חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק ג הדפסה דוא

פרק ג

עולים, מתקשרים, מתיחדים


נמשיך אל הפרק הבא:

שְׁלֹשֶׁת הַלְּשׁוֹנוֹת בָּאִגֶּרֶת הַנַּ"ל: "עוֹלִים, מִתְקַשְּׁרִים, מִתְיַחֲדִים" הֵם גַּם כֵּן כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת הַנַּ"ל. "עוֹלָם" הוּא אוֹתִיּוֹת "עוֹלִים" [ולכן זהו תאור לתקונם]

עלית העולמות

באמת, הבטוי הרווח בקבלה ובכתבי האריז"ל הוא 'עלית העולמות'. זהו מושג השייך בעצם אל העולמות. למה? אמרנו שבממד העולמות שייך המושג 'השתלשלות', לא 'התלבשות'. השתלשלות מתארת משהו שמשתלשל ויורד למטה-מטה, כמו חבל, ואותו הדבר שירד למטה כעת עולה. הירידה הזו נקראת בלשון הקבלה 'עילה ועלול', שזהו יחס של עליון ותחתון. זו ירידת העולמות, כאשר התקון שלהם נקרא 'עלית העולמות'.

לפעמים מובא הבטוי 'ירידת הנשמה לתוך הגוף', שזו ירידה גדולה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"[1], ובכל זאת יש הבדל גדול בין שני המושגים. בירידת הנשמה נשארה הנשמה כמו שהיא בשרשה, בעוד מה שירד זו רק הארה ממנה. מה שנשאר למעלה נקרא 'מזלא', שרש הנשמה, ומה שירד זו רק ההארה שעליה נאמר "אתה בראתה, אתה יצרת, אתה נפחת בי"[2]. כנוי התקון שלה בשם 'עליה' הוא רק בשם המושאל, אבל בעולמות זה לא כך.

בעולמות הירידה היא בדרך השתלשלות, שהעליון מוציא את התחתון ממנו. טבעת מעל טבעת. כל אחד מוציא תחתון ממנו וכך זה הולך ויורד. עלית העולמות נעשית באופן שהעלול ישיג את עילתו, התחתון עולה למדרגת העליון ממנו, עד אין סוף. לכן דוקא בממד העולמות שייך בעצם המושג 'עליה'.

לעומת זאת, הנשמה מצד עצמה "לא צריכה תקון"[3], והענין שלה הוא אחר לגמרי. אצלה העבודה נקראת 'התקשרות', שכן בפנימיותה היא לא ירדה בכלל. הבטוי בחסידות ביחס לנשמה הוא "ירידה צורך עליה" [או "ירידה תכלית העליה"], והוא אומר שבעצם הנשמה כלל לא ירדה. כמו משל הבעש"ט[4] על בן המלך שנשלח אל מקום מקולקל, מושחת, כך גם את הנשמה שלחו לשליחות במקום מושחת, "תחתון שאין תחתון למטה ממנו"[5]. בעצם לא קרה לה כלום, אלא היא בסך הכל הושמה בסביבה רעה, ירודה. כמו שישלחו בן ישיבה לבית סוהר ויאמרו לו שיסתדר שם. כל הירידה כאן היא רק מצד הסביבה, אבל בעולמות זה לא כך. כל עולם הוא ירוד בעצמו ביחס לעולם שלמעלה ממנו.

כל בא להסביר שהמושג 'עליה' שייך בעצם אל ממד העולמות. כיצד עולים העולמות?

עַל יְדֵי תּוֹסֶפֶת אוֹת הַ-י הַמְּרַמֶּזֶת לְהֶאָרַת הַחָכְמָה שֶׁפּוֹעֶלֶת הִתְעַלּוּת וְהַעֲלָאַת מַ"ן בַּמַּלְכוּת כַּנּוֹדָע.

מתי העולם מתחיל לעלות? מתי שיש בו את הארת החכמה שבאות י. כל יחוד, וכן כל עליה היא מצד החכמה, מצד אבא. הנשמות נקראו יעקב, על שם הארת האות י שיש בתוך העקב[6]. בלשון ר' נחמן בלקוטי מוהר"ן זה נקרא "השכל שיש בכל דבר"[7], שאם מגלים אותו נעשית עלית העולמות. לכן הוא קורא לכך בפרוש 'יעקב'.

אותה הארת החכמה, הארת האות י שבשם, מעלה מים נוקבין במלכות. זה נקרא העלאת נצוצות. היא מאירה ביסוד הנוקבא ופועלת בה תשוקה – תשוקה של עליה הנקראת 'העלאת מ"ן' – וזה מעלה את כל הנצוצות בכל העולמות:

וְזֶהוּ הַתִּקּוּן שֶׁלָּהֶם, בְּסוֹד "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", "עָשִׂיתָ" לְשׁוֹן תִּקּוּן כַּנּוֹדָע. "עֲלִיָּה" שַׁיֶּכֶת לְאַחַר יְרִידָה, [ומהי הירידה?] הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת זֶה מִזֶּה, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַנְּשָׁמָה מִצַּד עַצְמָהּ "טְהוֹרָה הִיא" תָּמִיד וְאֵין עַצְמוּתָהּ יוֹרֶדֶת לָעוֹלָם, רַק הֶאָרָתָהּ יוֹרֶדֶת לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף וְנֶפֶשׁ הַטִּבְעִית.

זוהי האות י של יעקב. קודם הסברנו את הרמז בקשר לעולמות, על פיו יעקב הוא השכל האלוקי שבתוך המציאות, בתוך ה'עקב'. כעת אנחנו מסבירים אותו לגבי הנשמה, שמה שיורד אל תוך הגוף היא רק הארה ממנה. זו גם הסיבה לכך שהיא נקראת יעקב, ואילו השם ישראל, ששייך אל שרש הנשמה, אינו יורד.

התקשרות הנשמות

מהי העבודה של הנשמות?

הָעֲבוֹדָה וְהַתִּקּוּן מִצַּד הַנְּשָׁמוֹת הוּא גִּלּוּי הַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁל כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל זוֹ בְּזוֹ יַחְדָּו, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן "כֻּלָּן מַתְאִימוֹת וְאָב אֶחָד לְכֻלָּנָהּ".

קודם דברנו על פסק הלכה השייך אל מדרגת ז"א, שבה "הללו אוסרים והללו מתירים ואלו ואלו דברי אלקים חיים"[8]. לפי זה, תקון הנשמות הוא ההתקשרות שבין הקצוות שבהן. עיקר התקון של הנשמות נקרא התקשרות, שהרי שרש הנשמה אינו יורד ואינו צריך תקון. אפילו ההארה ממנה שיורדת גם היא זהה למקורה, אלא שהיא נמצאת בסביבה של חול. אצל העולמות יש באמת ירידה ולכן כנגד זה התקון צריך להיות עליה שלהם, אבל לנשמה באמת לא היתה ירידה ולכן מה שהיא חסרה הוא רק התקשרות....

חסר קצת

...אצל ר' נחמן זה נקרא 'כח המדמה'. כאשר הוא אומר "אין שום יאוש בעולם כלל"[9] הכוונה היא שיאוש הוא שקר, זו רמאות. מי שיש לו שכל יודע שיאוש זו טעות של כח המדמה. מי שנדמה לו שהוא ירד, שיש לו ירידה, נתון ביד כח המדמה. לכן "הירידה היא תכלית העליה" אצל מי שיש לו עיניים אמיתיות.

לפי זה, מה זה תקון הנשמות? אפשר היה לומר שהתקון הוא ברור כח המדמה, לדעת שהירידה היא תכלית העליה ולבטל את הקליפה הדקה שמראה את ההיפך. זוהי העבודה בדרך השלילה, אבל מהי העבודה החיובית?

לר' נחמן יש הרבה תורות בלקוטי מוהר"ן על כח המדמה, שהוא כנוי כללי אצלו אל היצר הרע, אבל בפרטיות הוא כותב שני דברים: הכי גרוע זה היאוש, שהכל אבוד, כמו שהסברנו [ובלשון הרבי הקודם: "עֶס אִיז נִיטָא קַיְין פַארְפַאלֶען" – אין מצב אבוד[10]], ובתורה אחרת[11] הוא מסביר שכח המדמה הוא עין הרע או לשון הרע. כלומר, כח המדמה מתגלה כאשר האדם מדמה שמישהו עויין אותו. נדמה לי שהוא מתיחס אלי לא טוב. זהו דמיון של יחסים שבין אדם לחברו. שני הדברים קשורים זה בזה. לפיכך, עיקר תקון הנשמות הוא תקון ההתקשרות.

נחזור שוב, שלשת הלשונות של הבעש"ט – עולים, מתקשרים ומתיחדים – הם כנגד שלשת הממדים עולמות, נשמות אלקות. כל פעם שכתוב "עולים" זו עליה מצד העולמות, כל פעם שכתוב "מתקשרים" זו התקשרות מצד הנשמות וכל פעם שכתוב "מתיחדים" זה מצד גלוי האלקות שבדבר, שמתגלה שה' אחד בתוכו. מי הם ה"מתקשרים"? אלו נצוצות.

יש שני סוגי נצוצות: יש נצוצות שנפלו מעולם התהו בתוך כל דבר ודבר ואותם צריך להעלות. העלאה זו היא עדיין חלק מפעולת עלית העולמות. אבל יש נצוצות של עולם התקון, שעליהם נאמר "כי לא ידח ממנו נדח"[12], והם נשמות ישראל. יהודי הוא נצוץ של עולם התקון ואת הנצוצות האלו צריך לקבץ – "מקבץ נדחי עמו ישראל"[13]. הקבוץ הזה נקרא התקשרות.

ההתקשרות בקרב תלמידי החכמים היא מה שנדרש בדברי חז"ל[14] על הפסוק "את והב בסופה"[15], שהחכמים מגיעים לידי אחוה ואהבה אמיתית של התקשרות ביניהם. זה לא יחוד. הם עדיין לא מבטלים את דעתם אחד אל השני, אבל בהתקשרות שביניהם כבר מרגישים את ההתכללות של הדעות אחד בשני. אני בתוכך ואתה בתוכי, אני זקוק אליך ואתה זקוק אלי, לא יתכן אותי בלעדך ולא תתכן אתה בלעדי. ביחוד הכל אחד, עד ליחוד האמיתי באחדות הפשוטה.

נסביר קצת יותר. כל הדתות והפילוסופיות בעולם מתעסקות אך ורק עם העולמות, עם המושג עליה. האדם צריך לעלות אל מקום יותר גבוה. אם מבינים נכון, כל העבודה הזו היא רק מצד העולמות, והיא נעשית אך ורק על ידי עבודת ההכנעה. בלעדיה אין בכלל עליה. עליה אמיתית היא מה שכתוב בספר הזהר: "מאן דאיהו זעיר – איהו רב"[16]. האדם שוקל פחות, פחות מאסה, ואז הוא יותר עולה. אבל כל זה שייך רק אל ממד העולמות, מה שאין כן נשמות ישראל שמתלבשות במציאות – תקונם הוא על ידי התקשרות.

התקשרות לצדיק

מהיכן מתחילה התקשרות? התקשרות מתחילה עם צדיק, עם ההתקשרות אליו. ההתקשרות לצדיק היא יסוד תקון הנשמות, ואם אדם מתקשר לנשמה הכללית הוא מתחיל לקבל זיקה להתקשרות בין יהודי ליהודי.

איך אפשר להבחין מיהו צדיק אמיתי שעלי להתקשר אליו? זהו אותו צדיק שנותן לי להרגיש התקשרות לכל יהודי, שכן הוא נשמה כללית שכולם כלולים בתוכו. כך כותב ר' נחמן לגבי תקון הכללי[17], שאם אתה מתקן את הכלל כל הפרטים כבר נגררים אחריו. ללא זה קשה מאד לקשר בין רבוי הפרטים. לענינינו, התקון הכללי של הנשמות זו התקשרות עם כל יהודי, מצות אהבת ישראל, אפילו עם אחד שאומר את ההיפך ממה שאתה אומר. בשביל זה צריך הרבה סייעתא דשמיא והרבה העמקה בפנימיות התורה, עד שמתקבל פרצוף שלם, אחד, בין רבוי הדעות. אותו צדיק שצריך להתקשר אליו זו הנשמה הכללית, שהוא התקון הכללי ביחס לכל התקונים הפרטיים שיש בהתקשרות שעם כל אחד ואחד.

אם כן, עיקר סוד ההתקשרות עם הצדיק הוא מה שמסַגֵּל אותי להתקשר עם כל אחד ואחד מנשמות ישראל בפרטיות. היא ממש יכולה להוות בחינה עבורי – "ובחנוני נא בזאת"[18]: אם יש אחד שקשה לי לסבול אותו ואחרי התקשרות עם הצדיק יותר קל לי לסבול אותו זה סימן שבאמת הצדיק עזר לי להתקשר, וזה סימן מובהק לכך שהוא צדיק אמיתי, צדיק ששייך לי [כמובן, אם הוא לא עזר לי זה בגלל שלא התקשרתי אל הצדיק מספיק, זו לא הבעיה שלו].

שוב, כל נשמות ישראל הן שעור קומה שלם, ועבודת ההתקשרות היא לגלות את שעור הקומה הזה. "ואולך אתכם קוממיות"[19] – קומה אחת. זה נקרא 'אדם קדמון' בשרש הכי עליון[20].

עליה לארץ ישראל

מכאן אפשר להבין ענין אחר – העליה לארץ. זו נקודה מאד רגישה. לכאורה כל עם ישראל צריך לעלות לארץ ישראל והנה רואים שיש הרבה צדיקים שלא מזדרזים לעלות ארצה. למה? אלא בשביל לעלות לארץ צריך הרבה הכנעה. כאשר צדיק עולה לארץ הוא מאבד את כל המדרגות שלו – "ארץ אוכלת יושביה"[21] – ולכן כתוב בכל ספרי החסידות[22] שהמרגלים פחדו לעלות כי ידעו שיפסידו את המדרגה שלהם [ועל פי פשט: את המשרה שלהם]. רק יהושע וכלב, שאמרו "טובה הארץ מאד מאד"[23] כי היו במדת השפלות של "מאד מאד הוי שפל רוח"[24], לא פחדו להיכנס. אם כן, עליה לארץ זו עבודת הכנעה.

לפי זה, אפשר להבין את דעת הרמב"ם שלא מונה את העליה לארץ במנין המצוות[25]. מטרת כל המצוות היא להבדיל בין הטהור ובין הטמא, והבדלה זו עבודת הזכר. בלשון ספר הזהר נקראו המצות "רמח אברים דמלכא"[26], ו'מלכא' הוא ז"א דאצילות. לעומת המצות, עליה לארץ היא עבודת הנוקבא. זהו התקון המושלם של העולמות. למה הרמב"ם לא מונה אותה? כי העליה הזו היא בבחינת עלית העולמות שלאחר כל התהליך שבדברי הבעש"ט. כך גם עולה מן התורה היסודית בספר כתר שם טוב[27], המבארת את העבודה של הכנעה-הבדלה-המתקה. שם מפרש הבעש"ט את הפסוק כך: "לך לך מארצך" – זו עבודת ההכנעה, "ממולדתך" – זו עבודת ההבדלה, "מבית אביך" – זו עבודת ההמתקה, "אל הארץ אשר אראך" – זו הכנעה שאחרי ההמתקה [בהמשך נסביר שהיא כנגד מדרגת אלו-ה, שבאה לאחר גלוי ממד האלקות]. זו העליה ששייכת אל העליה לארץ.

מה יש בעבודה בגלות שאינו דורש עליה מידית לארץ? כמובן, חייבים להיות בהתכוננות, שכל החבילות יהיו ארוזות ומוכנות לביאת המשיח. מי שלא רוצה לעלות הוא כמו הערב רב שלא רצו לצאת ממצרים ומתו שם. לא על אנשים כאלו אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על דברים שהרבי שליט"א אומר ורואים מהם שהוא מייקר את הרגעים האחרונים בגלות. יש שם משהו יקר.

מה זה? זו עבודת ההתקשרות. התפיסה מצד ממד העולמות היא, שהיהודי שבארץ הוא ממש לא אותו היהודי אם הוא נמצא בחוץ לארץ, שיש הבדל מהותי בין השנים, אבל מצד הנשמות זה לא כך. לגבי הנשמה, שיורדת "מאגרא רמא לבירא עמיקתא"[28] של הגלות, זו ירידה רק מצד הסביבה, והיא בהחלט יכולה להרגיש איך שהיא מצד עצמה – היא ממש אותו הדבר. יש משהו בה שלא משתנה. העבודה אצלה אינה עבודת עליה, זו עבודת התקשרות של "לבלתי ידח ממנו נדח"[29]. למה הרבי שליט"א נשאר בחוץ לארץ? הוא רוצה לקשר את כל היהודים שבחוצה לארץ. הוא לא רוצה לעזוב אותם שם.

שוב, מצד הנשמות יש עבודת התקשרות בכל מקום. לא תופסים אצלן המושגים עולה או יורד. זהו ממד אחר לגמרי. להיפך, במדה מסוימת אפשר להתקשר ביתר שאת כאשר כולם בשפלות ולא 'על הגובה', בגדלות מוחין. אם כבר עולים, אז כבר צריך לעלות ב"עלית חומה"[30] – עלית כל ישראל יחד – ולא עלית יחידים.

עליה כזו מתאפשרת רק כאשר הצדיקים שבחוץ לארץ פעלו התקשרות עד כדי קיום סיום דברי הבעש"ט: "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים", שכל היהודים כולם יעלו לארץ. זו עליה שקשורה עם העצמות, עם האלו-ה. עד אז, מי שעולה בגדר עלית יחיד זו עליה שלפני מדרגת ה"התקשרות". זו עליה שכולה הכנעה, כולה קבלת עול מלכות שמים כפשוטה. זו עליה 'בלי פרוטקציה' [הוא צריך להסתדר לבד וזה שיא ההכנעה...]. אחר כך יש לו כאן את העבודה של ההתקשרות – בארץ היא אפילו יותר קשה – ואת עבודת ההמתקה. כל זה כאשר מדובר על עלית יחיד, אבל בינתיים בחוץ לארץ צריכה להיות עבודת התקשרות המכינה את עלית החומה, כפי שצריכה באמת להיות, וזו כבר עליה אחרת לגמרי.

העליה הסופית זוהי העליה אותה מתאר הרמב"ם בסוף הלכות מלכים[31] כשלב האחרון. אחרי שהמשיח בנה בית המקדש במקומו הוא יקבץ את נדחי עם ישראל. לפי זה, הסדר ברמב"ם הוא כך: מצות מנוי מלך היא עבודת ההכנעה, מלחמת עמלק היא עבודת ההבדלה, בנין בית המקדש היא ההמתקה, ואילו קבוץ נדחי כל ישראל לבסוף היא גלוי עצמות האלקות. זו העליה שאחר היחוד, שעליה נרחיב בהמשך (בפרק י).

ברור החיות, גיור הנצוץ

נחזור אל הענין שלנו. עבודת ההתקשרות בין הנשמות היא העבודה בשלב ההבדלה. למה התקשרות קשורה עם הבדלה? בהבדלה העבודה היא להבדיל בין הטהור ובין הטמא – "הללו אוסרים והללו מתירים ואלו ואלו דברי אלקים חיים"[32] – כאשר התקון בכך הוא למצוא את ההתכללות שבין הדעות השונות של החכמים, בבחינת "את והב בסופה". אם יש התכללות אמיתית בין הנשמות ניתן באמת לקיים את העבודה של "שמאל דוחה וימין מקרבת". הבדלה אמיתית היא שכל ההבדלות מתקשרות יחד.

נסביר יותר. הבדלה היא ברור נצוצות, וכמו שאמרנו יש שני סוגי ברורים: ברור ראשון הוא ברור נצוצות משם בן, והברור הזה נעשה בעיקר בעבודה של קבלת עול מלכות שמים, בשפלות שמצד הקדושה. אם האדם אוכל מאכל ולפני האכילה הוא מברך ואוכל לשם שמים – שיהיה לו כח לעבוד את ה' – זהו ברור של נצוץ התהו שבתוך המאכל. אבל ברור שני הוא ברור של שם מה, ברור של עולם התקון, שהעיקר בו הוא לדעת את ההלכה.

כתוב בחסידות שבכל דבר יש חן, יש חיות ונצוץ. כלומר, הנצוץ נקרא לפעמים חיות [חיות עולה משיח בן דוד]. כל דבר חי מן התקון, מכך שיש בו קצת 'אידישקייט', שהוא קצת יהודי. זה הנצוץ של התקון. בלעדיו הוא חוזר להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית. החיות הזו היא בחינת המשיח שיש בכל דבר, היא כמו אסיר שמחכה לשחרור – "את חולינו הוא נשא"[33], ו"משיח יושב בשערי רומי"[34]. חוץ מן החיות הזו יש גם נצוץ, ובלשון הרבי הרש"ב הנצוץ הוא כנוי אל מה שנשבר ונפל מעולם התהו בשבירת הכלים, בעוד חיות היא מעולם התקון. הוא אומר[35] שבברכות הנהנין צריך לכוון שבכל דבר יש חיות ויש נצוץ ושניהם כלולים ב"מוצא פי ה'"[36] שעליו יחיה האדם. הוא מביא שחיות נצוץ עולים יחד ברוך אתה הוי'. המספר הזה (660 = סתר) הוא השם אהוה בחלוף אתב"ש [תצפצ], והוא השם הקדוש שמחבר בין גשמיות לרוחניות[37]. בנוסף, ראשי התבות של חיות נצוץ הן אותיות חן והאותיות השניות שלהן – שתי האותיות הראשונות בכל מילה הן האותיות העיקריות: חי ו-נצ – הן אותיות יצ, העולות יפי. כלומר, יש כאן חן ויפי.

מה זה אומר? שבכל דבר ודבר יש חיות מצד התקון ונצוץ מצד התהו. הנצוץ מצד התקון הוא היהודי שבו ואילו הנצוץ של תהו שבו הוא בבחינת גר צדק שצריך לגייר. לענינינו, הלכה המבדילה בין טמא לטהור ובין אסור למותר באה בעיקר לברר את היהודי שבכל דבר ודבר, את נצוץ התקון, והיא פועלת בו התקשרות. לעומת זאת, קבלת העול שבאה מצד המלכות, מצד שם בן, מבררת את נצוץ התהו שיש בכל דבר ודבר והיא פועלת בו עליה. לנצוצות היהודיים לא חסרה עליה. חסרה רק התקשרות, והיא דורשת התכללות בין הנשמות.

אם אני אומר את ההלכה רק על פי דעתי בלי התכללות, אפילו שדעתי באה מצד הקדושה, אני לא יכול לפעול בצורה של "שמאל דוחה וימין מקרבת". גם שמאי הזקן דחה את אותו הגר באמת הבנין[38], אבל חסרה אצלו ההתכללות. לעומתו, הלל, שאכן קירב אותו, פעל עמו בדרכי נעם עם קצת דחיה של הדרגה. היתה לו הרבה חכמה של הפעולה המשולבת – קרוב עם דחית הפסולת. הסיבה לכך היא שהיה יותר ענו, שהיתה לו יותר התכללות עם דעת שמאי, ואפילו יותר מאשר לשמאי עם דעתו שלו [אף שגם לשמאי היתה התכללות עם דעת הלל, כמו שפעמים שבית שמאי מקלים, כמבואר בחסידות[39]]. מענין מאד, שהלל עצמו עלה מבבל [עולה חדש...] בעוד שמאי נולד בארץ ['צבר'...], ודוקא זה שעולה הוא עולה עם הרבה חכמה, עד שהוכיח את חכמי ארץ ישראל שלא שמשו די הצורך את שמעיה ואבטליון רבותיהם[40].

סיום השעור חסר

הַתִּקּוּן מִצַּד הָאֱלֹהוּת הוּא גִּלּוּי יִּחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", וְעַל דֶּרֶךְ פֵּרוּשׁ חֲזַ"ל בְּתֵבַת "אֶחָד" שֶׁאַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם ב"ה (א שֶׁל אֶחָד) אֶחָד בְּ-ז רְקִיעִים וָאָרֶץ (ח שֶׁל אֶחָד) וּבְ-ד רוּחוֹת הָעוֹלָם (ד שֶׁל אֶחָד). תִּקּוּן הָעוֹלָמוֹת הוּא עִנְיַן הָעֲלִיָּה בְּסֵדֶר הַ"הִשְׁתַּלְשְׁלוּת". עֲלִיָּה זוֹ נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי הַכְנָעָה הַחִצּוֹנִיּוּת וְהַפְּסֹלֶת שֶׁבָּעוֹלָמוֹת, שֶׁהוּא עִנְיַן הַרְגָּשַׁת הַיֵּשׁ שֶׁבָּהֶם. תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת הוּא עִנְיַן הַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁבֵּין נִצּוֹצוֹת הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁבִּבְחִינַת "הִתְלַבְּשׁוּת" בָּעוֹלָמוֹת. הִתְקַשְּׁרוּת זוֹ נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי כֹּחַ הַהַבְדָּלָה שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל וְכוּ' עַל פִּי חֻקֵּי וּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה. תִּקּוּן הָאֱלֹהוּת הוּא גִּלּוּי הַיִּחוּד בִּבְחִינַת "הַשְׁרָאָה", הַשְׁרָאַת הַ"שְּׁכִינָה בְּכָל מָקוֹם", הַמְתָּקַת כָּל הַדִּינִים כֻּלָּם. עַל יְדֵי הַשְׁרָאָה זוֹ "מִתְיַחֲדִים כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּאֶחָד וְעוֹלִים" עַד רָזָא דְּאֵין סוֹף מַמָּשׁ, לְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר", "אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק" הָעֶלְיוֹן – "מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה" (סִיּוּם שֶׁבַע בְּרָכוֹת דְּחָתָן וְכַלָּה) וְדַ"ל.

* * *



[1] חגיגה ה, ב.

[2] ברכת 'אלקי נשמה'; ברכות ס, ב.

[3] תניא פרק לז; עץ חיים שער כו פ"א.

[4] הוספות לכתר שם טוב אות קצד.

[5] תניא שם.

[6] פרדס שער כג ערך 'יעקב'; עץ חיים שער ג פ"ב; קהלת יעקב ערך 'ישראל'; תורה אור ויצא כא, א.

[7] ח"א תורה א.

[8] עירובין יג, ב; גיטין ו, ב.

[9] ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה עח.

[10] לוח 'היום יום' ל-יד אייר (פסח שני).

[11] תורה נד ועוד.

[12] שמואל ב יד, יד.

[13] תפלת שמונה עשרה.

[14] קידושין ל, ב.

[15] במדבר כא, יד.

[16] זח"ג קסח, א.

[17] לקוטי מוהר"ן ח"א תורה כט, י.

[18] מלאכי ג, ט.

[19] ויקרא כו, יג.

[20] ראה על כך ביתר הרחבה לקמן בפרק ז.

[21] במדבר יג, לב.

[22] דרושים לפרשת שלח. ראה לקוטי תורה במדבר לו, ג ועוד.

[23] במדבר יד, ז.

[24] אבות פ"ד מ"ד.

[25] ראה השגות הרמב"ן לספר המצות מ"ע ד.

[26] תקו"ז ל (עד, א); זח"ב קיח, א.

[27] תורה כח.

[28] חגיגה ה, ב.

[29] שמואל ב יד, יד.

[30] כתובות קיא, א; יומא ט, ב.

[31] הלכות מלכים פי"א ה"א.

[32] עירובין יג, ב; גיטין ו, ב.

[33] ישעיה נג, ד.

[34] סנהדרין צח, א.

[35] ???במאמר בתרס"ה...

[36] דברים ח, ג.

[37] בראשית א, א; ראה ראה זח"א רנא, א; זהר חדש (סתרי אותיות) בראשית ז, סע"ג; ליקוטי הש"ס להאריז"ל פירוש על ספר יצירה (עה"פ בראשית א, א); שער הפסוקים ישעיה מא, ח ועוד; אמרי בינה פתח השער פ"ט (ג, סע"ג) ואילך.

[38] שבת לא, א.

[39] עדיות פ"ד מ"ה; ראה תניא אגרת הקדש יג.

[40] פסחים סו, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com