חיפוש בתוכן האתר

אור אין סוף ב"ה_ד הדפסה דוא

עד כאן היה התוכן. כעת נתחיל עם כמה רמזים:

 

פרק ד

בכל אחד משני הבטויים "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין" יש וה אותיות, לרמז שמדרגתם מבחינת וה שבשם.

ב"כולא קמיה כלא חשיב", "לית אתר פנוי מיניה" יש, בכל אחד, יה אותיות, לרמז שמדרגתם מבחינת יה שבשם

הרמז הוא על פי המשפטים כמו שהם כתובים בספר הזהר. שתי המדרגות הראשונות הן בעלות כב אותיות – יא אותיות בכל אחת מהן – כנגד כב האותיות בהם נבראו שמים וארץ. מדרגת "סובב כל עלמין" היא כנגד כב אותיות המחשבה ואילו מדרגת "ממלא כל עלמין" היא כנגד כב אותיות הדבור. בשתי המדרגות העליונות יש יה אותיות בכל אחת מהן, וביחד יש יהיה אותיות – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". זה מרמז לגלוי שלעתיד לבוא, הגלוי של "הנסתרות", ואילו האותיות של שתי המדרגות התחתונות מרמזות לגלוי של התהוות השמים והארץ בהווה.

באמת, אנחנו הסברנו ש"לית אתר פנוי מיניה" זה האות י שבשם ו"כולא קמיה כלא חשיב" זה האות ה עילאה שבשם, וכאן אנו רואים שיש בכל אחת מהן התכללות של השניה בה. כך גם ביחס למדרגות וה שבשם – "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין". בכל אחת מהן יש התכללות מן המדרגה השניה שבערכה.

רמז מסוג זה – שיכול לבוא רק אחרי הבנה אמיתית של עצם הענין ולא רק 'לרחף' ברמזים – מביא אותי ומכריח אותי להתבונן בפרטיות בעזרת ההתכללות שיש בין כל אחת משתי המדרגות, העליונות והתחתונות. זה כלל גדול בהתבוננות, גם אצל המקובלים הספרדים, כמו הרש"ש [הם קוראים לזה 'התפרטות'], וגם בחסידות. למשל: אם יש שתי מדרגות של אבא ואמא אז מפרקים ומפרטים אותן לאבא ואמא עילאין בתוך אבא וישראל סבא ותבונה בתוך פרצוף אמא.

כמובן, ההתפרטות אינה מטרה בפני עצמה, שכן כך היא תביא רק לרבוי. להיפך, התכללות מביאה לידי הכרת אחדות בין המדרגות. היא דורשת התבוננות יותר עמוקה. כאן קיצרתי בכתיבה וכתבתי על דרך הקבלה, לכן נקרא ונסביר בהרחבה:

(מצד התכללות של "הבן בחכמה וחכם בבינה"

זה משפט של התכללות בין מדרגות, בין החכמה והבינה, מתוך ספר יצירה. מי שלומד את כתבי האריז"ל רק בחיצוניות מקבל רק את הרושם של ההתפרטות. אבל מי שמתבונן במקור, בספר יצירה, רואה שהענין הוא להחכים בבינה ולהבין יותר בחכמה. לא כתבתי כאן את המונחים של האריז"ל אז נסביר: אצל האריז"ל זה, שמה שהיה קודם רק פרצוף אחד, פרצוף אבא, נעשה כעת שני פרצופים נפרדים – פרצופי אבא ואמא עילאין. זה "הבן בחכמה", שגיליתי שיש גם בינה בתוך החכמה. מה שהיה קודם רק פרצוףאחד, פרצוף אמא, נעשה כעת שני פרצופים שונים – פרצופי ישראל סבא ותבונה, וזה "חכם בבינה".

בכל אחד יש יה. וכן ב-וה ישנה התכללות ה ב-ו ו-ו ב-ה,

אף על פי שבספר יצירה אין משפט כזה ביחס לשתי המדרגות התחתונות, וה שבשם, צריך לומר שקיימת התכללות כזו ביניהן. למה זה לא גלוי באותה המדה? כי על חכמה ובינה כתוב שהם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" ויש ביניהם יחוד יותר גדול, יותר תמידי, ולכן יותר קל לגלות את ההתכללות שבין שניהם. יחוד וה הוא רק לפרקים, לעיתים, ולכן יותר קשה לגלות אותו.

איך נקראת ההתכללות הזו בכתבי האריז"ל? האות ה תתאה שבתוך האות ו זה ישראל ולאה והאות ו שבתוך האות ה תתאה זה יעקב ורחל. כל אחד הוא פרצוף בפני עצמו המתכללים זה בזה. מה זה על פי חסידות?

בסוד שני היחודים של "ישראל ולאה" – "עצם המדות והמחשבה", בחינת סובב כל עלמין כנ"ל [וזה התכללות ה תתאה ב-ו],

ישראל זה עצם המדות שבלב, החמדה שבלב, לפני שהן מתבטאות בלבוש המחשבה. זה שיש לאדם משיכה בלב למשהו ועדין לא בא לידי הרהר בו. כמובן, ישראל זה אותיות לי ראש ויש בזה איזה שכל, איזה ראש, שמחיה ומניע את החמדה בלב, אבל בכל זאת ישראל הוא עצם החמדה שבלב. זה יכול להיות גם במדת הפחד – יש חסד ויש גבורה במדות – וכאשר הוא מהרהר במדה הזאת זה יחוד ישראל ולאה, התכללות האות ה באות ו.

ביחס לעולמות, המדרגה הזו באצילות כאשר ה' "חפץ חסד" ורוצה לברוא את העולם, אז כאשר הוא מהרהר במדה הזו – שזה יחוד ישראל ולאה – זה נקרא "סובב כל עלמין". אחר כך יש יחוד יעקב ורחל, בלשון הקבלה: יחוד קול ודבור. יעקב זה קול ורחל זה הדבור, וזה יחוד בשביל לדבר. זה יחוד של "ממלא כל עלמין". הקול הוא עדין קול פשוט [יש קשר בין קול לכל. ה"הקל קול יעקב" והוא גם זה שאמר "יש לי כל". 'קול' ביחס ל'דבור' הוא כלל – מלשון כל – לגבי הפרט] והדבור הוא ההתפרטות שלו.

ו"יעקב ורחל" – "קול ודבור", בחינת ממלא כל עלמין כנ"ל [וזו התכללות אות ו ב-ה תתאה]).

אם נתבונן יותר במספר האותיות שבבטויים נראה, שבמילים ממלא כל ו-סובב כל יש ו אותיות בכל אחד, ואילו במילים עלמין יש ה אותיות. עלמין הן אותיות למעני – "למעני למעני אעשה". כל למעני עולה ר – יחוד עם מלך שלמדנו – וביחד עולות ת, שלמות אותיות ה-אב. זה שלמות בריאת העולמות, "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין". בדרך כלל מוסבר שזה "עלמין סתימין" ו"עלמין דאתגליין". העולמות הסתומים הם עולמות המחשבה, עוד לפני שנבראו העולמות בפועל, בדבור, אלו העולמות הגלויים.

נחזור לרמז האותיות בפרטיות. שני המילים בעלי ה האותיות – עלמין עלמין – הם כנגד לאה ורחל. העולמות הסתומים שכנגד "סובב כל עלמין" הם כנגד לאה, "ועיני לאה רכות", והעולמות הגלויים הם בחינת רחל – "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". אלו עלמין של "ממלא כל עלמין". לפי זה, בשאר האותיות "ממלא כל" זה יעקב ו"סובב כל" זה ישראל [שני המילים 'כל', במובן של כלל, נכללות בפרצוף הזכר]. עד כאן הרמז במספר האותיות.

 

שאלה: אפשר להסביר את שתי המדרגות העליונות – אבא ואמא עילאין וישראל סבא ותבונה – על פי חסידות?

תשובה: אבא ואמא עילאין הם עצם ההשכלה ועצם ההשגה. אלו מוחין בעצם. השכלה והשגה סתם הם אבא ואמא, וכשהם בתוך פרצוף אבא הם ללא שום נטיה למדות. עצם ההשכלה זה אבא עילאה וזה כמו שאומרים היום השכלה תיאורטיים. כאשר יש נטיה, כמו השכל של בית הלל להקל וזה לא בלב אלא בשכל, אלו הפרצופים של ישראל סבא ותבונה. אלו שני הפרצופים של הבינה וזו כבר נטיה לפסוק את ההלכה. לבית הלל יש – גם בחכמה שלו, בישראל סבא, וגם בבינה שלו, שזו תבונה – נטיה כלפי צד החסד ולבית שמאי יש התגברות הגבורה ונטיה להחמיר בהם.

מה החדוש? עצם ההשכלה, עצם החכמה, היא "ברק המבריק" שמיד נעלם. החכמה היא למצוא את ההתכללות שניתן יהיה לתפוס את עצם ההשכלה. זה הגלוי שיש בעצם ההשגה, להשיג ולתפוס את עצם ההשכלה לפני שתברח ויתעלם. זה נקרא "הבן בחכמה". תתפוס את ההברקה שלך לפני שהיא תתעלם. לעומת זאת, "חכם בבינה" זה להחדיר את נקודת ההשכלה – "נקודה בהיכלא" – בתוך ההיכל של "בינה לבא". אמא עילאה נקראת 'תפיסה', לתפוס את הברק, ותבונה נקראת 'קליטה', הנטיה בלב שבתוך השכל לקליטה. אלו שתי נטיות שונות. תפיסה זה כמו אחד שיורה חץ ומיד רק לתפוס אותו חזרה [ויש על זה ספור אצל ר' נחמן].

זו שרה אמנו לעומת אברהם אבינו. ישראל סבא ותבונה הם כנגד יצחק אבינו ורבקה אמנו, ובהמשך זה ישראל ולאה יעקב ורחל [בכתבי האריז"ל זה לא מפורש, אבל דוקא בחסידות – במיוחד אצל האדמו"ר האמצעי ור' הלל]. אברהם הוא אב רם, אבא עילאה, ושרה היא אמא עילאה – תפיסת עצם ההשכלה. רבקה היא כח הקליטה, שבשבילו צריך זרע של תולדה. תולדה היא לידת המדות בלב, הנטיה.

לכן, עיקר הזווג של תולדה הוא זווג של יצחק ורבקה. הזווג של עיקר תפיסת עצם האור זה זווג אברהם ושרה. מה הפרשה של יצחק? פרשת תולדות – "אלה תולדות יצחק...". יש אמנם "אלה תלדות יעקב יוסף..." אבל זה לא שם של פרשה בתורה. היחוד של יצחק ורבקה זה להוליד תולדות, ובזווג כזה יש כבר תמורה – "תמורת חכמה איולת" וכו' – ולכן יצחק מוליד תמורה, את עשו. "אלה תולדות יצחק – אלה יעקב ועשו האמורים בפרשה" (רש"י). הזווג הזה, של יצחק ורבקה, בא מאברהם – "אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק". יצחק אבינו עולה זרע – "כי ביצחק יקרא לך זרע" [אברהם הוא הארץ, יצחק הוא הזרע ויעקב הוא הפרי] – וחז"ל דרשו "ביצחק – ולא כל יצחק". בלב יש תמורות ואילו בשכל אין תמורות, ולכן רק אצל יצחק יוצאת גם התמורה. מה שעשו יוצא בראש זה בגלל ש"קליפה קדמה לפרי".

שוב, כל זה היה כדי להסביר שיצחק ורבקה – ישראל סבא ותבונה – הם סוד קליטת הזרע, שרש של לידת מדות.  יצחק הוא הזרע ורבקה היא הקליטה שלו. תפיסת הברק זה כבר "הבן בחכמה", וזה אברהם ושרה. אחר כך, במדות, זה ישראל ולאה, יעקב ורחל.

 

לפי כל זה, יוצא ש"לית אתר פנוי מיניה" הוא סוד אברהם ושרה. הענין שלהם הוא לעמוד באמונה תוך כדי נסיון קשה. אברהם הוא זה שהתנסה בעשרה נסיונות ולכן נקרא "איתן". "כולא קמיה כלא חשיב" של התבוננות, של התבטלות, זה סוד יצחק ורבקה. זה נקרא פשיטת צווארו של יצחק בכלות הנפש ממש, לחזור ולהיכלל באור האין סוף. תמיד שואלים למה יצחק אבינו כל כך נעלם בתורה? הסיבה היא שהוא כל הזן מתבונן בכך שהכל זה רק דמיון, שאין כאן עולמות. הכל שום דבר, בבחינת "כולא קמיה כלא חשיב". הזרע מרוכז מאד. כתוב, שזרע הוא זה רע, שהכל זה 'זיפט' על ידי שמבטל את הכל...

יצחק ורבקה הם, כאמור, הזרע והרחם שקולטת אותו. הם התוצאה מחבור יסוד אבא ויסוד אמא. לכן עיקר הזווג נקרא דרך ארץ העולה יצחק רבקה, וכן תפלה וכן שירה. תפלה היא זווג – "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו". "נוכח אשתו" זה הזווג הכי מושלים, כאשר האיש והאשה "שוים בקומתם". שרה יותר גבוהה מאברהם – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה". יש כל בשרה יותר מאברהם לתפוס את ההשכלה, כמו המשל עם החץ שהזכרנו קודם. שרה צריכה לתפוס את אברהם ורבקה צריכה לקלוט את יצחק. זו מנטאליות אחרת. לתפוס משהו זה לעצור אותו, לעצור את הנדיבות של אברהם שאין לה סוף שלא תפריז. היא קצת מתנגד לו. לקלוט זה כאשר השנים שוים. זה נקרא "לנוכח אשתו", יחס של דרך ארץ, ש"קדמה לתורה".

איך רואים שעיקר ההתבוננות של אברהם זה להמחיש את האלוקות בתוך המציאות? כתוב "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" ודורשים בחסידות ש"אל" וה"עולם" אינם שני דברים נפרדים. אם היה כתוב "אל העולם" היה אפשר להפריד בין הממלא והסובב, אבל "אל עולם" זה ש"לית אתר פנוי מיניה" ממש. זה הגלוי שאברהם אבינו מפרסם. זה ה"ארץ", המציאות, הקרקע. מה שיצחק עושה זה לבטל את המציאות, זה לטמון את "הזרע" בתוך הקרקע. בטול המציאות – אם יש כבר מציאות קודמת – זה ממציא זרע פורה בתוך הקרקע. הוא רוצה ומשתוקק למות על גבי המזבח וזה עושה בעצמו את הצמצום והרכוז שלו, את הזרע. מה שצומח אחר כך מתוך הזרע – זה כבר יעקב.

[כתוב בקבלה שיש שלש מדרגות, כנגד חב"ד: אור, קול, זרע. זה כנגד ראיה, שמיעה וזווג. אור כנגד הראי,  קול כנגד השמיעה וזרע כנגד הזווג שבדעת. אור קול זרע עולים חכמה בינה דעת (וכן כתר, שבו הם כלולים). דעת זה יחוד של ישראל סבא ותבונה. אצלנו אין דעת. למה היא שייכת? לבינה יותר מאשר לחכמה. איך יודעים?  כתוב בפרקי אבות: "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת ". בעוד שעל חכמה זה כתוב ביחס ליראה באותה המשנה: "אם אין חכמה אין יראה". זה הזוג של אברהם ושרה. שרה היא המפחדת. זו היראה עילאה של החכמה, שמפחדת מישמעאל. לכן היא מגרשת את ישמעאל – "גרש את האמה הזו ואת בנה". למה הדעת באה כאן לפני הבינה, הרי זה לא לפי סדר הספירות? אלא שדעת כאן זה ישראל סבא, שהוא הזכר ביחס לתבונה, והבינה כאן זו רבקה].

שוב, עיקר ההתבוננות של זווג אברהם ושרה – בעת הזווג צריכה להיות כוונה – הוא "לית אתר פנוי מיניה". עיקר ההתבוננות בזווג יצחק ורבקה הוא "כולא קמיה כלא חשיב".

איך זה אצל יעקב? עיקר ההתבוננות בזווג ישראל ולאה הוא ב"סובב כל עלמין", איך שכל העולמות "חבוקים ודבוקים במחשבת ה'". בפעם הראשונה הוא לא ידע בכלל שזו לאה. זה 'סובב כל עלמין'. זה זווג כזה שבתחילה זה נעלם לגמרי, ורק אחר כך זה מתגלה בבחינת הפלאה. זו היתה התודעה של יעקב לגביה. בהתחלה הוא לא מכיר אותה, ואחר כך כשהוא כבר מכיר אותה היא תמיד נפלאה ממנו. אף פעם לא ירד לסוף דעתה ולכן אף פעם לא אהב אותה בשלמות, בלב. זה בגלל שהוא לא ממש הבין אותה. זה בדיוק מה שהסברנו על ה"סובב כל עלמין", שבהתחלה לא מבינים אותו ואחר כך, על ידי הזדככות החומר – לבא ממדרגת יעקב למדרגת ישראל, מן העקב הכי פחות מזוכך אל הראש המזוכך שבגוף – משיגים יותר, אבל בבחינת הפלאה.

לפי זה, יעקב כאן הוא יעקב שבעולם הזה ואילו לאה מרמזת ללאה העליונה שבעולם האצילות. כמובן, ששניהם בשרש נמצאים למעלה ושם יש את הזווג השלם ביניהם, אבל זה בגלל שבכתבי האריז"ל לאה היא המלכות של תבונה. היא אמנם יוצאת מאחורי הראש של ישראל והיא לא מגיעה עד הגלגולת שלו, אבל בכל זאת היא יוצאת מאור שלמעלה ממנו, ממלכות דתבונה, שזה השכל. זו הכוונה שהיא בשרשה למעלה ממנו, מז"א.

יוצא לנו שהזווג הזה, של יעקב-לאה, הוא זווג של "סובב כל עלמין", והזווג של רחל האהובה זה הזווג של "ממלא כל עלמין". לכן עיקר כח התולדה של יעקב – יוסף "אלה תולדות יעקב יוסף" – יוצא מן הזווג הזה. זה שמן הזווג עם רחל יוצאת נשמת יוסף שמעולם האצילות, ואילו מן הזווג עם לאה יוצאים השבטים בבי"ע, זה על דרך המעלה שיש באור ה"ממלא כל עלמין", כמו שראה בהמשך.

מן הזווג עם לאה יוצא המשיח, שעליו נאמר "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?", אבל עיקר עצמת הלידה היתה לידת יוסף, שיוצא מ"ממלא כל עלמין".

 

נסכם: קודם ראינו ארבעה מדרגות – "לית אתר פנוי מיניה"; "כולא קמיה כלא חשיב"; "סובב כל עלמין"; "ממלא כל עלמין" – ועכשיו, על פי הרמז הזה של יה יה וה וה היינו חייבים לעשות התכללות בין המדרגות, וזה הביא אותנו להתבונן בכך שבכל מדרגה יש זווג. זו ארבע תודעות של ארבעה זווגים של האבות והאמהות שלנו.

יש לפעמים שאדם הוא בתודעה של זווג אברהם ושרה, אבא ואמא עילאין, שזה שייך דוקא בזמן נסיון. מה היה עיקר הנסיון שלהם? כל החיים שלהם, שהיו עקר ועקרה ללא ילדים. אלו אנשים שמזדווגים כל הזמן ולא רואים תוצאה, אז הכל אצלם זה אמונה. אלו אנשים שעוברים משבר, ש'מתים' שיהיה ילד, ושמונים שנה ויותר לא רואים. כל החיים שלהם זה להתחזק באמונה למרות הטרגדיה הזו. בכח האמונה הזו צריך להגיע למדרגת "הן לי לא נתת זרע", ש'הן' ו'לאו' שוים אצלו באמונה פשוטה ומשם ממשיכים זרע. על פי פשט, זו טענה כלפי הקב"ה, אבל בעומק זה סוד החזקת המעמד שלו כל החיים. זו תודעה של אמונה פשוטה.

מה שאין כן אצל יצחק ורבקה. שם במשך עשר שנים הראשונות, מגיל שלש עד 13, היא היתה קטנה ולא היתה ראויה להוליד. אחר כך עשר שנים נוספות הוא חיכה על דרך הטבע ורק לאחר עשרים שנות נשואים כשהבין שהיא עקרה הוא מיד התפלל – "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו", שזה רבוי תפלות – ומיד נענה. לא עבר עליו זמן משבר ונסיון. עוד לא עבר אפילו מקוה אחד של יאוש, או סף-יאוש. זה מצב אחר לגמרי ביחס לתכלית הזווג. כל אחד לפי התקון שלו.

כל אחד מתקן מה שהשני לא השלים. קודם תקון האמונה הפשוטה ש"לית אתר פנוי מיניה", אחר כך שהכל בטל ו"כולא קמיה כלא חשיב". לאחר שניהם, שיש מה שעושה את הזרע, זה נותן פרי, שזה העולמות: "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין". אלו שני הזווגים של יעקב, עם לאה ועם רחל.

 

נקודה נוספת שלא הזכרתי קודם, ביחס להבדל בין שני זווגי יעקב: יש זווג של דבור, כמו "ראוה מדברת" בלשון חז"ל, ויש זווג נעלם שבבחינת מחשבה. מה זה? למה חשבה שהיא שנואה? על פי פשט זה כי בזמן הזווג היא לא הרגישה הבעת אהבה מלאה. לכן היה נדמה לה – לא בצדק – וה' ראה את עניה ופתח את רחמה. בהרבה ספרים קדושים כתוב שאם יש יותר מדי אהבה גלויה בין בני זוג זה יכול למנוע הריון. לכן אצל לאה היתה מיד תולדה ואצל רחל לא. הבעת האהבה וגלויה נקראת דבור, וזה נקרא זווג של "ממלא כל עלמין". כאשר האהבה נסתרת, עד כדי כך שלאה היא למטה ולא מרגישה בכך, זה נקרא זווג של מחשבה, בחינת "סובב כל עלמין".

 

שוב, יצא לנו שישנן ארבע מדרגות של הזווגים כנגד יה יה – כנגד "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – וה וה הכל יחד עולה בן. אז בשביל שיהיה בן צריך את כל המדרגות האלו יחד. זה הרמז הראשון, הנוגע למספר האותיות.

 

 

* * *

 

בפעם הקודמת למדנו על ההתכללות שבין המדרגות השונות. למדנו, שההתכללות של שתי המדרגות העליונות נקראות בקבלה אבא ואמא עילאין ישראל סבא ותבונה, ושל שתי המדרגות התחתונות – ממלא וסובב כל עלמין – נקראו ישראל ולאה יעקב ורחל. אצלי היה הפרוש הפשוט של המונח 'התכללות' מובן מאליו, אבל עלו שאלות ולכן צריך להסביר יותר.

נחזור שוב. ממספר האותיות שיש בכל אחת משתי המדרגות העליונות, יה, הגענו לכך שיש התכללות בין שתיהן. באופן פשוט הן מדרגות הפכיות, ש"לית אתר פנוי מיניה" היא תנועה של "שוב" ואילו התנועה של "כולא קמיה כלא חשיב" היא של "רצוא", או בלשון החסידות זו הפכיות בין כך ש"הכל הוא ה'" לבין כך ש"ה' הוא הכל". מה הפשט של התכללות? הכוונה היא שכאשר אדם מתבונן בכל ש"לית אתר פנוי מיניה" – בכל מצב, אפילו בעת משבר בשאול הכי עמוק "הנך" ולכן זה עצם הטוב, שלא בדמיון כח המדמה שלי – הוא חש תוך כדי זה איך "כולא קמיה כלא חשיב" בנשיאת הפכים. כשאני אומר "כולא קמיה כלא חשיב" תוך כדי הרגשת המשבר שעובר עלי זה להגיד שהמשבר הזה בכלל לא קיים, שכל מה שאני סובל כמו שנדמה לי זו טעות. זה לא להגיד שזה ה' ו"לית אתר פנוי מיניה", אלא שאין בכלל משבר. הרי כל העולמות – גם האור הסובב כל עלמין בשווה – הם כאין ואפס ולא חשובים. כמובן, בהתכללות יש העיקר הכולל ויש את מה שנכלל בתוכו, ולכן "לית אתר פנוי מיניה" הוא הכולל ואילו "כולא קמיה כלא חשיב" הוא הנכלל בתוכו.

אותו הדבר להיפך, שכאשר מתבוננים ב"כולא קמיה כלא חשיב", שזה "רצוא" אל תוך העצמות כפי שהוא מאיר לעצמו, לפני ההתעוררות לברוא את העולמות ולכן הם אינם תופסים שם מקום כלל וכלל, ותוך כדי כך להרגיש ש"לית אתר פנוי מיניה". כלומר, ככל שאני, הרץ, שאינו מעוניין 'לא בגן עדן שלך ולא בעולם הבא שלך רק בך בלבד' וזה יחד עם כל המציאות שנכללת עימי בעצמות, מרגיש תוך כדי כך גם את ה"לית אתר פנוי מיניה" זה גורם לי להרגיש תמיד באיזו מידה את המציאות של הרץ המתבטל. זה אומר שכאשר אני אומר "כלוא קמיה כלא חשיב" אני מרגיש בתוך ה"כלא" את כ הדמיון, שזה לא ממש 'לא' אלא רק 'כלא'. המשהו הזה שנשאר הוא מקדש את על ידי ה"לית אתר פנוי מיניה", שזה גם אלוקות. עוד יותר, זה עצמותו ממש. ה' רץ ומתבטל אל תוך עצמו.

 

לפי זה יוסבר מה ששאלו בפעם הקודמת. דברנו על אברהם ושרה, שהם ה-יה שבתוך "לית אתר פנוי מיניה". אברהם הוא ה"לית אתר פנוי מיניה" ושרה היא ה"כולא קמיה כלא חשיב" שבתוך "לית אתר פנוי מיניה". הוא אומר ש"הכל זה ה'" ושרה אומרת שבאמת זה שום דבר, מבטלת מעיקרא את כל המציאות. אותו הדבר אצל יצחק ורבקה: יצחק הוא צד הזכר, והוא ה"לית אתר פנוי מיניה" שבתוך "כולא קמיה כלא חשיב". עיקר הריצה אל תוך העצמות באה מצד רבקה, כמו שכתוב "והנה רבקה יוצאת" ודורשים בחסידות את זה על היציאה מן הגבולות עד לאין סוף – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף" – ותוך כדי העליה הזו יש הרגשה שה"כלא" שנשאר תוך כדי זה עצמותו יתברך ממש. זה לא משהו חוץ לאלוקות אלא האלוקות בעצמה.

מה שלא הסברנו בפעם הקודמת הוא למה מה שנשאר בקדושת העצמות הוא הזרע. הסברנו, שהארץ היא ההתבוננות הכללית ש"הכל הוא ה'", אבל הזרע זה ה"לית אתר פנוי מיניה" שיש בתוך ה"כולא קמיה כלא חשיב". זו הטפה, טפת זרע העצמות שנזרעת בתוך הארץ.

 

כעת נסביר את שתי המדרגות התחתונות: "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין". הזכרנו, ש"סובב כל עלמין" זה יחוד ישראל ולאה, המדות והמחשבה, ו"ממלא כל עלמין" זה יחוד יעקב ורחל, קול ודבור. לפי ההסבר כעת ההתכללות צריכה להיות בין "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין". ישראל הוא ה"סובב כל עלמין" בעצמו ולאה היא ה"ממלא כל עלמין" שבתוך "סובב כל עלמין". אותו הדבר אצל יעקב ורחל: רחל היא האור ה"ממלא כל עלמין" ויעקב הוא ה"סובב כל עלמין" בשיש בתוך ה"ממלא כל עלמין".

איך זה על פי חסידות? "סובב כל עלמין" הוא הכח הנעלם שמקיים את המציאות. מה זה ה"ממלא" שב"סובב"? כתוב בתניא שה"סובב" רק נדמה כעומד מחוץ לעולם אבל באמת אין נקודה ומקום בעולם שבה הוא אינו נמצא. הוא חודר את המציאות ונמצא בכל מקום, רק שהוא נעלם. ההתבוננות הזו, שזה לא אי-שם רחוק אלא הוא קרוב מאד – "כי קרוב אליך הדבר מאד", היא התכללות של ה"ממלא" בתוך ה"סובב".

נסביר יותר בעומק. הסברנו ש"סובב" היא המחשבה ובתוך המחשבה יש שתי מדרגות: יש את אותיות המחשבה, שזה נקרא לאה, ויש את עצם המחשבה, השכל, שנקרא 'מוחין דז"א'. זה נקרא ישראל בעוד האותיות שיוצאות מן השכל הזה הן רק הארות ממנו. כאשר מלכות דתבונה נכנסת במוחין דז"א יוצאת מאחוריו הארה שנקראת פרצוף לאה, שאלו אותיות המחשבה. בדרך כלל מוסבר בחסידות שזה מה שקוראים 'הרהור'. הרהור זה הדבור שבמחשבה. מחשבת שכל היא מחשבה טהורה, והיא מחשבה שבמחשבה, שאין בה עדין היכר ותודעה של אותיות. זו מחשבה על עצם הדבר. שוב, פרצוף לאה זה להרגיש את אותיות המחשבה, ולא עצם המחשבה.

עצם המחשבה היא המחשבה שבמחשבה, הרהור הוא הדבור שבמחשבה וכח המדמה הוא כבר המעשה שבמחשבה. זה כבר לצייר ולראות אותיות בכח המחשבה, כמו שהמקובלים עושים הרבה פעמים, ואין בזה שום מחשבה פנימית מצד עצמה [מי שמכוון כוונות בקבלה רק בחיצוניות זה דבר שטחי שבשטחי, זה כח המדמה ממש ללא שום פנימיות. זה לא רק שאין פה פנימיות אלא יש בזה גם קלקול. הוא פוגם, כמו שכותב האדמו"ר האמצעי, בכושר הנפש שלו לגשת אל הקדש פנימה. אם הוא מקושר אל הכוונה הפנימית, אל המחשבה שבמחשבה שיש באותיות, זה נקרא לכוון באמת]. הרהור זו מרוצת שטף המחשבה וזו כבר מדרגה יותר פנימית בתוך פרצוף לאה, בעוד שהדמיון הוא רק החיצוניות שלו. עצם המחשבה – מחשבת שכל של ה' על כל דבר, שזו כבר מדרגת "סובב כל עלמין" – זה כבר מוחין דז"א, שנמשכים מנה"י דישראל סבא ותבונה, השייכים לפרצוף ישראל.

מכל זה אפשר להבין את ההתכללות של ה"ממלא" בתוך ה"סובב". "ממלא" זה דבור ו"סובב" זו המחשבה. עצם המוחין של ישראל – ישראל זה בכללות פרצוף המדות אבל יש לו מוחין, וישראל זה אותיות לי ראש – זה ה"סובב" בעצם, זה איך שה' חושב בעצם על העולמות ובכך מהווה מחיה ומקיים אותם. אבל בתוך זה יש את איך שה' כביכול מדבר בתוך המחשבה שלו ומדמיין בתוכה את העולמות. זה עדיין לא דבור אבל זה גם לא מחשבה טהורה ללא הרגשת אותיות. אצל האדם – והכל כאן משל ומליצה – עצם המחשבה היא כל כך טהורה עד כדי שהוא לא שם לב לכך שיש במחשבה שלו אותיות [יש הרבה שרוצים לברוח מן המחשבה וחושבים שבהתבוננות המטרה היא בבריחה הזו. האמת היא שאנו רוצים בהתבוננות לברוח מן הדמיון שבמחשבה או מן הדבור שבמחשבה ולהגיע אל עצם המחשבה, מחשבה שבמחשבה, שאין בה הכרת אותיות. זו דרך חסידות חב"ד. זה לא לשלול את המחשבה אלא להגיע לעצם שלה]. זה ה"סובב" בעצם ואילו המדרגות החיצוניות – ההרהור והמדמה – אלו פרצוף לאה, התכללות ה"ממלא" ב"סובב".

"מבשרי אחזה אלוה". אם יש משהו שאצל האדם הוא פחות מודע ויש משהו שהוא יותר מודע אליו, אז כך הוא היחס כביכול גם אצל ה'. כמובן, יש אותו יחס אבל אצל ה' יתברך "לפניו נגלו כל תעלומות" ומה שנקרא לא-מודע גם הוא מודע אצלו. לענינינו, פרצוף ז"א הוא נעלם יחס לפרצוף לאה, הדבור והמעשה שבאור ה"סובב".

יש דרך נוספת להסביר את ההתכללות הזו שבין ה"סובב" ובין הממלא". הסברנו שיש ב"סובב" שתי פעולות: עיקר ההתהוות וקיום החיות. עיקר ההתהוות זה ה"סובב" בעצמו, וזה שהוא מקיים את החיות זה ה"ממלא" שב"סובב".

 

נשאר לנו להסביר את ההתכללות האחרונה, את ה"סובב" שבתוך ה"ממלא". ה"ממלא" הוא הדבור – "בדבר ה' שמים נעשו". מה זה ה"סובב", ה'קול' שעומד מאחורי הדבור? זה כמו בקריאת התורה בטעמי המקרא. הטעם מתנגן אבל הוא עומד מאחורי המילים. כל טעם מביע משהו אחר, ואפשר לומר את אותם המילים בטעם שונה והמשמעות תהיה שונה לגמרי. יש סיפור על האדמו"ר האמצעי שקשר עם הפרשה שקראנו, פרשת כי תבוא. פעם אחת הוא שמע את קללות של הפרשה מבעל קורא שהחליף את אביו, האדמו"ר הזקן שהיה רגיל לקוראם בדרך כלל. הוא קיבל מן הקריאה הזו זעזוע גדול, 'חויה טראומטית', שנעשה ממנה חולה לכמה שבועות. עד יום כפור היה במצב נפשי לא טוב עד כדי שהיתה שאלה אם יוכל לצום את הצום. כל זה בגלל אופן הקריאה, שאותה שמע בכל שנה. לחסידים ששאלו הוא הסביר, ש"כאשר אבא קורא אני לא מרגיש קללות, זה רק ברכות". לומדים מכך שיש מילים, ולמילים יש משמעות, אבל מאחורי המילים יש קול שיכול לשמות מן הקצה עד לקצה את כל המשמעות שלהם. זה הספור כדי להבין את ה"סובב" שב"ממלא".

כתוב בתניא, שכל דבר מתהווה תמיד מן העשרה מאמרות של מעשה בראשית. מי שתופס רק שהאותיות 'שולחן' מהוות את השולחן תופס רק את הדבור, את האותיות, בלי להרגיש את הקול. האותיות מצד עצמן דוממות אם אין בהן קול. הבעש"ט מסביר בכתר שם טוב שכל הדברים בעולם הן תרכובות של מדות של ה' יתברך. למשל, דבר מפחיד כמו נחש זה דבר שמדת היראה של הקב"ה היא מה שפועל בבריאה ובהתהוות של אותו הנחש. לכן אם אני מתבונן בכך אני יכול להפשיט את הדבר מגשמיותו ולהעלות אותו לשרשו, שהפחד הזה שמפחיד אותי זה בגלל מה שמהווה אותו. יש בו רכוז של פחד. אם אני רק חושב על נחש בתור שלש האותיות האלו – נ ח ש – אז זה דומם. לשמוע את הקול זה לשמוע שמי שאומר את המילה הזו 'נחש' הוא אומר את זה בפחד. ה' אומר את זה כל הזמן ומהווה אותו בכך. לשמוע את הקול הזה, את ה"איך", באיזה טון הדברים נאמרים ומביעים את המדה שבלב, זה נקרא להרגיש את ה"סובב" שבתוך ה"ממלא". זה יחוד קול ודבור, יחוד יעקב ורחל.

 

מה שעשינו כעת היה להסביר בפרוט מה זו התכללות, לראות איך בכל מדרגה נכללת המדרגה השניה. בשתי המדרגות העליונות זה היה יותר הפכים, אבל בשתי המדרגות התחתונות זה כבר יותר מוחשי. נוסיף עוד דבר. הסברנו ש"כולא קמיה כלא חשיב" זה ה"רצוא" ו"לית אתר פנוי מיניה" זה ה"שוב". איך זה בשתי המדרגות התחתונות? יש בזה גם "רצוא ושוב". כתוב בחסידות שהנשמה רצה אל ה"סובב". ה"סובב" הוא הנעלם והנשמה רצה תמיד אל הנעלם. "וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה" – אל הנעלם. לכן אמרנו שהוא מתגלה רק בדרך הפלאה, וזה גורם התעלות ותשוקה בכלות הנפש אליו. אם הדבר נפלא ממני אז נפשי יוצאת אליו. ה"ממלא" שייך יותר אל הטבע והוא יותר בתנועה של ,שוב", של להמחיש את האלקות בתוך הטבע – אלקים עולה הטבע. ה"סובב" הוא עִגוּל שנשאר עָגוֹל וה"ממלא" נקרא קו, שיורד וחודר מטה מטה.

יוצא מכך, ששתי המדרגות הקיצוניות – העליונה והתחתונה – הן בתנועה של "שוב" ואילו שתי המדרגות האמצעיות – "כולא קמיה" ו"סובב כל עלמין" – הן בתנועה של "רצוא". האות י יורדת, ה עילאה עולה, האות ו גם כן יורדת [זה חידוש. בדרך כלל האות ו היא המשכה וירידה מלמעלה למטה] והאות ה תתאה יורדת.

במילים אחרות: בזוג העליון הזכר יורד והנקבה עולה ובזוג התחתון זה הפוך, שהזכר עולה והנקבה יורדת. בכל התורה כולה משמע הרבה פעמים שהזכר הוא זה שיורד, ולכן החתן נקרא על שם שהוא "נחות דרגא", ואילו הכלה היא זו שעולה בכלות הנפש. אבל על פי פשט הזכר הוא הרוחני שמתקשר לרוחניות ואילו והנקבה היא הגשמית שמתקשרת לגשמיות, לתקון העולם בפועל. איך זה מסתדר? זה תלוי אם זה היחוד העליון, של אותיות יה, או יחוד תחתון של אותיות וה. היחוד העליון הזכר הוא בתנועה של "שוב" והנקבה הוא בתנועה של "רצוא" וביחוד התחתון זה מתהפך.

מזה מובן דבר חשוב, ביחס להבדל שנמצא בין כתבי חסידות חב"ד ובין מה שכתוב בלקוטי מוהר"ן לגבי ציור האות א. בתורה ו, ששייכת לחודש אלול, מסביר ר' נחמן שהאות י העליונה היא ה"רצוא", ובעבודת ה' הוא קורא לכך שצריך להיות "בקי ברצוא", והאות י התחתונה היא ה"שוב", שצריך להיות בקי בו. ואילו במאמרים של ר' הלל מוסבר שהאות י התחתונה היא ה"רצוא" בתשוקה לעלות של המים התחתונים שבוכים בכלות הנפש ואילו האות י התחתונה היא המים העליונים שיורדים בתנועה של "שוב".

לפי מה שאמרנו זה בדיוק מתאים: ההסבר של חב"ד מתאים באמת למדרגת אותיות יה, של חכמה ובינה. דוקא בתודעה של חב"ד הזכר הוא זה שיורד והנקבה היא זו שעולה. מה שאין כן בתודעה של מדות, של מה שנקרא חסידות חג"ת, זה כמו בתודעה הפשוטה, שהזכר הוא הרוחני שלומד ב'כולל' והנקבה היא ה'בעלבאסטע' שמתעסקת עם הספונג'ה והכלים וכו', עם הגשמיות. זה לא בדיחה, זה משהו פנימי מאד. שהזכר הוא זה שעולה והנקבה היא זו שיורדת זה מבט של יחוד יה, בעוד שהציור ההפוך הוא של "והנגלות", של וה שבשם. בציור הראשון הם מתקרבים אחד אל השני בעוד שבציור השני הם הולכים ומתרחקים כל הזמן, ולכן הציור הראשון הוא הציור היותר פנימי.

 

מה אנחנו עשינו כעת? כשאמרנו שיש התכללות בין המדרגות אמרנו בעצם שצריך להיות בשניהם. מי שבטל באמת לאלוקות יש לו "רצוא" בתוך ה"שוב" שלו ו"שוב" בתוך ה"רצוא שלו, כמו ר' עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום". כאשר הוא נכנס, שזו תנועת ה"רצוא", היתה בתוכו נקודת ה"שוב", הזרע של יצחק. היה בו הבטול לדעת שצריך לשוב.

בתחילת השעור הסברנו שהזרע הוא תודעת הישות שכן נשארת בעת ה"רצוא" לאלוקות, וכעת אנחנו מסבירים אחרת. כעת אנחנו מסבירים שהזרע היא ההחלטה הודאית לשוב כאשר ה' ירצה. אני לא רץ כדי להסתלק מן העולם ולמות, כמו נדב ואביהו, אלא הריצה היא בבטול גמור לקב"ה, שבתוכה יש החלטה פנימית נפשית – שהוא אינו מודע אליה – שהוא עתיד לשוב. המגיד כותב באור תורה שאם היה האדם מודע להחלטה הזו זה היה מבטל אצלו את כח הריצה אל ה'. אצל הקב"ה זה נקרא סוד 'מטי ולא מטי' מלמעלה למטה, כאשר אצלו זה מודע. כאשר ה' רץ כלפי מטה – "בו ירוץ צדיק ונשגב" – זה תהליך מתוכנן. התנועה הזו של 'מטי ולא מטי' נקראת בפסוק "כנשר יעיר קנו". אצל האדם הוא לא יכול להיות מודע לתנועה ההפכית כדי לא להחליש אותה. אם האדם רוצה להיות בתנועה של "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" זה צריך להיות במודע לגמרי, בלי אחוז אחד שלא רץ באמת אל הקב"ה. אז איך הוא לא מת, כמו שמתו נדב ואביהו? כי יש בו החלטה פנימית – בעל-מודע – של בטול לרצון ה', שברגע שה' ירצה הוא קופץ ויוצא מתוך המעגל ויורד למטה. ה"שוב" הזה הוא הסבר שני לזרע, ליצחק שבתוך רבקה.

זה ה"שוב" שבתוך ה"רצוא". מה זה ה"רצוא" שבתוך ה"שוב"? בירידה יש שתי מדרגות עיקריות: יש שאדם שב לעצמו לאחר הריצה – "אם רץ לבך שוב למקום" או "שוב לאחור" – ויש אחד שכאשר הוא בתכלית העליה הוא יורד, כמו משה רבינו – "מן ההר אל העם". זה לשוב אל התפקיד שלו, לתורה ומצוות. אצל המלאכים החזרה היא לעצמם אבל אצל יהודי, אצל מי שזוכה להיות מ'אנשי משה', וירידה היא אל התפקיד. להיפך, התפקיד זה מה שגורם לו לרדת. הרי "על כרחך אתה חי" וזה רק לשם תקון העולם. בשביל מה הוא יורד? בשביל להעלות, להעלות את הנצוצות הקדושים. זה נקרא ה"רצוא" בתוך ה"שוב", שהוא יורד על מנת להעלות. בחסידות זה נקרא "עליה לצורך ירידה", שזה ה"שוב" שבתוך ה"רצוא", ו"ירידה צורך עליה", שזה ה"רצוא" שבתוך ה"שוב". זה היה סך הכל של התכללות בין מדרגות יה ו-וה.

 

שאלה: בינה זו עליה והסתלקות? הרי בכל מקום בינה זה הסברה ונתינת משלים?

תשובה: באמת מוסבר בחסידות הפסוק הבא "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". זה הכח שיש בינה להמציא משלים וזה נקרא תבונה, לקחת משהו עמוק מאד ולהסביר אותו בפשטות. זה תבונה. אז למה הסברנו שתבונה זה "רצוא"? באמת יש בה את שני הכוחות.

נסביר על פי ספור על האדמו"ר האמצעי ור' אהרן מסטראשלה, תלמיד האדמו"ר הזקן, שהיו שני התלמידים העיקריים שלו. היתה אי-הבנה בין הדרכים של שניהם, למרות שהיו שניהם מקושרים לאותו שרש בהתקשרות עצמית באמת. הנקודה המעניינת היא שכל אחד נטה לכיוון אחר לפי שרש נשמתו, לפי הנטיה העצמית שלו. שניהם היו חב"דניקים אבל הנטיה של האדמו"ר האמצעי היתה בעיקר מוחין ושל ר' אהרן היתה יותר לכיוון מדות. בכל זאת, כשקוראים את הספרים שלהם מוצאים אצל האדמו"ר האמצעי המון המון עבודת ה'. זה כמובן בהשכלה עמוקה והסברה רחבה, יותר מכל הרביים, אבל הנושאים כולם הם על דברים הקשורים אל הלב, עבודת הלב. ואילו הכתבים של ר' אהרן כמעט כולם השכלה, דברים תיאורטיים, למרות שהיה בעצמו איש נלהב מאד [בעיני חסידי האדמו"ר האמצעי – נלהב מדי]. בתחום הנגלה יש משהו דומה, על שני גדולים: ר' יונתן איבשיץ ו'הפני יהושע'. הפני יהושע היה גדול בדורו בהלכה ור' יונתן היה גדול בפלפול סוגיות הגמרא. בספרים שכתבו כתב כל אחד את ההפיך. ה'פני יהושע' כתב פרוש על הש"ס ור' יונתן כתב פרוש על השולחן ערוך [כרתי ופלתי].

מה הענין? יש אחד שהטבע שלו הוא לרדת ואילו העבודה שלו היא לעלות. יש לו כח הסברה גדול ובזה הוא מאד מוכשר, ודוקא אצלו יש עבודה פנימית גדולה להתפשט בכלות הנפש. הכישרון שלו להלביש מדליק אצלו רצון פנימי לעלות בכלות הנפש. הוא משתוקק דוקא אל ההיפך. ויש אחד הפוך, שמצד התכונה העצמית שלו אין לו כל כך אחיזה בהלבשה. הוא מאד רוחני, והוא משתוקק דוקא להשלים את עצמו בצד השני. זה לא שאינו מוכשר – אדם לא צריך לעסוק דוקא בדברים שהוא לא מוכשר, אלא במה שה' נתן לו – אלא שזה כשרון נעלם לעומת כשרון גלוי, והוא צריך בשבילו יגיעה רבה יותר. מה שקל לו תמיד ישאר. הוא לא צריך לדאוג, זה לא ילך לאיבוד. הוא מרגיש שדוקא בכשרון הנעלם הוא צריך להשקיע. לכן אצל האדמו"ר האמצעי הכשרון הראשון היה ההפשטה וההשכלה הטהורה, ואילו העבודה שלו היא לרדת לעבודת המדות שבלב. אצל ר' אהרון זה הפוך, שמצד עצמו הוא נוטה לרדת והעבודה שלו היא לעלות להשכלה טהורה.

לענינינו, התבונה היא כלות הנפש בפנימיות והסברה בחיצוניות. בעומק, החיצוניות היא הכשרון הראשון אתו נולד האדם ואילו הפנימיות היא הכשרון הנעלם שבתוכו שבאמת אני שייך אליו. זה התקון הפנימי שלי שעליו נאמר "יגעתי ומצאתי – תאמין". אז כשרון ההסברה וההלבשה של התבונה הוא החיצוניות שלה, הטבע הראשון שלה, בעוד שכלות הנפש ב"כולא קמיה כלא חשיב" היא הפנימיות.

יצחק, שהוא כנגד פרצוף ישראל סבא, הוא לא זה ולא זה. הוא ההתכללות של "לית אתר פנוי מיניה" בתוך "כולא קמיה כלא חשיב" בכלות הנפש. לפי זה, יוצא יפה מאד מה שמוסבר בכתבי האריז"ל שיש שתי תבונות [אין שני ישראל סבא]. יש תבונה יותר חיצונית, והיא כח ההסברה וההלבשה, ויש תבונה פנימית, שהיא זו שמתייחדת עם ישראל סבא, שהיא הכלות הנפש ב"כולא קמיה כלא חשיב".

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com