חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק ב הדפסה דוא

פרק ב

בסוד שם הוי'


בפעם הקודמת התחלנו את השער 'עולמות נשמות אלקות' ולמדנו את דברי הבעש"ט כלשונם. כמו כן למדנו את הפרק הראשון, המבאר את שלשת העבודות בנפש בעבודת ה' – הכנעה הבדלה המתקה – בכוונת המילים "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה" משלשת הממדים 'עולמות נשמות ואלקות' שיש בכל אות ואות. עבודת ההכנעה היא תקון העולמות, עבודת ההבדלה כנגד הנשמות ועבודת ההמתקה היא כנגד גלוי האלקות.

נערוך קודם חזרה קצרה. עבודת העולמות היא הכנעה בבטול היש על ידי ההתבוננות בכך שה' "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית"[1]. כלומר, התבוננות ב'יש מאין'. אחר כך באה מדרגת הנשמות בה העבודה היא הבדלה. כאשר הנשמה מתגלה ניתן כח באדם לברר ולהבדיל, לפסוק את ההלכה ולהורות בין הטמא לטהור וכו'. זהו כחם של 'עיני העדה', החכמים. מי שמצוי במדרגת העולמות אינו יכול להבדיל. הוא יכול רק להיכנע. הוא צריך לחשוב שהוא נברא ככל הנבראים ואפילו פחות מהם, שכולם עושים את עבודתם בנאמנות והוא לא כל כך [כמובא בשם הבעש"ט בצואת הריב"ש]. זהו תקון העולמות על ידי הכנעה.

ברגע שיש גלוי של הנשמה האלוקית יש גלוי של נצוץ אלוקי בתוך המציאות – זה נקרא התלבשות – ואזי מתגלים יכולת וכח לברר אותה. זו עבודה של שתי ידים – "שמאל דוחה וימין מקרבת" – של דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. מצד אחד הנשמה יורדת ומתלבשת בתוך המציאות ומצד שני היא מובדלת ממנה לגמרי, היא "חלק אלוה ממעל ממש"[2]. לכן היא מסוגלת להבדיל בין מציאות למציאות ולכן לה מותר להבדיל. לעומת זאת, מי שעדיין בגדר מדרגת העולמות אסור לו לעסוק בדחיה וקרוב, אלא עליו לקרב את כולם, שכן הוא עצמו בקטנות והוא אחד מאותם אלו – "אשה, תנוק ויצר" – שצריך לקרב ולרחק. זה יסוד החסידות.

כל נצוץ, כל פרי, עטוף בקליפה שאותה צריך לשבור כדי לברר אותו. זו עבודת "שמאל דוחה". לשם כך צריך כח חדירה, כח הדעת עליו נאמר "ובדעת חדרים ימלאו"[3]. לחדור אל תוך מקום צריך "שמאל דוחה" לגבי הקליפה ו"ימין מקרבת" לגבי הפרי, הנצוץ, שבתוכו.

המתקה היא כבר בחינת עולם הבא בעולם הזה, שעליו כתוב ש"כולו הטוב והמיטיב". כאשר האדם יכול לראות שכל מה שה' עושה בעולם הוא טוב – זו המתקה. שוב, הכנעה היא הראיה כיצד כל מה שה' עושה בעולם הוא חידוש ולכן יש קשר בינה לבין עבודת ההמתקה. שתיהן עבודות שבבחינת נוקבא – המתקה מצד אמא עילאה והכנעה מצד המלכות. ההתבוננות של ההכנעה היא ההתבוננות של 'יש מאין' ואילו ההתבוננות של ההמתקה היא ההתבוננות של 'הטוב והמיטיב'. ביניהן יש עבודה של תורה – תורה מלשון הוראה – להורות ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא, ומי שמסוגל לכך הוא מי שבעצמו מובדל ומלובש. זו התלבשות של דבר שהוא מובדל מן המציאות ובכל זאת מתלבש בה.

זו היתה חזרה על מה שלמדנו בפעם הקודמת בפרוש דברי הבעש"ט: "ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה". כעת נעבור הלאה ונמשיך אל פרק ב.

שלשת הממדים בשם הוי'

יש בחסידות הכללית כמה נסיונות לפרש את דברי הבעש"ט ולהסביר מהם עולמות-נשמות-אלקות. בהסבר של אחד מגדולי הצדיקים מובא שממד העולמות כולל את שני העולמות התחתונים יצירה ועשיה, הנקראים 'מחצב המלאכים' ו'מחצב העולמות'[4], ממד הנשמות מקביל אל עולם הבריאה וממד האלקות הוא כנגד עולם האצילות. לפי זה, אלקות הוא כנגד י שבשם, נשמות כנגד ה עילאה שבשם, ועולמות כנגד אותיות וה שבשם.

alt

אבל מי שמעין היטב בדברי הבעש"ט, וכן מי שמעיין בספר 'נעם אלימלך'[5] [שכונה בעצמו על ידי החסידים 'בעל שם טוב קטן'], יראה שממד האלקות מכוון שם כנגד עולם הבריאה, ממד הנשמות מכוון כנגד עולם היצירה וממד העולמות מכוון כנגד עולם העשיה. לפי זה, עולמות-נשמות-אלקות הם כנגד הוה שבשם:

     י       אצילות

     ה      בריאה                   אלקות

     ו       יצירה                    נשמות

     ה      עשיה                   עולמות

אלו שתי האפשרויות בפרוש דברי הבעש"ט, כאשר הפרוש השני הוא היותר מכוון, יותר עמוק. לפי זה, ממד האלקות שבאות ה עילאה שבשם הוא גלוי אבא באמא, יסוד אבא בתוך יסוד אמא, גלוי אצילות בתוך הבריאה. ממד הנשמות הוא גלוי הדעת, שהיא נשמת ז"א, מן הבינה, כנגד אות ו שבשם. ממד העולמות הוא כנגד ה תתאה שבשם, שזה כפשוטו.

מקור הדברים הוא בדברי ספר הזהר המפורסמים: "תלת עלמין אית ליה לקוב"ה"[6], אשר כל מפרשי הזהר מפרשים אותם לאו דוקא על עולמות בי"ע התחתונים, אלא על בי"ע דכללות. כלומר, יכול להיות שהעשיה היא עולם האצילות, היצירה היא הכתר של עולם האצילות [פרצופי עתיק ואריך] ובריאה תהיה 'אדם קדמון'[7]. יש מי שמסביר בדרך אחרת: ממד העולמות יכלול את כל עולמות בי"ע, ממד הנשמות יכלול את עולם האצילות וממד האלקות יהיה 'אדם קדמון' בעצמו, שכן יש בו ממד של 'אדם' לאחר הצמצום וממד של 'קדמון' מלפני הצמצום, וזו האלקות שבו.

יש הרבה אפשרויות לסדר את המושגים, וכעת אנחנו רוצים, לפי דרכנו בספר הזה, לסדר את המדרגות על פי ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. כאן נסביר שאלקות היא כנגד אמא עילאה, מקום ה'המתקה', כאשר יסוד אבא הוא המתלבש בו וממתיק את הדינים שבו. להתלבשות הזו קוראים "גלוי עתיקא באמא"[8] – גלוי הענג האלקי ביסוד אמא דרך יסוד אבא. נשמות יהיו כנגד אות ו שבשם, כמו שכתוב בלקוטי תורה[9], ש-ז קני המנורה הם שרשי הנשמות. מקור לידת הנשמות הוא מיסוד אמא, אבל כח המוליד הוא הדעת והדעת חודרת להיות פנימיות ונשמת ז"א.

איך אני יודע שז"א הוא מקור הנשמות? כי הנשמות הם כדמות ודוגמת אדם העליון, ואדם העליון היושב על הכסא הוא ז"א דאצילות. זו אות ו שבשם, עליה כתוב בספרי הקבלה שצורתה הזקופה היא כציור קומת האדם ההולך זקוף – "ואולך אתכם קוממיות"[10]. זה נקרא 'אדם ישר' – "והאלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"[11]. ה תתאה שבשם היא כנגד העולמות.

למה חשוב להסביר כך את הסדר? כי כעת נשארה האות י שבשם פנויה וצריך להבין כנגד מה היא ואל מה היא רומזת. זה הנושא שלנו. כעת נתחיל לקרוא בפנים:

"עוֹלָמוֹת", הוּא בַּמַּלְכוּת, ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים",

מלכות 'הולכת' יחד עם עולם. עולם הן אותיות עם לו, לפי שעיקר מציאות המלכות היא מציאות העם – "אין מלך בלא עם"[12]. עם הוא מלשון עוממות[13] – דבר נפרד העומד לעצמו – כפי שעולם הוא מלשון העלם של הבורא מן הנברא כדי שתהיה לו מציאות נפרדת.

המלכות היא האשה, המלכה-מטרוניתא של שיר השירים, וכתוב שיש לה "ששים מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר"[14] ובספר הזהר כתוב על הפסוק הזה "אל תקרי עֲלָמות אלא עוֹלמות"[15].

וְכֵן הַכְנָעָה אֲמִתִּית הִיא בְּחִינַת קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם.

פנימיות המלכות היא שפלות, ושפלות בעבודת ה' מתבטאת בקבלת עול מלכות שמים, בהכנעה.

קבלת עול בלמוד התורה

קודם אמרנו, שמי ששייך רק בממד העולמות לא יכול להבדיל בעצמו ולפסוק את ההלכה. מהי ההכנעה בכך? כמו שאדם שואל שאלת רב כאשר הוא אינו יכול להסתמך על דעת עצמו. לכן כתוב בהקדמת תקוני זהר[16] שהנשמות שכנגד התפארת נקראות 'מארי תורה', בעלי הבית על התורה. אלו בעלי הוראה בין הטמא ובין הטהור. לעומתם, מי שנשמתו היא מצד המלכות צריך להיכנע ולהתבונן בבריאה 'יש מאין', ולגבי תורה ומצות העבודה שלו היא קבלת עול מלכות שמים. הוא מקבל את הכל ולא סומך על עצמו.

בחסידות כתוב הרבה על העוצמה הרבה שיש בעבודה של קבלת עול מלכות שמים. אין לך עבודה גדולה מזו שיש בה גלוי העוצמה של העצמות, עם כל זה שבעבודה זו האדם אינו בעל הוראה. זאת על דרך דברי הבעש"ט[17], האומר שיש גלוי של מסירות נפש אצל יהודים פשוטים יותר מאשר אצל תלמידי חכמים. לעניננו, יש יותר קבלת עול מלכות שמים של עבד פשוט אצל יהודים פשוטים מאשר אצל תלמיד חכם מורה הוראה. מורה הוראה הוא הרי כבר 'בר סמכא', שאנשים סומכים עליו והוא סומך על עצמו במדה מסוימת.

לכן אצל ר' הלל כתוב הרבה פעמים[18], שאם יש מחלוקת בין בעלי ההוראה נקבעת ההלכה על פי מי שמשפיל את עצמו יותר. כמו שההלכה נקבעה כבית הלל, שהיו "ענוי טפי"[19] ולא בגלל שהיו עם נטיה כלפי חסד, וזאת למרות שבית שמאי היו "חריפים טפי"[20]. כך גם נקבעה ההלכה ב'בית יוסף' למרות שבדורו חי המהרש"ל, שהיה חריף יותר. מי שזוכה שתפסק ההלכה כמותו – זה גם כן מצד המלכות, מצד השפלות וקבלת העול. כל זה אמור לגבי היחס הפנימי בין בעלי ההוראה [שהוא כיחס יחוד זו"ן שבתוך ז"א עצמו], אבל הוראת ההלכה בכללותה שייכת אל ממד הנשמות, אל האות ו שבשם. כלומר, אם אחד יהיה חריף מאד ללא קבלת העול הבאה מתוך שפלות יתכן ויהיה 'בעל בית' על התורה, אבל ההלכה לא תקבע כמותו.

כל זה רק בא להסביר, שמצד המלכות יש קבלת עול מלכות שמים גם ביחס לתורה, אבל זו עדיין אינה הוראה.

עבודת בן ועבודת עבד

"נְשָׁמוֹת" הוּא בְּזָ"א,

כמאמר ספר הזהר, שהרבי הקודם מביא[21] במאמר 'לכה דודי' שאומרים לפני חתונה: "כל נשמתא ונשמתא הות קיימא בדיוקנא קמיה מלכא עילאה"[22] – כל נשמה ונשמה היתה עומדת לפני ז"א דאצילות, לפני שירדה אל תוך הגוף.

"יִשְׂרָאֵל", ו שֶׁבַּשֵּׁם,

כאן זו כבר בחינת 'בן' שמעל לבחינת 'עבד'. אמנם, להיות רק בן ללא בחינת עבד זהו חיסרון, אבל עיקר המעלה היא בבחינת 'בן שנעשה עבד'[23]. המעלה של הבן היא בכך שהוא יכול לחוש את פנימיות דברי אביו וכוונתו גם אם לא שמע אותם בפרוש ממנו, בעוד עבד עושה רק מה שאומרים לו, רק מה ששמע בפה. מאידך, לאחר שנאמרה פקודה מתעצם ומתיחד העבד עם בצועה בקבלת עול יותר מאשר הבן.

בכל אחד יש מעלה לגבי השני, גם לגבי פסיקת הלכה. למה החכם יכול להורות? אם הוא נשמה גדולה, כמו שמסופר על רבי שמעון בר יוחאי[24], הוא מורה על פי מה שהוא מרגיש. הוא לא מורה מתוך מה שכתוב בשולחן ערוך, אלא הוא צריך להבין דבר מתוך דבר, מתוך שקול הדעת. להורות מתוך הספר זה לא 'קונץ', זה יכול גם המחשב. עיקר ההוראה היא במה שלא כתוב, ובשביל זה צריך להיות בבחינת בן. לעומת זאת, להתעצם עם מה שכבר כן כתוב ולהתמסר לכך בכל-מכל-כל – זו עבודה של עבד. בכך הוא עולה על הבן. לכן צריך לאחוז גם מזה וגם מזה.

שֶׁשָּׁם מְקוֹם הַ"הַבְדָּלָה" בֵּין טָהוֹר לְטַמֵּא, בֵּין מֻתָּר לָאָסוּר וְכוּ'.

כל ההבדלות שיש בתורה כלולות ב-ו קצוות. ו קצוות הן ו התמורות, "זה לעומת זה": טמא לעומת טהור, אסור לעומת מותר, כשר לעומת פסול, חייב לעומת זכאי, וכן הלאה[25].

מי שוקל ביניהן? שרש כל התמורות הוא בדעת ולכן כתוב שאצל גוים, להבדיל, אין דעת – "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[26]. שקול הדעת הוא המבדיל בין התמורות שבו"ק, אבל מקום הברור שבין התמורות הוא בז"א.

מה זו אלקות? זה באמא. זה כבר לא ברורים. זו בחינת שבת:

"אֱלֹהוּת" הוּא בְּאִמָּא, ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם, שֶּׁשָּׁם שֹׁרֶשׁ הַדִּינִים ("מִינַּהּ דִּינִין מִתְעָרִין"), וְנִמְתָּקִים כֻּלָּם בְּשָׁרְשָׁם כַּנַּ"ל (מְקוֹם הַ"הַמְתָּקָה" הוּא בִּיְסוֹד אִמָּא).

מה נקרא "נמתק בשרשו"? זה "כולו הטוב והמטיב" שהזכרנו קודם. מה זה? אם אותו הדבר היה יורד ומתגלה הוא היה נראה לי דבר רע, אבל אם אפשר לראות אותו במקור הוא הופך לטוב. טוב מאד. שוב, אם הוא היה נפרד מן המקור הוא היה נראה כרע אבל כאשר הוא מחובר אליו הוא נראה טוב. זה נקרא המתקה – החזרת הדינים לשרשם, ליסוד אמא.

זו היתה ההקבלה בין המערכת שלנו – עולמות, נשמות, אלהות – לבין שלושת אותיות שם הוי' ב"ה.



[1] נוסח ברכת יוצר לתפלת שחרית.

[2] תניא פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[3] משלי כד, ד.

[4] שערי קדושה לר' חיים ויטאל ח"ג שער ב.

[5] בפרשת נח ד"ה "תחתים שנים ושלישים תעשיה" ובעוד מקומות.

[6] זח"ג קנט, א.

[7] ראה שער 'ארבעה עולמות' פרק ג.

[8] זח"ג קעח, א ועוד; פרי עץ חיים שער הק"ש פט"ו.

[9] בהעלותך כט, ג ועוד.

[10] ויקרא כו, יג.

[11] קהלת ז, כט; ראה בהרחבה בשער א פרק טו.

[12] רבינו בחיי לבראשית לח, ל; כד הקמח ערך ר"ה ה; ספר החיים פ' הגאולה פ"ב; עמק המלך שער שעשועי המלך פ"א; תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז.

[13] תניא שם.

[14] שיר השירים ו, ח.

[15] הקדמת תקו"ז (יד, א); זח"א קנט, א; ח"ב קעא, ב; שם רכז, ב.

[16] א, ב.

[17] הוספות לכתר שם טוב אותיות קנה-קסב.

[18] ראה פלח הרמון בראשית יט, ב; ראה פרק כב (בבאור מדרגת הרצון).

[19] עירובין יג, ב.

[20] תוס' ד"ה "כאן" לעירובין ו, ב (ע"פ יבמות יד, א).

[21] סה"מ קונטרסים ח"א עמ' כ, א.

[22] הובא בכ"מ בדא"ח בשם הזהר. וראה זח"א צ, סע"ב; שם רכז, ב; רלג, ב; ח"ב צו, ב; ח"ג קד, ב.

[23] המשך תרס"ו עמ' שפ ובכ"ד.

[24] ???

[25] ראה שער א פרק יד.

[26] עץ חיים שער מב, פ"ב; ע"פ זח"ב קג, ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com