חיפוש בתוכן האתר

ארבעה עולמות_פרק ה הדפסה דוא

להזכירנו, השער הזה נפתח במשנה "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'". אחרי שהסברנו את סדר אבי"ע בשלש מדרגות – בכלליות, בפרטיות ולגבי התהוות כל נברא ונברא בפני עצמו – אנו עוברים לפרקים של רמזים כלליים. כל פרק עד סוף השער ידון בסוג אחר של רמז כללי.

 

פרק ה

ידוע דמרגלא בפומיה דמורנו הבעש"ט זי"ע תיבת "אף",

סתם כך באמצע היום, ואפילו בעת התפלה, בלי שאך אחד הבין מה הוא אומר. זה היה כל כך בולט, עד שכאשר חקרו את האדמו"ר הזקן בעת מאסרו, חלק מן העלילה שהעלילו עליו היה שאמירת הבעש"ט היתה בכוונה לעורר לשפוך חרון אף על אומות העולם, על הצאר, והוא היה צריך לתרץ. לאחר מכן הוא אמר שעל כל השאלות ענה את האמת, כיוון שלא רצה לסטות מהאמת של הבעש"ט, אבל בשאלה הזו לא גילה את הסוד הפנימי שבדבר. מן הסיפור הזה רואים שאמירת הבעש"ט לא היתה אמירה סתמית.

ואילו בשם מורנו הרב המגיד ממזריטש נ"ע [ממלא מקומו] מובא הפתגם בלשון אשכנז: "אצילות אִיז אוֹיְךְ דָא" (אצילות נמצאת גם פה).

צריך לומר שיש כאן חידוש, שאם לא כן לא היה צריך הרב המגיד לומר אותו. זה לא דבר פשוט וצריך להבין אותו. הרי אפשר לומר לכאורה יותר מזה, ש"לית אתר פנוי מיניה" וה' בעצמו נמצא פה, בכל מקום. אז מה החידוש שהאצילות פה? יותר מזה, אפשר לומר ש"הכל הוא ה' וה' הוא הכל" ואין שום דבר חוץ ממנו. אם כן, צריך להתבונן בקשר שבין שתי האמרות הללו.

יש לומר [בדרך אפשר] ש"אף" קאי על [הפסוק] "אף עשיתיו" שבא לרבות את עיקר גלוי האצילות – כבודו יתברך– בעולם העשיה דוקא, כנ"ל [בפרק א].

וכמו שהסברנו ש"שמי" הוא עולם האצילות כמו שהוא למעלה ואילו "לכבודי" הוא הארת עולם האצילות למטה. "כל הנקרא" הם כל הספירות של האצילות, כמו שהן נמשכות ו"נקראות" מתוך אדם קדמון – "קורא הדורות מראש" – אל עולם האצילות. כלומר, מה שה' 'קורא' וממשיך בתוך ה'שם', בתוך עולם האצילות, הוא "לכבודי" – למטרת המשכתם אל העולמות התחתונים שיתגלה למטה. אמנם, הגלוי הזה נמשך אל שלשת העולמות התחתונים בי"ע, אבל עיקר הגלוי הזה הוא בתוך עולם העשיה. זהו דיוק הלשון של סיום הפסוק "אף עשיתיו", שהמילה "אף" באה לרבות את הגלוי הזה, התחתון.

כך אנו מחברים את שני הפתגמים של הבעש"ט והרב המגיד יחד.

 

יש פסוק מפורסם בספר משלי "אך חכמתי עמדה לי", שממנו למדו חז"ל שכל תורה שנלמדת מתוך 'אף', מתוך חרון אף, עומדת. חכמה שלומדים מתוך מסירות נפש – וכך מביא האדמו"ר הזקן להלכה בשו"ע בהלכות תלמוד תורה – ומתוך יסורים זה מה שמתקיים, הרבה יותר מאשר תורה שלומדים מתוך הרחבה.

איך זה מסתדר עם פתגם הרב המגיד? לפי הרב המגיד אצילות היא גם כאן ואילו לפי דרש חז"ל הזה אצילות היא בעיקר כאן, בתוך החרון אף. איך זה מסתדר? צריך לומר, שמה שאצילות נמצאת כאן זה בנסתר וצריך עבודה כדי לגלות אותה. ה"אף" של הדינים, של היסורים, מסתירים על גלוי והמצאות האצילות ולכן הגלוי הזה נקרא בפסוק חכמה – "אף חכמתי". בשביל בינה לא צריך יסורים, אבל בשביל חכמה, שזה עולם האצילות, צריך יסורים. החידוש הוא, שף על פי שיש "אף" חיצוני שמסתיר יש בתוכו "אף עשיתיו" שמסתתר. הבעש"ט מפרש את הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" שיש הסתר כפול, הסתר בתוך הסתר. יש הסתר אלוקות ויש הסתר שאני לא יודע שהוא מוסתר פה. החידוש הוא לגלות אותו אף על פי כן.

אגב, זה מסביר שיש הרבה שלומדים שלא מתוך חרון אף ובכל זאת הלימוד מתקיים בידם, למרות שזו הלכה בשולחן ערוך. מבואר בחסידות [אצל הרבי הקודם בעיקר] שלתלמידי חכמים, 'יושבי אהל', יש בדרך כלל חיים נוחים יחסית. היו בעלי יסורים, אבל הכלל אינו כן. לאברכים יש בדרך כלל חיים נוחים. איך זה מסתדר? צריך לומר שיסורים זה בשביל חכמה, לא בשביל סתם לדעת. לדעת סתם זה יותר בינה, ולשם כך לא צריך הרבה מאמץ, אבל לגבי חכמה נכון מאמר חז"ל "אין חכם כבעל הניסיון". ניסיון הוא דבר קשה, ולכן אנו מתפללים "אל תביאנו לידי ניסיון". ניסיון הוא כמו משבר בחיים, וחכמה באה לאחר משבר שאדם מתגבר עליו בחיים.

 

לאחר שקישרנו את שני הפתגמים בכך ש"אף עשיתיו" בא לרבות את גלוי האצילות בעולם העשיה [דיוק שהאדמו"ר הזקן מרבה להביא בלקוטי תורה], נעשה מזה רמז:

וזהו ד"אף" הוא ראשי תיבות אצילות פה.

רמז הזה אינו רחוק כל כך מן הפשט, שכן המילה אלף היא מלשון "אאלפך חכמה". בתחלת  לקוטי תורה של האריז"ל מוסבר בפרוש שהתורה מתחילה עם האות ב בגלל שהיא תורת הבריאה ואילו תורת האצילות מתחילה עם האות א. מזה יוצא שהאות א מרמזת לעולם האצילות. זה פשט של קבלה. זה שהאות פ מרמזת למילה פֹּה זה גם פשט, שכן האות פ היא מלשון פֶּה ו-פֶּה הוא בחינת פֹּה. זו הרגשת המציאות שבבחינת מלכות.

אגב, כיוון שזו תופעה ששייכת רק ללשון הקדש צריך להתבונן בקשר הזה, בין פֶּה לבין פֹּה. יש הרבה דברים שתלויים בפה, ואחד מהם הוא התייצבות במציאות. היא תלויה הרבה פעמים בכח הפה, בכח הדבור. נאמר את זה בדרך סגולה: אדם שלא יציב הוא אדם, שאינו פה, התקון הוא באמצעות הפה. או שהפה ינתק אותו מן המציאות או שהפה ייצב אותו בה, אבל יש לה חלק חשוב בזה.

 

שאלה: דוקא הרבה מן החושים, שקשורים בכתר, נמצאים בפה (אכילה, שחוק, טעם)?

תשובה: זה הקשר בין כתר ומלכות, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", אבל כאן זה לייסד את המלכות ולהמשיך אור בתוכה. זה בסוד "אבא יסד ברתא". המלכות קשורה באופן עצמי בכתר, אבל לגלות בה אור זה דבר שתלוי בחכמה.

 

נמשיך הלאה:

והנה "פה" הוא גם כן פֶּה (בסוד הצמצום הראשון לעשות מקום פנוי על ידי "סלוק" התפשטות האור הראשון,

זה דבר שמובא אצל ר' הלל. הפה הוא מקום פנוי. יש שלשה חללים בתוך הגוף: יש חללים בתוך המח שנקראו "חללי מוחא". יש חלל בתוך הלב וכאשר הלב בעצמו מתוקן הוא חלל מן היצר הרע, כמו שאמר דוד המלך לאחר שהרג את היצר הרע "ולבי חלל בקרבי". ויש חלל של הפה.

משתמשים בשלשת החללים הללו כמשלים לצמצום הראשון. לפעמים מובא שהצמצום הראשון הוא לעשות חלל במח, לפנות את המחשבה. לפעמים כתוב שהסוד של הצמצום הראשון הוא לעשות חלל ולפנות מקום בשביל מדות מתוקנות. אם יש לאדם רגש שעולה על כל גדותיו, ללא שום ישוב הדעת, הוא צריך לסלק ולעשות חלל בתוך הרגש כדי להעמיד את המדות המתוקנות. עולמות הן המדות המתוקנות והמדודות במשל הזה. זה נקרא לברוא עולמות בתוך הלב, כמו בפסוק בספר קהלת "וגם את העולם נתן בלבם". המשל הנוסף, שר' הלל מביא במאמר "בריש הורמנותא דמלכא" על פתיחת ספר הזהר, הוא על עשית חלל בפה, ואור הקו שנכנס בתוכו הוא הקול שבוקע בחלל הפה. זה כבר התחלת הדבור. במקום אחר הסברנו שאלו שלש מדרגות בהבנת הצמצום, אם לראותו כחלל המח, כחלל הלב או כחלל הפה. לענינינו, כאן אנו מתבוננים בפה כמקום הצמצום ועשית החלל הפנוי בתוך הפה של ה', כביכול.

 

[בהקשר אחר, הסוכה היא סוד הפה, שכן סוכה בתורה נכתבת בכתיב חסר – סכה – העולה פה. על ישיבת הסוכה מברכים "לישב בסוכה", שזה ראשי תיבות לב, ולפי זה ישיבת הסוכה זה בחינת "פיו ולבו שוים". כל הסוכה היא כמו חלל הפה וכשהיהודי – שכל כחו הוא בפה – יושב בה הוא ממשיך את הלב אל תוך הפה. את הדבר הכי פנימי שלא יכול להתגלות, כמו הקץ שעליו נאמר "לבא לפומא לא גליא", יכולים להמשיך על ידי מצות ישיבה בסוכה. להמשיך מפנימיות הלב אל תוך הפה. זה סוד הקו, סוד הקול (זה מה שצריך להיות 'קול ישראל'...  קול ישראל זה מהתורה, שה' שמע בקול ישראל). המילה קול היא קו ל.. קו שמיועד למקום מסוים.

עצם הישיבה בסוכה היא גלוי של הדבור מן הקול הפנימי. ידוע, שיש מחלוקת אם מברכים על ישיבת סוכה גם בישיבה ללא אכילה. צריך לומר, שהשאלה היא האם אפשר להמשיך דבור "אליבא רקניא" או לא. על אריה כתוב שהוא נוהם רק מתוך קופה של בשר, ולא מתוך קופה של בשר. הוא לא מגלה את הפנימיות שלו בלי זה [זהו משל שהרבי הקודם מביא בלקוטי דבורים]. למה חסידים אוכלים ושותים בהתוועדות? בשביל שהלב יפתח ויוכל לצאת דבור (יש חסידים שבמשך כל שבעת הימים יושבים בסוכה ומתוועדים, מדברים ומדברים...). אז צריך לומר, שעיקר הישיבה בסוכה היא לשם דבור אבל בשביל זה גופא, בשביל לדבר, צריך קודם להכניס משהו אל תוך הפה. לפעמים אכילה פוגמת ולפעמים היא מוסיפה וזה תלוי איפה האדם נמצא, באיזו מדרגה.

לפי זה, אפשר להבין משהו לגבי מעמד מתן תורה, שכתוב בסופו "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו". לפי התרגום הכוונה היא שקבלו תענוג אלקי וזה כאילו שאכלו ושתו, אבל לפי רש"י וחז"ל התחייבו מיתה. זה היה זלזול, רק שה' לא רצה לערבב את השמחה של מתן תורה ולכן הוא חיכה עד לאחר מכן. אז מה היה שם? כתוב שהיו שם אצילים – "אצילי בני ישראל" – ולמדנו שבשביל לקבל את האצילות צריך להיות "אף". לפי זה, אם אכלו ושתו בגשמיות זה קצת פגם ב"אף" של קבלת התורה. על למוד תורה כתוב "מה להלן באימה וביראה ברטט ובזיע אף כאן באימה וביראה ברטט ובזיע". זה עיקר קבלת התורה במדרגת האצילות].

 

נחזור לענין. חלל הפה הוא אחד המשלים בחסידות למקום הצמצום, ובתוכו צריך לבוא הדבור:

בסוד "איפה היית ביסדי ארץ" שהוא "איה פה".

זו השאלה הראשונה שבסוף ספר איוב. לפי הראב"ד, בפרושו לספר יצירה, יש חמישים שאלות כנגד חמישים עשרי בינה, וזו הראשונה מתוכן. המילה הראשונה – איפה – אצל איוב היא המילה הראשונה של מעשה בראשית, שכן כל המשך הפסוקים שם עוסק במעשה בראשית [לפי הראב"ד זה המקום הכי חשוב בתנ"ך בסוד מעשה בראשית]. לאחר השאלות שאיוב שואל הקב"ה נותן לו 'מקלחת' של שאלות, שענינן הוא לומר לו שהוא לא מבין שום דבר ולכן שלא יהרהר אחריו. מה אתה מדבר? איפה היית ביסדי ארץ? אם כן, המילה הראשונה של מעשה בראשית בספר איוב היא המילה 'איפה'.

"איה" הוא לשון "אֵי" ו"אֵין" [כלומר, לשון שלילה. באמת, בקבלה שאלת הכתר היא שאלת אָיֵה, בחכמה השאלה היא מָה ובבינה השאלה היא מִי], והיינו דעל ידי כח הגבורה שבאין סוף לצמצם את האור כביכול נתגלה סוד הפה שהוא החלל הפנוי, ובו סוד הרשימו – כח הדבור שבפה כמבואר בדא"ח וד"ל);

כל זה מתוך אותו המאמר של ר' הלל ("בריש הורמנותא דמלכא"), שם הוא מסביר שהרשימו הוא כח הדבור שנמצא בתוך הפה, עוד לפני שנכנס אליו הקול. הקול שנכנס אל תוך הפה הוא בסוד הקו, שיוצר מתוך חומר הגלם ההיולי את הדבור. על זה כתוב "קול ה' חוצב להבות אש", שהקול שנכנס אל תוך הפה חוצב מתוך החומר ההיולי אותיות. הדבור באותיות הן ה"להבות אש" [בהקשר של הסוכה, אתה צריך להיכנס לסוכה כדי לחצוב מחומר הגלם שבה את ה"להבות אש" של הדבור].

 

"מלכות פה", בחינת עולם העשיה, שכנגד ספירת המלכות – ה תתאה שבשם וד"ל.

מה שאצילות נמצאת פה זה המשכה מאבא לברתא, מאצילות לעשיה. כל זה היה כדי להסביר את הרמז במילה "אף", ש"אף" של הבעש"ט זה כמו "אצילות אִיז אוֹיְך דָא" של הרב המגיד.

 

והנה סוד שרש "אצילות" – "אצל" – הוא סוד "צדיק באמונתו יחיה" – אות צ מוקפת ב"אל אמונה וגו'",

איפה אני רואה את זה במילה אצל? שהאות צ מוקפת בתוך האותיות אל. זה מזכיר רעיון אחר, בשם הצמח צדק כשהיה ילד בן חמש, שבמילה מחצית של מחצית השקל יש אות צ באמצע, שתי האותיות הקרובות אליה הן אותיות חי ושתי האותיות הרחוקות הן אותיות מת. מי שרחוק מן הצדיק מת ומי שקרוב אליו חי. כך נתבונן גם במילה אצל.

ביחס לשם אל, שהוא השם הכי היולי מכל שמות ה', הוא בדרך כלל בשתי מדרגות – באמונה ובחסד. בתור מקור ושרש האמונה נאמר "אל דעות הוי'", שכולל דעת עליון ודעת תחתון ההפוכות, ועליו נאמר בשירת האזינו "אל אמונה ואין עול". הפסוק היותר מפורסם הוא בהקשר של חסד: "חסד אל כל היום". שניהם קשורים עם אברהם אבינו – "חסד לאברהם" ונקרא בחז"ל "ראש כל המאמינים" מן הפסוק "תשורי מראש אמנה". אם כן, במילה אצל האות צ מוקפת בשם אל. מוקף זו השראה, השראה של השם אל.

בסוד "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" (ולא "אל העולם" אלא "אל עולם", שה"אל" הוא "עולם" ו"עולם" הוא "אל")

הצדיק נמצא באמונה הזו של "אל עולם" של אברהם אבינו, שבה ה"אל" וה"עולם" הם דבר אחד.

 

דאברהם אבינו ע"ה – "אחד היה אברהם", שגילה את סוד ה"אחד" ב"ה – "אדם דאצילות" [כמו שלמדו בפרק ג] – אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום הראשון – רצון הפשוט להטיב "כי חפץ חסד הוא" – "חסד לאברהם" – [שכל וכל העולם נברא מן המדרגה של הרצון הפשוט להטיב, שהיא מדרגת אברהם אבינו, כדרשת חז"ל:] "בהבראם", "באברהם" [ועל כך כתוב הפסוק "אחד היה אברהם"]. גלוי זה של אברהם אבינו הוא ענין "אצילות פה",

זה שאברהם אבינו מגלה שכל המציאות נובעת, וממילא זהה, עם הרצון הפשוט להטיב זה מה שהמגיד מתכוון ש"אצילות איז אויך דא". הוא לא מתכוון לאצילות הפרטית, אלא בעיקר לאצילות הכללית, ל"אדם דאצילות" שבאור אין סוף שלפני הצמצום. הוא מגלה שכל מה שאתה רואה פה לאחר הצמצום הכל הוא אור פשוט ואחדות פשוטה של אהבה וחסד של ה'. הצמצום הוא גלוי שרש הדין. טבע. טבע הוא דין קשה, ואם זה כל מה שרואים זה משריש בנפש פסימיות. חוק המציאות הוא "כל הווה נפסד", כמו חוק האנטרופיה, ומה שאברהם אבינו בא לגלות זה ההיפך.

כל תורת החסידות – גם הבעש"ט, גם הרב המגיד וגם האדמו"ר הזקן – היא על דרך אברהם אבינו. אף שיש הבדלים ביניהם, על דרך אברהם יצחק ויעקב, כולם הם מדרגות של המחשה לנשמת אברהם אבינו.

איך שכל כח ההויה הוא מאהבתו יתברך אל כל בריותיו אשר ברא, עד שאהבתו יתברך היא היא עצם המציאות כולה [של כל מה שאתה רואה].

זה נקרא "אל עולם". זה לא סתם לומר 'גאט איז אלץ' (ה' הוא הכל) אלא לומר ש"אל" במובן של חסד ואהבה – זה העולם. כל העולם זה אהבה מוחשית, 'חתיכת אהבה' של הקב"ה.

 

קודם הסברנו את המילה אצל, איך שהצדיק מוקף באמונה, כעת נסביר את מלוי האות א – אלף. יש בה את האותיות אל וכן את האותיות אף:

וזהו סוד האות אלףאל ממתיק אף [יש בה כח של המתקה, בגלוי איך "אל" נמצא פה] (בחינת "יגרתי מפני האף" דמשה רבינו ע"ה)

יש כמה וכמה קליפות, ש"אף" היא הקליפה של החכמה, שאפילו משה רבינו פחד ממנה. על פי פשט, מה שמשה רבינו פחד ממנו הבעש"ט לא פחד ואמר אותו כל הזמן. משה רבינו קיבל בשעת מתן תורה אלף אורות, שהסתלקו ממנו בחטא העגל והמסורת אצל החסידים אומרת שאלף האורות הללו הם שרש נשמת הבעל שם טוב, על פי הרמז: בעל שם טוב עולה 1000. הם חוזרים בכל שבת כשאומרים קדושת כתר, ולכן הבעש"ט אומר, שכאשר אומרים קדושת כתר בשבת יו"ט וראש חדש צריך לכוון שכתר כל הכתרים עולה 1000משה, ולהמשיך בכך אלף אורות למשה רבינו. לענינינו, אם האלף אורות – הם נשמת הבעש"ט – מסתלקים ממנו אז יש לו את "יגרתי מפני האף", אבל אם ממשיכים לו אותם אז הבעש"ט מבטל אותם. הוא עצמו ההמתקה למה שמשה רבינו מפחד ממנו.

[יש רמז מאד יפה, שכל יג מדות הרחמים – ראשי תיבות יגֹר – יחד [אל רחום חנון וגו' עד ונקה] עולות 3210, ואם עושים מן המספר 3000 את האות ג יוצא יגֹר. יג מדות הרחמים הן כנגד ה"יגרתי"]

אז האלף שבכל יהודי זה האמונה שלו שממתיקה את כל הדינים, כמו באגרת הקדש יא בתניא, עד לגוי האצילות פה,

עד שהאף הופך לאצילות פה – השראת אלקותו יתברך ב"ה שלפני הצמצום ממש, שנגלה על ידי מורנו הבעש"ט זי"ע (כנודע דקבלת הרמ"ק בסוד "השתלשלות" (עולמות אבי"ע מהמאציל העליון); וקבלת האריז"ל בסוד "התלבשות" (אור הקו – "ממלא כל עלמין" בא"ק אבי"ע וכו'); וקבלת (התגלות) הבעש"ט בסוד "השראה" דאור אין סוף ב"ה ממש)

זה מובא בשם ר' אייזיק מהומיל, ששלשת הקבלות של הרמ"ק האריז"ל והבעש"ט הן כנגד "השתלשלות, התלבשות, השראה". הוא מסביר יותר, שמי שתופס את ממד ההשתלשלות מדבר רק מא"ק ולמטה. אין אצל הרמ"ק צמצום אלא רק ה' וארבעה עולמות אבי"ע הפרטיים שמשתלשלים זה מזה. אצל האריז"ל, שמגלה את סוד ההתלבשות, יש כבר מקום יותר גבוה. יש צמצום וקו, והקו מתלבש בא"ק. כמו שהקו מתלבש בא"ק כך כל העולמות מתלבשים זה בזה. קודם הקו מתלבש בתוך החלל בעצמו – החלל הוא שרש הכלי, הכלי הקדמון – ואחר כך אותו הדבר שמתלבש יש מסביבו הרבה עיגולים ועולמות על גבי עולמות. בשביל לגלות את ההתלבשות צריך לעלות מעל א"ק, אל הצמצום הראשון. קבלת הבעש"ט נקראת "השראה", והשראה היא אור ה' – אור אין סוף שלפני הצמצום – ששורה כאן למטה, שכן ה"צמצום לא כפשוטו". הבעש"ט מתחיל מ"אדם דאצילות" שזה אברהם אבינו. האריז"ל הוא כמו יצחק אבינו בפני עצמו, שרש הדין והצמצום ולכן הוא מתחיל משם. הרמ"ק הוא יעקב הוא נקרא משה ומשה הוא פנימיות יעקב], שלמטה מיצחק. לכן כתוב "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה" (היינו א"ק).

כתבתי את המילה 'התגלות' בתוך סוגריים כדי לרמז שזהו בטוי של ר' אייזיק בעצמו. לא מצאתי את הבטוי הזה אצל הרביים. קבלת הרמ"ק והאריז"ל אלו מושגים ידועים, אבל למנות את תורת החסידות בתור קבלה זה חידוש שלו. בדרך כלל מדברים על התגלות תורת החסידות. מה הענין?

יש שני מושגים חשובים מאד בחסידות: "העלם וגלוי" "עצם והתפשטות". על "עצם והתפשטות" שייך לומר קבלה, שאתה עומד כאן ומקבל משהו – קרן אורה או כח – אליך ואתה תופס אותו, אבל דרך ההשפעה של תורת הבעש"ט היא, שהכל כבר נמצא ואתה רק מגלה את זה. רק צריך לגלות ולחשוף את ההעלם שכבר נמצא. לכן המילה 'קבלה' לא כל כך מתאימה. לקבל זה משהו מבחוץ. העצם מתפשט אלי ואני מקבל את ההתפשטות, אבל תורת הבעש"ט היא בבחינת "העלם וגלוי". הכל נמצא כבר בתוכי רק צריך לגלות.

מיסד תורת החסידות – "חסד אל כל היום" (כל היום עולה אלףאל ממתיק אף כנ"ל).

והנה גלוי ה"אחד" ד"אין עוד מלבדו", שהוא בחינת דעת-עליון [כלומר, ה"אחד" שלאור אין סוף שלפני הצמצום, על "אדם דאצילות"],

לראות איך שהאור שלפני הצמצום מאיר כאן כמו לפני הצמצום, בבחינת "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם", זה נקרא "דעת עליון". איך שאנחנו רואים לאחר הצמצום זה כבר "דעת תחתון". לענינינו, ה"אחד" שאנחנו רוצים לגלות הוא ה"דעת עליון".

למטה בבחינת דעת-תחתון [שגם אנחנו נשיג ונרגיש, שזה חידוש יותר גדול מאשר "דעת עליון" בפני עצמו], הוא רק בכח היחיד

מה שאלנו קודם? שאלנו מה החידוש של המגיד שאצילות היא פה, הרי עצמות ה' פה? למה הוא מגביל את זה לאצילות? הרעיון, שכתוב בכל ספרי החסידות, הוא שאור עליון בעצם הוא למעלה מ"דעת עליון" שהפוכה מ"דעת תחתון". "דעת עליון" אינה עצמות. לגלות "דעת עליון" בתוך "דעת תחתון" זה עצמו גלוי העצמות. אצילות זה רק כמו דעת עליון, ולא כמו גלוי העצמות, אבל כשאתה אומר "אצילות איז אויך דא", שאצילות זה פה למטה – זה כבר גלוי העצמות. זה "דירה בתחתונים". זה גלוי של "יחיד" שלמעלה מ"אחד".

שהוא "אחד האמת" (סוד אחד האמת נתגלה ע"י מורנו הבעל שם טוב זי"ע, עיין בהגהה שבפרק לה דספר התניא קדישא [שם מובא סוד זה בשם הרב המגיד, ששמע מן הבעש"ט]) ונמנע הנמנעות באמת [ולכן הוא יכול לגלות "דעת עליון" ב"דעת תחתון"]. וזהו דאף עולה "אנכי מי שאנכי"  [אנכי הוא עצמות, ואף הוא אצילות פה. זה גלוי שתלוי באנכי] –"אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

"הוי'" הוא "דעת עליון", "אלקיך" הוא "דעת תחתון" ואילו "אנכי" הוא העצמות שמחבר את שניהם. התחתון אינו 'בנוי' בשביל העליון וזה שהתחתון לא נהרס ולא נשבר מן העליון – זה גלוי של העצמות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com