חיפוש בתוכן האתר

ארבעה עולמות_פרק ט הדפסה דוא

רמז נוסף, ששייך לנו לחודש אדר בנושא מחית עמלק:

 

פרק ט

וכן אצילות בריאה יצירה עשיה עולה "כתב זאת זכרון בספר" [בפרשת בשלח] ודרשו חז"ל: "'כתוב זאת' מה שכתוב כאן ('ויבא עמלק וגו'') [בפעם הראשונה שהספור מופיע] ובמשנה תורה ('זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'' [בפרשת כי תשא]), 'זכרון' מה שכתוב בנביאים (בספר שמואל [במלחמת שאול באגג ובעמלק]), 'בספר' מה שכתוב במגילה [מגילת אסתר]".

יש כאן ארבע מדרגות: "כתב", "זאת", "זכרון", "בספר", וכעת נכוון אותן כנגד ארבע אותיות שם הוי':

ארבע מדרגות הנ"ל, שנחשבו לשלש לענין כתיבת זכר עמלק, הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה:

 

י     תורה

ה   משנה תורה

ו     נביאים

ה   מגילה (כתובים)

 

זו התבוננות כללית על כל התנ"ך, שכן יש כאן פסוקים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים. אם מחלקים את התורה לתורה ומשנה תורה יש כאן כבר ארבע מדרגות, כנגד שם הוי'. תורה היא כנגד האות י, משנה תורה כנגד ה עילאה, נביאים כנגד אות ו וכתובים – שנאמרו ברוח הקדש, ולא בנבואה, המיוחדת לדוד המלך – כנגד המלכות, ה תתאה שבשם. נבואה היא אור ישר ורוח הקדש היא אור חוזר מלמטה למעלה. נבואה היא "כה אמר ה'", מה שהנביא שומע מלמעלה, ואילו רוח הקדש זה "מזמור לדוד", משהו שצומח מתוך מחשבת דוד המלך. הבטוי "כה אמר ה'" לא מופיע בכתובים. רוח הקדש זה מה שצומח מתוך הנשמה. הנביא הוא כמו כלי שמקבל איזה אור שיורד לתוכו מלמעלה. זו אמנם השגה, לפי התפיסה שלו, אבל זו לא השגה שכלית. גם הבעש"ט, שעליו כתוב שראה 'מסוף העולם ועד סופו' ואפשר ודאי לסמוך על מה שאומר, לא אמר "כה אמר ה'". רוח הקדש לא פסקה בכל הדורות אצל צדיקי אמת, אבל הנבואה פסקה.

יש ההבדל בין ארבעת החומשים הראשונים בתורה לבין חומש דברים. בכל החומשים הלשון היא בגוף שלישי ואילו בספר דברים משה מדבר. אנחנו גם יודעים שהיה ספור מיוחד עם חומש דברים בימי יאשיהו המלך, שהספר היה אבוד ורק אז נמצא. בתחלת מסכת גיטין [בתוספות] מובא, ש-יב השורות של הגט הן כנגד ארבעה חומשים, ולא חמשה. רואים שיש בו משהו מיוחד. בחסידות מסבירים, שחומש דברים הוא שרש התורה שבעל פה שבתוך התורה שבכתב. משנה תורה הוא בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

מכל זה מובן, שהיחס בין חומש דברים לשאר החומשים הוא כמו היחס שבין רוח הקדש לנבואה. בתוך אותיות שם הוי' יש שתי זוגות של משפיע ומקבל: אותיות יה ואותיות וה, כאשר המשפיע הוא אור ישר והמקבל הוא אור חוזר. גם בתורה עצמה היחס הוא כזה: האור הישר של התורה הם ארבעת החומשים, שכנגד האות י, והם בבחינת בטול במציאות לגמרי ולכן משה מקבל באספקלריה המאירה. שאר הנביאים מקבלים דרך אספקלריה שאינה מאירה כי הבטול אצלם אינו כל כך מוחלט. התורה היא במדרגה בפני עצמה, שכן דברי נביאים הם רק דברי קבלה, שבאים רק לפרש את התורה, ואם כן חייב להיות שבתוך התורה עצמה יש שרש לנביאים ולכתובים. אם הסברנו שהנביאים הם אור ישר והכתובים הם אור חור, חייב להיות בתוך התורה עצמה יחס דומה. זה היחס בין ארבעת החומשים לחומש דברים: ארבעת החומשים הראשונים הם השרש של הנביאים ואילו משנה תורה הוא השרש של הכתובים, ושניהם במדרגת משה רבינו כ"תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין".

זה דבר יסודי איך להסביר את התנ"ך, שהיא "אוריין תליתאי", בתור ארבע מדרגות. זה בחינת "תורת הוי'". שרש ההסבר הזה הוא דברי חז"ל שהבאנו כאן על הפסוק "זכר זאת זכרון בספר". דוקא את מחית עמלק אנו מוצאים בכל אחד מארבעת הרמות של התורה, פעמיים בתורה, פעם בנביאים ופעם אחת בכתובים. יש משהו בעמלק שהוא מודל של כל התנ"ך. מלבד מה שצריך לכתוב את כל התורה ומלבד מצות כתיבת שירת האזינו ["ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"] מחית עמלק זה הדבר היחיד שיש מצוה לכתוב אותו על ספר. גם במגילת אסתר כתוב "ונכתב בספר". עמלק הוא הנקודה של המודל של כל התנ"ך.

אצל חז"ל כל דבר שהופיע גם בתורה וגם בנביאים וגם בכתובים תפס מקום מיוחד. למשל: "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים". בדרך כלל זה רק "משולש", אבל כאן זה מרובע – מרובע שנכנס בתוך שלש מדרגות: "כתב זאת" בתורה, "זכרון" בנביאים, "בספר" בכתובים.

דבר נוסף. בכל פעם שמוצאים תופעה כזאת לא רואים שאזכרה אחת מתיחסת לאזכרה שקדמה לה. כל פסוק עומד לחוד. אבל כאן הכל ממש המשך אחד. ברור שכאשר אתה קורא מגילת אסתר בפורים אותו המן הוא המן האגגי והוא שייך לאותו אגג של ספר שמואל. כשאתה קורא על אגג בספר שמואל ברור לך שהוא אותו עמלק שכתוב בתורה שצריך למחות.

 

תורה ומשנה תורה הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". ארבעה החומשים הראשונים הם דברי משה רבנו מפי הקב"ה [אור ישר] ומשנה תורה הוא דברי משה מפי עצמו [אור חוזר שבדברי משה עצמו], בחינת "משה זכה לבינה" [מאמר הזהר] – בריאה וכסא הכבוד (שתי בחינות אלו הן שלמות השם ושלמות הכסא וד"ל).

השם בכלל הוא אצילות והכסא הוא הבריאה, ה עילאה שבשם. ידוע שאצל עמלק כתוב "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק". צריך לתקן את השם ואת הכסא, והם כנגד התורה ומשנה תורה. משנה תורה הוא הכסא לגבי ארבעת החומשים.

"כתב" הוא כנגד עצם האצילות – "תורה שבכתב" (אבא). "זאת" היא בחינת המקבל שבתורה שבכתב – משנה תורה.

חז"ל דורשים על שתי המילים "כתב זאת – כאן ובמשנה תורה". "כתב" זה עצה הכתב שבתורה שבכתב. תורה שבכתב היא בחינת אבא, ואילו "זאת" היא לשון נקבה, מקבל, וזה כנגד התורה שבעל פה המקבלת מן התורה שבכתב. זה כנגד אמא.

כל "זכרון" הוא [קשור עם] ביסוד – סיום ה-ו שבשם.

"זכרון" הוא לשון זכר. בדרשת חז"ל מובא שלא יודעים את מקום ברית המילה, ורק מן הפסוק "ערל זכר" לומדים שבמקום בו ניכר שהוא זכר שם עושים את ברית המילה. כך מופרש גם בקבלה.

וכן "זכר חסדו" בנין הזכר, ו שבשם, הוא מהחסדים [והוא כולל את כל ששת (ו) מדות הלב].

"בספר" הוא בחינת המלכות שבה כתוב זכרון זאת,

אגב, יש שלשה ספרים של ה"חוזה מלובלין", ששנים מהם נקראו על שם הפסוק הזה: 'זכרון זאת' ו'זאת זכרון'. אצלנו, "זאת" היא האמא ואילו "זכרון" הוא הבן (ז"א), וזה בסוד הפסוק "כונן שמים בתבונה".

המילה "בספר" היא ודאי המקבל, הכלי שמקבל את כולם. פשט הכתוב הוא, שיש את הכתיבה שלי והיא צריכה להיות "בספר". אני צריך לכתוב איזו מציאות – "זאת" – כאשר אותה המציאות שאני כותב צריכה להיות "זכרון", שזה עדיין משהו רוחני. איפה? "בספר". בסופו של דבר הכתב יהיה על גבי הספר, וזה בחינת "אבא יסד ברתא", שהכי גבוה מגיע עד למטה ביותר. אבא כותב את זה בספר, במלכות.

והוא ענין מגילת אסתר – [ולמה היא נקראת כך? מגילה היא גלוי ואסתר היא הסתר, וזה] גלוי הסתרת המלכות כשיורדת בתחתונים כמבואר בדא"ח.

כתוב שאסתר היא מה שהמלכות יורדת למטה, לעולמות התחתונים בי"ע, ואילו כאשר היא למעלה, באצילות היא נקראת הדסה. זה בסוד הפסוק "ויהי אומן את הדסה היא אסתר". מגילת אסתר זה לגלות את ההסתר למטה.

כל הכתובים הם, כאמור, בחינת מלכות ואילו מגילת אסתר מבין הכתובים היא הסוף – "אסתר סוף הכתובים". אמנם מבחינת הזמן היו עוד כתובים אחריה, אבל במהותה היא הסוף, נקודת 'עמק תחת' של הכתובים. "הכל הולך אחר החיתום", ואם כן הכל נכלל בה. בלשון הקבלה, אסתר היא המלכות שבמלכות, וזה מה שיורד למטה, להסתתר בעולמות בי"ע.

 

נסכם את מה שהסברנו בציור:

 

י       כתב                    אצילות

עולה

 

ה      זאת              בריאה

ו       זכרון                    יצירה

ה      בספר                   עשיה

 

 

כעת צריך להסביר למה כל זה קשור עם עמלק. למה עמלק הוא המודל של כל התנ"ך, וממילא מה הקשר לארבעת העולמות.

והנה ידוע שמצות מלחמת עמלק באה לתקן את שלמות שמו יתברך (בכלל, ובפרט מדרגת ה"שם" שבאצילות כנ"ל) – "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר".

קודם הסברנו, שמלחמת עמלק שייכת במיוחד לאות י שבשם, שכן היא בחינת 'שם' בעוד אות ה עילאה היא בעיקר 'כסא', אבל באמת על פי פשט "אין השם שלם" זה שכל שם הוי' אינו שלם ובעיקר הוא מעלים על אותיות וה שבו. לשון הפסוק הוא "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק". עמלק גורם שאותיות וה יופרדו מאותיות יה שבשם ויעלמו. עמלק הוא כנגד השם של ה' באופן כללי, וכתוב שכל התורה היא שם אחד ארוך של ה'. כך יתגלה לעתיד לבוא. לכן, עמלק הוא הנגד ו'הלעומת זה' של התורה שבכתב.

לפי זה, אפשר לומר שבכללות ה"כסא" – כסא הכבוד – הוא כנגד התורה שבעל פה ביחס ל"שם" שכנגד התורה שבכתב. עמלק לא אוהב ספר תורה ולכן בכל הדורות היו שורפים ספרי תורה, ואנחנו 'עם הספר'. הוא שונא את התעודה, בבחינת "צור [מלשון צורר] תעודה", ורוצה לשרוף אותה.

מה לומדים מכאן? עצם הדבר שמשה אומר לכתוב אותו בספר זה מחייתו. לכאורה, זה דבר והיפוכו. אם אני רוצה למחות אותו אז למה לכתוב אותו? הכח לכתוב אותו בספר זה מחייתו "מתחת השמים".

רצונו של עמלק להפריד את הראש מהגוף ("עמלק" – "עם מלק" כמבואר בדא"ח),

מליקה היא הפרדה בין הראש והגוף, שאצלנו זה להפריד בין האותיות יה שבשם לאותיות וה שבו, להפריד בין השכל ובין הרגש.

את עבודת ההתבוננות במח מהתפעלות המדות בלב המביאה לידי מעשה בפועל,

הוא משאיר את האותיות יה לבד. הוא רוצה שהמחשבה שלך תהיה מחשבת שכל קר. "אשר קרך בדך" מלשון קור וקרירות. הוא רוצה שכאשר תתבונן תישאר קר וזה לא יחמם את הלב, בלי התפעלות.

את אותיות יה שבשם מאותיות וה.

למה האותיות וה הן העיקר? כי הם מביאים לידי המעשה בפועל. כתוב בתניא, ש-יה זה מרחוק. אדם יכול להיות פילוסוף – כמו שמספרים על אריסטו – ומקולקל ומושחת במעשה. בשביל להביא לידי מעשה בפועל – זה תלוי במדות שבלב.

אצלנו, אותיות וה זה איך ששמואל הרג את אגג ואיך שמרדכי הרג את המן בפועל. אצל יהושע רק כתוב "ויחלוש יהושע" בלי לקחת את המלך שלהם ולהרוג אותו. גם משה לא הרג אותו בפועל. זה מופיע רק בנביאים ובכתובים. שאול אמנם לא קיים את המצוה, אבל שמואל בא אחריו ותקן אותו. הוא קיים את זה בהידור. הוא חתך אותו לארבע, "שתי וערב", כמו שכתוב "וישסף שמואל את אגג". גם מרדכי קיים את המחייה בהידור, כאשר תלה על העץ את עשרת הבנים של המן.

 

רמז חדש:

 ב"כתב זאת זכרון בספר" – יה אותיות. הערך הממוצע של כל אות עולה צז שהוא יחוד מה ובן כידוע בכתבי האריז"ל, שלמות יחוד זו"ן שכנגד אותיות וה שבשם.

זהו רמז יפה לכך שצריך לחבר אותיות יה לאותיות וה, על ידי שכותבים את עמלק בתוך הספר.

והוא ענין המשכת המוחין (אצילות בריאה – "כתב זאת") בלב, לתקן את המדות (יצירה – "זכרון") ואת המעשה (עשיה – "בספר") בשלמות.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com