חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק יז הדפסה דוא

פרק יז

הדבור העליון: מקור לבושי הנפש


המלכות נקראת 'עולם הדבור', וזאת על פי הפסוק שלמדנו בשעור הקודם "דבר מלך שלטון"[1]. אמרנו, שהדבור מקבל מן הרחמים – "מלך במשפט יעמיד ארץ"[2] – ומן החכמה – "אבא יסד ברתא"[3] – ומן הבינה – "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[4] – ומן הכתר, עד לאמונה הפשוטה שבו. אלו ההמשכות המיוחדות, מלבד מה שהיא מקבלת מכל הספירות שמעליה.

כעת צריך להסביר כיצד המלכות נמשכת למטה, אל שלשת העולמות התחתונים. המלכות בעולם האצילות נקראת 'זנב לאריות', ואחר כך, כאשר היא יורדת למטה להוות ולהחיות את העולמות התחתונים בי"ע, היא נקראת 'ראש לשועלים'[5]. אם כן, עד כאן דברנו על המלכות בהיותה 'זנב לאריות' וכעת צריך להתחיל להסביר איך היא נעשית 'ראש לשועלים':

וְהִנֵּה הַדִּבּוּר הָעֶלְיוֹן הוּא הַמָּקוֹר הַכְּלָלִי לְהִתְגַּלֹּות שְׁלֹשֶׁת הַלְּבוּשִׁים: מַחְשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה – בִּשְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת הַתַּחְּתּוֹנִים: בְּרִיאָה, יְצִירָה וַעֲשִׂיָּה

מלכות – הדבור העליון

המלכות היא הדבור, והיא כמו הדבור של הרב. במקום אחר למדנו[6], שמן הלב של הרב נעשה השכל של התלמיד. איך הרב מבטא את הלב שלו? בדבור. כך גם כאן, הדבור העליון הוא השרש של המחשבה, הדבור והמעשה של העולמות התחתונים. הדבור העליון הוא מלכות דאצילות והוא מהווה, מחיה ומקיים את העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. היחס של העולמות הללו בינם לבין עצמם הוא גם כן היחס שבין מחשבה דבור ומעשה. הדבור העליון קודם מהווה מחשבה בעולם הבריאה, שהיא כמו מחשבת התלמיד; דבור בעולם היצירה, שהוא כמו הלב של התלמיד; ומעשה בעולם העשיה. כולם מקבלים מן הדבור העליון:

מלכות דאצילות – דבור העליון               רב

בריאה – מחשבה

יצירה – דבור                                           תלמיד

עשיה – מעשה

לכן גם כתוב שהדבור העליון נקרא לב לגבי העולמות התחתונים. לגבי עולם האצילות עצמו פרצוף ז"א הוא הלב. יש מדרגה יותר גבוהה של לב הנקראת "בינה לבא"[7]. לפעמים הכתר גם נקרא לב, ואז הוא ה'רעותא דלבא'. לב מתאים בכל מדרגה. כאשר המלכות נקראת לב זה לגבי העולמות התחתונים. מובא באגרת הקדש בתניא[8], שהשכינה "מרעא בגלותא", שהיא בגלות כמו לב ושאם העולמות חולים הלב הוא זה שמרגיש את החולי יותר מכל האברים.

מלכות – מקור לבושי הנפש

עד כאן היה פרוש אחד שמובא בחסידות. מתעוררת כאן שאלה. המלכות נקראת דבור, ואחר כך שלשת העולמות התחתונים נקראים מחשבה, דבור ומעשה. השאלה הראשונה היא איך יש פעמיים דבור? שאלה שניה היא למה הדבור שבעולם האצילות הוא השרש למחשבה של עולם הבריאה? לפי הפרוש שאמרנו עד כאן, יוצא שעולם האצילות הוא כמו הרב ואילו עולמות בריאה יצירה ועשיה הם כמו התלמיד, המקבל.

אבל, הסבר אחר בחסידות אומר[9] [ובהמשך נראה שהם תלויים אחד בשני] ששלשת העולמות התחתונים הם כמו לבושי הנפש. עולם האצילות הוא כמו הכוחות הפנימיים של הנפש, מחכמה ועד מלכות, ואילו שלשה עולמות התחתונים הם כמו הלבושים שלה. אלו המחשבה, דבור ומעשה של בעל הכוחות:

אצילות                      כוחות הנפש (מחכמה עד מלכות)

בריאה מחשבה

יצירה דבור               לבושי הנפש

עשיה מעשה

שוב, בפרק ג בתניא כתוב שיש בנפש עשרה כוחות ואחר כך, בפרק ד, כתוב שיש לנפש שלשה לבושים. אם כן, הכל כאן זה בתוך בן אדם אחד. המחשבה הדבור והמעשה הם גלויים של אותה הנפש, שללא אותם לבושים לא היתה יודעת מן הכוחות שלה עצמה. בלי מחשבה האדם לא יכול לדעת מן החכמה והבינה שלו. הם לא היו מודעים לו, והלבושים הם הם אלו שמשקפים לו אותם.

אם אנחנו אומרים שמלכות, שהיא הדבור, היא אחד מכוחות הנפש ועל גביה מלבישים לבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה – צריך לומר שכולם גלויים שונים של סוגי דבור. אלו שלשה מיני דבור של האדם עצמו. זה ההסבר הרגיל בחסידות [משל הרב והתלמיד הוא הפחות מצוי], וזה מה שכתוב כאן:

(גַּם הַמַּחְשָׁבָה הִיא אֲמִירָה וְדִבּוּר פְּנִימִי בַּלֵּב; וְאַף הַמַּעֲשֶׂה הוּא דִּבּוּר חִצוֹנִי עַל דֶּרֶךְ אוֹתִיּוֹת הַכְּתָב שֶׁבָּהֶן נִמְשָׁל הַדִּבּוּר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר").

כולם סוגים של דבור ולכן נכללו כולם בשם הזה, בדבור. המלכות דאצילות היא דבור והדבור מתפרט אחר כך במחשבה דבור ומעשה. הכל דבור.

מה זה דבור? דבור זו הבעה. ההבעה הזאת, שהיא כח ההבעה הכללי, נקראת דבור העליון, והיא מתחלקת לשלשה סוגים של דבור. איזה סוג דבור היא המחשבה? זה מה שכתוב "לך אמר לבי"[10], "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך"[11]. יש דבור בפה ויש גם כן דבור בתוך הלב. זו המחשבה, הדבור הפנימי של הלב. לפעמים נקראת המחשבה 'מאמר סתום'. בעשרה המאמרות שבהם נברא העולם יש מאמר גלוי ויש מאמר סתום[12], כמו שכתוב בחז"ל "בראשית נמי מאמר הוא"[13]ם סתומה[14]] והכוונה בחסידות היא ש'בראשית' הוא 'מאמר סתום'. זו בחינת המחשבה.

גם המעשה הוא סוג של דבור, ויש על כך כמה דרושים בחסידות[15]. למשל, כאשר אדם כותב אלו 'אותיות המעשה'. הוא כותב אותיות. עוד פרוש הוא, שכל מעשה שאדם עושה עם אברי גופו יש בו אותיות. כמו שהדבור והמחשבה מורכבים מ-כב אותיות כך גם המעשה מורכב מ-כב אותיות. כל תנועה שאדם עושה יש בה הבעה ואם מתבוננים בהן מזהים את האותיות שבה. ההסבר הראשון של מעשה כדבור, באותיות הכתב, מרומז בפסוק "לשוני עט סופר מהיר"[16]. בפסוק זה הדבור נמשל לכתב, לא הכתב לדבור, וממילא מובן שהכתב הוא סוג של דבור.

האדם הפנימי והאדם החיצוני

מה יצא לפי הפרוש הזה? יצא שהמלכות היא כח ההבעה הכללי שיש בנפש. אחר כך מתוכו יוצאים שלשה לבושים, מחשבה דבור ומעשה. "יום ליום יביע אומר"[17]. על פי הפרוש הראשון שאמרנו, היחס הוא כמו בין רב לתלמיד, שהדבור של הרב הופך להיות אצל התלמיד מחשבה דבור ומעשה. באמת, שני הפרושים הם 'היינו הך', אותו הדבר.

למה? אותו היחס בין רב לתמיד קיים גם בתוך הנפש, בינה לבין עצמה, בינה לבין לבושיה. הכלל בחסידות אומר, שכאשר האדם מתבונן הוא משתמש בלבוש המחשבה. זה נוגע לכל מי שהתעסק בכל מיני מדיטציה וכיוצא בה, בה אדם רוצה להשתחרר מן המוגבלות של המחשבות. הוא מתפשט מלבוש המחשבה. הוא חושב שאם הוא יתפשט מן הלבושים המגבילים הוא ישתחרר. ההתבוננות האמיתית על פי תורה היא גם הפשטה של המחשבה וגם, ובעיקר, הלבשה שלה. עצם ההגדרה שאני חושב על משהו זה התלבשות, לא התפשטות. העיקר על פי תורה הוא שיש אפשרות להתלבש ולהתעלות, וממילא גם להמשיך למטה גלוי של אור, דוקא על ידי התלבשות.

המשל בחסידות[18] לאותיות של התבוננות ומחשבה הוא סוסים. החכמה הפשוטה ללא האותיות היא כמו אדם, וברגע שהאדם חושב ומשתמש באותיות הוא כמו אדם ההוא רוכב על הסוס – "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה"[19]. למרות שהסוס לגבי האדם הוא רק בהמה, בכל זאת על ידו הוא יכול להתעלות ולהגיע אל מקום שלא היה מסוגל לכך בעצמו. זה גם להתעלות וגם לרדת, כמו בירידת הרב אל התלמיד. על איזה סוסים מדובר? על הסוסים של התורה. הם יכולים להביא אותנו אל מקום שאף פעם לא יכולנו להגיע.

המשל היותר ידוע בחסידות[20] לאדם שמתבונן הוא רב המלמד תלמיד. התבוננות על פי יהדות אינה בשביל להשתחרר אלא בשביל ללמד את הנפש השכלית. הפנימיות מלמדת את החיצוניות וממחישה לה. כל זה מתרחש בתוך האדם עצמו. כאשר הנפש האלקית מתלבשת בתוך האותיות זה כמו רב שמלמד את התלמיד, האדם מלמד את התלמיד שבתוך עצמו.

אם כן, שני הפרושים הם אותו הדבר. יש אדם פנימי, הכולל את כל כוחות הנפש שמופשטים מאותיות. הכח הכי תחתון שבו, שהוא המלכות, השפלות, הוא כח ההבעה הגורם לכך שהאדם הפנימי הזה יוכל להביע את עצמו אל האדם החיצוני שבו, להשפיע וללמד אותו, באמצעות האותיות. האדם החיצוני הם הלבושים בעצמם, לבושי הנפש השכלית.

מה הרווחנו מן החיבור של שני המשלים הללו – משל הרב והתלמיד ומשל הנפש ולבושיה – יחד? במשל הראשון התלמיד נפרד מן הרב, ואז המחשבה הדבור והמעשה הם שלו. לעומת זאת, במשל השני לבושי הנפש הם חלק מן האדם עצמו. המחשבה הדבור והמעשה הם כח ההבעה שלו עצמו. זהו כבר גלוי של בחינת "כח הפועל שבתוך הנפעל"[21] כל הזמן. זה משל לכך, שהעולמות התחתונים מתהווים כל הזמן בכל רגע 'יש מאין' מכח ההבעה של המלכות. אין להם שום קיום בפני עצמם. הם רק הלבושים של הרב לגבי עצמו, הכל באדם אחד.

זו היתה הקדמה כללית, שהעולמות התחתונים – בריאה יצירה ועשיה – הם לבושי המחשבה דבור ומחשבה, הם מקבלים מן הדבור והם צורות שונות של דבור. כח ההבעה עצמו הופך להיות מחשבה דבור ומעשה.

'לבוש המיוחד', 'לבוש המחובר', 'לבוש הנבדל'

כל הדבר הזה מרומז בציור האות ה, שכנגד המלכות:

שְׁלֹשֶׁת הַלְּבוּשִׁים הַנ"ל מְרוּמָּזִים בִּשְׁלֹשֶׁת הַקַּוִּים שֶׁל צִיּוּר אוֹת הַ-ה:

המחשבה, הדבור והמעשה הם שלשה לבושים, ולכל לבוש יש כנוי אחר. כל אחד הוא סוג אחר של לבוש. לבוש המחשבה נקרא 'לבוש המיוחד', כי הוא תמיד מיוחד עם הנפש. הוא כמו לבוש פנימי שלא מורידים אותו ולא מחליפים אותו אף פעם. הוא נקרא תמיד בשם זה.

אחר כך באים עוד שני לבושים, לבושי הדבור והמעשה, שבשמותיהם יש שנויי כנויים. לפעמים נקרא הדבור 'לבוש הנבדל'. המעשה מתרחק עוד יותר מן הדבור ובו מתעלם יותר "כח הפועל בנפעל", עד שלא מרגישים בו מי עשה אותו. בדבור אתה עוד יכול לשמוע הדים, גם כאשר הדבור כבר יצא, ולהבחין מתוכו מי דיבר אותו. מי שמכיר את המדבר יכול לזהות אותו. כלומר, הנוכחות של המדבר נמצאת עוד בתוך הדבור.

מה שאין כן במעשה, ברגע שידי האומן פרשו מן המעשה צריך רק מומחה גדול שיוכל להכיר מי עשה את המוצר הזה [כמו הסיפור הידוע[22] על המגיד ממעזריץ שהתבונן בשעון וידע לומר שהשען שעשה אותו היה עיור בעין אחת. זו רוח הקדש]. לבוש המעשה הוא הכי רחוק, וברגע שעושים את המעשה מחליטים להסתיר את העושה. לכן נקרא לבוש המעשה 'לבוש הנפרד', לגמרי.

אם כן, נקראו שלשת הלבושים 'לבוש המיוחד', 'לבוש הנבדל', 'לבוש הנפרד'. אבל לפעמים זה שונה. אנחנו כאן רוצים להסביר את שלושת הלבושים על פי ציור האות ה, שיש בה שלשה קוים שהם השרש של שלשה הלבושים מחשבה דבור ומעשה. שוב, בתוך ההבעה הפנימית, שזו השפלות שמתבטאת בכח השפלת הנפש אל הזולת, יש שלשה שרשים לשלשת הלבושים של הנפש. הקו העליון, המאוזן, שלה הוא שרש לבוש המחשבה. הרגל הימנית היא שרש לבוש הדבור. הרגל השמאלית היא שרש לבוש המעשה, כך:

alt

 לפי זה, בציור הזה של האות ה לבוש הדבור באמת אינו נבדל. הוא מחובר, ורק לבוש המעשה הוא לבוש נבדל. לכן יש עוד פרוש בחסידות, על פיו לבוש הדבור אינו מכונה 'לבוש הנבדל' אלא מכונה 'לבוש המחובר'.

 

נסביר. לבוש המחשבה תמיד מכונה 'לבוש המיוחד' כי ההמחשבה מיוחדת עם הנפש ולא יוצאת ממנה בכלל. המחשבה היא בבחינת "בורא חשך"[23], שכנגד עולם הבריאה, ואילו הדבור הוא כנגד עולם היצירה, עליו נאמר "יוצר אור"[24]. האור של עולם היצירה אינו אור לגבי ה' אלא רק לגבי הזולת. הזולת מקבל ורואה משהו, ועל אותה הדרך, גם החשך של עולם הבריאה הוא חושך רק כלפי הזולת. כלפי האדם החושב עצמו המחשבה היא דוקא אור גדול אלא שהזולת אינו יודע ממנה. לכן המחשבה, שכנגד עולם הבריאה, נקראת תמיד 'לבוש המיוחד'. היא מיוחדת כל הזמן באדם החושב.

מה שאין כן לבוש הדבור. הדבור הוא לכאורה 'לבוש נבדל' אבל באמת הוא 'לבוש מחובר'. הכנויים הללו – 'מיוחד', 'מחובר', 'נבדל' – הם יותר אמיתיים בשרש, בציור האות ה. לבוש הדבור בציור האות ה הוא עדיין מחובר ורק לבוש המעשה הוא כבר נבדל או נפרד.

נסכם:

בשרש

מצדנו

מחשבה

'לבוש המיוחד'

דבור

'לבוש המחובר'

'לבוש הנבדל'

מעשה

'לבוש הנבדל'

'לבוש הנפרד'

'המחשבה משוטטת תמיד'

כעת, לאחר ההקדמה הזו, נראה את הדברים בפנים ונתחיל מן הקו העליון:

הַקַּו הָעֶלְיוֹן מְרַמֵּז לִלְבוּשׁ הַמַּחְשָׁבָה – "לְבוּשׁ הַמְּיוּחָד" – שֶׁהֲרֵי [יש פתגם האומר] "הַמַּחְשָׁבָה מְשׁוֹטֶטֶת תָּמִיד"

אדם לא מתפשט מן הלבוש הזה בכלל. לגבי מחשבות פרטיות בעצמן הוא כן 'פושט צורה ולובש צורה' בכל רגע, אבל בכלליות המחשבה לא מתפשטת אף פעם. הוא לבוש שתמיד נשאר, אלא שהפרטים שבו תמיד מתחלפים. איך היא משוטטת תמיד?

בִּבְחִינַת "פּוֹשֵׁט צוּרָה וְלוֹבֵשׁ צוּרָה".

היא הנותנת. התחלפות הפרטים היא-היא התמדת הכלל. זה משהו עמוק. הכלל מתמיד על פי שקידת והתמדת התחלפות הפרטים. ככל שהם יותר מתחלפים בהתמדה כך הכלל נשאר קיים כל הזמן. הענין הזה נכון בהרבה מדרגות. למשל: לגבי חכמה של אדם. החכם הכי גדול, שהוא חכם כל הזמן, הוא החכם שנקרא 'מעין הנובע', שבכל רגע יש לו חידוש. ההתחדשות היא-היא שרש ההתמדה, כמו שכתוב "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית"[25]. "בכל יום" זה כמו בכל רגע. ההתחדשות בכל רגע זו בעצמה סוד ההתמדה. כך זה גם לגבי לבוש המחשבה. האדם בכל רגע 'פושט צורה ולובש צורה' לכן הוא מתמיד בה.

לפי זה, אם אדם היה מדבר בלי סוף, בכל רגע דבור חדש, הוא לא היה מפסיק לדבר אף פעם, אבל כיוון שהוא לא יכול לכן הוא צריך להפסיק באמצע, לנשום. רואים את זה בתקיעת השופר של הקב"ה – "קול גדול ולא יסף"[26]. יש בכל רגע התחדשות בתוך התקיעה, בעוד שבתקיעה של אדם הוא חייב להפסיק כי אין לו בכל רגע התחדשות.

דוגמה נוספת: הרבי שליט"א, שלא מפסיק מעבודת ה' (לא ישן וכו'). למה? כי יש לו התחדשות בכל רגע. ככל מה שיש פחות התחדשות יש יותר עייפות וממילא צריך יותר להפסיק, לנוח ולהירגע, כדי להתחיל מחדש. ר' נחמן מסביר בלקוטי מוהר"ן [יש על כך תורה שלמה[27]] שהתחדשות היא 'אריכות ימים', שכן היא גורמת לכך שבתוך אותו יום הוא יהיה יום ארוך. הוא יספיק בכל יום על פי ההתחדשות שבו. עד כמה שיש התחדשות כך יש התמדה והתמדה היא ממילא הספק, בלי סוף. את זה רואים בנפש בלבוש המחשבה. המחשבה משוטטת תמיד בבחינת 'פושט צורה ולובש צורה'.

דבר נוסף שנאמר על המחשבה:

הוּא "מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים", מֵהִרְהוּר לְהִרְהוּר ("הָרִים" – הִרְהוּרִים),

השיטוט התמידי של המחשבה היא בחינת דילוג על הרים והרים הוא כנוי להרהורים. כל הר הוא הרהור. מה שהמחשבה 'פושטת צורה' בין הצורה הישנה לבין מה שהיא 'לובשת צורה' חדשה הוא 'אַיִן' שבאמצע. זה כמו חדוש הבריאה. ה'אין' הוא כמו האויר שיש בין הר להר בזמן הקפיצה. ההרים זה ה'לובש צורה' והקפיצה היא ה'פושט צורה'. זה נקרא "מדלג על ההרים"[28].

המחשבה הקו העליון

וְעַל כֵּן מְרוּמָּז בַּקַּו הָעֶלְיוֹן הַמְּאוּזָּן (הָ"אִיזּוּן" מְרַמֵּז לִשְׁמִיעָה – הַאֲזָנָה – פְּנִימִית תְּמִידִית).

כעת נסביר למה לבוש המחשבה מרומז באות ה בקו העליון המאוזן, ולא בשני הקוים האחרים המאונכים. קו מאוזן הוא כמו אזנים, מלשון איזון, ואיזון היא שמיעה תמידית. כל דבר שהוא בהשואה הוא בצורת מאוזן. יש מצב של הדרגה, שיש בו מעלה ומטה, ויש מצב של השואה בו כולם שוים. קו מאוזן הוא קו המבטא השוואה ואילו קו אנכי מבטא הדרגה. המחשבה היא מאוזנת, שכן היא מתחדשת כל הזמן על ידי השמיעה הפנימית שלה, על ידי האוזן שלה. המחשבה כוללת גם את ה'פושט צורה' וגם את ה'לובש צורה'. הרהור הוא ה'לובש צורה', אבל המחשבה כוללת גם את כל הדלוג בין ההרהורים, את ה'פושט צורה'.

שאלה: מחשבה היא כנגד בינה. בינה היא לא סדר והדרגה?

תשובה: בבינה יש אמנם הדרגה, אבל באמא עילאה [מקור הבינה] אין הדרגה והכל בה בהשוואה. הבינה נקראת 'שבע'[29] וגם 'שמונה'[30]. 'שבע' הוא כנוי להיותה מקור המדות, ואז שייכים בה סדר והדרגה, אבל בכנוי 'שמונה' – על שם היותה השמינית מלמטה, מן המלכות – שם יש השוואה. זו החופה. חתן וכלה הם שתי מדרגות של משפיע ומקבל, אבל אמא היא סוד החופה, המקיף[31], שמשווה אותם. אמא היא כח השוואה שמשווה את הבנים.

לבוש הדבור – 'האור דבוק במאור'

כל זה היה לגבי לבוש המחשבה, המרומז הקו העליון של האות ה. הלבוש השני הוא לבוש הדבור, שנקרא 'לבוש המחובר' אבל לפעמים הוא נקרא 'לבוש הנבדל'. בשרש הוא 'לבוש המחובר'. 'מחובר' אינו כמו 'מיוחד' – שלא יוצא מעצמו אף פעם – אלא הוא כבר יצא, אלא שהוא עדיין מחובר. הוא לא מנותק אף פעם.

שוב, 'מיוחד' זה מיוחד בפנים. המשל לכך הוא השמש, שיש בה אור שלא יוצא החוצה ויש קרן אורה שיוצאת ממנה, אלא שהבטוי בחסידות עליו הוא ש'האור דבוק במאור'[32]. על לבוש הדבור, שכנגד עולם היצירה, כתוב "יוצר אור" ונראה כאילו האור הזה נבדל מן המאור. באה החסידות ואומרת שהאור נשאר תמיד דבוק במאור. על פי הפיזיקה של איינשטין זה מתבאר יותר. מהירות האור ביחס לאור עצמו היא למעלה מן הזמן, ולכן מבחינת האור הוא אף פעם לא יצא מן המאור, מן השמש. זה בדיוק מה שכתוב בחסידות. לנו נראה שעובר זמן מרגע שהאור יצא מן השמש עד שהוא מגיע אל כדור הארץ [8 דקות], אבל לגבי האור בעצמו – או למי שנוסע על הקרן – זה לא לוקח שום זמן. הוא תמיד דבוק בשמש – 'האור דבוק במאור' – רק שלנו הוא נראה כנבדל.

זה בדיוק סוד לבוש הדבור, שכנגד עולם היצירה – "יוצר אור". לכן, מצדנו הוא 'לבוש הנבדל' אבל באמת, בשרש, הוא 'לבוש המחובר'.

הַדִּבּוּר הוּא "לְבוּשׁ הַמְּחוּבָּר" הַמַּמְשִׁיךְ אֶת גִּלּוּי כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ לַמָּקוֹם הַנִּבְדָּל (וְעַל כֵּן נִקְרָא לִפְעָמִים "לְבוּשׁ הַנִּבְדָּל", אַך בֶּאֱמֶת פְּנִימִיּוּת הַכֹּחוֹת מִתְגַּלָּה בוֹ, וְלָכֵן הוּא מְחוּבָּר בְּעֶצֶם);

כאן נוסף עוד ענין. אמרנו, שהמחשבה נקראת 'לבוש המיוחד' כי היא אף פעם לא יוצאת מעצם הנפש. היא משוטטת בתוך האדם עצמו, אבל דבור כבר יוצא אל מקום הנבדל ממנו. כיוון שהוא יוצא למקום נבדל הוא נקרא על שמו 'לבוש הנבדל'. אבל מה יש בפנימיות הדבור?

בפנימיות הדבור מתגלים כל כוחות הנפש, ולפי הדבור של האדם ניתן להכיר טוב את פנימיותו. קודם הזכרנו, שניתן לזהות מי האדם על פי דבורו, אבל כאן אנחנו אומרים יותר. אנחנו אומרים שניתן להבין את כל פנימיות הכוחות של האדם על פי הדבור שלו. הרבי הקודם[33], בפרוש להגדה של פסח, מפרש את המשפטים "חכם מה הוא אומר" "תם מה הוא אומר" וכו', שאת כל המהות שלו, את כל ה"מה" שלו – כל המהות הפנימית שלו – הוא אומר. מתוך מה שהוא אומר אתה יכול לשמוע בדיוק מה שהוא. לא סתם נקרא לבוש הדבור 'לבוש המחובר'. הוא לבוש שמבטא את כל המהות של הנפש, את המהות של כל הכוחות שלה.

הדבור – הקו האנכי (הימני)

כיוון שהוא יוצא מעצמו הוא בתנועה של מלמעלה למטה, ולכן הציור שלו הוא כבר קו אנכי, לא מאוזן:

וְהוּא מְרוּמָּז בְּקַו הַיָּמִין הָאֲנָכִי שֶׁל צִיּוּר הַ-ה הַנִּמְשָׁךְ וּמִתְחַבֵּר לַקַּו הָעֶלְיוֹן

מה הכוונה שהוא יוצא מן הצד הימני? מה זה צד ימין? ימין הוא צד הפנימיות. הדבור יוצא מן הפנימיות של המחשבה, מצד ימין של הקו המאוזן, והוא מחובר אליו, אלא שהוא נמשך מלמעלה למטה אל מקום הנבדל. שוב, מצדנו הוא 'לבוש הנבדל' אבל מצד עצמו הוא 'לבוש המחובר'.

(וְכֵן כָּל גִּלּוּי פְּנִימִי, שַׁיָּיךְ לַיָּמִין [ולכן הוא יוצא מן הימין] – אַהֲבָה וָחֶסֶד הַמִּתְגַּלִּים בְּדִבְרֵי אַהֲבָה וָחֶסֶד [שזה ימין],

ככל שדבר פנימי יותר הוא שייך יותר אל הימין, אל אהבה וחסד. כך גם בדבור, שכל ענינו ותפקידו הוא לבטא אהבה.

וְכֵן דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ [כמו שכתוב "דבר מלך שלטון"] לְתַכְלִית הַטּוֹב וְהַחֶסֶד כַּנ"ל [שהמלך – "מלך חסיד" – כל דבורו הוא למטרת החסד, להחדיר טוב וחסד בעם, "חסדי דוד הנאמנים"], שֶׁבָּהֶם נִמְשָׁךְ הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַבֵּר בָּעָם).

כתוב, שהמלך מתחבר אל העם באמצעות הצו שלו. מהו הצו שלו? תורה ומצות. הדבור של המלך נקרא מצוה ובו מודגש יותר החבור. מצוה לשון צותא וחבור[34]. מי שתופס את הדבור מלמטה הוא ממש מחובר אל המלך. ככל שהמצוה היא יותר מצות חסד – כל התורה היא "תורת חסד"[35] – יש בה יותר התחברות אל המלך. אם יש מלך רשע המצות שלו אינן מצות, כי הוא לא רוצה שיתחברו אליו. הוא רוצה לשלוט ולכן הוא רוצה שישארו רחוקים ממנו. הוא רוצה לשלוט בצורת כפיה. המצוה כמצוה חייבת לבוא מצד החסד, ואז היא באמת מלשון צותא וחבור העם אל המלך.

הוא נמשך אליהם דרך הדבור שלו והם מתחברים אליו דרך המצוות. לכן מובא בשם ספר הזהר[36] ומוזכר גם בספר התניא[37], שהמצות נקראו 'תרך עמודי אור' המקשרים בין המלך ובין העם. העמוד הוא חלול, המלך יורד ונמשך דרכו אל העם והעם עולה דרכו אליו. העמוד הזה הוא הקו הימני של האות ה.

עד כאן לבוש הדבור. נעבור ללבוש המעשה:

הַמַּעֲשֶׂה הוּא "לְבוּשׁ הַנִּבְדָּל" (אוֹ "לְבוּשׁ הַנִּפְרָד"),

אם אנחנו מכנים את לבוש הדבור 'לבוש המחובר' אז המעשה הוא 'לבוש הנבדל', ואילו אם אנחנו מכנים את לבוש הדבור 'לבוש הנבדל' אז לבוש המעשה הוא 'לבוד הנפרד'.

וְנִרְמָז בָּרֶגֶל הַשְּׂמָאלִית הַנִּבְדֶּלֶת מִשְּׁנֵי הַקַּוִּים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל הַ-ה.

הכח לעשות חיל

מה מרמז ההפסק הזה? קודם אמרנו שההפסק הזה הוא לגריעותא. אמרנו, שהוא מרמז לכך שהפּוֹעֵל מסתתר לגמרי בתוך המעשה. בעולם העשיה "אכן אתה אל מסתתר"[38]. יש פה ושם רמזים, כלשון ר' נחמן[39], אבל חוץ מן הרמזים לא רואים שום דבר. בעולם היצירה שומעים את הדבור של ה' אבל כאן למטה, בעולם העשיה, רואים רק את המעשים שלו וכאן הוא מסתתר לגמרי מעינינו.

זה הפרוש לגריעותא:

הַ"הֶפְסֵק" מְרַמֵּז שֶׁכֹּחַ הַפּוֹעֵל נֶעְלָם בַּנִּפְעָל, עַד שֶׁנִּרְאֶה כְּאִילּוּ יָצָא הַנִּפְעָל וְנִפְרַד לְגַמְרֵי מִידֵי עוֹשֵׂהוּ [זה הטעם לגריעותא]. [אבל יש בהפסק הזה גם פרוש למעליותא] אַךְ בֶּאֱמֶת, מִצַּד הַפּוֹעֵל עַצְמוֹ, מִתְגַּלֶּה כֹּחַ הָאַיִן הָאֱלֹהִי

הרי אליבא דאמת, אליבא דהפועֵל, דוקא במעשה שלו יש כח פנימי נעלם. אמנם, בדבור מתגלה הפנימיות שלו אבל יש משהו יותר מן הפנימיות. בתוך המעשה הפועל מסתתר ונעלם, וזה עצמו מראה שהוא בא ממקום יותר נעלם בנפש. הוא בא מן ה'אַיִן'.

ההפסק בין ראש הרגל השמאלית ובין ראש הקו המאוזן הוא בבחינת 'אַיִן', חלל והפסק. לגבי הפועֵל, מה שלמעלה מן הקו השמאלי הוא ה'אין האלקי'. אם הפועל הוא בן אדם אז זה שבפעולה שלו הוא מסתתר ולא רואים אותו – מה שבדבור כן רואים – זה אומר שמי שעשה את הפעולה הוא מישהו אחר. זה מרמז שבאמת את המעשה אני, העושה, רק התחלתי אבל המעשה נעשה על ידי החלל שבאמצע. ה'אין האלקי' הוא זה שעשה את המעשה. הקו העליון הוא המחשבה של העושה, ולכאורה האדם העושה היה צריך להרגיש שהוא עושה את מה שהוא חשב, את מה שהוא רצה, אבל ההפסק בין קו המחשבה לבין תחלת קו המעשה מורה על כך שהאדם העושה צריך לחשוב שיש חלל באמצע.

למה הוא יוצא מן הצד השמאלי של קו המחשבה? כי זהו הצד המעשי. זה צד התכנון. בתוך המחשבה יש ימין ושמאל. צד ימין הוא המניע של המחשבה, החסד והאהבה שבה, וצד שמאל היא ההשערה והתכנון המעשי שלה, כמו שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[40]. המעשה יוצא מצד שמאל של המחשבה כי הוא יוצא מן התכנון שלה, אבל הוא יוצא דרך צמצום [במקום הרבה-הרבה יותר גבוה, זה כמו שכל העולמות – שהם כמו המעשה – יוצאים לאחר הצמצום. הפנימיות של אור הקו, שהוא כמו הדבור, יוצאת בלי צמצום, אבל המעשה יוצא מן התכנון דרך הצמצום שלו].

בנפש, זה אומר שבין התכנון לבין המעשה חייב להיות באמצע 'אין'. מה זה ה'אין'? זה ה', ולכן אני לא מתגלה בתוך המעשה. אני לא מתגלה בתוך המעשה, שזה היה לגריעותא, בגלל שלא אני הוא זה שעשיתי את המעשה. אני רק תכננתי אותו ועד שעשיתי אותו היה 'אין' באמצע.

את מה שעכשיו הסברנו אפשר לומר גם באלוקות. זהו סוד הצמצום. הצמצום הוא ש'המאור נכנס במקום האור'[41]. לגבי האור – האור יודע שזה לא הוא. האור יודע שמישהו אחר עשה את זה, לא אני. מי זה מישהו אחר? זה המאור. העצמות נכנסה במקום האור ומזה נעשה הצמצום.

זה ההסבר למעליותא. המעשה נעלם בגלל שזו העצמות. האור, לגבי האדם, הוא כמו ה'אין האלקי'. לגבי אור אין סוף הוא כמו העצמות, ה'אין האמיתי' והמוחלט, המאור. ממילא מובן מה שמוסבר בחסידות, שדוקא היש התחתון, הנברא, בא מן העצמות. הוא בא מן ה'יש האמיתי'. ה'יש הנברא', התחתון, בא דוקא על ידי דלוג מן התכנית, מן ההשערה, ועל ידי הדלוג יוצא המעשה. כל זה מרומז ברגל השמאלית של האות ה.

התגלות ה' במעשה

במעשה, בתור מעשה, לא מתגלה הפנימיות בכלל. לכן במצוות הכוונה לא מתחברת ישירות עם המעשה, אלא "המעשה הוא העיקר"[42], גם כאשר "מצוות צריכות כוונה"[43]. על פי פשט, מעשה זה לעשות משהו, כמו לבנות בית ואז לא כל כך רואים את הבנאי בתוך הבית שבנה. אפילו מעשים שהאדם עושה בינו לבין עצמו. לכן, כאשר המלך עושה כל מיני דברים לא מבינים כל כך מה הוא עושה. במה שאתה מדבר אני יכול להתבונן ולהבין את הכוונה מתוך הדברים, אבל אם אתה עושה תנועה אני לא מבין למה עשית אותה וגם אתה לא מבין. זה בא בספונטאניות מן העל-מודע. גם במעשה עם כוונה – אתה אמנם יודע אבל אני לא יודע. בדבור אני מבין את הכוונה כי זה כל ענינו של דבור, אבל בתוך המעשה הכוונה נעלמת.

בתוך מעשה רק חכם גדול, שעליו נאמר "די לחכימא ברמיזא"[44], יכול להבין את הכוונה שבו. להיות חכם כזה – זה להיות חלק ממי שעושה את המעשה. "רמיזא" כאן זהו רמז של תנועה, לא של דבור, וכתוב שחכם יכול להבין את הכוונה מתוך התנועה. הוא מרגיש את השרש שלו בתוך המעשה שעשה. אצלנו, כאן בעולם, מי שהוא חכם, שיכול להרגיש את החלק שלו בתוך ה', הוא זה שיכול להבין מה ה' מרמז. מי שלא מרגיש את השרש שלו אינו יכול, כי הרמז הוא רק עשיה גרידא, והפועל מתעלם בתוכו[45].

בשביל להרגיש שה' הוא זה שעושה את המעשה הדבר צריך להיות ממשי, נפרד ממך. ככל שאתה מרגיש את המעשה של המחשבה מורגש איך "כלם בחכמה עשית"[46] ואז מורגש שאת המעשה באמת ה' עשה. אם אתה מרגיש מחשבה בצורה טבעית, שמחשבה זה אני חושב, שהמחשבה היא 'משהו', אתה מרגיש שאת המעשה ודאי לא אני עשיתי. זה ודאי ה' עשה. המחשבה גופא היא בחינת מעשה. שוב, הכוונה בפסוק "כלם בחכמה עשית" היא שדוקא במעשה מתגלה חכמה, שזה אבא. זו באמת כל העבודה, להרגיש שהכל זה ה'. איך מתחילים להרגיש את זה? מן המעשה.

מה הכוונה? זה מה שלמדנו במדת הנצח על הפסוק "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[47]. לא כתוב שהוא נותן לך כח לחשוב מחשבות או לדבר דבורים. כתוב שהוא נותן לך כח לעשות חיל. שאני עושה. כאן גם יש נסיון, כי במעשה אני יכול לחשוב שזה אני עושה וצריך להתבונן שלא כך.

כעת אפשר להבין את מה שמוסבר תמיד[48], שההבדל בין מצה לבין חמץ הוא שהאות ה מתחברת ונעשית אות ח. הגאוה שבמעשה היא כאשר לאדם נדמה ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ואז הוא לא רואה את ההפסק, את ה'אין', שבין ראש הגג השמאלי של קו המחשבה לבין הרגל השמאלית שבאות ה. אז הוא עושה מן המצה חמץ. הרווח הזה, שצריך להיות שמור, הוא המשך הפסוק "וזכרת כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל", והוא נאמר דוקא לגבי עשיה.

טבע ראשון וטבע שני

ככל שדבר יותר טבעי – הוא פחות מציאות. הוא רק יותר עצמך ופחות מציאות. כל דבר שהוא יותר מציאותי, כמו אדם שבנה משהו, דוקא שם הוא צריך להכיר שהוא רחוק מזה. אפילו שאני הוא זה שעשיתי – מתגלה לי יותר שלא אני הוא זה שעשיתי. היה פה הפסק ודלוג באמצע וה'אין האלקי' הוא זה שעשה את המעשה.

באמת, אם אדם מתבונן פנימה הוא מגלה שגם במחשבה ובדבור זה כך. לכן עשיה נקראת תקון – "אשר ברא אלקים לעשות"[49] – לתקן. לכן עולם האצילות, שבו יש גלוי של ה'אין האלקי', נקרא 'אדם דעשיה'[50]. הכל בבחינת עשיה.

זו טעות נפוצה. אנשים חושבים שככל שדבר הוא טבעי ורפוי כך הוא יותר טוב. דברנו הרבה על הסוד של ארץ ישראל, שיהודים מקיימים תורה ומצות בטבעיות זה בנין 'פרצוף רחל'[51], שזה הכי טוב. לפי זה לכאורה, לעשות דבר באופן טבעי זה הדבר הכי טוב, אבל לפעמים זה לא כך. לפעמים דבר טבעי הוא לגמרי מנותק, לגמרי רחוק. יש טבעי שאפילו עוד לא התחיל להתקרב צעד אחד אל האמת. הוא לגמרי בתוך עצמו. זו הטבעיות הראשונה שבה האדם נולד – "עיר פרא אדם יולד"[52]. הוא נולד בהמה וזו טבעיות של "אני ואפסי עוד"[53].

הטבעיות השלילית הזו מתבטאת בעיקר בלבושי המחשבה והדבור, הלבושים שלגביהם אין אפילו 'הוא אמינא' שזה לא אני. מי חושב אם לא אני? לכן, הדבר הראשון שאתה יכול לבוא לאדם ולומר לו שזה לא הוא, הוא דוקא לגבי לבוש המעשה. יש שני אנשים שעובדים ומשקיעים מאמץ כדי להרוויח, שזה נקרא "לעשות חיל" [כתרגום אונקלוס שם: 'למקני ניכסין'], האחד מרוויח והשני לא. קל לבוא ולומר לאדם שהרוויח ש לא הוא זה שעשה, שההצלחה שלו לא באה מ"כחי ועצם ידי", כי הנה גם השני עבד והשקיע באותה המדה ובכל זאת הוא לא הרוויח כמוך. זה דבר שמתגלה קודם כל בלבוש המעשה, ברגל השמאלית של האות ה, ומשם באמת צריך להמשיך ולתקן גם את שני הלבושים הפנימיים, הדבור והמחשבה, שהכל יהיה בסוד התקון.

תקון הוא טבע שני. מה שלמדנו על הטבעיות שצריכה להיות דוקא בארץ ישראל, שזו התכלית, נקרא 'טבע שני'. טבע שני עולה אמת. הטבע הראשון לא תמיד טוב. האדם נולד עם טבע של חמור והטבע השני הוא 'בנין פרצוף רחל', עליו ר' אייזיק מרבה לדבר. הדוגמה שהוא נתן לכך היא אדם כפרי שמכניסים אותו להיכל המלך, שבהמשך הזמן הוא נעשה מ'בני היכלא דמלכא'. היכל המלך הוא כאן, בארץ ישראל, ובמשך הזמן הופכים להיות מבני היכל המלך. הטבע השני הוא הטבע האמיתי, הטבע שהיה מכוסה. לכן כתוב[54] שהנפש האלקית בישראל היא "הנפש השנית". היא מתגלה רק כ'טבע שני', לא 'טבע ראשון'.

גלוי ה'אין האלקי' שבמעשה

נחזור לכתוב. דוקא בתוך ההפסק הזה מתגלה האין האלקי:

הַמְהַוֶּה, מְחַיֶּה וּמְקַיֵּים אֶת הַיֵּשׁ הַנִּפְרָד מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי לְבוּשׁ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁבּוֹ, [לבוש המעשה גורם מראית עין כאילו הוא נפרד, ודוקא על ידי כך מתגלה האין האלקי] יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּשְׁנֵי הַלְּבוּשִׁים הַפְּנִימִיִּים שֶׁבּוֹ – [שהם] מַחְשָׁבָה וְדִבּוּר.

יש יותר גלוי האצילות, גלוי ה'אין האלקי', בעולם העשיה וברמזים שבו יותר מאשר בעולמות הבריאה והיצירה. איך לומדים את זה? מן הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[55]. מוסבר בקבלה[56], שהמלה "אף" שלפני "עשיתיו" באה לרבות את האצילות בין היצירה לבין העשיה. המלה "אף" היא רבוי. הסדר בפסוק הוא בדיוק כמו בציור האות ה: הקוים של עולמות בריאה-יצירה מחוברים, ואילו הרגל השמאלית של עולם העשיה נפרדת ומנותקת. המלה "אף" היא גם במשמעות של 'חרון אף' ודין ודוקא בתוכו – ברווח שבין הרגל השמאלית לגג המחשבה – שם יש רבוי של האצילות. כבטוי הרב המגיד: 'אצילות אִיז אוֹיְךְ דָא'.

וְהוּא הַגִּלּוּי שֶׁאֵין זֶה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" ח"ו, כִּי אִם "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" כַּנ"ל בְּעִנְיַן הַבִּטָּחוֹן דִּקְדוּשָּׁה.

למה זה קשור עם בטחון? מה זה בטחון? בטחון הוא מעשה. הבטחון של הקדושה זו ההתקשרות אל החלל הזה של ה'אין האלקי', ש"הוא – לשון נעלם ונסתר – הנתן לך כח לעשות חיל", והוא קשור עם המעשה. הנצח הוא התחלת המעשה – נצח-הוד-יסוד-מלכות. לכן, מה שאמרנו בזמנו על הנצח (בפרק י) מתגלה כעת בלבוש המעשה, שבו צריך להיות הגלוי של "הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

אחת מתוך 'עשר הזכירות' היא זכירת ארץ ישראל, שהיא הפסוק הזה. בנין ארץ ישראל הוא עיקר המעשה של התורה. ישוב הארץ הוא המעשה הכללי של כל התורה, שעליו נאמר "לא תהו בראה לשבת יצרה"[57], ודוקא לגבי הענין הזה של ישוב הארץ נאמר הפסוק הזה. בשביל ארץ ישראל צריך באמת להיות חכם – "אוירא דארץ ישראל מחכים"[58] – וצריך לדעת שה' הוא הנותן את הכח לקיים את המצוה. הצווי נקרא 'נתינת כח', ואם הצווי הזה נאמר במיוחד בארץ ישראל זהו סימן לכך שפה יש נתינת כח ונתינת חכמה לקיים את העבודה הזו. יש כאן באויר חכמה, חכמה לדעת שלא אני הוא העושה את המעשה, אלא הוא "הנותן לך כח לעשות חיל".

עַל כֵּן נִמְשֶׁכֶת הָרֶגֶל הַשְּׂמָאלִית מִ"גַּג" הַמַּחְשָׁבָה (קָצֶה הַשְּׂמָאלִי שֶׁל קַו הַמַּחְשָׁבָה שֶׁמֵּעַל לְקַו הַמַּעֲשֶׂה, הַמְרַמֵּז לַ"הַשְׁעָרָה" וְתָכְנִית הַמַּעֲשֶׂה בַּמַּחְשָׁבָה) עַל יְדֵי דִּלּוּג דַּוְקָא, שֶׁעַל יָדוֹ – הִתְגַּלּוּת הָאַיִן הָאֱלֹהִי.

כאן הסברנו את הרעיון לגבי בן אדם, אבל באמת הוא נכון גם למעלה, לעילא ולעילא. הימין הוא הכח במחשבה המניע את המעשה, ולמעלה זהו ה'רצון להיטיב' ומחשבת "אנא אמלוך", והשמאל הוא התכנון של ההשערה ותכנית של 'קו המדה', שמתוכו יוצא המעשה על ידי הדלוג.

נכם: למדנו היום שהאות ה שבשם הוי' היא השרש לשלשת הלבושים, מחשבה דבור ומעשה, שהם הגלויים של שלשת העולמות בריאה יצירה ועשיה. אמרנו, שהיא כמו כח ההבעה הכללי לגבי המודעות, במחשבה-דבור-מעשה המלבישים את הנפש. כח ההבעה הכללי היא השפלות בנפש. הם כדוגמת התלמיד ששומע ומקבל מן הרב ודברי הרב נעשים אחר כך מחשבה דבור ומעשה אצל התלמיד.

* * * 



[1] קהלת ח, ד.

[2] משלי כט, ד.

[3] זח"ג רמח, א; שם רנו, ב ועוד.

[4] נדה מה, א.

[5] זהר חדש שיר השירים מאמר מעוט הירח; פרדס שער יח פ"ו; עץ חיים שער ג פ"א ועוד.

[6] לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה צא.

[7] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[8] פרק לא ע"פ תקו"ז ע (קמב, ב).

[9] ראה תורה אור וירא ד"ה "פתח אליהו" (יג, ג).

[10] תהלים כז, ח.

[11] שם יט, טו.

[12] זח"ג יא, ב.

[13] ר"ה לב, א; מגילה כא, א.

[14] שבת קד, א.

[15] תניא אגרת הקדש סוף אגרת יט; לקוטי תורה שיר השירים ד, ב; שער היחוד פ"ל (קל, ב) ובכ"מ.

[16] תהלים מה, ב.

[17] שם יט, ג.

[18] תורה אור בשלח סב, ג ועוד.

[19] חבקוק ג, ח.

[20] ראה תורת חיים בשלח קסג, ב ועוד.

[21] תניא, שער היחוד והאמונה פרק ב.

[22] שער האמונה פכ"ז (מח, ב); לקוטי שיחות חכ"ט עמ' 23.

[23] ישעיה מה, ז.

[24] שם, וראה עוד בשער 'ארבעה עולמות' פרק א.

[25] ברכת 'יוצר אור' לתפלת שחרית.

[26] דברים ה, יט ע"פ סוטה י, ב.

[27] ח"א תורה נו וראה גם תורה ס.

[28] שיר השירים ב, ח.

[29] שערי אורה (לר' יוסף גיקטיליא) שער שני הספירה התשיעית ועוד; פרדס שער יג פ"ג ועוד; ספר הליקוטים פרשת ויצא פכ"ט ועוד.

[30] תקו"ז סוף סט (קיט, א); שערי אורה (הנ"ל) שער שמיני הספירה השלישית; פרדס שער כג פכ"א ובכתבי האריז"ל לרוב.

[31] עץ חיים שער מב פי"ג (מ"ת).

[32] ראה ספר המאמרים תרס"ד עמ' קלד והלאה; ראה המשך תער"ב ח"א עמ' תקסד והלאה; ספר המאמרים מלוקט ד"ה "קץ שם לחשך" פרשת דברים ה'תשכ"ד ועוד.

[33] ספר המאמרים ה'ש"ת עמ' 44; הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים עמ' יז.

[34] אור תורה וארא עו; שם תרומה קג; תורה אור ו, ב (ובכ"ד); וראה מלכות ישראל ח"א עמ' קצט ואילך; מעין גנים ח"ב פרשת תצוה.

[35] משלי לא, כו.

[36] ראה פרדס שער ח פרק ג מתפלת ר' נחוניא בן הקנה.

[37] תניא, אגרת הקדש כט.

[38] ישעיהו מה, טו.

[39] ראה לקוטי מוהר"ן ח"א תורה א ועוד.

[40] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[41] תורה אור וירא יד, ב ועוד; וראה פרק כב (במדרגת היראה).

[42] ע"פ אבות פ"א מי"ז.

[43] ראה שו"ע או"ח סימן ס סעיף ד.

[44] ע"פ זח"ג רכט, ב ועוד.

[45] עוד על ענין הרמז שבעשיה ראה שער 'ארבעה עולמות' פרק ו.

[46] תהלים קד, כד.

[47] דברים ח, יח.

[48] זח"ג רנב, א; תורה אור ויצא כא, ג; תורת חיים ויצא קסו, ד; דרך מצותיך מצות איסור אכילת חמץ (כד, ב).

[49] בראשית ב, ג.

[51] חנה אריאל פרשת שלח; ראה ספר רוחו של משיח עמ' קפא ואילך.

[52] איוב יא, יב.

[53] ישעיהו מז, ח.

[54] תניא, לקוטי אמרים פרק ב.

[55] ישעיהו מג, ז.

[56] ראה מגלה עמוקות עה"ת פרשת תולדות; וראה שער 'ארבעה עולמות' פרק ה.

[57] ישעיה מה, יח.

[58] בבא בתרא קנח, ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com