חיפוש בתוכן האתר

ארבעה עולמות_פרק ב הדפסה דוא

פרק ב

ארבעת השומרים


נתחיל היום ללמוד את פרק ב בשער 'ארבעה עולמות', שיש בו נושא שלם בפני עצמו, נושא ארבעת השומרים, שאינו תלוי בנושאים האחרים.

הנושא הזה קשור עם החודש שאנו נכנסים אליו, חודש כסליו, שמשמעותו הוא בטחון [כסל הוא לשון בטחון[1]]. בספר יצירה[2] החוש של החודש הוא חוש השינה, שהקשר בינו לבטחון הוא שמי שבוטח בה' הוא רגוע. זה חוש הרגיעה. "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו"[3]. עיקר חג החנוכה הוא על שם החניה – חָנוּ כ"ה – והרגיעה. מה הקשר בין בטחון ושינה? בקריאת שמע שעל המיטה אנו אומרים את הפסוק "בידך אפקיד רוחי"[4], וכאשר אנו מפקידים את הנשמה בידי שומר נאמן אנחנו יכולים ללכת לישון בשקט. אתה יודע שהוא לא יפשע בפקדון, וככל שהשומר יותר נאמן כך אפשר יותר לבטוח.

אחרי הקדמה הזו נתחיל לקרוא את הפרק, שמתחיל מסעיף של רמזים, כאשר עיקר הנושא מתחיל מן הסעיף השני. בפרק הקודם הסברנו שיש ארבע עולמות – אצילות בריאה יצירה ועשיה – שהם אין-יש-כלל-פרט, כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. למעלה מכולם יש 'אדם קדמון', שהוא הרצון הכללי לארבעת העולמות והמחשבה הקדומה הכללית על מה שעתיד להיות בהם, ובה "כולם נסקרים בסקירה אחת"[5]. המחשבה הקדומה הזו היא המחשבה הקדומה בפועל, בעוד שהמחשבה הקדומה בכח היא המחשבה של "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[6] לפני הצמצום הראשון. אחרי הצמצום ויצירת המקום הפנוי ואחרי הקו באה המחשבה הזו, והיא מתיחסת רק על מה שעתיד להיברא בפועל. זה לגבי המחשבה. אכן, גם הרצון נעתק והושם במקום הזה שנקרא 'אדם קדמון'. שניהם יחד – המחשבה והרצון – הם הכתר הכללי של ארבעת העולמות, המרומז בקוצו של האות י שבשם.

שאלה: למה 'אדם קדמון' לא נקרא עולם?

תשובה: לפעמים הוא כן נקרא עולם, אבל על פי פשט זה בגלל שאין בו עדין כלים[7]. הכלים מתחילים מ'עולם העקודים' שיוצא מן הפה שלו, שאז "מהתעבות האורות נעשו הכלים"[8], אבל ב'אדם קדמון' עצמו עדין אין כלים. בעולם האצילות יש כבר אורות וכלים, ולכן הוא עולם, אבל העולם שבו אינו מלשון העלם. הוא עולם של גלוי אלוקות, ולא של העלם, ואפילו בכלים שלו "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". מה שאין כן בעולמות בי"ע, שם הכלים אינם אלוקות אלא רק מסתירים עליה. הם עולמות נבראים יש מאין.

שלש המדרגות הראשונות מכוונות כנגד האותיות יה שבשם – שהם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[9] – עם הקוץ שעל גבי האות י. הרמז הראשון הוא ששלשתם יחד עולים 1000:

אָדָם קַדְמוֹן אֲצִילוּת בְּרִיאָה עוֹלֶה אֶלֶף, סוֹד "אֶלֶף אוֹרוֹת" – שְׁלֵמוּת הַכֹּל ("הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה") שֶׁמִּתְגַּלֶּה בְּג"ר הַכְּלָלִים [הכתר-חכמה-בינה הכלליים]. יְצִירָה עֲשִׂיָּה [שכנגד אותיות וה שבשם] עוֹלֶה שְׁבַע מֵאוֹת כְּנֶגֶד ז"ת כַּאֲשֶׁר כָּל סְפִירָה כְּלוּלָה מִ"מֵּאָה בְּרָכוֹת (עַל דֶּרֶךְ "בָּרוּךְ כְּבוֹד הוי' מִמְּקוֹמוֹ" כַּנ"ל) בְּכָל יוֹם".

זהו פסוק של עולמות היצירה והעשיה. מי אומר אותו בכל יום? החיות והאופנים. החיות בעולם היצירה והאופנים בעולם העשיה. אצל השרפים בעולם הבריאה יש 'קדוש', אבל בעולמות יצירה ועשיה המושג הוא 'ברכה'. הברכות של האופנים והחיות הן השרש של מאה הברכות שבכל יום, כאשר מאה פעמים ז התחתונות עולה שבע מאות.

בְּ"סוֹף מַעֲשֶׂה" עָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת ("לְהִתְבָּרֵךְ") שֹׁרֶשׁ הַשְּׁלֵמוּת הַנ"ל – "מַחְשָׁבָה תְּחִלָּה" – בְּחִינַת "עֹשֶׂה שָׁלוֹם" כַּנ"ל.

הסברנו שעשיה היא מלשון תקון, אבל בלשון עתיד. כלומר, התקון השלם עתיד להתגלות למטה, בעולם העשיה – "אשר ברא אלקים לעשות"[10]. השלמות האמיתית, יותר מזו שקיימת כעת ב-ג הראשונות, עתידה להתגלות בעולם העשיה. כעת השלמות מצויה רק למעלה והברכה היא זו שממשיכה אותה למטה, וכאשר היא תומשך למטה תתגלה העצמות של השלמות, שהיא הרבה יותר מאור השלמות שמאיר עכשיו במדרגות העליונות.

שומר מלמעלה ושומר מלמטה

מה אומר המספר הכולל שיצא לנו (1700)?

בְּיַחַד, אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת עוֹלֶה "מִשְׁמָר לְעֻמַּת מִשְׁמָר" [זה פסוק מסוף ספר נחמיה[11] שקשור לבנין בית המקדש, שנבנה במשמרות, ממנו משמע שכל העולמות כולן הן משמר על גבי משמר. מה זה אומר בחסידות?], בְּסוֹד "גָּבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם",

יש בזה שני פרושים: פרוש אחד[12] הוא, שכל עולם שומר על העולם שנמצא תחתיו כמו אור מקיף. על הנשמה אומרים "ואתה משמרה בקרבי"[13], שהאור המקיף שומר על קיום החיות שבגוף. החיות היא תנועה של 'רצוא ושוב' וללא המקיף תהיה החיות רק תנועה של 'רצוא' והנשמה תסתלק מן הגוף. לכן, לאחר שאומרים "אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי" אומרים "ואתה משמרה בקרבי", שכן ללא השומר המקיף הנשמה היתה מסתלקת מן הגוף. זה ההבדל בין 'חי' ובין 'קיים' בכל מקום. 'חי' זו הפנימיות ואילו 'קיים' זהו המקיף שמקיים את החיות, שימשיך לחיות ב'רצוא ושוב' ולא יסתלק. לשמור משהו זה לקיים אותו (כמו קופסת שמורים, ששמים בה חומר משמר). זה פרוש של שומר מלמעלה.

יש פרוש שני, הפוך, שאתה מפקיד בידי מישהו לשמור. כמו המשפיע שמפקיד אצל המקבל. לצורך זה נקרא את לשון המדרש[14] לגבי בריאת חוה, שם מובאות יא שאלות ששאלו את ר' יהושע מה ההבדל בין איש לאשה [במקום אחר התבאר שהן כנגד עשר הספירות, כולל כתר ודעת]. אחת מן השאלות עוסקת בענין הפקדון:

"שָׁאֲלוּ אֵת ר' יְהוֹשֻעַ... וּמִפְּנֵי מָה הַאִישׁ מַפְקִיד זֶרַע בַּאִשָׁה וְאֵין הַאִשָׁה מַפְקֶדֶת זֶרַע בַּאִישׁ? אָמַר לָהֵם: דּוֹמֶה לְאֶחָד שְׁהָיָה בְּיָדוֹ פִּקָדוֹן וּמְבָקֵשׁ אָדָם נֶאֱמָן שְׁיַפְקִדֶנוּ אֶצְלוֹ".

זה לא כל כך מובן, וכי האיש פחות נאמן מן האשה? רש"י מסביר:

כָּך אָדָם מַפְקִיד זֶרַע בָּאִשָׁה וְהִיא נֶאֱמֶנֶת וּמַחֲזֶרֶת לוֹ [לא רק לשמור ולהחזיר לו אלא גם להשביח את הזרע לזרע 'חיא וקיימא' – ולד חי], דְרְחָבָה מִלְמָטָה וּמְקַבֶּלֶת עוּבָרִין וְהָאִישׁ גּוּפוֹ צַר וְאֵין גּוּפוֹ רָאוּי לְקַבֵּל עוּבָּרִין.

זו דוגמה שתחתון שומר בשביל העליון: ההריון שהאיש מפקיד אצל האשה [אגב, רואים מכאן שנאמנות אינה רק רגש אלא כשרון. בשביל להיות נאמן צריך להיות מוכשר, לא רק שאתה רוצה להיות נאמן. להסבר רש"י, האשה מוכשרת לקבל עוברים ולכן היא נאמנת]. השומר מלמעלה רק שומר על הדבר שישאר, בעוד ששומר מלמטה גם משביח אותו. זו תכלית הכוונה של "פרו ורבו"[15].

כעת נקרא את שני הפרושים בפנים:

שֶׁכָּל עוֹלָם הוּא "מִשְׁמָר" לְעוּמַּת הָעוֹלָם שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ, שֶׁשּׁוֹמְרוֹ וּמְקַיְּימוֹ בְּסוֹד אוֹר מַקִּיף הַנִּמְשָׁךְ בַּפְּנִימִי.

קודם הסברנו רק שהמקיף שומר על הקיום, כעת אנו מוסיפים שהוא גם נמשך בו בפנימיות. כמו בסוכה, שיש מקיפים והם נמשכים אל התחתון על מנת לשמר את החיות, את הטריות, את האור הפנימי שבו. זה הפרוש מלמעלה למטה. כעת נקרא את הפרוש השני, מלמטה למעלה:

וְכֵן לְכָל עוֹלָם דִּין "שׁוֹמֵר" פִּקָּדוֹן (הַמְצִיאוּת כּוּלָּהּ) מֵהַמַּפְקִיד הָעֶלְיוֹן ('אָדָם קַדְמוֹן', כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר).

ארבעת השומרים של 'אדם קדמון'

כמו שיש "משמר לעומת משמר" בו העליון שומר את התחתון, כך יש גם "משמר לעומת משמר" בו התחתון שומר לעליון על הפקדון, ובפרוש הזה נתמקד בפרק שלנו. יש מפקיד לכל המציאות – 'אדם קדמון' – והוא רואה את כל המציאות "בסקירה אחת". הרעיון כאן הוא ש'אדם קדמון' הוא המפקיד ויש לו ארבעה שומרים, כנגד ארבעת השומרים של התורה, והם ארבעת העולמות.

'אדם קדמון' מפקיד את המציאות כולהאין הכוונה שיש מציאות באצילות ומציאות בבריאה וכו', אלא כל עולם הוא חותם של עולם שלמעלה ממנו. בספר הפרדס לרמ"ק כתוב[16], שאין לחשוב שכיון שיש ארבעה עולמות ובכל אחד מהם עשר ספירות אז סך הכל יש ארבעים ספירות. יש רק מציאות אחת – עשר ספירות – והיא מתקבלת בכל עולם בצורה אחרת. כל עולם שומר את המציאות בצורה אחרת. המציאות הזו היא כמו הפקדון שנפקד מכוחו של 'אדם קדמון', המפקיד.

זה הרעיון שאנו רוצים לפתח וללמוד היום, ש'אדם קדמון' הוא המפקיד והוא בוטח – חוש חודש כסלו שלנו – בנאמנות של ארבעת השומרים שלו.

וְהִנֵּה אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים הֵם: "שׁוֹמֵר חִנָּם", "שׁוֹמֵר שָׂכָר", "שׁוֹאֵל", "שׂוֹכֵר".

סדר השומרים בתורה ובמשנה

אם תעיינו בדף הבא תראו את הציור אליו אנו רוצים להגיע, אבל בשביל זה צריך להקדים קצת 'נגלה', להבין היטב את דיני השומרים הללו, וקודם לכן את ההגיון שיש בסדר הזה דוקא. לשם כך נתחיל לקרוא את הערה כד:

כד. כָּךְ הוּא סֵדֶר הָפַּרְשִׁיּוֹת בַּתּוֹרָה (פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים, אֶלָא שֶׁדִּין הַ"שּׂוֹכֵר" אֵינוֹ כָּתוּב בַּפָּרַשָׁה [בפרשה כתוב במפורש דין שומר חנם בפרשה ראשונה, שומר שכר בפרשה שניה ואחר כך דין שואל. דין שוכר לא נזכר בכלל] וְנֶחְלְקוּ בּוֹ רַבָּנָן כְּדִלְקַמָּן),

נחלקו ר' מאיר ור' יהודה[17] האם מדמים את השוכר לדין שומר חנם או לדין שומר שכר. מן העובדה שהוא לא נכתב בפרוש בתורה זה ברור שאין לו דין שונה משאר השומרים, אלא שלא ברור אל מי מדמים אותו. בזה יש מחלוקת. ר' מאיר סובר שמדמים אותו לדין שומר חנם ואילו ר' יהודה, שהלכה נפסקה כמותו, סובר שמדמים אותו לדין שומר שכר.

לתועלת הענין נסדר את השומרים על פי הסדר בו הם כתובים בתורה:

                 י      אצילות                  שומר חנם

                 ה     בריאה                   שומר שכר

                 ו       יצירה                    שואל

                 ה      עשיה                    שוכר


אַךְ בַּמִּשְׁנָה אִיתָא [הסדר הזה:] "שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר [הוא שומר שכר, שמקבל כסף עבור השמירה] וְהַשּׂוֹכֵר [שנותן כסף עבור השמוש]" [תוספות במקום שואלים, מדוע נקטו חז"ל דוקא בסדר הזה ולא בסדר שנכתבו השומרים בתורה?] וּמְפָרֵשׁ הַתּוֹסְפוֹת בִּשְׁבוּעוֹת שָׁם: "אַף עַל גַּב דְּשׁוֹמֵר שָׁכָר כְּתִיב בָּתַר שׁוֹמֵר חִנָּם הַכָא חָשִׁיב הֶחָמוּר יוֹתֵר אַחַר הַקַּל יוֹתֵר".

חז"ל רוצים להסמיך את הדין החמור ביותר אל הדין הקל ביותר. מיהו ה'קל' ביותר? שומר חנם. למה? הוא הכי פחות חייב כי הוא בסך הכל עושה לך טובה. ה'חמור' ביותר הוא השואל, כיון שהוא מקבל את כל התועלת, כל השימוש, ולא נותן לך שום דבר. לכן יש לו את הדינים הכי חמורים.

נִמְצָא שֶׁהָ"קַּל" יוֹתֵר הוּא בְּחִינַת הָ"אַיִן" דְּאֲצִילוּת, וְהֶ"חָמוּר" יוֹתֵר הוּא בְּחִינַת הַמְצִיאוּת הַכְּלָלִית דִּיְצִירָה שֶׁשָׁם מְקוֹם הַטָּעוּת שֶׁל "שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת" ח"ו כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאריז"ל.

אם כך, זהו הסדר בו כתובים השומרים במשנה:

              י      אצילות                  שומר חנם

              ה     בריאה                   שואל

              ו      יצירה                    שומר שכר

              ה     עשיה                    שוכר

שומר חנם, שכנגד עולם האצילות, הוא הקל ביותר ולפי זה הייתי יכול לחשוב שהחמור ביותר הוא השוכר, שכנגד עולם העשיה החומרי. אבל בכתבי האריז"ל כתוב[18] בפרוש תפלת 'אין כאלקינו' דבר חשוב שמובא בחסידות[19] הרבה פעמים. מוסבר שחומרה ברוחניות – מקום שאפשר לטעות בו בין שתי רשויות – היא בעולם היצירה דוקא. 'אחר', שנכנס לפרדס, טעה בין שתי רשויות כאשר ראה את המלאך מט"ט יושב[20]. לכן באותה התפלה אומרים בחלק שכנגד עולם היצירה את הבטוי "מי כאלקנו". בעולם העשיה אומרים "אין כאלקנו", שכן שם זה יותר פשוט. אין שם הוא אמינא לדמות אותו. זו טעות בדמוי של משהו רוחני, כמו הטעות של כל הכתות. מדען מגושם חושב שאין אלקים, אצל מדען יותר אמיתי אין מקום לטעות, אבל המקור של כל הטעויות ברוחניות נובע מעולם היצירה. אתה רואה שם כוחות רוחניים ולא תמיד אתה יודע לחוש את התלות הבלעדית של כל הכוחות הללו בבורא עולם. זה נקרא 'שתי רשויות'. בעולם הבריאה ברור שאתה בטל, בעולם העשיה אתה לא רואה אלוקות בכלל, ולכן המקום החמור ונקודת התורפה לטעות הוא בעולם היצירה. כמובן, הטעות אינה בפנימיות של עולם היצירה אלא רק בהיכלות החיצוניים שלו. כל טעות נובעת מכך שמרגישים עצמאות, מעמידה בזכות עצמו, וזה נובע מעולם היצירה. זה כלל חשוב.

אין כאלקינו

איך מסביר את זה האריז"ל[21] על התפלה? יש בתפלה זו חמש מדרגות – "אין, מי, נודה, ברוך, אתה" – ובכל אחת מהן ארבעה חרוזים – "אלקינו, אדוננו, מלכנו, מושיענו" – כנגד ארבע אותיות שם הוי' של אותו עולם. עד תפלת שמונה עשרה יש עליה בעולמות, מעולם העשיה ועד לעולם האצילות, אחר כך יש ירידה ואחר כך – בתפלת "אין כאלקנו" – שוב עולים בעליה אחת עד 'אדם קדמון'. "אין כאלקנו וכו'" הוא כנגד עולם העשיה, "מי כאלקנו וכו'" הוא כנגד עולם היצירה, "נודה לאלקנו וכו'" הוא כנגד עולם הבריאה. למה? בעולם הבריאה יש הודיה. על אמא, שעליה נאמר "אמא מקננא בכורסיא"[22], נאמר "אמא עד הוד אתפשטת"[23]. זו הודיה של 'בטול היש'. בעולם האצילות כבר אומרים "ברוך אלקנו וכו'" כי שם כבר יש המשכה של גלוי אלקות:

קוצו של י       אדם קדמון            אתה הוא

             י       אצילות                  ברוך

            ה       בריאה                   נודה

            ו        יצירה                    מי

            ה       עשיה                    אין

בתוך כל עולם בפרט: "כאלקנו" הוא כנגד המלכות, "כאדוננו" כנגד התפארת, "כמלכנו" כנגד הבינה ו"כמושיענו" כנגד החכמה, כאשר בכל פעם זה בעולם אחר:

       י         חכמה                    כמושיענו

      ה          בינה                     כמלכנו

      ו           תפארת                  כאדוננו

      ה         מלכות                    כאלקינו

"אין כאלקנו" זו מלכות דעשיה, "אין כאדוננו" זו תפארת דעשיה, "אין כמלכנו" זו בינה דעשיה ו"אין כמושיענו" זו חכמה דעשיה, וכך הלאה בכל עולם. הכח לעלות עד ל'אדם קדמון' בסוף מרוכז בתוך הפסוק הפותח – "קוה אל הוי'"[24]. כל הכח לעלות עד 'אדם קדמון', שבבחינה מסוימת זו אפילו יותר מן העליה שבתפלת שמונה עשרה, נעוץ בכח הקווי וההתחזקות.

נסביר בקצרה: למה הכנוי "כמושיענו" שייך אל החכמה? כתוב "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"[25], ומוסבר[26] שהמעין הוא החכמה והישועה היא הכתר. הישועה של הכתר נמשכת דרך המעין של החכמה, ולכך קוראים "מעיני הישועה". לפי זה, הכנוי כאן – "מושיענו" – מכוון על המשכת ישועת הכתר בחכמה. למה הכנוי "אדוננו" שייך לתפארת, ולא למלכות כמו בכל מקום? זה כמו שהבעל [ז"א] הוא האדון של האשה [המלכות]. למה הכנוי "כמלכנו" שייך לבינה, ולא למלכות? בינה נקראת סוד הכסא[27]. "אלקים חיים ומלך עולם"[28] זו הבינה, וגם כאן הכוונה שהיא מלך ביחס למה שלמטה ממנה, ביחס לז"א. ז"א נקרא 'עולם', 'חיי עולם', והבינה היא 'מלך עולם'. כל מדרגה כאן היא מלך על המדרגה שלמטה ממנה [חסידים שרים את התפלה הזו בשעת סעודה שלישית, שעת 'רעוא דרעוין', כי זו פשוט תפלה יפה מאוד].

טעות שתי הרשויות

נחזור אל הענין: דברנו על תפלת "אין כאלקנו" בגלל שהכנוי "מי כאלקנו וכו'" שבה שייך אל עולם היצירה, שם מקור הטעות של 'שתי רשויות'. בעולם הבריאה הסכנה היא שיהיה לך 'רצוא' מוגבר, בלי 'שוב', ותסתלק מן הגוף כמו נדב ואביהו. בעולם האצילות אין סכנה כי אין 'אתה', הכל 'אַיִן'. הסכנה שיש שם היא שתרגיש איפה אתה נמצא... מי שרוצה להרגיש איפה הוא אז שלא יכנס לשם. בספר הזהר כתוב "מאן דבעי לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר ייתי להכא"[29] – מי שרוצה להסתכל ביקר המלך ולא יותר שיכנס לכאן, ואז כל החיצונים בורחים. אין להם מזה שום דבר. זה נקרא שהבן אוהב את אביו 'יותר מרוחו גופו ונשמתו'[30].

את כל זה הבאנו כדי לומר, שהקל ביותר מבין השומרים הוא שומר חנם, שכנגד ה'אַיִן' של עולם האצילות, והחמור מבין השומרים הוא השואל, שכנגד ה'מציאות הכללית' של עולם היצירה, והחומרה שלו היא ביכולת הטעות שבין 'שתי רשויות'.

וְהַיְינוּ שֶׁבְּעוֹלָם הַיְצִירָה "כָּל הַנָאָה שֶׁלוֹ" –

על כל אחד מן השומרים נסביר בהמשך הרבה רמזים הקושרים אותו אל העולם המקביל שלו. לגבי השואל הבטוי של חז"ל הוא "כל הנאה שלו"[31]. כלומר, הוא מקבל את כל ההנאה ואינו משלם שום דבר. לכן יש עליו הכי הרבה אחריות והוא גם חייב בחומרה הכי גדולה. מה זה בנפש על פי חסידות? זה שייך לעולם היצירה, שם קיימת החויה, את ה'כיף', מן האלוקות. לכן גם שם קיימת הסכנה הכי גדולה להיגרר, כמו שמבואר בקונטרס ההתפעלות של האדמו"ר האמצעי[32]. בעולם העשיה יש רק 'פרומקייט' טבעי, לשמור שולחן ערוך, ולכן אין בכלל את הסכנה הזו של לעבוד את עצמך. לעבוד את עצמך זה לעבוד בשביל החויה הרוחנית של אהבת ה' ויראת ה'. זו סכנה של עולם היצירה, שבשפת הנפש זה מתורגם לבטוי:

"יֵשׁ מִי שֶׁאוֹהֵב" וְד"ל.

צד חנם – הזכויות והסכנות

עד כאן היה פרוש התוספות לשנוי המשנה מן הסדר המופיע בתורה, שהחמור ביותר צריך להיות ליד הקל ביותר. זהו הסבר שנשמע קצת טכני, ולכן התוספות יום טוב[33] מביא פרוש אחר:

וְהַתּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּבַּבָא קַמָא פֶּרֶק ד מִשְׁנָה ט פֵּרֵשׁ עוֹד טַעַם בְּשִׁנּוּי סֵדֶר הַמִּשְׁנָה: "לְפִי שֶׁהַשּׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל דּוֹמִין לְהַדָדֵי שֶׁשְׁנֵיהֶם יֵשׁ בָּהֵם צַד חִנָּם. הַשּׁוֹמֵר חִנָּם שׁוֹמְרוֹ בְּחִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל שׁוֹאֲלוֹ בְּחִנָּם. וְהַנּוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר דּוֹמִים לְהַדָדֵי שֶׁשְׁנֵיהֶם יֵשׁ בָּהֵם צַד שְׂכִירוּת".

על פי הפרוש הקודם של התוספות מסמיכה המשנה זה לזה את הניגודים ואילו להסבר התוספות יום טוב מסמיכה המשנה דוקא את הדומים. כיוון שהשואל דומה לשומר חנם מן הכוון ההפוך – שהוא מקבל את הכל בחנם ולכן הוא החמור – הם באים במשנה בסמיכות. שוב, שומר חנם עושה לך, המפקיד, טובה בחנם ואילו אצל השואל אתה עושה איתו טובה בחנם, ולכן יש בשניהם 'צד חנם'. מה שאין כן בשומר שכר ושוכר, בהם יש נתינת כסף. בשומר שכר המפקיד נותן כסף ואצל השוכר זה הפוך, שהוא נותן כסף למשכיר.

איך אפשר להסביר את זה על דרך הסוד?

וְסוֹדוֹ שֶׁהֲרֵי ב' אוֹתִיּוֹת יו שֶׁבַּשֵׁם הֵן בְּחִינַת זָכָר, וב' אוֹתִיּוֹת הה בְּחִינַת נְקֵבָה. [לפי ההסבר שלנו השואל הוא בעולם היצירה והשומר חנם הוא באצילות. כלומר, בשני הזכרים יש 'צד חנם' ובשתי הנקבות יש 'צד שכירות'. למה הזכר הוא צד חנם?] הַזָּכָר הוּא "צַד חִנָּם" – בְּחִינַת מָה [ו-מה זה בטול] כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "מַה-שְּׁמוֹ וּמַה-שֶׁם-בְּנוֹ" דְּקַאי עַל אַבָּא (י שֶׁבַּשֵׁם) וְז"א (ו שֶׁבַּשֵׁם) כַּנּוֹדָע, [מה ה'חנם' שיש בכל אחד מהם?] הַ-י מִתְבַּטֵּל בְּ"חִנָּם" לְשָׁרְשׁוֹ הָעֶלְיוֹן [לכן הוא לא דורש תשלום עבור השרות שהוא נותן. שוב, האות י שבשם היא עולם האצילות שמתבטל בחנם. הוא עושה את זה בלי הרגשת עצמו בכלל], וְהָ-ו מַמְשִׁיךְ בְּ"חִנָּם" מֵאָבִיו.

בהמשך נסביר יותר, שלמרות ש'אדם קדמון' הוא המפקיד הוא עושה זאת על ידי שהוא מפקיד בעולמות בי"ע דרך ההמשכה בעולם האצילות, דרך המדרגה של 'אַיִן' שבאמצע. זה נקרא שהוא – עולם האצילות – 'מעלֶה בשמירתו' בכך שמוסר את הפקדון בידי שומר שמתחייב ביתר אחריות, שזה דבר שמותר לו. האב, שהוא עולם האצילות, מפקיד בחנם בידי הבן, בידי עולם היצירה.

בחסידות מוסבר[34], שההבדל בין יחסי אב ובן לבין יחסי עבד ומלך הוא, שהבן מרגיש יותר את פנימיות הרצון של אביו גם בלי שישמע אותו ממנו בפרוש, בעוד העבד עושה רק מה שהאדון אומר לו לעשות. בכל זאת, הבן לא מתבטל בפני האב לגמרי כמו שמתבטל העבד בפני האדון. המשל הפשוט לכך הוא, שהאב – ובמיוחד האם – רווה נחת מן ההנאה [מן ה'גישמאק'] של הבן. הוא רוצה לתת לו ארטיק, רוצה שתהיה לו הרגשה עצמית טובה, ולכן הוא נותן לו אותו בחנם. הוא נותן בחנם את החויה שלו, את ההנאה שלו, את ה"יש מי שאוהב" שלו.

עִיקָר הַשְׁבִירָה הָיְתָה בְּאוֹת ו שֶׁבַּשֵׁם [במדות], וְעַל כֵּן הוּא חַיָּיב בַּכֹּל

זו עוד סיבה למה השואל, שכנגד האות ו שבשם, חייב יותר מכל השומרים ואפילו יותר מן השוכר שכנגד האות ה תתאה שבשם. כתוב שהאות ה תתאה שבשם לא נשברה לגמרי בשבירת הכלים. עליה כתוב רק ש"ארעא אתבטלת"[35], בעוד שעיקר השבירה היתה במדות. על פי קבלת האריז"ל[36], המלך השביעי מבין מלכי אדום הוא המלכות של ז"א, שנקרא 'עטרת היסוד', ולא המלכות עצמה. לכן הוא הכי אחראי ומתחייב בכל מקרה, למעט כאשר "בעליו עמו" [כמו שנראה בהמשך].

עַל מְנַת לְתַּקֵן אֶת מִדַּת הַיֵּשׁוּת שֶׁבּוֹ כַּנ"ל.

מה היתה השבירה? הרגשת עצמו, ישות. אמרנו שמקור הישות הוא בעולם היצירה, שם אתה מרגיש את החויות, יותר מאשר בעולם העשיה. בעולם העשיה יש יותר טמטום, מגושמוּת. אין שם רגש. הרגשת עצמי יש בעולם היצירה.

הרגשת עצמי היא פגם וקלקול הדעת. חטא עץ הדעת הוא הרגשת עצמי[37]. על ידי הרגשת עצמו עלול השומר לפשוע, ועל מנת לתקן אותה מחייבים אותו בכל מקרה. מחייבים אותו כדי לתקן את הרגשת הישות שלו. שוב, מצד אחד נותנים לו ישות ומצד שני אומרים לו שישמור אותה בטוב. כמו שכתוב בקונטרס ההתפעלות[38], שהעבודה לא צריכה להיות בשביל החויה אלא רק שהחויה תהיה של "ואני קרבת אלקים לי טוב"[39]. יש חויה של "לי טוב", אבל היא אינה פולחן עצמי אלא טוב של "קרבת אלקים".

לֶעָתִיד לָבֹא "יִהְיֶה הוי' אֶחָד וְגו'" אוֹת ו כְּאוֹת י בְּתַּכְלִית הַבִּטּוּל וְזִכּוּךְ הַיֵּשׁוּת לְהַמְשִׁיךְ גִּלּוּי עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ בַּתַחְתּוֹנִים דַּוְקָא כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח.

לעתיד לבוא תהיה האות ו שבשם כמו האות י שבשם, כך ששם הוי' יהפוך להיות שם יהיה. זה התקון השלם של האות ו שבשם, שלא תהיה לה שום נטיה לישות.

צד שכירות – רצון הנקבה לקבל

עד כאן דברנו על 'צד חנם' שיש בשומר חנם ובשואל – שני הזכרים.

הַנְּקֵבָה הִיא "צַד שְׂכִירוּת", וּכְמַאֲמַר לֵאָה אִמֵּנוּ "כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ" – "שָׁכֹר" ("מַקוֹר") כְּנֶגֶד שׁוֹמֵר שָׂכָר, "שְׂכַרְתִּיךָ" כְּנֶגֶד שׂוֹכֵר וְד"ל.

בנקבה יש צד שכירות, ולכן לאה אמנו היא כנגד שומר שכר שבאמא, זו שמקבלת כסף מן המפקיד כדי לשמור, וכנגד המלכות, זו שמשלמת שכר כדי לקבל שימוש. אצלנו, בבטוי "שכֹר שכרתיך" מופיע קודם המקור ואחר כך הפועל עצמו. "שכֹר" הוא המקור בדקדוק והוא כנגד שומר שכר שבאמא. אמנם על פי פשט, לאה היא זו ששילמה עבור הדודאים לרחל ולא זו שקבלה שכר עבור שמירה. כלומר, זו מדרגה השייכת למלכות, שכן במדרגה היותר גבוהה המפקיד משלם שכר לשומר עבור השרות, אבל כתוב בספרי הקבלה[40] שבכל פעם שמופיעה הטיה של מקור בסמיכות לפועל אלו שתי מדרגות. המקור מתאר את הדבר כמו שהוא בכח, בשרשו למעלה, ואילו הפועל הוא ההתגלות של אותו הדבר בפועל למטה.

לענינינו, המקור של "שכֹר" הוא כנגד שומר שכר ואילו הפועל "שכרתיך" הוא כנגד שוכר. את לאה קיבל יעקב אבינו לאחר שעבד אצל לבן והיה בעצם שומר שכר שלו. הוא אמנם עבד עבור רחל אבל בהשגחה פרטית יצא שהעבודה היתה בשביל לאה, ולכן בפנימיות זה שייך אליה. לעבוד בשביל האשה מתאים יותר ללאה, ואילו מה שהאשה תתן לאיש מתאים יותר למדרגת רחל, למלכות, לשוכר [צריך לפתח את זה יותר, ואכמ"ל].

הַנְּקֵבָה [כל נקבה] הִיא בְּחִינַת קַבָּלָה בְּעֶצֶם, קַבָּלַת הַפִּקָדּוֹן לְשׁוֹמְרוֹ הֵיטֵב לִבְעָלָיו [שזה אמא] אוֹ קַבָּלָה בִּשְׂכִירוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כִּרְצוֹנָהּ [שזו הנוקבא],

זה משהו מאוד עמוק. התפקיד של אמא הוא הריון אבל היא גם מקבלת על כך משהו. משלמים לה עבור זה, אבל אצל המלכות המצב הוא 'רצון לקבל' בעצם, ובמצב כזה אם אתה רוצה לקבל – אז תשלם. אצל אמא הרצון הוא אינו 'רצון לקבל' בעצם, אלא שהמשפיע רוצה שהיא תקבל ולכן הוא משלם לה כדי שהדבר יתקבל בכי טוב. התקון של המלכות הוא שהיא תשלם, כדי שלא יהיה לה מכך 'נהמא דכיסופא'[41]. שוב, ככל שיש יותר תשוקה של "אל אשך תשוקתך"[42] ואין על כך תשלום עבורה – יש יותר 'נהמא דכיסופא'. לכן כתוב, שהכלה בעולם הזה מתביישת להסתכל בפני החתן. יש לה רצון לקבל אבל היא מתביישת. בגלל זה המדרגה הזו – של השוכר – לא כתובה במפורש בתורה.

כְּאָדָם הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֶׁל עַצְמוֹ.

השואל, למרות ש"כל הנאה שלו", לא רוצה כל כך לקבל כמו שהשוכר רוצה. הראיה לכך היא העובדה שהוא לא רוצה לשלם עבור ההנאה, ואילו השוכר כן רוצה. ההבדל ביניהם מתבטא הן במשך זמן ההשאלה והן בסוג החפץ אותו שואלים. שואל הוא אחד שמבקש רק טובה, ואדם שכל החיים שלו שואל הוא אדם מושחת, כמו בשבירת הכלים. זו סתם 'גראבקייט'. לעומת זאת, שכירות יכולה להיות גם לכל החיים. אפשר לשכור בית לכל החיים, וזה בסדר גמור. אתה משלם כסף ונכנס לבית. לכן שוכר יכול לשכור דברים יותר רציניים מאשר השואל.

שוב, השואל בפנימיות לא כל כך צריך את הדבר שאותו הוא שואל ולכן הוא פחות מתבייש לבקש אותו בהשאלה. אין לו חיוב פנימי לשלם. אנחנו חברים ואתה רק עושה לי טובה. זה לא שאני זקוק ומשתוקק אל הדבר בפנימיות. צריך להתבייש מתשוקה יתירה, ואם אם אני רוצה להצניע את התשוקה אני משלם שכר. אם אתה אדם יותר פנימי ככל שאתה יותר זקוק לדבר, יותר משתוקק אליו, אתה מרגיש יותר ש"שונא מתנות יחיה"[43]. לעומת זאת, אם זה בא מיחסי חברה שמקובל בה לתת ולהשאיל אין את ההרגשה הזו.

"אמא אוזיפת מאנאה לברתא" – כח ההתיפות

אפשר לומר פרוש נוסף לסיבה שחז"ל במשנה מסמיכים את שואל לשומר חנם, שלא כמו בסדר שבתורה:

וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר אַלִיבָּא דְּהִלְכְתָּא כְּרַבִּי יְהוּדָה, שֶׁרָצוֹן הַתַּנָא לְהַסְמִיךְ שׁוֹמֵר שָׂכָר לְשֹוֹכֵר לְלַמֵּד שֶׁדִּינָם שָׂוֶה.

זה הכיוון של תרוץ התוספות, אלא שכאן יש יותר קרבה לפשט המילים. הצליל של הבטוי 'שומר שכר' קרוב לצליל של הבטוי 'שוכר', מה שאינו בין שומר חנם והשואל. למה רוצים להסמיך את שניהם? כי זה אליבא דהלכתא. תוספות רוצה להסביר גם לפי דעת ר' מאיר, אבל לפי מה שנפסק להלכה כר' יהודה הסדר הזה הוא מובן ופשוט, בו סמוך נושא שכר אל השוכר.

וְכֵן אִיתָא בַּגְּמָרָא דְּשְׁבוּעוֹת שָׂם שֶׁהַמִּשְׁנָה שְׁנוּיָּה אַלִיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה (וְכֵן הִלְכְתָּא, עַיֵּין תּוֹסְפוֹת ד"ה מַאן). [מה הסוד של הסמיכות הזו?] וְהוּא בְּסוֹד אִמָּא דְּאוֹזִיפַת מַאנָאָהּ לִבְרַתָא

הסמיכות הזו, של האות ה עילאה לאות ה תתאה, היא ההשפעה של אמא למלכות, ובכל פעם שיש סמיכות כזו מביא האדמו"ר האמצעי את המשפט הזה מספר הזהר[44]. פרושו הוא שהאמא מלוה את תכשיטיה לבתה ביום חופתה. זהו סוד כד קישוטי כלה שהיא מקבלת מאמא. לעומת זאת, את ההתעוררות שיש בכלה אל בעלה, את כח העלאת המ"ן שלה, היא מקבלת מאבא. על כך כתוב בספר הזהר "אבא יסד ברתא"[45].

התכשיטים הם האורות המקיפים, הכח לגלות את יפיה מתוך התפעלות. היפי מתגלה כאשר אתה מתפעל מן התכשיט. ב'מוחין דנוקבא' יש התפעלות טבעית מתכשיט. לא שהתכשיט בעצמו יפה, אלא שכאשר לובשים איזה תכשיט יקר מזהב וכו' ומתפעלים ממנו – זה היפי. איש בעצם, שהוא בחינת מה, לא מתפעל מתכשיט [אם הוא באמת איש...] אבל אשה, שהיא במדת השפלות, מתפעלת. השפלות היא מקור החן – "אשת חן תתמך כבוד"[46] ו"שפל רוח יתמך כבוד"[47] – ומצד השפלות שיש באשה היא מתפעלת מן התכשיט, וזה מה שמגלה חן. ככל שיש בה יותר שפלות היא מתרגשת מכך שיש לה יפי בתכשיט. בנפש, זה כמו השמחה והשפלות, שהם שני צדדים של אותו הדבר [כידוע[48], שהגאות שבים עולה שפל]. אם היא מרגישה רק את השמחה ושוכחת את השפל זה לא טוב, אז היא מתגאה בתכשיטים, אבל אם יש איזון נכון זה טוב.

לענינינו, את הטבע הזה של ההתפעלות מן התכשיטים מקבלת הכלה מן האמא. אמא היא שמחה והטבע של השפלות לשמוח בתכשיט ועל ידי כך לגלות חן – זה הסוד הפנימי של "אמא אוזיפת מאנאה לברתא".

שאלה: איך זה בעבודת ה'?

תשובה: אצל תלמיד חכם זו תהיה הבקיאות ב-כד ספרי התנ"ך. עיקר היותו תלמיד חכם הוא מכח הסברא שלו בגמרא, אבל בלי התכשיטים לא מתגלה הפנימיות של כל מה שהוא לומד. באמת רואים שתלמידי חכמים לפעמים מתפעלים מעצמם מן הבקיאות בתנ"ך, ממציאת הפסוק הנכון למאורע המתאים [יש על כך מהרבי הקודם בקונטרס כללי החינוך וההדרכה[49]]. התפעלות של גאוה זה לעשות מן הדבר הזה עיקר.

נלמד מן ההיפך. המשכילים הם אלו שאוהבים רק את היפי של הפסוקים. הם אפילו לא עוסקים בפשט שלהם, כל שכן שלא בפנימיות שלהם, ושוכחים את ההלכה, שזו תכלית הכוונה. הם דומים לאשה שעושה עיקר מן התכשיטים ושוכחת את עצמה. אם יש אחד שיש לו רק 'נגלה' בלי פסוקים הוא עוד יכול להתקיים, אבל אם הוא אומר הפוך, שמספיק לו רק תורה בלי מצות אז "כל האומר אין לי אלא תורה גם תורה אין"[50]. תכשיט יכול להיות תפלה [כמו שגורסים בחסידות] וזה יכול להיות גם גמילות חסדים, ויש מי שמתפעל מזה. זה מאד מסוכן, ובכל זאת לא צריך לפחד וצריך לתת צדקה. לא צריך להתפעל. צריך לשמוח, ואת זה מקבלים מאמא. זה היפי האמיתי. היפי של אשה פנימית הוא המצות שלה, המסירות שלה על בעלה ועל הבית.

"אבא יסד ברתא" – כח העלאת המ"ן

כל זה היה כדי להסביר את דעת ר' יהודה, שנפסקה להלכה, על פיו מסמיכים את השוכר לשומר שכר. מה עם דעת ר' מאיר? לדעת ר' מאיר מסמיכים את השוכר, את המלכות שכנגד ה תתאה שבשם, לשומר חנם, לאבא שכנגד י שבשם:

         י            אצילות                  שומר חנם

        ה           עשיה                     שוכר

        ו            יצירה                     שואל

        ה          בריאה                    שומר שכר

(וְדַעַת רַבִּי מֵאִיר – שֶׁמֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים, גִּלּוּי חָכְמָה עִילָּאָה – י שֶׁבַּשֵׁם – בְּחָכְמָה תַּתָּאָה – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵׁם – שֶׁדִּין שֹוֹכֵר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, בְּסוֹד "אַבָּא יְסַד בְּרַתָּא" וְד"ל).

כאמור, יש במלכות שני כוחות: יש בה את הכח להתפעל מן התכשיטים ועל ידי כך למצוא חן בעיני בעלה ואת הכח הזה היא מקבלת מאמא. אבל הכח השני שיש בה הוא להעלות מ"ן לבעלה ואותו היא מקבלת מאבא. אצל ר' מאיר, שמדמה שוכר לשומר חנם, מעלים את המלכות אל אבא כדי להמשיך בה את הכח של "אבא יסד ברתא", ואילו בזה שר' יהודה מדמה את השוכר לנושא שכר מעלים את המלכות לאמא לקבל ממנה את ההתפעלות מן התכשיטים. הסיבה לשוני היא בגלל שהמדרגה של ר' מאיר בעצמו היא מדרגת החכמה[51] ואילו של ר' יהודה היא מדרגת הבינה.

משמעות הסדרים במשנה ובתורה

לְפִי כָּל הַפֵּרוּשִׁים הַנ"ל [של תוספות, שהסדר הוא הסמכת החמור ביותר לקל ביותר; של תוספות יו"ט, שהסדר בא להסמיך שני צדדי חנם ושני צדדי שכירות; והפרוש האחרון שהסדר הוא אליבא דהלכתא] סֵדֶר אוֹתִיּוֹת הַשֵׁם לְפִי הַמִּשְׁנָה הוּא צֵרוּף יוהה – צֵרוּף הַשְּׁלִישִׁי שֶׁכְּנֶגֶד חוֹדֶשׁ סִיוָן – זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ, [אותה התחייבנו] "לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּים".

[בפרוש רש"י בתורה, דין שוכר נלמד מן הפסוק "אם שכיר הוא בא בשכרו"[52] שנמצא בסוף פרשת השואל. לפי זה, סדר הפרשיות בתורה הוא: שומר חנם-שומר שכר-שואל-שוכר. כלומר, לפי סדר הצרוף הפשוט של שם הוי': י-ה-ו-ה. זה המקור לסדר העיקרי של הפרק שלנו. זה שדין שוכר בכל זאת נמצא בסוף פרשת שואל, למרות שאינו דומה לו בדיניו, הוא בסוד "פסיעה לבר"[53]. כאשר האות ו נמצאת בעבור ברחם האמא, המלכות נכללת באות ו כפסיעה קטנה, כקו קטן, בסופה]

זה היה לגבי הסדר במשנה. איך יפרש כל אחד מן התנאים לשיטתו את הסדר בתורה?

כַּאֲשֶׁר דִּין שׂוֹכֵר נִכְלָל בְּפָרָשַׁת שׁוֹמֵר שָׂכָר, אַלִיבָּא דְּהִלְכְתָּא כְּר' יְהוּדָה, אֲזַי צֵרוּף אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הוּא יההו – צֵרוּף הַשֵּׁנִי, סוֹד סֵדֶר הָפַּרְשִׁיוֹת בִּתְפִלִּין דְר"ת [אליבא דהלכתא, השוכר שלא נכתב במפורש בתורה נמצא בהעלם בתוך פרשית שומר שכר, שבאות ה עילאה שבשם]. אַלִיבָּא דְּר' מֵאִיר הַ-ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵׁם נִכְלֶלֶת בְּ-י בְּסוֹד עוֹלָם הָאֲצִילוּת הַפְּרָטִי שֶׁהוּא "אָדָם דְּעֲשִׂיָּה" הַכְּלָלִי, כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר. כֵּיוָן שֶׁמַּדְרֵגַת הָעֲשִׂיָּה הַכְּלָלִית פְּנִימִית לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הָאֲצִילוּת הַפְּרָטִית יֵשׁ לוֹמַר [ולא חייבים כמו שנבאר שתי אפשרויות בזה] שֶׁהַצֵּרוּף הוּא היהו – צֵרוּף הָעֲשִׂירִי – שֶׁהוּא-הוּא לְפִי הַסֵּדֶר הַיָּשָׁר כַּאֲשֶׁר "נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן" וְד"ל.

לפי ר' מאיר האות ה תתאה נכללת באות י, בתוך פרשת שומר חנם שבתורה. אם נכתוב את הפרשיות כנגד מיקומם באותיות שם הוי' שוב יצא הצרוף יההו, כמו אצל ר' יהודה, שכן לא רואים בו הבדל בין שתי האותיות ה – עילאה ותתאה – ורק הסדר ביניהן יהיה שונה. זו הדרך הפשוטה להסבר.

אבל כאן רצינו להסביר בדרך אחרת. האות ה תתאה קשורה עם האות י לא בדרך של קבלה ממנה, אלא בדרך יותר פנימית. בעצם היא עוד לפניה, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[54], עוד לפני ההתחלה.

מה הרעיון? כתוב "כלם בחכמה עשית"[55], ומפורש בחסידות[56] שעולם האצילות, שהוא במדרגת החכמה ביחס לעולמות שתחתיו, נקרא גם 'אדם דעשיה' ביחס אל מה שמעליו. ממד ה"עשיה" שבו הוא למעלה מממד ה"אצילות" שבו, כיוון שהאצילות שבו היא רק ביחס אל העולמות התחתונים בי"ע ואילו העשיה שבו היא ביחס לארבע מדרגות 'אדם'. זו מערכת יותר פנימית. היחס הוא כמו בתוך הכתר עצמו בין פנימיותו לבין חיצוניותו, בין עתיק – שהיא סוף המאציל – לבין אריך – שהוא ראש לנאצלים. לפי זה אפשר לרמז שהאות ה [תתאה] שבשם תהיה קודמת לאות י שבו, ואז יצא הצרוף היהו. בסדר הזה נשאר הצרוף הישר של שם הוי', מבלי לשנות אותו, למעט האות ה תתאה ש'עברה' אל ההתחלה.

בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב דִּין הַשּׂוֹכֵר אֵינוֹ מְפוֹרָשׁ בְּהֶדְיָא, [למה?] שֶׁהֲרֵי הִיא כְּנֶגֶד ה תַּתָאָה שֶׁבַּשֵׁם – "מַלְכוּת פֶּה, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרִינַן לַהּ".

הסיבה לכך שהרבה דברים לא מפורשים בתורה שבכתב היא בגלל שהם בעצם שייכים למלכות. לכן על רבנן –"מאן מלכי רבנן"[57] – בעלי התורה שבעל פה, שכנגד המלכות, לגלות את המדרגה שכנגד המלכות, שכנגד תורה שבעל פה בעצם. במילים אחרות: התורה שבעל פה מגלה את עצמה בתורה שבכתב.

נסביר יותר. יש הרבה דינים שמתגלים רק בתורה שבעל פה, ולפיכך אפשר היה לומר שהתורה שבעל פה רק מגלה את מה שנעלם בתורה שבכתב, אבל הרעיון כאן הוא, שהתורה שבעל פה מגלה את עצמה. היא מגלה את היותה נעלמה, וכל רבוי הפרטים של הדינים והדקדוקים שבה – כולם נקראים 'בנין המלכות'. כל רבוי הכלים שיש בה זה היא בעצמה. היא מגלה את עצמה יותר ויותר בתוך התורה שבכתב. כך זה כאן: השוכר הוא כנגד התורה שבעל פה, כנגד המלכות, וזה עצמו דין שרק התורה שבעל פה מגלה לנו.

בשעור היום למדנו מתוך ההערה על הסדר של ארבעת השומרים. עוד לא למדנו את הרעיון עצמו בתוך הספר.

* * *

עוֹלַם הָאֲצִילוּת הוּא כְּנֶגֶד "שׁוֹמֵר חִנָּם", שֶׁהֲרֵי כָּל הַמְצִיאוּת מוּפְקֶדֶת וּכְלוּלָה בּוֹ בְּבִטּוּל אֲמִיתִּי בְּתַכְלִית עַד שֶׁלֹּא מוּרְגָּשׁ בּוֹ שׁוּם רוֹשֶׁם מִן הַיֵּשׁ הַנִּפְקָד (הַרְגָּשַׁת רוֹשֶׁם הַ"סִּפּוּק" שֶׁל הִמָּצְאוּת הַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ הוּא עִנְיַן קַבָּלַת הַשָּׂכָר, "בְּדַקּוּת", עֲבוּר הַשְּׁמִירָה).

מה שכתוב כאן הוא הכלל שעל פיו נסביר את כל ההמשך, בעזרת ה'. אמרנו שהמציאות באה מ'אדם קדמון' אל העולמות. 'אדם קדמון' הוא המפקיד והעולמות הם המקבלים. ככל שהם מרגישים את המציאות אצלם זהו פרוד מן המקור. זו דוגמה לקבלת שכר. שכר הוא הרגשת 'ספוק' מזה שהמציאות אצלך. עולם האצילות הוא שומר חנם, שלא מקבל שכר. הכוונה היא, שהוא לא מרגיש בכלל ספוק מזה שהמציאות נמצאת אצלו. כל המציאות נמצאת כבר למעלה, באצילות, אלא שהיא אינה מורגשת. היא בבטול אמיתי, היא באלוקות עד שלא מורגש בו הרושם של ה'יש' הנפקד.

למשל, מישהו נותן לך משהו לשמור ולך יש ספוק מכך שהחפץ אצלך. זה כבר לא בטול. בטול הוא כאשר אתה בכלל לא מרגיש שהחפץ נמצא אצלך. יש משל מהצמח צדק[58] שיש שלשה בעלי סוד, שהגבוה מביניהם הוא זה שאפילו לא יודע שיש אצלו סוד. הוא שומר עליו כל כך טוב עד שהוא לא מרגיש שהסוד נמצא אצלו. הוא שומר עליו בחנם. הוא לא דורש עליו שום שכר. השכר הכי דק הוא להרגיש את מציאות הדבר שנמצא אצלי, ואם הוא במדרגת האצילות אין לו גם את ההרגשה הזו.

בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה מוּרְגָּשׁ הַיֵּשׁ הַנִּפְרָד בִּבְחִינַת אֶפְשָׁרִיּוּת הַמְצִיאוּת, וְעַל כֵּן הוּא כְּנֶגֶד "שׁוֹמֵר שָׂכָר".

את זה למדנו בפרק הראשון, שהאצילות נקראת 'בטול במציאות' ואילו הבריאה נקראת 'אפשריות המציאות'. ה'יש' הוא 'יש היולי'. המציאות היא רק אפשרית, היא עוד לא יצאה בפועל אבל היא כבר אפשרית, היא יכולה להיות. אחר כך יש 'מציאות כללית' בעולם היצירה ו'מציאות פרטית' בעולם העשיה [אלו הגדרות של הרבי הקודם].

"הַצַּד הַשָּׁוֶה" שֶׁבְּשׁוֹמֵר חִנָּם וּבְשׁוֹמֵר שָׂכָר הוּא שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם פִּקְדוֹן הַמְצִיאוּת נִכְלָל בָּם שֶׁלֹּא עַל פִּי רְצוֹנָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְצִיאוּת הַיֵּשׁ לְעַצְמָם.

מה הצד השוה שבהם? לשניהם אסור להשתמש. מה ההבדל ביניהם? שומר חנם עושה זאת בחנם – הוא לא רוצה שום דבר עבור השמירה – ושומר שכר רוצה מזה משהו. אבל לשניהם אסור להשתמש בחפץ.

עולם האצילות כולו חסד

בְּ"שׁוֹמֵר חִנָּם" כָּל הָרָצוֹן הוּא לַעֲשׂוֹת טוֹבָה לַמַּפְקִיד – "חֶסֶד חִנָּם" [כמו בעל הסוד שלא מרגיש כלום ורק רוצה לעשות טובה] – שֶׁהֲרֵי כְּלָלוּת עוֹלַם הָאֲצִילוּת הוּא בִּבְחִינַת "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" –

זה כלל בחסידות, שעולמות התחתונים הם גבורה ושמאל בכללות ואילו עולם האצילות הוא ימין. לעתיד לבוא הכל יוכלל בצד ימין. יש הרבה מאמרים אצל ר' הלל, בהם מוסבר שחסד וגבורה בשרש הם חסד וגבורה של עתיק, המתלבשים ב'גלגלתא' וב'מוחא סתימאה' של אריך[59]. כל עולם האצילות בא מן ה'גלגלתא', בה מתלבש חסד דעתיק, ושלשת העולמות התחתונים בי"ע באים מגבורה דעתיק המתלבשת ב'מוחא סתימאה' דאריך. בכתבי באריז"ל מבואר[60], שתוך 'מוחא סתימאה' מאירים שלשה שמות: אל הוי', אל שדי, אל אדני, והם השרשים של שלשת העולמות התחתונים בי"ע. לענינינו, עולם האצילות הוא החסד האמיתי.

כל עולם האצילות נבנה בחסד. ידוע[61], ששבירת הכלים היתה בגלל שלא היה חסד. זה היה במדרגת 'האצילות הראשונה' והיא נשברה מחוסר חסד. עולם האצילות המתוקן, הנצחי, כולו חסד. כיוון שהוא נבנה כולו בחסד יש בו חסד חנם כלפי המפקיד שלו. החסד של המפקיד בונה אותו, ו"כמים הפנים לפנים" – הוא מחזיר חסד אל המפקיד. לכן הוא שומר חנם לגבי המפקיד בחסד חנם – ללא שום הרגשה.

סוֹד "זָכַר חַסְדּוֹ" כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח.

עולם האצילות הוא הזכר ביחס לשלשת העולמות התחתונים. הם יוצאים ממלכות דאצילות, מן הנוקבא, ולכן הם כולם נוקבא לגבי האצילות.

שכר הרגשת ה'יש ההיולי'

בְּ"שׁוֹמֵר שָׂכָר" הָרָצוֹן הוּא לְשֵׁם קַבָּלַת הַשָּׂכָר –

הוא לא רוצה להשתמש. שניהם – שומר חנם ושומר שכר – לא רוצים להשתמש וזה מורה על כך שהמציאות בהן עדין לא התגלתה. היא לא משמשת עדיין שום דבר. כאילו שהדבר נמצא באיזו פינה בצד, מוחבא היטב, ללא שימוש, אלא ששומר שכר עושה את זה לשם קבלת שכר. מהו השכר?

הַרְגָּשַׁת הַיֵּשׁ הַהִיּוּלִי [עולם הבריאה שייך לאמא – "אמא עילאה מקננא בכורסייא" – ובאמא יש] "הֵרָיוֹן" בְּרֶחֶם הָאֵם

מה ההבדל בין אבא לאמא? אבא לא מרגיש בכלל את מציאות הולד בזרע שלו. מציאות הולד בטלה במציאות בתוכו. האמת היא שגם אצלו מופקד הזרע, הפקדון, אלא שהוא לא מרגיש את מציאותו בכלל.

מכאן אפשר להבין את חומרת פגם הברית, שאנשים לא מרגישים את גודלו, שכתוב בכל הספרים הקדושים שהוא כשפיכות דמים וכד'[62]. אדם לא מרגיש את המציאות שיש בזרע וממילא לא את הפגם שיש בהשחתתו. ברגע שיש הריון ואשה עושה הפלה ח"ו מורגש פה משהו, מורגש שיש פה מציאות וזה אסון אם יקרה לולד משהו. לעומת זאת, אצל האבא הולד נמצא במדרגה יותר גבוהה, ולכן האסון הוא יותר גדול, אבל לא מרגישים אותו.

בעולם הבריאה המציאות נמצאת בהריון, כ'יש היולי' העומד להיולד. יש לאשה 'שבח ולדות'[63], יש לה ספוק מן ההריון. היא מרגישה שיש לה משהו. האבא לא מרגיש שיש לו משהו ולכן הוא שומר חנם. גם לשומר חנם אסור לפשוע בפקדון. פגם הברית אצל האבא הוא הפשיעה של שומר חנם.

וְהוּא בְּחִינַת "נְקֵבָה" (בְּחִינַת "נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה") [לנקוב שכר זה מלשון נקבה, וזה רמז שברגע שאדם דורש שכר הוא בבחינת נקבה. הוא רוצה דורש הריון] לְגַבֵּי הַ"זָּכָר" הָעֶלְיוֹן הַנ"ל [עולם האצילות].

הבעלות בעולם היצירה

בכך הסברנו את הכלל של שני השומרים הראשונים, בהם המציאות עדין לא מתגלה, והם אלו שאינם משתמשים בפקדון. לעומתם, הצד השוה שבשואל ובשוכר הוא שיש להם שימוש בפקדון. כלומר, המציאות מתגלה. היא משמשת משהו. בשני השומרים הראשונים המפקיד הוא המחזר אחר השומרים. הוא מחפש מישהו שישמור על הפקדון, או בחנם או תמורת שכר. מה שאין כן בשואל ושוכר, שהם אלו שמחזרים אחר המפקיד:

הַ"שּׁוֹאֵל" וְהַ"שּׂוֹכֵר" הֵם הַמְחַזְּרִים אַחַר חֵפֶץ הַפִּקָּדוֹן לְצוֹרֶךְ הַשִּׁמּוּשׁ בּוֹ לְתוֹעֶלֶת עַצְמָם.

הַשּׁוֹאֵל מַרְגִּישׁ אֶת מְצִיאוּת הַיֵּשׁ בִּבְחִינַת יֵשׁ מִיֵּשׁ, כְּנֶגֶד עוֹלַם הַיְצִירָה, אַךְ בְּאֶמְצָעוּת הַיֵּשׁ הַהִיּוּלִי – מְקוֹרוֹ – מִתְבַּטֵּל לָאַיִן הָאֱלֹקִי – הַמְהַוֵּהוּ תָּמִיד, וְזֶהוּ סוֹד "בְּעָלָיו עִמּוֹ" – "בִּמְלַאכְתּוֹ" ("מְלָאכָה" מִלְּשׁוֹן "מַלְאָךְ" – "עוֹלַם הַמַּלְאָכִים").

אצל שואל יש מושג בהלכה הנקרא "בעליו עמו"[64], האומר שברגע שבעל החפץ נמצא עם השואל הוא פטור מכל האחריות. שומר חנם פטור אפילו מגנבה ואבדה[65]. שומר שכר חייב בגנבה ואבדה אבל פטור מאונס[66]. שואל חייב אפילו באונס[67], אלא שאם "בעליו עמו" הוא פטור מתשלום זה. את זה צריך להסביר.

למדנו בפרק הקודם, שמובנה של המילה בריאה על פי הסבר הרמב"ן[68] הוא בריאת יש מאין, ושאין עוד מילה בתורה בשביל לבטא 'יש מאין' מלבד 'בריאה', ואילו יצירה היא יצירת יש מיש. כלומר, התגלות 'מציאות כללית' מתוך 'אפשריות המציאות'. ה'יש' של המציאות הכללית יוצא מתוך ה'יש' ההיולי. עולם היצירה הוא כמו לידה של ולד ויציאתו מתוך רחם האם. זה נקרא יצירת 'יש מיש', אף שאלו ערכים אחרים של 'יש'. עולם הבריאה הוא בבחינת "בורא חשך"[69], זו מציאות חשוכה כמו העובר במעי אמו.

שוב, עולם היצירה הוא עולם של יצירת 'יש מיש', 'מציאות כללית' מתוך 'אפשריות המציאות' [או 'מציאות היולית']. בפרק הקודם הסברנו, שאף על פי שעולם היצירה מקבל מעולם הבריאה, בבחינת 'יש מיש', בכל זאת שורה עליו בדרך מקיף ה'אַיִן' של האצילות. בעולם היצירה תתכן עדיין הרגשת ה'אין', אבל היא תהיה רק בדרך של אור מקיף, שכן בדרך של הארה פנימית ההרגשה היא הרגשת ה'יש'. את זה הסברנו גם לגבי המלאכים שבכל עולם: השרפים שבעולם הבריאה מרגישים לגמרי את האין האלקי, ולכן הם נשרפים ומתבטלים אליו, אבל החיות של בעולם היצירה היא "ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים". הם מרגישים את ה'אין' בבחינת מקיף (עיינו בקיצור שבעמוד הקודם). בעולם הבריאה יש הפשטת המציאות לגמרי בכלות הנפש. בעולם היצירה אין כלות הנפש, אבל בכל זאת יש שם בטול – 'בטול היש' – לאין האלקי שמחדש אותו. אם כן, האלוקות כן מורגשת שם, אבל רק באמצעות המקור שלהם, המקור ההיולי. כיון שהמקור שלך הוא 'יש', 'יש היולי', אתה לא מתבטל לגמרי בהפשטה גמורה. בכל זאת, מרגישים בו אלוקות.

שאלה: אצל האדם, מה משפיע על המדות מלבד המקור שלהם, מלבד השכל?

תשובה: זה באמת צריך להיות המשל. המדות בטלות למקורן אבל באמצעות השכל, וכיוון שהבטול הוא באמצעות השכל זו לא הפשטה לגמרי. השכל הוא כבר 'יש', 'יש' שעניניו הוא להוליד מדות. ללא השכל לא היו מרגישים בכלל את המקור, ורק היו מרגישים "אני ואפסי עוד"[70]. כך היה בעולם התהו, שלא היתה בו המשכת מוחין במדות, ואז כל מדה בפני עצמה היא דבר נפרד. באמצעות השכל האדם מרגיש את ה'אין'.

באמת כתוב הרבה בחסידות[71], שאחד שמרגיש את האלוקות רק באמצעות ההתבוננות ואין לו תחושה של ראיה מקרוב באלוקות, רק שמיעה מרחוק – זה לא בטול גמור. הוא כמו השרפים בעולם הבריאה. ההתבוננות היא המקור של הלב. בקונטרס ההתפעלות מסביר האדמו"ר האמצעי[72] ור' הלל בבאורו שם, שזהו ההבדל בין גוי ליהודי. לכל יהודי יש שרש בראיה, בכל המדרגות, שכן הנשמה האלקית נמשכת מן החכמה, מן האצילות, שבה חוש הראיה. אבל בגלוי, הנשמות של עולם הבריאה ובמיוחד של עולם היצירה משיגים את ה'אין' שמהווה אותם באמצעות שכל. ללא שכל היו מרגישים רק את עצמם, אבל "לפי שכלו יהולל איש"[73] – על פי השכל מאירה המדה ['יהולל' הוא מלשון אור].

זה מה שכתוב בציור שבדף הקודם:

הָאַיִן מֵאִיר עֲלֵיהֶם בִּבְחִינַת מַקִּיף, כַּאֲשֶׁר הַיֵּשׁ הַהִיּוּלִי מוּרְגָּשׁ בָּהֶם בְּגִלּוּי אוֹר פְּנִימִי.

כלומר, ה'אין' של עולם האצילות מאיר עליהם בדרך של אור מקיף, אבל הפנימיות שלהם – פנימיות זו השגה, מה שאתה משיג באור פנימי – זה ה'יש ההיולי' שבהשראתו יש גם את ה'יש האמיתי'.

סוד 'בעליו עמו'

זה המצב בעולם היצירה וכעת צריך להסביר את כל זה ביחס לשואל. נחזור על המשפט האחרון שקראנו:

הַשּׁוֹאֵל מַרְגִּישׁ אֶת מְצִיאוּת הַיֵּשׁ בִּבְחִינַת יֵשׁ מִיֵּשׁ, כְּנֶגֶד עוֹלַם הַיְצִירָה, אַךְ בְּאֶמְצָעוּת הַיֵּשׁ הַהִיּוּלִי – מְקוֹרוֹ [שזה כמו ההתבוננות שהסברנו] – מִתְבַּטֵּל לָאַיִן הָאֱלֹקִי – הַמְהַוֵּהוּ תָּמִיד,

בעולם היצירה יכולה בהחלט להיות הרגשת "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית"[74], אלא שיש בו 'הסתר הבורא מן הנברא'[75]. יסוד ההתבוננות הוא 'אין דבר עושה את עצמו'[76], שהאדם מתבונן בזה שאני פה ואם אין דבר עושה את עצמו אז אפשר להרגיש שיש בורא [ר' אייזיק מדבר על זה באריכות[77]], אבל כל זה בדרך מקיף של 'העלם הבורא מן הנברא'. ברגע שהנברא יודע שהוא מתהווה הוא מתבטל. לא מתבטל לגמרי ולא מתפשט מן המציאות, אבל יש לו בטול.

וְזֶהוּ סוֹד "בְּעָלָיו עִמּוֹ" – "בִּמְלַאכְתּוֹ" ("מְלָאכָה" מִלְּשׁוֹן "מַלְאָךְ" – "עוֹלַם הַמַּלְאָכִים").

הוא לא מתפשט והוא אינו בבטול גמור, זה פרוש המילה "עמו" שנאמרה בשואל. הוא לא מתבטל לבעליו, אלא "בעליו [האלקות] עמו". זו ההרגשה שתתכן בעולם האצילות. יש לו, לשואל, מלאכה ויש לו מציאות. על פי 'נגלה' קשה להבין את דין השואל על פי הגיון, למה ברגע שהוא שואל את הפרה הוא שואל באותו הרגע את הבעלים שיבואו לעבוד אתו. מאד קשה לצייר את הדין הזה, אבל לפי מה שאנחנו מסבירים אפשר יותר להבין. המלאכה כאן היא כמו מלאך (וזה עוד רמז לעולם המלאכים) שעושה שליחות ומלאכה. הוא מציאות והמלאכה שלו היא מלאכה ויש כאן השראה של "בעליו עמו", של הימצאות הבעלים, של השראת האצילות שבטלה לבעלים האמתיים – ל'אדם קדמון'.

זה מה שכתוב כאן בהערה כח:

כח. כַּאן "בְּעָלָיו" הוּא סוֹד "אֲצִילוּת" הָמַאֲצִיל הָעֶלְיוֹן ('אָדָם קַדְמוֹן'), שֶׁהוּא הָמַּפְקִיד כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר.

שוכר – הרגשת בעלות מוחלטת

עד כאן היה דין השואל. למה דין השוכר נמצא בעולם העשיה, התחתון ביותר?

הַשּׂוֹכֵר מְשַׁלֵּם שָׂכָר לַמַּשְׂכִּיר עַל מְנָת לִקְנוֹת לְעַצְמוֹ הַרְגָּשָׁה פְּרָטִית בִּמְצִיאוּת הַיֵּשׁ [להרגיש בעל הבית] – עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה –

השוכר רוצה להיות בעל הבית יותר מן השואל. לשואל יש עדין את הדין של "בעליו עמו" ולכן הוא יודע שהוא אינו בעל הבית. הוא יודע שיש 'בעל לבירה זו', למרות שהוא נהנה ומשתמש בפקדון ו"כל הנאה שלו" ממנה. מה ההבדל ביניהם? השואל יודע כל הזמן שהחפץ הזה לא שלי, אבל השוכר את הבית – בית קנוי לו, הוא שלו. השוכר רוצה לקנות הרגשה שהמציאות הזו שייכת לו ועבור זה הוא מוכן גם לשלם כסף. מכאן ברור ששוכר הוא בעשיה, הרגשת ה'יש הנפרד' של "אף עשיתיו"[78], בו לא מרגישים את המקור. להרגיש 'בעלות' זו עשיה והשוכר הוא השומר היחיד שיש לו הרגשת ורצון כזה.

שומר שכר רוצה את השכר, רוצה את הספוק מהימצאות הדבר אצלו. הוא קשור עם החפץ יותר משומר חנם ולכן הוא יותר חייב ממנו. מחייבים אותו גם על גנבה ואבדה, שנחשבים לגביו פשיעה. מה זו פשיעה? זה שאומרים לשומר, החפץ היה לידך אז מה קרה לו? על פי פשט החיוב הוא תוצאה של התשלום שקבלת עבור השמירה, אבל בפנימיות הסיבה היא שככל שהחפץ יותר מורגש אצלך האחריות שלך גדלה ואתה צריך לשמור עליו יותר. אצל שומר חנם מציאות הפקדון אינה מורגשת בכלל, וזה למעליותא (כמו בעל הסוד מהצמח צדק), ולכן הוא לא יהיה חייב על גנבה ואבדה. גם בשעת מעשה הוא לא ידע שהופקד אצלו הסוד. כך זה באצילות, אבל בבריאה כן צריך להרגיש ולכן כן יחייבו אותו.

לפי זה, אצל שוכר אין חיוב כמו שואל כי החפץ כל כך בבעלותו אז לא צריך לחייב אותו. לפי ר' מאיר, שמדמה את דינו לשומר חנם, זה כמעט לגמרי בבעלותו.

וּמְסַלֵּק מֵעַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, הַרְגָּשַׁת הָרוֹשֶׁם שֶׁל הַיֵּשׁ הַהִיּוּלִי (בְּחִינַת הַשָּׂכָר כַּנ"ל) שֶׁעָלָיו שֹׁורֶה גִּלּוּי הָאַיִן הָאֱלֹקִי.

זה הסוד של "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[79] של אבא ואמא, של אצילות ובריאה. יש יחוד של אבא ואמא שהוא יחוד פנימי, שאבא בתוך אמא, ויש לפעמים יחוד חיצוני שאבא שורה על גבי אמא. הכלל הוא שלגבי העולמות אמא נמצאת מתחת אבא, הבריאה מתחת לאצילות, ואילו בעולם האצילות עצמו הם בשווה – "שוין בקומתן"[80]. אם כן, אם "אבא מקנן באצילות"[81] ו"אמא עילאה מקננא בכורסיא [בבריאה]"[82], איך יש זווג ויחוד ביניהם, בין אצילות ובריאה? צריך לומר בעבודה, שבהתבוננות אלוקית אמיתית יש השראה של האין האלוקי שפועלת 'בטול היש' אל ה'אין'. בעולם העשיה לא רוצים להרגיש את ההרגשה הזו, אלא רוצים לקנות בעלות, להרגיש "אף עשיתיו".

סוד 'שלשה רגעים'

בפרק א למדנו, שיש עוד דרך להסביר את ארבעת העולמות בהקשר של עובר ולידתו: הלידה הסופית שלו – שכלול כל האברים – הוא עולם העשיה. עולם היצירה הוא מה שנקרא בלשון חז"ל 'יצירת הולד'[83] כעבור ארבעים יום. אז נקבע מן הולד ועד אז אפשר להתפלל על זה. זו כבר 'מציאות כללית', כמו לידה פנימית בתוך הרחם. לפי זה, עולם הבריאה הוא עד ארבעים יום, ועד אז הולד לא מוכר החוצה. יתכן שהאשה כבר כן מכירה בולד אבל לא רואים את זה עליה. הבריאה זו הקליטה של הזרע, תוך שלשה ימים לזווג[84]. הזווג עצמו הוא עולם האצילות. הסוד הזה כתוב אצל המקובל הראשון, ר' אברהם אבולעפיה[85], שקורא לו סוד 'שלשה רגעים' – רגע הקליטה, רגע היצירה ורגע הלידה – כנגד שלשת העולמות התחתונים בריאה יצירה ועשיה. נקרא את הענין הזה מתוך הערה לא, מתוכה נוכל להבין את ההבדל בין הלידה בעולם היצירה ובין הלידה בעולם העשיה:

לא. וְהוּא סוֹד הַ"לֵּידָה" כִּמְצִיאוּת יֵשׁ וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

יש להיולד ולהרגיש רק את מציאות עצמך, מבלי להרגיש את מציאות האם, ויש להיולד ועדיין להרגיש את מציאות האם, את מציאות האין האלקי. זה להיולד כמציאות, אבל עם מציאות האמא שעליה שורה מציאות האבא. זו הלידה של עולם היצירה, אבל בעולם העשיה הלידה היא להיולד כמציאות לגמרי. לפי זה:

הֲרֵי שֶׁעוֹלָם הַבְּרִיאָה הוּא סוֹד רֵאשִׁית הָהֵרָיוֹן בִּבְחִינַת יֵשׁוּת הַנּוֹדַעַת לַאֵם, אַךְ אֵין הָעוּבָּר נִיכַּר לַזּוּלַת [כל זה עד ארבעים יום]. עוֹלָם הַיְּצִירָה הוּא בְּסוֹד "יְצִירַת הַוְלָד" לְאַחַר מ יוֹם מִקְלִיטַת הַזֶּרַע, בְּחִינַת 'מְצִיאוּת כְּלָלִית' [שכבר נקבע המין]. עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה – "מְצִיאוּת פְּרָטִית" – הַיְינוּ גְּמַר תִּקּוּן וְשִׁכְלוּל הַוְלָד – "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" – וַאֲזַּי מוּכָן הוּא לְלֵידָה. [כל הפרצופים ב]עוֹלָם הָאֲצִילוּת – עוֹלָם הַיִּחוּד וְהַזִּווּג הָעֶלְיוֹן ("לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ לְיַחֲדָא שֵׁם יה בְּוה בְּיִּחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל") –

כל המצות הן זווגים ויחודים, שמכונים שכל הזווגים יקרו בעולם האצילות כאשר התוצאה היא השפע שיורד בכל העולמות. לכן כל כתבי האריז"ל הם באצילות, שכן מעל לאצילות, ב'אדם קדמון', אין זווגים – "אין אלקים [בחינת נוקבא] עמדי"[86] – אין שם שני פרצופים. לכן עולם האצילות:

הוּא סוֹד עֶצֶם הַבִּיאָה.

זווג בלשון חז"ל נקרא 'ביאה', והסברנו פעם שביאה היא יציאה לבר, יציאה החוצה. לצאת מ'רשות היחיד' אל 'רשות הרבים', וברשות הרבים יש שלש דרגות כנגד ג העולמות התחתונים[87]. עד כדי כך, שיש מדקדקים הסוברים שהמילה בית נגזרת מן המילה ביאת [האות ת נופלת מן השרש], כמו בפסוק "ובא הכהן"[88].

בְּאָדָם קַדְמוֹן נֶאֱמַר "וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי" שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נוּקְבָא כְּלָל – "כֻּלָּם נִסְקָרִים בִּסְקִירָה אַחַת" מַמָּשׁ וְד"ל.

מה זו נוקבא? נוקבא זו שהִיָה, שהמציאות מתגלה בזמן, בסדר, מדרגה אחרי מדרגה. על 'אדם קדמון' כתוב שבו "כלם נסקרים בסקירה אחת"[89] וזה עצמו סימן שאין בו נוקבא. אין בו שהיה של התגלות. גם בעולם האצילות אין זמן, אבל יש כבר 'סדר זמנים'[90], יש כבר כלים. כלים הם הגבלה והגבלה זו שהיה. זה להגביל את האור שלא 'יתפוצץ'. אדרבה, באצילות יש רבוי כלים ולכן יש בו סדר מסודר. מה זה 'אדם קדמון' לגבי הזווג? זה כמו "השותף השלישי"[91], הקב"ה.

נסכם את ההערה: אדם קדמון הוא "אין אלקים עמדי", השותף השלישי. הזווג הוא האצילות. הקליטה היא בבריאה. יצירת הולד היא ביצירה. זו לידה אבל לידה שקשורה עם האם. עשיה זה להיולד החוצה לגמרי:

    קוצו של י             אדם קדמון             השותף השלישי

                 י             אצילות                  הזווג

                ה             בריאה                   קליטת הזרע

                ו              יצירה                    יצירת הולד

                ה             עשיה                    לידה

גם בבריאה יש יציאה החוצה – יציאה של הזרע מן האבא אל אמא – אבל זו יציאה שעדין קשורה בפנים. בתוך האמא עדיין שורה האהבה מן האבא, מה שנקרא בקבלה "חד רוחא דשביק בגווה"[92], אבל ברגע שהולד יוצא החוצה הוא נעשה כבר 'יש ודבר בפני עצמו'. היציאה החוצה של עולם העשיה היא כבר יציאה החוצה ברמה אחרת לגמרי מאשר היציאה של עולם הבריאה.

שלבי העבור והלידה

מה שלא הסברנו כאן הוא עד מתי אורך כל שלב. מתי זה עולם הבריאה, מן הזווג ועד הקליטה או מן הקליטה ועד יצירת הולד? אם עולם העשיה הוא הלידה, זו תחלת העשיה או סוף העשיה? ארבעים יום של יצירת הולד בדברי חז"ל הם תחלת היצירה או סיומה?

אם אנחנו אומרים שאצילות הוא רגע הזווג תהיה לכאורה הבריאה עד שלשה ימים והקליטה עצמה תהיה בסוף עולם הבריאה. מי יוצר את עולם היצירה? עולם הבריאה. מי בורא את עולם הבריאה? עולם האצילות. כל מדרגה נבנית על ידי המדרגה שמעליה. הבריאה יוצרת והעשיה עושה את העשיה.

לפי זה, צריך לומר שהאצילות נמצאת ומאירה בגלוי כל עוד הטיפה אינה מסריחה והיא פועלת את פעולת הבריאה עד שלשה ימים מרגע הזווג, אבל הבריאה עצמה היא כבר רגע הקליטה. כשיש קליטה זה אומר שהעובר נברא. לפני כן הוא רק בתהליך בריאה, אבל הוא לא נברא עדיין. אותו הדבר לגבי עולם היצירה: עד ארבעים יום הולד בתהליך של יצירה, אבל מי שעושה אותו הוא עולם הבריאה. הבריאה יוצרת עד ארבעים יום. בארבעים יום הולד כבר נוצר, ומאז כבר אי אפשר להתפלל על מין הולד. אחר כך, מארבעים יום ועד סוף ארבעים יום היצירה עושה את הולד. "ועשתה את צפורניה"[93] – יש מישהי שעשתה זאת, וזה עולם היצירה. העובר עצמו נעשה יותר ויותר עד הלידה.

כל עולם כלול בעולם העליון ממנו ואפשר להסביר את זה בשתי אפשרויות. אפשרות אחת היא שהחב"ד של עולם אחד כלול בעולם שמעליו. בחב"ד דיצירה אין עדיין את מציאות היצירה, את ז"ת שלו, אלא רק את התהליך של הווצרות שלו. אפשרות שניה היא לומר שהסוף זה רק המלכות של כל עולם, ואז כל ט הספירות שבכל עולם נכללות בעולם שמעליו. תלוי איך מגדירים עולם, כז"ת או רק כמלכות. צריך להתבונן בזה. לפי האפשרות השניה, שלשה ימים ראשונים הם כל ט הספירות של הבריאה ואילו רגע הקליטה, המלכות, הוא עולם הבריאה עצמו. הספירות של עולם הבריאה יוצאות מן המלכות. בלשון ספר הזהר[94]: הן 'נחתמות'. הספירות של כל עולם תחתון הן צלום של הספירות שבעולם שלפניו. זה נקרא 'העתקה', שעולם עליון מעתיק את עצמו בעולם תחתון ממנו ואז נברא אותו עולם תחתון.

עד כאן הערה לא על מדרגות הלידה.

אדם קדמון – המפקיד העליון

נסיים את הפרק:

אָדָם קַדְמוֹן הוּא סוֹד הַמַּפְקִיד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהֲרֵי שֹׁרֶשׁ כָּל הַמְצִיאוּת נִמְצָא אֶצְלוֹ כִּבְיָכוֹל בְּסוֹד הַמַּחְשָׁבָה הַקְּדוּמָה [ד'אדם קדמון', ליה נאמר "כולם נסקרים בסקירה אחת"] כַּנ"ל, וְהוּא הָ"רֹאשׁ" הָעֶלְיוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁךְ הַכֹּל, בְּסוֹד "קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ" כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח.

ר' הלל תמיד מסביר[95] את הפסוק הזה, ש'אדם קדמון' הוא הראש של כל הדורות, של כל העולמות. ברגע שיש דורות אז יש גם סדר, 'סדר זמנים', בעוד שב'אדם קדמון' "כולם נסקרים בסקירה אחת". בארמית שורה היא 'דּוּרָא'[96], וב'אדם קדמון' כל השורות וכל הדורות שווים. הוא רואה – שורה היא מלשון ראיה, שׁוּר – את כל השורות כאחת. זה נקרא הראש לגבי העולמות. אחר כך, ה' "קורא הדורות מראש"[97] והוא ממשיך את כל העולמות החוצה, למטה. הוא המפקיד, שיש אצלו הכל, והוא מוציא ומפקיד אותם.

ר' אייזיק מסביר באריכות[98], שהמציאות במדרגת 'אדם קדמון' היא מציאות אחרת, מציאות-לא מציאות. לפני הצמצום הראשון זו אחרת מציאות בכלל, כאשר ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[99]. זו מציאות של 'בלתי מציאות נמצאת', כלשון הרבי הרש"ב[100]. המשל שר' אייזיק מביא בשביל 'אדם קדמון' הוא ההבדל שבין חלום למציאות. מה הבדל הערך ביניהם? כאשר אתה חולם על מישהו, אותו אדם שאתה חולם עליו הוא רק חלק מן המציאות שלך ואין לו שום עצמאיות בכלל. מ'אדם קדמון' ולמטה, כל הסודות של הקבלה הם איך לעשות מן החלום מציאות. איך לקחת אחד שאתה רק חולם עליו, והוא לא מרגיש את עצמו בכלל, ולעשות ממנו מציאות של אחד שכן מרגיש את עצמו. זה מ'אדם קדמון' ולמטה. למה הסברתי את זה? כי הבטוי לזה ב'אדם קדמון' נקרא "מחשבה הקדומה"[101].

אם כן, יצא לנו שם הוי' ב"ה באופן הזה:

קוֹצוֹ שֶׁל י           אָדָם קַדְמוֹן – מַפְקִיד

          י           אֲצִילוּת – שׁוֹמֵר חִנָּם

          ה          בְּרִיאָה – שׁוֹמֵר שָׂכָר

          ו           יְצִירָה – שׁוֹאֵל

          ה          עֲשִׂיָּה – שׂוֹכֵר

הסוד של השומרים הוא עד כמה מרגישים את המציאות שנפקדת אצלם. לענין זה, השוכר הוא זה שנעשה הכי הרבה 'בעלים' על הפקדון שאצלו. ההרגשה שאינה הרגשה בכלל היא של השומר חנם. זה הבטול. כיוון שהאצילות לא מרגישה את עצמה שומרת, זה אומר שהמציאות המופקדת נשארה בעצם אצל הבעלים. זהו גם ההסבר ב'נגלה' לדין זה, לדין שומר חנם שפטור מתשלום. החפץ יותר ברשות הבעלים מאשר ברשות השומר, ולכן רק אם הוא פושע הוא חייב, אבל בגנבה או אבדה זה כאילו עדיין ברשות הבעלים. אם כן, בשומר חנם יש סברא שהפקדון נמצא יותר ברשות הבעלים ולכן השומר חייב פחות. כל זה ב'רשות היחיד' של עולם האצילות.

[שאלה: האם שומר הוא שליח עליו נאמר "שלוחו של אדם כמותו"[102]?

תשובה: באופן פשוט לא. שומר הוא כמו שליח פסיבי, שלא עושה. ב"שב ואל תעשה". הוא כמו האותיות יה שבשליח, בעוד שהשליחות עצמה היא על דרך האותיות וה שבשליחות.

לגבי מוצא אבדה יש מחלוקת אמוראים בגמרא[103] אם הוא כשומר חנם או שומר שכר. צריך להסביר אותה על דרך החקירה אם "מצות להנות ניתנו"[104] או שלא. כלומר, על פי סברת רב יוסף שם, שיש לו הנאה מכך שלא צריך לקיים מצוה אחרת כי יש לו הנאה מן המצוה הזו, או שזו גזרת הכתוב. כמו מי שמוצא אבדה ברחוב, שאם יש לו ספוק מזה שמצא וזה נמצא אצלו גם בלי להשתמש, זה עושה לו טוב על הנשמה, הוא במדרגת שומר שכר. אבל אם אין לו שום הנאה מזה, וזה רק בשביל לקיים את מצות התורה אז הוא צריך להיות כשומר חנם].

תענוג רוחני באמא

תענוג מורגש מקיום מצות שייך לאמא. כך יש במפורש מר' הלל בפלח הרמון[105]:

והענין הוא כי בבחינת אהבה בתענוגים [שמתגלה באמא] הנ"ל הגם שמסולק מכל מיני הרגשת עצמו ליש [לא מרגיש את עצמו בכלל] מכל מקום התענוג האלקי הוא מורגש בנפשו. וראיה לזה: שיוכל להיות שמן ודשן באבריו הגשמיים רק מבחינת התענוג האלקי. וכמו ר' אלעזר בר' שמעון ור' יוסי[106], שהיו עבים ושמנים בגופם כמבואר בגמרא (בבא מציעא פד, א), ובודאי היו מסולקים מכל תענוג גשמי, כמאמר הזהר ד"צדיקיא לית להו מכסופא [מתענוגי] דהאי עלמא כלום"[107]. רק שהיו שמנים מתענוג האלקי, וכמאמר דוד המלך ע"ה "כמו חלב ודשן תשבע נפשי"[108]. מה שאין כן בחינת יראה עילאה, שהיא בחינת בטול במציאות לגמרי, זה למעלה אפילו מבחינת ענג האלקי המורגש [שמצד אבא] כו', וד"ל.

מצד אמא אפשר להיות שמן בגוף, מהרגשת התענוג האלוקי אף שהוא מסולק לגמרי מכל הרגשת תענוג גשמי.

אלו היו ארבעת השומרים של 'אדם קדמון', המפקיד, שיצאו לנו מתוך הגימטריה של "משמר לעמת משמר", העולה כללות ארבעת העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה [הגימטריה היא כמו האֵם, שעליה כתוב "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך..."[109] העיקר הוא התוכן שיוצא מן הרמז].

תפקיד העולמות – תמיכת הכבוד העליון

כעת נחזור לאותו מספר, עם רמז הרבה יותר פשוט:

וְעוֹד, אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת עוֹלֶה "אֵשֶׁת- (כַּאֲשֶׁר הַ-א שֶׁל אֵשֶׁת עוֹלֶה אֶלֶף) חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד",

המילה הזו נדרשת הרבה פעמים בכתבי האריז"ל[110] על הפסוק "אני שפתי תפתח"[111], שראשי תיבותיו הן אשת. בחסידות נדרש הפסוק "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך"[112], ויש עוד הרבה פסוקים עם הרמז למילה הזו.

כלומר, כל העולמות כולם הם בחינת "אשת חן תתמך כבוד". איך נסביר את זה?

שֶׁעִנְיַן כָּל הָעוֹלָמוֹת 'אָדָם קַדְמוֹן' אבי"ע לִתְמֹךְ בְּעֶצֶם כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ – אוֹר אֵין סוֹף ב"ה

הכבוד הוא כמו אור אין סוף, שעליו נאמר "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"[113]. בשם הרב המגיד ידוע[114], שהבטוי 'אור אין סוף' מתחיל רק ממלכות דאין סוף ולא למעלה מזה. במה האשה תומכת בכבוד הזה?

עַל מְנָת לְהַמְשִׁיכוֹ וּלְגַלּוֹתוֹ לְמַטָּה [התפקיד של כל העולמות הוא להיות "אשת חן תתמך כבוד"[115] ולהמשיך את האור למטה, עד העולם התחתון]. וְהוּא הַ"כָּבוֹד" ("וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו וְגוֹ'") שֶׁנִּמְשָׁךְ מֵ"אָדָם דַּאֲצִילוּת" [שזה אור אין סוף שלפני הצמצום], כַּאֲשֶׁר אָדָם קַדְמוֹן הוּא סוֹד "אָדָם דִּבְרִיאָה", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר [בפרק הבא].

הסברנו בפרק הראשון שיש שתי מדרגות – "שמי" ו"כבודי". "שמי" הוא "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[116], שזה לפני הצמצום. בכתבי האריז"ל מוסבר[117] מאמר חז"ל זה לאחר הצמצום, אבל בחסידות[118] הוא מתפרש גם לפניו. כמו "שמי" יש גם "כבודי" לפני הצמצום. את "כבודי" מסבירים על פי הפסוק "יהי כבוד הוי' לעולם ישמח ה' במעשיו"[119]. "כבוד הוי'" הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, שימשך אל תוך העולם. שוב, "שמי" ו"כבודי" הן שתי מדרגות לפני הצמצום, ואילו "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" הן ההמשכות לאחר הצמצום במדרגות הכלליות: אדם דבריאה ['אדם קדמון'], אדם דיצירה [עתיק ואריך דאצילות], ואדם דעשיה [עולם האצילות].

נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים שֶׁכַָּל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת הוּא בְּחִינַת נוּקְבָא לְגַבֵּי אוֹר אֵין סוֹף ב"ה.

אפילו שאמרנו קודם, שעל 'אדם קדמון' נאמר "ואין אלקים עמדי"[120] ושאין בו בחינת נוקבא, ביחס לאור אין סוף שלפני הצמצום גם הוא בחינת נוקבא. בשביל לתמוך ולהמשיך את הכבוד צריך למצוא חן ולהיות אשת חן בעיני ה'.

רמז נוסף:

אֵשֶׁת הַנ"ל הִיא מֵאָה פְּעָמִים טוֹב[טוב הוא השם של בריאת העולם, בסוד:] "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

זה השם שבחסידות הוא כנגד העבודה של 'אִין ווֶעלְט – אוֹיְס וֶועלְט', בתוך העולם ומחוצה לו כאחד. להיות "דאחיד בשמיא וארעא"[121] ולחבר אותם. זו העבודה של הבעש"ט, שמסופר עליו[122] שהתחנן לה' שיוכל לעשות עלית נשמה, ותוך כדי התפשטות הגשמיות הזו גם להשיב לשואלו דבר. זו מדרגה שאפילו משה רבינו לא זכה לה. כתוב[123], שכל מטרת החסידות היא להגיע לעבודה הזו. הבעש"ט הוא בעל השם הטוב, שם אהוה. רק שתי המילים ברא אלהים עולות טוב ברבוע [172] ואחריהן בפסוק בא המספר בראשי התבות. מאה פעמים השם הזה – זה לחתום אותו במציאות.

עוד רמז: בכל הפסוק הזה יש כח אותיות כמו בשמות חמשת המדרגות שלנו. המספר כח מתחלק לפעמים ידיד ימין ויד שמאל. רק בשתי המדרגות הראשונות – אדם קדמון אצילות – יש יד אותיות, והן כנגד יד ימין, "היד הגדולה"[124], ובשאר המדרגות של העולמות התחתונים – בריאה יצירה עשיה – יש עוד יד האותיות של יד שמאל, "היד החזקה"[125]. הרבי הקודם כותב במאמר, שעל יד שמאל נאמר "אף ידי יסדה ארץ"[126], והם עולמות התחתונים, ועל יד ימין נאמר "וימיני טפחה שמים" – עולם האצילות:

(וְכֵן בְּ'אָדָם קַדְמוֹן' אבי"ע כֹּחַ אוֹתִיּוֹת, כְּאוֹתִיּוֹת "בְּרֵאשִׁית וְגוֹ'") [מה הקשר בין אשת למאה פעמים טוב? זה] בְּסוֹד "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהוי'" וְד"ל.

רצון זה כתר, אור אין סוף, ולהפיק רצון זה להוציא ולהמשיך את הרצון מה', עד מתקיים "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ".

כל זה היה בעולמות הפרטיים, וכעת אפשר להמשיך [בפרק הבא] אל אבי"ע הכלליים.

* * *



[1] תהלים עח, ז ועוד.

[2] פ"ה מ"ט.

[3] הקדמת ספר התניא.

[4] תהלים לא, ו.

[5] ע"פ ר"ה יח, א; ראה אמרי בינה שער הק"ש; דרך מצותיך נח, ב; המשך תרס"ו עמ' ריג וברבוי מקומות.

[6] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[7] ספר אדם ישר, באור תחלת אצילות העולמות; המשך תער"ב ח"א עמ' טז ועוד.

[8] עץ חיים שער עקודים פ"ג.

[9] ראה זח"ג ד, א.

[10] בראשית ב, ג.

[11] יב, כד.

[12] לקוטי תורה שיר השירים ל, ג.

[13] נוסח ברכת אלקי נשמה.

[14] מדרש רבה בראשית יז, ח.

[15] בראשית א, כח.

[16] שער טז פ"א.

[17] בבא מציעא פ, ב.

[18] סידור האריז"ל (להר"ש) קיד, ב.

[19] כתר שם טוב אות רו.

[20] חגיגה טו, א.

[21] פרי עץ חיים שער קריאת ספר תורה פ"ה.

[22] תקוני זהר ו (כג, א).

[23] עץ חיים שער כט פ"ח.

[24] תהלים כז, יד.

[25] ישעיהו יב, ג.

[26] תהלים כז, יד.

[27] תקוני זהר ו (כג, א).

[28] ירמיהו י, י.

[29] זח"א קלד, א.

[30] ראה תניא, לקוטי אמרים פרק מד ע"פ זח"ג רפא, א.

[31] בבא מציעא צד, ב.

[32] מאמרי אדה"א קונטרסים עמ' סא-סג ועוד.

[33] בבא קמא פ"ד מ"ט.

[34] המשך תרס"ו עמ' שח והלאה.

[35] זח"ב קעו, ב.

[36] עץ חיים שער ח פרקים ה-ו.

[37] ראה אתהלך לאוזניא עמ' נה-נז ועוד.

[38] שם עמ' עז-עח.

[39] תהלים עג, כח.

[40] ראה שער מאמרי רשב"י פירוש הזהר לשיר השירים; ראה גם תורה אור בשלח סב, ג ובכ"ד.

[41] ע"פ ירושלמי ערלה פ"א מ"ג.

[42] בראשית ג, לז.

[43] משלי טו, כז.

[44] הקדמת ספר הזהר (ב, א).

[45] זח"ג רמח, א; שם רנו, ב ועוד.

[46] משלי כט, כג.

[47] שם יא, טז.

[48] ראה בשער א פרק טז.***

[49] פרק ה.

[50] ראה יבמות קט, ב.

[51] אור תורה (למגיד) בראשית ה; תורה אור לך לך יב, ד; תורת חיים וירא קיד, ג ועוד.

[52] שמות כב, יד.

[53] זח"ג רג, ב; עץ חיים שער הכללים פ"ד ועוד.

[54] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[55] תהלים קד, כד.

[56] תניא, קונטרס אחרון א; לקוטי תורה צו טו, ג; שער היחוד פל"ג (קלב, ב); דרך מצותיך שרש מצות התפלה פכ"ח (קל, ב) ועוד.

[57] גיטין סב, א.

[58] בשם בנו, הרבי מהר"ש, ביחס לגבאי ר' חיים דובער. ראה הסברו בהקדמה פרק ד.

[59] עץ חיים שער יג פרקים ו-ז.

[60] ראה שער הכוונות דרושי העמידה דרוש ב (תיבת 'אלקינו').

[61] ראה לקוטי תורה אמור לז, ד ואילך; תורת חיים בראשית יג, סע"ב ואילך ובכ"מ.

[62] נדה יג, א-ב; ראשית חכמה שער הקדושה פי"ז ועוד.

[63] בבא קמא מט, א.

[64] שמות כב, יד; בבא מציעא צד, ב; שו"ע חו"מ סימן שמו סעיף א.

[65] שם סימן רצא סעיף א.

[66] שם סימן שג סעיף ב.

[67] שם סימן שמ סעיף א.

[68] בראשית א, א (ד"ה "בראשית" השלישי).

[69] ישעיהו מה, ז.

[70] שם מז, ח.

[71] לקוטי תורה במדבר סע"ג ועוד.

[72] מאמרי האדמו"ר האמצעי קונטרסים עמ' קלט והלאה.

[73] משלי יב ח; וראה בתניא אגרת הקדש טו ועוד.

[74] נוסח ברכת יוצר לתפלת שחרית.

[75] תניא, שער היחוד והאמונה פרק ג.

[76] חובת הלבבות שער א (שער היחוד) רפ"ה; וראה ספר החקירה להצ"צ קה, א. ובכ"מ.

[77] חנה אריאל שיר השירים ד"ה 'מעין גנים' (מג, א והלאה); תולדות מב, ב ועוד.

[78] ישעיה מג, ז.

[79] ראה זח"ג ד, א.

[80] ראה עץ חיים שער יד פ"ז מ"ב.

[81] ראה תקו"ז סוף ו וברמ"ז לזח"ב רכ, ב.

[82] תקוני זהר ו (כג, א).

[83] ברכות ס, א.

[84] שבת פו, א וברש"י שם (ד"ה 'שהיא טמאה').

[85] אמרי שפר ח"ג; ראה גם בספר בעתה אחישנה עמ' רפ הערה א.

[86] דברים לב, לט; זח"א כב, ב; עץ חיים שער יב פ"ב (מ"ת) ועוד.

[87] עץ חיים שער יא פ"ז; מבו"ש שער ה ח"א פ"א.

[88] ויקרא יד, מד ועוד.

[89] ע"פ ראש השנה יח, א; ראה אמרי בינה שער הק"ש; דרך מצותיך נח, ב; המשך תרס"ו עמ' ריג וברבוי מקומות.

[90] בראשית רבה ג, ז; וראה שער א פרק כב

[91] קידושין ל, ב.

[92] ראה זח"ב קא, ב ובמקומות רבים בכתבי האריז"ל.

[93] דברים כא, יב.

[94] מובא  ברבוי מקומות כתבי האריז"ל.

[95] פלח הרמון בראשית ד"ה 'בראשית ברא' השני (יח, ב); ועיין בשער א פרק כב בבאור מדת הבטחון.

[96] ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א עמ' תיט; אור התורה (יהל אור) לתהלים עמ' תקמט.

[97] ישעיהו מא, ד.

[98] חנה אריאל מקץ ד"ה 'כתיב ויקץ שלמה' (סב, א).

[99] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[100] ראה המשך תרס"ו עמ' תסד ועוד.

[101] ראה אור התורה ענינים ע' פד בשם הרב המגיד ובחסידות ברבוי מקומות. וראה זח"א סה, א.

[102] נדרים עב, ב (ובכ"ד).

[103] בבא קמא נו, ב.

[104] ראש השנה כח, א; עירובין לא, א; חולין פט, א.

[105] פרשת וירא ד"ה "ואשה אחת" (ס, ב).

[106] ראה בבא מציעא פד, א.

[107] ראה זח"ב קמא, א.

[108] תהלים סג, ו.

[109] דברים כב, ז.

[110] ראה שער רוח הקדש טו, א.

[111] תהלים נא, יז.

[112] דברים כז, ו.

[113] במדבר יד, כא.

[114] באורו לשער היחוד פכ"ח (קפט, ג); פלח הרמון לך לך מד, א; שמות רסג ועוד.

[115] משלי כט, כג.

[116] פרקי דר' אליעזר ג.

[117] ראה גם עבודת הקדש ח"א פ"ד (בשם ספר שערי אורה).

[118] ברבוי מקומות, ראה לקוטי תורה חקת סה, ג; תורת חיים ויקהל עמ' תלג, א ועוד; וראה גם עמק המלך שער א פ"ד.

[119] תהלים קד, לא.

[120] דברים לב, טל.

[121] תרגום יונתן בן עוזיאל לדברי הימים א כט, יא; זח"ג רנז, א.

[122] הוספות לכתר שם טוב שכד-שכה.

[123] ראה תורת מנחם ח"ז עמ' 191 והלאה; חכ"א עמ' 192; חכ"ז עמ' 186 ועוד.

[124] שמות יד, לא.

[125] שם יג, ט.

[126] ישעיהו מח, יג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com