חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק א הדפסה דוא

פרק א

בעבודה הפנימית ("תכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה") שלש מדרגות הנ"ל: "עולמות, נשמות, אלוהות" נקראו בלשון מורנו הבעש"ט זי"ע בשם "הכנעה, הבדלה, המתקה". "הכנעה" היא מצד בחינת "עולמות"

[התקון של ממד ה'עולמות' בנפש הוא על ידי עבודת ההכנעה. מה הם העולמות בנפש?] מלשון "העלם" והסתר האלוקות שבהם.

זו מציאות של "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", שיש הסתר והעלם אלוקות. ברגע שאדם נמצא בהעלם, בקטנות מוחין, הוא במדרגת העולמות. ברגע שהוא חושב על עצמו, שיש לו בעיות ודאגות גשמיות, זה הסימן המובהק שהוא נמצא בממד העולמות. אתה חלק מן העולם, מצב של העלם והסתר אלוקות, שכן "עז וחדוה במקומו" ומי שהוא קרוב לה' אין לו דאגה. זה הנושא שכתוב בתניא, בפרק כו.

"איזהו חכם? המכיר את מקומו", שבהתאם להכרת המקום והמצב שאתה נמצא בו ישנה עבודה מתאימה "באשר הוא שם". זה היפי והמיוחד שבחסידות, שבכל מקום שאתה נמצא יש לך עבודה בהיותך שם. אמנם אתה צריך ללכת הלאה – "ילכו מחיל אל חיל" – אבל אתה לא צריך 'לפספס' את העבודה בהיותך במצב הנוכחי. גם בקטנות יש עבודה שלמה, ואם אתה עובד את העבודה שלך בהתאם למצב שלך אז תגיע גם בפנימיות למדרגה נוספת. אם תרצה רק לעבור הלאה לא תגיע בפנימיות לשום דבר. זה יסוד החסידות.

 

"מה' מצעדי גבר כוננו", אז למה היהודי הגיע למקום הזה? למדנו בשער הקודם (אור אין סוף) שכל מצב בנפש הוא מקום וכמו שאפשר בעולם לטייל ממקום למקום כך גם בנפש. אז למה הגעת לאותו המקום? כי יש לך משהו לתקן שם, איזה כמה ניצוצות. ה' מביא אותך לאותו המקום של העלם אלוקות כדי לתקן. איך מתקנים את העולם? על ידי הכנעה. עיקר תקון העולמות היא הכנעה:

כאשר האדם נמצא בבחינת "עולמות", הרגשת ישות ופרוד מאלהים חיים ומלך עולם,

שאתה מרגיש את עצמך כדבר נפרד מאלוקות. אם אתה מרגיש כך אז אתה כמו כל דבר בעולם: כמו שולחן, כמו כל חפץ גשמי. אתה חלק מן העולם, לא נשמה נפרדת ממנו. מה התקון לזה?

אזי תקונו הוא על ידי הכנעה אמיתית,

הבעיה שלך היא הישות, אז צריך לבטש את זה, להכניע את זה. בתניא זה נקרא בטוש – נוטריקון בטול היש:

הנקרא "בטול היש",

על מה חושבים? יש מה שכתוב בתניא (פרק כט) בפרטיות, סדרה של דברים שגורמים לאדם לבטל את הישות, שזה מה שאומרים חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" (יש כאן שער על זה בספר – מלחמת היצר). זו העבודה של השפלת הישות, אבל בדרך כלל, ביחס לאלוקות, צריך התבוננות שתביא אותך לידי בטול היש. בחסידות כתוב שעיקר ההתבוננות באלוקות – לא ביחס להורדת הגאוה שלך – על מנת להכניע את הישות היא הבריאה יש מאין.

מתי האדם מרגיש את עצמו יש? כאשר הוא לא מרגיש שהוא מתחדש בכל רגע יש מאין. ברגע שהוא מרגיש את הבריאה התמידית יש מאין אין ליש קיום בפני עצמו, הוא תלוי על האין האלוקי וממילא הוא שום דבר. הוא מתחיל להתעדן ['אויס עדל'ן זיך']. הוא מרגיש תלוי ב'עדן העליון'. בתניא כתוב שהעדן הוא האין, וכמה שהוא מרגיש את האין שמהווה את היש שלו הוא מתחיל להתעדן. פחות 'גראב', פחות גס. את זה פועלת ההתבוננות בהתהוות יש מאין:

מתוך התבוננות בהתהוות התמידית יש מאין עד שבאמת אין היש מציאות לעצמו כלל ח"ו בלעדי כח האין האלהי ופועלו ומוציאו מאין ליש תמיד.

זה נקרא הכנעה, הכנעת היש. עיקר ההכנעה היא להכניע את הדמיון, את כח המדמה. מה נדמה לך? שאתה נמצא. זה עיקר הדמיון. להכניע את הדמיון הזה זה להתבונן בזה שאתה כלום, אתה תלוי ועומד על האין האלוקי שמהווה אותך כל רגע. דמיון זה מצב תמידי, זו לא מחשבה עיונית, זה שאתה הולך ברחוב וחושב שאתה נמצא. זו לא מחשבה במודעות. 'נדמה לי' זו תודעה תמידית, ועיקר הדמיון של האדם במשך 24 שעות זה שהוא נמצא. זה ישות. הוא לא צריך לחשוב על זה.

את זה מתקנים על ידי ההתבוננות בבריאה יש מאין, שמה שאתה הולך ברחוב וחושב שאתה קיים, שאתה נושם, מרים את היד, תדע לך שזה לא אתה. אתה לא יכול להתקיים ללא האין האלוקי שמהווה אותך בכל רגע. זו התבוננות של הכנעה – הכנעת הדמיון של הישות הנפרדת.

זה תקון העולמות. לתקן דבר זה לגלות לו את האמת של עצמו. אם אתה מחנך, אז לתקן את המחונך זה קודם כל לגלות לו מיהו. כשהיו באים אל האריז"ל והיו מבקשים תקון היה קודם כל אומר במה חטא ואז היה נותן לו תקון על זה. היה אומר לו קודם כל מה המצב, מה 'הולך' אתך. גם אצל הבעש"ט זה היה כך, אלא שבדורות האחרונים הצדיקים יותר ויותר מלבישים את זה בתוך הוראות – כלליות או פרטיות – שכן היום לא כל כך נחוץ לדעת מה הגלגול הקודם וכו'. בכל אופן, העיקרון הוא שמגלים לך משהו שלא ידעת אודות עצמך. עיקר העיוות בחיים הוא מכך שהאדם לא מכיר אצלו ואם רוצים לתקן את העולמות אז צריך לגלות לעולם מה הוא, שאתה דבר שמתחדש בכל רגע יש מאין. ברגע שגילית לו את הסוד שלו הוא נעשה עולם מתוקן, וללא זה הוא מעוות ויורד מדחי אל דחי.

אז אדם נמצא גם במצב של עולמות, של תודעה של מציאות נפרדת, ולתן אותו זה לגלות לו מי הוא, ש"מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים". זה תקון העולמות על ידי עבודת ההכנעה בנפש.

 

מהי ההבדלה?

"הבדלה" היא מצד גלוי הנשמה האלהית, "חלק אלוה ממעל",

הבדלה זה גלוי של קדושה. בעולמות אין גלוי של קדושה, רק צריך להכניע את העולם על ידי גלוי האמת והסוד שלו, שה' מהווה אותו בכל רגע, אבל בהבדלה יש כבר גלוי קדושה, קדושת הנשמה:

שלה ניתן הכח להבדיל בין קדש לחול,

לעולמות יש רק עבודה פסיבית, של הכרת עצמו באמת, אבל אין בהם עבודה של ברור לגבי העולם. לעולם אין כח לברר משהו בתוך עצמו רק להכיר את עצמו. ממילא מובן, שכל המחשבות שיש בעולם – בכל הכתות והדתות למיניהן – לגבי הכרת עצמך ומודעות זה רק ביחס לתקון העולמות. זו שאיפה, אם זה אמיתי, לתקן את ממד העולם אבל אין כאן שום פעולת הבדלה על ה'חוץ', על מה שמחוץ לך. זה יכול לבוא רק לאחר שהנשמה האלקית שבישראל מתגלה, שרק בכוחה לברר ולהבדיל בתוך מציאות העולמות בין קדש לחול:

בין אור לחשך וכו', לדחות את הרע ולקרב את הטוב, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת".

הבדלה היא עבודה של "שמאל דוחה וימין מקרבת". מתי אני יכול להשתמש בכח הזה? מתי אפשר לאחוז בשני כוחות הפכיים בעת ובעונה אחת? בשביל זה אני צריך להיות יותר ממלאך. מלאך טוב [וברמב"ם בהלכות יסודי התורה יש רק מלאכים טובים] זה תקון העולמות. מלאך זו מודעות אמיתית בתוך מערכת העולמות. כל מלאך למינו, בפני עצמו, יודע מי הוא ומי ברא אותו, לכן בקבלה ובחסידות מלאכים שייכים לעולמות, לא לנשמות. על מלאך כתוב שאינו יכול לעשות שני שליחויות כאחד. או שהוא חסד או שהוא דין. כלומר, הוא אף פעם לא יכול לנקוט בכלל של חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת. איפה רואים את זה? בגמרא [מסכת חגיגה] מסופר על המלאך מט"ט שלא היה ידע לקום בפני אלישע, ולא ידע איך להשתמש במידה אחרת. הוא יודע תמיד שהוא צריך "לכתוב זכויותיהם של ישראל" והוא לא יודע – את מה שהרבי מאיז'ביץ' תמיד אומר – ש"אין כלל שאין לו יוצאים מן הכלל". כלומר, שיש התכללות בין המדות ההפכיות. המלאך תופס שיש "גדוד של מיכאל" ו"גדוד של גבריאל" אבל ללא התכללות.

לגבי מה אומרים חז"ל את הכלל של "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"? לגבי אשה, תנוק ויצר. כתוב בכתבי האריז"ל שיצר – גם יצר טוב וגם יצר הרע – זה מלאך. כלומר, זו מעלה של נשמה על המלאך, עד כדי שאומרים לנשמה איך צריך להתיחס למלאך. גם תנור או אשה הם עדין בגדר מלאך. האשה היא רק ה גבורות, שזו מדה אחת, ותנוק הוא רק בקטנות [לכן מט"ט – חנוך – הוא נער].

לכן תנוק ואשה פסולים לעדות. למה? כתוב בכתבי האריז"ל שזה בגלל שאין להם שתי עיניים, אלא רק עין אחת. אשה רואה את המציאות מנקודת מבט אחת בלבד. על פי הפשט, כל מקום שנאמר בתורה עד הכוונה לשניים, אבל בפנימיות ראוי לעדות הוא זה שבעצמו הוא שנים. בשביל להיות עד על מציאות אתה צריך לכלול שתי עיניים, להסתכל על המציאות משתי בחינות ביחד. אכן, בדיני נפשות ההלכה היא שהעדים צריכים לראות את המעשה משני מקומות שונים. עם שתי עיניים אפשר לברר. יש סוגיה באחרונים מהי הגדרת עדות. אחת מן הסברות ב'לומדות' היא  שעדות היא ברור, שהעדות מבררת את האמת, את המציאות. בשביל זה צריך להתיחס אל המציאות משתי בחינות ביחד, ואת זה מסוגת לעשות רק נשמה.

בתוך הנשמות, האשה והתנוק הם בבחינת מלאכים. המלאך – גם המתוקן ביותר – לא מסוגל לעשות שני דברים ביחד, ביחס כפול של "שמאל דוחה וימין מקרבת". למשל, אשה משפיעה כמו אמא שמחנכת ילדים היא ודאי פועלת באופן של "שמאל דוחה וימין מקרבת" לגבי הילדים. לפעמים אשה היא מקבלת ולפעמים היא משפיעה, וביחס לבנים היא נקראת זכר. מה שצריך להתנהג עם התנוק ביחס הזה הוא ודאי שייך גם אליה [האבא בדרך כלל לא מטפל בו].

מתי אתה מסוגל לעבודה הזו? כאשר כבר עברת את עבודת ההכנעה והתגלתה אצלך קדושת הנשמה האלקית. כל עוד שלא הגיע האדם לזה, שהוא רק בממד של עולמות, הוא לא יכול לפעול באופן של "שמאל דוחה וימין מקרבת" אלא הוא צריך רק לקרב. הוא לא יכול 'לשחק' עם מישהו אחר, עם האשה, הוא בסך הכל עולם [בחינת גולם] בעצמו. מי שמכניע את עצמו יכול רק לקרב את כולם, כי הכנעה – לפי דברי הבעש"ט בצואת הריב"ש – זה להרגיש כל הזמן שאתה פחות מזבוב נמלה ויתוש, "יתוש קדמך", אז מי אתה שתקרב?

זו עבודה של חסידות, רק לקרב. זה היסוד של החסידות. מה זה חסידות? לעשות לפנים משורת הדין, חסד, ואם אתה מקיים שלב ההכנעה כראוי אז כולך חסד. אסור לך לדחות ועל זה כתוב "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". כעת אפשר להבין על פי פשט מדוע הרמב"ם מביא את המאמר הזה בעוד לא נמצא לו מקור בגמרא ובמדרשים, ועוד יותר, שהוא פוסק לגבי הגאוה "לא מיניה ולא מקצתיה" בעוד בגמרא יש גם דעה אחרת המתירה "שמינית שבשמינית" [ובחסידות מביאים אותה ומסבירים אותה בעבודת ה']. מה הסיבה? הסיבה היא שבתקון הנפש הרמב"ם עדיין במדרגת תקון העולמות של הנפש. אז באמת "לא מיניה ולא מקצתיה" ו"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". במדרגת נשמות או אלוקות זה כבר סיפור אחר. אז יכולה להיות גם עם "שמינית שבשמינית".

 

שאלה: הרמב"ם בעצמו במדרגת העולמות או רק מלמד אותנו עליה?

תשובה: הוא מלמד את מה שבעיקר שייך לנו. בזמן חז"ל מה שהיה שייך הוא בעיקר מדרגת הנשמות, לכתחילה. בזמן הראשונים העולם היה נראה, פחות או יותר, כמו עכשיו. בזמן חז"ל לא היית מכיר את הרחוב בכלל. היה במדרגת היצירה, אבל בזמן הרמב"ם די דומה אלינו [אמנם הרבה יותר גרוע אבל בכללות דומה] ולכן הוא פוסק את ההלכה בהתאם אלינו. לכן מאמר חז"ל "כל הכועס..." לא נמצא בגמרא, שכן הגמרא היא במדרגה אחת מעל לזה, אבל מי שנמצא במדרגת 'עולמות', שהוא 'גראב' וגס, ויכעס כעס הכי קטן – זו עבודה זרה ממש. אבל אם הוא במדרגת משה רבינו אז זה כבר משהו אחר לגמרי [מי שבאמת בסדר הוא לא מתפעל מן הזולת. לא איכפת לו. הוא 'אוֹן התפעלות'. הוא כמו הלל הזקן שלא הצליחו להרגיז אותו].

 

שאלה: "שמאל דוחה וימין מקרבת" זה בבת אחת או זה אחר זה?

תשובה: מצד הפועל זה צריך להיות ביחד אבל לגבי המקבל זה צריך להיות מורגש אצלו בזה אחר זה, שקודם אתה דוחה ואחר כך אתה מקרב. כך זה מתקבל. אצלך, המשפיע הראוי, אתה כולל את שניהם ביחד. את זה אפשר לעשות רק אם אתה מובדל. זה נקרא הבדלה, שבאה מצד גלוי קדושת הנפש האלוקית. אתה מובדל, ואז אתה כולל שתי מדות יחד ואז עליך נאמר "שמאל דוחה וימין מקרבת" לגבי הזולת.

 

אגב, נסביר למה היום בטלו דיני נפשות, שזו עיקר העדות. מצד אחד אין שופטים, אין דיינים סמוכים, ומצד שני אין עדים. לפי הסברנו, בשביל להיות עד צריך שיהיו שתי עיניים. על פי השגחה אין היום משפט עברי כי יש חסרון בעדים. למשל, פעם היה פשוט שאיש מעיד ואשה לא מעידה, אבל היום זה לא פשוט בכלל. אשה תשאל מדוע אינה כשרה לעדות, האם היא פחות נאמנת מאיש?

בבחינת "סובב", להעיד על משהו ולא במשהו, מקבלים עדות אשה. כך נפסק בשו"ע. אשה יכולה לומר והשופט שומע ורושם לפניו. דבריה יכולים להשפיע בשקול הדעת שלו בפסק הדין. אם יש שני עדים כשרים שמעידים ואשה באה ואומרת שהכל שקר אחד גדול אי אפשר לקבל את העדות שלה על פי הדין. מה עושה השופט אם דעתו נוטה להאמין לה, אם הוא 'מריח' שיש כאן דין מרומה? הוא לא יכול לפסוק כמוה נגד שני העדים, אבל הוא יכול לסלק את עצמו מן הדין. בדיני ממונות הוא יכול לומר להם 'לכו הביתה' (בדיני נפשות זה יותר קשה). אז לגבי חוש הריח הזה אשה ודאי יכולה להעיד. זה נקרא עדות במדרגה של 'סובב', בעוד שבעדות שבמדרגה פנימית היא אינה יכולה להעיד.

זה בכלל ההבדל בין האיש והאשה. אשה משפיעה בדרך של "סובב". כל מי שנמצא כאן זה רק בגלל שאשתו שלחה אותו לכאן... זו האמת. היא המשפיעה בדרך מקיף וזה נקרא "אשת חיל עטרת בעלה". היא אינה מתלבשת בתוך המציאות לברר אותה. יש נשים חרדיות שיושבות שעות לברור אורז, שזו עבודה קשה מאד ששום גבר לא היה מסוגל לעשות, אבל מאידך כתוב בפרוש בשו"ע ש"נשים עצלניות" ואיש היה עושה את זה יותר טוב. אם היה מתמסר לזה היה עושה זאת יותר טוב, רק שאין לו את הסבלנות לכך, בעוד שלה יש – ברוך ה' – את הסבלנות הזו. זה חוש, בדרך השראה. כמו שכתוב שהיא מריחה את מי שנכנס הביתה אם צריך לקרב או לדחות אותו. אבל לגבי מלחמה והתאבקות – עבודת ברורים של התלבשות פנימית ולא של השראה – על זה כתוב "איש דרכו לכבוש ואשה אין דרכה לכבוש".

 

נחזור לענין. דוקא כאשר מגיעים למדרגה של נשמות יש את העבודה של "שמאל דוחה וימין מקרבת" בעוד שבשלב ההכנעה, כאשר העבודה היא של "בטול היש", אפשר רק לקרב את כולם. כשיש כבר עבודה של הבדלה אפשר להתחיל לברר בברור מחושב, ברור פנימי, את מי לקרב ואת מי לא. זה ברור בהתלבשות פנימית, שהמברר מתלבש בתוך המתברר, מתאבק ונלחם כדי לברר אותו. זה אפשרי כאשר הנפש האלוקית מתגלה. כאשר הוא כבר במצב של הבדלה הוא כבר יכול להבדיל.

על מי כתוב הבדלה בתורה? על הדיינים והכהנים – "להבדיל בין הטהור ובין הטמא". הבדלה היא כמו הוראה. מי זה הדין? אחד שהנפש האלוקית גלויה אצלו עד כדי שהוא בבחינת "עיני העדה".

 

עד כאן  זה הבדלה, שמצד גלוי הנשמה האלקית. מה השלב השלישי?

"המתקה" היא מצד השראת האלוהות באמת, אור הוי' כי טוב, ו"מתוק האור" [שאור ה' מתגלה, שהכל טוב מאד] להמתיק את כל הדינים בשרשם העליון אשר שם כלו "הטוב והמיטיב".

עיקר ההמתקה – ויש על זה כמה תורות בלקוטי מוהר"ן – זה להרגיש את העולם הבא, גם כאן והיום. שוב, עבודת ההכנעה היתה להתבונן בהתהוות יש מאין, עיקר ההבדלה היתה גלוי היכולת לברר טוב מרע, להשתמש בשתי ידיים [בהמשך נראה שזו עבודה ומדרגה שקשורה עם פרצוף ז"א, פרצוף המדות, בעוד עבודת ההכנעה שייכת בעיקר לספירת המלכות. עיקר עבודת הברור היא הדעת, הכוללת חסדים וגבורות, והיא ניתנה בעיקר לאיש]. מהי ההמתקה? עיקר ההמתקה היא הרגשת עולם הבא.

אמרנו, שבהכנעה – כשאדם מודאג ממשהו וזה סימן שהוא במדרגת 'עולמות',הוא 'גראב' שצריך להתעדן, ואיך הוא מתעדן? – צריך להתבונן ב"עדן", באין האלקי המהווה את היש. כתוב בתניא (אגרת הקדש יא) ש"עדן" הוא האין האלוקי שמהווה את היש, וכאשר אדם מתבונן בכך הוא בסופו של דבר מגיע לראות איך שבאמת הכל רק טוב. זה נקרא שכולו "הטוב והמיטיב", גם מה שהיה נראה קודם כהיפך הטוב. זה עולם הבא – "עולמך תראה בחייך" – וזו המתקה.

בהמשך נסביר, ששרש העבודה הזו הוא ביסוד אמא [בעוד שהבדלה היא בז"א והכנעה במלכות] ושם כתוב שזו בחינת עולם הבא ומקום המתקת הדינים. זה נקרא עולם שהולך ובא, כל הזמן.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com