חיפוש בתוכן האתר

עולמות נשמות אלהות_פרק א הדפסה דוא

פרק א

הכנעה, הבדלה, המתקה


עד כאן היה הקטע מהבעש"ט, אותו אנחנו רוצים לפרש בשער הזה. כעת נתחיל ללמוד את פרק א.

בָּעֲבוֹדָה הַפְּנִימִית ("תִּכְלוֹל נִשְׁמָתְךָ עִמָּהֶם בְּכָל בְּחִינָה וּבְחִינָה") שְׁלָשׁ מַדְרֵגוֹת הַנַּ"ל: "עוֹלָמוֹת, נְשָׁמוֹת, אֱלֹהוּת" נִקְרְאוּ בִּלְשׁוֹן מוֹרֵנוּ הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע בְּשֵׁם "הַכְנָעָה, הַבְדָּלָה, הַמְתָּקָה". "הַכְנָעָה" הִיא מִצַּד בְּחִינַת "עוֹלָמוֹת" [התקון של ממד ה'עולמות' בנפש הוא על ידי עבודת ההכנעה. מה הם העולמות בנפש?] מִלְּשׁוֹן "הֶעְלֵם" וְהֶסְתֵּר הָאֱלֹקוּת שֶׁבָּהֶם.

זו מציאות של "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[1], בו יש הסתר והעלם אלקות. ברגע שאדם נמצא בהעלם, בקטנות מוחין, הוא במדרגת העולמות. ברגע שהוא חושב על עצמו, שיש לו בעיות ודאגות גשמיות, זה הסימן המובהק לכך שהוא מצוי כעת בממד העולמות. אתה חלק מן העולם, מצב של העלם והסתר אלקות, שכן באמת "עז וחדוה במקומו"[2] ומי שקרוב לה' אין לו כל דאגה. זהו הנושא של פרק כו בספר התניא.

"איזהו חכם? המכיר את מקומו"[3]. בהתאם להכרת המקום והמצב בו אתה נמצא ישנה עבודה מתאימה "באשר הוא שם"[4]. זה היפי והמיוחד שיש בחסידות, שבכל מקום שאתה נמצא יש לך עבודה בהיותך שם. אמנם אתה צריך ללכת הלאה – "ילכו מחיל אל חיל"[5] – אבל אתה לא צריך 'לפספס' את העבודה בהיותך במצב הנוכחי. גם בקטנות יש עבודה שלמה, ואם אתה עובד את העבודה שלך בהתאם למצב שלך אתה תגיע גם למדרגה נוספת באופן פנימי. לעומת זאת, אם תרצה רק לעבור הלאה לא תגיע בפנימיות לשום דבר. זה יסוד החסידות.

הכנעה – תקון ה'עולמות' שבאדם

"מה' מצעדי גבר כוננו"[6], ואם כן למה היהודי בכלל הגיע למקום הזה? למדנו בשער הקודם בספר[7] שכל מצב בנפש הוא מקום, וכמו שאפשר בעולם לטייל ממקום למקום כך גם בנפש. אם כן, למה הגעת לאותו המקום? כי יש לך משהו לתקן שם, יש שם כמה ניצוצות. ה' מביא אותך לאותו המקום של העלם אלקות כדי לתקן. איך מתקנים את העולם? על ידי הכנעה. עיקר תקון העולמות בעבודת ה' הוא הכנעה:

כַּאֲשֶׁר הָאָדָם נִמְצָא בִּבְחִינַת "עוֹלָמוֹת", הַרְגָּשַׁת יֵשׁוּת וּפֵרוּד מֵאֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם,

אתה מרגיש את עצמך כדבר נפרד מאלקות. אם אתה מרגיש כך אתה כמו כל דבר בעולם: כמו שולחן, כמו כל חפץ גשמי. אתה חלק מן העולם, אינך נשמה נפרדת ממנו. מה התקון לכך?

אֲזַי תִּקּוּנוֹ הוּא עַל יְדֵי הַכְנָעָה אֲמִתִּית, [הבעיה שלך היא הישות, אז צריך לבטש אותה, להכניע אותה. בספר התניא[8] נקראת העבודה הזאת בִּטּוּשׁ – נוטריקון בטול היש] הַנִּקְרָא "בִּטּוּל הַיֵּשׁ",

על מה חושבים בעבודה זו? שם בספר התניא מובאת בפרטיות סדרה של דברים הגורמים לאדם לבטל את הישות, וזו כוונת דברי חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"[9] (בהמשך הספר יש על כך שער מיוחד – מלחמת היצר). זו העבודה של השפלת הישות, אבל בכללות, ביחס לאלקות, צריך התבוננות שתביא אותך לידי בטול היש. בחסידות כתוב שעיקר ההתבוננות באלקות – לא ביחס להורדת הגאוה שלך – המסוגלת להכניע את הישות היא ההתבוננות בבריאה יש מאין.

הכנעת ה'יש' אל ה'אין'

מתי האדם מרגיש את עצמו 'יש'? כאשר הוא לא מרגיש שהוא מתחדש בכל רגע 'יש מאין'. ברגע שהוא מרגיש את הבריאה התמידית 'יש מאין' אין ל'יש' שלו קיום בפני עצמו, הוא תלוי על האין האלוקי וממילא הוא שום דבר. הוא מתחיל להתעדן ['אוֹיְס אֵעדֶלְ'ן זִיךְ']. הוא מרגיש תלוי ב'עדן העליון'. בספר התניא כתוב[10] שהעדן הוא ה'אין', וככל שהיהודי מרגיש את האין שמהווה את היש שלו הוא מתחיל להתעדן. הוא נעשה פחות 'גְּרָאבּ', פחות גס. את זה פועלת ההתבוננות בהתהוות 'יש מאין':

מִתּוֹךְ הִתְבּוֹנְנוּת בָּהִתְהַווּת הַתְּמִידִית יֵשׁ מֵאַיִן עַד שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין הַיֵּשׁ מְצִיאוּת לְעַצְמוֹ כְּלָל ח"ו בִּלְעֲדֵי כֹּחַ הָאַיִן הָאֱלֹהִי וּפוֹעֲלוֹ וּמוֹצִיאוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד.

זה נקרא הכנעה, הכנעת ה'יש'. עיקר ההכנעה היא להכניע את הדמיון, את כח המדמה. מה נדמה לך? שאתה נמצא. זהו עיקר הדמיון. להכניע את הדמיון הזה ניתן על ידי ההתבוננות בכך שאתה כלום, שאתה תלוי ועומד על האין האלוקי שמהווה אותך כל רגע. הדמיון הזה הוא מצב תמידי, זו לא מחשבה עיונית. לא שאתה הולך ברחוב וחושב שאתה נמצא. זו לא מחשבה במודעות. 'נדמה לי' זו תודעה תמידית, ועיקר הדמיון של האדם במשך 24 שעות הוא שהוא נמצא. זו ישות. הוא לא צריך לחשוב על כך.

את זה מתקנים על ידי ההתבוננות בבריאה 'יש מאין'. אתה הולך ברחוב וחושב שאתה קיים, שאתה נושם, שאתה זה שמרים את היד? דע לך שזה לא אתה. אתה לא יכול להתקיים ללא האין האלוקי שמהווה אותך בכל רגע. זו התבוננות של הכנעה – הכנעת הדמיון של הישות הנפרדת.

זהו תקון העולמות. לתקן דבר זה לגלות לו את האמת של עצמו. אם אתה מחנך, תקון המחונך הוא קודם כל לגלות לו מיהו. כאשר היו באים אל האריז"ל והיו מבקשים תקון היה קודם כל אומר לאותו אדם במה הוא חטא ואז היה נותן לו גם תקון לכך. היה אומר לו קודם כל מה המצב, מה 'הולך' אתו. גם אצל הבעש"ט זה היה כך, אלא שבדורות האחרונים הצדיקים יותר ויותר מלבישים את זה בתוך הוראות – כלליות או פרטיות. היום לא כל כך נחוץ לדעת מה הגלגול הקודם וכו'. בכל אופן, העיקרון הוא שמגלים לך משהו שלא ידעת אודות עצמך. עיקר העיוות בחיים מתחיל מכך שהאדם לא מכיר את מקומו, ואם רוצים לתקן את העולמות צריך לגלות לעולם מה הוא, שהוא דבר שמתחדש בכל רגע 'יש מאין'. ברגע שגילית לו את הסוד שלו הוא נעשה עולם מתוקן, וללא גלוי זה הוא נשאר מעוות ויורד מדחי אל דחי.

אם כן, גם אדם נמצא במצב של עולמות, בתודעה של מציאות נפרדת, ותקון אותה תודעה נעשה על ידי שמגלים לו מי הוא, ש"מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים"[11]. זהו תקון העולמות על ידי עבודת ההכנעה בנפש.

הבדלה – שמאל דוחה וימין מקרבת

מהי ההבדלה?

"הַבְדָּלָה" הִיא מִצַּד גִּלּוּי הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית, "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל",

הבדלה היא גלוי של קדושה. בעולמות אין גלוי של קדושה, ולכן צריך רק להכניע את העולם על ידי גלוי האמת והסוד שלו, שה' מהווה אותו בכל רגע, אבל בהבדלה יש כבר גלוי קדושה, קדושת הנשמה:

שֶׁלָּהּ נִתָּן הַכֹּחַ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל,

לעולמות יש רק עבודה פסיבית, של הכרת עצמם באמת, אבל אין בהם עבודה של ברור לגבי העולם. לעולמות אין כח לברר משהו מתוך עצמם אלא רק להכיר את עצמם. ממילא מובן, שכל המחשבות שיש בעולם – בכל הכתות והדתות למיניהן – לגבי הכרת עצמך ומודעות עוסקות רק ביחס לתקון העולמות. זו שאיפה, אם זו אכן שאיפה אמיתית, לתקן את ממד העולם שבך אבל אין בה שום פעולת הבדלה על ה'חוץ', על מה שמחוץ לך. עבודה כזו יכולה לבוא רק לאחר שהנשמה האלקית שבישראל מתגלה. רק בכוחה לברר ולהבדיל בתוך מציאות העולמות בין קדש לחול:

בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ וְכוּ', לִדְחוֹת אֶת הָרַע וּלְקָרֵב אֵת הַטּוֹב, בִּבְחִינַת "שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת".

הבדלה היא עבודה של "שמאל דוחה וימין מקרבת"[12]. מתי אני יכול להשתמש בכח הזה? מתי אפשר לאחוז בשני כוחות הפכיים בעת ובעונה אחת? בשביל זה אני צריך להיות יותר ממלאך.

מלאך טוב [וברמב"ם בהלכות יסודי התורה[13] יש רק מלאכים טובים] פועל בתקון העולמות. מלאך זו מודעות אמיתית בתוך מערכת העולמות. כל מלאך למינו, בפני עצמו, יודע מי הוא ומי ברא אותו, לכן בקבלה ובחסידות מלאכים שייכים לעולמות, לא לנשמות. על מלאך כתוב[14], שהוא אינו יכול לעשות שני שליחויות כאחד. או שהוא פועל על פי מדת החסד או שעל פי מדת הדין. כלומר, הוא אף פעם לא יכול לנקוט בכלל של חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". איפה רואים את זה? בגמרא מסופר[15] על המלאך מט"ט שלא ידע לקום בפני אלישע, שלא ידע איך להשתמש במידה אחרת. הוא יודע תמיד שהוא צריך לכתוב זכויותיהם של ישראל, ואינו לא יודע את הכלל – שהרבי מאיז'ביץ' תמיד נוקט בו – ש"אין כלל שאין לו יוצאים מן הכלל"[16]. כלומר, שיש התכללות בין המדות ההפכיות. המלאך תופס שיש "גדוד של מיכאל" ו"גדוד של גבריאל" אבל ללא התכללות.

לגבי מה אומרים חז"ל את הכלל של "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"? לגבי אשה, תנוק ויצר. כתוב בכתבי האריז"ל[17], שיצר – גם יצר טוב וגם יצר הרע – הוא מלאך. כלומר, זו מעלה של נשמה על המלאך, עד כדי שאומרים לנשמה איך צריך להתיחס אל מלאך. גם תנוק או אשה הם עדיין בגדר מלאך. האשה היא רק בעלת ה גבורות, שזו מדה אחת, וכך גם תנוק מצוי רק בקטנות [לכן המלאך מט"ט – חנוך – נקרא נער[18]].

מבין הנשמות, האשה והתנוק הם בבחינת מלאכים. המלאך – גם המתוקן ביותר – לא מסוגל לעשות שני דברים ביחד, ביחס כפול של "שמאל דוחה וימין מקרבת". כמובן, אשה משפיעה כמו אמא שמחנכת ילדים ודאי פועלת גם היא באופן של "שמאל דוחה וימין מקרבת" לגבי הילדים. לפעמים אשה היא מקבלת ולפעמים היא משפיעה, וביחס לבנים היא נקראת זכר. לכן, היחס שצריך לנהוג עם התנוק ודאי שייך גם אליה [האבא בדרך כלל לא מטפל בו].

זו הסיבה לכך שתנוק ואשה פסולים לעדות. למה? כתוב בכתבי האריז"ל, שהסיבה היא בגלל שאין להם שתי עיניים, אלא רק עין אחת. אשה רואה את המציאות מנקודת מבט אחת בלבד. על פי הפשט, כל מקום שנאמר בתורה עֵד הכוונה היא לשניים, אבל הכוונה בפנימיות היא שראוי לעדות הוא רק מי שבעצמו הוא כשנים. בשביל להיות עד על מציאות אתה צריך לכלול בעצמך שתי עיניים, להסתכל על המציאות משתי בחינות ביחד. אכן, בדיני נפשות ההלכה היא[19] שהעדים צריכים לראות את המעשה משני מקומות שונים. עם שתי עיניים אפשר לברר. יש סוגיה באחרונים[20] מהי הגדרת עדות. אחת מן הסברות ב'לומדות' היא שעדות היא פעולת ברור, שהעדות מבררת את האמת, מבררת את המציאות. בשביל זה צריך להתיחס אל המציאות משתי בחינות ביחד, ואת זה מסוגת לעשות רק נשמה.

יתוש קדמך

מתי אתה מסוגל לעבודה הזו? כאשר כבר עברת את עבודת ההכנעה והתגלתה אצלך קדושת הנשמה האלקית. כל עוד לא הגיע האדם לכך, כל עוד הוא מונח רק בממד של עולמות, הוא לא יכול לפעול באופן של "שמאל דוחה וימין מקרבת" אלא הוא צריך רק לקרב. הוא לא יכול 'לשחק' עם מישהו אחר, עם האשה. הוא בסך הכל עולם [בחינת גולם] בעצמו. מי שעסוק בעבודת הכנעת עצמו יכול רק לקרב את כולם, שכן מהות ההכנעה – על פי דברי הבעש"ט בצואת הריב"ש[21] – היא להרגיש כל הזמן שאתה פחות מזבוב נמלה ויתוש. הרי "יתוש קדמך"[22], אז מי אתה שתרחיק?

רק לקרב זו עבודה של חסידות. זה היסוד של החסידות. מה זו חסידות? לעשות חסד לפנים משורת הדין, וכל עוד אתה מקיים שלב ההכנעה כראוי כולך חסד. אסור לך לדחות, ועל כך כתוב "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". כעת אפשר להבין על פי פשט מדוע הרמב"ם מביא[23] את המאמר הזה בעוד לא נמצא לו מקור בגמרא ובמדרשים. עוד יותר, הוא פוסק לגבי הגאוה "לא מיניה ולא מקצתיה" בעוד בגמרא יש גם דעה אחרת המתירה "שמינית שבשמינית"[24] [ובחסידות מביאים אותה ומסבירים אותה בעבודת ה'[25]]. מהי הסיבה? הסיבה היא שבתקון הנפש הרמב"ם עדיין במדרגת תקון העולמות של הנפש. במדרגה זו באמת העיקר הוא "לא מיניה ולא מקצתיה" ו"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". לעומת זאת, במדרגת נשמות או אלקות הסיפור הוא כבר אחר. אז יכולה להיות גם "שמינית שבשמינית".

שאלה: הרמב"ם עצמו במדרגת העולמות או רק מלמד אותנו עליה?

תשובה: הוא מלמד את מה שבעיקר שייך לנו. בזמן חז"ל מה שהיה שייך הוא בעיקר מדרגת הנשמות, לכתחילה. בזמן הראשונים העולם כבר היה נראה, פחות או יותר, כמו עכשיו. בזמן חז"ל לא היית מכיר את הרחוב בכלל. הוא היה במדרגת היצירה, אבל בזמן הרמב"ם די דומה אלינו [היום הוא אמנם הרבה יותר גרוע אבל בכללות הוא דומה] ולכן הוא פוסק את ההלכה בהתאם אלינו. לכן מאמר חז"ל "כל הכועס..." לא נמצא בגמרא, שכן הגמרא היא במדרגה אחת מעל לזה, אבל מי שנמצא במדרגת 'עולמות', שהוא 'גראב' וגס, ויכעס כעס הכי קטן – בשבילו זו עבודה זרה ממש [מי שבאמת מתוקן בכך אינו מתפעל מן הזולת. לא איכפת לו. הוא 'אוֹן התפעלות'. הוא כמו הלל הזקן שלא הצליחו להרגיז אותו[26]].

שאלה: את מלאכת "שמאל דוחה וימין מקרבת" מבצעים בבת אחת או בזה אחר זה?

תשובה: מצד האדם הפועל זה צריך להיות ביחד אבל לגבי המקבל זה צריך להיות מורגש אצלו בזה אחר זה, שקודם אתה דוחה אותו ואחר כך אתה מקרב. כך זה מתקבל. אצלך, המשפיע הראוי, אתה כולל את שניהם ביחד. את זה אפשר לעשות רק אם אתה מובדל. זה נקרא הבדלה, שבאה מצד גלוי קדושת הנפש האלוקית. אתה מובדל, ואז אתה כולל שתי מדות יחד ואז עליך נאמר "שמאל דוחה וימין מקרבת" לגבי הזולת.

פסול האשה בעדות

אגב זה, נסביר למה היום בטלו דיני נפשות, שבה עיקר העדות. מצד אחד אין שופטים, אין דיינים סמוכים, ומצד שני אין עדים. לפי הסברנו, בשביל להיות עד צריך שיהיו שתי עיניים. על פי השגחה אין היום משפט עברי כי יש חסרון בעדים. למשל, פעם היה פשוט שאיש מעיד ואשה לא מעידה, אבל היום זה לא פשוט בכלל. אשה תשאל מדוע אינה כשרה לעדות, האם היא פחות נאמנת מאיש?

בבחינת 'סובב', להעיד על משהו ולא בְּמשהו, מקבלים עדות אשה. כך נפסק בשולחן ערוך[27]. אשה יכולה לומר והשופט שומע ורושם לפניו. דבריה יכולים להשפיע בשקול הדעת שלו בפסק הדין. אם יש שני עדים כשרים שמעידים ואשה באה ואומרת שהכל שקר אחד גדול אי אפשר לקבל את העדות שלה על פי הדין. מה עושה השופט אם דעתו נוטה להאמין לה, אם הוא 'מריח' שיש כאן דין מרומה? הוא לא יכול לפסוק כמוה נגד שני העדים, אבל הוא יכול לסלק את עצמו מן הדין. בדיני ממונות הוא יכול לומר להם 'לכו הביתה' (בדיני נפשות זה יותר קשה). אם כן, לגבי חוש הריח הזה אשה ודאי יכולה להעיד. זה נקרא עדות במדרגה של 'סובב', בעוד שבעדות שבמדרגה פנימית היא אינה יכולה להעיד.

זה הבדל כללי בין האיש והאשה. אשה משפיעה בדרך של 'סובב' [כל מי שנמצא כאן שידע לו שזה רק בגלל שאשתו שלחה אותו לכאן... זו האמת]. היא המשפיעה בדרך מקיף וזה נקרא "אשת חיל עטרת בעלה"[28]. היא אינה מתלבשת בתוך המציאות לברר אותה. יש נשים חרדיות שיושבות שעות לברור אורז, שזו עבודה קשה מאד ששום גבר לא היה מסוגל לעשות, אבל מאידך כתוב בפרוש בשולחן ערוך ש"נשים עצלניות"[29] ואיש היה עושה את זה יותר טוב. אם היה מתמסר לכך היה עושה זאת יותר טוב, אלא שאין לו את הסבלנות לכך, בעוד שלה יש – ברוך ה' – את הסבלנות הזו. זהו חוש, בדרך השראה. כתוב[30], שהאשה מריחה את מי שנכנס הביתה אם צריך לקרב או לדחות אותו. לעומת זאת, לגבי מלחמה והתאבקות, שהיא עבודת ברורים של התלבשות פנימית ולא של השראה, ועל כך כתוב "איש דרכו לכבוש ואשה אין דרכה לכבוש"[31].

נחזור אל הענין. דוקא כאשר מגיעים למדרגה של נשמות קיימת העבודה של "שמאל דוחה וימין מקרבת" בעוד שבשלב ההכנעה, כאשר העבודה היא של 'בטול היש', אפשר רק לקרב את כולם. כאשר העבודה היא עבודת הבדלה אפשר להתחיל לברר בברור מחושב, ברור פנימי, את מי לקרב ואת מי לא. זה ברור בהתלבשות פנימית, בו המברר מתלבש בתוך המתברר, מתאבק ונלחם עמו כדי לברר אותו, והוא אפשרי כאשר הנפש האלוקית מתגלה. כאשר האדם כבר במצב של הבדלה הוא כבר יכול להבדיל.

על מי נאמרה עבודת ההבדלה בתורה? על הדיינים והכהנים – "להבדיל בין הטהור ובין הטמא"[32]. הבדלה היא כמו הוראה. מי זה הדיין? אחד שהנפש האלוקית גלויה אצלו עד כדי שהוא בבחינת "עיני העדה"[33].

המתקה – כולו הטוב והמיטיב

עד כאן הסברנו את עבודת ההבדלה, שבאה מצד גלוי הנשמה האלקית. מה השלב השלישי?

"הַמְתָּקָה" הִיא מִצַּד הַשְׁרָאַת הָאֱלֹהוּת בֶּאֱמֶת, אוֹר הוי' כִּי טוֹב, וּ"מָּתוֹק הָאוֹר" [שאור ה' מתגלה, שהכל טוב מאד] לְהַמְתִּיק אֶת כָּל הַדִּינִים בְּשָׁרְשָׁם הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר שָׁם כֻּלוֹ "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב".

עיקר ההמתקה – ויש על כך כמה תורות בלקוטי מוהר"ן[34] – היא להרגיש את העולם הבא, גם כאן והיום. שוב, עבודת ההכנעה היתה להתבונן בהתהוות 'יש מאין', עיקר ההבדלה היתה גלוי היכולת לברר טוב מרע, להשתמש בשתי ידיים [בהמשך נראה שזו עבודה ומדרגה שקשורה עם פרצוף ז"א, פרצוף המדות, בעוד עבודת ההכנעה שייכת בעיקר אל ספירת המלכות. עיקר עבודת הברור היא הדעת, הכוללת חסדים וגבורות, והיא ניתנה בעיקר לאיש]. מהי ההמתקה? עיקר ההמתקה היא הרגשת עולם הבא.

כאשר אדם מודאג ממשהו, וזה סימן שהוא במדרגת 'עולמות', שהוא 'גְּרָאבּ', הוא צריך להתעדן. איך הוא מתעדן? אמרנו, שבעת ההכנעה הוא צריך להתבונן ב'עדן', באין האלקי המהווה את ה'יש'. כתוב בספר התניא[35] שכאשר אדם מתבונן באין האלוקי שמהווה את היש הוא מגיע בסופו של דבר לראות איך שבאמת הכל רק טוב. זה נקרא שכולו "הטוב והמיטיב"[36], גם מה שהיה נראה קודם כהיפך הטוב. זה עולם הבא – "עולמך תראה בחייך"[37] – וזו כבר המתקה.

בהמשך נסביר, ששרש העבודה הזו הוא ביסוד אמא [בעוד ששרש ההבדלה הוא בז"א ושרש ההכנעה במלכות] שעליה כתוב[38] שהיא בחינת עולם הבא ומקום המתקת הדינים. זה נקרא עולם שהולך ובא, כל הזמן.

* * *



[1] דברים לא, יח.

[2] דברי הימים א טז, כז.

[3] עיין אבות פ"ו מ"ו.

[4] בראשית כא, יז.

[5] תהלים פד, ח.

[6] שם לז, כג.

[7] שער 'אור אין סוף ב"ה' פרק א.

[8] פרק כט.

[9] ברכות ה, א.

[10] אגרת הקדש יא.

[11] ע"פ רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א ה"א.

[12] סוטה מז, א; זח"ב, כז, א.

[13] פ"ב ה"ז.

[14] בראשית רבה נ, ב.

[15] חגיגה טו, א.

[16] ראה עירובין כז, א; קידושין לד, א.

[17] עץ חיים שער נ פ"ח.

[18] זח"א לז, ב; שם רכג, ב; ח"ב קעט, א; תקו"ז סט (קיט, א) ע (קלז, א).

[19] ???רמב"ם הלכות עדות פ"ד ה"א.

[20] ראה מפענח צפונות עמ'  216.

[21] הנהגות ישרות אות יב ו-פח.

[22] סנהדרין לח, א.

[23] הלכות דעות פ"ב ה"ג.

[24] סוטה ה, א.

[25] תורה אור מגלת אסתר צא, ב; שם בהוספות קכ, א; לקוטי תורה במדבר טו, ג.

[26] שבת לא, א.

[27] חו"מ סימן טו סע' ה.

[28] משלי יב, ד.

[29] ירושלמי פסחים פ"א ה"א; שם פ"ג ה"א; שו"ע או"ח סימן תלז ובמשנ"ב ס"ק טז; יו"ד סימן א סע' א ובמ"א שם.

[30] ברכות י, ב.

[31] יבמות סה, ב.

[32] ויקרא יא, מז.

[33] במדבר טז, כג.

[34] ראה ח"א תורה ד ועוד.

[35] אגרת הקדש יא.

[36] ברכות ס, ב.

[37] שם יז, א.

[38] ראה פרי עץ חיים שער ראש השנה פ"ב ועוד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com