חיפוש בתוכן האתר

אור אין סוף ב"ה_ד הדפסה דוא

פרק ד

התכללות המדרגות זו בזו


עד כאן היה התוכן. כעת נתחיל עם כמה רמזים:

בְּכָל אֶחָד מִשְּׁנֵי הַבִּטּוּיִים "מְמַלֵּא כָּל עַלְמִין", "סוֹבֵב כָּל עַלְמִין" יֵשׁ וה אוֹתִיּוֹת, לְרַמֵּז שֶׁמַּדְרֵגָתָם מִבְּחִינַת וה שֶׁבַּשֵּׁם.

בְּ"כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִּׁיב", "לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ" יֵשׁ, בְּכָל אֶחָד, יה אוֹתִיּוֹת, לְרַמֵּז שֶׁמַּדְרֵגָתָם מִבְּחִינַת יה שֶׁבַּשֵּׁם

הרמז בנוי על פי המשפטים כפי שהם כתובים בספר הזהר. שתי המדרגות התחתונות הן בעלות כב אותיות – יא אותיות בכל אחת מהן – כנגד כב האותיות בהם נבראו שמים וארץ. מדרגת "סובב כל עלמין" היא כנגד כב אותיות המחשבה ואילו מדרגת "ממלא כל עלמין" היא כנגד כב אותיות הדבור. בשתי המדרגות העליונות יש יה אותיות בכל אחת מהן, וביחד יש יהיה אותיות – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[1]. זהו רמז אל הגלוי שיהיה לעתיד לבוא, הגלוי של "הנסתרות", בעוד האותיות של שתי המדרגות התחתונות מרמזות אל הגלוי של התהוות השמים והארץ בהווה.

באמת, הסברנו שמדרגת "לית אתר פנוי מיניה" היא כנגד האות י שבשם ואילו מדרגת "כולא קמיה כלא חשיב" היא כנגד האות ה עילאה שבשם, אבל כאן אנו רואים שיש בתוך כל אחת מהן התכללות של השניה. כך גם ביחס למדרגות וה שבשם – "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין". בכל אחת מהן יש התכללות מן המדרגה השניה שבערכה.

התפרטות והתכללות

רמז מסוג זה – שכמובן יכול לבוא רק אחרי הבנה אמיתית של עצם הענין ולא רק 'לרחף' ברמזים – מביא ומכריח אותי להתבונן בפרטיות בעזרת ההתכללות שיש בין כל אחת משתי המדרגות, העליונות והתחתונות. זה כלל גדול בהתבוננות, גם אצל המקובלים הספרדים, כמו הרש"ש [הם קוראים לזה 'התפרטות'], וגם בחסידות. למשל: אם יש שתי מדרגות של אבא ואמא מפרקים ומפרטים כל אחת מהן לשתים, לפרצופי 'אבא ואמא עילאין' מתוך פרצוף אבא ולפרצופי 'ישראל סבא ותבונה' מתוך פרצוף אמא.

כמובן, ההתפרטות אינה מטרה בפני עצמה, שכן כך היא מביאה רק לרבוי. להיפך, התכללות כאמצעי מביאה לידי הכרת האחדות השורה בין המדרגות. היא דורשת התבוננות יותר עמוקה. כאן קיצרתי בכתיבה וכתבתי את הרמז על דרך הקבלה, לכן נקרא ונסביר בהרחבה:

(מִצַּד הִתְכַּלְּלוּת שֶׁל "הָבֵן בְּחָכְמָה וַחֲכַם בְּבִינָה" בְּכָל אֶחָד יֵשׁ יה.

זה משפט מתוך ספר יצירה[2] המבטא התכללות בין מדרגות, בין החכמה והבינה. מי שלומד את כתבי האריז"ל רק בחיצוניות מקבל מהם רק את רושם ההתפרטות. אבל מי שמתבונן במקור, בספר יצירה, רואה שהענין הוא להחכים בבינה ולהבין יותר בחכמה. לא כתבתי כאן את המונחים של האריז"ל אז נסביר בעל פה: אצל האריז"ל, מה שהיה קודם רק פרצוף אחד, פרצוף אבא, נעשה כעת שני פרצופים נפרדים – פרצופי אבא ואמא עילאין[3]. זה "הבן בחכמה". גיליתי שיש גם בינה בתוך החכמה. מה שהיה קודם רק פרצוף אחד, פרצוף אמא, נעשה כעת שני פרצופים שונים – פרצופי ישראל סבא ותבונה, וזה "חכם בבינה".

וְכֵן בְּ-וה יֶשְׁנָהּ הִתְכַּלְּלוּת ה בְּ-ו וְ-ו בְּ-ה,

אף על פי שבספר יצירה אין משפט דומה ביחס לשתי המדרגות התחתונות, וה שבשם, צריך לומר שקיימת התכללות כזו גם ביניהן. למה התכללות זו אינה גלויה באותה המדה? כי על חכמה ובינה כתוב בפרוש שהם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[4]. יש ביניהם יחוד יותר גדול, יותר תמידי, ולכן יותר קל לגלות את ההתכללות שבין שניהם. יחוד וה הוא רק לפרקים, לעיתים, ולכן יותר קשה לגלות אותו.

איך נקראת ההתכללות הזו בכתבי האריז"ל? האותיות  וה שבתוך האות ו אלו פרצופי ישראל ולאה ואילו האותיות וה שבתוך האות ה תתאה אלו פרצופי יעקב ורחל[5]. כל אחד מהם הוא פרצוף בפני עצמו והם מתכללים זה בזה. מה כל זה על פי חסידות?

בְּסוֹד שְׁנֵי הַיִּחוּדִים שֶׁל "יִשְׂרָאֵל וְלֵאָה" – "עֶצֶם הַמִּדּוֹת וְהַמַחְשָׁבָה", בְּחִינַת סוֹבֵב כָּל עַלְמִין כַּנַּ"ל [וזו התכללות ה תתאה ב-ו],

ישראל הוא עצם המדות שבלב, החמדה שבלב, עוד לפני שהם מתבטאים בלבוש המחשבה. יש לאדם משיכה בלב אל משהו אבל הוא עדיין לא בא לידי הרהור בו. אמנם, ישראל הן אותיות לי ראש ולכן יש ודאי איזה שכל, איזה ראש, שמחיה ומניע את החמדה בלב, אבל בכל זאת ישראל הוא עצם החמדה שבלב. הסברנו לגבי חמדה, אבל זה יכול להיות גם לגבי מדת הפחד – יש חסד ויש גבורה במדות. כאשר האדם גם מהרהר במדה הזאת מתקיים אצלו יחוד של ישראל ולאה, התכללות האות ה באות ו.

ביחס לעולמות: באצילות מתגלה שה' "חפץ חסד"[6] ורוצה לברוא את העולם, וכאשר הוא מהרהר במדה הזו – יחוד ישראל ולאה – זה נקרא "סובב כל עלמין". אחר כך בא יחוד יעקב ורחל, בלשון הקבלה: יחוד קול ודבור[7]. יעקב הוא קול ורחל היא הדבור, ויחוד זה ביניהם הוא יחוד בשביל לדבר. זהו יחוד של "ממלא כל עלמין". הקול הוא עדין פשוט והדבור הוא ההתפרטות שלו. 'קול' ביחס ל'דבור' הוא כלל – מלשון כל – לגבי הפרט[8] [יש קשר בין קול לבין כל. אל יעקב נאמר "הקל קול יעקב"[9] והוא גם זה שאמר "יש לי כל"[10]].

וְ"יַעֲקֹב וְרָחֵל" – "קוֹל וְדִבּוּר", בְּחִינַת מְמַלֵּא כָּל עַלְמִין כַּנַּ"ל) [וזו התכללות אות ו ב-ה תתאה]).

אם נתבונן יותר במספר האותיות שיש בכל אחד מן הבטויים נראה, שבמילים ממלא כל ו-סובב כל יש ו אותיות בכל אחד, ואילו במילים עלמין יש ה אותיות. עלמין הן אותיות למעני – "למעני למעני אעשה"[11]. למעני עולה ר – יחוד עם מלך – וביחד עולות ת, שלמות אותיות ה'אלף-בית'. לפי זה, "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין" הם שלמות בריאת העולמות. בדרך כלל מוסבר שהכוונה היא אל "עלמין סתימין" ו"עלמין דאתגליין"[12]. העולמות הסתומים הם עולמות המחשבה, עוד לפני שנבראו העולמות בפועל, ואילו העולמות הגלויים הם עולמות הדבור שנבראו בפועל.

נחזור אל רמז האותיות בפרטיות. שתי המילים בעלות ה האותיות – עלמין עלמין – הן כנגד לאה ורחל. העולמות הסתומים שכנגד "סובב כל עלמין" הם כנגד לאה, עליה נאמר "ועיני לאה רכות"[13], והעולמות הגלויים הם בחינת רחל, עליה אמר "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". אלו עלמין של "ממלא כל עלמין". המשך הרמז לפי זה הוא, ששאר ו האותיות במדרגה התחתונה – ממלא כל – הן כנגד יעקב ואילו ו האותיות שבמדרגה השניה – סובב כל – הן כנגד ישראל [שתי המילים כל, במובן של כלל, נכללות בפרצוף הזכר]. עד כאן הרמז במספר האותיות.

נסכם, לפני שנתחיל בהסבר המפורט:

              לית אתר פנוי מיניה                  אבא ואמא עילאין

              כולא קמיה כלא חשיב              ישראל סבא ותבונה

              סובב כל עלמין                        ישראל ולאה

              ממלא כל עלמין                       יעקב ורחל


הברקה ותפיסה, זריעה וקליטה

מהן שתי המדרגות העליונות – אבא ואמא עילאין וישראל סבא ותבונה – על פי חסידות? אבא ואמא עילאין הם עצם ההשכלה ועצם ההשגה. אלו מוחין בעצם[14]. בדרך כלל, השכלה והשגה הן אבא ואמא, אך כאשר נכללים שניהם בתוך פרצוף אבא הן השכלה והשגה ללא שום נטיה אל מדות. עצם ההשכלה הוא אבא עילאה, ובלשון ימינו זו השכלה תיאורטית, ועצם ההשגה זו אמא עילאה. כאשר כבר קיימת בשכל – לא בלב – נטיה מסויימת, כמו השכל של בית הלל להקל[15], אלו הפרצופים של ישראל סבא ותבונה[16]. אלו שני הפרצופים כאשר הם נכללים בתוך הבינה, וזו כבר הנטיה לפסוק את ההלכה. לבית הלל יש נטיה כלפי צד החסד ואילו לבית שמאי יש התגברות הגבורה ונטיה להחמיר, וכל זאת גם בחכמה שלהם, בישראל סבא, וגם בבינה שלהם, בתבונה.

מה החדוש? עצם ההשכלה, עצם החכמה, היא "ברק המבריק"[17] שמיד נעלם. החדוש הוא למצוא את ההתכללות, כדי שניתן יהיה לתפוס את עצם ההשכלה. זהו הגלוי שיש בעצם ההשגה, להשיג ולתפוס את ההברקה שלך, את עצם ההשכלה, לפני שהיא תברח ותעלם. זה נקרא "הבן בחכמה". לעומת זאת, ההתכללות ההפוכה של "חכם בבינה" באה להחדיר את נקודת ההשכלה – "נקודה בהיכלא"[18] – בתוך ההיכל של "בינה לבא"[19]. אמא עילאה נקראת 'תפיסה', לתפוס את הברק, ואילו תבונה נקראת 'קליטה', נטית הלב שיש בתוך השכל לשם קליטה. אלו שתי נטיות שונות. מה ההבדל ביניהן? תפיסה היא כמו אחד שיורה חץ ומיד רץ לתפוס אותו חזרה [ויש על כך ספור אצל ר' נחמן[20]], ואילו קליטה מסתפקת בעמידה במקום.

אבא ואמא עילאין הם כנגד שרה אמנו לעומת אברהם אבינו, ישראל סבא ותבונה הם כנגד יצחק אבינו ורבקה אמנו, ובהמשך נסביר את ההקבלה אל ישראל ולאה ואל יעקב ורחל [בכתבי האריז"ל זה לא מפורש, אבל דוקא בחסידות ישנה הרחבה בכך, במיוחד אצל האדמו"ר האמצעי ור' הלל[21]]. אברהם הוא אב רם[22], אבא עילאה, ושרה היא אמא עילאה – תפיסת עצם ההשכלה. רבקה היא כח הקליטה, שבשבילו צריך זרע של תולדה. תולדה היא לידת המדות בלב, הנטיה.

לכן, עיקר הזווג של תולדה הוא הזווג של יצחק ורבקה ואילו הזווג של עיקר תפיסת עצם האור הוא זווג אברהם ושרה. מהי הפרשה של יצחק בתורה? פרשת תולדות – "אלה תולדות יצחק..."[23]. יש אמנם "אלה תולדות יעקב יוסף..."[24] אבל זה לא שם של פרשה בתורה. מהות היחוד של יצחק ורבקה הוא להוליד תולדות, ובזווג כזה כבר יש תמורה – "תמורת חכמה איולת וכו'"[25] – ולכן יצחק מוליד תמורה, את עשו. "'אלה תולדות יצחק' – אלה יעקב ועשו האמורים בפרשה"[26]. הזווג הזה, של יצחק ורבקה, בא מאברהם – "אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק". יצחק אבינו עולה זרע – "כי ביצחק יקרא לך זרע"[27] – ועל כך דרשו חז"ל: "ביצחק – ולא כל יצחק"[28]. בלב יש תמורות ואילו בשכל אין תמורות, ולכן רק אצל יצחק יוצאת גם התמורה. עשו יוצא בראש וזה בגלל ש"קליפה קדמה לפרי"[29].

'הבן בחכמה חכם בבינה'

לפעמים האדם נמצא בתודעה של זווג אברהם ושרה, אבא ואמא עילאין, שהוא שייך דוקא בזמן נסיון. מה היה עיקר הנסיון שלהם? במשך רוב שנות חייהם היו עקר ועקרה ללא ילדים. אלו אנשים שמזדווגים כל הזמן ולא רואים תוצאה, ולכן הכל אצלם בגדר אמונה. אלו אנשים שעוברים משבר, ש'מתים' לכך שיהיה להם ילד, ולמעלה משמונים שנה לא רואים תוצאה. כל החיים שלהם הם התחזקות באמונה למרות הטרגדיה הזו. בכח האמונה הזו צריך להגיע למדרגת "הן לי לא נתת זרע"[30], בה "הן ולאו שוים אצלו"[31] באמונה פשוטה ומשם ממשיכים זרע[32]. על פי פשט, זו טענה כלפי הקב"ה, אבל בעומק זהו סוד החזקת המעמד שלו כל החיים. זו תודעה של אמונה פשוטה.

מה שאין כן אצל יצחק ורבקה. אצלם במשך עשר שנים הראשונות, מגיל שלש עד 13, היתה רבקה קטנה ולא היתה ראויה להוליד. אחר כך, במשך עשר שנים נוספות, חיכה יצחק על דרך הטבע ורק לאחר עשרים שנות נשואים, כאשר יצחק מבין שרבקה עקרה, הוא מתפלל ומיד נענה – "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו... ויעתר לו ה' ותהר..."[33]. לא עבר עליו זמן משבר ונסיון. עוד לא עבר אפילו מקוה אחד של יאוש, או של סף-יאוש. זהו מצב אחר לגמרי ביחס לתכלית הזווג. כל אחד לפי התקון שלו.

כל זה היה כדי להסביר שיצחק ורבקה – ישראל סבא ותבונה – הם סוד קליטת הזרע, שרש של לידת מדות. יצחק הוא הזרע ורבקה היא הקליטה שלו. לעומתם, תפיסת הברק היא כבר "הבן בחכמה", וזהו הזווג ששייך לאברהם ושרה. אחר כך, במדות, הזווג הוא בין ישראל ולאה ובין יעקב ורחל.

לפי כל זה, יוצא שמדרגת "לית אתר פנוי מיניה" היא סודם של אברהם ושרה. הענין שלהם הוא לעמוד באמונה תוך כדי נסיון קשה. אברהם הוא זה שהתנסה בעשרה נסיונות[34] ולכן נקרא "איתן"[35]. מדרגת "כולא קמיה כלא חשיב" של התבוננות, של התבטלות, היא סודם של יצחק ורבקה. זו פשיטת צווארו של יצחק בכלות הנפש ממש, לחזור ולהיכלל באור האין סוף. תמיד שואלים למה יצחק אבינו כל כך נעלם בתורה? הסיבה היא שהוא כל הזמן מתבונן בכך שהכל רק דמיון, שאין כאן עולמות. הכל שום דבר, בבחינת "כולא קמיה כלא חשיב". בזרע הכל מרוכז מאד [כתוב, שהמילה זרע היא מלשון זה רע, שכן על ידי בטולו את הכל הופך הכל ל'זִיפְט'...].

כאמור, יצחק ורבקה הם הזרע והרחם שקולטת אותו, והם התוצאה מן החבור של יסוד אבא ויסוד אמא. לכן נקרא הזווג דרך ארץ[36] העולה יצחק רבקה, וכן תפלה וכן שירה. תפלה היא זווג – "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו"[37]. "נוכח אשתו" הוא הזווג הכי מושלם, כאשר האיש והאשה "שוים בקומתן"[38]. שרה יותר גבוהה מאברהם – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"[39]. יש כח אצל שרה יותר מאברהם לתפוס את ההשכלה, כמו משל החץ שהזכרנו קודם. שרה צריכה לתפוס את אברהם ורבקה צריכה לקלוט את יצחק. זו מנטאליות אחרת. לתפוס משהו זה לעצור אותו, לעצור את הנדיבות של אברהם שאין לה סוף כדי שלא תפריז. היא קצת מתנגדת לו. לקלוט זה כאשר השנים שוים. זה נקרא "לנוכח אשתו", יחס של דרך ארץ, ש"קדמה לתורה"[40].

איך רואים שעיקר ההתבוננות של אברהם באה להמחיש את האלוקות בתוך המציאות? כתוב "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"[41] ודורשים בחסידות[42] שאצלו "אל" וה"עולם" אינם שני דברים נפרדים. אם היה כתוב 'אל העולם' היה אפשר להפריד בין אור ה'ממלא' ואור ה'סובב', אבל כאשר ה' הוא "אל עולם" הכוונה היא ש"לית אתר פנוי מיניה" ממש. זה הגלוי שאברהם אבינו מפרסם. אברהם הוא הארץ, יצחק הוא הזרע ויעקב הוא הפרי. פרסום האמונה של אברהם הוא ה'ארץ', המציאות, הקרקע. יצחק מבטל את המציאות, וזה כמו לטמון את 'הזרע' בתוך הקרקע. בטול המציאות – אם ישנה כבר מציאות קודמת – ממציא זרע פורה בתוך הקרקע. יצחק רוצה ומשתוקק למות על גבי המזבח וזה עצמו עושה את הצמצום והרכוז שלו, את הזרע. מה שצומח אחר כך מתוך הזרע – זהו כבר יעקב.

[כתוב בקבלה שיש שלש מדרגות, כנגד חב"ד: אור, קול, זרע. הם כנגד ראיה, שמיעה וזווג. אור כנגד הראיה, קול כנגד השמיעה וזרע כנגד הזווג שבדעת. אור קול זרע עולים חכמה בינה ודעת (וכן כתר, שבו הם כלולים). דעת היא יחוד של ישראל סבא ותבונה. אצלנו אין דעת. אל מה היא שייכת? אל הבינה יותר מאשר אל החכמה. איך יודעים? כתוב בפרקי אבות: "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת"[43], בעוד שבאותה המשנה בת הזוג של החכמה היא היראה: "אם אין חכמה אין יראה". זהו הזוג של אברהם ושרה. שרה היא המפחדת. זו היראה עילאה של החכמה, שמפחדת מישמעאל. לכן היא רוצה לגרש אותו – "גרש את האמה הזו ואת בנה"[44]. למה הדעת באה כאן לפני הבינה, הרי זה לא לפי סדר הספירות? אלא שדעת כאן היא כנגד ישראל סבא, שהוא הזכר ביחס לתבונה, ואילו הבינה כאן זו רבקה].

שוב, עיקר ההתבוננות של זווג אברהם ושרה – בעת הזווג צריכה להיות כוונה – הוא "לית אתר פנוי מיניה". עיקר ההתבוננות בזווג יצחק ורבקה הוא "כולא קמיה כלא חשיב".

יעקב, לאה ורחל

איך זה אצל יעקב? עיקר ההתבוננות בזווג ישראל ולאה הוא במדרגת "סובב כל עלמין", איך שכל העולמות חבוקים ודבוקים במחשבת ה'. בפעם הראשונה הוא לא ידע בכלל שזו לאה. זה "סובב כל עלמין". זווג כזה בתחילה נעלם לגמרי, ורק אחר כך הוא מתגלה בבחינת הפלאה. זו היתה התודעה של יעקב לגביה. בהתחלה הוא לא מכיר אותה, ואחר כך כאשר הוא כבר מכיר אותה היא תמיד נפלאה ממנו. הוא אף פעם לא ירד לסוף דעתה ולכן אף פעם לא אהב אותה בשלמות, בלב. זה בגלל שהוא לא ממש הבין אותה. זה בדיוק מה שהסברנו מדרגת אור ה"סובב כל עלמין", שבתחלה לא מבינים אותו ואחר כך, על ידי הזדככות החומר משיגים יותר, אבל גם אז רק בבחינת הפלאה. ההשגה הזו היא לבא ממדרגת יעקב אל מדרגת ישראל, מן העקב הכי פחות מזוכך אל הראש המזוכך שבגוף.

לפי זה, יעקב כאן הוא יעקב שבעולם הזה ואילו לאה מרמזת אל לאה העליונה שבעולם האצילות. כמובן, שניהם בשרש נמצאים למעלה ושם קיים הזווג השלם ביניהם, אבל זה בגלל שבכתבי האריז"ל[45] לאה היא המלכות של תבונה. היא אמנם יוצאת מאחורי הראש של ישראל ואינה מגיעה עד הגלגולת שלו, אבל בכל זאת היא יוצאת מאור שלמעלה ממנו, ממלכות דתבונה, מן השכל. זו הכוונה שהיא בשרשה למעלה ממנו, מז"א.

נקודה נוספת ביחס להבדל בין שני זווגי יעקב: יש זווג של דבור, כמו "ראוה מדברת" בלשון חז"ל[46], ויש זווג נעלם שבבחינת מחשבה. מהו? למה בכלל חשבה לאה שהיא שנואה? על פי פשט הסיבה היא שבזמן הזווג לא הרגישה הבעת אהבה מלאה. לכן היה נדמה לה כך – לא בצדק – וה' ראה את עניה ופתח את רחמה. בהרבה ספרים קדושים כתוב, שאם יש יותר מדי אהבה גלויה בין בני זוג זה יכול למנוע הריון. לכן אצל לאה היתה מיד תולדה ואילו אצל רחל לא. הבעת האהבה וגלויה נקראת דבור, וזה נקרא זווג של "ממלא כל עלמין". כאשר האהבה נסתרת, עד כדי כך שלאה לא מרגישה בכך, היא נקרא זווג של מחשבה, בחינת "סובב כל עלמין".

יוצא לנו שהזווג הזה, של יעקב-לאה, הוא זווג של "סובב כל עלמין", והזווג של רחל האהובה הוא הזווג של "ממלא כל עלמין". לכן יוסף, שהוא עיקר כח התולדה של יעקב, יוצא מן הזווג הזה, כמו שדורשים חז"ל[47] את הפסוק "אלה תולדות יעקב יוסף"[48]. מן הזווג עם רחל יוצאת נשמת יוסף שמעולם האצילות, ואילו מן הזווג עם לאה יוצאים השבטים המושרשים בעולמות התחתונים בי"ע[49]. יחס זה הוא על דרך המעלה שיש באור ה"ממלא כל עלמין", כמו שנראה בהמשך.

מן הזווג עם לאה יוצא המשיח, שעליו נאמר "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?"[50], אבל עיקר עצמת הלידה היתה לידת יוסף, שיוצא מ"ממלא כל עלמין".

נסכם: קודם ראינו ארבעה מדרגות – "לית אתר פנוי מיניה"; "כולא קמיה כלא חשיב"; "סובב כל עלמין"; "ממלא כל עלמין". כעת, על פי הרמז של מספר האותיות – יה יה וה וה – היינו חייבים לעשות התכללות בין ארבעת המדרגות, והיא הביאה אותנו להתבונן בכך שבכל מדרגה יש זווג. אלו ארבע תודעות של ארבעה זווגים בין האבות והאמהות שלנו.

alt

כל אחד מתקן מה שהשני לא השלים. קודם בא תקון האמונה הפשוטה ש"לית אתר פנוי מיניה", אחר כך הכל בטל ו"כולא קמיה כלא חשיב". לאחר שניהם, לאחר זריעת הזרע באדמה, צומח ובא הפרי, שהם העולמות: מדרגות "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין". אלו שני הזווגים של יעקב, עם לאה ועם רחל.

אם כן, יצא לנו שישנן ארבע מדרגות של הזווגים כנגד יה יה – כנגד "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[51] – וכנגד וה וה. הכל יחד עולה בן, וכדי שיולד בן צריך את כל המדרגות האלו יחד. זהו הרמז הראשון, הנוגע למספר האותיות.

* * *

בפעם הקודמת למדנו על ההתכללות שבין המדרגות השונות. למדנו, שההתכללות של שתי המדרגות העליונות נקראות בקבלה 'אבא ואמא עילאין' 'ישראל סבא ותבונה', ושל שתי המדרגות התחתונות – ממלא וסובב כל עלמין – נקראו 'ישראל ולאה' 'יעקב ורחל'. אצלי היה הפרוש הפשוט של המונח 'התכללות' מובן מאליו, אבל כיוון שעלו שאלות צריך להסביר אותו יותר.

התכללות בין אמונה והתבוננות

נחזור שוב: ממספר האותיות שיש בכל אחת משתי המדרגות העליונות, יה אותיות, הגענו לכך שיש התכללות בין שתיהן. באופן פשוט הן מדרגות הפכיות. "לית אתר פנוי מיניה" היא תנועה של 'שוב' ואילו התנועה של "כולא קמיה כלא חשיב" היא של 'רצוא'. בלשון החסידות: זו הפכיות בין התפיסה ש"הכל הוא ה'" לבין התפיסה ש"ה' הוא הכל". מה הפשט של התכללות? הכוונה היא שכאשר אדם מתבונן בכך ש"לית אתר פנוי מיניה" הוא חש תוך כדי כך גם איך "כולא קמיה כלא חשיב" בנשיאת הפכים. בכל מצב, אפילו בעת משבר בשאול הכי עמוק, הוא מכיר ש"הנך"[52], ולכן זהו עצם הטוב. אם תוך כדי הרגשת המשבר שעובר עלי אני אומר רק "כולא קמיה כלא חשיב" זה להגיד בעצם שהמשבר הזה בכלל לא קיים, שכל מה שאני סובל כמו שנדמה לי – זו טעות. זה לא להגיד שה' פה ובכל זאת "לית אתר פנוי מיניה", אלא שאין בכלל משבר. הרי כל העולמות – גם האור הסובב כל עלמין בשווה – הם כאין ואפס ואינם חשובים. כמובן, יש בהתכללות את העיקר, הכולל, ויש את מה שנכלל בתוכו, ולכן בהרגשה זו תודעת "לית אתר פנוי מיניה" היא הכוללת ואילו תודעת "כולא קמיה כלא חשיב" היא הנכללת בתוכה.

אותו הדבר להיפך. כאשר מתבוננים במדרגת "כולא קמיה כלא חשיב", זוהי תנועת 'רצוא' אל תוך העצמות כפי שהוא מאיר לעצמו, עוד לפני ההתעוררות לברוא את העולמות, ולכן העולמות אינם תופסים שם מקום כלל וכלל. ההתכללות היא להרגיש תוך כדי כך איך "לית אתר פנוי מיניה". כלומר, אני, הרץ, מצד עצמי איני מעוניין "לא בגן עדן שלך ולא בעולם הבא שלך רק בך בלבד"[53], ויחד עימי נכללת בעצמות גם כל המציאות. ככל שאני מרגיש תוך כדי הריצה גם את תודעת "לית אתר פנוי מיניה" היא גורמת לי להרגיש תמיד באיזו מדה את המציאות שלי, של הרץ המתבטל. כאשר אני אומר "כולא קמיה כלא חשיב" אני מרגיש בתוך ה"כולא" את כ הדמיון. כלומר, כל המציאות לא ממש 'לא חשיב' אלא רק 'כלא חשיב'. אותה מציאות בתוך בטול הרץ שבכל זאת נשארת – מתקדשת על ידי תודעת "לית אתר פנוי מיניה". מתגלה שגם היא אלוקות. עוד יותר, היא עצמותו ממש. כביכול, ה' רץ ומתבטל אל תוך עצמו.

לפי זה יוסברו דברינו בפעם הקודמת. דברנו על אברהם ושרה, שהם התכללות אותיות יה שבתוך תודעת "לית אתר פנוי מיניה". אברהם מיצג את תודעת "לית אתר פנוי מיניה" ושרה מיצגת את התכללות תודעת "כולא קמיה כלא חשיב" שבתוך "לית אתר פנוי מיניה". אברהם אומר ש"הכל זה ה'" ושרה אומרת שבאמת הכל שום דבר, מבטלת מעיקרא את כל המציאות. אותו הדבר אצל יצחק ורבקה: יצחק הוא צד הזכר, והוא מיצג את תודעת "לית אתר פנוי מיניה" שבתוך "כולא קמיה כלא חשיב". עיקר הריצה אל תוך העצמות באה מצד רבקה, כמו שכתוב "והנה רבקה יוצאת"[54] ודורשים זאת בחסידות[55] על היציאה מן הגבולות עד לאין סוף – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[56]. זו רבקה מצד עצמה, אך בהתכללותה בתודעתו של יצחק יש תוך כדי העליה הזו הרגשה שה"כולא" שעודנו נשאר תוך כדי העליה הוא עצמותו יתברך ממש. הוא לא משהו חוץ לאלוקות אלא האלוקות בעצמה.

כעת יובן מדוע הזרע הוא מה שנשאר בקדושת העצמות. הארץ היא ההתבוננות הכללית של אברהם ש"הכל הוא ה'", ש"לית אתר פנוי מיניה", אבל הזרע הוא אותה התודעה כאשר היא נכללתבתוך תודעת "כולא קמיה כלא חשיב". זו הטפה, טפת זרע העצמות שנזרעת בתוך הארץ.

המחשבה ואותיותיה

כעת נסביר את התכללות שתי המדרגות התחתונות: "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין". הזכרנו, שבמדרגת "סובב כל עלמין" קיים היחוד בין ישראל ולאה, בין המדות והמחשבה, ואילו במדרגת "ממלא כל עלמין" קיים היחוד בין יעקב ורחל, בין קול ודבור. לפי ההסבר כעת צריכה ההתכללות להיות בין שתי המדרגות "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין": ישראל הוא ה"סובב כל עלמין" בעצמו ואילו לאה היא ה"ממלא כל עלמין" שבתוך "סובב כל עלמין". אותו הדבר אצל יעקב ורחל: רחל היא האור ה"ממלא כל עלמין" עצמו ואילו יעקב הוא ה"סובב כל עלמין" בשבתוך ה"ממלא כל עלמין".

מהו ההסבר על פי חסידות? "סובב כל עלמין" הוא הכח הנעלם שמקיים את המציאות. מה זה ה'ממלא' שב'סובב'? כתוב בספר התניא[57], שאור ה'סובב' רק נדמה כעומד מחוץ לעולם אבל באמת אין נקודה ומקום בעולם שבה הוא אינו נמצא. הוא חודר את המציאות ונמצא בכל מקום, אלא שהוא נעלם. ההתבוננות הזו, שהאור לא ניצב אי-שם רחוק אלא הוא קרוב מאד – "כי קרוב אליך הדבר מאד"[58] – היא התכללות של ה'ממלא' בתוך ה'סובב'.

נסביר יותר בעומק. הסברנו ש'סובב' היא המחשבה ובתוך המחשבה יש שתי מדרגות: יש את אותיות המחשבה, שנקראו לאה[59], ויש את עצם המחשבה, השכל, שנקרא 'מוחין דז"א'. זה נקרא ישראל, בעוד שהאותיות שיוצאות מן השכל הזה הן רק הארות ממנו. הזכרנו, כי כאשר מלכות דתבונה נכנסת במוחין דז"א יוצאת מאחוריו הארה שנקראת פרצוף לאהמה, שאלו אותיות המחשבה. בדרך כלל מוסבר בחסידות[60] שלמחשבה זו קוראים 'הרהור'. הרהור הוא הדבור שבמחשבה. מחשבת שכל היא מחשבה טהורה, והיא מחשבה שבמחשבה, שאין בה עדין היכר ותודעה של אותיות. זו מחשבה על עצם הדבר. לעומת זאת, פרצוף לאה אינו עצם המחשבה, וכבר מורגשות בו אותיותיה.

נרחיב: עצם המחשבה היא המחשבה שבמחשבה, הרהור הוא הדבור שבמחשבה וכח המדמה הוא כבר המעשה שבמחשבה. הוא כבר בא לצייר ולראות בכח המחשבה אותיות, ללא שום מחשבה פנימית מצד עצמה כמו שיש מקובלים שעושים כך הרבה פעמים [מי שמכוון כוונות בקבלה רק בחיצוניות זהו דבר שטחי שבשטחי, זו ממש התגלמות כח המדמה ללא שום פנימיות. לא רק שאין בכך פנימיות אלא יש בכך גם קלקול, הפוגם בכושר הנפש של היהודי לגשת אל הקדש פנימה, כמו שכותב האדמו"ר האמצעי[61],. אם הוא מקושר אל הכוונה הפנימית, אל המחשבה שבמחשבה שיש באותיות – זה נקרא לכוון באמת]. הרהור הוא מרוצת שטף המחשבה וזו כבר מדרגה יותר פנימית בתוך פרצוף לאה, בעוד שהדמיון הוא רק החיצוניות שלו. עצם המחשבה – מחשבת שכל של ה' על כל דבר, שזו כבר מדרגת "סובב כל עלמין" – היא כבר מדרגת מוחין דז"א השייכים אל פרצוף ישראל, שנמשכים מנה"י דישראל סבא ותבונה.

מחשבה שבמחשבה                 עצם המחשבה                           ישראל

 

לאה

דבור שבמחשבה                    מרוצת המחשבה (הרהור)

מעשה שבמחשבה                  אותיות המחשבה


מכל זה אפשר להבין את ההתכללות של אור ה'ממלא' בתוך ה'סובב'. 'ממלא' הוא דבור ו'סובב' זו המחשבה. ישראל בכללותו הוא פרצוף המדות אבל יש לו גם מוחין, וישראל הוא אותיות לי ראש. לכן, עצם המוחין של ישראל הם ה'סובב' בעצם, איך שה' חושב בעצם על העולמות ובכך מהווה מחיה ומקיים אותם, ובתוך כך ה' כביכול. הוא מדבר מדבר בתוך המחשבה שלו ומדמיין בתוכה את העולמות. זה עדיין לא דבור אבל זו גם אינה מחשבה טהורה ללא הרגשה של אותיות. אצל האדם – והכל כאן משל ומליצה – עצם המחשבה היא כל כך טהורה עד כדי שהוא לא שם לב לכך שיש במחשבה שלו אותיות.  זהו ה'סובב' בעצם, ואילו שתי המדרגות החיצוניות – ההרהור וכח המדמה – כבר שייכות אל פרצוף לאה, אל התכללות אור ה'ממלא' בתוך ה'סובב'.

[יש הרבה שרוצים לברוח מן המחשבה ואף חושבים שהמטרה בהתבוננות היא הבריחה הזו. האמת היא שאנו רוצים בהתבוננות לברוח רק מן הדמיון שבמחשבה או מן הדבור שבמחשבה ולהגיע אל עצם המחשבה, אל המחשבה שבמחשבה, שאין בה הכרת אותיות. זו דרך חסידות חב"ד. המטרה אינה שלילת המחשבה אלא הגעה אל העצם שלה].

"מבשרי אחזה אלוה"[62]. אם יש משהו שאצל האדם הוא פחות מודע ויש משהו שהוא יותר מודע אליו, כך הוא גם היחס כביכול אצל ה'. כמובן, היחס הוא אותו יחס אבל אצל ה' יתברך "לפניו נגלו כל תעלומות"[63] ומה שאצלנו נקרא לא-מודע גם הוא מודע אצלו. לענינינו, פרצוף ז"א הוא נעלם ביחס לפרצוף לאה, הדבור והמעשה שבאור ה'סובב'.

[יש דרך נוספת להסביר את ההתכללות הזו שבין ה'סובב' ובין ה'ממלא'. הסברנו שיש ב'סובב' שתי פעולות: עיקר ההתהוות וקיום החיות. עיקר ההתהוות שייכת אל ה'סובב' בעצמו, ואילו פעולת קיום החיות היא ה'ממלא' שב'סובב'].

הקול שמאחורי הדבור

נשאר לנו להסביר את ההתכללות האחרונה, את ה'סובב' שבתוך ה'ממלא'. ה'ממלא' הוא הדבור – "בדבר ה' שמים נעשו"[64]. מה זה ה'סובב', ה'קול' שעומד מאחורי הדבור? זה כמו בקריאת התורה בטעמי המקרא. הטעם מתנגן אבל הוא עומד מאחורי המילים. כל טעם מביע משהו אחר, ואפשר לומר את אותם המילים בטעם שונה והמשמעות תהיה שונה לגמרי.

בהקשר הזה, יש סיפור על האדמו"ר האמצעי[65] שקשר עם הפרשה שקראנו, פרשת כי תבוא. פעם אחת הוא שמע את קללות של הפרשה מבעל קורא שהחליף את אביו, האדמו"ר הזקן שהיה רגיל לקוראם בדרך כלל. הוא קיבל מן הקריאה הזו זעזוע גדול, 'חויה טראומטית', שנעשה ממנה חולה לכמה שבועות. עד יום כפור היה במצב נפשי לא טוב, עד כדי שהיתה שאלה אם יוכל לצום את הצום. כל זה בגלל אופן הקריאה, שאותה שמע בכל שנה. לחסידים ששאלו הוא הסביר, ש"כאשר אבא קורא אני לא מרגיש קללות, הן רק ברכות". לומדים מכך שיש מילים, ולמילים יש משמעות, אבל מאחורי המילים יש קול שיכול לשנות מן הקצה עד לקצה את כל המשמעות שלהן. זה הספור כדי להבין את ה'סובב' שב'ממלא'.

כתוב בספר התניא[66], שכל דבר מתהווה תמיד מעשרה מאמרות של מעשה בראשית. מי שתופס רק שהאותיות 'שולחן' מהוות את השולחן תופס רק את הדבור, את האותיות, בלי להרגיש את הקול. האותיות מצד עצמן דוממות אם אין בהן קול. הבעש"ט מסביר[67], שכל הדברים בעולם הן תרכובות של מדות של ה' יתברך. למשל, חיה מפחידה כמו נחש היא בריאה שמדת היראה של הקב"ה היא מה שפועלת בהתהוות של אותה חיה. לכן אם אני מתבונן בכך אני יכול להפשיט את הדבר מגשמיותו ולהעלות אותו אל שרשו, לראות שהפחד הזה שמפחיד אותי בא בגלל מה שמהווה אותו. יש בנחש רכוז של פחד. אם אני חושב על הנחש רק בתור שלש האותיות האלו – נ ח ש – הוא דומם. לשמוע את הקול זה לשמוע שמי שאומר את המילה הזו 'נחש' אומר אותה בפחד. ה' אומר אותה כך כל הזמן ובכך מהווה אותו. לשמוע את הקול הזה, את ה"איך", באיזה טון הדברים נאמרים ומביעים את המדה שבלב, זו הרגשת ה'סובב' שבתוך ה'ממלא'. זהו יחוד קול ודבור, יחוד יעקב ורחל.

התכללות ה'שוב' וה'רצוא'

מה שעשינו כעת היה להסביר בפרוט מה זו התכללות, לראות איך בכל מדרגה נכללת המדרגה השניה. נוסיף עוד דבר. הסברנו שמדרגת "כולא קמיה כלא חשיב" היא תנועת ה'רצוא' ואילו מדרגת "לית אתר פנוי מיניה" היא תנועת ה'שוב'. איך היחס בשתי המדרגות התחתונות? יש גם בהן תנועת 'רצוא ושוב'. כתוב בחסידות שהנשמה רצה אל ה'סובב'. ה'סובב' הוא הנעלם והנשמה רצה תמיד אל הנעלם. "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[68] – אל הנעלם. לכן אמרנו שהוא מתגלה רק בדרך הפלאה, וגלוי זה גורם התעלות ותשוקה בכלות הנפש אליו. אם הדבר נפלא ממני נפשי יוצאת אליו. ה'ממלא' שייך יותר אל הטבע והוא יותר בתנועה של 'שוב', להמחיש את האלקות בתוך הטבע – אלהים עולה הטבע. ה'סובב' הוא עִגוּל שנשאר עָגוֹל ואילו ה'ממלא' נקרא קו, שיורד וחודר מטה-מטה.

יוצא מכך, ששתי המדרגות הקיצוניות – העליונה והתחתונה – הן בתנועה של 'שוב' ואילו שתי המדרגות האמצעיות – "כולא קמיה" ו"סובב כל עלמין" – הן בתנועה של 'רצוא'. האות י יורדת, ה עילאה עולה, האות ו גם כן עולה [זה חידוש. בדרך כלל האות ו היא המשכה וירידה מלמעלה למטה] והאות ה תתאה יורדת.

       י             "לית אתר פנוי מיניה"            שוב             ראית האלקות בכל דבר

       ה           "כולא קמיה כלא חשיב"        רצוא            ריצת הנשמה אל העצמות

       ו            "סובב כל עלמין"                  רצוא            ריצת הנשמה אל הנעלם

       ה           "ממלא כל עלמין"                שוב              המחשת האלקות בטבע


במילים אחרות: בזוג העליון הזכר יורד והנקבה עולה ואילו הזוג התחתון הפוך, הזכר עולה והנקבה יורדת. בכל התורה כולה משמע הרבה פעמים שהזכר הוא זה שיורד, ולכן החתן נקרא על שם שהוא "נחות דרגא"[69], ואילו הכלה היא זו שעולה אליו בכלות הנפש. לעומת זאת, על פי פשט הזכר הוא הרוחני שמתקשר לרוחניות ואילו והנקבה היא הגשמית שמתקשרת לגשמיות, לתקון העולם בפועל. איך זה מסתדר? התשובה תלויה אם מדובר ביחוד העליון, של אותיות יה, או ביחוד תחתון של אותיות וה. ביחוד העליון הזכר הוא בתנועה של 'שוב' ואילו הנקבה היא בתנועה של 'רצוא'. לעומת זאת, ביחוד התחתון היחס מתהפך.

מכאן מובן דבר חשוב, ביחס להבדל שנמצא בין כתבי חסידות חב"ד ובין מה שכתוב בלקוטי מוהר"ן לגבי ציור האות א. בלקוטי מוהר"ן[70], בתורה ששייכת לחודש אלול, מסביר ר' נחמן שהאות י העליונה היא ה'רצוא', ובעבודת ה' הוא קורא לכך שצריך להיות "בקי ברצוא", ואילו האות י התחתונה היא ה'שוב', שצריך להיות גם בקי בו. לעומת זאת, במאמרים של ר' הלל מוסבר[71] שהאות י התחתונה היא ה'רצוא', התשוקה לעלות, של המים התחתונים שבוכים בכלות הנפש, ואילו האות י העליונה היא המים העליונים שיורדים בתנועה של 'שוב'.

לפי מה שאמרנו זה בדיוק מתאים: ההסבר המובא בכתבי חסידות חב"ד מתאים באמת למדרגת אותיות יה, של חכמה ובינה. דוקא בתודעה של חסידות חב"ד הזכר הוא זה שיורד ואילו הנקבה היא זו שעולה. מה שאין כן בתודעה של מדות, של מה שנקרא חסידות חג"ת, קיימת התודעה הפשוטה, על פיה הזכר הוא הרוחני שלומד ב'כולל' ואילו הנקבה היא ה'בעל-באסטע' שמתעסקת עם הספונג'ה והכלים וכו', עם הגשמיות. זו לא בדיחה, זה משהו פנימי מאד. אם הזכר הוא זה שיורד והנקבה היא זו שעולה זהו מבט של יחוד יה, בעוד שהציור ההפוך הוא המבט של "והנגלות", של אותיות וה שבשם. על פי הציור הראשון מתקרבים בני הזוג אחד אל השני בעוד שעל פי הציור השני הם הולכים ומתרחקים כל הזמן. לכן הציור הראשון הוא הציור היותר פנימי.

'רצוא ושוב' בעבודת ה'

מה עשינו כעת? כאשר אמרנו שיש התכללות בין המדרגות אמרנו בעצם שצריך להיות בשניהם. מי שבטל באמת לאלוקות יש לו 'רצוא' בתוך ה'שוב' שלו ו'שוב' בתוך ה'רצוא' שלו, כמו ר' עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום"[72]. כאשר הוא נכנס, שזו תנועת ה'רצוא', היתה בתוכו נקודת 'שוב', הזרע של יצחק. היה בו הבטול לדעת שצריך לשוב.

בתחילת השעור הסברנו שהזרע הוא תודעת הישות שנשארת בעת ה'רצוא' לאלוקות, וכעת אנחנו מסבירים אחרת. כעת אנחנו מסבירים שהזרע היא ההחלטה הודאית לשוב כאשר ה' ירצה. אני לא רץ כדי להסתלק מן העולם ולמות, כמו נדב ואביהו, אלא הריצה היא בבטול גמור לקב"ה, שבתוכה יש החלטה פנימית נפשית – שהוא אפילו אינו מודע אליה – שהוא עתיד לשוב. המגיד כותב באור תורה שאם היה האדם מודע להחלטה הזו היא היתה מבטלת אצלו את כח הריצה אל ה'. אצל הקב"ה נקרא סוד זה 'מטי ולא מטי' מלמעלה למטה, כאשר אצל ה' זה במודע. כאשר ה' רץ כלפי מטה – "בו ירוץ צדיק ונשגב"[73] – זהו תהליך מתוכנן. התנועה הזו של 'מטי ולא מטי' נקראת בפסוק "כנשר יעיר קנו"[74]. אצל האדם אין יכולת להיות מודע אל התנועה ההפכית, כדי שלא להחליש אותה. אם האדם רוצה לקיים תנועה של "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[75] היא צריכה להיות במודע לגמרי, בלי אחוז אחד שלא רץ באמת אל הקב"ה. איך הוא לא מת, כמו שמתו נדב ואביהו? כי יש בו החלטה פנימית – בעל-מודע – של בטול לרצון ה', על פיה ברגע שה' ירצה הוא קופץ ויוצא מתוך המעגל ויורד למטה. ה'שוב' הזה הוא הסבר שני לזרע, ליצחק שבתוך רבקה.

זהו ה'שוב' שבתוך ה'רצוא'. מהו ה'רצוא' שבתוך ה'שוב'? יש בירידה שתי מדרגות עיקריות: מדרגה אחת היא כאשר אדם שב לעצמו לאחר הריצה – "אם רץ לבך שוב למקום" או "שוב לאחור" – ומדרגה שניה היא כאשר האדם יורד מתוך תכלית העליה, כמו משה רבינו – "מן ההר אל העם"[76]. הוא שב אל התפקיד שלו, אל קיום התורה והמצות. אצל המלאכים החזרה היא חזרה אל עצמם אבל אצל יהודי, אצל מי שזוכה להיות מ'אנשי משה', הירידה היא אל התפקיד. להיפך, התפקיד הוא הגורם לו לרדת. הרי "על כרחך אתה חי"[77] וחייך הם אך ורק לשם תקון העולם. בשביל מה הוא יורד? בשביל להעלות, להעלות את הנצוצות הקדושים. הירידה על מנת להעלות היא ה'רצוא' בתוך ה'שוב'. שתי תנועות אלו נקראות בחסידות 'עליה לצורך ירידה', שזהו ה'שוב' שבתוך ה'רצוא', ו"ירידה צורך עליה", שזהו ה'רצוא' שבתוך ה'שוב'. זה היה סך כל ההתכללויות בין מדרגות יה ו-וה.

איש תבונות ידלנה

שאלה: בינה זו עליה והסתלקות? הרי בכל מקום בינה היא כח ההסברה ונתינת משלים?

תשובה: באמת על כך מוסבר בחסידות[78] הפסוק "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[79]. זהו הכח שיש בבינה להמציא משלים והוא נקרא תבונה, לקחת משהו עמוק מאד ולהסביר אותו בפשטות. למה הסברנו שתבונה היא 'רצוא'? באמת יש בה את שני הכוחות.

נסביר על פי ספור על האדמו"ר האמצעי ור' אהרן מסטראשלה, תלמיד האדמו"ר הזקן, שהיו שני התלמידים העיקריים שלו. היתה אי-הבנה בין הדרכים של שניהם, למרות שהיו שניהם מקושרים לאותו שרש בהתקשרות עצמית באמת. הנקודה המעניינת היא שכל אחד נטה לכיוון אחר לפי שרש נשמתו, לפי הנטיה העצמית שלו. שניהם היו חב"דניקים אבל הנטיה של האדמו"ר האמצעי היתה בעיקר לכיוון מוחין ושל ר' אהרן היתה יותר לכיוון מדות. בכל זאת, כאשר קוראים את הספרים שלהם מוצאים אצל האדמו"ר האמצעי המון-המון עבודת ה'. היא כמובן באה בהשכלה עמוקה והסברה רחבה, יותר מכל הרביים, אבל הנושאים כולם עוסקים בדברים הקשורים אל עבודת הלב. לעומת זאת, הכתבים של ר' אהרן כמעט כולם השכלה, דברים תיאורטיים, למרות שהיה בעצמו איש נלהב מאד [בעיני חסידי האדמו"ר האמצעי – נלהב מדי]. בתחום הנגלה יש משהו דומה, על שני גדולים: ר' יונתן איבשיץ ו'הפני יהושע'. הפני יהושע היה גדול בדורו בהלכה ור' יונתן היה גדול בפלפול סוגיות הגמרא. בספרים שכתבו כתב כל אחד את ההיפך. ה'פני יהושע' כתב פרוש על הש"ס ור' יונתן כתב פרוש על השולחן ערוך [כרתי ופלתי].

מה הענין? יש אחד שהטבע שלו הוא לרדת ואילו העבודה שלו היא לעלות. יש לו כח הסברה גדול ובו הוא מאד מוכשר, ודוקא אצלו יש עבודה פנימית גדולה להתפשט בכלות הנפש. הכישרון שלו להלביש מדליק אצלו רצון פנימי לעלות בכלות הנפש. הוא משתוקק דוקא אל ההיפך. לעומתו, יש אחד הפוך, שמצד התכונה העצמית שלו אין לו כל כך אחיזה בהלבשה. הוא מאד רוחני, והוא משתוקק דוקא להשלים את עצמו בצד השני. לא שאינו מוכשר לכך – אדם לא צריך לעסוק דוקא בדברים שהוא לא מוכשר אליהם, אלא במה שה' נתן לו – אלא שזהו כשרון נעלם לעומת כשרון גלוי, והוא צריך בשבילו יגיעה רבה יותר. מה שקל לו תמיד ישאר. הוא לא צריך לדאוג, זה לא ילך לאיבוד. הוא מרגיש שדוקא בכשרון הנעלם הוא צריך להשקיע. לכן אצל האדמו"ר האמצעי הכשרון הראשון היה ההפשטה וההשכלה הטהורה, ואילו העבודה והמאמץ שלו הם לרדת לעבודת המדות שבלב. אצל ר' אהרון היה הסדר הפוך, שמצד עצמו הוא נוטה לרדת והעבודה שלו היא לעלות להשכלה טהורה.

לעניננו, התבונה היא כלות הנפש בפנימיות והסברה בחיצוניות. בעומק, החיצוניות היא הכשרון הראשון אתו נולד האדם ואילו הפנימיות היא הכשרון הנעלם בתוכו, שבאמת שייך אליו. זהו התקון הפנימי שלי שעליו נאמר "יגעתי ומצאתי – תאמין"[80]. אם כן, כשרון ההסברה וההלבשה של התבונה הוא החיצוניות שלה, הטבע הראשון שלה, בעוד שתנועת כלות הנפש מתוך תודעת "כולא קמיה כלא חשיב" היא פנימיותה.

יצחק, שהוא כנגד פרצוף ישראל סבא, הוא לא זה ולא זה. הוא ההתכללות של "לית אתר פנוי מיניה" בתוך "כולא קמיה כלא חשיב" בכלות הנפש. לפי זה, יוצא יפה מאד מה שמוסבר בכתבי האריז"ל[81] שיש שתי תבונות [אין שני ישראל סבא]. יש תבונה יותר חיצונית, והיא כח ההסברה וההלבשה, ויש תבונה פנימית, שהיא זו המתייחדת עם ישראל סבא, והיא כלות הנפש ב"כולא קמיה כלא חשיב".



[1] זכריה יד, ט.

[2] ספר יצירה פ"א מ"ד; ראה שער היחוד פכ"ו (קכח, א) ועוד.

[3] ראה עץ חיים שער טו פ"א (מ"ב) ופ"ד; מבו"ש שער ד ח"ב פ"ז; רמ"ז לזהר אמור צט, א ד"ה 'וכד אתער' (פד, רע"ב), ולזהר קרח קעז, ב ד"ה 'אבל כהני (קלט, ב)'; מאורי אור מערכת חוקקי אות נב.

[4] ראה זח"ג ד, א.

[5] עץ חיים שער ד פ"א; סידור עם דא"ח שחרית ס, ג; שם סט, א; שער היחוד פל"ה (קלג, ב).

[6] מיכה ז, יח.

[7] ראה גם זח"א רמו, ב; ח"ב ג, א; תורת חיים ויצא קסו, ג ועוד.

[8] שם.

[9] בראשית כז, כב.

[10] שם לג, יא.

[11] ישעיהו מח, יא.

[12] הקדמת תקו"ז (פתח אליהו).

[13] בראשית כט, יז.

[14] שער היחוד פ"ב (קי, א) ופכ"ו (קכח, ב); המשך תער"ב ח"א עמ' רסה והלאה; פלח הרמון וארא עמ' סב.

[15] ראש השנה יז, א.

[16] שער היחוד שם; המשך תער"ב שם עמ' רס והלאה.

[17] תניא, אגרת הקדש טו ובכ"ד.

[18] זח"א ו, א; תקו"ז ה (יט, א); כט (עב, ב); לקוטי תורה ראה יח, ב וש"נ.

[19] הקדמת תקו"ז (פתח אליהו).

[20] סיפורי מעשיות, מעשה יג (היום הששי).

[21] שער האמונה צה, ב; שער היחוד פל"ה (קלג, ב) והלאה; מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א עמ' רכז ועוד.

[22] תורה אור יא, א (ובכ"ד).

[23] בראשית כה, יט.

[24] שם לז, ב.

[25] ספר יצירה פ"ד מ"א ומ"ב.

[26] פרש"י שם.

[27] בראשית כא, יב.

[28] נדרים לא, א; סנהדרין נט, ב.

[29] לקוטי תורה לאריז"ל פרשת לך לך ד"ה 'בא נא אל שפחתי'; ספר הליקוטים פרשת ויצא פרק לוובכ"ד.

[30] בראשית טו, ג.

[31] כתר שם טוב אות כ; תניא, אגרת הקדש יא.

[32] ראה שער א פרק כב (סכום חג"ת)*** ופרק כד עמ' פא.

[33] בראשית כה, כא.

[34] מדרש תהלים מזמור יח; הוזכרו במקומות רבים, ראה שמות רבה ל, טז ועוד.

[35] בבא בתרא טו, א; ויקרא רבה ט, א.

[36] ראה בראשית יט, לא; עירובין ק, ב; נדרים צא, ב

[37] בראשית כה, כא.

[38] ראה עץ חיים שער יד פ"ז מ"ב.

[39] בראשית כא, יב.

[40] ויקרא רבה ט, ג.

[41] בראשית כא, לג.

[42] ראה לקוטי תורה כי תבוא מג, ג ובמקומות רבים.

[43] אבות ג, יז.

[44] בראשית כא, י.

[45] עץ חיים שער לא פ"א ופ"ה.

[46] כתובות יג, א.

[47] בראשית רבה פד, ה.

[48] בראשית לז, ב.

[49] תורה אור וישב כח, ג; ויחי קב, א.

[50] ברכות י, א.

[51] זכריה יד, ט.

[52] תהלים קלט, ח.

[53] דרך מצותיך, שרש מצות התפלה פ"מ (קלח, א).

[54] בראשית כד, טו ו-מה.

[55] תורה אור תולדות יח, א; תורת חיים חיי שרה קכח, א והלאה; פלח הרמון בראשית בהוספות על ד"ה זה וראה באורו בספר לב לדעת עמ' כח.

[56] זח"ב רלט, א; ח"ג כו, ב.

[57] פרק מח.

[58] דברים ל, יד.

[59] ראה שער היחוד פ"מ (קלו, ב) והלאה, וש"נ.

[60] שם סוף פל"ז (קלה, ב); המשך תער"ב ח"ב עמ' תרסה והלאה.

[61] בריש קונטרס ההתפעלות.

[62] איוב יט, כו.

[63] נוסח ברכת זכרונות לתפלת מוסף דראש השנה.

[64] תהלים לג, ו.

[65] לוח 'היום יום' ל-יז אלול.

[66] שער היחוד והאמונה פרק א.

[67] כתר שם טוב???

[68] בראשית יב, ט.

[69] יבמות סג, א.

[70] ח"א תורה ו, ה.

[71] ראה פלח הרמון בראשית ד"ה 'להבין מאמר רז"ל' (י, ג ואילך); ראה עץ חיים שער מ"ן ומ"ד דרוש א.

[72] חגיגה יד, ב; שיר השירים רבה א, כז.

[73] משלי יח, י.

[74] דברים לב, יא.

[75] תהלים עג, כה.

[76] שמות יט, יד; עוד על ההבדל בין סוגי ה'שוב' ראה נפש בריאה עמ' סג והלאה.

[77] אבות ד, כב.

[78] שער היחוד פ"ב (ק, א); סה"מ עת"ר עמ' קעג; המשך תער"ב ח"א עמ' קסה ועמ' רסד.

[79] משלי כ, ה.

[80] מגילה ו, ב.

[81] עץ חיים שער כ פ"ה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com