חיפוש בתוכן האתר

ארבעה עולמות_פרק ו הדפסה דוא

פרק ו

גלוי כבוד ה': עבר, הווה, עתיד


נעבור אל הפרק הבא, שהוא נושא בפני עצמו. הפרק הקודם היה על המילה "אף", שבאה לרבות את גלוי האצילות בתוך העשיה. הפרק הבא יהיה על המילה "לכבודי", כאשר גלוי האצילות בתוך העשיה הוא בעצם גלוי הכבוד של ה' [על המילה 'כבוד' למדנו את הערה ט (בעמוד קמו) באריכות, שבקבלת הראשונים היא סוד המרכבה העליונה במלויי האותיות].

המילה לכבודי – שהיא המילה כבוד בתוספת האותיות לוי הנלוות אליה – עולה לחם, שהוא ג פעמים שם הוי', והוא גם המשולש של יב. הוא קשור עם אחד הסודות בקבלה[1] של יב הלחמים שבלחם הפנים. כמו כן, הוא עולה ו פעמים אחד. המיוחד בזה הוא, שהם בעצם גם ו צרופי המילה אחד. סכום כל יב צרופי שם הוי' יחד עולים 312 [בשם אדני יש כד צרופים, ואילו בשם הוי' יש שתי אותיות ה זהות].

יש בקבלה צורת גימטריה בה מחשבים את סכום כל הצרופים של המילה. למשל, הוי' אחד עולה טל בחשבון רגיל, ואילו בחשבון הצרופים הוי' עולה 312 ואחד עולה 78 [מקור החשבון הזה קשור עם פורים, שכן ששת צרופי המן עולים רשע...]. יחד הם עולים שמן (390)י פעמים טל. כלומר, י פעמים הסכום הפשוט של שניהם. בקבלה כתוב שזהו היחס בין טל לשמן, ששמן הוא טל פי עשר, טל מרוכז. גם במערכת ז המשקים[2] שמן הוא כנגד היסוד והטל כנגד התפארת, והשמן מקבל מן הטל.

כל זה היה הקדמה למילה ולכבודי:

"וְלִכְבוֹדִי" עוֹלֶה ג פְּעָמִים הוי' ב"ה, בְּסוֹד גִּלּוּי אֱלֹקוּת דַּאֲצִילוּת בְּג' עוֹלָמוֹת תַּחְתּוֹנִים בי"ע: "...וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף-עֲשִׂיתִיו".

נחזור על דברים שלמדנו בתחלת השער. "כל הנקרא בשמי" זו המשכה מן המאציל אל תוך האצילות, ואילו "ולכבודי" זה להמשיך את הגלוי של האצילות בתוך העולמות התחתונים – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", כאשר עיקר תכלית הגלוי הוא בעשיה – "אף עשיתיו". לכן ולכבודי הוא המשכת ג פעמים שם הוי' של האצילות בתוך שלשת העולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה.

שם בן יב אותיות

ג פְּעָמִים הוי' ב"ה הוּא סוֹד "שֵׁם בֶּן יב אוֹתִיּוֹת" [וכתוב שאם מצרפים אותם נכון הוא] וְסוֹד "הוֶֹה וְהָיָה וְיִהְיֶה" [שהם כללות הזמן] (שֶׁבּוֹ ג פְּעָמִים צֵרוּף ד' אוֹתִיּוֹת הוי' ב"ה, וְכַאֲשֶׁר חוֹזֵר הַגַּלְגַּל דְּ-יה בָּתְרָאָה דְּ"וְיִהְיֶה" קוֹדֶם "הוֶֹה", נִתְגַּלּוּ ג' צֵרוּפֵי הוי' ב"ה:

זה סוד של ר' אברהם אבולעפיה[3], המקובל הראשון, על פיו כאשר אני כותב את המילים היה הוה ויהיה ומעביר את שתי האותיות האחרונות [יה] אל ההתחלה, כמו בעיגול, יוצאים לי שלשה צרופים של שם הוי':

יההו הוהי הויה כְּנֶגֶד אֹזֶן יָמִין וּשְׁתֵּי עֵינַיִם דְּנוּקְבָּא כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאריז"ל בְּכַוָּונַת חָדְשֵׁי הַקַּיִץ [אייר תמוז ואב] שֶׁהֵן הֶאָרַת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּג' עוֹלָמוֹת בי"ע וְד"ל)

האריז"ל מסביר[4] שחודשי הקיץ הם תקוני ה'גלגלתא' של הנוקבא, תקוני החושים של הראש שלה, של כנסת ישראל. חודשי החורף הם חודשים של תקוני החושים שבגולגולת הז"א. חודשי החורף הם איך שה' חש אותנו, ואילו חודשי הקיץ הם איך שאנחנו חשים אותו.

מה הסדר? החודש הראשון הוא כנגד הגלגלתא עצמה, כנגד עצם הרצון והתשוקה. אחר כך חודשי אייר וסיון הם תקוני שתי האוזנים, החודשים תמוז ואב הם תקוני שני העינים, ולבסוף חודש אלול הוא תקון החוטם. זהו סדר שצריך להתבונן בו, ואכמ"ל. בשנת העבור נוסף עוד תקון בחודש אדר השני כנגד הפה, תקון הפומא, שמחבר בין שני הזכר והנקבה, כמו בזווג נשיקין.

מה שחשוב לנו בכל הענין הזה הם צרופי החודשים אייר תמוז ואב. אייר [בצרוף יההו] הוא תקון אזן ימין, תמוז [בצרוף הוהי] הוא תקון עין ימין ואב [בצרוף הויה] הוא תקון עין שמאל. איך הגענו דוקא אל שלשתם? אלו הצרופים ה"מתגלגלים" משלשת המילים היה הוה ויהיה, שעולים ג פעמים שם הוי', והם אלו שמתגלים בשלשת העולמות התחתונים בי"ע [אלו גם ג שמות הוי' שמוזכרות בברכת כהנים. יש ודאי סודי סודות בדלוגים שיש בין שמות הוי' שבברכת כהנים. הדבר הפשוט הוא מיקום השמות בתוך חמש עשרה המילים, שהסימן לכך הוא "ביה הוי' צור עולמים"[5] – המילים ה-ב ה-ה וה-י שבברכה].

שוב, יש כאן שלשה שמות הוי', שעל פי הרמז של ר' אברהם אבולעפיה מתגלגלים לשלש צורות הזמן – הוה עבר ועתיד – ואחר כך לשלשה צרופים שונים של שם הוי' – יההו, הוהי, הויה. סדר הזמנים ברמז הזה הוא על פי סדר הפסוקים "ה' מֶלֶךְ"[6] "ה' מָלַךְ"[7] "ה' יִמְלֹךְ לעולם ועד"[8]. כעת אנו צריכים להסביר את הסדר הזה דוקא על פי סדר העולמות.

דבר נוסף שצריך להבין הוא, מהי המשמעות של אות ו החבור שבאה בסמיכות לזמני עבר ועתיד [והיה ויהיה]. הבטוי הרגיל ללא ו החבור – היה הוה יהיה – עולה גלגל, המשולש של יא, והוא נקרא 'גלגל הזמן'. היה הוה ויהיה, שהוא הבטוי המובא בספר התניא[9], עולה עב – "חסד אל כל היום"[10]. הבטוי אצלנו עולה עח.

סדר התגלות הזמן

אם כן הסדר אצלנו הוא הוה-עבר-עתיד, כמו בפסוק "ה' מֶלֶךְ ה' מָלַךְ ה' יִמְלֹךְ לעולם ועד". המשכת גלוי האצילות למטה בבי"ע באה מן המלכות דאצילות וכן שרש הזמן הוא במלכות[11], לכן דוקא על ספירת המלכות באה הפסוק ההטיה לשלשת הזמנים.

לענינינו, הגלוי של ההוה הוא הגלוי בעולם הבריאה, הגלוי של והיה הוא הגלוי בעולם היצירה והגלוי של ויהיה הוא הגלוי בעולם העשיה.

      אצילות      למעלה מן הזמן

      בריאה        הוה

      יצירה         עבר

      עשיה         עתיד

בעולם האצילות אתה למעלה מן הזמן וכאשר אתה יורד משם התודעה הראשונה שאתה פוגש היא תודעת ההוה. אחר כך אתה יורד יותר, אל עולם היצירה ואז אתה פוגש את תודעת העבר, ולבסוף אתה פוגש הרגשה חזקה שיהיה גם עתיד – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[12] – בתקון הסופי, כאן למטה.

הוֶֹה בַּבְּרִיאָה, שֶׁשָּׁם גִּלּוּי "יֵשׁ מֵאַיִן" בַּהוֶֹה תָּמִיד;

עולם הבריאה הוא הגלוי שה' בורא את העולם, ואת זה הוא עושה בכל רגע מחדש. זה להרגיש איך "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית"[13]. מי שמרגיש איך ה' מחדש בכל רגע את העולם הוא מרגיש את ההוה. זו הרגשת הבריאה.

וְהָיָה בַּיְּצִירָה, שֶׁשָּׁם הַרְגָּשַׁת הִתְהַוּוּת הַיֵּשׁ;

בעולם היצירה יש את ההרגשה של 'יש מיש', הרגשת "עץ הדעת טוב ורע"[14].

וְיִהְיֶה בָּעֲשִׂיָּה שֶׁעִיקַּר הַ"תִּקּוּן" – "עֲשִׂיָּה" – יִהְיֶה לֶעָתִיד לָבוֹא "וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל-כָּל-הָאָרֶץ וגו'".

עשיה היא לשון תקון, ועל כן עולם העשיה הוא מקום התקון לעתיד. התודעה של עולם היצירה היא תודעה של יצירת 'יש מיש'. זו תודעה של עבר המצטרף ומגיע אל ההוה. תודעת התחדשות הבריאה היא תודעת ההוה, אבל ברגע שאתה חושב מחשבת תקון, תודעת תקון, זו תודעה של עתיד. הזיקה אל התקון, שאני צריך לחזור בתשובה, היא תודעת עולם העשיה. כתוב, שהתשובה היא בחינת "אנא עתיד לאולדה"[15], בחינת שם אהיה, שעדיין אין לי הוויה ואני רק עתיד להיות. זו ציפיה לעתיד. עכשיו לא כל כך טוב, אבל 'יהיה טוב'. בבריאה אין תודעה כזו, שכן ה' מחדש את ההוויה כל הזמן 'יש מאין'. ביצירה אתה כל הזמן יוצר, אתה ממשיך מן העבר אל תוך ההוה, אבל בעולם העשיה אתה רק מתקן. אתה לא מתקן בכח עצמך, אלא בכח עליון – "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"[16].

כעת נעשה את החילוף של אותיות המילה ולכבודי:

"וְלִכְבוֹדִי" – "יוּד כֹּל בּוֹ" [כמו בפסוק על ישמעאל – "ידו בכל ויד כל בו"[17]]. כֹּל בּוֹ סוֹד "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הוי'", "עִַיִן" בְּחִינַת יוּד דְּחָכְמָה – אֲצִילוּת שֶׁבּוֹ כָּלוּל הַכֹּל בִּבְחִינַת אֶחָד מַמָּשׁ, וְעַל כֵּן "יוֹדוּ בַכֹּל", [את זה אני דורש על פי הדרוש בקבלה[18] ובחסידות[19] על הפסוק "פותח את יָדֶךָ"[20] – 'פותח את יוּדֶךָ'. לפי זה, יודו היא האות י שבשם, שהיא האצילות של ה', ה'אין' שלו, והיא נמצאת בכל] בְּסוֹד "אֲצִילוּת פֹּה" וְ"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" – "וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם" – "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַהוי' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל".

כלומר, המשיך את הגלוי של אברהם "בכל" – בכל דבר. הוא המשיך והבריך את החסד של אברהם בכל דבר.

חושי חדשי הקיץ

נסכם את הפרק: שם הוי' הוא באצילות, בסוד "הוי' בחכמה"[21] ו"אבא מקנן באצילות"[22]. אחר כך מתגלים הוה והיה ויהיה, שהם ג' פעמים שם הוי', בסוד המשכת האצילות בעולמות התחתונים בי"ע. אחר כך יצאו לנו מהם שלשה צרופים שונים של שם הוי': יההו, הוהי, הויה.

מה שנשאר לנו להסביר הוא הקשר ביניהם אל החושים הפנימיים של חודשי הקיץ. להסביר למה בריאה – הרגשת ההוה – שייכת לאזן ימין, למה יצירה – הרגשת העבר – שייכת לעין ימין ולמה עשיה – הרגשת העתיד – שייכת לעין שמאל. זה מה שמובא כאן בציור הבא, בתוך הסוגריים:

alt

נתחיל מהאות ה עילאה:

"אֹזֶן יָמִין – הִתְבַּטְּלוּת עַל יְדֵי שְׁמִיעָה פְּנִימִית".

אזן היא שמיעה ואזן ימין היא שמיעה פנימית. בכל מקום בקבלה הימין הוא פנימי ואילו השמאל הוא החיצוני. אזן השמאל שומעת את חיצוניות ההתהוות ואילו אזן ימין שומעת את הפנימיות שלה. אזן ימין היא שמיעה פנימית של "בינה לבא"[23] שכנגד הבריאה. כתוב בפרוש מהאדמו"ר האמצעי[24], שאי אפשר לראות את המהות של הבריאה 'יש מאין' אבל לשמוע אפשר. זה נקרא 'דֶערְהֶער', שמיעה פנימית של המהות, וזה כל ענינה של חסידות חב"ד. זה נקרא "בורא חשך"[25] של עולם הבריאה, שאי אפשר לראות אלא לשמוע. כמו שחז"ל[26] אומרים שבלילה אין אור אבל השמיעה מתגברת.

נעבור לאותיות וה:

"עַיִן יָמִין – הִסְתַּכְּלוּת בְּסוֹד יִחוּדָא תַּתָּאָה בְּדֶּרֶךְ כְּלַל – 'יוֹצֵר אוֹר'. עַיִן שְׂמֹאל – הִסְתַּכְּלוּת בְּדֶּרֶךְ פְּרַט שֶׁתַּכְלִיתָּהּ 'עוֹשֶׂה שָׁלוֹם'".

מהות צד ימין היא גם היותו פנימי וגם היותו כללי ביחס לצד שמאל. צד שמאל הוא גם חיצוני וגם יותר פרטי. היחס אצלנו בין יצירה לעשיה הוא אותו היחס שבין כלל לפרט. לענינינו, תפקיד שתי העיניים הוא לראות את המציאות ממש, אלא שמהות עין ימין היא לראות את המציאות הכללית ואילו מהות עין שמאל היא לראות את המציאות הפרטית. שוב, השמיעה היא בהתהוות של המציאות 'יש מאין', אבל כעת אני כבר רואה את העולם. יש לי שתי עיניים לראות. בעין ימין אני רואה באופן כללי ובעין שמאל אני עושה את הניתוח החיצוני של כל הפרטים. בעין ימין אני מסתכל על הכלליות, שהיא הפנימיות של המציאות שלפני, ובעין שמאל אני מבחין בכל רבוי הפרטים שיש בה.

בשביל מה צריך כל אחד מהם? הכלליות, הפנימיות, של המציאות היא היצירה שלו 'יש מיש', ואילו הפרטיות החיצונית שלו היא לשם ולתכלית עשית השלום שבו. שכלול ושלום הוא רק בין הרבה פרטים. אני צריך להבחין בכל הפרטים שיש כאן לשם השלום שיתחולל. לדוגמה: יש כאן בחדר הרבה אנשים שונים, ולכן צריך את הראיה הכללית כדי לראות את כולם ולקשר אותם עם העבר המשותף. אנחנו כולם בנים של אותו אבא או סבא, וזה מקשר את כולם אל אותו השרש המשותף. את זה אני עושה בעין ימין. בעין שמאל אני רואה כל אחד בפני עצמו, לפי האופי ותכונות הנפש שלו, בתוך התוכנית לחולל כאן שלום אמיתי בין כולם, שזו התכלית האמיתית.

שאלה: לפי זה יוצא שהשמיעה בבריאה יותר גבוהה מן הראיה שביצירה ובעשיה. זה לא הפוך?

תשובה: האריז"ל שם את האוזניים מעל לעיניים, סמוך יותר אל הגלגלת, בגלל שלגבי גשמיות השמיעה היא יותר פנימית מן הראיה. בשרש, ראיה יותר גבוהה משמיעה, שכן שרש הראיה הוא באבא ושרש השמיעה הוא באמא[27], אבל לגבי החושים של ז"א ונוקבא האזניים נמצאות מעל לעיניים. כך הוא הסדר כאשר מתייחסים אל המציאות. אכן, לעתיד לבוא כתוב "עין בעין יראו"[28] דוקא.

שאלה: יוצא שחודש סיון הוא אזן שמאל, מה הענין?

תשובה: אזן שמאל היא הפרטיות של ההבנה. חדשי אייר וסיון הם על דרך החכמה והבינה שבתוך הבינה בעצמה. זה מתאים לשאלה הידועה ששואלים כל הראשונים[29], למה עשרת הדברות מתחילות מ"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[30] ולא 'אשר בראתי שמים וארץ'? לדרכנו, לשמוע את ההתהוות הכללית של כל דבר 'יש מאין' בכל רגע – זו השגה ששייכת אל חודש אייר והיא רק הקדמה למתן תורה. מה ששייך למתן תורה היא השמיעה בפרטיות. וזה מה שמכשיר את הנשמות לקבל את כל התורה אחר כך. התורה היא בסופו של דבר השגה פרטית של תרי"ג מצות – "ועלמות אין מספר"[31] – לא השגה כללית. לכן השגה כזו שייכת יותר לאזן שמאל.

* * *



[1] שער הכוונות דרושי קידוש ליל שבת, דרוש א ענין השולחן; פרי עץ חיים שער השבת פי"ז.

[2] ראה בספר גוף נפש נשמה עמ' צא.

[3] בספרו חיי עולם הבא.

[4] שער הכוונות דרושי ר"ה דרוש א.

[5] ישעיהו כו, ד.

[6] תהלים י, טז.

[7] דברי הימים א טז, לא.

[8] שמות טו, יח.

[9] לקוטי אמרים פרק כט; שער היחוד והאמונה פרק ז.

[10] תהלים נב, ג.

[11] שער היחוד והאמונה שם.

[12] זכריה יד, ט.

[13] נוסח ברכת יוצר לתפלת שחרית.

[14] בראשית ב, ט.

[15] זח"ג סה, ב.

[16] דברים ח, יח.

[17] בראשית טז, יב.

[18] הקדמת תקו"ז (ח, ב); קהלות יעקב ערך חת"ך.

[19] ראה לקוטי תורה דרושים לר"ה סד, א.

[20] תהלים קמה, טז.

[21] משלי ג, יט.

[22] ראה תקו"ז סוף ו וברמ"ז לזח"ב רכ, ב.

[23] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[24] שער היחוד פרקים ג-ד.

[25] ישעיהו מה, ז.

[26] יומא כ, ב.

[27] ראה לקוטי תורה הוספות לויקרא נד, ג ובכ"ד.

[28] ישעיהו נב, ח.

[29] ראה רמב"ן לנסמן בהערה הבאה; כוזרי מאמר ראשון אות יא והלאה.

[30] שמות כ, ב.

[31] שיר השירים ו, ח; שיר השירים רבה ו, כא.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com