חיפוש בתוכן האתר

אור אין סוף ב"ה_א הדפסה דוא

פרק א

ארבע מדרגות באור אין-סוף ב"ה


כעת נעבור אל גוף המאמר, אל הפרק הראשון:

הִנֵּה בַּעֲבוֹדַת הַהִתְבּוֹנְנוּת מֵבִיא אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת בְּאוֹר אֵין סוֹף ב"ה: "מְמַלֵּא כָּל עַלְמִין", "סוֹבֵב כָּל עַלְמִין", "כּוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב" (כְּנֶגֶד שְׁלֹשֶׁת הַלְּשׁוֹנוֹת: "מִתְבּוֹנֵן", "מַעֲמִיק", "מְאֹד"),

זהו סגנון כללי אצל האדמו"ר הזקן, שכאשר הוא מביא כמה בטויים הם באים תמיד בהקבלה אל העניינים עליהם הוא מדבר. גם כאן, שלש הלשונות – מתבונן, מעמיק, מאד – מקבילות אל שלש המדרגות שבאור אין סוף. את ההקבלה הזו מסביר ר' לוי יצחק, אביו של הרבי שליט"א [בשבת שעברה מלאו ארבעים שנים להסתלקותו. הוא כתב הרבה ספרים, שאחד מהם הוא על ספר התניא. את ספריו כתב במאסר ברוסיה. הרבי הקודם אמר עליו[1] שהוא המקובל הכי גדול בדור, והוא היחיד מכל גדולי חב"ד שכותב בסגנון של קבלה. הוא כתב הכל מן הזכרון – למעט ספר התניא וספר הזהר ועוד קצת ספרים שאשתו הביאה אליו למאסר – שכן הוא ידע את כל כתבי האריז"ל בעל פה].

מתבונן, מעמיק, מאד

בדבריו הוא מסביר שיש בהתבוננות עצמה שלש מדרגות: התבוננות סתם, להעמיק בהתבוננות ולהעמיק בה מאד [גם הם כנגד חש-מל-מל]. כלומר, מדרגה אחת של התבוננות בבחינת הכנעה, ושתי מדרגות נוספות של העמקה. על ידי התבוננות משיגים את אור אין סוף ה"ממלא כל עלמין"; על ידי העמקה משיגים את אור אין סוף ה"סובב כל עלמין"; על ידי העמקה מאד, בבחינת המתקה, משיגים איך "כולא קמיה כלא חשיב".

נקרא את תוכן דבריו בהערה ג:

ג. כֵּן הוּא בְּלִקּוּטֵי לֵוִי יִצְחָק לְתַנְיָא פֶּרֶק ג, וּמַסְבִּיר: "בִּמְמַלֵּא כָּל עַלְמִין שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי הוּא הַהִתְבּוֹנְנוּת,

התבוננות זו החדירה הראשונית לכל דבר. מה זה להתבונן על פי פשט? להסתכל עמוק. אחר כך באה העמקה בהתבוננות, ולה קוראים חז"ל "מבין דבר מתוך דבר"[2], אבל ההתבוננות עצמה היא ה"תוך דבר" בעצמו. זהו הדבר הראשון שממנו מגיעים להבנת ה'דבר' מתוך הדבר. מהו ה'תוך דבר'? זהו אור אין סוף ה"ממלא כל עלמין", האור והחיות הפנימית של כל דבר. להתבונן זה לראות בכל דבר מה יש בתוכו. בשביל להגיע אל 'תוך דבר' צריך לשבור קודם את הקליפה שסביבו. מהי הקליפה? הישות שנמצאת מסביב לכל דבר. לכל דבר יש ישות שלא נותנת לראות בו את האלקות שבו, את ה"אתה א-ל מסתתר"[3] שבו. איך אדם מסוגל לשבור את קליפת הישות שבכל דבר, את החיצוניות שלו? רק על ידי הכנעה. רק על ידי שבירת קליפת הישות של עצמו הוא מסוגל לשבור את קליפת הישות של כל התבוננות ולהגיע אל האלקות שבכל דבר, אל ה"מלכותך מלכות כל עולמים"[4]. צריך להכניע את החיצונות כדי להגיע אל התוך שבפנימיות, ואי אפשר לאדם להכניע את הזולת אם הוא לא מכניע קודם את ישות עצמו. זהו השלב הראשון. 'מתבונן' הוא שמיעת ה'דֶּערְהֶער' שבכל דבר.

אחר כך באה מדרגה נוספת, והיא כבר העמקה בהתבוננות:

בְּסּוֹבֵב כָּל עַלְמִין שֶׁהוּא לְהָבִין דָּבָר, סוֹבֵב כָּל עַלְמִין, מִתּוֹךְ דָּבָר, מְמַלֵּא כָּל עַלְמִין,

העמקה היא הבנת ה'דבר' מתוך הדבר. זה נקרא להבין את מציאות ה'סובב', שנמצא כאן אבל נעלם. הוא מקיף, שנמצא בהשוואה בכל מקום, אבל מציאותו היא בהעלם. האור הפנימי מצטמצם לפי ערך הכלי של כל דבר, כפי שהוא מסוגל להכיל, ואילו האור המקיף נמצא בהשוואה בכל מקום על גבי כל דבר. להבין את ה'סובב' זה נקרא להבין דבר מתוך דבר. ה'תוך דבר' הוא ה'ממלא', ואם מעמיקים בו מבינים את ה'סובב' מתוכו. זה נקרא העמקה.

למה פעולה זו היא כנגד עבודת ה'הבדלה'? הבדלה זו קדושה, למצוא משהו נבדל. מה הקדושה של ה'סובב'? שהוא אינו מצטמצם לפי ערך כל דבר אלא הוא נבדל מן הערך הפרטי שלו. בשביל להגיע להכרה בו צריך האדם להיבדל בעצמו מן הצמצום של הפרט. ככל שהוא עצמו נבדל מצמצום הפרט כך הוא יכול להעמיק בהתבוננות ולהגיע להשגת אור ה'סובב' מתוך השגת אור ה'ממלא'. כך מוסבר בכל ספרי החסידות[5].

הִיא הַעֲמָקָה שֶׁמַּעֲמִיק בְּהַתּוֹךְ דָּבָר לְהָבִין מִמֶּנוּ הַדָּבָר – סוֹבֵב כָּל עַלְמִין.

שוב, יש חיות פנימית בכל דבר, וככל שהאדם מעמיק בה כך מתגלה לו פתאום האור הסובב. זה נקרא הבדלה. הבעש"ט כותב הרבה פעמים שהבדלה הוא דבר שבא פתאום. פתאום הוא בא להכרה של אור ה"סובב כל עלמין". הבדלה היא שלב ה-מל, מלשון מילה, אבל כאן מדובר על מילה שה' מל את האדם מלמעלה – "ומל הוי' אלקיך את לבבך"[6]. כאשר האדם מל את עצמו מלמטה זו רק ההתחלה, הורדת העור החיצוני, הגס. זו בעצם ההכנעה, אבל אחר כך ה' גומר את המילה. פעולה זו נקראת פריעה – הורדת הקרום הדק – וזו ההבדלה. אותו קרום דק הוא העלם הרע.

מה שיוצא מכאן הוא דבר חשוב ויסודי בכל עבודת ההתבוננות. לא מנסים בה לפרוע, אלא פשוט להעמיק יותר. זו הכנעה עוד יותר גדולה בתוכיות[7], בתוך המדרגה הראשונה, בחיות של אור ה"ממלא כל עלמין". בהקשר הזה יש בטוי של ר' נחמן מברסלב בסיפור מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו. מסופר בו על כלי שמנגן מנגינה יפה, הכי יפה שיש בעולם, של כל החיוּת שיש בכל העולמות, ובן המלך החליף את הכלי הזה תמורת הכח להבין דבר מתוך דבר. שיר הוא התוכיות של כל העולמות, כמו פרק שירה בו כל העולמות שרים לקב"ה, והכלי הזה יודע לבטא אותה. אחר כך בא מישהו ואומר לו שיתן לו משהו יותר טוב, יתן את הכח להבין דבר מתוך דבר. הוא כל כך העמיק בכלי שלו עד שניתן לו הכח הזה. זו חנינה. מתגלה לו מלמעלה אור ה"סובב כל עלמין". כמובן, "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה"[8] יכול להגיע אל כל המדרגות הללו.

מעבר ל'ממלא' ול'סובב' קיימת המדרגה השלישית. היא כבר אור כזה גדול, שגם אור ה'ממלא' וגם אור ה'סובב' הם לגביה "כלא חשיב". שתי המדרגות הראשונות הן רק הארה של אור אין סוף לצורך התהוות העולמות. אור ה'ממלא' הוא הארה לצורך החיות של העולמות ואילו אור ה'סובב' הוא הארה לצורך קיום אותה החיות. המושגים 'חיות' ו'קיום' הם כמו בבטוי על דוד מלך ישראל: "חי וקים"[9]. הקיום הוא נעלם, והמקיף הזה נקרא 'שומר' על שם שמירתו את החיות הפנימית בהעלם. זה נקרא סוד הקיום לעומת החיות[10]. הצד השווה ביניהם הוא, ששניהם הארה של ה' לצורך העולמות ואינם האור כפי שהוא בינו לבין עצמו. הם הפרשות ממנו, כביכול.

בהמשך נסביר, שגם מדרגה זו היא בעצם עדין בגדר 'סובב', אלא שהיא במדרגה יותר גבוהה. עם כל זה ש"כולא קמיה כלא חשיב" הוא אור שמבטל גם את אור ה'ממלא' וגם את אור ה'סובב', הוא אינו השיא. מה שאין כן הבטוי "לית אתר פנוי מיניה". דוקא הוא מבטא מדרגה יותר גבוהה של 'ממלא', בסוד הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"[11]. הבינה היא תמיד מדרגה יותר גבוהה של המידות, שכן האות ה עילאה שבשם היא מקור האות ו שבו, אבל האות י היא מקור האות ה תתאה. באמת המדרגה הכי גבוהה זו העצמיות שנעלמת בתוך אור ה'ממלא'. זו מדרגת "לית אתר פנוי מיניה", ששייכת לאמונה, מה שאין כן התבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב" היא כנגד אמא והיא מקור אור ה'סובב'. זה נקרא בלשון הקבלה "אבא יסד ברתא"[12]: האבא הוא המקור של הבת ואילו האמא היא המקור של הבן.

נמשיך בהערה:

מְאֹד, שֶׁהוּא בְּלִי גְּבוּל לְגַמְרֵי, הוּא בְּהַכּוֹלָא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב".

משמעות המלה 'מאד' היא תמיד בלי גבול, "בכל מאדך"[13]. גלויי הלב והנפש – "בכל לבבך ובכל נפשך" – הם גלויים מוגבלים, אבל אם האדם מתבונן ומעמיק מאד הוא מגיע למדרגה בה כל העולמות בטלים לגמרי.

נסכם:

ממלא כל עלמין                       "כשמתבונן"             חיות העולמות (חש)

סובב כל עלמין                        "ומעמיק"                 קיום העולמות (מל)

כולא קמיה כלא חשיב             "מאד"                      התהוות העולמות (מל)


שרשי המדרגות בכתר

את המשך ההערה, שהיא על פי קבלה, נסביר בעל פה בכמה מילים. זו קצת סטיה מן הענין שלנו, אבל בכל זאת נסביר את הענין ונקשר אותו. בהמשך דבריו הוא מסביר, שהשכל המתבונן של האדם העליון למעלה – כמו אצל האדם שמתבונן בה' מלמטה – הוא החכמה והבינה של עולם האצילות. הם עצמם מתבוננים באור אין סוף ומה שהם משיגים הם ג' מדרגות בכתר. בשביל החכמה והבינה השגתם את אור ה"ממלא כל עלמין" זו השגת מדרגת חכמה סתימאה שבכתר, 'כח המשכיל'; השגת אור ה"סובב כל עלמין" היא גלוי הגלגלתא של אריך, הכתר של אריך; ואילו השגת "כולא קמיה כלא חשיב" הוא גלוי מדרגת רדל"א.

מה הענין? בדבריו הוא לא בא להקביל את שני המקומות בספר התניא כארבע מדרגות, כפי שאנו לומדים כאן, אבל בכל זאת נשליך את דבריו – על פי פשט זה לא תואם –  אל מה שאנחנו מנסים לומר כאן. נעשה זאת על פי הקבלה המובאת אצל ר' הלל בספר פלח הרמון בכמה מקומות[14]. הוא מסביר ש'מוחא סתימאה' הוא מקור המלכות של עולם האצילות, ה תתאה שבשם – מקור העולמות התחתונים – כיוון שב'מוחא סתימאה' מלובשת גבורה דעתיק[15], והכלל בקבלה אומר "בנין המלכות מן הגבורות"[16]. מה שאין כן מקור המדות של עולם האצילות הוא מן הגלגלתא, בה מתלבש חסד דעתיק [כמו שלמדנו בעבר במאמר "ברוך שאמר" של ר' הלל מכתב יד]. הרדל"א – על פי הסבר ר' הלל בשער היחוד[17] – הוא בסוד הפסוק "אהיה אשר אהיה"[18]. שם אהיה הראשון הוא בסוד בינה דרדל"א, הנקרא "אובנתא דלבא" בלשון חז"ל[19], ואילו שם אהיה השני הוא בינה דאמא, בינה של התבוננות. כל ההסבר הזה עולה כאן בקנה אחד עם מה שהסברנו, שאור ה"ממלא כל עלמין" הוא כנגד המלכות, אור ה"סובב כל עלמין" הוא כנגד המדות ואילו מדרגת "כולא קמיה כלא חשיב" היא כנגד הבינה. לפי זה, המקור של מדרגת "לית אתר פנוי מיניה" גם הוא צריך להיות מושרש ברדל"א, אלא שבתוך רדל"א הוא יהיה יותר גבוה – בחכמה וכתר שבו [הרבה פעמים אנחנו מסבירים[20] שאמונה היא לא סתם רדל"א אלא היא כתר דרדל"א, שמקבלת ממלכות ד'אדם קדמון', המהווה עצם לגבי כל ההשתלשלות. זו עצם האמונה].

alt

כל זה היה דרך אגב לקשר את דברי ר' לוי יצחק עם המבנה שלנו, עם שלשת השלבים של התבוננות – מתבונן, מעמיק, מאד – באור אין סוף.


אתר, פנוי, מיניה

כעת נחזור אל הפרק הראשון:

וְכֵן בֶּאֱמוּנָה מֵבִיא שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת: "מְמַלֵּא כָּל עַלְמִין", "סוֹבֵב כָּל עַלְמִין", "לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ וְכוּ'". בְּדַרְגַּת "לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ" (שֶׁהוּא עִיקָר הַחִדּוּשׁ בְּסוֹד הָאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר אי"ה) מֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת (עַל פִּי סֵפֶר יְצִירָה): "עוֹלָם" ("לְמַעְלָה עַד אֵין קֵץ וּלְמַטָּה עַד אֵין תַּכְלִית וְכֵן לְד' סִטְרִין בִּבְחִינַת אֵין סוֹף מַמָּשׁ"), "שָׁנָה", "נֶפֶשׁ",

על פי פשט, שלשת הממדים עולם-שנה-נפש נכתבו באגרת הקדש ביחס לכללות המדרגה השלישית "לית אתר פנוי מיניה", אבל צריך לומר שגם מלות הבטוי עצמו מכוונות כנגד עולם-שנה-נפש. בכך נתבונן כעת. אם נתבונן חזק בשלש המילים 'אתר' 'פנוי' 'ממנו' נראה שהן עצמן מרמזות אל שלשת הממדים: אין מקום פנוי ממנו – הוא כנגד ממד העולם, אין מקום פנוי ממנו – כנגד ממד השנה שבבחינת זמן, אין מקום פנוי ממנו – כנגד ממד הנפש.

וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁהֵן מְרֻמָּזוֹת בִּשְּׁלֹשׁ הַתֵּבוֹת: "אֲתָר", "פָּנוּי", "מִינֵּיהּ":

"אֲתָר" הוּא "מָקוֹם" "עוֹלָם" [זה פשוט. פרוש המילה אתר הוא מקום].

אַף עַל פִּי שֶׁגַּם בְּ"מָקוֹם" שַׁיָּיךְ הַבִּטּוּי "מָקוֹם פָּנוּי",

אפשר היה לחשוב שהבטוי "פנוי" הוא מושג מקומי, וגם בקבלה יש מושג שנקרא 'מקום פנוי'[21], אבל בחסידות מוסבר שפנוי הוא מלשון פנאי, ולפיכך הוא מושג שקשור עם זמן. פנוי הוא מלשון פְּנִים, ויש כאן תופעה של דבר והפוכו [כמו בהרבה מילים בלשון הקדש]. פנוי הוא בטוי למציאות ללא פנים, ריקה מפנימיות. זה מה שקוראים היום ריקנות. אדם ריק הוא אחד שיש לו זמן פנוי.

הבטוי פנוי ביחס למקום הוא רק שם המושאל מן ההקשר העיקרי שלו, מן הזמן. פנימיות חיובית היא מושג של זמן. ללא המושג של ריקנות בזמן לא היתה משמעות לריקנות במקום. המקום מצד עצמו תמיד מלא, גם אם אני לא רואה שיש בו משהו. הוא ריק רק לגבי הרואה, שמבחין כי עבר זמן והמקום עדיין נשאר ריק, ואז הוא קורא למקום – ריק. לכן אצל ר' סעדיה גאון[22] יש הרבה חקירה עמוקה לגבי ממד המקום, אם הוא רק חלל פנוי או מציאות עצמית. לפי זה, המקום מצד עצמו הוא באמת מציאות, ואילו האדם יכול לגרום לדמיון על פיו הוא פנוי. אם כן, עיקר הריקנות היא בממד הזמן.

אַךְ עִיקָר עִנְיַן "פָּנוּי" שַׁיָּיךְ לִ"זְמַן" "שָׁנָה" כַּפֵּרוּשׁ בְּדַא"ח בְּעִנְיַן "אָדָם פְּנִימִי"

הרבי הקודם מסביר את הרעיון באריכות במכתב[23], שאדם פנימי הוא אחד שאין לו זמן פנוי. אין לו זמן, והוא מאד מייקר אותו. אפילו כאשר הוא נח וגם כאשר הוא עוסק בדברים שהם בגדר "בכל דרכך דעהו"[24]. אין לו ריקנות בימים שלו, בזמן שלו. לכל יהודי מוקצבים כך וכך ימים – "הלא צבא לאנוש עלי ארץ"[25] – וכל השאלה היא כמה הוא מאריך את הימים. "כל המאריך באחד מאריכים לו ימיו ושנותיו"[26], וככל שהוא מאריך את הימים שלו ב"אחד" – במחשבה דיבור ובמעשה – כך מאריכים לו מלמעלה את הימים, מידה כנגד מידה. זהו 'פנימי' שאין לו פנאי.

מִי שֶׁהַזְּמַן אֶצְלוֹ יָקָר מְאֹד וְאֵין לוֹ רֶגַע פָּנוּי מִמַּחֲשֶׁבֶת עֲבוֹדַת ה' וְהַבִּטּוּל אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ.

יש כאן שני בטויים שונים: עבודת ה' והבטול. יש אצל ר' הלל[27] תאור של אדם, שהבטול שלו הוא כל כך גדול עד שהוא משתתק. אצל אחד כזה עבודת ה' היא להתגבר על הבטול לה' על מנת לעשות את רצונו. הוא נוהג כמו עבד אצל המלך. עבודה זו היא ב'רצוא ושוב' – בטול בתנועת 'רצוא' ועבודת עבד בתנועת 'שוב'.

וְהוּא כְּפֵרוּשׁ הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע עַל הַפָּסוּק "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחֲשֹׁב ה' לוֹ עֲוֹן", שֶׁפֵּרוּשׁוֹ "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחֲשֹׁב ה' לוֹ עֲוֹן" אַשְׁרֵי אָדָם כָּזֶה שֶׁבְּרֶגַע שֶׁמַּכִיר בְּעַצְמוֹ שֶׁהִסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ קְצָת מִמַּחֲשֶׁבֶת הַבִּטּוּל לַה' יִתְבָּרֵךְ, נֶחְשָׁב לוֹ כַּעֲוֹן חָמוּר. וְכֵן לְשׁוֹן "פְּנַאי" הוּא זְמַן פָּנוּי.

קטע שלא נלמד בשעור (לא היה בדפוס)

וְהוּא סוֹד הַצִּמְצוּם בִּבְחִינַת "נֶפֶשׁ" עַל מְנַת לְהַמְשִׁיכָהּ בְּ"מָּקוֹם" (שֶׁהֲרֵי הַ"זְּמַן" הוּא הַמְּמוּצָע בֵּין "נֶפֶשׁ" לְ"עוֹלָם", כַּמְבוֹאָר בְּדָא"ח) שֶׁ"פּוֹנֶה מִכֹּל עֲסָקָיו וְכוּ'". וְכֵן לִגְרִיעוּתָא, בִּהְיוֹת הַ"נֶּפֶשׁ" לְמַטָּה בְּהַסְתָּרַת הָעוֹלָמוֹת, "אִם רֵק הוּא מִכֶּם הוּא", כַּאֲשֶׁר טָרוּד בְּ"הַבְלֵי הַזְּמַן", שֶׁאֲזַי טַח מֵרְאוֹת עֵינָיו אֶת הָאֱמֶת שֶׁ"לֵית אֲתָר פָּנוּי".

עד כאן

כל זה היה כדי להסביר שהבטוי 'פנוי' קשור לזמן, ואם אומרים על ה' ש"לית אתר פנוי מיניה" הכוונה היא בעיקר שהוא ממלא את ממד הזמן. אחר כך בא הבטוי השלישי – 'מיניה' – והוא מתייחס בעיקר אל ממד הנפש.

"מִינֵּיהּ" מְרַמֵּז בְּעִיקָר הַשְׁרָאַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּלֵב כָּל "נֶפֶשׁ" מִיִּשְׂרָאֵל.

כתוב בספר יצירה: "לב בנפש כמלך במלחמה"[28]. המלך של ממד השנה הוא הגלגל והמלך של ממד העולם נקרא תלי – "תְּלִי בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה ולב בנפש כמלך במלחמה". אלו שלשה מלכים בשלשה מצבים שונים. ממד המקום, העולם, מצד עצמו הוא יציב, שקט ורענן ולכן המלך בו הוא כמלך שיושב על כסאו. הגלגל בשנה הוא כמלך במדינה, כמו שבחודש אלול המלך בשדה וכולם יכולים לגשת אליו[29]. לעומת זאת, המלך שבנפש הוא כמלך במלחמה, וזו מלחמת הלב. הלב נלחם כל החיים, נלחם על החיים. בתוך הלב הזה יש סיבוב, כמו גלגל, שמחיה את כל האברים [יחסית, הם כמו עולם והוא כמו הגלגל]. לענינינו, כאשר אומרים את הבטוי "פנוי מיניה" הכוונה היא אליו ממש כמו שהוא מתגלה בתוך הלב, גלוי של עצם הנפש. עיקר גילוי האלקות בנפש הוא בלב.

בְּ"נֶּפֶשׁ" מִתְיַחֲדִים הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן כְּאֶחָד, שֶׁהֲרֵי הַפָּסוּק הַנַּ"ל "אַשְׁרֵי אָדָם" [על פי פשט] מְדַבֵּר בְּ[ממד ה]"נֶּפֶשׁ" [אבל אצל אדם כזה המקום והזמן מתאחדים והמקום מתמלא בקדושה. זו 'נפש', אבל] בְּהִתְיַחֲסָהּ אֶל [ממד ה]"זְמַן" בְּ"רִיצַת הַמַּחֲשָׁבוֹת" "רָהִיטֵי מוֹחָא" כָּל הַיּוֹם [יש נפש ולנפש יש ריצת מחשבות, מה שנקרא בלשון ספר הזהר "רהיטי מוחא"[30]];  וּבְפִתְגַּם הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע "בִּמְקוֹם מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם וְכוּ'", הַמּוּבָא לְקַמָּן, מִתְיַחֶסֶת הַ"נֶּפֶשׁ" לַ"מָּקוֹם" שֶׁבָּהּ.

כל רגע במחשבה יש 'מקום', כאשר המחשבה חושבת על משהו, ועל כך בא פתגם הבעש"ט[31], שאדם נמצא בתוך המקום של המחשבה, שרצה בתוך ממד הזמן. כלומר, ה'נפש' מייחדת בתוכה את ממד ה'זמן' ואת ממד ה'מקום'.

        אתר          עולם

        פנוי          שנה

        מיניה        נפש

בכך הסברנו איך הבטוי "לית אתר פנוי מיניה", שהוא המשפט של האמונה בבחינת אין סוף ממש, כולל בתוכו את כל שלשת הממדים. כאמור, על פי פשט מתייחס כל המשפט אל ממד המקום בלבד, אלא שבדבריו רומז האדמו"ר הזקן לכך שהוא בא בגלוי בממדי עולם-שנה-נפש. זה מה שניסינו להסביר.

* * *

ממלא, סובב, לית אתר פנוי מיניה

לפני שבוע התחלנו ללמוד את השער 'אור אין סוף', שהנושא בו הוא להבנת ארבע מדרגות כלליות באור אין סוף, על פי שני מאמרים בספר התניא. במקום אחד מדבר אדמו"ר הזקן על התבוננות ובה הוא מזכיר שלש מדרגות – "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין" ו"כולא קמיה כלא חשיב" – ובמקום שני הוא מזכיר בענין האמונה ג' מדרגות – "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין" ו"לית אתר פנוי מיניה". על הבטוי האחרון הוא הוסיף ואמר כי הוא קיים בשלשת הממדים של ספר יצירה – עולם, שנה ונפש. בפעם הקודמת למדנו שניתן לפרש את הביטוי עצמו – "לית אתר פנוי מיניה" – באותן שלש הבחינות. הסברנו שהמילה 'אתר' מתיחסת אל ממד המקום, המילה 'פנוי' מתיחסת אל ממד הזמן, ואילו המילה 'מיניה' מתיחסת אל הנפש. ר' נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן[32] שעיקר גילוי האלקות הוא בלב. בלשון ספר יצירה הזכרנו שהלב נקרא המלך באיברים, והוא כמלך במלחמה, לעומת המלך בזמן [הגלגל] או המלך בעולם [תלי] שהם כמלך בהיותו במדינה או יושב על כסאו. הזכרנו שקיימת בנפש ריצת מחשבות בבחינת זמן והיא עוסקת ותפוסה בתוך ממד המקום. כך מייחד האדם בתוכו את שני הממדים החיצוניים. כל הרעיון הזה בא במסגרת החידוש שיש באמונה ביחס לשיא ההתבוננות.

נמשיך היכן שעצרנו. היות והסברנו את המילים "אתר פנוי מיניה" כנגד עולם-שנה-נפש, נסביר כעת שגם שלש המדרגות עצמן – "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין" ו"לית אתר פנוי מיניה" –  מקבילות אל שלש הממדים הללו:

וְכֵן יֵשׁ לוֹמַר שֶׁשְּׁלֹשׁ הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל הֵן כְּנֶגֶד כְּלָלוּת שְׁלֹשׁ הַמַּדְרֵגוֹת "מְמַלֵּא כָּל עַלְמִין", "סוֹבֵב כָּל עַלְמִין", "לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ": "מְמַלֵּא" בְּ"מָּקוֹם" [זה פשוט, שה' ממלא את המקום]; "סוֹבֵב" בִּ"זְּמַן"  –

אף על פי שהמושג 'סובב' נראה כמתיחס אל ממד המקום, בהיותו מקיף אותו, בכל זאת מבטא הבטוי 'סובב' תנועה, בעוד שהבטוי 'ממלא' מתיחס אל מציאות ואל מצב קיימים. 'ממלא' הוא כנוי אל החיות הממלאת כל פרט ופרט בעולם, אבל כאשר אומרים את הבטוי 'סובב' הכוונה בו היא לתנועה סיבובית של גלגל, ולכן היא קשורה יותר עם ממד הזמן. זו החיות הנעלמת ומסתתרת, בעוד שחיות מורגשת באה מן האור ה"ממלא כל עלמין".

"שָׁנָה" – בְּסוֹד גַּלְגַּל הַשָׁנָה;

חודש אלול [שאנו נמצאים בו] נקרא "תקופת השנה"[33]. הוא בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן"[34], ואכן מובא בספרי הקבלה והחסידות שבתקופה הזו צריכים להרגיש סגירת מעגל. בחודש אלול מרגישים את ה'סובב', את יג מדות הרחמים שמאירות בו[35]. בכל השנה כולה מרגישים את ממד המקום שבתוך הזמן, את אור ה'ממלא', ואילו בחודש אלול מרגישים את הזמן האמיתי, את האור ההמקיף של הזמן. לכן הבטוי של האדמו"ר הזקן הוא שבחודש אלול "המלך בשדה". מאיפה בא הבטוי הזה? המקור שלו הוא בספר יצירה ש"גלגל בשנה כמלך במדינה". בחודש אלול מרגישים את סוד הגלגל. רעיון זה מתקשר עם דברי אביו של הרבי שליט"א, ר' לוי יצחק, שמקור אור ה'ממלא' הוא ב'מוחא סתימאה' ואילו מקור אור ה'סובב' הוא ב'גלגלתא'. גלגלתא הוא מלשון גלגל השנה.

על פי זה, צריך לומר שבראש השנה נמצא המלך עוד יותר גבוה, "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"[36]. זו כבר בחינת גלוי 'מיניה', בה מתגלה שה' עצמו נמצא. בעשרת ימי תשובה מגיעים עד לעצם הנפש, שמעל ומעבר לזמן ומקום. בכל השנה כולה הגלוי הוא של אור ה'ממלא', בחודש אלול יש גלוי של אור ה'סובב' ואילו בעשרת ימי תשובה הגלוי הוא במדרגת ההתבוננות איך "כולא קמיה כלא חשיב" ובמדרגת האמונה איך "לית אתר פנוי מיניה".

וְ"לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ" בַּ"נֶּפֶשׁ". [כיצד?] יֵשׁ לְפָרֵשׁ "אֲתָר" בְּמוּבָן שֶׁל "מָקוֹם" וּ"מַצָּב" בְּהַרְגָּשַׁת הַנֶּפֶשׁ,

לא רק שאין מקום גשמי שפנוי ממנו אלא הכוונה היא אל מקום בתוך הנפש, מה שנקרא כיום 'מצב נפשי', 'מצב רוח'. בהקשר הזה ישנה תורה של ר' נחמן מברסלב[37] האומרת שישנם שני סוגי נשמות: יש אחד שהוא בבחינת 'דרי מעלה'[38], שנמצא למעלה, ויש אחד שהוא בבחינת 'דרי מטה', בשאול תחתית. האדם, בתוך נפשו פנימה, יכול להיות בשאול תחתית ויכול להיות ברקיע השביעי, והכל בתוך המחשבה שלו.

בְּסוֹד פִּתְגָּם הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע "בִּמְקוֹם מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם שָׁם הוּא נִמְצָא כֻּלוֹ".

מדובר על מחשבה פנימית שאדם משקיע את עצמו בה. האדמו"ר האמצעי קורא לזה 'מחשבה טובה'[39]. הוא אומר שיש שתי סוגי מחשבה: יש מחשבה סתם ויש מחשבה טובה, עליה נאמר "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"[40]. הוא מסביר שזו לא רק מחשבה על משהו טוב אלא שהמחשבה עצמה היא בעלת טיב, שהיא נוגעת לנפש. היא בעלת איכות נעלית. אם יש לאדם מחשבה כזו היא תוקעת אותו באותו המקום בו הוא חושב. זהו ה'אתר'.

          ממלא כל עלמין           עולם

          סובב כל עלמין             שנה

          לית אתר פנוי מיניה      נפש


העלאת המחשבות ודחיתן

וְכֵן יָדוּעַ מֵהַבֶּעְשׁ"ט שֶׁכָּל מַחְשָׁבָה וּמַצַּב בַּנֶּפֶשׁ הוּא "שִׁעוּר קוֹמָה" שָׁלֵם,

המחשבה היא לא חד-גונית, היא פרצוף שלם. בכתבי האריז"ל יש מערכת מושגים הנקראת "נקודה-ספירה-פרצוף"[41]. יש מציאות שהיא רק בגדר נקודה אחת, ויש מצב יותר מפותח שיש בו כבר התכללות של עשר בתוכו והוא נקרא 'ספירה', אבל גם הוא עדיין לא נקרא שעור קומה שלם. המצב היותר מפותח הוא ה'פרצוף'. פרצוף זו אישיות, שעור קומה שלם. צריך לדעת שכאשר האדם חושב על משהו יש במחשבה הזו אישיות שלמה, אפילו כאשר מחשבה זו היא רק הרהור ואף על פי שנראה שהוא חושב רק על אותו הדבר. כל שכן כאשר זו מחשבה חזקה. הבעש"ט כותב הרבה פעמים[42], שאם אדם לא מעלה את המחשבות שלו נחשב הדבר כאילו הוא הורג את הנפש שלהם.

כמובן, אם זו מחשבה זרה, והוא אינו צדיק שצריך לעסוק בהעלאת המחשבות, ודאי שהוא חייב לדחותה, ואפילו שיש נפש לאותה המחשבה. על כך נאמר "הבא להרגך השכם להרגו"[43]. אם יש גנב שפורץ אל תוך הבית ישנם שני סוגי תגובה אפשריים: או לגרש אותו או לתפוס אותו ולהחזיר אותו בתשובה. אם אתה יכול להחזיר אותו בתשובה מה טוב, אבל אם לא אתה צריך לגרש אותו. בספר התניא כתוב[44], שהבינוני בדרך כלל לא יכול להעלות אותו ולכן צריך לגרש אותו, אבל העולה מיסוד תורת הבעש"ט הוא שצריך להתיחס ברצינות אל המחשבות ואל שעור הקומה:

שֶׁבּוֹ שׁוֹרָה קְדוּשַׁת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְעִיקָר עֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרֵךְ [על פי דרך החסידות] הוּא לְגַלּוֹתוֹ יִתְבָּרֵךְ מִתּוֹךְ הַהֶסְתֵּר

מקובל מהמגיד ממזריטש[45] שכל העולם הזה הוא משחק מחבואים, בו ה' מסתתר ואתה צריך לחפש ולמצוא אותו. זה התפקיד שלנו. הוא מסתתר בתוך המחשבות שלך. אפילו בתוך מצב קשה בנפש, כמו דכאון. מחשבות הם מצבים בנפש. אם אדם מדוכא הוא שרוי כעת בתוך מצב בנפש. דכאון הוא דבר גרוע מאד, ולכן אם האדם יכול לגרש אותו מן הנפש – צריך לעשות כך. בכל זאת, יש עוד צד. יש צדיקים שיכולים לטפל במחשבה ולהעלות אותה כי אין להם פחד ממנה. היא לא משתייכת אליהם עד כדי רמה של פחד ממנה. הבינוני יודע שמחשבה כזו אכן שייך לו, אבל הוא מפחד ממנה ולכן הוא צריך לגרש אותה, אבל יש עוד סוג שלישי. זהו אדם שאפילו לגרש את הגנב הוא אינו מסוגל, כי הגנב כבר תפס אותו. אז מה עושים? אדם כזה חייב לנהוג כמו צדיק.

להיות צדיק מחוסר ברירה

זה דבר מאד עמוק, שאפילו לא כתוב בפרוש בספר התניא. יש אחד רשע, פחות מן הבינוני של ספר התניא, שצריך לעבוד את ה' כמו צדיק מחוסר ברירה. אם יש לך ברירה בין לגרש את המחשבה ובין להעלות אותה – אז ברור שאתה לא צדיק ועליך לגרש אותה. אבל אם אתה לא יכול לגרש – כבר אין לך ברירה, אתה חייב להתעסק איתה. כמו בדכאון. אם אתה חייב להתאבק אז תתאבק כמו צדיק. זה נקרא "ואציעה שאול הנך"[46], שה' איתי נמצא כאן. כאמור, הרעיון הזה לא כתוב במפורש בספר התניא, אך הוא מרומז בו בסוף פרק כח. זו הפעם היחידה שכותב האדמו"ר הזקן במפורש שצריך לצעוק לה' להציל אותי מן המים הזידונים, מן המחשבות הרעות.

עצם העובדה שהמחשבה הכריחה את היהודי לצעוק לה', זה עצמו הטוב שיש בה. הבינוני לא צריך לצעוק כי הוא מיד מסיח ממנה את דעתו, אבל על אותו אחד הוא כותב שצריך להשפיל את נפשו לגמרי – אי אפשר לצעוק לה' בלי להיות מושפל – ולצעוק לה'. זו עצמה האלקות שהיתה נסתרת בתוך המחשבה, והוא פרוש הפסוק: "ואציעה שאול הנך". זה בעל תשובה. הוא רק דומה לצדיק, אבל הוא אינו נוהג כמותו ממש. הצדיק מטפל במצב, הוא שולט בו. אותו בעל תשובה מגלה אלקות אבל בדרך אחרת. בעל התשובה מטפל בו מלמטה, ועבודה זו מגלה עומק – מדרגה יותר גבוהה של אלקות – אפילו יותר מאשר עבודת הצדיק. "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין"[47].

(כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר", וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְאָנֹכִי אַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא") "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" [באותה המחשבה שהוא נמצא בה].

זו עיקר האמונה. מה ההבדל בין התבוננות לאמונה? התבוננות אדם יוזם. הוא יושב ומתבונן. אמונה זו תגובה, איך אתה מגיב למציאות בחיים. כמו בעת נסיון: אתה מאמין או לא. עיקר האמונה היא ש"לית אתר פנוי מיניה", להאמין בכך שבאיזה מצב שלא אהיה ה' נמצא שם. זו עיקר האמונה: שהכל ממנו והכל טוב, כולל כל מצב נפשי.

אמונה על סף השפיות

נסביר זאת באמצעות דוגמה ממצב קיצוני בנפש. אדם נמצא על סף השפיות והוא לא יודע אם הוא חולם עכשיו או שזו המציאות באמת. זהו מצב ידוע [אכן, גם מה שנדמה כמציאות אמיתית הוא גם סוג של חלום, כמו כל העולם הזה, אבל יש אנשים שחושבים שזו המציאות הבלעדית]. יש אחד שמרגיש כי אולי הוא רק חולם. נדמה לו שכל מה שהוא חווה אינו מציאות. המצב הזה בנפש הוא הנסיון של האמונה, האם האדם מסוגל להאמין שה' נמצא גם במציאות הזו. מה זה משנה לקב"ה אם זה חלום או מציאות? זה עיקר האמונה, להאמין שאין מקום פנוי ממנו – "אפילו בחללו של עולם"[48]. בדיוק באותה המדה שה' נמצא בתוך השפיות כך אי אפשר להגיע לשום מקום של אי-שפיות שבו הוא אינו נמצא. זו שלמות האמונה.

עוד דוגמה: קידוש השם. כתוב[49] שמי שזוכה למות על קידוש השם אין שום בריה – אפילו הצדיקים הכי גדולים – יכולה לעמוד במחיצתו, כמו הרוגי לוד, וביחד עם זה כתוב[50] שאסור לחפש למות על קדוש השם. ה' רוצה שנחיה, כמו שכתוב: "וחי בהם"[51]. בכל זאת, אם אדם מת על קדוש השם זו זכות. למה? כי ה' רצה. זו בחינת "הנסתרות לה' אלקינו"[52], זכות מן הקב"ה, בעוד שעל פי "הנגלות לנו" אתה צריך לחפש לחיות, לתקן ולעשות כמה שיותר טוב בעולם הזה.

כך הוא גם בענין השפיות: לחיות זה כמו להיות שפוי, וצריך לשמור על שפיות כדי לתפקד כמה שיותר טוב. מעבר לכך, כתוב: "אל תביאני לידי ניסיון"[53]. מי שעמד במשבר כזה ועבר אותו באמונה יודע עד כמה  הנסיון הזה הוא גדול, ולכן הוא לא מחפש אותו שוב. הוא לא סומך על עצמו, הוא רוצה להיות שפוי ואין לו גאוה שהוא יכול לו. כל זה מצד רצון ה' לכתחילה, אך אם בא הנסיון שלמות האמונה היא "לית אתר פנוי מיניה" גם במקומות הללו.

כל זה היה כדי להסביר מהו ממד המקום בתוך הנפש. "אין מקום פנוי ממנו", וככל שהמקום בנפש הוא יותר בגדר שאול תחתית כך מה שמקיים אותו שם הוא עצמות ה'. כל זמן שהאדם בגדר הנורמאלי מה שמחיה אותו הוא אור ה'ממלא', האור המאיר על פי סדר ההשתלשלות, אבל בזמן שהוא לא בגדר הנורמאלי מה שמחיה אותו זו אך ורק העצמות – "ואציעה שאול הנך"[54], אתה בעצמך.

מהי העבודה של גלוי האמונה במקום-מצב כזה? זה מה שנקרא אצל ר' נחמן או בספר התניא העבודה של השתפכות הנפש:

וְהוּא עַל יְדֵי עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה בְּהִשְׁתַּפְּכוּת הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "שִׁפְכִי כַּמָּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'".

על פי פשט, במצב כזה יש לשפוך את הנפש נוכח ה', אבל העומק הוא שעל ידי העבודה הזו מתגלים אליו פני ה', שכן בתחלה הוא לא רואה אותם. נקרא את דברי האדמו"ר הזקן בסוף פרק כח בתניא:

"ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו יתברך במחשבתו [מדבר פה על מחשבות העולות באמצע תפלת שמונה עשרה ולכן התחנה היא 'במחשבתו'] לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו, וככה [למעלה מטעם ודעת, כתר כל הכתרים, כמו שילדים אומרים. בשם הבעש"ט מובא[55], שככה הוא שם קדוש, "אשרי העם שככה לו"[56], הרומז לרדל"א] ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו יתברך להצילה ממים הזידונים, ולמענו יעשה [כמו הפסוק "למעני למעני אעשה"[57] העולה ביאת המשיח, וכן שלמות, וכן שובו בנים שובבים, שה' עושה למען עצמו], כי חלק ה' ממש עמו".

עד כאן מספר התניא. נחזור אל המאמר:

עַל יְדֵי "שִׁפְכִי כַּמָּיִם לִבֵּךְ" בֶּאֱמֶת, מִתְגַּלֶּה שֶׁהוּא "נֹכַח פְּנֵי ה'", [וזה בדיוק כמו הפסוק הקודם] בְּסוֹד "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ". "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל" תַּרְתֵּי מַשְׁמַע: עַל פִּי פְּשַׁט הוּא עִנְיַן הַיְּרִידָה וְהַנְּפִילָה בַּנֶּפֶשׁ לִ"שְּׁאוֹל תַּחְתִּית" – מַצָּב שֶׁל דִּכָּאוֹן וְכַדּוֹמֶה, ה' יִשְׁמְרֶנּוּ [כדי לגלות שגם שם נמצאת אלקותו יתברך]; וְעַל פִּי דְּרוּשׁ הוּא עִנְיַן "הַצָּעַת שְׁאֵלַת" צְרָכָיו

זה ממש על פי הדקדוק. פרוש הפועל להציע הוא לשכב, אבל גם מלשון הצעה, ואילו המילה שאוֹל היא מלשון שאלה. יש ביטוי כזה בלשון הקדש – הצעת שאלה. הכוונה כאן היא, שתוך כדי שהאדם שוכב בשאול תחתית הוא עדין יכול להתפלל. כאשר הוא מתחנן לה' הוא עושה זאת בצורה הכי יפה שיכולה להיות.

תקיעת השופר – צעקה עם תקוה

הרעיון הזה קשור עם הדרוש של הבעש"ט[58] לראש השנה, שהרבי הקודם תמיד מביא, האומר שתקיעת שופר זו צעקה מתוך כאב המלווה יחד עם בטחון וציפיה לעתיד [אמנם יש בה גם צעקה, גם בכיה וגם אנחה[59], אבל התקיעה הפשוטה היא צעקה]. יש צעקה שהיא אך ורק תוצאת העבר, כאשר העבר מכריח אותך לצעוק, אבל אין בה יותר מזה. לעומתה יש צעקה שחדורה כולה בתקוה לעתיד, אם כי ללא העבר לא היה האדם צועק אותה. במילים אחרות, יש צעקה של יאוש ויש צעקה של תקוה. זהו המקור לדברי ר' נחמן על תחנונים עם מליצה יפה, אפילו שזו צעקה פשוטה. יש תחנונים – "תחנונים ידבר רש"[60] – בתוך הצעקה. זו תורה חשובה של הבעש"ט על תקיעת שופר. שופר בארמית נקרא שופרא, מלשון יפי, ולכאורה בקול תקיעת השופר לא שומעים יפי כמו בכנור. אם כן, למה "מצות היום בשופר"[61]? איזה יפי יש בצעקה? אלא זו צעקה עם תקוה. זה נקרא "לית אתר פנוי מיניה". לכן השופר הוא חלול, והמצוה היא לשמוע את הקול שיוצא דוקא מתוך השופר שכן צריך לשמוע את האלקות היוצאת מתוך החלל. זה לא ניגון בכינור, זהו ניגון של "תחנונים ידבר רש". רש רומז לפסוק "מרשית השנה"[62], ממנו דרשו חז"ל ש"כל שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה"[63]. כלומר, בתחלת השנה האדם הוא רש, ומיד כאשר הוא תוקע בשופר הוא נעשה עשיר. כתוב, שכוונת תקיעת השופר היא, שמיד בתקיעה נכנסת האות א, הרומזת לאלקות, אל תוך המילה רש והיא נעשית ראש.

שרשו הקדוש של ישמעאל

כעת אנחנו יכולים לדרוש את הפסוק שהזכרנו קודם – "באשר הוא שם"[64]. באיזה מקום שלא יהיה האדם הוא יכול למצוא שם את ה'. זה רעיון מאד-מאד יהודי, אבל מאיפה בא הפסוק? הוא כתוב על ישמעאל. הפשט שם הוא שישמעאל עצמו לא יודע כלום ורק ה' הוא זה ששומע את מקומו. היה דיון גדול בשמים אם להחיות אותו או לא[65], כאשר המלאכים טענו לחובתו שבניו עתידים להמית מעם ישראל ואילו הקב"ה פסק לזכותו, שצריך לדון אותו על פי מקומו כעת. לישמעאל עצמו אין שום תודעה שה' נמצא אתו "באשר הוא שם". כעת ניתן להבין את תגובת אברהם ללידת יצחק במילים "לו ישמעאל יחיה לפניך"[66] [על פי רוב המפרשים זו לא היתה שאלה נכונה] ואילו ה' עונה לו בהבטחה שאמנם יהיו לישמעאל יב נשיאים, אבל דוקא "ביצחק יקרא לך זרע"[67]. מהי ה'הוא אמינא' של אברהם, "הגדול בענקים"[68]? כנראה שהוא רואה ברוח הקדש שלו שיש מזל לישמעאל, שרש, להרגיש את "באשר הוא שם".

נרחיב. מי זה אברהם אבינו? אברהם אבינו הוא יסוד האמונה, "ראש כל המאמינים"[69], ועל כן הוא רוצה מן הבנים שלו שיהיה להם אמונה. לכן הוא קורא את שמו ישמעאל, שה' שומע בכל מצב, ואפילו במצב של יאוש. בעלי התוספות אומרים[70] שזו הסיבה לכך שהשם ישמעאל נשאר בקדושה. יש לנו בחז"ל רבי ישמעאל, אבל רבי עֵשָׂו אין לנו בשום מקום. אמנם, מצד היחס אין לישמעאל שום זיקה להיות יהודי בעוד שעשו עצמו נחשב ליהודי מומר[71], ולכן ראשו מתגלגל אל תוך מערת המכפלה, אל חיקו של יצחק[72]. האור החיים כותב[73] שישמעאל הוא במעמד של עבד, אפילו לא של גוי עם יחס. בכל זאת, למעשה, את עשו צריך לדחות. אסור לקרוא על שמו כי הוא רשע מרושע[74], אבל ישמעאל מותר. הכהן הגדול, בכבודו ובעצמו, נקרא רבי ישמעאל כהן גדול.

במקום אחד מסביריםע, שהסיבה לכך היא בגלל שישמעאל חזר בתשובה בסוף ימיו, וכמו שכתוב בתנא דבי אליהו "מעיד אני עלי שמים וארץ בין איש בין אשה בין גוי – הכל לפי המעשה רוח הקדש שורה עליו"[75], אם הוא אמיתי. זהו פרוש אחד, אבל יש עוד פירוש. מי נתן לישמעאל את השם שלו? ה' נתן לו אותו, על ידי המלאך שהתגלה להגר [שיש בה נצוץ שקשור עם יצחק, ולכן הגר עולה יצחק], ואחר כך שב אברהם וכיוון לכך ברוח הקדש. אצל הגר הגיעו מים עד נפש, גם כאשר ברחה מפני שרה וגם כאשר אברהם גרש אותה. פעמיים היא היתה במצב של "ואציעה שאול", ולכן ה' קורא את שם בנה ישמעאל. רואים מכך, שמקור השם ישמעאל הוא בקדושה.

[יש הרבה רמזים בקשר בין השם ישמעאל לשם ישראל. בשניהם משותפות האותיות יש בתחלתם ו-אל בסופם. ההבדל הוא באותיות שבאמצע: אצל ישמעאל אלו האותיות מע ואילו אצל ישראל זו האות ר. כתוב בקבלה[76], שסכום האותיות אל (31) שבסוף הם המעשר מסכום האותיות יש (310) שבתחלה, ואילו סכום שאר האותיות של שניהם – האות ר של ישראל והאותיות מע של ישמעאל – עולה שוב יש (310). קשר נוסף: ישראל עולה 541 ואילו ישמעאל עולה 451. מה ההבדל? האותיות האמצעיות רמע הן ראשי התבות של רוח מים עפר, על פי סדר ד' היסודות ארמ"ע, המכוון כנגד שם הוי'[77]:

            י         אש

            ה        רוח

            ו         מים

            ה        עפר

לפי זה, האות ר היא סוד הרוח, והוא – עם יסוד האש – שייך אל חלק ה"נסתרות" שבשם הוי', ואילו היסודות מים ועפר שייכות אל "והנגלות לנו ולבנינו"[78], אל שני היסודות הגשמיים. האות ר של ישראל רומזת אל סוד "אין מלך בלא עם"].

מדוע קורא אברהם לישמעאל בשמו? אברהם רצה מאד לשייך את ישמעאל אל האמונה הזאת, אל האמונה שבכל מקום שלא תגיע אליו ה' נמצא בו, אפילו בשאול תחתית. זו גם סיבת בקשתו "לו ישמעאל יחיה לפניך". מה היתה הטעות שלו? זו כמו הטעות של יצחק לגבי עשו. הוא ראה את שרשו הגבוה של ישמעאל וחשב שהוא יוכל לגלות אותו כאן, בעולם הזה. אותו שרש היה בסוד "מזליה חזי"[79]. בעולם הזה לא היתה לו שום תודעה כזו, הוא שכב מעולף, אבל המזל שלו הרגיש את כל הדיון בשמים אם הוא יחיה או לא. יש כמה סיפורים כאלו, על צדיקים ששמעו את הדיון שהיה עליהם. זו היתה טעותו של אברהם. אצל יהודי יש קשר בין השרש ובין ההארה למטה, ולכן יעקב מרגיש את השרש שלו הנקרא ישראל. יש קשר הדוק ביניהם, אבל ישמעאל לא מסוגל לכך. הרבה פעמים הדברים הכי גדולים שחייבים, בסוד שבירת הכלים, להתגלות קודם אצל גוי בדרך 'מקיף' ורק אחר כך היהודי לוקח אותם ומסוגל להכניסם בפנימיות. כך גם אצלנו. אצל ישמעאל מתגלה אור מקיף של אמונה עמוקה, אבל הוא לא מסוגל בשום פנים לרדת למטה אל הגוף, שכן אמו היא הגר. רק אצל יצחק – שנולד משרה – הוא גם יכול להתגלות. את עיקר האמונה של "לית אתר פנוי מיניה" צריך לקחת מן המקיף ששרה קודם מעל ישמעאל, אותו הוא קיבל מאברהם. זה נקרא לדעת שה' נמצא "באשר הוא שם", ו"לית אתר פנוי מיניה".

[צריך לומר, שזהו היעוד שלנו בזמן הזה. כדי להוציא את ישמעאל מן הארץ, עלינו להוריד ולהמשיך את המקיף הזה. לאחר גלויו – אין בהם כבר שום צורך. צריך לקחת מהם את הנצוץ הקדוש שמחיה אותם. בלי זה אי אפשר לגרש אותם. על כך נאמר הפסוק: "חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל"[80]. את החיות שאותה הוא יונק מן הקדושה הוא צריך להקיא, וזה דבר שתלוי בנו. ברגע שהוא מקיא אותו – הארץ מקיאה אותו. הכל תלוי בעבודה של "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'"[81], ושל "אציעה שאול הנך"[82]].

"תחנונים ידבר" – תקון המלכות

נסכם: כך דרשנו כעת את הפסוק "ואציעה שאול" בשני אופנים, מלשון שכיבה בשאול תחתית ומלשון הצעת שאלה. הצעת שאלה היא בסוד תקיעת השופר, צעקה של "תחנונים ידבר רש", צעקה של תקוה. הקשר בין השנים הוא, שאפילו כאשר האדם שוכב בשאול תחתית הוא עדין מציע לקב"ה את השאלה שלו בדרך של תחנונים.

מֵאֵת ה' הַטּוֹב בְּעֵת צָרָה זוֹ בְּעַצְמָהּ –

כאמור, שאלה היא מלשון שאול, והכוונה היא שהשאלה הכי אמיתית באה דוקא מתוך השאול. גם שמו של המלך הראשון, שאוּל, הוא מלשון שאוֹל. מה קרה באמת לשאול? הוא עמד על אותה סף-שפיות שהזכרנו. במצב הזה – בין שפוי ללא שפוי – היה זקוק שאול למנגן שינגן לו. מה קרה לו בסוף? בסוף ימיו הוא נהרג, התאבד, אבל זה היה קדוש השם ויש לו על כך חלק לעולם הבא. להיפך, בשרשו בספירות הוא אפילו יותר גבוה מדוד. בכל זאת, הוא היה כל הזמן על הסף, ואילו דוד הוא אחד שכל הזמן נמצא בשאול ממש, בתוך הצרות – "טבעתי ביון מצולה"[83]. מה מציל אותו? ספר תהילים. זהו תקון המלכות, לצעוק כל הזמן צעקה של תחנונים. בספר הזהר כתוב[84], ור' נחמן מביא אותו כמה פעמים[85], שיש סוד של שבעין קלין [שבעים הקולות] של האילה, שהם שבעים התבות של פרק "למנצח מזמור לדוד, יענך ה' ביום צרה"[86]. זה קשה, כי צעקה היא קול אחד פשוט ולא שבעים? מכאן רואים שצעקה ותחנונים הם ענין אחד. זו צעקה של תחנונים. זה מה שעשה דוד כל הימים, ואילו אצל שאול זו עבודה ששרתה רק בבחינת מקיף, אבל היא כבר עמדה על סף המודעות [אצל ישמעאל עמד המקיף רק מרחוק]. הוא לא הצליח לעמוד בנסיון, ורק דוד הצליח בו. דוד מתקן את שאול. בדרך הדרש: "ואציעה שאול" זו הצעת התקון שמציע דוד לשאול, התקון של ראית "הנך" בתוך המצב הכי נמוך.

הִשְׁתַּפְּכוּת הַנֶּפֶשׁ בִּתְפִלָּה כַּנַּ"ל – וְעַל יְדֵי זֶה – "הִנֶּךָּ", גִּלּוּי אֱלֹקוּת מַמָּשׁ – "יְשׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עָיִן".

כמו שדורש הבעש"ט[87] את הפסוק "צהר תעשה לתבה"[88], שצריך להפוך את הצרה לצהר על ידי גילוי האלקות שבה. שוב, עיקר המצב הוא מצב נפשי. זו עיקר הצרה ועיקר עומק "לית אתר פנוי מיניה" שמעל לעולמות, לעומת 'ממלא' ו'סובב'. לכן אצלנו[89], אתר הוא ראשי תבות אמונה תענוג רצון שבכתר [אתר הוא גם כתר בחילוף אכב"י. יש לזה רמז בתפילה, בשעת הוצאת ספר תורה שבה מכוונים את המקום הגבוה ביותר, שאומרים "בריך כתרך ואתרך" בנשימה אחת]. דוקא במקומות הנמוכים ביותר צריך לגלות את המקומות הגבוהים ביותר "באשר הוא שם".



[1] ראה תולדות לוי יצחק (קה"ת) עמ' 344.

[2] חגיגה יד, א; סנהדרין צג, ב ועוד.

[3] ישעיה מה, טו.

[4] תהלים קמה, יג.

[5] תורה אור ויקהל קיג, ג; בראשית א, א ואילך ובכ"ד.

[6] דברים ל, ו.

[7] על ההכנעה שיש בהתבוננות ראה גם בהקדמת 'כללי השערים' פרק ו.

[8] זח"א קג, ב.

[9] ראש השנה כה, א.

[10] ראה לקוטי תורה שיר השירים ל, ג ובכ"מ.

[11] משלי ג, יט.

[12] זח"ג רמח, א; רנו, ב; תקו"ז כא ועוד.

[13] דברים ו, ה.

[14] ראה פלח הרמון בראשית, דרוש לחנוכה (קב, א).

[15] עץ חיים שער יג פרקים ו-ז.

[16] שם שער כה דרוש ב; שער לד (ובכ"ד).

[17] לפ"א (קנה, ד).

[18] שמות ג, יד.

[19] עבודה זרה כח, ב.

[20] ראה פלח הרמון לך לך מא, ב; שם מד, ג; וירא סג, ב; בשלח עמ' קעג; באורו לשער היחוד פ"א (קנה, ד) ד"ה 'אך ידוע'.

[21] עץ חיים שער א ענף ב.

[22] ראה אמונות ודעות מאמר ראשון אות ד.

[23] ראה גם לקוטי דבורים ח"א (מהדורת לשה"ק) עמ' 73-76.

[24] משלי ג, ו.

[25] איוב ז, א.

[26] ברכות יג, ב.

[27] ראה פלח הרמון וירא סב, ג; ויגש קיא, ב.

[28] ספר יצירה פ"ו מ"ג.

[29] לקוטי תורה ראה לב, א.

[30] תקו"ז ו (קמד, ב); ראה תניא פרק מו.

[31] הוספות לכתר שם טוב אות רכז.

[32] ח"א סוף תורה מט; ח"ב תורה נו.

[33] שמות לד, כב.

[34] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[35] ראה משנת חסידים מס' אלול פ"א, ג; פרי עץ חיים שער כד בתחלתו.

[36] ישעיהו נה, ו.

[37] לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ז, ז-ח.

[38] נוסח קדושה לימים נוראים.

[39] מאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים, קונטרס ההתפעלות עמ' פב והלאה.

[40] קידושין מ, א.

[41] מבו"ש שער ב ח"ב פ"א; עץ חיים שער לא דרוש ו; אמרי בינה עד, ב ואילך; שעא היחוד פרק כ; התבאר במלכות ישראל ח"א עמוד קסא; חסדי דוד הנאמנים ח"ה עמ' 11-62. ראה לעיל שער א פרק ב.

[42] כתר שם טוב לט, קסג ועוד.

[43] ברכות נח, א; יומא פה, ב.

[44] תניא פרק כח.

[45] אור תורה שיר השירים קפח.

[46] תהלים קלט, ח.

[47] ברכות לד, ב.

[48] דברים רבה ב, כז.

[49] פסחים נ, א; בבא בתרא י, ב.

[50] רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד.

[51] ויקרא יח, ה; יומא פה, ב; סנהדרין עד, א.

[52] דברים כט, כח.

[53] נוסח ברכות השחר; ברכות ס, ב.

[54] תהלים קלט, ח.

[55] כתר שם טוב אות קסג.

[56] תהלים קמד, טו.

[57] ישעיהו מח, יא.

[58] הוספות לכתר שם טוב אות קצג-ד.

[59] ראה בהמשך הספר שער 'קול שופר' עמ' תפה; תום ודעת עמ' קלד-קמו.

[60] משלי יח, כג.

[61] ראש השנה כו, ב.

[62] דברים יא, יב.

[63] ראש השנה טז, ב.

[64] בראשית כא, יז.

[65] בראשית רבה נג, יד.

[66] בראשית יז, יח.

[67] שם כא, יב.

[68] יהושע יד, טו.

[69] ע"פ שמות רבה כג, ה; שיר השירים רבה ד, כ.

[70] ריטב"א ליומא לח, ב בשם תוס'.

[71] קידושין יח, א.

[72] סוטה יג, א; תרגום יונתן בו עוזיאל לבראשית נ, יג.

[73] בפרושו לבראשית טז, ה.

[74] ראה יומא לח, ב.

[75] תנא דבי אליהו רבה ט.

[76] ספר הלקוטים ספר שופטים פ"א ועוד.

[77] ראה עץ חיים שער מב (דרושי אבי"ע) פ"א.

[78] דברים כט, כח.

[79] מגילה ג, א; סנהדרין צד, א.

[80] איוב כ, טו.

[81] איכה ב, יט.

[82] תהלים קלט, ח.

[83] תהלים סט, ג.

[84] זח"ב קיט, ב; ח"ג רמט, ב.

[85] לקוטי מוהר"ן ח"א תורה כא, ז; תורה לו, א; ח"ב תורה ב, ו.

[86] תהלים פרק כ.

[87] כתר שם טוב אותיות מה ו-פז, ובכ"ד.

[88] בראשית ו, טז.

[89] ראה הוספה לשער א (ג' רישין שבכתר) פרק א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com