חיפוש בתוכן האתר

ארבעה עולמות_פרק ט הדפסה דוא

פרק ט

כתב זאת זכרון בספר


רמז נוסף, ששייך לחודש אדר בנושא מחית עמלק:

וְכֵן אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה עוֹלֶה "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" [בפרשת בשלח[1]] וְדָרְשׁוּ חז"ל: "'כְּתֹב זֹאת' מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן ('וַיָּבֹא עֲמָלֵק וְגוֹ'') [בפעם הראשונה שהספור מופיע] וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה ('זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק וגו'' [בפרשת כי תשא[2]]), 'זִכָּרוֹן' מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים (בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל [במלחמת שאול באגג ובעמלק[3]]), 'בַּסֵּפֶר' מַה שֶּׁכָּתוּב בַּמְּגִילָּה" [מגילת אסתר]".

יש כאן ארבע מדרגות: "כתב", "זאת", "זכרון", "בספר", וכעת נכוון אותן כנגד ארבע אותיות שם הוי':

אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת הַנ"ל, שֶׁנֶּחְשְׁבוּ לְשָׁלֹשׁ לְעִנְיַן כְּתִיבַת זֵכֶר עֲמָלֵק, הֵן כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה:

     י       תּוֹרָה

     ה      מִשְׁנֵה תוֹרָה

     ו       נְבִיאִים

     ה      מְגִילָּה (כְּתוּבִים)

תורה, משנה תורה, נביאים, כתובים

זו התבוננות כללית על כל התנ"ך, שכן יש כאן פסוקים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים. אם מחלקים את התורה לתורה ולמשנה תורה יש כאן כבר ארבע מדרגות, כנגד שם הוי'. תורה היא כנגד האות י, משנה תורה כנגד ה עילאה, נביאים כנגד אות ו וכתובים – שנאמרו ברוח הקדש[4], המיוחדת לדוד המלך, ולא בנבואה – כנגד המלכות, ה תתאה שבשם[5]. נבואה היא אור ישר ורוח הקדש היא אור חוזר מלמטה למעלה[6]. נבואה היא "כה אמר ה'"[7], מה שהנביא שומע מלמעלה, ואילו רוח הקדש היא "מזמור לדוד", משהו שצומח מתוך מחשבת דוד המלך. הבטוי "כה אמר ה'" לא מופיע בכתובים. רוח הקדש היא מה שצומח מתוך הנשמה. הנביא הוא כמו כלי שמקבל איזה אור שיורד לתוכו מלמעלה. זו אמנם השגה, לפי התפיסה שלו, אבל זו לא השגה שכלית. גם הבעש"ט, שעליו כתוב[8] שראה 'מסוף העולם ועד סופו' ואפשר ודאי לסמוך על מה שהוא אומר, לא אמר "כה אמר ה'". רוח הקדש לא פסקה בכל הדורות אצל צדיקי אמת, אבל הנבואה פסקה.

יש ההבדל בין ארבעת החומשים הראשונים בתורה לבין חומש דברים. בכל החומשים הלשון היא בגוף שלישי ואילו בספר דברים משה מדבר בגוף ראשון. אנחנו גם יודעים שהיה ספור מיוחד עם חומש דברים בימי יאשיהו המלך, שהספר היה אבוד ורק אז נמצא[9]. בתחלת מסכת גיטין[10] מובא, ש-יב השורות של הגט הן כנגד ארבעה חומשים, ולא כנגד חמשה. רואים שיש בו משהו מיוחד. בחסידות מסבירים[11], שחומש דברים הוא שרש התורה שבעל פה שבתוך התורה שבכתב. משנה תורה הוא בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[12].

מכל זה מובן, שהיחס בין חומש דברים לשאר החומשים הוא כמו היחס שבין רוח הקדש לנבואה. בתוך אותיות שם הוי' יש שתי זוגות של משפיע ומקבל: אותיות יה ואותיות וה, כאשר המשפיע מאיר בדרך של 'אור ישר' ואילו המקבל מאיר בדרך של 'אור חוזר'. גם בתורה עצמה היחס הוא כזה: האור הישר של התורה הם ארבעת החומשים כנגד האות י, והם בבחינת 'בטול במציאות' לגמרי. לכן משה מקבל בהם דרך 'אספקלריה המאירה'[13]. לעומת זאת, שאר הנביאים מקבלים דרך 'אספקלריה שאינה מאירה' כי הבטול אצלם אינו כל כך מוחלט. התורה היא במדרגה בפני עצמה, שכן דברי נביאים הם רק דברי קבלה שבאים רק לפרש את התורה, ואם כן חייב להיות שגם בתוך התורה עצמה יש כבר שרש לנביאים ולכתובים. אם הסברנו שהנביאים הם בדרך של 'אור ישר' ואילו הכתובים הם בדרך של 'אור חוזר', חייב להיות בתוך התורה עצמה יחס דומה. זהו היחס בין ארבעת החומשים לחומש דברים: ארבעת החומשים הראשונים הם השרש של הנביאים, ואילו משנה תורה הוא השרש של הכתובים. שניהם במדרגת משה רבינו כ"תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[14].

זה דבר יסודי איך להסביר את התנ"ך, שהיא "אוריין תליתאי"[15], בתור ארבע מדרגות. זו בחינת "תורת הוי'"[16]. שרש ההסבר הזה הוא דברי חז"ל שהבאנו כאן על הפסוק "זכר זאת זכרון בספר". דוקא את מחית עמלק אנו מוצאים בכל אחד מארבעת הרמות של התורה, פעמיים בתורה, פעם בנביאים ופעם אחת בכתובים. יש משהו בעמלק שעושה אותו מודל של כל התנ"ך. מלבד המצוה לכתוב את כל התורה[17] ומלבד מצות כתיבת שירת האזינו ["ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"[18]], מחית עמלק היא המצוה או הענין היחיד שיש מצוה לכתוב אותו על ספר. גם במגילת אסתר, בה מתקימת מחית עמלק, כתוב "ונכתב בספר"[19].

אצל חז"ל, כל דבר שהופיע גם בתורה וגם בנביאים וגם בכתובים תפס מקום מיוחד. למשל: "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים"[20]. בדרך כלל מודגש רק היותו "משולש", אבל כאן החזרה היא מרובעת – מרובע שנכנס בתוך שלש מדרגות: "כתב זאת" בתורה, "זכרון" בנביאים, "בספר" בכתובים.

דבר נוסף. בכל פעם שמוצאים תופעה כזאת לא רואים שאזכרה אחת מתיחסת לאזכרה שקדמה לה. כל פסוק עומד לחוד, אבל כאן הכל ממש המשך אחד. כאשר אתה קורא מגילת אסתר בפורים ברור לך שאותו המן הוא המן האגגי, והוא שייך לאותו אגג של ספר שמואל. כאשר אתה קורא על אגג בספר שמואל ברור לך שהוא אותו עמלק שעליו כתוב בתורה שצריך למחות אותו,

תּוֹרָה וּמִשְׁנֵה תוֹרָה הֵם "תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין". אַרְבָּעָה הַחוּמָּשִׁים הָרִאשׁוֹנִים הֵם דִּבְרֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הקב"ה [אור ישר] וּמִשְׁנֵה תוֹרָה הוּא דִּבְרֵי מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ [אור חוזר שבדברי משה עצמו], בְּחִינַת "מֹשֶׁה זָכָה לַבִּינָה" [מאמר בספר הזהר]בְּרִיאָה וְכִסֵּא הַכָּבוֹד (שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אֵלּוּ הֵן שְׁלֵמוּת הַשֵּׁם וּשְׁלֵמוּת הַכִּסֵּא וְד"ל).

"כתב זאת זכרון בספר"

השם בכללות הוא עולם האצילות ואילו הכסא הוא הבריאה, ה עילאה שבשם. ידוע שביחס לעמלק כתוב "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק"[21]. צריך לתקן את השם ואת הכסא, שאצלנו הם כנגד התורה ומשנה תורה. משנה תורה הוא הכסא לגבי ארבעת החומשים.

"כְּתֹב" הוּא כְּנֶגֶד עֶצֶם הָאֲצִילוּת – "תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב" (אַבָּא). "זֹאת" הִיא בְּחִינַת הַמְקַבֵּל שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב – מִשְׁנֵה תוֹרָה.

חז"ל דורשים על שתי המילים "'כתב זאת' – כאן ובמשנה תורה"[22]. "כתב" הוא עצם הכתב שבתורה שבכתב. תורה שבכתב היא בחינת אבא, ואילו "זאת" היא לשון נקבה, מקבל, וזהיא כנגד התורה שבעל פה המקבלת מן התורה שבכתב. היא כנגד אמא.

כָּל "זִכָּרוֹן" הוּא [קשור עם] בַּיְּסוֹד – סִיּוּם הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם.

זכרון הוא לשון זכר. בדרשת חז"ל[23] מובא שלא יודעים את מקום ברית המילה, ורק מן הפסוק "ערל זכר"[24] לומדים שבמקום בו ניכרת הזכרות של האדם שם עושים את ברית המילה. כך מפורש גם בקבלה.

וְכֵן "זָכַר חַסְדּוֹ" בִּנְיַן הַזָּכָר, ו שֶׁבַּשֵּׁם, הוּא מֵהַחֲסָדִים [והוא כולל את כל ששת (ו) מדות הלב]. "בַּסֵּפֶר" הוּא בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁבָּהּ כָּתוּב זִכָּרוֹן זֹאת ["זאת" היא האמא ואילו "זכרון" הוא הבן (ז"א), וזה בסוד הפסוק "כונן שמים בתבונה"[25]],

המילה "בספר" ודאי רומזת אל המקבל, אל הכלי שמקבל את כולם. פשט הכתוב הוא, שיש את הכתיבה שלי והיא צריכה להיות "בספר". אני צריך לכתוב איזו מציאות – "זאת" – ואותה המציאות שאני כותב צריכה להיות "זכרון", שהוא עדיין משהו רוחני. איפה אני כותב? "בספר". בסופו של דבר הכתב יהיה על גבי הספר. זו בחינת "אבא יסד ברתא"[26], שהמדרגה הכי גבוהה מגיעה עד למטה ביותר. אבא כותב בספר, במלכות [אגב, יש שלשה ספרים של ה"חוזה מלובלין", ששנים מהם נקראו על שם הפסוק הזה: 'זכרון זאת' ו'זאת זכרון'].

וְהוּא עִנְיַן מְגִילַּת אֶסְתֵּר [ולמה היא נקראת כך? מגילה היא גלוי ואסתר היא הסתר, וענינה הוא] גִּלּוּי הַסְתָּרַת הַמַּלְכוּת כְּשֶׁיּוֹרֶדֶת בַּתַּחְתּוֹנִים כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח.

כתוב[27], שאסתר היא המלכות כאשר היא יורדת למטה, אל העולמות התחתונים בי"ע, ואילו כאשר היא למעלה, באצילות היא נקראת הדסה. כל זה בסוד הפסוק "ויהי אומן את הדסה היא אסתר"[28]. ענינה של מגילת אסתר הוא לגלות את ההסתר למטה.

כל הכתובים הם, כאמור, בחינת מלכות[29] ואילו מגילת אסתר מבין הכתובים היא הסוף – 'אסתר סוף הכתובים'[30]. אמנם, מבחינת הזמן היו עוד כתובים שנכתבו אחריה, אבל במהותה היא הסוף, היא נקודת 'עֹמק תחת' של הכתובים. "הכל הולך אחר החיתום"[31], ועל כן כל הכתובים נכללים בה. בלשון הקבלה, אסתר היא המלכות שבמלכות, והיא מה שיורד למטה, להסתתר בעולמות בי"ע.

נסכם את מה שהסברנו בציור:

alt

מחית עמלק

כעת צריך להסביר למה כל זה קשור עם עמלק. למה עמלק הוא המודל של כל התנ"ך, וממילא מה הקשר לארבעת העולמות.

וְהִנֵּה יָדוּעַ שֶׁמִּצְוַת מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק בָּאָה לְתַקֵּן אֶת שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ (בִּכְלָל, וּבִפְרַט מַדְרֵגַת הַ"שֵּׁם" שֶׁבָּאֲצִילוּת כַּנ"ל) – "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

קודם הסברנו, שמלחמת עמלק שייכת במיוחד אל האות י שבשם, שכן היא בחינת 'שם', בעוד האות ה עילאה היא בעיקר 'כסא'. אולם, על פי פשט, המשמעות של "אין השם שלם" היא שכל שם הוי' אינו שלם ובעיקר הוא מעלים על אותיות וה שבו. לשון הפסוק הוא "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"[32]. עמלק גורם שאותיות וה יופרדו מאותיות יה שבשם ויעלמו. עמלק הוא כנגד השם של ה' באופן כללי, וכתוב[33] שכל התורה היא שם אחד ארוך של ה'. כך יתגלה לעתיד לבוא. לכן, עמלק הוא הנגד ו'הלעומת זה' של התורה שבכתב.

לפי זה, אפשר לומר שבכללות ה"כסא" – כסא הכבוד – הוא כנגד התורה שבעל פה ביחס אל ה"שם", שכנגד התורה שבכתב. עמלק לא אוהב ספר תורה ולכן בכל הדורות היו שורפים ספרי תורה, ואנחנו 'עם הספר'. הוא שונא את התעודה, בבחינת "צור [מלשון צורר] תעודה"[34], ולכן הוא רוצה לשרוף אותה.

מה לומדים מכאן? עצם האמירה של משה לכתוב אותו בספר היא מחייתו. לכאורה, זה דבר והיפוכו. אם אני רוצה למחות אותו אז למה לכתוב אותו? אלא הכח לכתוב אותו בספר היא מחייתו "מתחת השמים".

רְצוֹנוֹ שֶׁל עֲמָלֵק לְהַפְרִיד אֶת הָרֹאשׁ מֵהַגּוּף ("עֲמָלֵק" – "עַם מֹלֵק" כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח) [מליקה היא הפרדה בין הראש והגוף, ואצלנו זה להפריד בין האותיות יה שבשם מאותיות וה שבו, להפריד בין השכל ובין הרגש], אֶת עֲבוֹדַת הַהִתְבּוֹנְנוּת בַּמֹּחַ מֵהִתְפַּעֲלוּת הַמִּדּוֹת בַּלֵּב הַמְבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה בְּפוֹעַל, אֶת אוֹתִיּוֹת יה שֶׁבַּשֵּׁם מֵאוֹתִיּוֹת וה.

הוא משאיר את האותיות יה לבד. הוא רוצה שהמחשבה שלך תהיה מחשבת שכל קר. "אשר קרך בדרך"[35] מלשון קור וקרירות. הוא רוצה שכאשר תתבונן תישאר קר ושההתבוננות לא תחמם את הלב, שתהיה בלי התפעלות.

למה האותיות וה הן העיקר? כי הן מביאות את האדם לידי המעשה בפועל. כתוב בספר התניא[36], ש'בעבודה' אותיות יה לבדן הן עמידה מרחוק. אדם יכול להיות פילוסוף – כמו שמספרים על אריסטו – ומקולקל ומושחת במעשה. בשביל להביא לידי מעשה בפועל – זה תלוי במדות שבלב.

אצלנו, במלחמת עמלק, אותיות וה מתבטאות בהריגת שמואל את אגג ובהריגת מרדכי את המן בפועל. אצל יהושע רק כתוב "ויחלוש יהושע"[37], בלי לקחת את המלך שלהם ולהרוג אותו. גם משה לא הרג אותו בפועל. זה ענין שמופיע רק בנביאים ובכתובים. שאול אמנם לא קיים את המצוה, אבל שמואל בא אחריו ותקן אותו. הוא קיים את זה בהידור. הוא חתך את אגג לארבע, 'שתי וערב'[38], כמו שכתוב: "וישסף שמואל את אגג"[39]. גם מרדכי קיים את המחייה בהידור, כאשר תלה על העץ את עשרת הבנים של המן.

רמז חדש:

בְּ"כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" – יה אוֹתִיּוֹת. הָעֵרֶךְ הַמְּמוּצָּע שֶׁל כָּל אוֹת עוֹלֶה צז שֶׁהוּא יִחוּד מַה וּבַּן כַּיָּדוּעַ בְּכִתְבֵי הָאריז"ל, שְׁלֵמוּת יִחוּד זו"ן שֶׁכְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת וה שֶׁבַּשֵּׁם [זהו רמז יפה לכך שצריך לחבר אותיות יה לאותיות וה, רמז שמתגלה על ידי שכותבים את עמלק בתוך הספר]. וְהוּא עִנְיַן הַמְשָׁכַת הַמּוֹחִין (אֲצִילוּת בְּרִיאָה – "כְּתֹב זֹאת") בַּלֵּב, לְתַקֵּן אֶת הַמִּדּוֹת (יְצִירָה – "זִכָּרוֹן") וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה (עֲשִׂיָּה – "בַּסֵּפֶר") בִּשְׁלֵמוּת.



[1] שמות יז, ח-טז.

[2] דברים כה, יז-יט.

[3] שמואל א טו, לב-לה.

[4] זח"ג קפ"ג, ב.

[5] פרדס שער כג פי"א; שער מאמרי רשב"י פירוש על תקו"ז יט.

[6] ראה בהקדמה פרק א (שעור שני).

[7] במדבר ל, ב. וראה ספרי מטות, ב ורש"י עה"פ.

[8] שבחי הבעש"ט עמ' ס; ראה אור המאיר לר' זאב וואלף מז'יטאמיר (תלמיד המגיד) פקודי פד, ב; מעשיות ומאמרים יקרים (ציקערניק) עמ' 6; וראה בספר אור ישראל ח"ג עמ' קסז.

[9] מלכים ב כב, ח-טז; דברי הימים ב לד, טו-כא וברש"י שם.

[10] ב, א תוספות ד"ה 'המביא גט'.

[11] זח"ג רסא, א; שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ו; לקוטי תורה שיר השירים כ, ג; המשך תער"ב ח"ב עמ' א'פד; תורת מנחם ח"ד עמ' רפ (שיחת ש"פ וארא ה'תשי"ב).

[12] זח"ג רלב, א; שם רסה, א; שמות רבה פג, טו; מכילתא שמות יח, יט.

[13] יבמות מט, ב; ויקרא רבה א, יד; זח"ג רסז, ב.

[14] ראה זח"ג ד, א.

[15] שבת פח, א.

[16] תהלים יט, ח.

[17] רמב"ם הלכות תפלין מזוזה וס"ת פ"ז ה"א; שו"ע יו"ד סימן ער סעיף א.

[18] דברים לא, יט.

[19] אסתר ט, לב.

[20] ילקוט שמעוני דברים פ"י רמז תתנו.

[21] תנחומא ס"פ תצא (הובא בפרש"י ס"פ בשלח).

[22] מגילה ז, א.

[23] שבת קח, א; בראשית רבה מו, ה.

[24] בראשית יז, יד.

[25] משלי ג, יט.

[26] זח"ג רמח, א; שם רנו, ב ועוד.

[27] אור התורה מגלת אסתר (הוצאת תש"נ) עמ' טז; תורת מנחם ח"ח עמ' 7 ד"ה "ויהי אומן" פורים ה'תשי"ג ועוד; וראה עץ חיים שער מו פ"ו ובכ"ד.

[28] אסתר ב, ז.

[29] "אמר שמואל אסתר ברוח הקודש נאמרה נאמרה..." (מגילה ז, א).

[30] ראה בבא בתרא טו, א; מגילה כט, א.

[31] ברכות יב, א.

[32] שמות יז, טז.

[33] זח"ב צ, ב; ח"ג יג, ב.

[34] ישעיהו ח, טז.

[35] דברים כה, יח.

[36] אגרת התשובה ספ"ד ועוד.

[37] שמות יז, יג.

[38] ראה איכה רבה ג, כב; רש"י לנסמן להלן.

[39] שמואל א טו, לג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com