חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק ה הדפסה דוא

למדנו שהאלוקות היא השראת אור ה', "השראת שכינה", שהיא הארה מעצם האלוקות, אבל למעלה ממנה יש אלוה – גלוי העצמות. שתי מדרגות אלו הולכות יחד כ"תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", כנגד אותיות יה שבשם, ואילו מדרגות הנשמות והעולמות הן כנגד אותיות וה שבשם.

עד כאן הסברנו את עצם הענין, וכעת נעבור לפרק של רמזים:

 

פרק ה

אלוה אלהות הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" ועולים יחד כב ברבוע, שלמות כב אותיות תורתנו הקדושה,

ללמד אותנו ששתי מדרגות אלו – אלוה ואלהות – מתגלות לנו באמצעות כב אותיות תורתנו הקדושה. ידוע הרמז מן הראשונים, שכאשר אומרים על הקב"ה את הבטוי כביכול זה מרמז לנו שעל ידי כב אותיות התורה הוא יכול הכל [וכן יכול עולה ג פעמים כב], שזה תואם את הכנוי לעצמותו יתברך – 'כל יכול'.

שכולו גלוי אלהות מעצמותו יתברך דוקא [התורה נקראת "אנכי – אנא נפשי כתבית יהבית", שהקב"ה נתן את עצמותו בתורה] ("אות" הוא מלשון "ואתה מרבבות קדש" שנאמר במתן תורה [שכל אות ואות בתוארה היא ביאה של הקב"ה], כאשר עצמותו יתברך ממש ירדה, כביכול, כמו שנאמר "וירד הוי' על הר סיני",

זה אחד מעשר פעמים שכתוב הבטוי "וירד הוי'". זהו הנושא של פרקי דר' אליעזר, המדרש הכי קדום של חז"ל,  ועליו הוא בנוי. מתוך עשר הירידות זו הירידה החשובה ביותר. בלשון האדמו"ר הזקן 'מתן תוארה לא יהיה עוד הפעם', שכן מתן תורה היה גלוי נצחי לעולם ועד. הירידה הזו היתה ירידת העצמות ממש, וזו בחינת 'אלוה', והוא יורד:

להתלבש בגלוי האלקות שבאותיות התורה [ולהתיחד עמו. כלומר, בכל אות ואות של התורה יש יחוד של אלוה ואלקות], מלשון "אתא בקר וד"ל).

יש שני פסוקים עיקרים בתורה שדורשים בחסידות על האותיות כהופעה, כגלוי חדש: הפסוק "אתה מרבבות קדש" והפסוק "אתא בקר". "אתא בקר" זה שהאור הגיע, אבל הפסוק "ואתה מרבבות קדש" זה שהקב"ה בעצמו הגיע. אז עצם כל אות ואות בתורה בפני עצמה רמוז בפסוק "אתא בקר", שהגיעה הופעה חדשה שנאצלה מה', ואילו האלו-ה שיורד ומתלבש בתוך האות רמוז בפסוק "ואתה מרבבות קדש". האור הוא כמו לבוש – "עוטה אור כשלמה" – שה' מתלבש בו. בלשון הראשונים ובעץ חיים זה נקרא "לבושיה מיניה וביה", שהלבוש נאצל ממנו אל עצמו. מעבר לאור יש אותו בעצמו, שמתלבש בתוך האור.

יש לומר ששרש המילה אות הוא א.ו.ת, מלשון תאוה – "תאוה צדיקים יתן", "תאות צדיקים אך טוב" – שהיא תאות ה' לרדת למטה להיות לו "דירה בתחתונים". זו התאוה העצמית שלו.

 

כל זה היה הרמז שאלוה אלהות עולה כב ברבוע. נמשיך הלאה:

אלוה אלהות נשמות עולמות עולה ד פעמים נחת [כלומר, זהו הערך הממוצע של כל מדרגה],

נחת הוא מושג שקשור עם הגאולה השלמה – "בשובה ונחת תושעון". מוסבר בחסידות שאלו שתי מדרגות של שבת קדש: "שובה" היא העליה של ליל שבת מלמטה למעלה ואילו "נחת היא ירידת העצמות של יום השבת.

בסוד "בשובה ונחת תושעון", וכמבואר בדא"ח ש"שובה" הוא בחינת תשובה של מעלי שבתא (ליל שבת), ו"נחת" הוא הגלוי מלמעלה, גלוי עתיקא של יומא דשבתא (ומרמז לשנת לידת מורנו הבעש"ט זי"ע שנולד ב-חי אלול, שנת נחת לאלף הששי). כל נחת הוא "יראה אהבה אהבה יראה", כללות שם הוי' ב"ה כנודע.

אחד מהכללים שבספר הזהר הוא ששם הוי' הוא סוד 'דחילו ורחימו ורחימו ודחילו' – 'אהבה יראה יראה אהבה'. האות י היא יראה עילאה, האות ה עילאה היא אהבה רבה, האות ו היא אהבה זוטא, האות ה תתאה היא יראה תתאה. המבנה הוא של 'חותם המתהפך'.

 

הכל עולה בגמט' אלף אורות שמאירים בארץ ישראל (לב פעמים הוי' ב"ה, בסוד פנימיות לב נתיבות פליאות חכמה עילאה, בסוד "אוירא דארץ ישראל מחכים").

בקבלה כתוב שיש לב נתיבות חכמה. מאין? מזה שבמעשה בראשית מופיע לב פעמים שם אלקים, וכתוב בקבלה שבפנימיות כל שם אלקים יש שם הוי', בסוד הפסוק "שמש ומגן הוי' אלקים". – שם הוי' הוא השמש ואילו שם אלקים הוא המגן שלו המסתיר אותו. שם אלקים מאיר בחוץ לארץ, בכל ההויה, ואילו שם הוי' מתגלה בארץ ישראל, ולכן ארץ ישראל עולה לב פעמים הוי'. 'לב נתיבות חכמה סתם זה מה שמאיר מ-לב שמות אלקים שבמעשה בראשית, אבל 'לב נתיבות פליאות חכמה' זה מה שמאיר מ-לב שמות הוי' בארץ ישראל. זה כבר פנימיות החכמה, זו כבר אחדות, ולכן "אוירא דארץ ישראל מחכים", בסוד הפסוק "הוי' בחכמה".

 

אמרנו, של נשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש", חלק מן העצמות שכנגד האות י שבשם הוי', ואילו בפרטיות מדרגת הנשמות היא רק כנגד האות ו שבשם הוי'. מה הענין?

כתוב בקבלה ובחסידות שהאות ו שבשם היא המשכת מן האות י. לפעמים כתוב [והרבי הזכיר את זה במאמר לפני כמה שבועות] שהאותיות י ו-ו שבשם הם בחינה אחת בעוד ששתי אותיות ה שבשם הן שתי מדרגות נפרדות. ה עילאה היא 'עלמין סתימין דלא אתגליין' ואילו ה תאאה היא 'עלמין דאתגליין' – "מן העולם ועד העולם". בעצם האות י כוללת את שתי המדרגות של האותיות ה [ועל כן ב פעמים ה עולה האות י] ואילו האות ו שבשם יורדת מן האות י כדי לחבר כ'ממוצע המחבר' את שתי המדרגות שיצאו ממנה, את שתי החצאים של עצמה.

זה ההסבר בדרך כלל, והוא רמוז בסוד לוחות הברית: חמש הדברות מכאן וחמש הדברות מכאן הן התחלקות של העשר ואילו הלוחות עצמן הן האות ו, שכן אורכן רוחבן ועובין הוא ו טפחים [ר' נחמן מברסלב מזכיר את זה כמה פעמים בלקוטי מוהר"ן], והיא המשכה המחברת את חמש הדברות מכאן ומכאן.

לענינינו, מדרגת הנשמות שכנגד האות ו שבשם צריכה להימשך מעצם האלוה, שכנגד האות י שבשם. רואים את זה בכך ש:

כל נשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש", חלק אלוה דוקא, ששרש הנשמה הוא בעצמות שלמעלה מהשראת הארת האלהות

החדוש והענין העיקרי של חסידות חב"ד הוא מדרגת האלוה, שגבוהה ממדרגת האלוקות. העבודה של כל תלמידי הבעש"ט היא שלשת השלבים של עולמות-נשמות-אלוקות ואילו העצמות שלמעלה מוכן זה המיוחד של חסידות חב"ד וספר התניא [תניא אותיות איתן שבנשמה – "עצם האלוה שלמעלה מגלוי אור האלוקות].

שבה תלויה המתקת כל הדינים כנ"ל,

בהשראת האלוקות תלויה המתקת הדינים, אבל עצם הנשמה גבוה מן הענין הזה. זה שייך לעצם האלוקות, שאצלה לא שייך דין ולא המתקת דין.

שהרי שרשה בבחינת "איתן האזרחי", "אזרח" מלשון ותיק וקדמון שעתיד לזרוח,

במילה 'אזרח' יש משמעות של קדמות ושל נצחיות. אזרח הוא אחד שותיק כבר בארץ מן העבר, אבל הפועל אזרח מורה על לשון עתיד, שהוא עתיד לזרוח.

סוד "קדמון נצחי" בגימט' משיח שנקרא "בן" כמו שכתוב "בני אתה אני היום ילדתיך", וכמו שמבואר בספר התנא קדישא (פרק ב) שכל נשמה הוא בן ממש הנמשך ממח האב כביכול [וזו האות י בשם הוי'], בסוד "מה שמו ומה שם בנו".

עיקר פרק ב בתניא הוא להסביר איך הנשמה של יהודי היא האות ו שבשם הוי' כפי שהיא נמשכת מן האות י שבו. זהו המשיח שיש בכל יהודי ויהודי שנמשך מעצם מח האב. משיח הן אותיות יש מֹחַ. זה מה שנקרא כאן 'קדמון נצחי', שראשי תבותיו הן קן ['קן צפור' הוא השם של היכל המשיח], ולשון הראשים היא 'כל קדמון נצחי ואין כל נצחי – חייב להיות – קדמון'. לכן היחס המספרי בין האותיות קן הוא יחס של "שלם וחצי" [100 ו-50], שכן תכונת ה'נצחי' רק משלימה את תכונת ה'קדמון'.

 

מכל זה אפשר להבין איך כל זה כתוב בדברי הבעש"ט:

וזהו עומק פרוש דברי מורנו הבעש"ט זי"ע הנ"ל [שבסוף תאור כל שלשת העבודות – עלית העולמות, התקשרות הנשמות ויחוד האלקות – באה מדרגה רביעית]: "ומתיחדים [שזו לשון ששייכת למדרגת האלקות] כל העולמות כאחד ועולים" ש"עולים" זה הוא עד סוד האלוה ממש, עד רזא דאין סוף ממש כנ"ל, והוא על ידי הארת הנשמות, "ירידה צורך עליה",

הנשמות פועלות עליה בתוך העולמות עד רזא דאין סוף. הנשמות עצמן יורדות, אבל הירידה שלהן היא "ירידה צורך עליה" וזו לא עלית העולמות גרידא. השתלשלות העולמות היא ירידה בעצם, אבל אצל הנשמות הירידה היא רק כביכול ירידה, שכן הארת הנשמה שיורדת למטה קשורה עם השרש בעצם. לכן תקון הנשמות הוא לא עליה אלא התקשרות בין הנשמות. בכל זאת, גם בנשמות יש מושג של עליה – "ירידה צורך עליה" – אבל זו עליה אחרת. זו עליה עד העצמות, והיא פועלת את העליה הזו גם על  העולמות.

שוב, הנשמה בעצמה "טהורה היא", ו"אינה צריכה תקון" כלשון ספר התניא, ואילו הירידה שלה היא רק לצורך תקון העולמות, תקון החיצוניות. התקון שלה הוא התקשרות – שיהודים יתקשרו אחד בשני באחדות. העליה החיצונית של העולמות נעשית מאליה, מעצמה, בכל ערב שבת שהרי "שבת מיקדשא וקיימא" מכח הקדושה העצמית. זה חלק מן הטבע. זו השלמות של הטבע. אבל ה"ירידה צורך עליה" של הנשמות היא לצורך המדרגה הסופית שעליה כותב הבעש"ט: "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים".

שהרי הנצוץ ירד מאור האלקות

מהי הירידה של הנשמה? משרש הנשמה עד למקום אליו הגיע – זה לא נקרא ירידה כי יש קשר בין השרש לבין ההארה כל הזמן. זה נקרא "התלבשות". הירידה של הנשמה היא מן האלוה – מן ה"חלק אלוה ממעל ממש" – להיות נשמה. בלשון הקבלה: להיות "חלק בורא שנעשה נברא". שהיא תיקרא בכלל נשמה, שקודם היתה 'חלק בורא' וכעת נעשתה 'נברא'.

כל הירידה הזו היא לצורך עליה, ומה העליה? שהכל – הנשמה והעולמות כולם – יחזרו להיות 'בורא'. יתכללו בו. זה לא רק המתקת הדינים שבאה מאור הבורא, אלא התכללות בבורא עצמו.

על מנת לעלות (בגלוי) באמיתית שרשה, עצם האלוה, כביכול, ובלשון הזהר הקדוש – "לאשתאבא בגופא דמלכא", התכללות בעצמותו יתברך ממש שלמעלה מהמתקת הדין בשרשו.

קודם אמרנו שעלית הנשמות פועלת עליה גם בעולמות עד "רזא דאין סוף" ואילו לשון הכתוב כאן מתיחס רק לנשמות, אבל כתוב בחסידות שכאשר הנשמה נשאבת "בגופא דמלכא" היא נשארת במציאות בעוד העולמות עולים עד העצמות אבל מתבטלים, מאבדים את מציאותם. אצל הנשמה אדרבה, שם עיקר מציאותה, כמו בן שחוזר הביתה.

איך ה"חלק" יכול להיות כלול בתוך ה"כל". זה כמו ששם אלקים נכלל בתוך שם הוי', כמו שרש הרבוי בתוך האחדות – "אני אמרתי אלקים אתם" – בבחינת נושא הפכים. אי אפשר להבין את זה בכלל, אבל הנשמה בתוך העצמות היא במציאות כביכול, בעוד העולמות מתבטלים, וכשהנשמה עולה היא מעלה איתה את כל העולמות.

בלשון הזהר נקראת העליה הזו של הנשמה "לאשתאבא בגופא דמלכא" (להישאב בגוף המלך) וזה יותר גבוה מאשר להעלות את הדין לשרשו, לאור ה' שמאיר בתוך המציאות, על מנת להמתיק אותו.

 

נסכם:

י         עצמות – גלוי העצם והתכללות בו

ה       המתקה – באור אין סוף ב"ה

ו         הבדלה – בין קדש לחול

ה       הכנעה – בטול היש הנפרד

 

[ההמתקה שבאור אין סוף ב"ה יכולה להיות באור אין סוף שלפני הצמצום – שנקראת 'אצילות דכללות' – ויכולה להיות גם באור אין סוף כפי שהוא לאחר הצמצום].

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com