חיפוש בתוכן האתר

ארבעה עולמות_פרק ז הדפסה דוא

נתחיל היום את פרק ז, שעוסק במילה 'אביע' היוצאת מראשי התיבות של ארבעת העולמות אבי"ע, מלשון הבעה, כמו בפסוק "יום ליום יביע אֹמר". מובן מכך, שהבעה קשורה עם יום, כאשר המילים "יום ליום" מרמזים לשני הימים הראשונים של מעשה בראשית, בהם סוד ה-אמראור מים רקיע – שכולל את כל סוד מעשה בראשית. כל מה שנברא נברא בעשרה מאמרות – "ויהי אור" "ויהי רקיע" – ובכתבי האריז"ל שלשת המושגים הללו הם ממושגי היסוד של הבריאה. זה סוד התהוות הזרע והעובר, התהוות ולידת כל דבר.

אחד מן ההסברים הוא, שהאור הוא אור העצם, וזה נקרא בלשון הזהר "איהו" (הוא), המים נקראו "חיוהי (חיות) והרקיע זה כבר תחלת התהוות העובר וזה התחלת הכלי – "גרמוהי". כתוב "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון", והכל אחד.

יוצא מזה, שעיקר הגלוי של אמר – שה' אומר ומדגלה משהו – הוא בעולם האצילות, שם כל מה שה' אומר הוא בבחינת "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון".

 

פרק ז

ראשי תיבות "אבי"ע" הוא מלשון "אביע" על דרך "יביע אמר". סוד אמר הוא אור מים רקיע, סוד ג' הבחינות ד"איהו", "חיוהי" ו"גרמוהי" שהכל אחד – באצילות.

שלמות ההבעה שייכת בעצם ליום ועולם האצילות הוא תחום שנקרא 'יום'. כתוב בחז"ל שהיום הוא התחום של האור, והקריאה – "ויקרא אלקים לאור יום" – זה להכניס את האור בתוך התחום שלו. יום הוא בחינת חסד ולילה הוא בחינת גבורה, ולכן כתוב שעולם האצילות בכללותו הוא חסד. כל בנין האצילות הוא מן החסד. במונחים של הקבלה, כמו שר' הלל מסביר, זה שכל עולם האצילות נבנה מחסד דעתיק המתלבש בגלגלתא דאריך. זה המקור לכל הגלוי בכל עולם האצילות, מה שאין כל גבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך – שם המקור לשלשת העולמות התחתונים בי"ע [בשלשת השמות "אל שדי", "אל הוי'" "אל אדני" המאירים בהם]. עולמות בי"ע הם העולמות שנקראו 'לילה' וחשך.

לענינינו, כיוון שעיקר ההבעה שייכת ליום ממילא מובן שעיקר ההבעה היא בעולם האצילות. לעומת זאת, העולמות התחתונים הם בחינת חשך, החל מעולם הבריאה שעליו נאמר "בורא חשך", ואפילו האור שבעולם היצירה [שעליו כתוב "יוצר אור"] הוא חושך לעומת האור שבעולם האצילות. שם, בחושך של העולמות התחתונים, שייך יותר המשך הפסוק – "יחוה דעת". לכן אצלנו, בעולמות החושך, כל אחד מחוה את דעתו ואז "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". כולם כבר אכלו מעץ הדעת.

עיקר הענין שאנחנו לומדים בכל השער הזה הוא, שהתכלית היא שהאור של האצילות ירד עד למטה לעולמות התחתונים. "כל הנקרא בשמי ולכבודי – עולם האצילות – בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". האצילות היא רק ממוצע "לכבודי", רק כדי להוריד אותו אל העולמות "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". להמשיך ולגלות את גלוי הכבוד למטה. בהקשר של הפרק שלנו, עיקר ההבעה של ה-אמר בעצם הוא בעולם האצילות. עוד יותר לפי דברי האריז"ל שבכל אחד מן הפרצופים של עולם האצילות כלולים אבי"ע. אבל המגמה היא להמשיך את ה-אמר למטה, להמשיך את ה"יביע אמר" אל תוך ה"יחוה דעת" שלמטה. את ה"דעת תחתון " שלמטה, שבשלשת העולמות בריאה-יצירה-עשיה.

בכח ההבעה והדבור דאצילות מתגלה ה"אור" בבריאה (בבחינת "בורא חשך" שהוא אור השכל הנבדל שאינו מתגלה לזולת), וה"מים" ביצירה (מים חיים דחסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – שית ספיראן דמקננן ביצירה, בחינת "יש מי שאוהב"), וה"רקיע" בעשיה

כעת נפרש כיצד מתגלה ה-אמר של עולם האצילות יורד ומתגלה בשלשת העולמות התחתונים בי"ע. איך? אור העצם, שהוא אור פנימי ו"אור המאיר לעצמו", נמשך ומתגלה בעולם הבריאה. מה שעולם הבריאה נקרא "בורא חשך" זה חשך כלפי הזולת. זה אור של מחשבה, וכשאדם חושב – הזולת לא רואה שום דבר. מה שהוא "בורא חשך" זה שהוא בורא חושך כלפי הזולת, אבל אור פנימי עצמי דוקא יש לו.

האור של עולם היצירה – "יוצר אור" – הוא "אור המאיר לזולתו". זה אור של רגש אהבה שמתגלה לזולת. רגש שנמשך כלפי חוץ נקרא מים, כמו אברהם אבינו שנקרא "זכר אב נמשך אחריך כמים". רגש האהבה של החסד משול למים, שכן הוא נמשך והולך בכל המדות – "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – כל ששת המדות שמקננות בעולם היצירה. עולם הבריאה הוא עולם השכל ושם יש אור עצמי, אור פנימי, שהוא עצמו חשך לזולת. בעולם היצירה מתגלה מים, חסד ואהבה, וזה מה שהולך עם כל הימים של עולם היצירה. למים יש הרגשת עצמם – "יש מי שאוהב" – כמו במדות. עיקר הרגשת היש היא תוך כדי אהבה. זה דבר שדורש תקון, אבל זהו המצב בעולם היצירה.

הרקיע הוא כבר כלי והוא מתגלה כבר בעולם העשיה. עשיה היא מלשון תקון, תקון כלים. עולם היצירה הוא עדיין עולם של אור – "יוצר אור" – יחסי לזולת אבל עולם העשיה זה לתקן הרבה כלים לאור הזה של עולם היצירה. באמת, עיקר הרקיע הוא לא עולם העשיה בעצמו אלא הרקיע המבדיל ומפסיק בינו לבין עולם היצירה, בסוד הרבוי בסיום הפסוק "אף עשיתיו":

(הרקיע הוא סוד המסך ד"אף עשיתיו" שעל ידו בא ומתגלה עצם אור האצילות).

זה דבר שלמדנו באריכות במאמר הראשון בספר 'פלח הרמון' של ר' הלל, שפנימיות הרקיע מחברת את העצמות, את המדרגה הכי גבוהה של האור, עם המדרגה התחתונה ביותר. הגלוי בעולם העשיה הוא יותר מן הגלוי שבעולם הבריאה. בעולם הבריאה יש גלוי של הארה מן האור שבאצילות, הארה של אור השכל שאינו בבחינת 'בטול במציאות' אלא בבחינת 'אפשריות המציאות' שבהתבוננות. בעולם היצירה יש כבר הרגשת 'מציאות כללית' של "יש מי שאוהב". האהבה שאני אוהב את כולם תוך כדי הרגשת ה'אני' זו המציאות הכללית שלי. בעולם הבריאה יש רק אפשריות. הוא מסוגל להרגיש את עצמו, אבל כשהוא מתבונן עמוק הוא כל כך מרגיש את עצמו וזה נקרא 'אפשריות המציאות'. זה רק הארת מן ה'בטול במציאות', אבל בעולם העשיה זה אחרת.

עולם העשיה הוא עולם של שכלול, כמו שכתוב "ויכלו השמים והארץ" והתרגום הוא "ואשתכללו", ועל ידי השכלול של כל הכלים בפרטיות, שזה בחינת הרקיע, נמשך אור האצילות. זה נקרא "עושה שלום", שברבוי הכלים יש גלוי העצם של 'בטול במציאות' של האצילות. זה נעשה על ידי זכוך הכלים שבעולם העשיה. כל עוד מאיר האור הכללי בעולם היצירה אי אפשר באמת לזכך כלי.

יש שני מצבים בחסידות: בטול וזכוך. בטול זה שלא מרגיש את עצמו, וזכוך הוא שהכלי כל כך מזוכך שהוא כבר מקבל בעצמו את אותה העוצמה והאמת של מדרגת האצילות. כל עוד יש רגש כללי, אף שהוא יותר רוחני, הוא לא מסוגל לזכך את עצמו. רק שיש רבוי כלים בפרטיות, בבחינת עולם העשיה, יש מצב שמאפשר שכלול על ידי עבודה. עבודה היא מלשון עִבּוּד וזכוך, ורק על ידי רבוי עבודה של מצות מעשיות אפשר לזכך ולשכלל את הכלים. זה נקרא "עושה שלום", עד שאותו האור של עולם האצילות מתגלה דוקא בעולם העשיה. זה סוד הרקיע.

תכלית הכוונה היא שאור הבטול יאיר בעבודת הזכוך, שיהיה כלי מזוכך [בפרשת השבוע קראנו שבני ישראל ראו את אלקי ישראל "כעצם השמים לטהר... ויאכלו וישתו". זו עבודת הזכוך, רק שיש מחלוקת אם הזכוך היה אמיתי או לא, ולכן חולקים אם לפרש לשבח או לגנאי].

 

נסכם: יצא לנו שאבי"ע זה מלשון הבעה, ועיקר ההבעה היא ביום, בעולם האצילות, אבל את אותו הדבור [ה-אמר] צריך להמשיך למטה בעולמות בי"ע. צריך שיהיה גלוי של אור בעולם הבריאה, של מים בעולם היצירה, ושל רקיע בעולם העשיה.

 

עד כאן דרשנו את הפסוק בתהילים "יום ליום יביע אמר", רק שבפסוק כתוב "יביע" ולא 'אביע'. דרשנו רק את השרש של המילה. בכל התנ"ך אין מילה כזאת ['אביע'], אבל המילה קרובה ביותר היא "אביעה". גם היא מופיעה בספר תהלים (פרק עח): "אביעה חידות מני קדם". יש כאן לשון ובעה, הבעת חידות, וצריך להבין גם מהי האות ה שבסוף המילה. פסוק נוסף בו מופיעה המילה 'אביעה' הוא בספר משלי: "הנה אביעה לכם רוחי". שלמה המלך אומר שהוא יביע לנו את הרוח שלו.

וכן אביע הוא בסוד "אביעה חידות מני קדם" ו"הנה אביעה לכם רוחי", דהנה מובא בדא"ח שגלוי האלקות באבי"ע הוא בסוד "דבור, משל, חידה, רמז"

יש מאמר של האדמו"ר הזקן שאומר שהמלכויות שבכל עולם הם בארבע מדרגות של גלוי אלקות. כאשר האלוקות מתגלה בהדיא זה כמו שאחד מדבר בפרוש ואתה מבין מה שהוא אומר. דבור ברור הוא משל לכמה אלוקות מתגלה מפי המלכות של עולם האצילות. זה דבור מפורש בלי קשיים.

אם האדם בעולם הבריאה האלוקות מתגלה לו כמו משל. המשל מכוון בדיוק כנגד הנמשל, ואם יש לך שכל אתה יכול לבנות [אינדוקציה] את הנמשל מתוך המשל. כך אתה מגלה את האלוקות.

בעולם היצירה זה יותר רחוק, וזה נקרא חידה. מה ההבדל בין משל לחידה? משל הוא מכוון ולהבין אותו זה רק על ידי שכל נכון, אבל חידה זה דבר שבאופן מכוון בא להסתיר. זה לא בא להלביש באופן הולם ותואם כמו משל. מי שאומר לך חידה לא מנסה להלביש לך אותה ולעשות לך את הפתרון קל. להיפך, הוא מסתיר אותו כדי שיהיה לך קשה. עיקר החידה בתנ"ך היא החידה של שמשון. זה משל לגלוי האלוקות שמתגלה דרך המלכות של עולם היצירה.

 

שוב, אלו משלים לגלוי האלוקות דרך המלכות של אותו עולם. דרך ספירת המלכות יש גלוי של כל אותו עולם, ההיכלות וכו' שבו. המלכות היא ספירה פנימית והיא מקבלת את כל האור של אותו עולם ומגלה אותו בו. הספירות הן הפרצוף הפנימי ואילו העולם בו היא מגלה את אותו עולם היא המציאות החיצונית. הספירות הן כמו 'אדם' והמלכות היא הכלי של אותו 'אדם'. כמובן, איך שהוא מגלה את זה לזולת זה תלוי איך שהוא ראה את זה. לכן כתוב שככל שהנביא נמצא בעולם יותר תחתון הוא רואה בצורה יותר נסתרת. משה רבינו מקבל מאצילות דרך מעבר הבריאה רואה בצורה ברורה וגם אומר את זה בצורה ברורה – "אספקלריה המאירה". ישעיהו מקבל במדרגת עולם הבריאה רואה ואומר את מה שרואה כמשל. יחזקאל שייך יותר לעולם היצירה ואילו דניאל בעולם העשיה. לכן הוא רואה את 'קץ הימים' ועוד דברים סתומים [אלו שלש המרכבות: המרכבה של ישעיהו היא מרכבת השרפים – שאומרים "קדוש קדוש קדוש" – של עולם הבריאה. המרכבה העיקרית בתנ"ך היא המרכבה של יחזקאל והיא בעיקר מרכבה של חיות. היא בעולם היצירה. מרכבת הסוסים בזכריה היא מרכבת עולם העשיה].

 

מה ההבדל בין חידה ובין רמז? חידה מועברת באמצעות הדבור. המשל הוא בעיקר דבור של שכל, 'גלי שכל'. אני משדר לך את הגלים ואם יש לך את ה'מכשיר' המתאים לגלות אותם אתה מבין. חידה היא בעיקר 'גלי דבור'. אני לא מגלה לך את הדבר, אני רק אומר לך. זה בלי תכנית איך לבנות. רמז זה עוד פחות מזה. זה עולם העשיה, עליו נאמר "די לחכימא ברמיזא". זה רק תנועה קלה של הגוף, ללא דבור בכלל. כל עולם העשיה שלנו הוא עולם של רמזים. הבטוי המקורי הוא של האדמו"ר הזקן, אבל גם לר' נחמן מברסלב יש בטוי כזה – עוד יותר מאשר בחב"ד – שכל העולם הזה הוא עולם של רמזים (בתורה א בלקוטי מוהר"ן). ה' מגלה את עצמו כל הזמן, אבל על ידי רמזים. כל מה שאתה רואה אלו תנועות של רמז שה' עושה. את זה הרבה יותר קשה לשחזר מאשר חידה משל או דבור. בשביל לקבל רמז צריך כלי והכלי הוא אמונה. בלי אמונה אי אפשר להבין את תורת הרמזים [בתורה א הוא קורא לזה ח ו-נ. החכמה לראות את הרמזים היא האות ח ואילו הכלי לקבל אותם היא האמונה באות נ, וזה סוד החן]

 

המילים הללו – דבור משל חידה רמז – עולים ד פעמים רוח. זהו הערך הממוצע של כל אחת מן המילים הללו, וממילא אלו ארבע רוחות. איפה יש פסוק עם ארבע רוחות?

שעולה ד פעמים רוח – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה. רוח דעת ויראת הוי'" הנאמר במשיח צדקנו.

זהו פסוק שכולל כל פעם שיש ארבע רוחות. פסוק נוסף המדבר על ארבע רוחות הוא פסוק ביחזקאל – "מארבע רוחות באי הרוח" – והוא מדבר על תחית המתים. תחית המתים היא הסיום, הנקודה הפנימי, של ביאת המשיח [הרבי תמיד אומר שהיא יכולה להתחיל יחד עם ביאת המשיח]. בהמשך נסביר שהיא הרוח החמישית, הכתר הכולל את ארבעתן.

על פי סוד, ארבעת הרוחות הן כנגד הספירות כתר, חכמה, בינה, דעת. בפעם אחרת למדנו, שזה קשור עם סוד הנשימה. הנשימה, שקשורה עם הרוח, היא מעגל שכולו בתוך המוחין כתר-חכמה-בינה-דעת, בסוד הפסוק "כל הנשמה תהלל יה". 'נשמה' היא נשימה, והיא הלול – גלוי אור – במדרגת יה שבשם. בנשימה, באותיות יה, יש ארבע מדרגות: שאיפה, נשיפה, בלימה, מנוחה. יש הרבה על ארבע הרוחות בזהר, אבל בשרש הכי עליון שלהן הן כנגד כחב"ד, ולפי זה הרוח החמישית צריכה להיות 'עולה על כולנה', כנגד רדל"א.

נפרט: הרוח הראשונה צריכה להיות כנגד הכתר, הרוח השניה כנגד החכמה, הרוח השלישית כנגד הבינה והרוח הרביעית כנגד דעת. ברוח האחרונה זה ברור – "רוח דעת ויראת ה'".

הרוח השניה – "רוח חכמה ובינה" – לכאורה כוללת את שתי הספירות ולא רק חכמה. צריך לומר ש"חכמה ובינה" כאן הן אבא ואמא עילאין, ששניהם בחכמה. זה כמו 'הבן בחכמה'. כמו ש"חכמה ובינה" כאן הם אבא ואמא עילאין כך "עצה ותבונה", הרוח השלישית, הם כנגד ישראל סבא ותבונה. "עצה" היא "בן חמישים לעצה", כנגד חמישים שערי בינה, ו"גבורה" כאן לפי כתבי האריז"ל היא גבורה דאריך – זרוע שמאל – המתלבשת בפרצוף אמא בסוד הפסוק "אני בינה לי גבורה". על פי הפשט בפסוק, בקבלה הראשונה שלפני האריז"ל, גבורה היא ענף הבינה אבל האריז"ל מפרש "אני בינה" ובתוכי "גבורה", שהפנימיות של הבינה, של אמא, היא גבורה דאריך.

שוב, "רוח חכמה ובינה" כוללת את אבא ואמא עילאין, ואילו "רוח עצה וגבורה" כוללת את פרצופי ישראל סבא ותבונה ולכן הלשון ברוח השניה אינה 'חכמה ותבונה', כמו שכתוב בהרבה מקרומות בתנ"ך, אלא "חכמה ובינה". בכתבי האריז"ל בינה לעומת תבונה זה אמא עילאה לעומת תבונה.

הרח הרביעית – "רוח דעת ויראת ה'" – היא כנגד ה חסדים ו-ה גבורות שבדעת. דבר נוסף שרואים בפסוקים הללו הוא, שזה מתחיל עם "רוח ה'" ומסתיים עם שם ה', בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן". כלומר, ה הגבורות שבדעת חוזרות אל הכתר. "רוח ה'" הראשון כוללת את כולן, כמו אריך, הכתר בעצמו. כל המדרגות הללו הן הרוחות שינוחו על ראשו של המשיח. כל זה מתאים עם פסוק נוסף בספר ישעיהו, המונה את העליות של המשיח "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא...", שמתחיל עם השכל, "ישכיל".

איך זה מתלבש עם הרוחות? הכתר שברוחות הוא הפנים והדעת היא המח האחורי. למדנו פעם בשם ר' אייזיק, שגלוי הכתר הוא מול הפנים ולכן באות כ שבמילה כתר הפתח הוא לצד פנים ולא הפוך. זו שאלה בכתבי האריז"ל, למה לא כותבים את האות כ כמו צורת הכתר המונח על הראש [שהפתח כלפי מטה]? הוא מסביר שהסיבה היא שהגלוי של הכתר בא מולך, לא מלמעלה. לפי זה, הכתר הוא בצד מזרח. לפי זה יהיה ההמשך: חכמה ובינה יהיו בימין ובשמאל, כלומר דרום וצפון, כמו שחכמה היא המח הימני ובינה המח השמאלי, והדעת תהיה בצד מערב, מאחור כמו המח האחורי. זה לא לפי הסדר של מעגל, כמו בדגלים, אלא לפי סדר הספירות כחב"ד.

 

כל מה שהארכנו להקביל את ארבעת הרוחות לכתר-חכמה-בינה-דעת זו תמיד ההתבוננות שבאות ד רבתי במילה אחד בקריאת שמע. זה המקום הכי נאות לכך. יש מאמר של הרבי הקודם, שאומר שבמקום הזה צריך לכוון לארבע רוחות העולם ב"ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה". הוא מסביר שהאות א היא שרש הנשמה, האות ח היא הירידה של הנשמה אל תוך הגוף דרך ז רקיעים וארץ [ארץ היא הגוף], ואילו האות ד היא התפקיד של הנשמה והשליחות שלה בעולם הזה. זה מהדברים החשובים ביותר של הרבי הקודם [מזכיר הרבה פעמים ובמיוחד במאמר "כל המאריך באחד"]. זה נקרא "כל המאריך באחד", שמאריך בהתבוננות בעבודה של "אחד", וזה בא להוסיף על הכוונה הפשוטה של אחדות ה'. היא הנותנת, אם לא הייתי מרגיש שה' אחד בכל מקום לא היה לי מה לעשות. הכל היה סתמי. אבל כיוון שה' הוא הכל, זה הרקע שעל פיו המשמעות של הנשמה היהודית – שיש לה שרש בעצמות ה' ואחר כך היא יורדת ב-ז רקיעים וארץ ואחר כך עובדת להפיץ את האלוקות בבחינת "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" – ורק אז היא מקבלת משמעות. קודם צריך לדעת שה' בכל מקום, "ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם", וממילא איפה שלא אהיה אני עם ה'. זו הנתינת כח לכל מה שאעשה. היעד של השליח הוא היעד של המשלח אז צריך להיות ביחד איתו. אז אני יכול לייצג אותו בכל מקום, וכל מה שאמסור את נפשי לפרוץ את הגדרים ולשבור את המחיצות והקליפות – לא יצאתי מרשות ה'. אני הכל להמשיך לגלות אותו הלאה והלאה, כמו גל של מים.

אם כן, האות ד רבתי של אחד היא ד רוחות העולם והיא ה"ופרצת" של המשיח. ביאת המשיח עולה ופרצת (כמבואר בשער ביאת המשיח בספר), והמשיח יוצא מפרץ – "אלה תולדות פרץ", שנכתב בכתיב "מלא דמלא".

 

כל זה כאשר רוצים לפרש את ארבעת הרוחות בפני עצמן. אבל כאשר מקבילים אותן לארבעת העולמות וכנגד  דבור-משל-חידה-רמז אני צריך לומר אחרת. אני צריך לומר ש"ונחה עליו רוח ה'" זה כנגד עולם האצילות, חכמה בכלל ולא הכתר. "רוח חכמה ובינה" היא כנגד עולם הבריאה של הבינה. זה שכל בכלליות. "רוח עצה וגבורה" כנגד עולם היצירה ו"רוח דעת ויראת ה'" כנגד עולם העשיה, וזה מה שנקרא בלשון החסידות 'פרומקייט' טבעי.

לפי הסדר הזה יש מדרגה חמישית מעליהן:

סוד ה-ה ד"אביעה" הוא כנגד "מארבע רוחות באי הרוח" [ב-ה הידיעה, שכולן יוצאות ממנה]– סוד תחית המתים, מן המדרגה החמישית, קוצו של י, בחינת יחיד – "אחד האמת".

באבי"ע הכלליים אמרנו, שקוצו של י היא בחינת "יחיד", וגם באבי"ע הפרטיים קוצו של י היה א"ק, שהוא בבחינת "יחיד" לגבי "אחד" שבאצילות. ה"יחיד" שלמעלה מ"אחד" זה מה שנקרא "אחד האמת", והוא אמת של א מחיה מת בתחית המתים.

נפרט: "רוח ה'" זה כנגד עולם האצילות, שכן בו "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון". "רוח חכמה ובינה" הוא כנגד עולם הבריאה, שהוא שכל בכלל. "רוח עצה וגבורה" זו עבודת התגברות המדות שבעולם היצירה. "רוח דעת ויראת ה'" זה המעשה. זו 'דעת' של מה לעשות, כמו "בכל דרכך דעהו", "מי יורה דעה", "מבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל".

 

כל הפרק הזה עד כאן היה לדרוש את המילה 'אבי"ע", פעם מלשון "יביע אמר" ופעם מלשון "אביעה חידות" ו"אביעה לכם רוחי". כעת נמצא את הרמזים בגימטריה. אביע עולה 83, שהוא מספר ראשוני והוא היסוד של המילה הראשונה בתורה – בראשית.

בראשית עולה יא פעמים אביע, בסוד יא פרצופים כלליים דמעשה בראשית מן הצמצום הראשון ואילך כמבואר בספרי הקבלה

בזה לא נאריך כעת, רק נזכיר שבסוף הספר שלמדנו "הרכבת אנוש לראשנו" יש ציטוט מן הספר חסדי דוד, ובו כללות קבלת האריז"ל ב-יא מדרגות:

(ג' פרצופי א"ק, ה' פרצופי אצילות, ג' פרצופי בי"ע).

על פי זה הסברנו שיש בחסידות עוד יא מדרגות לפני הצמצום, כנגדן. כל אחד מאותן יא פרצופים כולל בתוכו אבי"ע, לפי הכלל היסודי אצל האריז"ל, וממילא עולה הכל ביחד בראשית.

מבואר בכתבי האריז"ל שפירוש "פרצוף" הוא התכללות [כל] אבי"ע. והוא סוד אצילות בריאה יצירה עשיה שעולה ב"חזרת הגלגל" (כאשר אלף חוזר ל-א, בסוד "איכה ירדוף אחד אלף") – פרצוף,

עוד רמז: פרצוף עולה גם:

התכללות אברהם יצחק (אברהם בסוד גלוי החסד – אור אלקי – באצילות, ויצחק בסוד הצמצום וגלוי היש בבי"ע).

בהמשך נסביר, שאברהם כנגד החסד. הזכרנו שיום הוא האצילות ולילה הם עולמות בי"ע, יום נקרא חסד ולילה גבורה. לפי זה אברהם כנגד החסד, היום, ויצחק כנגד הגבורה, הלילה ושניהם יחד עולים פרצוף, כללות כל האבי"ע.

 

בזה סיימנו את הפרק  וכעת נעבור על הציור שבעמוד הבא:

 


 

 

קוצו של    י                                                         "אביעה חידות מני קדם". "אביעה לכם רוחי". ה דאביעה – מדרגה החמישית המתגלה ב"סוף מעשה" שעלה ב"מחשבה תחלה" – "מחשבה הקדומה" – סוד "מארבע רוחות באי הרוח" – תחית המתים על ידי "אחד האמת" – א מחיה מת.

 

 


י

 

 

 

 

 

ה

 

 

 

 

 

 

ו

 

 

 

 

 

 

ה

 

אמר (יום ליום יביע אמר") – אור מים רקיע בסוד "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון" "יביע אמר" – גלוי האצילות בבי"ע

גלוי אור בבריאה

 

 

 

גלוי מים ביצירה

 

 

 

 

גלוי רקיע בעשיה (סופי תיבות אור מים רקיע הוא עמר מלמטה למעלה, להאיר ולתקן את העמרעפר מים רוח – שבא מן השעורה – מאכל בהמה – שם בן שבבי"ע. אמר, "כה דברי כאש" גלוי אצילות בבי"ע, הוא פנימיות עמר, לפי הכלל ש-א היא פנימיות ע בכל מקום)

 

דבור

"זה הדבר אשר צוה ה'". דבור הוא גלוי אלקות בהדיא כבשעת עשרת הדברות

 

משל

התלבשות הגלוי בלבוש השכל שמתאים לאור המתלבש. עולם הבריאה הוא עולם המחשבה, סוד ה"כסא"

 

חידה

הסתרת הגלוי בלבוש זר של מאמר חצוני – "יוצר אור". לבוש הדבור החצוני המתגלה לזולת המרגיש את ישותו

 

רמז

הסתר בתוך הסתר, בתנועה בעלמא – רמז שבבחינת עשיה

 

רוח

"רוח הוי'" – "הוי' בחכמה" – אצילות

 

 

רוח

עולה

 

"רוח חכמה ובינה" – שכל בכלל – בריאה (ע"ד "חכם בבינה" – חכמה שבבינה)

 

 

רוח

"רוח עצה וגבורה" – תקון המדות שבלב ע"י עצה נכונה וגבורה לכבוש את יצרויצירה

 

 

רוח

"רוח דעת ויראת הוי'" – "אשה יראת ה' היא תתהלל" בהמשכת שלמות דעתה (שהרי "נשים – דעתן קלה"), להכיר רמזי הוראותיו יתברך, לקרבה לעבודתו יתברך


 


נעבור על הציור בקצרה:

[קוצו של י הוא בסוד] "אביעה חידות מני קדם". "אביעה לכם רוחי". ה דאביעה – מדרגה החמישית המתגלה ב"סוף מעשה" שעלה ב"מחשבה תחלה" – "מחשבה הקדומה" – [למה? שאחרי סיום המעשה בזכוך כל הכלים, שזה השכלול שבעולם העשיה, אז מתגלה המדרגה החמישית, שהיא] סוד "מארבע רוחות באי הרוח" – [וזה סוד] תחית המתים על ידי "אחד האמת" – א מחיה מת.

 

י   אמר (יום ליום יביע אמר") – אור מים רקיע בסוד "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון" "יביע אמר" – גלוי האצילות בבי"ע.

זה עיקר ה-אמר, למעלה באצילות, אבל ה"יביע אמר" זה מה שה' רוצה להביע ולהמשיך למטה בעולמות בי"ע. איך זה נמשך למטה?

ה גלוי אור בבריאה [שזה אור מופנם]

ו   גלוי מים ביצירה [גלוי רגש של "יש מי שאוהב"]

ה גלוי רקיע בעשיה (סופי תיבות אור מים רקיע הוא עמר מלמטה למעלה, להאיר ולתקן את העמר –

כתוב בקבלה שזו כוונת מצות ספירות העומר – להאיר את העמר. ספירה היא מלשון ספיר ואור והמצוה היא להאיר את הכלי ולזכך אותו. לכן עמר מתחלף עם חמר.

עפר מים רוח  [מה חסר? חסד יסוד האש, ששייך לעולם האצילות] –

יש עוד רמז בקבלה למילה אמר והוא ראשי התבות אש מים רוח, שזו מציאות של הבל הפה. כאשר הפתיחה היא עם האות א, הרומזת לאש, היא מרמזת לעולם האצילות וכאשר היא מתחילה עם האות ע, הרומזת לעפר, היא שייכת לעפר של עולם העשיה.

שבא מן השעורה – מאכל בהמה – שם בן שבבי"ע. אמר, "כה דברי כאש" גלוי אצילות בבי"ע, הוא פנימיות עמר, לפי הכלל ש-א היא פנימיות ע בכל מקום)

 

ההמשך הוא הסבר ארבעת המדרגות דבור-משל-חידה-רמז, וכאן הסברתי אותן אפילו יותר מאשר בגוף המאמר:

דבור   "זה הדבר אשר צוה ה'" [כמו בנבואת משה  רבינו]. דבור הוא גלוי אלקות בהדיא כבשעת עשרת הדברות

זה נקרא גלוי של הדבור: "וכל העם רואים את הקולות". משה רבינו תמיד קיבל מן המדרגה הזו, ולכן הוא משתמש בבטוי "זה הדבר".

משל    התלבשות הגלוי [גלוי אלוקות] בלבוש השכל שמתאים לאור המתלבש [בו]. עולם הבריאה הוא עולם המחשבה, סוד ה"כסא" [כסא הוא אתכסיא. הוא מכסה, אבל בצורה של משל].

חידה   הסתרת הגלוי בלבוש זר [שאינו תואם את המתלבש] של מאמר חצוני

משל היא בעיקר מחשבה בעוד מאמר הוא דבור חיצוני, אבל חידה היא כבר מציאות שעומדת בפני עצמה. לא רק שזה לא מגלה בהדיא אלא שזה אפילו לא בא להלביש משהו. זה רק איזה ספור, איזו חידה, כמו אצל שמשון. באמת כתוב, שבסדר הזה מה שמתגלה בסוף הוא יותר גבוה. בחידה יש משהו יותר עצמי מאשר במשל וברמז יש משהו עוד יותר עצמי. אם כן, החידה היא מאמר חיצוני המתגלה לעין, וזה "יוצר אור", היצירה הכללית שמתגלה.

– "יוצר אור". לבוש הדבור החצוני המתגלה לזולת המרגיש את ישותו

רמז            הסתר בתוך הסתר [כמו "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"], בתנועה בעלמא – רמז שבבחינת עשיה         

 

הזכנו, שארבעת הדרכים הללו – דבור משל חידה רמז – עולות ד פעמים המילה רוח. בתחלה הסברנו שבפני עצמן הן כנגד כתר-חכמה-בינה-דעת, אבל בהקשר שלנו הן כנגד ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. נפרט את סדר הרוחות:

רוח           "רוח הוי'" – "הוי' בחכמה" – אצילות [זו החכמה האמיתית, כאשר יש בטול להוי' המתגלה ב"רשות היחיד" של עולם האצילות]

רוח            "רוח חכמה ובינה" – שכל בכלל – בריאה (על דרך "חכם בבינה" – חכמה שבבינה)

כעת נפרש בדיוק ההיפך ממה שפרשנו קודם. קודם הסברנו שזה כמו 'הבן בחכמה', אבל אם רוצים לומר ש"חכמה ובינה" כאן הם השכל של עולם הבריאה אז "חכמה ובינה" כאן הם בבחינת 'חכם בבינה'.

רוח            "רוח עצה וגבורה" – תקון המדות שבלב [למה אדם הולך לצדיק כדי לקבל עצות ("תשועה ברוב יועץ")? העצות הם בשביל לתקן את המדות שלו] ע"י עצה נכונה וגבורה לכבוש את יצרויצירה

וכמובן, אם לא יתגבר על יצרו לא תעזור לו העצה ואם לא יקבל עצה נכונה לא תעזור לו כל העבודה שלו. מכאן מובן, שאם אדם עוד לא מצא את העצה הנכונה אסור לו 'להפגין שרירים'. הוא לא ודע איפה מכים, אז שיחכה בינתיים לעצה הנכונה. זה נקרא "עצה וגבורה.

רוח            "רוח דעת ויראת הוי'" – "אשה יראת ה' היא תתהלל" [הדעת כאן היא דעת של נוקבא] בהמשכת שלמות דעתה [זה לבנות את דעת המלכות, שזה לדעת מה לעשות, "מה יעשו ישראל"] (שהרי [בתחלה] "נשים – דעתן קלה"), להכיר רמזי הוראותיו יתברך לקרבה לעבודתו יתברך

מה שה' מרמז לו בהשגחה פרטית. בהקדמה ל"שלום בית" למדנו, שאשה בכלל היא יותר מקשיבה להשגחה פרטית מאשר האיש. האיש ניכר יותר בבחירה החופשית, שזה כמו "רוח עצה וגבורה" ליזום דברים, ואילו להקשיב להשגחה פרטית היא יותר תכונת האשה. היא בבחינת מקבל. צריך את שניהם. אם אדם אינו נשוי ולא מקבל את השלמות מן האשה, שעיקר הענין שלה הוא לראות איך כל דבר הוא השגחת ה', הוא ישבר בבחירה שלו. הוא צריך לתרום את הבחירה בתוך המשפחה והיא צריכה לתרום את ההשגחה. לכן, אם יש היפוך יוצרות – שהאיש רואה את הרמזים והאשה היא היוזמת והדוחפת – זה מצב הפוך שצריך לתקן. כל אחד מהם צריך לחשוב שעיקר התקון תלוי בי.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com