חיפוש בתוכן האתר

ארבעה עולמות_פתיחה הדפסה דוא

פתיחה

כל הנברא בשמי ולכבודי


מטרת ההתבוננות בתורה ובכל תופעה בעולם היא התקשרות לה'. לצורך התקשרות זו ניתן לנו, עם ישראל – "סוד הוי' ליראיו"[1] – סוד שם הוי', השם המיוחד. היהודי מתבונן בתורה, בהלכות התורה ובבריאה כולה כדי לגלות ולראות כיצד הכל משקף את הסוד הכללי הזה – סוד שם הוי'.

אין לך דבר בעולם שאין בו סוד הוי'. הידיעה שכל דבר בעולם מקביל אל ארבע אותיות שם הוי', ולאו דוקא כמערכת מכנית-סתמית אלא בתור החיות של העולם כולו, היא תחלתו של המפגש עם "סוד הוי' ליראיו". שם הוי' הוא מלשון התהוות[2], הוא המהוה כל דבר, וממילא הוא הדבר המשותף לכל הבריאה כולה.

הדבר הראשון שיש להתבונן כיצד משתקף בו סוד שם הוי' הוא המושג 'עשר ספירות'. בהקבלת הנאמר כאן לתופעות נפש האדם, עשר הספירות הן עשרת כוחות הנפש ולהם שני מצבים: כוחות פנימיים גלויים וכוחות מקיפים נעלמים. שני מצבים אלו, הנקראים בלשוננו 'מודע' ו'על מודע', מקבילים במבנה שם הוי' לארבע אותיותיו, שכל אחת מייצגת התגלות פרטית בתוך המודע, ולקוצו של י, הרומז אל הנעלם, אל ה'על מודע'.

כוחות הנפש הינם התכונות המהותיות של הנפש עצמה, בעוד לבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה – הם כלי הבטוי של כוחות הנפש הנותנים לכוחות מציאות. כלומר, דרך ובאמצעות הלבושים באים הכוחות לידי גלוי אל הזולת. באומרנו זולת אין הכונה רק לאדם אחר, אלא גם לזולת שבתוך האדם עצמו. כלומר, גם לתודעתו החיצונית בה הוא מודע לעצמו.

כאמור, הדבר הראשון שהקבלנו לסוד שם הוי' היה מערכת עשר הספירות, שבנפש הן כוחות הנפש, והדבר השני שיש להקבילו לסוד שם הוי' הוא ארבעה עולמות. בנפש, אלו לבושי הנפש, הנותנים בטוי ומציאות לכוחות הנפש. אם כן, י ספירות של עולם האצילות הן כנגד 'כוחות הנפש', ואילו ג עולמות בי"ע הם כנגד ג 'לבושי הנפש'[3]:

מערכת ארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – והקבלתה לארבע אותיות שם הוי' הם נושא ההתבוננות בשער זה.

עבודת ההתבוננות

עיקרה של התבוננות הוא תהליך של 'רצוא ושוב' בין האדם, המכונה "עולם קטן"[4], לבין מעשה בראשית ומעשה מרכבה, המכונה "עולם גדול". הכלל הוא, שכל המתרחש בהתהוות העולמות, מתרחש גם בזעיר אנפין בתוך נפש האדם, בעולם הקטן, ואין לך דבר או תהליך נפשי פנימי אצל האדם שאינו מקבל את בטויו בעולם הגדול. לפעמים מתחילים להתבונן ולהתקשר לאמת על ידי דרישה וחקירה של העולמות, וממנה מבינים איך כל המתרחש בעולמות מקביל אל תופעות הנפש. לעומת זאת, לפעמים מתחילים להתבונן במתרחש בתוך נפש האדם – "מבשרי אחזה אלוה"[5] – וממנה מבינים את סוד העולמות. תמיד צריך להתקים תהליך של 'רצוא ושוב' בין העולמות כולם לבין הנפש הפרטית של כל אחד ואחד. בחינת ה'רצוא' שיש בהתבוננות היא השאיפה לצאת מגדר המדידה וההגבלה ולהתיחד עם מקור החיים. בחינת ה'שוב' שיש בהתבוננות היא המשכה ממקור החיים להחיות את הגוף מחדש.

מדוע עושים זאת? התבוננות ברמז או בצרוף או במערכת מושגים מעמיקה אצלי את ההכרה, את הקשר הנפשי ביני ובין אותם מושגים. באותו רגע אני מקשר את נפשי עם האמת של המושגים האלו. כאשר ישנה מערכה אחת של מושגים שמתבוננים בהם, ואפשר בכח התבוננות עמוקה ואמיתית זו להקבילה אל מערכת מושגים נוספת – מתרחש יחוד פנימי.

יחוד פנימי הוא כח מיוחד שישנו בנפשו של היהודי להוליד במחשבה – יחוד המתגלה על ידי התבוננות עמוקה ואמיתית. ללא הקבלת שני מערכות מושגים, אפשר לנסות להסבירכל אחד מהם גם אלף שנים, ולא להגיע לתוצאה דומה. ברגע שמחברים יחד מערכות שלמות של מושגים – נולדת הבנה החודרת את הסתמיות של המציאות, מגלה אותה באור חדש לגמרי, וממילא גם מעלה אותה.

הטוב שיש בכל דבר בעולם, האמת הנעלמת בפנימיותו, הוא ניצוץ האלקות המהוה ומחיה ומקיים אותו, ומציאתו היא תכלית ההתבוננות. חשיפתה של נקודת החיות מבעד למסכי הטבע העולמי המכסים אותה, גלויה מחדש והתקשרות איתה – הם עבודת היהודי. הם דרך החיים – הדרך להשיב את החיים.

כאמור, הנושא השני שיש להקבילו אל ארבע אותיות שם הוי' הוא ארבעת העולמות אבי"ע. כמובן, אם המערכת היסודית של ארבע אותיות שם הוי' מקבילה גם לעשר הספירות וגם לארבעה עולמות – ממילא ישנה הקבלה בין הספירות והעולמות. זהו בעצם סוד תורת הקבלה – מלשון הַקְבָּלָה. בכל חמשה חומשי תורה מופיע השרש קבל רק במובן הַקְבָּלָה, בפסוק "מקבילות הלֻלאות"[6], ואילו במובן של קבלה הוא מופיע רק מאוחר יותר, במגילת אסתר בפסוק "'קימו וקבלו היהודים'[7] – קיימו מה שקבלו"[8].

בראתיו יצרתיו אף עשיתיו

השער הנלמד – שער 'ארבעה עולמות' – הוא השער השני בספר 'סוד הוי' ליראיו'. כאמור, כל מה שישנו בבריאה מקביל לסודו האמיתי של שם הוי', וזהו ענינו של הספר, הכולל חמישים שערי התבוננות בסוד הוי', ובהקבלת ענינים שונים בתורה ובעולם בכלל אליו. שער זה בא להסביר נושא ראשוני בקבלה – את הקבלת ארבעת העולמות לארבע אותיות שם הוי':

י אֲצִילוּת

ה בְּרִיאָה

ו יְצִירָה

ה עֲשִׂיָּה

באות הראשונה שבשמו – האות י – האציל ה' את עולם האצילות. באות השניה שבשמו – האות ה עילאה – ברא ה' את עולם הבריאה. באות השלישית שבשמו – האות ו – יצר ה' את עולם היצירה. באות הרביעית שבשמו – אות ה תתאה – תיקן ועשה ה' את עולם העשיה.

נתחיל ונתבונן במאמר חז"ל החותם את מסכת אבות שבמשנה, המובאת ככותרת לשער שלנו:

"כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי, בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף-עֲשִׂיתִיו. וְאוֹמֵר 'הוי' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד'".

כבר הזכרנו בהקדמה הכללית שספירת הכתר, יחסית לשאר הספירות, היא 'על מודע' ביחס אל ה'מודע'. הכתר נקרא גם 'כליל'[9] והוא כולל בעצמו בהעלם את כל מה שיבוא אחר כך לידי גלוי במדרגות שלמטה ממנו. ממילא נוכל להבין, כי מאמר חז"ל זה, המורכב מפסוקים שונים, כולל בעצמו בעומק את סודם של ארבעה העולמות אבי"ע, ואת המפתח המתאים כיצד להסביר את ענינם. כהקדמה נצרכת, נעמיק להתבונן קודם כל במאמר חז"ל זה על הפסוקים שבו, וכן במעמדה המיוחד של מסכת אבות בין שאר כל המשניות, וממילא גם במיקומו המיוחד של מאמר חז"ל זה כחותם וסיום של מסכת אבות כולה.

שלשה שלבי התהוות

המשנה מביאה את מאמר חז"ל הנסמך על פסוק מספר ישעיהו: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[10], וחותמת עם פסוק שנאמר בסוף שירת הים: "הוי' ימלוך לעולם ועד"[11]. כאן נמצא המקור למושג הראשוני שנקרא 'עולמות' שעליהם לומדים אנו בקבלה ובחסידות. זהו הפסוק היחיד בכל התנ"ך שמונה בפרוש את שמותם של שלשה עולמות – בריאה, יצירה, עשיה – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".

אפשר לבוא ולשאול – מנין לי בכלל שהפסוק מדבר על עולמות? הרי הפסוקים שם מדברים על גאולתם של ישראל מגלותם ולא על בריאת העולם או בריאת עולמות? כדי להשיב על שאלה זו נפרש את הפסוק שלנו קודם כל על פי פשט. נסביר שפסוק זה מראה שבכל דבר המתהוה ישנם שלשה שלבים של התהוות.

המשתמע על פי פשט הוא, שכל דבר המתהווה עובר שלשה שלבי התהוות: קודם בראתי אותו, אחר כך יצרתי את אותו הדבר, ואחר כך גם עשיתי אותו. כתהליך פשוט, שלשת השלבים הם גם סוד העיבור והלידה של כל דבר ודבר: רגע הבריאה הוא הרגע בו הדבר מתחיל להתהוות, ובהריון של אשה הוא תחלת העיבור.

אחר כך, כעבור ארבעים יום מתחלת ההריון, ישנו רגע של יצירה, המוגדר בלשון חז"ל כ"יצירת הולד". כתוב, שעד ארבעים יום אפשר עדיין להתפלל על הולד שיהיה בן או בת[12]. כל זאת עד לרגע "יצירת הולד", בו נקבע מינו באופן סופי, אבל לאחר ארבעים יום מרגע "יצירת הולד" זו כבר "תפילת שוא" [כמובן, יש להסביר בעומק איך מתיישב דבר זה על פי תפיסת המדע העכשוי]. זהו סודם של ענינים רבים בתורה, בדברי חז"ל ובטבע המציאות, שתלויים בארבעים ימים. ארבעים ימים של מתן תורה[13], ארבעים ימים של תסיסת היין[14] ועוד. כל התהליך מבריאת הדבר ועד ליצירתו אורך ארבעים יום, וכעבור ארבעים ימים הדבר נוצר.

ברגע שהילד נולד, כאשר הדבר מתגלה ונתקן בחיצוניות, כאשר הוא משתכלל – זו העשיה של הדבר. בכל מקום 'עשיה' הוא לשון תקון. למשל, בפסוק "ועשתה את צפרניה"[15] הכוונה היא שהאשה גידלה ותיקנה את צפרניה. דוגמא נוספת לכך היא הפסוק "אשר ברא אלהים לעשות"[16], שכוונתו היא שה' ברא את העולם על מנת שאנחנו – על ידי קיום התורה והמצות – נתקן אותו. זה נקרא 'לעשות' את הדבר – התקון הסופי של המציאות.

אם כן, זאת הדוגמא המוחשית לנו להבנת בריאה, יצירה ועשיה כשלשה שלבי התהוות – מבריאת הדבר דרך יצירתו ועד לשכלולו הסופי ותיקונו, שהיא עשיתו.

"כבודי" – תכלית ההתהוות

נחזור ונתבונן כיצד המשנה עצמה מפרשת את הפסוק: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר: 'כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. ואומר 'הוי' ימלך לעולם ועד'". הדיוק בה הוא במלה "בעולמו" – "כל מה שברא הקב"ה בעולמו" – על פיו היא מפרשת את הפסוק כשלבים שונים של בריאת העולם. נדייק יותר ונתיחס גם לחלקו הראשון של הפסוק – "כל הנקרא בשמי". נאמר שיש לפני אותר שלשה שלבים עוד שלב מוקדם, שלב של "כל הנקרא בשמי", אשר מטרת שלשת השלבים הבאים – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – היא "לכבודי". כלומר, גלוי הכבוד שלי למטה, באותם שלשה עולמות התחתונים.

מהו "כל הנקרא בשמי"? בהמשך נסביר כי "שמי" היינו המציאות הנעלמת של האצילות, עוד לפני שהדבר נברא. לפני שהוא בכלל נברא הוא כבר היה "נקרא בשמי", בתוך השם שלי. זהו עולם האצילות הנקרא גם "רזא דשמיה"[17] – סוד שמו.

הסדר הוא כך: קודם כל הדבר הוא בגדר "כל הנקרא בשמי". אחר כך הוא עובר שלשה שלבים של התהוות – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – כאשר התכלית והמטרה הסופית של כל ההתהוות הזאת היא לגלות את "כבודי". עיקר הנקודה היא שבכל העולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה – עתיד כבוד ה' להתגלות. איך מסתיימת המשנה? בפסוק "הוי' ימלוך לעולם ועד". זהו פסוק מסוף שירת הים, והוא בא ללמד שגלוי "כבודי" הוא גלוי מלכות שמים עלי ארץ.

עד כאן התבוננו בכותרת השער, הלקוחה מתוך מאמר חז"ל החותם את מסכת אבות.

על מסכת אבות

משנה זו היא המשנה החותמת את מסכת אבות, ולמעשה היא סיום הברייתא הנקראת 'קנין תורה' וסיום המסכת כולה – "הכל הולך אחר החיתום"[18]. ישנו מנהג ישראל ללמוד את פרקי אבות במשך חודשי הקיץ. עיקר המנהג הוא ללמוד אותם בין פסח לשבועות[19], ויש הנוהגים להמשיך וללמוד פרק אחד בכל שבת לאחר המנחה גם בהמשך כל חודשי הקיץ ועד לראש השנה[20].

מסכת אבות אינה המסכת הראשונה בש"ס, ואף על פי כן היא המסכת היסודית ביותר. כל המוסר ההשכל של חז"ל נכלל בפרקי אבות. מסכת אבות היא המסכת היחידה במשנה שאינה דנה בהלכות אלא רק במוסר השכל ותקון הנפש, תקון הלב. כמו כן, כל תיאור השתלשלות התורה מדור לדור מאז מתן תורה נכללת גם היא בפרקי אבות בלבד – "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וגו'"[21].

התורה שבעל פה ניתנה גם היא מסיני, אלא שבכל דור ודור הופיעו חכמים שהביעו וביטאו את התורה שבעל פה, כל אחד לפי סגנונו הוא. על כן היא נקראת 'תורה שבעל פה' ולא ניתנה רשות לכותבה[22]. כך היה עד שבא רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, שערך וכתב את כל מה שקיבץ מתוך משניות התורה שבעל פה עד ימיו. כאמור, "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה", ולעומת זה, גם "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם". אסור לכתוב את התורה שבעל פה והדברים צריכים דוקא להתבטא מחדש לפי סגנון החכמים שבכל דור ודור. מדוע בא רבינו הקדוש וכתב את התורה שבעל פה? כדי לקיים את הציווי "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"[23].

כאשר צריך לתקן משהו כדי לקדש שם שמים צריך לפעמים להפר את התורה. רבי יהודה הנשיא דרש את הפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" על דורו שלו. לאחר חורבן בית שני ופיזור העם עלולה היתה התורה שבעל פה להשתכח, בגלל שהדורות התמעטו והלכו. כדי שלא יבואו ח"ו לשכוח את התורה שבעל פה, דרש ר' יהודה: "עת לעשות להוי" על ידי "הפרו תורתך". רבינו הקדוש בטל הלכה מפורשת בתורה, האוסרת לכתוב את התורה שבעל פה, וכהוראת שעה התיר לכותבה כדי שלא תשכח ח"ו תורה מישראל.

בפרקי אבות ישנם חמשה פרקים של משנה, וישנו גם פרק ששי המסיים שהוא ברייתא. כלומר, קבוצה של מאמרי חז"ל שלא נכללו על ידי רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, בתוך ששה סדרי המשנה. מכל הברייתות ישנה סדרה אחת של ברייתות שנכנסה בכל זאת אל המשנה, והיא מובאת בסיום מסכת אבות כפרק הששי, החותם. אף על פי שפרק זה הוא רק ברייתא, חשיבותו גדולה כל כך, עד שחובר לגמרי עם חמשת הפרקים הראשונים של המסכת, כפי שמופיע בכל הסידורים.

הפרק הששי במסכת אבות זכה לשם משל עצמו – פרק 'קנין תורה'. כולו מדבר על מעלת למוד התורה, ועל הדרכים לזכות לקלוט אותה בפנימיות הנפש. את הלמוד בשער זה התחלנו עם הברייתא האחרונה בפרק 'קנין תורה', שהיא הסיום והחותם של כל מסכת אבות. נתבונן במבנה המיוחד של פרקי אבות, וננסה להבין מדוע דוקא ברייתא זו היא החותם בסיומה.

פרקי אבות – גשר לתורה שבעל פה

כאמור, ששה סדרי משנה היא התורה שבעל פה כמו שסודרה ונכתבה על ידי רבינו הקדוש. התורה שבעל פה היא נחלת נשמות חכמי ישראל שבכל דור ודור, קנינו של כל חכם הקונה את התורה לעצמו. כלומר, יש לאותו חכם כח לבטא את התורה במלותיו שלו ובסגנונו המיוחד. לעומת זאת, התורה שבכתב נכתבה על ידי משה רבינו כמו שקיבל אותה מן השמים. מסכת אבות שבמשנה מהווה מעין גשר, ממוצע המחבר, בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה.

רעיון זה מתבטא החל מהמבנה הכללי של מסכת אבות. מצד אחד יש בה חמשה פרקים של משניות, וכאשר מצרפים את הברייתא של 'קנין תורה' ישנם כבר ששה פרקים. אלו שני המספרים המציינים את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה בפיוט הידוע "אחד מי יודע"[24]. המספר חמשה שייך יותר מכל מספר אחר לתורה שבכתב, לחמשה חומשי תורה – "חמשה מי יודע? חמשה אני יודע! חמשה חומשי תורה". לעומת זאת, המספר ששה שייך יותר מכל מספר אחר לתורה שבעל פה, לששה סדרי משנה – "ששה מי יודע? ששה אני יודע! ששה סדרי משנה".

מצד אחד, מסכת אבות היא בת חמשה פרקים, רמז לכחה לקבל מחמשה חומשי תורה. מצד שני, כאשר מצרפים לה את פרק 'קנין תורה', המדבר בעיקר על קנין התורה שבעל פה, היא נעשית בת ששה פרקים, ובכך נרמז כח ההשפעה שבה לכללות ששה סדרי משנה, לתורה שבעל פה.

ישנו כלל גדול[25], האומר כי כל ממוצע המחבר שני דברים צריך לכלול בתוכו את שני קצוותם, כדי שיוכל לקבל מן האחד ולהשפיע אל השני. בחמשת הפרקים הראשונים שבמסכת אבות מונח הכח לקבל ולקלוט את כללות חמשה חומשי תורה, וכאשר מצרפים אליהם את הפרק האחרון, פרק 'קנין תורה', נוסף כח ההשפעה לכללות התורה שבעל פה, לששה סדרי משנה.

כל זאת בא כהסבר לכך שהמשנה בה אנו עוסקים, החותמת את כל מסכת אבות, היא היסוד למושג הקבלי היסודי ארבעה עולמות.

ו קצוות – מציאות הזמן והמקום

ההערה הראשונה עוסקת במבנה המיוחד של מסכת אבות. נקרא את לשונה:

ג. שִׁשָׁה פְּרָקִים דְּפִרְקֵי אָבוֹת הֵם שֹׁרֶשׁ כְּלָלוּת שִׁשָׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה [כולל הפרק האחרון הנקרא "קנין תורה"], שֶׁכְּנֶגֶד ו"ק; 

כתוב בקבלה שישנם במשנה ששה סדרים בגלל שהיא באה לברר את שש מדות הלב, הנקראות ו' קצוות. מתוך כך נבוא להסביר הקדמה חשובה ביותר לגבי ההבדל בין למוד פנימיות התורה, לבין למוד הלכות, למוד הדינים.

כל דיני התורה באים לברר את המותר והאסור, הזכאי והחייב, הטמא והטהור, הכשר והפסול. אלו הן 'תמורות', דבר לעומת דבר – מותר לעומת אסור, כשר לעומת פסול, זכאי לעומת חייב, טהור לעומת טמא. אלו התמורות העיקריות שישנן בתורה. ההלכה, הדין של התורה, באה לברר את אותן ה'תמורות' – את המציאות[26].

כל הבירורים הללו נקראים תקון מדות ו הלב, מחסד ועד יסוד, המהוות את עיקר מציאות העולם. העולם נברא בששה ימים, וכתוב[27] שששת ימי המעשה מכוונים כנגד ו מדות הלב:

חסד                                                           גבורה

יום אחד                                                       יום שני

תפארת

יום שלישי

נצח                                                              הוד

יום רביעי                                                     יום חמישי

יסוד

יום הששי

עיקר מציאות העולם קשורה עם רגש הלב, שכן השכל מצד עצמו עומד למעלה ממציאות העולם. כל דיני התורה באים לברר את מציאות העולם, ולכן התורה שבעל פה מחולקת לששה סדרים, כנגד ו מדות הלב.

כך הוא גם ביחס לממד המקום: מציאות העולם מוגדרת על ידי ארבע רוחות העולם – מזרח, מערב, דרום, צפון – מעלה ומטה. סך הכל ששה קצוות. במדע של היום מוגדרים שלשת ממדי המקום על ידי ששה קצוות אלו. לפי זה, ו מדות הלב הן הקצוות של המרחב המציאותי[28]. על פי חז"ל גם הזמן מתחלק ל"שית אלפי שנין הוה עלמא"[29], ומציאות העולם הזה מתקימת ששת אלפים שנה.

אם כן, גם מציאות הזמן וגם מציאות המרחב מוגדרים על ידי המספר שש, ועל כן מתחלקת התורה שבעל פה לששה סדרי משנה, שכן תפקידה הוא לברר את שש התמורות שבמציאות.

ה חסדים ו-ה גבורות שבדעת

נעמיק מעט באמצעות מונחי הקבלה: בכל דבר ישנה פנימיות וישנה חיצוניות. הפנימיות היינו מוחין – חיות המתפשטת בגוף. אותה חיות שזורמת בתוך הגוף היא המגדלת ומפתחת את אברי הגוף, שהם החיצוניות.

החיות המתפשטת לגדל את הגוף נקראת בלשון הקבלה חסדים[30]. הורמונים, בבתרגום ללשון המדע של ימינו. מקור החסדים הוא בספירת הדעת, הממוקמת בין השכל ובין המדות. בדעת יש ה חסדים המתפשטים בגוף, וגורמים לגידולו ופיתוחו – הן גידול הגוף בחיצוניות, כמו אצל ילד מתבגר, והן גידול במובן שכלי בהתפתחות תאי המח.

ספירת הדעת היא הממוצע בין חכמה ובינה לבין ו מדות הלב, מחסד ועד יסוד. כאמור, ו המדות הן הגוף, עיקר המציאות אותה באים ששה סדרי משנה לברר. הדעת היא המח האחורי ביחס לחכמה ובינה, הממוקמים בקדמת הראש. המובן של אחורי כאן הוא גם מלשון אחר. כלומר, התייחסות אל האחר. זו הסיבה שכל ההרגשים והרגישויות – מערכת העצבים – קשורים למח הדעת. אם כן, למעלה מן המדות נמצאת הדעת, ובתוך הדעת ישנם חמשה חסדים המתפשטים בגוף כדי לגדלו ולפתחו. קודם מתפשטים ה החסדים ב-ה המדות, מחסד עד הוד:

alt


ואחר כך הם שבים ונכללים כולם במדה הששית, ביסוד:

alt

כאמור, בדעת יש ה חסדים, אך לא הזכרנו שבדעת נמצאות גם ה גבורות. על פי משל הגוף, כמו שמכיר אותו המדע של ימינו, התפשטות הגבורות בגוף דומה לזרימת הדם בתוכו, ואילו התפשטות החסדים דומה להתפשטות ההורמונים, שתפקידם לגדלו ולפתחו.

נגלה ונסתר – ז' תחתונות ו-ג' ראשונות

כאמור, מטרת הנגלה שבתורה – ששה סדרי משנה – היא לברר את המציאות, שעיקרה ו קצוות המציאות. "גופא דאורייתא" שייך לאור התורה היורד לבררה. לעומת זאת, מטרת הנסתר שבתורה היא לגלות את אור ה', בעיקר בשתי הספירות חכמה ובינה, שנקראו "הנסתרות להוי' אלהינו"[31]. עיקר תכלית פנימיות התורה, הנסתר שבתורה, הוא לגלות את אור התורה כמו שהוא בין ה' לעצמו, ולא כמו שהוא יורד על מנת לברר את מציאות העולמות הנבראים.

למוד הפנימיות נחוץ לנו היום מאד כדי לעורר את לב היהודי לה' בכלל. יתכן מאד שלמוד הלכות הנגלה שבתורה לא יעורר את לב היהודי לה'. אמנם, ההלכות עוסקות בתקון המציאות, אבל יכול להיות שאור זה אינו מספיק זוהר כדי לסנוור את ה'חיזו דהאי עלמא', את מראה העולם הזה, עולם השקר. בשביל התעוררות ובשביל התקשרות, שהיהודי כביכול יתקשר ישירות לקב"ה, העיקר הוא דוקא בלמוד פנימיות התורה. מה שאין כן ביחס להתעסקות עם המציאות על מנת לבררה ולתקנה – הרי שהעיקר הוא הנגלה של התורה.

נסכם: פנימיות התורה, הנסתר שבתורה, הוא כנגד ג' הראשונות (ג"ר). חיצוניות התורה, הנגלה שבתורה, הוא כנגד ז' התחתונות (ז"ת). כל זאת אמרנו כדי להסביר שששת הפרקים של מסכת אבות הם ממוצע בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה, וממילא הם כח וחיות – ה חסדים – שזורמים אל תוך ו' הקצוות, המתפשטים בתוכם. לפיכך, פרקי אבות הם חסדים. הסבר זה נחוץ היה לנו כדי להבין את הכתוב בהמשך ההערה:

הִתְפַּשְּׁטוּת ה' חֲסָדִים (כָּל פִּרְקֵי אָבוֹת הֵם "מִילֵי דְּחֲסִידּוּתָא")  

פרקי אבות נקראים "מילי דחסידותא"[32]. חז"ל בעצמם אומרים שעיקר ההבדל בין פרקי אבות לשאר המשניות הוא שכל המשניות הם "שורת הדין", ואילו פרקי אבות הם מוסר השכל, הנקרא "לפנים משורת הדין", "מידת חסידות". לכן הם נקראים "מילי דחסידותא".

פרקי אבות הם סוג אחר משאר המשניות. הם חסדים. שאר המשניות הם ו הקצוות בעצמם. הם חיצוניות ביחס ל-ה החסדים המתפשטים בתוכם. הדין הוא תמיד חיצוניות לגבי החסד הפנימי, ופרקי אבות כולם הם "מילי דחסידותא", חסדים המתפשטים לתוך שאר המשניות. קודם מתפשטים חסדים אלו ב-ה קצוות, מחסד עד הוד, ואחר כך הם מתכללים ביסוד, בפרק ו, שהוא ברייתא ד'קנין תורה'. אם כן, התפרטות והתכללות ה החסדים יחד זהו סודו של הפרק הששי בפרקי אבות, הברייתא של 'קנין תורה'.

קנין תורה

למה נקרא שמו 'קנין תורה'? במה זה שייך לתורה?

(בְּסוֹד יְסוֹד אַבָּא אָרוֹךְ וּמִסְתַיֵּים בִּיְּסוֹד ז"א, וְאוֹרַיְיתָא מִיְּסוֹד אַבָּא נַפְקַת וּמִשָּׁם נִשְׁפַּע לְ"מַלְכוּת פֶּה – תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרִינַן לַהּ".

כתוב בקבלה שהתורה בכלל יוצאת מספירת החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת"[33]. בסוד הפרצופים, ספירת החכמה נקראת 'אבא' ובאבא בעצמו נמצאות כל הספירות. מה שמשפיע למטה הוא תמיד ספירת היסוד. כאשר כתוב שהתורה יוצאת מן החכמה, מאבא, הכונה היא שהתורה יוצאת מיסוד אבא הארוך שמגיע עד יסוד ז"א[34].

על ידי התכללות החסדים בספירת היסוד, שאצלנו הוא פרק 'קנין תורה', קונים וחשים בתוכם את התורה, את יסוד אבא. יסוד אבא, שהוא עיקר התורה, מתפשט עד יסוד ז"א, והחסדים שמתכללים שם קונים אותה כביכול. לכן הפרק האחרון, הששי שכנגד היסוד, נקרא 'קנין תורה'. כאשר כל ה החסדים מתכללים ביסוד ז"א הם קונים שם את התורה, שזה יסוד אבא שמתפשט ומגיע עד יסוד ז"א. כל זאת על מנת למסור את התורה שבכתב אל התורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא המלכות, כמו שכתוב "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה".

וּבֶאֱמֶת פִּרְקֵי אָבוֹת הוּא סוֹד הַמְּמוּצָּע הַמְּחַבֵּר אֶת הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְעַל כֵּן יֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה פִּרְקֵי מִשְׁנָה, כְּנֶגֶד קַבָּלָתוֹ מֵחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּבְיַחַד עִם פֶּרֶק "קִנְיַן תּוֹרָה", שִׁשָׁה פְּרָקִים, כְּנֶגֶד הַשְׁפָּעָתוֹ בְּשִׁשָׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה – תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה). וְסִיּוּם פֶּרֶק "קִנְיַן תּוֹרָה", שֶׁהוּא הַחִתּוּם, הוּא עַל דֶּרֶךְ "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע וְגו'",

אחרי שקהלת מספר את כל החויות שחוה בעולם הזה ומסכמם באומרו שהכל הבל, הוא חותם עם הפסוק "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"[35]. כאמור, סיום פרק 'קנין תורה' הוא המשנה שלנו, והוא על דרך מאמר קהלת "סוף דבר הכל נשמע וגו'".

שֶׁבָּא לִכְלוֹל אֶת הַ"כֹּל"

כאשר מגיעים אל הסוף צריכים לשמוע את הכל. קודם היו הרבה פרטים, הרבה הבלים, הבלים מהבלים שונים. בסוף, ב"סיומא דגופא", באו כל הפרטים להתכללות בספירת היסוד, שנקרא 'כל' בפסוק: "כי כל בשמים ובארץ".

מכאן נוכל לראות עוד דוגמא יפה לכלל האומר, שלכל מושג בקבלה ישנו מקור בתנ"ך. המקור לשמות הספירות בקבלה הוא הפסוק מדברי הימים שאנו אומרים בתפילה בכל יום: "לך הוי' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך הוי' הממלכה והמתנשא לכל לראש"[36].

ספירת החסד נקראת בפסוק בשם "גדולה", ואכן שם זה תואם את מה שהוסבר לגבי החסדים המתפשטים בגוף על מנת לפתחו ולגדלו. ללא השפעת אהבה וחסד הדבר אינו גדל כל צרכו. שאר השמות – גבורה, תפארת, נצח, הוד – הם שמות הספירות המשמשים בקבלה. בסיום באה ספירת המלכות – "לך הוי' הממלכה". איפה היסוד? הוא מרומז במילים "כי כל בשמים ובארץ". כי כל עולה בגימטריא יסוד. 'כל' הוא לשון של התכללות הכל יחד, ולכן בכל פעם שכתובה המילה 'כל' היא מרמזת לספירת היסוד[37].

אם כן, ראינו בפסוק את שמות הספירות, מחסד ועד מלכות. פסוק זה הוא המקור בתנ"ך לשמות הספירות.

(בְּסוֹד "כִּי-כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבַָאָרֶץ" שֶׁהוּא הַיְּסוֹד – "דַּאֲחִיד בִּשְׁמַיָא וְאַרְעָא" [ה"כל" בא לכלול יחד שמים וארץ, בא לקשר בין רוחניות לבין גשמיות. ממילא, הוא אחוז בצדו האחד למעלה בשמים, ובצדו השני הוא אחוז למטה בארץ]) לְדָבְקָה בְּ"מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל-עֹלָמִים" [כאשר "סוף דבר הכל נשמע", כשכל הפרטים נאספים ומתכללים ביסוד, יש להדביקו אל ספירת המלכות כדי לבוא לתקון הסופי של העולם] וּכְאָמְרוֹ: "הוי' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". 

המשנה מתחלה במלים "כל מה שברא הקב"ה", ומסיימת עם הפסוק "הוי' ימלוך לעולם ועד". יוצא על פי קבלה, שמשנה זו היא יחוד של יסוד ומלכות.

הבריאה - פעולת היסוד

נסכם: במסכת אבות ישנם קודם כל חמשה פרקים, שהם התפשטות של חמשה חסדים, מחסד ועד הוד. אחר כך בא הפרק הששי, היסוד – בו מתכללים כל ה החסדים – והוא נקרא פרק בשם 'קנין תורה', על שם שקונה את עצם התורה. פעולה זו נקראת "יסוד אבא ארוך ומתפשט עד יסוד ז"א". סיום המשנה האחרונה בא להדביק את היסוד אל המלכות. כלומר, כאשר מגיעים ל"כל", אל היסוד, צריך לחבר אותו עם המלכות.

בכל תהליך ההתהוות ישנם שלשה שלבים – בריאה, יצירה, עשיה. עוד לפני הבריאה ישנה גם מציאות נעלמת – אצילות. בדרך כלל, כל פעילות הקשורה עם התהוות, שייכת אל ספירת היסוד, ולכן על פי פשט הקבלה כל ההתהוות הזאת מתרחשת בתוך היסוד, כמו בתוך רחם האם.

זו הכוונה במילים "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". תכלית כל ההתהוות הזאת היא גלוי המלכות. זהו מה שכתוב בתחלת המשנה "לא בראו אלא לכבודו". אם כן, כל הבריאה היא פעולת היסוד.

"ועמך כולם צדיקים"[38]. הצדיק שותף עם הקב"ה במעשה בראשית[39], כמו שכתוב "פעולת צדיק לחיים"[40]. הצדיק פועל כל הזמן בפנימיות לברוא, ובכך הוא שותף עם הקב"ה. כל הדחף אצל היהודי לברוא דברים חדשים, לחדש, נקרא 'תקון היסוד', אבל כל תכלית הבריאה היא המלכות, גלוי הכבוד של ה' – "הוי' ימלוך לעולם ועד".

יחוד יסוד ומלכות

חתימת המסכת מעידה על תיקונה: הכל מכוון כדי להביא את היחוד הזה של יסוד ומלכות. יחוד זה הוא היחוד של כל יהודי – "ועמך כולם צדיקים", בו הוא מתעסק עם תהליך ההתהוות שמטרתו היא גלוי כבוד הוי', גלוי המלכות. ולכן דוקא במשנה האחרונה במסכת אבות ישנו היחוד בין היסוד לבין המלכות. שוב, התעסקות והתקשרות לצורך הבריאה וההתהוות שייכת תמיד אל היסוד, פעולת הצדיק, כאשר התכלית היא "הוי' ימלוך לעולם ועד" – גלוי מלכות הוי', גלוי הכבוד.

פסוק זה – "הוי' ימלוך לעולם ועד" – נאמר בסיום שירת הים לאחר קריעת ים סוף, שיותר מן הכל היתה גלוי מלכות ה'. הגלוי הגדול ביותר של מלכות ה' בכל התורה כולה הוא הגלוי של קריעת ים סוף, והוא המתבטא בפסוק שבו חותמת המשנה את מסכת אבות – "הוי' ימלוך לעולם ועד".

עד כאן הערה ג, ועד כאן השעור הראשון, בו למדנו את ההקדמה לשער 'ארבעה עולמות'. התבוננו בשלשת שלבי ההתהוות – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – כאשר תכלית ההתהוות היא גלוי כבוד ה', "הוי' ימלוך לעולם ועד". כל פעולת הבריאה שייכת אל היסוד, אל ה"צדיק יסוד עולם", שהוא הממוצא המחבר בין שמים לארץ, בין רוחניות לגשמיות. ראינו גם שמסכת אבות, על ששת פרקיה, היא הממוצע המחבר את התורה שבכתב אל התורה שבעל פה, כדי ששם תתגלה ותקבל את בטויה המלא – "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה".

* * *



[1] תהלים כה, יד.

[2] תניא, שער היחוד והאמונה פרק ד.

[3] עוד על כוחות ולבושי הנפש ראה תורה אור וירא יג, ג; שער א פרקים א-יט ובספר הנפש.

[4] תנחומא פקודי ג; תקוני זהר תסט (קיז, ב); אבות דר"נ פל"א; קה"ר א, ד; זח"ג קלד, ב; מורה נבוכים ח"א פע"ב.

[5] איוב יט, כו.

[6] שמות כו, ה; שם לו, יב; וראה הקדמה פרק ט.

[7] אסתר ט, כג.

[8] שבת פח, א.

[9] יחזקאל טז, יד ובפרש"י שם; והוא מלשון ארמית, ראה שבת נט, ב ועוד.

[10] ישעיה מג, ז.

[11] שמות טו, יח.

[12] ברכות ס, א.

[13] שמות כד, יח; לד, כח.

[14] עדויות פ"ו מ"א; רמב"ם הלכות אסורי מזבח פ"ו ה"ט.

[15] דברים כא, יב.

[16] בראשית ב, ג.

[17] זח"ב רלב, א ועוד.

[18] ברכות יב, א.

[19] אבודרהם סדר ימי העומר ועוד.

[20] שו"ע או"ח סימן רצב סעיף ב ברמ"א.

[21] אבות פ"א מ"א.

[22] גיטין ס, א.

[23] תהלים קיט, קכו; ברכות סג, א.

[24] הגדה של פסח.

[25] ראה לקוטי תורה שיר השירים ח, א; המשך תער"ב ח"א עמ' שצו; ספר המאמרים ה'ש"ת ד"ה "עוטה אור כשלמה" ועוד.

[26] ראה בהרחבה בשער א, פרק יד (שעור ראשון).

[27] זח"ב קכז, ב; פרדס שער ב פ"ד; שער הליקוטים פרשת ויצא ועוד; ראה הסברנו בשער א פרקים ז-יב.

[28] ראה ההסבר בשער א פרק יג.

[29] סנהדרין צז, א; עבודה זרה ט, א; תנא דבי אליהו רבה ב.

[30] ראה עץ חיים שער כה דרוש ב (מ"ק) ועוד.

[31] דברים כט, כח.

[32] בבא קמא ל, א.

[33] זח"ב קכא, א; וראה שם פה, א.

[34] עץ חיים שער לא פ"ג.

[35] קהלת יב, יג.

[36] דברי הימים א כט, יא.

[37] תרגום יונתן בן עוזיאל שם; זח"א לא, א; ראה שער היחוד פל"ו (קלד, א-ב) ועוד.

[38] ישעיהו ס, כא.

[39] בראשית רבה ח, ז.

[40] משלי י, טז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com