות התאפקות [על פי זה, חש-מל הם פעמיים פק: פק מלשון התאפקות ו-פק מלשון הפקה, ושניהם נגזרים מן השער פק].

לעלות אל 'אדם קדמון'

כל מה שדברנו בשעה האחרונה בא כדי לתת איזו תחושה מהי עבודת ההכנעה שיש במדרגת 'אדם קדמון', אצל מישהו שמונח במדרגה זו. כעת נחדש בכך עוד חידוש.

לא רק אצל מי שמונח במדרגת 'אדם קדמון' ישנה עבודת הכנעה, אלא גם בשביל להגיע אליה – צריך הכנעה. כתוב בספר דרך מצותיך[85] ש'אדם קדמון' הוא הגוף העליון, האמיתי, הכולל את כל נשמות ישראל, שעליו כתוב "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"[86]. שם כל הנשמות מהוות גוף אחד.

נסביר באמצעות ספור מפורסם על האדמו"ר האמצעי[87]. בגיל מאד צעיר הוא קיבל מאביו את התפקיד של הדרכת כל החסידים. כאשר הוא קיבל את התפקיד אמר לו אביו שבשביל לעזור ליהודים ולהדריך אותם הוא צריך לראות את השרש שלהם ב'אדם קדמון', היכן עומד כל אחד מהם בגוף שלו [כמו שכתוב בכתבי האריז"ל[88] שמיקומו של הרמב"ם הוא בפאה השמאלית ושל הרמב"ן בפאה הימנית]. כאשר שמע האדמו"ר האמצעי את ההדרכה הזו הוא מיד התעלף ושכב כמה חודשים במיטה בלי יכולת לזוז. מה לומדים מן הספור הזה? לומדים שבשביל להגיע ולראות את הנשמות בשרשן באספקלריה של 'אדם קדמון' צריך לעבור הכנעה, לעבור משבר עצום. צריך לשבור את הראיה החיצונית, הטבעית, בשביל לעבור את האצילות. האדמו"ר האמצעי היה נשמה דאצילות ואילו האדמו"ר הזקן העלה אותו אל מדרגת 'אדם קדמון'.

זו ההכנעה כדי להגיע אל 'אדם קדמון', בעוד 'אדם קדמון' עצמו הוא בעבודת ההכנעה. ומהי ההכנעה? שלמות התפקיד. גם האדמו"ר הזקן רצה לתת לבנו מנוי, תפקיד. מהיום אתה לא רק באצילות, אדם אציל עם נשמה גבוהה – "אצילי בני ישראל"[89], אלא מהיום אתה מנהיג, וכדי להיות מנהיג צריך לעלות מאצילות ל'אדם קדמון'. באצילות עדיין נדמה לך שהאור המאיר נועד רק לעצמך, שאתה לא מסוגל לתת אותו אל הזולת. לכן אתה אציל והוא פשוט ['פְרַאסְט'].

לכן בכתבי האריז"ל כתוב, שההבדל העיקרי בין עולם האצילות לבין 'אדם קדמון' הוא שרגלי 'אדם קדמון' מגיעות עד עולם העשיה ומתלבשות בו[90], בעוד רגלי פרצופי עולם האצילות מסתיימים עוד לפני שמתחילים העולמות התחתונים בי"ע[91]. בהקשר שלנו, 'נשמה דאצילות' הוא אחד שנמצא בעולם האצילות בלבד. לא שאין לו קשר עם העולמות התחתונים, אבל הוא לא יורד להתלבש בהם ממש.

נרחיב יותר. מלכות דאצילות היא זו שיורדת להוות ולהחיות את עולמות התחתונים בי"ע. המלכות היא הדבור, ועל ידי הדבור של אותה הנשמה דאצילות הוא משפיע ובורא את התחתונים. בורא הוא מלשון להבריא ולחזק, ולכן אם התחתון הוא טפש ואתה חכם אתה יכול לעודד אותו על ידי הדבור ולחזק אותו שיצא ממנו משהו. זה נקרא לברוא אותו. ללא זה היה התחתון ממוטט לגמרי. עולמות התחתונים הם עולמות ממוטטים, וכשאר רוצים לשקם אותם ולודא שלא תהיה להם שוב התמוטטות עושים זאת על ידי בריאה, על ידי הַבְרָאָה. הוא, האציל, אדם גבוה והוא מרחם על האנשים הפשוטים שמן העולמות התחתונים בי"ע על ידי הדבור שלו. כך הוא בורא אותם וכך הוא מחזק אותם.

כל זה אמור ביחס לאדם אציל מעולם האצילות, אבל 'אדם קדמון' הוא משהו אחר לגמרי. הוא מתלבש בעצמו עד סיום עולם העשיה. כלומר, עצמותו יורדת ומתלבשת עד למטה. הוא 'מלכלך' את הרגלים שלו, ולא רק את הדבור. עולם האצילות מפחד ללכלך אותן, אבל 'אדם קדמון' יורד עד למקום הטינוף.

לענינינו, כאשר אדמו"ר הזקן רוצה שבנו יהיה המנהיג הוא רוצה שיהיה בדוגמת 'אדם קדמון', ולא ינהג רק כנשמה מעולם האצילות, ולשם כך הוא צריך לעבור משבר. משמעות העליה אל 'אדם קדמון' היא לא שאתה כעת במדרגת 'אדם קדמון' ומישהו אחר אינו, אלא הכל צריך לעלות ולהיות 'אדם קדמון'. אם אתה ב'אדם קדמון' אז כולם ב'אדם קדמון'. כולך השפעה, כולך תפקיד מוחלט. בתודעה של האצילות יש אותך ובנוסף לכך יש לך גם את התפקיד שלך, אבל 'אדם קדמון' כולו תפקיד ולכן כולו הכנעה – אתה רק מה שצריכים אותך. זו ההכנעה הכי עצומה.

לפי כל זה, העבודה אצל האריז"ל היא עבודת הכנעה. לא מגלים, ומתוך זה מגיעים לבטול ממש, ואז כבר אפשר לגלות. אלו שתי צורות ל'אני' כיצד להיות בטל: יש בטול ה'אני' הנעשה באופן בו אני לא חושב על עצמי, אני מדכא את עצמי, אני מכניס את אותו 'אני' אל תוך התת-מודע ולא רוצה לחשוב עליו [בפסיכולוגיה קוראים לזה דיפרסיה]. זו תכלית ההכנעה. אבל יש אופן אחר, והוא הקצה השני לגמרי, שבו אין שום חלק של 'אני', של עצם, שלא ניתן לתת לזולת, וממילא כל ה'אני' הזה הוא בתכלית ההתגלות על מנת להשפיע. אותו 'אני' הוא כבר לא 'אני', כי הוא נועד רק לצורך הזולת. זו תכלית ההמתקה, בה אין לך 'אני' לעצמך.

על משה רבינו נאמר "מן ההר אל העם"[92], והכוונה היא שאין לו שום חיים פרטיים משל עצמו אלא כל-כולו התמסרות לעם ישראל. הרבי שליט"א תמיד מדגיש, שלרבי הקודם לא היה בית משל עצמו אלא את ביתו הוא רשם על שם אגודת החסידים. הוא מסביר שלמנהיג הדור אין רכוש פרטי.

החיסרון האמיתי – ביכולת הנתינה

נסביר יותר בעומק מהי ההכנעה שיש בנטילת תפקיד, ב'אדם קדמון', לפני שיש יכולת לגלות. כתוב, שבאור אין סוף שלפני הצמצום אין חיסרון. בכל ספרי המחשבה והחסידות שואלים: אם אין חיסרון למה ה' צריך לברוא את העולם? אם אתה רוצה משהו זהו סימן לכך שאתה חסר את העדר אותו הדבר שאתה רוצה. רצון מצביע על חיסרון, אז איך יתכן שה' רוצה לברוא את העולם?

נסביר על כך הסבר עמוק, שכמו כל הדברים גם הוא בסופו של דבר מן הדברים שאי אפשר להבין עד הסוף. מה מוגדר כחיסרון? חיסרון אינו רק שחסר לך הדבר. כאשר אני רוצה גלידה ואין לי – זה לא נקרא באמת חיסרון. חיסרון אמיתי הוא כאשר יש לך משהו ואתה לא יכול לתת אותו. זה לא חיסרון ביכולת לקבל משהו אלא ביכולת לתת אותו. היית רוצה לתת משהו אבל אתה לא מסוגל. יש לך מליון דולר, ואם אתה לא יכול לתת אותם הופכים אותם מליון דולר שבבנק להיות החיסרון שלך. אותם השטרות הם הלכלוך שלך, החיסרון שלך. ברגע שתוכל לתת אותם תהפוך את החיסרון למעלה. זו אתהפכא. חיסרון אינו חלל ריקן, הוא משהו – הוא לכלוך ופגם.

למשל, יש לנו חיסרון בלהביא את המשיח. זה לא החיסרון לקבל אותו. גלוי המשיח תלוי בנו – "היום אם בקולו תשמעו"[93], ובלשון הרבי הקודם "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה". כל אחד מאתנו צריך לתת את המשיח, לא לקבל אותו. זה התפקיד שלנו, עם ישראל. למה אנשים לא רוצים לחשוב ברצינות על משיח [כמו שהרבי כל הזמן צועק]? כי הם חושבים את עצמם חסרי אונים. אם אנחנו לא מסוגלים להביא אותו אז למה לחשוב עליו? אבל צעקת 'משיח עכשיו' היא קודם-כל לדעת שאנחנו יכולים לתת אותו, ואם כך "מיד הם נגאלים" כלשון הרמב"ם[94]. זה דבר שלגמרי תלוי בנו. לכן, כל זמן שאתה לא יכול לתת אותו – זהו חיסרון. יש חלק בך שאתה לא יכול לתת והחלק הזה הוא החיסרון שלך.

אצל ה' יתברך, אם יש רצון לה' להשפיע – ואצלו הרצון הוא רצון ללא חיסרון – זהו סימן לכך שהוא יכול להשפיע את הכל. הוא יכול לתת את הכל מבלי להשאיר שום דבר. בהרבה מקומות בחז"ל דורשים את האות ח כאות ה, ולפי זה המילה חסר היא מלשון הסר. חיסרון הוא דבר שסר מן המציאות, שהוא בגדר אינו. החיסרון הוא דבר שסר מכחך לגלותו ולתת אותו. דבר שאפשר לגלות אותו הוא בגדר נמצא. לפי זה אפשר להמתיק את לשון הרמב"ם – "מאמיתת הימצאו"[95] – שכוונתה היא שלמות ללא חסרון שממנה "נמצאו כל הנמצאים". כלומר, הוא יכול הכל, יכול להמציא את הכל, וגם אם אתה רואה שהעולם הוא מוגבל זהו אינו חיסרון, כיוון שבתוך הגבול והמוגבלות האלו עתיד ה' להשפיע את הכל. ואם בינתיים לא נמצא אצלנו הכל ובגלוי? על כך נאמר "בכל צרתם לו צר"[96]. גם ה' מרגיש את אותו החיסרון בבתי גואי, ושם הוא בוכה "על גאותן של ישראל שניטלה מהם"[97]. הוא בוכה על כך שהוא לא יישם עדיין את היכולת שלו.

זהו ההבדל בין יכולת לכח. כח הוא מה שנמצא בפוטנציה, והוא יכול להיות גם חלקי, אבל יכולת היא הכל. לכן יכלת היא מלשון כל. יכולת היא המסוגלות לתת את הכל, בעוד הכח הוא ההתמודדות שלך כעת עם המציאות. אם הכח חלקי הוא חסר [לכן כח הוא ראשי תבות כל חלק, או כל חסר], אבל היכולת היא תכלית השלמות ללא חיסרון. הרצון של ה' לתת הוא הרצון לתת את הכל, והוא אכן מסוגל לתת את הכל. לכן רצון לגביו אינו נקרא חיסרון. חֶסֶר הוא רק אם אתה רוצה לתת את הכל ואינך מסוגל.

כעת נבין יותר טוב את ההכנעה. החיסרון הזה, שיש לך משהו ואתה לא יכול לתת אותו, צריך להכניע אותך. אתה מתבייש בו ושם אותו בצד, אתה שם אותו בתת-מודע. נמשיך עם משל מליון הדולר. אם יבואו ויציעו לך משרה עם שכר של מליון דולר בצדה, ואתה לא יודע מה לעשות עם הכסף, לאחר שקול דעת אמיתי, כדאי לך לא לקחת אותה. עצם העובדה שפתאום יהיה לך כל כך הרבה כסף ולא תדע מה לעשות אתו – זו עצמה בושה. אין בושה יותר מזה. לא כדאי לך לקבל את המשרה עד שתדע מה לעשות עם הכסף בצורה הנכונה. אם כן, מה אתה כן עושה? אתה משתדל להכניע, להסתיר את חשבון הבנק שלך, שגם אתה לא תדע ממנו. ברגע שתדע מה אתה עושה אתו אתה מוכן לצאת עם זה 'בריש גלי', לפרסם לציבור, ולפעול עם הכסף הזה לטובת הכלל. אז הכסף כבר לא שלך. זהו הכסף של הצבור והוא נועד כדי לפעול פעולה בעולם.

שאלה: מה ענין ההגבלה במצות צדקה למעשר או לחומש?

תשובה: על פי פשט זו הגבלה כדי שהאדם יתקיים, ולכן כתוב "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"[98], אבל בחסידות מוסבר[99], שכוונת הלכה זו היא רק כאשר הנתינה שלך היא בגדר בזבוז. ברגע שהנתינה היא לא בגדר בזבוז זו נתינה עצמית ואין בה הגבלות. בכל זאת, גם כאשר נותנים רק מעשר או חומש זו נתינה שמקדשת את השאר, כאילו שאדם נתן את הכל. בהקשר שלנו, כמו שהקב"ה בורא בסוף עולמות מוגבלים, ולמעשה הוא כביכול בורא רק חלק מתוך כל היכולת שלו לברוא, בכל זאת בתוך אותו החלק מיוצג הכל. הכל עתיד להתגלות בתוך החלק הזה.

זהו החידוש הכי גדול של החסידות, שכל מי שלומד רק קבלה לא ידע אותו. הוא ידע שה' מגלה אור והגלוי הזה בא רק על פי הכלים של העולם הזה. ה' נשאר ה', העולם נשאר עולם, והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. החידוש של "דירה בתחתונים"[100] אומר שלא תשאר טפה מן הקב"ה שלא תבוא לידי גלוי כאן למטה. תמיד ישאר משהו שלא נתפס, בבחינת התנועה של "מטי ולא מטי", של אמונה וידיעה. הכל יהיה כאן, ומה שנדע מתוך אותו ה'כל' ילך תמיד ויגדל, יעלה מחיל אל חיל, ותמיד ישמר בו האיזון בן הדעת ובין האמונה. זה נקרא שהמעשר מקדש את הכל. עיקר הבטוי 'חיסרון' בדברי חז"ל נאמר ביחס למצות צדקה: "'וחסרון לא יוכל להימנות'[101] – זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם"[102].

הכנעת ה'יש האמיתי'

נחזור אל אדם קדמון:

וְצָרִיךְ לִהְיוֹת בּוֹ הָעֲבוֹדָה דְּבִטּוּל הַיֵּשׁ הָאֲמִיתִּי שֶׁבּוֹ

עד כאן הסברנו, ש'אדם קדמון' מוגדר כ'יש' ביחס לאור אין סוף שמעליו, ועל כן עבודתו היא הכנעה. במשפט האחרון הוספנו עוד חידוש: ביחס לעולם האצילות נקרא 'אדם קדמון' בכל זאת בשם 'יש אמיתי'. עולם האצילות הוא בגדר 'אַיִן', עולמות בי"ע הם בגדר 'יש נברא', ולעומתם 'אדם קדמון' הוא בגדר 'יש אמיתי'. החידוש כאן הוא, שגם בממד ה'יש האמיתי' שבו צריכה להיות העבודה של 'בטול היש'. בטול אל מה?

לָאַיִן הָאֲמִיתִּי שֶׁל אוֹר אֵין סוֹף ב"ה הַמְּהַוֵוהוּ.

הרבה פעמים בחסידות[103] 'יש האמיתי' היא המדרגה הגבוהה ביותר, אבל אצל ר' הלל[104] מופיע הרבה פעמים סדר אחר, בו מדרגת 'אין האמיתי' היא מעל למדרגת ה'יש האמיתי'. מה זה 'יש אמיתי'? 'יש אמיתי' הוא כמו חיים נצחיים, כמו אחד שחי לנצח. ה'יש הנברא' הוא יש חולף ועובר, ולגביו ודאי צריכה להיות עבודת ההכנעה כפשוטה, כמו שכתוב בכל ספרי המוסר. הכלל הפשוט בכל ספרי המוסר אומר, שכדי להגיע לידי הכנעה צריך להתבונן בכך ש"סוף אדם למות"[105] [ראשי התבות הם השם הקדוש סאל, אחד מתוך השמות של שם עב], ש"כל הווה נפסד"[106] ו"ימי שנותינו בהם שבעים שנה... ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה"[107]. הרי "דע מאין באת ולאן אתה הולך... מטפה סרוחה... למקום עפר רימה ותולעה"[108], אז אתה יכול להתגאות? אם אתה מתגאה זה סימן שאתה טפש.

זו הכנעה של 'יש הנברא', אבל מה זו הכנעה של 'יש אמיתי'? של אחד שלא מת? מה ההבדל בין הנצחיות של עולם האצילות – שהוא עולם של אַיִן – ובין הנצחיות של 'אדם קדמון'? עולם האצילות לא מרגיש את עצמו, אבל לוּ היה מרגיש את עצמו היה מרגיש שהוא לנצח בזכות 'אדם קדמון'. הוא יוצא מ'אדם קדמון' ולכן הוא לא נצחי בזכות עצמו. לעומת זאת, 'אדם קדמון' אכן מרגיש את עצמו נצחי בזכות עצמו. הוא הרי המאציל.

שוב, עולמות בי"ע אינם נצחיים אלא חולפים ועוברים, ואילו עולם האצילות הוא עולם נצחי נאצל. הוא 'אין' ובטל במציאות לגבי 'אדם קדמון' המאציל אותו. לעומתם, 'אדם קדמון' הוא נצחי בזכות עצמו ולכן הנצחיות שלו היא נצחיות של 'יש'. הוא חי חיים נצחיים בכח עצמו.

אם כן, מהי ההכנעה שלו? מהי ההכנעה של הרגשה כזאת? למדנו בשעור הקודם (פרק ה') על הכלל "כל קדמון – נצחי, אבל אין כל נצחי – קדמון"[109]. "כל קדמון נצחי" הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, ואילו "אין כל נצחי קדמון" הוא 'אדם קדמון'. שמו של 'אדם קדמון' מורה על הזיקה שלו – הוא זקוק לקבל ממה שלמעלה ממנו, מן הקדמון.

הוא כמו אדם שמגלים לו מן השמים שהוא יחיה לנצח ותמיד ירגיש טוב ובשמחה, שלא ימות אף פעם ולא יפול אף פעם ביאוש. אין לו מה לדאוג בכלל, הוא יחיה לנצח וגם לא יהיה לו משעמם [שזה יותר גרוע מיסורי גהינום...]. זה נקרא שהוא 'נצחי'. ההכנעה שלו היא שהוא צריך להכניע את עצמו אל ה'אין האמיתי', אל אור אין סוף שלפני הצמצום. כאילו אומרים לו: 'אתה אמנם נצחי, וזה אכן רצוני שתהיה נצחי, אבל אתה תלוי ברצוני'. ההכרה הזו היא ההכנעה במדרגה של 'יש אמיתי' אל ה'אין האמיתי', בדיוק כמו שה'יש הנברא' – העולמות התחתונים בי"ע – צריכים להיות בהכנעה ביחס אל ה'אין של היש הנברא' – עולם האצילות.

נסכם את ארבעת המדרגות שלמדנו היום:

י           יָחִיד – הֶעְלֵם עַצְמִי שֶׁל אוֹר בְּעַצְמוּת הַמָּאוֹר

ה          אֶחָד – הִתְעוֹרְרוּת הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט לְהֵטִיב וּמַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ"

ו           קַו הַמִּדָּה וְחוּט הַהִתְקַשְּׁרוּת

ה          עוֹלָמוֹת א"ק אַבִי"ע

על ידי עבודת ההכנעה בעולמות נפעלת עליתם, על ידי עבודת ההבדלה באור הקו נפעלת התקשרות בין הנשמות, על ידי גלוי מדרגת 'אחד' שורה המתקה בכל העולמות ומתגלה שהכל "אך טוב וחסד"[110], ואילו בגלוי העצמות – מדרגת 'יחיד' – נותן ה' את עצמו וממילא הכל נכלל בתוכו. מתגלה שה' הוא הכל והכל הוא ה' ממש.

"חוט של חסד" – סוד אחדות הנשמות

הַקַּו וְחוּט הוּא שֹׁרֶשׁ הִתְגַּלּוּת הַנְּשָׁמוֹת, כַּנּוֹדָע בְּסוֹד "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה הַקָּבָּ"ה מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם",

לילה הוא החלל, הצמצום, והקו שמאיר בתוכו הוא התורה. על כך נאמר "כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום"[111], שזו התגלות הנשמות. פנימיות התורה היא גלוי שרש נשמות ישראל שבתורה – "ישראליש ששים רבוא אותיות לתורה"[112].

בפרט: תורת הנגלה היא המודדת את המציאות על פי תורה, ולכן זו חיצוניות הקו, אבל פנימיות הקו היא הכח לגלות את כל אותן הנשמות השומרות את גבולות החיצוניות. החיצוניות של הקו היא ה'שולחן ערוך' ואילו הפנימיות של הקו היא כל הנשמות, אלו השומרות את דברי ה'שולחן ערוך', שמתקשרות יחד בקשר הדוק "שלא יתואר בגשמיות כלל וכלל"[113]. בסופו של דבר, כל ישראל יכנסו אל תוך ההיקף הזה של ההתקשרות.

שוב, פנימיות התורה – "שעשועים יום יום"[114] – היא האור מלפני הצמצום. ירידת התורה אל תוך המציאות למדוד אותה היא חיצוניות הקו, ומי שמתעסק עם החלק הזה בתורה נקרא 'עוסק בלילה'. יש לילה מסביבו – מציאות החלל והעולמות. הוא לומד את כל ההגבלות של התורה ביחס אל הלילה, ולאותו אחד מובטח ש"חוט של חסד" יאיר עליו ביום. מובטח לו שפנימיות הקו, שכאמור נקראת 'חוט', המקשרת את הנשמות תאיר עליו אור ששייך ל"יום", לאור אין סוף שלפני הצמצום, שהוא שרש הקו.

בְּחִינַת "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" – שֹׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל.

בספר הזהר[115] נקראו כל נשמות ישראל "בת כהן"[116], ולפיכך שרש הנשמות הוא בחסד וכולן מתייחסות אחר אברהם אבינו. על אברהם נאמר "אתה כהן לעולם"[117] ועל נשמות ישראל נאמר "'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב'[118] – בת אברהם שנקרא נדיב"[119]. זו אתה "בת כהן" של ספר הזהר, ולכן הכח המקשר את נשמות ישראל הוא 'חוט' של נשמות ישראל, "חוט של חסד".

"כל העוסק בתורה בלילה" זו ההתעסקות בחלק התורה של "שמאל דוחה וימין מקרבת"[120] לגבי המציאות, ומי שעוסק בו מתגלה ונמשכת עליו פנימיות הקו, הנמשך מאור אין סוף הנקרא "יום". הוא מושך על עצמו את האור שמגלה איך "כל ישראל חברים"[121] ואחים ממש – "כאיש אחד חברים"[122]. זהו האור שפועל את האחדות בין הנשמות, את שלמות העם.

בזה השלמנו את ההתבוננות בארבעת המדרגות בסדר ההשתלשלות בהקשר אל הנושא שלנו בצורה הכי כללית – שתי מדרגות לפני הצמצום ושתי מדרגות לאחריו.

* * *



[1] שער היחוד פרק י (קטז, ב) ועוד.

[2] זח"א פו, ב; ראה גם עץ חיים שער י פ"ב; מבו"ש שער ב ח"ג פ"א.

[3] בהרחבה התבאר בשער א פרק כב (בבאור מדת האהבה).

[4] ישעיה מא, ח.

[5] יחזקאל לג, כד.

[6] רש"י לבראשית א, א; ע"פ בראשית רבה יב, טו.

[7] שמות כו, כח; תניא פרק יב.

[8] ישעיה נח, ח.

[9] עץ חיים שער א ענף ב.

[10] תניא, שער היחוד והאמונה פרק ב.

[11] שער היחוד פרקים יד-טו (קכ, א ואילך); ראה מאמר 'בריש הורמנותא דמלכא' לר' הלל מפאריטש (הוצאת 'גל עיני') פ"א.

[12] ראה סה"מ תרנ"ט ד"ה 'לכל תכלה' (עמ' קי ואילך) בשם יש מקובלים אומרים; המשך תער"ב ח"א ריש עמ' קיז; סה"מ תש"ב עמ' 122 ואילך.

[13] בראשית רבה יב, ט.

[14] בראשית א, כח.

[15] עירובין פ"א מ"ה ובגמ' שם יד, א.

[16] תהלים קד, כד.

[17] בראשית ב, ד.

[18] ישעיה מג, ז.

[19] במדבר יד, כא.

[20] תהלים קד, לא.

[21] הוספות לפלח הרמון בראשית ד"ה 'חנוך לנער' (קמט, א); וראה שער 'ארבעה עולמות' סוף הערה ט לפרק א.

[22] ראה שער הגמול לרמב"ן בסופו.

[23] תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז.

[24] משלי כה, ג.

[25] ראה המשך תרס"ו עמ' קעט והלאה.

[26] תניא פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[27] סוטה מז, א; זח"ב, כז, א.

[28] שער א ענף ג-ד; ראה קונטרס חסדי דוד אות א והסברו בספרנו חסדי דוד הנאמנים ח"א עמ' 12; מבוא לקבלת האר"י עמ' סג-סח.

[29] ראה לעיל שער א פרק יז.

[30] ראה שער 'ארבעה עולמות' פרק ג.

[31] דברים כט, כח.

[32] הקדמת תקו"ז (פתח אליהו).

[33] יבמות קכא, א.

[34] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[35] ספר יצירה פ"ב מ"ד.

[36] יהושע ב, יח; עיין שערי אהבה ורצון עמ' מד.

* הקטע הבא חורג מרצף השעור והוא עומד כנושא בפני עצמו. ראה אודותיו גם בהקדמת 'כללי השערים' פרק ה.

[37] בפתיחת הספר.

[38] פרדס שער ח פ"ד.

[39] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[40] זח"ב קעו, ב; ח"ג קכט, ב; שם רצג, ב; עץ חיים שער יג פ"ו (מ"ק).

[41] זח"ג קל, ב; שם רפא, א; עץ חיים שער שם פרקים ח-יא.

[42] שמות יט, ג.

[43] פרש"י לשמות יט, ג; שמות רבה כח, ב.

[44] תהלים כז, ח.

[45] זח"ב קסז, א; עץ חיים שער יא פ"ו; ראה סידור עם דא"ח ע, א; שער היחוד פמ"ד (קמ, א).

[46] תהלים פרק קמה.

[47] בראשית לו, ז; זח"ג קמב, א.

[48] תורה אור נח ט, ב; תורת חיים שם סב, ב; לקוטי תורה שיר השירים לט, א; שער היחוד פ"א (קט, א).

[49] בראשית א, ב.

[50] תהלים לג, ו.

[51] איוב יב, יא; שם לד, ג.

[52] בראשית א, ח.

[53] בראשית רבה ד, ז.

[54] ע"פ ר"ה יג, א; בראשית רבה ה, ז.

[55] תהלים נו, יד; איוב לג, ל.

[56] מלאכי ב, ו.

[57] משלי לא, כו.

[58] ברכת 'שים שלום' בתפלת שמונה עשרה.

[59] זכריה ח, יט.

[60] ראה אודותם בהקדמת 'כללי השערים' פרק ז.

[61] קהלת א, ז.

[62] לבראשית א, א ד"ה 'בראשית ברא' (השלישי).

[63] הקדמת תקו"ז (פתח אליהו).

[64] ברבוי מקומות, ראה תורת מנחם ח"ג עמ' 113 (פרשת בחוקתי ה'תשי"א) ועוד.

[65] הלכות יסודי התורה פ"א ה"ז.

[66] ברבוי מקומות, וראה זח"א סה א; וראה שער א פרק כב (בבאור מדת הבטחון).

[67] ע"פ ראש השנה יח, א; ראה אמרי בינה שער הק"ש; דרך מצותיך נח, ב; המשך תרס"ו עמ' ריג וברבוי מקומות.

[68] ראה המשך תרס"ו עמ' קצו-ריח.

[69] ראה ספר השיחות ה'תש"ז עמ' 125 ואילך וש"נ.

[70] עץ חיים שער ה פ"א. ובהמשך: "וכבר אמרנו לעיל שאין אנו רשאין לדבר ולהתעסק בו ולכן נתחיל לדבר מן הבל היוצא מבחינת האזנים ולמטה שהוא בחינת סג".

[71] דברים כט, כח.

[72] ראה תורת אדמו"ר הזקן [נדפסה באגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' שלה]; ספר המאמרים עטר"ת עמ' תריב; ספר המאמרים ה'תש"ג עמ' 73 ואילך; תורת מנחם ח"ג אלול ה'תשי"א עמ' 296 ועוד.

[73] משלי ה, טז.

[74] שבת קה, א; וראה פס"ז יתרו כ, ב.

[75] זח"א פו, ב; עץ חיים שער י פ"ב; מבו"ש שער ב ח"ג פ"א.

[76] חיי מוהר"ן כה; ראה לקוטי מוהר"ן ח"א תורה ס, ט.

[77] אגרות קדש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א קיג; ראה לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 24; וראה גם תורת מנחם חי"ט עמ' 305 ואילך וש"נ.

[78] "אלה שאומרים שה'הסתלקות' פירושה שהרבי הסתלק מאתנו – הם "פראי אדם" ("ווילדע מענטשן") שאינם יודעים מה הם מדברים..." (תורת מנחם ח"א שיחת שושן פורים ה'שי"ת עמ' 18א).

[79] כך הסביר אדמו"ר מהר"ש אודות גבאי הרבי הצ"צ, ר' חיים דובער.

[80] ברכות סג, א.

[81] שבועות טל, א.

[82] משלי ה, טז.

[83] תהלים מב, ב; יואל א, כ ועוד.

[84] משלי יח, כב.

[85] מצות אהבת ישראל פ"א עמ' כח-כט.

[86] יבמות סג, ב; נדה יג, ב.

[87] פוקח עורים (מהד' נ.י.) עמ' 3-4; ראה גם שער א פרק כב (בבאור מדת הבטחון).

[88] שער הגלגולים הקדמה לז; ספר הגלגולים פס"ד.

[89] שמות כד, יא.

[90] עץ חיים שער ג פ"ב ועוד.

[91] שם שער י פ"ג; ראה מבוא לקבלת האר"י עמ' קפז והלאה; חסדי דוד הנאמנים ח"א עמ' 51 והלאה; לעיל שער א פרק כב (בבאור מדת הבטחון).

[92] שמות יט, יד.

[93] תהלים צה, ז; סנהדרין צח, א.

[94] הלכות תשובה פ"ז ה"ה.

[95] הלכות יסודי התורה פ"א ה"א.

[96] ישעיה סג, ט.

[97] חגיגה ה, ב.

[98] כתובות נ, א; שו"ע יו"ד סימן רמט סע' א.

[99] תניא, אגרת התשובה פ"ב; אגרת הקדש י.

[100] תנחומא נשא טז.

[101] קהלת א, טו.

[102] ברכות כו, א.

[103] ראה תורת חיים ויגש פ"ז (צא, ד); שם בשלח רסו, א ואילך; שערי אורה שער הפורים סב, ב ואילך; המשך תרס"ו עמ' רכ ואילך; תורת מנחם חי"ג עמ' 59 (שמחת תורה ה'תשט"ו) ועוד.

[104] פלח הרמון בראשית (ו, ב).

[105] ברכות יז, א.

[106] ראה מורה נבוכים ח"ב פכ"ז.

[107] תהלים צ, ט.

[108] אבות פ"ג מ"א.

[109] ראה הקדמת הרמ"ע מפאנו ליונת אלם; פלח הרמון שער ד פ"ג.

[110] תהלים כג, ו.

[111] חגיגה יב, ב; עבודה זרה ג, ב.

[112] מגלה עמוקות אופן קפו.

[113] תניא פרק ה.

[114] משלי ח, ל.

[115] זח"ב צה, א; ח"ג ז, א.

[116] ויקרא כב, יב-יג.

[117] תהלים קי, ד.

[118] שיר השירים ז, ב.

[119] סוכה מט, ב; חגיגה ג, א; שיר השירים רבה ז, ה.

[120] סוטה מז, א; זח"ב, כז, א.

[121] ע"פ חגיגה כו, א; מדרש תהלים פרק קכב.

[122] שופטים כ, יא.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com