חיפוש בתוכן האתר

ארבעה עולמות_פרק יג הדפסה דוא

פרק יג

ארבעה מיני צדקה


כעת בא פרק סיום, שעוסק בנושא מצות הצדקה וכיצד להתבונן בכל העולמות בהקשר שלה. כתוב בספר התניא[א] על הפסוק "רחבה מצותך מאד"[ב], ש"מצותך" היא מצות הצדקה והיא מיוחדת לך. ה' כל הזמן מקיים את מצות הצדקה בכך שהוא מהווה ומחייה את כל העולמות תמיד. ממילא, זהו רעיון יסודי בחסידות, שכל השתלשלות העולמות היא מצות הצדקה של הקב"ה. כעת אנו רוצים להתבונן על פי זה מהי הצדקה בעולם האצילות, בעולם הבריאה, בעולם היצירה ובעולם העשיה:

הַמְשָׁכַת הָאֲצִילוּת מֵ'אָדָם קַדְמוֹן' [שהוא] הַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן [לגביו] הִיא בְּדֶרֶךְ גִּלּוּי הַהֶעְלֵם בִּלְבַד,

'העלם וגלוי'

זהו רעיון יסודי מאד בחסידות, שמביאים אותו האדמו"ר הזקן[ג] והאדמו"ר האמצעי[ד] ואחר כך מרחיב עליו ר' הלל בשער היחוד[ה] באריכות מופלגת. אפשר לומר שזהו יסוד כל החסידות. הרבי הקודם אומר[ו], שהמאמר "זכר רב טובך" שבסידור, שאותו אמר האדמו"ר הזקן לאחר השחרור מן המאסר השני, הוא התחלת התקופה של באור החסידות בהרחבה. כל הרחבת וביאור החסידות הוא על שני זוגות המושגים: 'העלם וגלוי' מול 'עצם והתפשטות'.

בקצור הכי נמרץ: 'העלם וגלוי' הוא יחס שבו הדבר היה קודם נעלם ממני ומה שהתחדש עכשיו הוא רק שאני גם רואה אותו. הוא כמו מטמון שטמון באדמה ואני חופר ומגלה אותו. לא קרה לו שום דבר, רק חשפתי אותו. אבל אם יש משהו שמתפשט מתוך משהו אחר, ואפשר להתיחס אל ההארה מבלי להתיחס אל העצם, כמו אור שיוצא מן השמש – זה נקרא 'עצם והתפשטות'. האור בעצמו מרגיש תמיד זיקה אל המקור שלו, ולכן נקרא היחס ביניהם בלשון החסידות 'אור דבוק במאור'[ז], אבל אני המשקיף יכול לראות את האור גם בלי לראות את השמש. אולי, על ידי התבוננות, אני יכול להסיק שיש מקור לאור, שיש שמש, אבל הוא לא מתגלה לי בהדיא.

יחס של 'עצם והתפשטות' הוא כמו יציאת עולם הבריאה מתוך עולם האצילות, כאשר בריאה בהקשר הזה כוללת את כל עולמות בי"ע. זו בריאה במובן של תהליך. לברוא משהו זהו תהליך של 'עצם והתפשטות'. זו אינה התפשטות של 'עילה ועלול', אלא התפשטות של בריאה 'יש מאין', ובכל זאת היא רק בגדר של 'עצם והתפשטות'.

בתוך המושג 'התפשטות' צריך לחלק בין שני סוגים: בין 'אור' לבין 'שפע', או במילים אחרות בין 'עילה ועלול' ובין 'יש מאין'. זו גם חלוקה עצומה, אבל ההבדל הראשוני הוא בין 'העלם וגלוי' לבין 'עצם והתפשטות'. 'עילה ועלול' היא התפתחות טבעית ואילו 'יש מאין' הוא מעבר בדרך של צמצום. שניהם אופנים שונים של 'עצם והתפשטות', שנקראים לפעמים בשם 'אור' ו'שפע'. כאן 'אור' אינו במובן של 'אור עצמי' – מושג של הרבי הרש"ב[ח] – שרק מגלה את העצם, אלא אור המתפשט מן המאור.

שוב, זה רעיון שהוא מיסודי היסודות של החסידות. באותו מאמר יש ארבעה משלים שונים בשביל הסבר היחס של 'העלם וגלוי' ועוד חמשה משלים שונים בשביל הסבר היחס של 'עצם והתפשטות'.

אין מיש

אַיִן מִיֵּשׁ (הָאֲמִיתִּי),

ב'עצם והתפשטות' יש יחס של 'יש מאין' – 'יש נברא' מ'אין' אלוקי – אבל ב'העלם וגלוי' הגלוי הוא בדרך של 'אין מיש'. הגלוי הוא 'אין' ביחס אל הנעלם, אל ה'יש האמיתי'. בפעולת הגלוי שלו לא עשיתי לגביו שום דבר, ואם כן הגלוי הוא 'אין' לגביו, בעוד מקור הגלוי הוא ה'יש האמיתי'. אצלנו כאן, עולם האצילות הוא ה'אין' היוצא מן ה'יש האמיתי' – 'אדם קדמון'.

המושג הזה – 'אין מיש' – נקרא בחסידות:

בְּחִינַת "דַּעַת עֶלְיוֹן".

גלוי ההעלם הוא כמו להמשיך את הגלוי של העצם. הגלוי הוא גם כן משהו לעצמו, אבל העיקר בו שהוא בא להמשיך את גלוי ההעלם. לא שהגלוי הוא עצם ממש, הוא רק 'אור עצמי' שאינו מתפשט ביחס למקורו. אין לו שום מציאות מחוץ לעצם, כמו עולם האצילות לגבי מאצילו. הוא כמו צדיק עליון שכל הענין שלו הוא רק לגלות את ה'. לא שהוא מתפשט מה' אלא שכל המציאות והמהות שלו היא רק לגלותו. הוא-הוא גלוי ההעלם, ואותו דבר שמתגלה הוא מצד עצמו 'אין', הוא ב'בטול במציאות', וזה עצמו הדבר שהוא מגלה. לכן עולם האצילות נקרא 'שֵׁם'.

לדוגמה: זריחת השמש היא דוגמה ליחס של 'העלם וגלוי'. את חוית הזריחה אין במשך כל היום כיוון שאתה לא מסתכל על עצם השמש אלא רק על ההארה שלה. במהלך כל היום יש רק התפשטות מן העצם. מה שאין כן בזריחה, אתה מסתכל על עצם השמש ואז יש לך חויה עצמית. בתורה נקרא רגע חצות היום "עצם היום"[ט] בגלל שאז יש התקשרות אל העצם של ההתפשטות. אפשר לומר, שחצות היום זו ההתקשרות של ההתפשטות אל העצם ואילו רגע הזריחה הוא רגע גלוי העצם. מה קורה בשקיעה? בדיוק ההיפך, שהגלוי נעלם וחוזר להיות העלם.

ניתן עוד דוגמה. אצל ר' הלל בהרבה מקומות מוסבר[י], שהיחס של 'העלם וגלוי' נמשל לאותיות המחשבה ואילו אותיות הדבור הן משל ליחס של 'עצם והתפשטות'. זה מתאים אל מה שראינו בפרק הקודם, שהמחשבה בשרשה העליון היא בטול וחכמה. את אותיות המחשבה אתה עוד מרגיש – פחות או יותר – והם המשל אל הכלים לצורך האור בעולם האצילות, אבל במחשבה עצמה אתה מרגיש רק את גלוי ההעלם, רק בטול. זה גלוי התת-מודע בתוך המודע. הן יחסית 'אין' ביחס אל ה'יש האמיתי' ממנו הן נמשכות, כטפה בים, אבל הן גלוי של ההעלם. זו אחת הדוגמאות.

עוד דוגמה: כח הראיה כפי שהוא מתגלה בעין פועל בדרך של 'העלם וגלוי', בעוד ששאר הכוחות המתפשטים בכל אברי הגוף פועלים בדרך של 'עצם והתפשטות'. זהו נושא ארוך שצריך ללמוד אותו בפני עצמו.

'עצם והתפשטות'

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמְשָׁכַת הַבְּרִיאָה מֵהָאֲצִילוּת הִיא בְּדֶרֶךְ הִתְפַּשְּׁטוּת הֶאָרָה מִן הָעֶצֶם (לְאַחַר צִמְצוּם אוֹר הָאֲצִילוּת) [אור האצילות מצטמצם ונמשכת ממנו הארה כהתפשטות מן העצם. כלומר, הגלוי של האצילות הופך בעצמו להיות 'עצם' של 'התפשטות', שהיא למטה מגלוי ההעלם], יֵשׁ (הַנִּבְרָא) מֵאַיִן, בְּחִינַת "דַּעַת תַּחְתּוֹן".

כל זה לגבי בי"ע בכלל, אבל בפרטות יש הבדל בדרך ההמשכה בין העולמות התחתונים עצמם:

הַמְשָׁכַת הַיְּצִירָה מֵהַבְּרִיאָה הִיא בְּדֶרֶךְ יֵשׁ מִיֵּשׁ, וְהַמְשָׁכַת הָעֲשִׂיָּה מֵהַיְּצִירָה בְּדֶרֶךְ פְּרָט מִכְּלָל כִּמְבוֹאָר לְעֵיל.

בדרך פרט, להרגיש 'יש מאין' זו הרגשת עולם הבריאה. זה להרגיש את ה'יש' ללא שום צורה אבל זה להרגיש שמשהו יוצא מן העצם. אחר כך, מה שנוצר – על דרך יצירת הולד – הוא 'יש מיש', אבל עדיין יש לו רק 'מציאות כללית'. כאשר הוא מתחלק לפרטים זו כבר 'מציאות פרטית'.

הזכרנו, שביחס של 'עצם והתפשטות' יש גם אופן השתלשלות בדרך של 'עילה ועלול' וגם בדרך של 'יש מאין'. הדרך של 'יש מאין' היא בעיקר בעולם הבריאה, ואילו עולמות יצירה ועשיה הם שתי דרכים של השתלשלות 'עילה ועלול'. יש השתלשלות של 'יש מיש', צורה מחומר היולי, ויש השתלשלות של 'עילה ועלול' – יציאת הפרט מן הכלל – שהיא הדוגמה העיקרית ליחס זה. הפרטים שהיו כלולים בתוך הכלל יוצאים אחד לאחד.

בלשון החסידות: המעבר מעולם הבריאה אל עולם היצירה הוא כיציאת מדות מתוך שכל, וזו עיקר הדוגמה בחסידות להשתלשלות בדרך של 'עילה ועלול'. המדות היו כלולות קודם בתוך השכל. המעבר מעולם היצירה אל עולם העשיה הוא יציאת הרגש הכללי אל הבטוי שבו אתה בוחר להתבטא, ממדות להבעה במלכות באופנים שונים. זה נקרא השתלשלות פרטים מתוך כלל.

שאלה: האם נכון לכוון את ארבעת המושגים 'העלם-גלוי-עצם-התפשטות' כנגד שם הוי' ב"ה?

תשובה: אפשר לכוון, למרות שזה לא הפשט, וזה יהיה מכוון אל היחס בין פרצופי עולם האצילות עצמם. החכמה היא העלם ובינה היא הגלוי. עיקר הגלוי הוא באמא – "גלוי עתיקא באמא"[יא] – ולמרות שהוא עובר בתחלה בהעלם דרך אבא, עיקר המקום שבו הוא מתגלה הוא באמא. אחר כך, עיקר העצם הוא בז"א, הנקרא "מלכא"[יב], וההארה ממנו היא הצמצום של המלכות, של המלך. העצם של האצילות, שאחר כך מתפשט בעולם הבריאה, הוא פרצוף ז"א שבעולם האצילות, ואילו ההארה שעוברת את המסך שבין אצילות לבריאה היא ההארה של המלכות של ה'. אם כן, בתוך האצילות עצמה יש רושם של ההעלם בחכמה, עיקר הגלוי הוא בבינה, העצם ביחס להתפשטות שתבוא אחר כך היא בז"א וההתפשטות היא בעיקר תופעה של המלכות בעולם האצילות.

מצות הצדקה של הקב"ה

כל הרעיון הזה, שהוא רעיון מרכזי בתורת החסידות, בא רק כהקדמה אל מה שנראה כעת:

וְהִנֵּה הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת "הִיא מִצְוַת הַצְּדָקָה שֶׁהִיא מִצְוַת ה' מַמָּשׁ מַה שֶּׁהקב"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ עוֹשֶׂה תָּמִיד לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת" [כך הלשון של האדמו"ר הזקן בספר התניא לגבי הצדקה של הקב"ה]. בְּמִצְוַת הַצְּדָקָה ([שנקראת בתלמוד ירושלמי] "מִצְוָה סְתָם") יֵשׁ אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת כְּנֶגֶד הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מֵהַמַּאֲצִיל לַאֲצִילוּת, מֵאֲצִילוּת לִבְרִיאָה, מִבְּרִיאָה לִיצִירָה, מִיצִירָה לַעֲשִׂיָּה.

בפרק ב הסברנו את סוד ארבעת השומרים של התורה. כעת אנחנו רוצים לסיים עם מצות צדקה, שהיא נושא גדול וחשוב מאד. כל עולם הוא אופן אחר של נתינת הצדקה של ה', אופן אחר של השפעה. יש צדקה מ'אדם קדמון' לאצילות, יש צדקה מאצילות לבריאה וכו', כאשר כל עולם הוא עשיר לגבי העולם שבא אחריו. 'אדם קדמון' הוא העשיר ואצילות הוא העני שמקבל ממנו, אלא שהוא מקבל בדרך של 'העלם וגלוי'.

שאלה: הרי הוא זה שמהווה אותו?

תשובה: גם להוות אותך זו צדקה. אנו אומרים בתפלה "מכלכל חיים בחסד"[יג], והכוונה היא שקודם מהווים את הכלי ואחר כך נותנים אל תוכו. הצדקה כוללת גם את מה שאני עושה אותך וגם את מה שאני נותן לך, כמו כלי ואור. אם בפורים אין אביון, צריך לברוא אביון ולקיים בו את המצוה... אפשר לדרוש על זה את הפסוק "את הנפש אשר עשו בחרן"[יד]. אם חורה לך שאין לך עני צריך לעשות איזה עני ואחר כך אפשר להחיות אותו. באמת כתוב בחסידות, שהסיבה שצריך שיהיו עשיר ועני היא כדי שיהיו רחמים – "ונתן לך רחמים ורחמך"[טו]. רחמים הם המתקה, ובלי סדר של השפעה מעשיר לעני, בלי צדקה, אין רחמים וכל המציאות נשארת מציאות של דין, של חרון. לכן צריך שיהיה איזה עני שאפשר יהיה לתת לו ואז יש גם גלוי של מדת הרחמים שעל ידה ממתיקים את הדינים.

נתינת צדקה, 'מעשה הצדקה', 'עבודת הצדקה'

אם כן, יש ארבעה עולמות: מ'אדם קדמון' לאצילות, מאצילות לבריאה, מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה. כל אחד מהם הוא עני לגבי הקודם ועשיר לגבי הבא אחריו. כך כתוב בפרוש בקבלה, שהראש של כל דבר הוא הקבלה שבו והסוף הוא המשפיע שבו. לכן הראש הוא עני והסוף הוא עשיר.

במצות הצדקה, שהיא גם נקראת "מצוה" סתם לגבינו וגם נקראת "מצותך" לגבי הקב"ה, יש ארבע מדרגות של נתינה כנגד ארבעת המעברים שבין עולמות 'אדם קדמון' אצילות בריאה יצירה ועשיה, אבל אפשר גם לכוון אותם כנגד אבי"ע הכלליים. נתחיל מלמטה למעלה:

מִיצִירָה לַעֲשִׂיָּה [הצדקה במדרגה הנמוכה ביותר] נִמְשָׁךְ הַשֶּׁפַע מִמִּדַּת הַחֶסֶד שֶׁבַּלֵּב [עולם היצירה הוא עולם של מדות, של חסד שבלב][זו הצדקה הרגילה, שבאה מ]טֶבַע הַטּוֹב לְהֵטִיב. וְהוּא בְּמִדָּה וּגְבוּל לְפִי גִּלּוּי מִדַּת הַחֶסֶד שֶׁבַּלֵּב. וְהוּא בְּחִינַת "מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה".

כלומר, ככל שאדם יותר טוב הוא יותר אוהב לדבר. הדבור מפרט את הכללים שלו. זו צדקה בתוך עצמו. כשהוא מדבר הוא עושה צדקה מתוך הלב שלו אל תוך הפה. זו הצדקה מתוך טוב הלב.

מִבְּרִיאָה לִיצִירָה הִיא "עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה"

כתוב בספר התניא, שכאשר אתה נותן מתוך טבע הטוב שלך נקראת הצדקה "מעשה הצדקה"[טז], ואילו כאשר אתה עושה אתכפיא על עצמך כדי לתת יותר ממה שהטבע הטוב שלך מחייב, רק מפני שזהו רצון ה', נקראת הצדקה "עבודת הצדקה"[יז]. אחד שלא רוצה בכלל לתת וצריך אתכפיא כדי להוציא גרוש מהכיס, על ידי שאומר לעצמו שזו מצוה בתורה – הוא אפילו לא בעולם היצירה. הצדקה שלו היא בעולם העשיה. אצלו לא מתגלה בכלל הלב הטוב, אלא שהוא חייב לתת. זו כפיה עצמית של עולם העשיה, שנקראת בעבודת ה' 'פְרוּמְקַיְיט' טבעי. זו אינה צדקה אמיתית. צדקה אמיתית היא הצדקה שמיצירה לעשיה מתוך 'טבע הטוב להטיב'. למעלה מזה, יש אחד כופה את עצמו לתת יותר מן הטבע הטוב שלו, וזה נקרא בתניא "עבודת הצדקה". על צדקה כזו אומר האדמו"ר הזקן שהיא:

"לְדַמּוֹת הַצּוּרָה לְיוֹצְרָהּ"

הכוונה היא, שאתה תהיה דומה ליוצר הצורה. זהו עולם הבריאה שיוצר את הצורה בעולם היצירה. היוצר הוא עולם הבריאה והצורה שנוצרה היא עולם היצירה. מה זה? זה שה' נותן בחסד, בלי גבול. אצלך החסד הוא עם מדה וגבול, אבל אם אתה עובד את "עבודת הצדקה" אתה מתחיל לדמות את הצורה שלך אל היוצר. את מתרגל לתת בלי גבול, יותר ויותר מאשר הטבע שלך המוגבל מחייב.

בִּבְחִינַת "חֶסֶד אֵל כָּל-הַיּוֹם" מַמָּשׁ "חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָם בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע" [בלי שום תגמול ושכר].

"בחנוני נא בזאת"

יותר גבוה מזה:

מֵאֲצִילוּת לִבְרִיאָה הוּא עַל דֶּרֶךְ הַצַּדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מִשֶּׁלּוֹ ("צַדִּיק וְרַע לוֹ"),

מה הכונה "צדיק ורע לו"[יח]? שאין לו משל עצמו שום דבר. מדרגת צדיק כזה היא מדרגה גדולה בעבודת ה'. בין הצדיקים תלמידי הבעש"ט היו שתי מדרגות: היו צדיקים – צדיקים ממש של ספר התניא – שהיו מקפידים להחזיק את עצמם בעניות, כמו ר' מאיר מפרמישלן ועוד, והיו צדיקים שהיו מקפידים להחזיק את עצמם עשירים, כמו ר' מנחם מנדל מויטבסק וצדיקי בית רוז'ין. צדיק כזה, שחייב להיות עני, נקרא "צדיק ורע לו". כל המדרגות של הצדיקים בהתבוננות הזו הם נשמות מעולם האצילות ומעלה. כתוב בספר התניא[יט], שעולם האצילות הוא עולם הצדיקים, בבחינת "הנסתרות לה' אלקינו"[כ]. לאותו "צדיק ורע לו" אין משל עצמו כלום, אז איך הוא עושה צדקה?

אֶלָּא לֹוֶה מֵאֲחֵרִים (בְּבִטָּחוֹן גָּמוּר שֶׁהקב"ה יְשַׁלֵּם – "בְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת") וְנוֹתֵן

כתוב בחז"ל שיש שתי מצות – הוצאות צרכי שבת[כא] ומצות הצדקה[כב] – בהן אפשר ומותר לבחון את הקב"ה, שיגמול לך על אחת כמה וכמה בהחזר ההוצאות. אחד כזה שיש לו את המדה של "בחנוני נא בזאת"[כג] אין לו אמנם משל עצמו, אבל יש לו ממה שהוא לוה מאחרים. הוא בטוח בה' שיחזיר לו. ממה הוא נותן? זה מה שנקרא:

יֵשׁ מֵאַיִן.

אין לו כלום משל עצמו אבל הוא בטוח בה' שיתן לו. יש מצוה לבחון את ה' בזה, ומי שבוחן את ה' בזה הוא "צדיק ורע לו". לבחון את ה' בצדקה היא מדרגת האצילות, 'יש מאין', שבה הוא לוה מאחרים ונותן צדקה. זה נקרא 'יש מאין'.

את הכח לברוא 'יש מאין' מקבל אותו צדיק מן העצמות ממש, ש"מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים" בלשון הרמב"ם[כד]. אלא שהכח הזה עובר דרך הכלים של עולם האצילות, כמבואר באגרת הקדש[כה]. הצדקה עצמה היא בריאת התחתונים, והכח הזה בא מעצמותו ממש, ש"אין לו שום עילה שקדמה לו".

יש עוד צדקה, והיא הגבוהה ביותר, מן המאציל אל האצילות. מיהו המאציל? הוא בדיוק להיפך מן האצילות. לצדיק בעולם האצילות אין כלום, אבל המאציל הוא ה"צדיק וטוב לו". הוא יכול לומר כמו יעקב אבינו "יש לי כל"[כו]. יש לו הכל בגלל שהוא הכל.

בהתחלת ספר התניא[כז] מובאות חמש מדרגות: שתי מדרגות של רשע, שתי מדרגות של צדיק ובינוני באמצע. כתוב במפרשים של התניא [יש בזה שתי שיטות[כח] אבל זו העיקרית] ש"צדיק ורע לו" הוא האצילות ואילו "צדיק וטוב לו" הוא 'אדם קדמון'. הבינוני הוא כנגד הבינה, ולכן כל הספר נקרא 'ספרן של בינונים', ספר של עבודת ההתבוננות. "רשע וטוב לו" הוא בעולם היצירה ומי שלא רוצה לתת הוא בגדר "רשע ורע לו", אלא שאם הוא כופה את עצמו לתת הוא יכול להיות "רשע ורע לו" ועדיין לקיים את כל המצות... [זה לא הפשט בתניא...].

לפי זה, חמש המדרגות הללו הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' עם קוצו של י: "צדיק וטוב לו" הוא כנגד קוצו של י, הוא 'אדם קדמון'. כמה שלא יתן דומה בעיניו כאילו עוד לא נתן שום דבר. הוא מולטי-מליונר. אחד בא ומבקש ממנו אלף דולר, ואחרי שהוא נותן לו אותם הוא לא מרגיש שהוא נתן משהו. "זה נהנה וזה לא חסר"[כט]. הוא נהנה, והוא גם לא חסר שום דבר, כי הוא לא מרגיש שהוא זה שנתן משהו. צדקה במדרגה כזאת היא צדקה בדרך של גלוי ההעלם בלבד, שגם הגלוי הוא 'אין'. מה שאתה נותן הוא שום דבר לגביך, ומה שנתת מגלה רק אותך. אתה לא חסר שום דבר. זה נקרא 'אין' – 'אין מיש'. מהו ה'יש'? ה'יש' הוא "יש לי כל" של ה'יש האמיתי'.

בעולם האצילות לא רואים כלום, רק את ה'. זה נקרא 'אין'. הוא לגבי עצמו 'אין', ומה שהוא רואה הוא רק גלוי ההעלם. כך זה בצדקה: ככל שהדבר שאני נותן לך הוא בעיני יותר 'אין' ושום דבר, כך כאשר אני נותן לך אותו אני מחדיר ומכניס בו את גלוי עצמי. ככל שהוא תופס אצלי מקום ואני מחשיב אותו – הוא יהיה התפשטות שחסרה לי. משהו ממני נתתי לך. בנתינה כזו, ככל שהיא אינה מחסרת כלום היא בסך הכל רק גלוי העצם ו'אין', והיא רק אמצעי, בעוד שעצם הנתינה היא אני בעצמי. זו הצדקה במדרגת גלוי ההעלם, מ'אדם קדמון' לאצילות.

מֵהַמַּאֲצִיל לַאֲצִילוּת הוּא בְּסוֹד "יֶשׁ-לִי-כֹל" ("צַדִּיק וְטוֹב לוֹ"), וְכָל מַה שֶּׁנּוֹתֵן אֵינוֹ נֶחְשָׁב אֶצְלוֹ לִכְלוּם – אַיִן מִיֵּשׁ [שה'יש' נתן 'אַיִן']. וְהוּא בְּחִינַת "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם", שֶׁהוּא סוֹד "שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" שֶׁאֵינוֹ נֶחְסָר כְּלוּם לְעוֹלָם וָעֶד.

אצל הצדיק הזה השקל תמיד עומד, בלי אינפלציה... אם יש צדיק יסוד עולם אז יש גם שקל שעומד לעולם, ואם אין צדיק יסוד עולם אז גם אין שקל.

נסכם:

  קוצו של   י      אדם קדמון       צדיק וטוב לו           אין מיש

              י       אצילות             צדיק ורע לו           יש מאין

                      ה      בריאה               בינוני                   עבודת הצדקה

                      ו      יצירה                רשע וטוב לו          מעשה הצדקה

               ה       עשיה               רשע ורע לו            צדקה בכפיה


שאלה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"[ל], באיזו מדרגה מדובר?

תשובה: זה יכול לבוא גם מן המדרגה הכי גבוהה. שוב, אם זה לא שלך בכלל וגם לא מטוב הלב שלך – אז זו צדקה במדרגת האצילות. לא שבעולם האצילות אין לך לב טוב, אבל שם טוב הלב הוא בבחינת 'אין'. אין שם כסף אז ודאי שגם אין שם טוב לב. אבל מדרגת צדיק יסוד עולם ממש, שהוא שקל הקדש, היא שכל מה שהוא נותן הוא בבחינת מחצית השקל. הזכרנו בפרק ה את הווארט מן הצמח צדק, שבמילה מחצית האמצע היא האות צ – הצדיק – שתי האותיות הקרובות אליה הן אותיות חי ואילו שתי הרחוקות ממנה הן האותיות מת. כל הענין הזה של מחצית השקל תלוי בהתקשרות עם הצדיק יסוד עולם. הוא השקל, וכל מה שיוצא ממנו הוא מחצית השקל.

סיימנו את השער 'ארבעה עולמות' עם מצות הצדקה. ה' יעזור שנזכה לקיים אותה.



[א] אגרת הקדש יז.

[ב] תהלים קיט, צו.

[ג] סידור עם דא"ח ד"ה 'זכר רב טובך' [השני] (מח, א).

[ד] שער היחוד פ"ג (קיא, א); מאמרי אדמה"א על נ"ך עמ' קנח-קעו וש"נ.

[ה] על פרק ג.

[ו] ספר המאמרים ה'תש"ט עמ' 91-92.

[ז] ראה ספר המאמרים תרס"ד עמ' קלד והלאה; המשך תער"ב ח"א עמ' תקסד והלאה; ספר המאמרים מלוקט ד"ה "קץ שם לחשך" פרשת דברים ה'תשכ"ד ועוד.

[ח] ברבוי מקומות, ראה לדוגמה: ספר המאמרים עת"ר עמ' יב.

[ט] שמות יב, יז ועוד; ראש השנה ל, ב.

[י] ראה מאמר "בריש הורמנותא דמלכא" (הוצאת 'גל עיני') פ"א ועוד.

[יא] זח"ג קעח, א ועוד; פרי עץ חיים שער הק"ש פט"ו.

[יב] בזהר ובכתבי האריז"ל לרוב.

[יג] נוסח ברכות גבורות בתפלת שמונה עשרה; וראה שער א פרק יא.

[יד] בראשית יב, ה.

[טו] דברים יג, יח.

[טז] ישעיהו לב, יז; ע"פ תניא, אגרת הקדש יב.

[יז] שם.

[יח] ברכות ז, א; תניא, לקוטי אמרים פרק א.

[יט] לקוטי אמרים פרק לט.

[כ] דברים כט, כח.

[כא] ביצה טו, ב; וראה שו"ע אדה"ז או"ח סימן רמב סעיף ג.

[כב] תענית ט, א; שו"ע יו"ד סימן רמז סעיף ד ברמ"א.

[כג] מלאכי ג, י.

[כד] ראה הלכות יסודי התורה פ"א ה"א.

[כה] כ, ד"ה "איהו חיוהי".

[כו] בראשית לג, יא.

[כז] פרק א.

[כח] השיטה הנוספת התבארה באריכות בספר 'חסדי דוד הנאמנים' ח"א עמ' 38 והלאה.

[כט] בבא קמא כ, ב.

[ל] שמות ל, טו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com