חיפוש בתוכן האתר

אור אין סוף ב"ה_ב הדפסה דוא

לפני שבוע התחלנו ללמוד את הפרק אור אין סוף, שהנושא בו הוא להבין ארבע מדרגות כלליות באור אין סוף, על פי שני מאמרים בספר התניא. במקום אחד מדבר על התבוננות ובה הוא מזכיר שלש מדרגות – ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין ו"כולא קמיה כלא חשיב", ובמקום שני מזכיר בענין האמונה ג מדרגות – ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין ו"לית אתר פנוי מיניה". את הבטוי האחרון הוא הזכיר ואמר שהוא קיים בשלש הממדים של ספר יצירה – עולם, שנה ונפש. בפעם הקודמת למדנו שניתן לפרש את הביטוי עצמו – לית אתר פנוי מיניה – בבחינת עולם שנה ונפש. הסברנו שהמילה 'אתר' מתיחסת לממד המקום, המילה 'פנוי' מתיחסת לממד הזמן, ואילו המילה 'מיניה' מתיחסת אל הנפש. ר' נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן שעיקר גילוי האלקות הוא בלב. בלשון ספר יצירה הזכרנו שהלב נקרא המלך באיברים, והוא כמלך במלחמה, לעומת המלך בזמן [הגלגל] או המלך בעולם [תלי] שהם כמלך במדינה או על כסאו. הזכרנו שיש בנפש ריצת מחשבות בבחינת זמן והיא עוסקת ותפוסה בממד המקום. כך מייחד האדם בתוכו את שני הממדים החיצוניים. כל זה במסגרת החידוש שיש באמונה ביחס לשיא ההתבוננות.

הגענו לסעיף השני של הפרק הראשון. היות שהסברנו את המילים "אתר פנוי מיניה" הן כנגד עולם-שנה-נפש, כעת נסביר שכל שלש המדרגות – ממלא, סובב ו"לית אתר פנוי מיניה" –  עצמן מקבילות לשלש הממדים הללו:

וכן יש לומר ששלש הבחינות הנ"ל הן כנגד כללות שלש המדרגות" "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין", "לית אתר פנוי מיניה": "ממלא" ב"מקום" [זה פשוט, שה' ממלא את המקום]; "סובב" ב"זמן" -

אף על פי שהמושג סובב נראה כמתיחס אל המקום, שמקיף אותו, בכל זאת סובב מבטא תנועה, בעוד שממלא מתיחס למציאות ומצב קיים. ממלא הוא כנוי לחיות שממלאת כל פרט ופרט בעולם, אבל באמת שאומרים סובב הכוונה היא לתנועה סיבובית של גלגל, וזה קשור עם ממד הזמן. זו החיות הנעלמת ומסתתרת. חיות מורגשת היא מהאור הממלא כל עלמין.

"שנה" – בסוד גלגל השנה;

חודש אלול שאנחנו נמצאים בו נקרא "תקופת השנה". זה כמו "נעוץ סופן בתחילתן", ומובא בספרי הקבלה והחסידות שבתקופה הזו צריכים להרגיש סגירת מעגל. בחודש אלול מרגישים את הסובב, את יג מדות הרחמים שמאירות בו. בכל השנה כולה מרגישים את המקום שבזמן, את הממלא, ובחודש אלול מרגישים את הזמן האמיתי, את המקיף של הזמן. לכן יש ביטוי של האדמו"ר הזקן שבחודש אלול "המלך בשדה". מאיפה בא הביטוי הזה? המקור שלו הוא בספר יצירה ש"גלגל בשנה כמלך במדינה". כעת מרגישים את סוד הגלגל. זה מתקשר עם דברי אביו של הרבי שליט"א, ר' לוי יצחק, שמקור הוא הממלא הוא במוחא סתימאה ושל הסובב הוא בגלגלתא. גלגלתא הוא מלשון גלגל השנה. לפי זה, צריך לומר שבראש השנה המלך נמצא עוד יותר גבוה, "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". זה בחינת גילוי "מיניה", שה' נמצא. בעשרת ימי תשובה מגיעים עד לעצם הנפש, שמעל זמן ומקום. כל השנה זה גולי הממלא, בחודש אלול יש גלוי של הסובב ובעשרת ימי תשובה זה בהתבוננות "כולא קמיה כלא חשיב" ובאמונה זה "לית אתר פנוי מיניה".

ו"לית אתר פנוי מיניה" ב"נפש". [כעת צריך להסביר את כל המילים שבבטוי הזה ביחס לנפש] יש לפרש "אתר" במובן של "מקום" ו"מצב" בהרגשת הנפש,

לא רק שאין מקום גשמי שפנוי ממנו אלא זה בתוך הנפש, מקום בנפש. מה שקוראים 'מצב נפשי', 'מצב רוח'. יש ביטוי של ר' נחמן שיש אחד שהוא בבחינת "דרי מעלה", שנמצא למעלה, ויש אחד שהוא "דרי מטה", בשאול תחתית. האדם בנפש שלו יכול להיות בשאול תחתית ויכול להיות ברקיע השביעי, והכל במחשבה שלו.

בסוד פתגם הבעש"ט זי"ע "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא כולו".

מדובר על מחשבה פנימית שאדם משקיע את עצמו בה. האדמו"ר האמצעי קורא לזה 'מחשבה טובה'. הוא אומר שיש שתי סוגי מחשבה: יש מחשבה סתם ויש מחשבה טובה, עליה נאמר "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". הוא מסביר שזה לא רק מחשבה על משהו טוב אלא שהמחשבה עצמה היא בעלת טיב, שנוגעת לנפש. היא בעלת איכות נעלית. אם יש לאדם מחשבה כזו היא תוקעת אותו באותו המקום בו הוא חושב. זה ה"אתר".

וכן ידוע מהבעש"ט שכל מחשבה ומצב בנפש הוא "שעור קומה" שלם,

המחשבה היא לא חד-גונית, היא פרצוף שלם. יש מושג בכתבי האריז"ל נקודה-ספירה-פרצוף. יש מציאות שהיא רק נקודה אחת, ויש מצב יותר מפותח שיש בו כבר התכללות של עשר בתוכו וזה נקרא ספירה, אבל זה עדין לא נקרא שעור קומה שלם. המצב היותר מפותח הוא הפרצוף. אז צריך לדעת שכשהאדם חושב על משהו – אפילו כשזה רק הרהור, וכל שכן שזו מחשבה חזקה, אף על פי שנראה שהוא חושב רק על אותו הדבר – יש במחשבה הזו אישיות שלמה. פרצוף זו אישיות, שעור קומה שלם. הבעש"ט כותב הרבה פעמים בכתר שם טוב, שאם אדם לא מעלה את המחשבות שלו, אז זה כאילו שהוא הורג את הנפש שלהם. כמובן, שאם זו מחשבה זרה והוא אינו צדיק שצריך לעסוק בהעלאת המחשבות, אז ודאי שהוא חייב לדחותה, ופילו שיש לה נפש. על זה נאמר "הבא להרגך השכם להרגו". אם יש גנב שפורץ אל תוך הבית יש שני סוגי תגובות אפשריות: או לגרש אותו או לתפוס אותו ולהחזיר אותו בתשובה. אז אם אתה יכול להחזיר אותו בתשובה מה טוב, אבל אם לא אז צריך לגרש אותו. בתניא כתוב שהבינוני בדרך כלל לא יכול להעלות אותו ולכן צריך לגרש אותו, אבל מיסוד תורת הבעש"ט זה שצריך להתיחס ברצינות אל המחשבות.

שבו שורה קדושת אלקותו יתברך, ועיקר עבודת ה' יתברך [על פי דרך החסידות] הוא לגלותו יתברך מתוך ההסתר

מקובל מהמגיד ממזריטש שכל העולם הזה הוא משחק מחבואים, שה' מסתתר ואתה צריך לחפש ולמצוא אותו. זה התפקיד שלנו. הוא מסתתר בתוך המחשבות שלך. אפילו בתוך מצב קשה בנפש, כמו בדיכאון. מחשבות הם מצבים בנפש. אם אדם מדוכא אז עכשיו הוא שרוי בתוך מצב בנפש. דיכאון זה דבר גרוע מאד, אז אם הוא יכול לגרש אותו מן הנפש אז צריך לעשות כך, אבל בכל זאת יש עוד צד. יש צדיקים שיכולים לטפל במחשבה ולהעלות אותה כי אין להם פחד ממנה. היא לא משתייכת אליהם עד כדי שיהיו צריכים לפחד ממנו. הבינוני יודע שזה כן שייך לי, אבל הוא מפחד ממנו ולכן הוא צריך לגרש אותו. אבל יש עוד סוג שלישי, שאפילו לא מסוגל לגרש את הגנב, כי הגנב כבר תפס אותו. אז מה עושים? חייבים להיות כמו צדיק. זה דבר מאד עמוק, שאפילו לא כתוב בפרוש בספר התניא, שיש אחד רשע, שפחות מן הבינוני של התניא, שצריך לעבוד את ה' כמו צדיק מחוסר ברירה. אם יש ברירה בין לגרש ובין להעלות – אז ברור שאתה לא צדיק ותגרש. אבל אם אתה לא יכול לגרש אז כבר אין לך ברירה. אתה חייב להתעסק. כמו בדיכאון. אז אם אתה חייב להתאבק אז תתאבק כמו צדיק. זה נקרא "ואציעה שאול הנך", שה' נמצא כאן. זה כן כתוב בתניא, בסוף פרק כח, וזו הפעם היחידה שכותב שצריך לצעוק לה' להציל אותי מן המים הזידונים, מן המחשבות הרעות. זה שהמחשבה הכריחה אותו לצעוק לה', זה גופא הטוב שיש בה. הבינוני לא צריך כי הוא מיד מסיח את דעתו מיד, אבל אותו אחד הוא כותב שצריך להשפיל את נפשו – אי אפשר לצעוק לה' בלי להיות מושפל – לגמרי ולצעוק לה'. זה גופא "ואציעה שאול הנך" וזו האלקות שהיתה נסתרת בתוך המחשבה. זה בעל תשובה. דומה צדיק אבל לא כמו צדיק ממש. צדיק מטפל במצב, שולט בו. הוא מגלה אלקות אבל בדרך אחרת. בעל התשובה מטפל בו מלמטה, וזה מגלה אפילו יותר עומק מאשר עבודת הצדיק – "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" – מדרגה יותר גבוהה של אלקות.

(כמו שנאמר "אכן אתה אל מסתתר", וכן הוא אומר "ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא") "באשר הוא שם".

באותה המחשבה שהוא נמצא בה. זו עיקר האמונה. מה ההבדל בין התבוננות לאמונה? התבוננות אדם יוזם. הוא יושב ומתבונן. אמונה זו תגובה, איך אתה מגיב למציאות בחיים. כמו בניסיון, אתה מאמין או לא. עיקר האמונה היא ש"לית אתר פנוי מיניה", שבאיזה מצב שאני לא אהיה ה' נמצא שם. זו עיקר האמונה, שהכל ממנו והכל טוב, כולל כל מצב נפשי. נאמר מצב קיצוני בנפש, שאדם נמצא על סף השפיות, שהוא לא יודע אם הוא חולם עכשיו או שזה באמת. זה מצב ידוע. האמת היא שגם כשזה באמת זה גם חלום, כמו כל העולם הזה, אבל יש אנשים שחושבים שזה אמת. יש אחד שמרגיש שאולי הוא חולם. חלום זה שהכל לא מציאות. המצב הזה בנפש הוא הניסיון של האמונה, אם הוא מסוגל להאמין שה' נמצא גם במציאות הזו. מה זה משנה לקב"ה אם זה חלום או מציאות? זה עיקר האמונה, שאין מקום פנוי ממנו – "אפילו בחללו של עולם". שאי אפשר להגיע לשום מקום של אי-שפיות שה' לא נמצא שם, בדיוק באותה המידה שהוא נמצא בשפיות. זה שלמות האמונה. עוד דוגמה: קידוש ה'. כתוב שמי שזוכה למות על קידוש ה' אין שום בריה – אפילו הצדיקים הכי גדולים – יכולה לעמוד במחיצתו, כמו הרוגי לוד, וביחד עם זה כתוב שאסור לחפש למות על קדוש ה'. למה? כי ה' רצה. זה בחינת הנסתרות לה' אלקנו, בעוד שלפי הנגלות אתה צריך לחיות. כך גם בענין השפיות, צריך להיות שפוי על מנת לתקן וגם "אל תביאני לידי ניסיון". מי שעמד במשבר כזה יודע שזה ניסיון גדול והוא לא מחפש אותו שוב, רוצה להיות שפוי ואין לו גאוה שהוא יכול. כל זה היה כדי להסביר מה זה מקום בנפש, ש"אין מקום פנוי ממנו", ושכמה שזה יותר שאול תחתית יותר העצמות זה מה שמקיים אותו שם. שכל זמן שהוא בגדר הנורמאלי אז מה שמחיה אותו זה הממלא, זה סדר ההשתלשלות, אבל בזמן שהוא לא בגדר הנורמאלי אז מה שמחיה אותו זה אך ורק העצמות – "ואציעה שאול הנך", אתה בעצמך.

מהי העבודה של גילוי האמונה במקום-מצב כזה? זה מה שנקרא אצל ר' נחמן העבודה של השתפכות הנפש, או בתניא בסוף פרק כח:

והוא על ידי עבודת התפלה בהשתפכות הנפש, כמו שנאמר "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'".

על פי פשט, במצב כזה יחש לשפוך את הנפש נוכח ה', אבל העומק הוא שעל ידי העבודה הזו מתגלים אליו פני ה', שבהתחלה הוא לא רואה את פני ה'. כך עולה מסוף פרק כח בתניא:

"ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו יתברך במחשבתו [מדבר פה על מחשבות באמצע תפלת שמונה עשרה] לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו, וככה [למעלה מטעם ודעת, כתר כל הכתרים, כמו שילדים אומרים. יש בהבעש"ט שככה זה שם קדוש, "אשרי העם שככה לו", שזה רדל"א] ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו יתברך להצילה ממים הזידונים, ולמענו יעשה [כמו הפסוק "למעני למעני אעשה" העולה ביאת המשיח, וכן שלמות, וכן שובו בנים שובבים, שה' עושה למען עצמו], כי חלק ה' ממש עמו.

נחזור למאמר:

על ידי "שפכי כמים לבך" באמת, מתגלה שהוא "נוכח פני ה'", [וזה בדיוק כמו הפסוק הקודם] בסוד "ואציעה שאול הנך". "ואציעה שאול" תרתי משמע: על פי פשט הוא ענין הירידה והנפילה בנפש ל"שאול תחתית" – מצב של דיכאון וכדומה, ה' ישמרנו [שגם שם נמצאת אלקותו יתברך]; ועל פי דרוש הוא ענין "הצעת שאלת" צרכיו

זה ממש לפי הדקדוק, שהמילה להציע זה לשכב אבל זה גם כמו הצעה ו"שאול" זה מלשון שאלה. יש ביטוי כזה בעברית – הצעת שאלה. שתוך כדי שהוא שוכב בשאול תחתית הוא עדין יכול להתפלל. שהוא מתחנן לה' הוא עושה את זה בצורה הכי יפה שיכולה להיות.

זה קשור עם הדרוש של הבעש"ט, שהרבי הקודם תמיד מביא, לראש השנה שתקיעת שופר זו צעקה מתוך כאב עם ביטחון וציפיה לעתיד. יש צעקה שהיא אך ורק תוצאת העבר, שהעבר מכריח אותך לצעוק, אבל אין בזה יותר מזה. ויש צעקה, שאם כי ללא העבר לא היה האדם צועק אבל בכל זאת היא חדורה בתקוה לעתיד. יש תקוה בתוך הצעקה. במילים אחרות, יש צעקה של יאוש ויש צעקה של תקוה. זה המקור למה שאצל ר' נחמן מדובר על 'להתחנן עם מליצה יפה', אפילו שזו צעקה פשוטה. יש תחנונים – "תחנונים ידבר רש" – בתוך הצעקה. זו תורה חשובה של הבעש"ט על תקיעת שופר. שופר הוא מלשון יפי [שופרא בארמית], ולכאורה לא שומעים בקול שלו יפי כמו בכנור. אז למה "מצות היום בשופר"? [יש בה צעקה, בכיה ואנחה, אבל התקיעה הפשוטה היא צעקה] איזה יפי יש בצעקה? אלא שזו צעקה עם תקוה. זה נקרא "לית אתר פנוי מיניה". לכן השופר הוא חלול, שצריך לשמוע את האלקות היוצאת מתוך החלל. המצוה היא לשמוע את הקול שיוצא מתוך השופר. זה לא ניגון בכינור אבל בכל זאת זה ניגון של "תחנונים ידבר רש". רש רומז ל"מרשית השנה", ממנו דרשו חז"ל ש"כל שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה", שבתחילת השנה האדם הוא רש, ומיד כשתוקע בשופר נעשה עשיר. כתוב שכוונת תקיעת השופר, שמיד בתקיעה כבר נכנסת האות א, האלקות, בתוך המילה רש ונעשית ראש.

כעת אנחנו יכולים לדרוש את הפסוק שהזכרנו קודם – "באשר הוא שם", שבאיזה מקום שיהיה האדם הוא יכול למצוא שם את ה'. זה משהו מאד מאד יהודי, אבל מאיפה בא הפסוק? זה כתוב על ישמעאל. הפשט שם זה שהוא עצמו לא ידע מכלום וה' שמע את מקומו. היה דיון גדול בשמים אם להחיות אותו או לא, שהמלאכים טענו שבניו עתידים להמית מעם ישראל והקב"ה פסק שצריך לדון אותו לפי מקומו כעת. לישמעאל עצמו אין שום תודעה שה' נמצא "באשר הוא שם". כעת ניתן להבין את תגובת אברהם ללידת יצחק "לו ישמעאל יחיה לפניך" [שלפי רוב המפרשים לא היתה שאלה נכונה] וה' הבטיח לו שיהיו לו יב נשיאים, אבל דוקא "ביצחק יקרא לך זרע". מה ההוא אמינא של אברהם, הגדול בענקים? כנראה שרואה ברוח הקדש שלו שיש מזל לישמעאל, שורש, להרגיש את "באשר הוא שם". מי זה אברהם אבינו? אברהם אבינו הוא יסוד האמונה, "ראש כל המאמינים", ומה שהוא רוצה אצל הבנים שלו זה שתהיה להם אמונה. לכן הוא קורא את שמו ישמעאל, שה' שומע בכל מצב, ואפילו במצב של יאוש. יש תוספות שאומר שלכן השם ישמעאל נשאר בקדושה, ויש לנו ר' ישמעאל כהן גדול, ואין ר' עשו בשום מקום. מצד אחד לישמעאל אין שום זיקה להיות יהודי – האור החיים כותב שהוא במעמד של עבד, אפילו לא גוי עם יחס – ואילו עשו עצמו הוא יהודי מומר ולכן ראשו מתגלגל לתוך מערת המכפלה, לחיקו של יצחק, ובכל זאת למעשה צריך לדחות אותו. אסור לקרוא על שמו כי הוא רשע מרושע, אבל ישמעאל מותר. הכהן הגדול, בכבודו ובעצמו, נקרא ר' ישמעאל כהן גדול. במקום אחד מסבירים, שזה בגלל שהוא חזר בתשובה בסוף ימיו, וכמו שכתוב בתנא דבי אליהו "מעיד אני עלי שמים וארץ בין איש בין אשה בין גוי – הכל לפי המעשה רוח הקדש שורה עליו", אם הוא אמיתי. זה פרוש אחד, אבל יש עוד פירוש. מי נתן לישמעאל את השם? ה' נתן לו אותו, על ידי המלאך שהתגלה להגר [שיש בה ניצוץ שקשור עם יצחק, ולכן הגר עולה יצחק], ואחר כך כיוון לכך אברהם ברוח הקדש. אצל הגר הגיעו מים עד נפש, גם אצל שרה וגם כשאברהם גרש אותה, והיא היתה במצב של "אציעה שאול", וה' קרא את שם בנה ישמעאל. אז רואים שמקור ה' הוא בקדושה, ויש הרבה רמזים בקשר בין השם ישמעאל לישראל [בשניהם יש אותיות יש בתחילה ו-אל בסוף. ההבדל הוא באמצע: לישמעאל יש את האותיות מע ולישראל את האות ר. כתוב בקבלה ש-אל (31) שבסוף הם המעשר של יש (310) שבתחילה, וסכום שאר האותיות של שניהם הוא שוב יש (310). ישראל עולה 541 וישמעאל עולה 451. מה ההבדל? האותיות רמע הם רוח מים עפר, לפי הסדר של ארמ"ע, המכוון כנגד שם הוי'. ר הוא סוד הרוח, והוא – עם יסוד האש – שייך לנסתרות, ואילו היסודות מים ועפר שייכות לנגלות, ליסודות הגשמיים. האות ר של ישראל הוא בסוד "אין מלך בלא עם"], כיוון שאברהם רצה מאד לשייך את ישמעאל לאמונה הזאת, שאיזה מקום שלא תגיע אליו ה' נמצא שם, אפילו בשאול תחתית – "לו ישמעאל יחיה לפניך". מה היתה הטעות? זה כמו הטעות של יצחק לגבי עשו, שראה את שרשו הגבוה וחשב שיוכל לעשות את זה כאן, בעולם הזה. זה היה בסוד "מזליה חזי". בעולם הזה לא היתה לו שום תודעה, והוא שכב מעולף, אבל המזל שלו הרגיש את כל הדיון בשמים אם יחיה או לא. יש כמה סיפורי צדיקים כאלו, ששמעו את הדיון שהיה עליהם. זו היתה טעותו של אברהם, שאצל יהודי יש קשר בין השורש להארה למטה, שיעקב מרגיש את השרש שנקרא ישראל. יש קשר הדוק ביניהם, אבל ישמעאל לא מסוגל. יש הרבה פעמים שהדברים הכי גדולים שחייבים, בסוד שבירת הכלים, להיות בצורת מקיף קודם אצל גוי ואחר כך היהודי לוקח את זה ומסוגל להכניס בפנימיות. כך גם אצלנו, שאצל ישמעאל יש מקיף של אמונה עמוקה אבל לא מסוגלת בשום פנים – כי אמו היא הגר – לרדת למטה לגוף, ורק אצל יצחק – שנולד משרה – זה יכול להתגלות. את עיקר האמונה של "לית אתר פנוי מיניה" צריך לקחת מן המקיף שהיה קודם אצל ישמעאל וקיבל אותו מאברהם.

[צריך לומר שזה היעוד שלנו בזמן הזה, שכדי להוציא את ישמעאל מן הארץ, אם נוריד ונמשיך את הדבר הזה, אין בהם כבר שום צורך. צריך לקחת מהם את הניצוץ שמחיה אותם, שבלי זה אי אפשר לגרש אותו. "חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל" – שהחיות שאותה הוא יונק הוא צריך להקיא, וזה תלוי בנו. ברגע שהוא מקיא אותו אז הארץ מקיאה אותו. זה הכל תלוי בעבודה של "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", ושל "אציעה שאול הנך"].

זה נקרא לדעת שה' נמצא "באשר הוא שם", ו"לית אתר פנוי מיניה". כך דרשנו כעת את הפסוק "ואציעה שאול" בשני אופנים, מלשון לשכב בשאול תחתית ומלשון הצעת שאלה. הצעת שאלה היא בסוד תקיעת השופר, שהיא צעקה של "תחנונים ידבר רש", צעקה של תקוה. אפילו כשהוא שוכב בשאול תחתית הוא עדין מציע לקב"ה את השאלה שלו בתחנונים.

מאת ה' הטוב בעת צרה זו בעצמה -

שאלה היא מלשון שאול, שהשאלה הכי אמיתית באה מתוך השאול. גם השם המלך הראשון, שאול, הוא מלשון שאול. מה קרה באמת לשאול? היה על סף השפיות שהזכרנו. אצל שאול זה בין שפוי ללא שפוי, שצריך מנגן שיגן לו. בסוף ימיו נהרג ויש לו חלק לעולם הבא – בשרש הוא יותר גבוה אפילו מדוד. דוד הוא אחד שכל הזמן בשאול – "טבעתי ביון מצולה" – ומה מציל אותו? ספר תהילים. זה תקון המלכות, כל הזמן לצעוק בתחנונים. בזהר כתוב שיש סוד של שבעין קלין של האילה, שהם שבעים תבות של פרק "למנצח מזמור לדוד, יענך ה' ביום צרה". זה קשה, כי לצעוק זה קול אחד פשוט [כמו שחסידי ברסלב צועקים על הגגות] ולא שבעים? אז רואים שצעקה ותחנונים זה היינו הך, זה צעקה של תחנונים. זה מה שעשה דוד כל הימים, ואצל שאול זה היה רק בבחינת מקיף, על סף המודעות [אצל ישמעאל היה מקיף מרחוק]. לא הצליח לעמוד בניסיון, ורק דוד הצליח. דוד מתקן את שאול, ובדרך הדרש – "ואציעה שאול" זה שדוד מציע לשאול את התקון, לראות בתוך המצב הכי נמוך את ה"הנך".

השתפכות הנפש בתפלה כנ"ל – ועל ידי זה – "הנך", גלוי אלקות ממש – "ישועת ה' כהרף עין".

כמו שדורש הבעש"ט "צהר תעשה לתבה", שצריך להפוך את הצרה לצהר על ידי גילוי האלקות שבה. שוב, עיקר המצב הוא מצב נפשי. זו עיקר הצרה ועיקר עומק "לית אתר פנוי מיניה", לעומת ממלא וסובב, שמעל לעולמות. לכן אצלנו אתר הוא ראשי תבות אמונה תענוג רצון שבכתר [וכן אתר הוא כתר בחילוף א"כ ב"י. יש לזה רמז בתפילה, בשעת הוצאת ספר תורה שבה מכוונים את המקום הגבוה ביותר, שאומרים "בריך כתרך ואתרך" בנשימה אחת]. דוקא במקומות הנמוכים ביותר צריך לגלות את המקומות הגבוהים ביותר "באשר הוא שם".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com