חיפוש בתוכן האתר

ארבעה עולמות_פרק ד הדפסה דוא

פרק ד

צמצום, התפשטות, המשכה, התפשטות


נעבור אל הפרק הבא. עד כאן למדנו את אבי"ע הפרטיים בפרק א ואת הקבלתם לארבעת השומרים בפרק ב. בפרק ג למדנו על אבי"ע הכלליים וכעת אנו עוברים לעוד נושא כללי בחסידות[1] על אבי"ע, שיכול להתאים הן לאבי"ע הפרטיים והן לאבי"ע הכלליים. לכן בא הפרק הזה כאן:

וְהִנֵּה כְּלָל גָּדוֹל בְּסוֹד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה: י – צִמְצוּם; ה – הִתְפַּשְּׁטוּת; ו – הַמְשָׁכָה; ה – הִתְפַּשְּׁטוּת.

קודם יש צמצום, שאחריו נשארת נקודה והנקודה הזו היא המוצא לכל מה שיבוא ויתגלה אחר כך. אחר כך באה התפשטות ראשונה, שהיא עדיין באתכסיא, ואחר צריך להמשיך את אותה המציאות שבאתכסיא, כמו למשוך דגים מן הים, אל היבשה הגלויה. זה כאילו שכל המציאות מצטמצמת בתוך הנקודה שבאות י שבראש האות ו, שהיא נמשכת עד שמגיעה לתחום העולם הגלוי, ושם צריך שוב לפשוט אותה. כמו שאתה מקפל משהו בתוך המזודה ונוסע איתו למקום אחר, ליבשת אחרת, ושם אתה שוב פותח אותה ומגלה אותו. כך היה הכל כביכול מושלם בתוך הים, בתוך 'עלמא דאתכסיא', בהתפשטות. אחר כך צריך להמשיך אותה עד ל'עלמא דאתגליא' ושם צריכה לבוא שוב התפשטות, לפתוח.

זהו אחד הדברים העיקריים והיסודיים הקשורים לשם הוי'. הוא תהליך שבא לתאר התהוות. שם הוי' כאן הוא שם התואר, איך כל דבר בעולם מתהווה בארבעה שלבים אלו. קודם הוא נקודה, אחר כך התפשטות ראשונה באתכסיא, אחר כך הוא מתקפל ונמשך מן האתכסיא אל האתגליא ובסוף הוא שוב מתפשט ומתגלה 'בשטח', במציאות הגלויה [הרבי הרש"ב מאריך בזה בהמשך תרס"ו[2]].

עַל יְדֵי צִמְצוּם הָאֵין סוֹף ([שהוא] הַיֵּשׁ הָאֲמִיתִּי) מִתְגַּלָּה נְקוּדָּה אַחַת[והנקודה הזו היא] רֵאשִׁית הַגִּלּוּי לְגַבֵּי הַמְצִיאוּת הַחֲדָשָׁה בְּסוֹד "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" – י שֶׁבַּשֵּׁם.

החכמה היא 'ראשית הגלוי' לגבי כל מה שעתיד להמצאות. זה נקרא 'האין של היש הנברא'[3]. הוא נמצא מתוך ה'אין', אבל זהו כבר גלוי ראשוני לגבי כל מה שעתיד להימצא. בספר הזהר כתוב "'והחכמה מאין – תמצא' בבינה". המציאות מתחלה מן הבינה והיא נקראת 'ראשית המציאות', אבל החכמה נקראת רק 'ראשית הגלוי'.

נְקוּדָּה זוֹ מִתְפַּשֶּׁטֶת בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ", בְּחִינַת "עָלְמָא דְּאִתְכַּסְּיָא" [כמו המחשבה של האדם] (עוֹלָם הַמְּכוּסֶּה, [והמשל בחסידות הוא] עַל דֶּרֶךְ כִּסּוּי דְּגֵי הַיָּם בְּמֵי הַיָּם עַצְמוֹ) – ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם. אַחַר כָּךְ נִמְשָׁךְ הַזִּיו, שֶׁהָיָה כָּלוּל בָּאוֹר הָרִאשֹׁון, בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ", וְהוּא הַמְשָׁכָה כְּלָלִית – ו שֶׁבַּשֵּׁם.

מתוך 'עלמא דאתכסיא', מה שמתקפל ונמשך כלפי למטה אינו הכל, אלא שיש זיו שכלול בתוך האור הגדול המאיר לעצמו. אותו הזיו נמשך על מנת להתגלות בסוף. זה נקרא ו שבשם.

בַּסּוֹף, אוֹר זֶה [אותו הזיו] מִתְפַּשֵּׁט וּמִתְגַּלֶּה בְּרִבּוּי פְּרָטִים שֶׁהָיוּ כְּלוּלִים בַּכְּלָל, בִּבְחִינַת "עָלְמָא דְּאִתְגַּלְּיָא" ("יַבָּשָׁה") – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם.

אצילות – הוא ושמו בלבד

זה הסוד הכללי של 'צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות' בכל מקום, ואפשר להתאים אותו גם לאבי"ע הפרטיים וגם לאבי"ע הכלליים. כל מקום שיש 'אצילות' הוא צמצום של נקודה, כל מקום שיש 'בריאה' הוא 'עלמא דאתכסיא', ו'יצירה' זו המשכת זיו של אור – 'אור המאיר לזולתו' – בכלל ו'עשיה' היא גלוי הפרטים שהיו כלולים בתוך הכלל של אותו אור שנמשך במדרגת ה'יצירה'.

וְכֵן הוּא בְּעִנְיַן אבי"ע הַכְּלָלִיִּים וְהַפְּרָטִיִּים. הָאֲצִילוּת הִיא הִתְגַּלּוּת נְקוּדָּה – "שֵׁם" (שֶׁאֵין בּוֹ "מְמַדִּים" כְּלָל, כְּמוֹ הַנְּקוּדָּה) – מִן הָעֶצֶם

האצילות לגבי המאציל, בין בכללות ובין בפרטות, נקראת "שם". הזכרנו קודם דברי המדרש [פרקי דר' אליעזר] "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו אחד", בו רואים שהמילה "שמו" היא כנוי לעולם האצילות. כך גם הסברנו בתחלת השער על הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי". אצל המקובלים הראשונים כתוב במפורש על המדרש הזה ש"הוא ושמו" זה ה' יתברך בכבודו ובעצמו ועולם האצילות.

מה זה שֵׁם? לשם אין שום ממשות לגבי העצמות, אבל הוא 'ראשית גלוי' שלו החוצה. כמובן, לגבי אדם מובא שהשם שלו הוא המשכה מן השרש שלו אל תוך הגוף ולכן שמו קודם אל גופו, הוא למעלה ממנו, אבל אצל הקב"ה הוא קודם לשמו. בכל זאת, גם אצל אדם, מקבלת הנשמה בכל גלגול שם אחר. זה לא העצם ממש אלא רק המשכה ממנו. השם הוא ציור חדש כיצד נשמה נמשכת מחדש אל תוך הגוף. הוא למעלה מן ההארה שבתוך הגופו אבל גם למטה מן העצם שלו. השם נקבע בהתאם לשליחותו בגלגול הזה, בגוף הזה, אבל ביחס אל העצם השם הוא רק כנקודה ללא ממדים.

המקובלים לא מחלקים בדברי אותו המדרש בין 'אצילות הפרטית' לבין 'אצילות הכללית', אבל בחסידות לומדים שדברי המדרש מתאימים גם ובעיקר על ה'אצילות הכללית', מה שעתיד להיות מדרגת 'אחד' כפי שהיא כלולה בתוך מדרגת 'יחיד'. זה מה שקראנו לו קודם 'מיוחד'. ר' הלל מסביר שזה מה שנקרא בספר התניא "אחד האמת"[4], שמתגלה במדרגת החכמה. החכמה היא כלי להשיג את אותו.

שאלה: למה אצל האדמו"ר הזקן בתניא חכמה היא מסירות נפש?

תשובה: זה סוד "פנימיות אבא – פנימיות עתיק". באמת, מה שאמונה ומסירות נפש ומדרגת "אחד האמת" מיוחסות בתניא אל מדרגת החכמה – זה מצד "פנימיות עתיק", אבל בספר התניא לא מדבר האדמו"ר הזקן על הכתר בכלל. זה החידוש, שלא צריך. ה'מתנגדים' נמנעים מלדבר על מדרגות גבוהות, אבל החידוש בתניא הוא, שאפשר להמשיך את העצם אל תוך פנימיות החכמה. זהו החידוש של חסידות חב"ד וזה גם הגלוי של המשיח, כמו שכתוב בספר 'פרי עץ חיים': "פנימיות אבא – פנימיות עתיק". הוא מגלה שכל המדרגות הם בתוך החכמה.

שוב, עולם האצילות הוא רק שם, ושם הוא רק נקודה ללא ממדים ביחס אל העצם. מה הוא כן? הוא 'ראשית הגלוי'. אם רוצים לקרוא לאדם משתמשים בשם שלו. השם מאוחד ומחובר עם העצם ומלביש אותו, אבל ביחס אליו הוא שום דבר.

אם מדברים על אבי"ע דכללות, אז זה מה שהרבי מרבה לדבר בזמן האחרון על צמצום שלפני ה'צמצום הראשון'. זהו צמצום העצם על מנת להמציא גלוי כזה, שהוא 'אין ואפס המוחלט' ביחס אל העצמות. בכל זאת, האין ואפס המוחלט הזה הוא 'ראשית הגלוי' ביחס אל מה שיתגלה לאחר מכן. זה נקרא "שם".

יש שלשה משלים לכך שמשהו לא תופס מקום ביחס לעצם: "שלהבת הקשורה בגחלת", "אש בצור החלמיש", ו"שם ביחס לעצם". הראשון נקרא 'העלם שישנו במציאות'. השני הוא כבר 'העלם שאינו במציאות', אבל השם ביחס לעצם הוא עוד פחות מזה. שם הוא ממש כלום, ובכל זאת הוא משהו שבו נאחזים.

ה'צמצום' בערכים כלליים

(הַיֵּשׁ הָאֲמִיתִּי, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת "יָחִיד" לִפְנֵי הַ"צִּמְצוּם הַָרִאשׁוֹן", כַּאֲשֶׁר בְּחִינַת הַ"צִּמְצוּם" שֶׁלִּפְנֵי הָאֲצִילוּת הַכְּלָלִית אֵינָהּ אֶלָּא בִּבְחִינַת "שֵׁם הַמּוּשְׁאָל" בִּלְבָד [מן הצמצום הראשון של 'עץ חיים'] וְד"ל.

זהו הצמצום שהרבי, כאמור, מרבה לאחרונה לדבר עליו. זה הרבה לפני הצמצום הראשון של 'עץ חיים', לפני מדרגת 'אחד'. אם אנחנו אומרים שהאות י היא צמצום שבא במטרה להאציל את ה'אצילות הכללית' הנקראת 'שם' זהו סימן שיש צמצום עוד הרבה לפניה. מדרגות 'יחיד' או 'מיוחד' הן ללא צמצום, הן עדיין מה שה' הוא לעצמו. הצמצום כאן הוא בין מדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד' [בכתבי האריז"ל יש מעט על אבי"ע הכלליים. על מדרגת 'אדם דאצילות' יש רק מקום אחד].

וְכָכָה לְאַחַר הַ"צִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן" [של 'עץ חיים']'אָדָם קַדְמוֹן' הוּא בְּדוּגְמַת הַ"יֵּשׁ הָאֲמִיתִּי" בְּיַחַס אֶל אבי"ע הַפְּרָטִיִּים).

לא ש'אדם קדמון' הוא הנקודה. הנקודה היא עולם האצילות, אלא ש'אדם קדמון' לאחר הצמצום הראשון הוא כמו 'יחיד' שממנו יש כמה צמצומים עד שנקודת האצילות מתגלה.

הַבְּרִיאָה – "בּוֹרֵא חֹשֶׁךְ" – הִיא הִתְפַּשְּׁטוּת בִּבְחִינַת "עָלְמָא דְּאִתְכַּסְּיָא" כַּנ"ל [עולם הבריאה נקרא חושך על שם שהאור שבו אינו מתגלה החוצה, אל הזולת, אלא נשאר בינו לבין עצמו] (וְבָא לְאַחַר צִמְצוּם אֲמִיתִּי, כִּבְיָכוֹל, "צִמְצוּם הָרִאשׁוֹן" בֵּין אָדָם דַּאֲצִילוּת לְאָדָם דִּבְרִיאָה, וְצִמְצוּם וּ"פַרְסָא" הַמַּפְסִיק בֵּין אֲצִילוּת הַפְּרָטִית לַבְּרִיאָה הַפְּרָטִית. הַ"צִּמְצוּם" שֶׁבֵּין אֲצִילוּת לִבְרִיאָה בִּכְלָל וּבִפְרָט הוּא גַּם כֵּן בְּכֹחַ הַ-י שֶׁבַּשֵּׁם, בְּסוֹד הַקּוֹץ הַתַּחְתּוֹן שֶׁבּוֹ, שֶׁמְּקַבֵּל אֶת כֹּחוֹ מֵהַקּוֹץ הָעֶלְיוֹן).

מה היה קשה בסעיף הקודם? הסברנו שהאות י היא מדרגת 'אחד' שלפני הצמצום הראשון מערכת הכללית, או שהיא עולם האצילות שאחריו במערכת הפרטית. זה נקרא כאן 'צמצום', אבל הצמצום הראשון של 'עץ חיים' הוא לא זה ולא זה. הוא אמור להיות באמצע, בין אצילות הכללית לבין בריאה הכללית. לפי זה, הצמצום נמצא בין האות י שבשם לבין האות ה עילאה שבו, ואם כן הוא אינו הצמצום של הערכים שלנו כאן?

הקוץ העליון והקוץ התחתון

את זה צריך להסביר על פי הסעיף הזה. צריך להסביר, שהצמצום של 'עץ חיים' הוא כמו הצמצום שבין עולם האצילות הפרטי לבין עולם הבריאה הפרטי. הצמצום הזה נקרא בקבלה סוד ה'פרסא' שביניהם, שהוא חלק מסוד ה'חשמל' שיוצא מאמא[5]. כמו שיש פרסא בין אצילות הפרטית לבין בריאה הפרטית, כך נמצא הצמצום הראשון של 'עץ חיים' בין 'אצילות הכללית' ובין 'בריאה הכללית'. איפה רמוז הצמצום בין האות י שבשם לבין האות ה עילאה?

צריך לומר, שאותו הכח שעושה את הצמצום בין מדרגת 'יחיד' – קוצו של י – לבין מדרגת 'אחד', שהופך את קוצו של האות י להיות אות י, אותו הכח נמצא בסופה האות י. הוא נמצא בתחלתה ובסופה. זה מה שכתוב בקבלה, שבאות י יש קוץ עליון וקוץ תחתון. בשביל שתהיה אות י צריך שיהיה בה קוץ עליון, שהוא ממש כלום, ואחר כך אותו הכח חוזר ובא שוב פעם בקוץ התחתון שלה. הוא סוד הצמצום שבין האות י שבשם לבין האות ה עילאה, בין 'אצילות הכללית' לבין 'בריאה הכללית', בסוד הצמצום הראשון של 'עץ חיים'.

לפי זה יוצא, שבאבי"ע הכלליים רמוז הצמצום הראשון של 'עץ חיים' בקוץ התחתון של האות י, ואילו באבי"ע הפרטיים מרמז הקוץ התחתון אל הפרסא שבין עולם האצילות לבין עולם הבריאה. על הקוץ הזה כתוב בפרוש שהוא מקבל את הכח שלו, לפי ערך, מן הקוץ העליון.

אם כן, יוצא לנו שהצמצום הראשון של 'עץ חיים' מתחיל רק מן הקוץ התחתון של האות י. זה מתאים עם מה שכתוב באריז"ל....

חסר קצת

...'אדם קדמון' ולמטה. כל כח הצמצום שלו בא רק מן הסוף של האות י, ומה שהאריז"ל באמת מתחיל להסביר הוא מן האות ה עילאה שבשם ולמטה, מ'אדם קדמון' ולמטה. גם ב'אדם קדמון' עצמו הוא לא מסביר את השם עב שלו אלא מתחיל רק משם סג.

הַיְּצִירָה – "יוֹצֵר אוֹר" – הִיא הַמְשַָׁכָה בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ" בְּדֶרֶךְ כְּלָל.

זה נכון גם באבי"ע הכלליים, שם היצירה היא כתר דאצילות, וגם לאבי"ע הפרטיים בעולם היצירה הפרטי. זו המשכה כללית, שאין בה כלים פרטיים. בכתר דאצילות עדיין אין כלים פרטיים [לפעמים כשמזכירים 'אדם דיצירה' כותבים אותם בתור עולמות 'עקודים' ו'נקודים', אבל במדרגה המתוקנת שלהם הם פרצופי אריך ועתיק של עולם האצילות, כמו שהסברנו בפעם הקודמת].

הָעֲשִׂיָּה – "עֹשֶׂה שָׁלוֹם" – הִיא הִתְפַּשְּׁטוּת הַמְשָׁכָה זוֹ בְּרִבּוּי פְּרָטִים בִּבְחִינַת "עָלְמָא דְּאִתְגַּלְּיָא", כַּנ"ל.

זה נקרא "עושה שלום", עשית שלום בין רבוי הפרטים שיצאו מן האור הכולל, כמו שהסברנו באריכות בפרק הראשון.

תהליך התהוות 'יש מאין'

עד כאן למדנו את הסדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות כהשקפה כללית לארבע אותיות שם הוי', לעולמות אבי"ע ולאבי"ע דכללות. את אותו הסדר צריך להבין גם ביחס לכל בריאה בכלל. הרבה פעמים כתוב בחסידות, ובמיוחד בתחלת שער היחוד של האדמו"ר האמצעי, שראשית ההתבוננות היא בהתהוות כל דבר 'יש מאין'. זה לא להאמין, אלא להמחיש ולראות את זה בעין.

הוא מסביר, שבאמת אי אפשר לתפוס את המהות של הבריאה 'יש מאין', אבל את החיצוניות אפשר להמחיש. זו ראשית עבודת ההתבוננות, ראשית העבודה הפנימית, והיא בנויה על ארבע מדרגות אלו שכנגד שם הוי' ב"ה. כלומר, כל נברא ונברא בעולם – כולל אותי (רק שבהתחלה יותר קל לראות בחוץ)– מתהווה על פי הסדר הזה.

עיקרון דומה קיים גם ביחס להשגחה פרטית. ידוע ומפורסם הספור של הבעש"ט על העלה שנפל ברוח מן העץ על נמלה וכך 'נגלו אליו האלקים' בצעירותו ביער. הוא ראה איך כל דבר בעולם מושגח בהשגחה פרטית. בכל זאת, ברור שהעוצמה של ההשגחה אצל יהודי היא על אחת כמה וכמה. יותר קל לראות אותה. עד כדי כך, שאצל הרמב"ם רק אצל בני אדם יש השגחה פרטית. יש שיחה מן הרבי הקודם, ממנה משמע שלראות על יהודי את אותה המדרגה שהבעש"ט ראה על עלה זה גלוי כל כך עצום עד ש"לאו כל מוחא סביל דא". שוב, את ההשגחה הרגילה שיש על בן אדם אפשר לקראות בקלות, אבל לראות אותה באותה העוצמה שהבעש"ט ראה וגילה גם על נמלה – זה משהו עצום ונפלא שאי אפשר היה להכיל את זה. לכן את הגלוי הזה היה הבעש"ט צריך לראות קודם על עלה דומם.

לענינינו, להתחיל לראות התהוות של כל דבר צריך להתחיל ממשהו פשוט, מדומם. אחר כך צריך להמשיך ולראות את התהוות הבריאה בכל רגע מחדש, כמו שכתוב בתניא[6]: "לפיכך אל יוציא אדם עצמו מן הכלל". הלואי ונראה את זה בדבר הפשוט ביותר.

זה לראות איך כל דבר שאני רואה במציאות הוא י-ה-ו-ה. קודם רואים את זה בהתבוננות הזו של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות ובסוף גם על פי פשט, רואים שזה ה'. כך מסופר על האדמו"ר הזקן בסוף ימיו, שהסתכל על התקרה ואומר שהוא לא רואה את הקורה אלא רק את ה'אין' האלקי שמהווה אותה. הכל תלוי באיזו רמה של הסתכלות רואה האדם את העולם.

מה שדברנו עד עכשיו היה על כללות העולמות וכעת צריך לראות את אותו התהליך בכל דבר ודבר בפרט:

וְכֵן הוּא בְּהִתְהַוּוּת כָּל נִבְרָא פְּרָטִי. בְּסוֹד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הוי' ב"ה – צִמְצוּם, הִתְפַּשְּׁטוּת, הַמְשָׁכָה, הִתְפַּשְּׁטוּת – מִתְהַוֶּוה כָּל נִבְרָא בְּכָל רֶגַע תָּמִיד מֵאַיִן לְיֵשׁ.

כאשר אני מתבונן בדבר אני צריך קודם להרגיש איך קודם היה כאן אור אין סוף, ואין פה שום דבר. איך יש פה? כי קודם היה צמצום ורק נשארה נקודה אחת של אור לצורך גלוי הדבר הזה. אחר כך הדבר הזה הצטייר במחשבת הבורא, כביכול, ואז הוא כמו דג בים. אותו הדבר כולל בתוכו שרש של גלוי, שקרוי זיו, והוא נמשך אחר כך מן הים אל היבשה. בסוף, כאשר הוא עלה אל היבשה הוא התפשט בצורה העכשווית שלו הנראית לעין.

כיוון שהכל רק תהליך של אור ה', לכן בסופו של דבר הוא עדיין אור ה'. אני מתחיל מאין סוף, אבל אני מתבונן איך הוא הגיע לכאן בארבעה שלבים. אותו המבנה שנמצא בכללות שבכללות נמצא גם בכל דבר פרטי.

צִמְצוּם וְהִתְפַּשְּׁטוּת [שתי המדרגות הראשונות] הֵם בִּבְחִינַת "הַנִּסְתָּרֹת להוי' אֱלֹקֵינוּ"; הַמְשָׁכָה וְהִתְפַּשְּׁטוּת בִּבְחִינַת "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ". וְהוּא סוֹד הָאבי"ע שֶׁבְּכָל נִבְרָא פְּרָטִי,

זה עומק קבלת האריז"ל, שכל פרט – כל אטום וחלקיק בעולם – כולל בתוכו אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, שההוויה שבו היא על דרך צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. כתוב שכל העולם הזה נברא מאור ה', שזו מלכות דעשיה. הוא גם כן אור אין סוף והוא גם יוצא בדרך הזו של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות.

שֶׁהֲרֵי כָּל דָּבָר וְדָבָר כָּלוּל מִד' הָעוֹלָמוֹת אבי"ע, וְהַכֹּל מְיוּחָד בְּאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הָאֲמִיתִּית – "הוי' אֶחָד" ב"ה.

אם כן, יש לנו בכללות שלש מדרגות: יש את אבי"ע הפרטיים, אבי"ע הכלליים וכעת אנחנו מוסיפים שיש אבי"ע בהתהוות כל דבר. בסוף הוספנו, שאת הסדר הזה עובר הדבר בעצמו דרך כל השלבים. כאשר הדבר נמצא באצילות שלו הוא רק נקודה. אחר כך בבריאה שלו הוא כבר 'עלמא דאתכסיא', וביצירה שלו הוא האור שלו ובעשיה שלו הוא כבר מה שאנחנו רואים.

שאלה: אם כל דבר בעולם נברא ונוצר בדרך השתלשלות העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, אז מה ההבדל בין זה לבין הבחינה האחרונה, שכל דבר מתהווה בפרטיות על פי הסדר הזה?

תשובה? בדיוק אותו ההבדל שיש בין אבי"ע הפרטיים לאבי"ע הכלליים. באמת אין הבדל והכל אותו הדבר. הדבר הסופי הוא מה שכתוב בשער היחוד והאמונה, שכל דבר מתהווה על ידי האותיות שלו. זו פעולת המלכות דאצילות שיורדת להתלבש בבריאה, והבריאה ביצירה, והיצירה במלכות דעשיה. זה נקרא אבי"ע של אותיות, תהליך של אותיות, לגבי הפרט. המקור של כל האותיות הוא המלכות, הדבור של עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

אבי"ע דכללות, אבי"ע דפרטות, אבי"ע של התהוות

אם הגענו לכך שהמערכת השלישית, אבי"ע של סדר ההתהוות כל דבר בפרטיות, היא אבי"ע של דבור, של מל, ממילא צריך לומר ששני מיני האבי"ע הראשונים – הכלליים והפרטיים – הם כנגד חש ו-מל. אבי"ע הכלליים הם כנגד ה-חש, התהוות בשתיקה, ואבי"ע הפרטיים הם התהוות של מל, של ברית מילה. זו התהוות שעל ידי מסכים. יש הרבה חסידות על כך, שהתהוות העולמות התחתונים היא על ידי הבדלות של מסכים, של 'פרסא' בין עולם לעולם. כמו בסדר ההבדלה בו אנו מבדילים "בין קדש לחול וכו'". שבת היא כמו העולמות הכלליים, שבהם אין הבדלות אלא כולם נכללים במחשבה. זו בחינת חש ושתיקה בעצם, ולכן "בקושי התירו לדבר בשבת", ואפילו בדברי תורה. הבדלה זיא כמו עולמות אבי"ע הפרטיים, ואילו דבור ממש אלו הנבראים שרואים אותם, שנבראו בדבור [צריך עוד להתבונן בזה, ואכמ"ל].

ברגע שחלקיק הוא חלק משולחן, האותיות שמהוות אותו הן האותיות של המילה 'שולחן', ולא האותיות של המילה 'חלקיק'. אם הוא יתפרק ויהרס, אף על פי שעל פי הפיזיקה הוא נשאר אותו הדבר, בכל זאת בחסידות זה אחרת. ההתהות תלויה במציאות העכשוית שלו. מסבירים את זה על הפסוק "יתפרדו כל פועלי און", שאם חזיר מת התפרק והפך להיות עפר הוא חוזר להיות מותר באכילה. יש בטול של דבר שנכלל במשהו שגדול ממנו, אבל כאן זהו בטול על ידי שהשם הראשון שלו עבר ממנו.

שאלה: עד עכשיו הציור אצלי היה שיש ירידה מסדר המדרגות, מספר (לשם דוגמה) שבעולם האצילות ועד לספר שבעולם העשיה, שם הספר הזה הוא ספר ממשי. אבל עכשיו...

תשובה: נסביר את זה בפשטות. ברגע שהספר הזה מוכן במלכות דעשיה, יש שם אור אין סוף. באמת, יש איזו מין תכנית של ספר שבטל בעולם האצילות. זה משהו אחר לגמרי. הספר הזה נמצא גם בעולם האצילות ממש, והוא גם נמצא בעצמות, שם ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". זה עוד באור אין סוף, אבל הוא גם נמצא באור הכולל של מלכות דעשיה וזה אחרי הרבה-הרבה מדרגות של תכנון. הוא עדיין בתוך האור אין סוף. הוא עדיין לא התחיל להתהוות בפועל. ברגע שהוא מגיע אל מלכות דעשיה כל האור מצטמצם לנקודה אחת, ואז מתחיל הסדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. זו ההוויה הממשית, שעליה כתוב "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".

נסיים את הציור בעמוד הבא:

י          צִמְצוּם             רֵאשִׁית נְקוּדַּת הַגִּלּוּי

ה         הִתְפַּשְּׁטוּת      "עָלְמָא דְּאִתְכַּסְּיָא", "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ"

ו          הַמְשָׁכָה           "אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ"

ה         הִתְפַּשְּׁטוּת      "עָלְמָא דְּאִתְגַּלְּיָא"

הרעיון הזה הוא מיסודות החסידות, וכמו שאמרנו הוא מתאים גם לאבי"ע הפרטיים וגם לאבי"ע הכלליים, אבל בעיקר הבאנו אותו בשביל הדבר האחרון, בשביל להבין את סדר ההתהוות הפרטי של כל דבר.

* * *



[1] ראה לקוטי תורה בשלח א, א; ביאורי הזוהר פרשת אחרי לאדמו"ר האמצעי (עו, ג ואילך), ולאדמו"ר הצ"צ (ח"א ע' שסג ואילך); המשך תרס"ו עמ' תז ובכ"מ.

[2] עמ' ט והלאה.

[3] ראה תורת חיים ויגש פ"ז (צא, ד); שם בשלח רסו, א ואילך; שערי אורה שער הפורים סב, ב ואילך; המשך תרס"ו עמ' רכ ואילך; תורת מנחם חי"ג עמ' 59 (שמחת תורה ה'תשט"ו) ועוד.

[4] פרק לה בהגהה.

[5] ראה שער א פרק יח בהערה.

[6] פרק מג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com