חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק טז הדפסה דוא

פרק טז

מלכות: שפלות


חיצוניות, פנימיות, עצמיות


הגענו עד לפרק טז, למדת המלכות שכנגד ה תתאה שבשם:

הַ-ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם הִיא הַמַּלְכוּת [ובמלכות יש חצוניות ופנימיות]. בְּחִצוֹנִיּוּתָהּ הִיא מִדַּת "הִתְנַשְּׂאוּת עַל עָם",

התנשאות על עם – טבע הרדיה

יש באמת, כמו שנסביר מיד, שתי מדרגות של התנשאות: יש "התנשאות עצמית" ללא קשר לעם, והיא נקראת גם 'רוממות' סתם, ויש "התנשאות על עם". זו האחרונה היא החצוניות של המלכות.

הטבע הזה, של ההתנשאות על העם, הוטבע באדם הראשון מיד עם בריאתו. הקב"ה רצה שהוא יהיה המלך על כל מעשה בראשית ולשם כך הוא נתן לו את טבע הרדיה.

טֶבַע הָ"רְדִיָּה" שֶׁנִּיתַּן לָאָדָם בְּשָׁעַת בְּרִיאָתוֹ, כְּמֹו שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם .. פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ".

ידוע בזה מדרש חז"ל[1], שאם האדם זוכה הוא רודה ואם לא הוא ירוד. הקשר בין רדיה לבין ירידה הוא סוד גלות השכינה. אם אנחנו זוכים, לא רק שאנחנו רודים אלא אנחנו נותנים כח לשכינה, למלכות של הקדושה, ל"התנשאות על עם" בגלוי, על כל העולמות כולם. אם לא, חלילה, אנחנו גורמים ל"גלות השכינה", לכך שהיא יורדת עוד יותר. כל זה מצד חצוניות המלכות. או שהיא רודה בעולמות או שהיא ירודה בהם.

למשל, למשה רבינו בחטא העגל נאמר "לך רד כי שחת עמך"[2]. משה רבינו, שהיה מלך ישראל – "ויהי בישורון מלך"[3] – במקום לרדות בעם ולגלות את ההתנשאות הוא צריך לרדת לפי מדרגתם, עד כדי שבירת הלוחות. גם שבירת הלוחות הוא מעשה שבא מן הכח למלוך. בלוחות כתובים עשרת הדברות, ודִבְּרוֹת הן מלשון דִּבּוּר. דבור הוא כח ההנהגה, כמו שכתוב "באשר דבר מלך שלטון"[4], ו"דָּבָּר אחד לדור ואין שני דברים לדור"[5]. בשבירת הלוחות יש ממד של שבירת ממלכת עצמו לגבי העם, שבמקום להיות רודה הוא ירוד. זו לא השחתה אלא "כי שחת עמך". "עמך" אלו הערב-רב שמשה העלה[6].

"פרו ורבו" – מלוי וכבוש לצורך רדיה

נתבונן בפסוק שנאמר לאדם הראשון. אם מסתכלים על הפעלים שבפסוק – "פרו", "ורבו", "ומלאו", "וְכִבְשֻהָ", "ורדו" – רואים שיש בו חמשה פעלים. בקבלה כתוב שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי'[7]. ארבעת הראשונים – "פרו ורבו ומלאו... וְכִבְשֻׁהָ" – הם כנגד חכמה-בינה-דעת, כאשר דעת כאן כוללת את המדות כולן. "פרו" הוא עצם הזרע, שעליו נאמר "מזריע זרע למינהו ועץ עֹשה פרי אשר זרעו בו למינהו"[8]. זה יסוד אבא, כנגד האות י שבשם. "ורבו" הוא כח ההתרבות שבא מצד אמא, כנגד ה עילאה שבשם. "ומלאו את הארץ" הוא מצד הדעת, כמו שכתוב "ובדעת חדרים ימלאו"[9], והיא כאן בסוד האות ו שבשם. בדעת עצמה יש ה חסדים ו-ה גבורות, כאשר מצד החסדים בא הכח שבדעת לחדור ולמלא את הארץ, את המציאות כולה, ועל כך נאמר "ומלאו את הארץ". "וְכִבְשֻהָ" הוא מצד הגבורות שיש בדעת. "ורדו בדגת הים" זו כבר המלכות, שכנגד ה תתאה שבשם. אם כך, יש כאן בפסוק יחוד מלא של שם הוי'.

לענינינו, "ורדו" כאן היא כנגד המלכות. "בנין המלכות הוא מן הגבורות"[10], ולכן אי אפשר לרדות על עם אם לא כובשים אותו קודם. הגבורות שבדעת [כח הכיבוש] הן המקור לבנין המלכות, שמתגלה בטבע הרדיה.

           י         "פְּרוּ"

           ה        "וּרְבוּ"

           ו         "וּמִלְאוּ... וְכִבְשֻהָ"

           ה         "וּרְדוּ"

 

זה דבר חשוב לענין ישוב ארץ ישראל. "פרו ורבו" הוא גם ישוב הארץ, אבל זו רק ההקדמה – "לא תהו בראה לשבת יצרה"[11] – לעצם לידת התולדות. אחר כך צריך למלא את הארץ, להקים התנחלויות. אחר כך צריך לכבוש את הארץ, וזהו מקור הרדיה, שהיא התגלות המלכות. אם הארץ מצויה בידי מישהו אחר צריך קודם לכבוש ואז ליישב, אבל אם הארץ שוממה צריך קודם למלא אותה בכדי לכבוש אותה [למשל, הכיבוש שכבשו בלבנון אינו כבוש אמיתי, כי לא מלאו אותה].

בסוף פרק מג בתניא כתוב בפרוש, שבדרך כלל בדעת קודם גלוי הגבורות לגלוי החסדים, שסדר זה הוא כמו לכבוש לפני שממלאים. זה הסדר הרגיל של התגלות היראה קודם להתגלות האהבה, אבל הוא כותב שם שיש לפעמים סדר הפוך. אצל בעל תשובה אמיתי, שחוזר בתשובה מתוך אהבה קודם ליראה, כמו ר' אלעזר בן דורדיא[12] שמרגיש אהבה גדולה לפני שיש התגלות של יראת שמים, החסדים קודמים אל הגבורות. התגלות של חסדים לפני הגבורות היא על פי הסדר הישר של שם הוי', מלמעלה למטה, וזה מצב בו ממלאים לפני שכובשים.

בעבודת ה' זהו ההבדל בין הסדר של "סור מרע ועשה טוב"[13] לבין הסדר כפי שלימד הבעל שם טוב[14] – "סור מרע" על ידי "עשה טוב". המלוי, שאלו החסדים, הוא בבחינת "עשה טוב" ואילו הכיבוש שכנגד הגבורות הוא בבחינת "סור מרע". לפי זה, הדרך הפשוטה היא כמו שכתוב בפסוק, שקודם בא גלוי החסדים שבפעולת המלוי ורק אחר כך בא תור גלוי הגבורות שבכיבוש, אבל הבעל שם טוב חידש אחרת. הוא חידש שאפשר לפלוש לתוך מקום ולמלא אותו ואחר כך פתאום, בבת-אחת, לכבוש אותו. כמו עם מרגלי סתר (בלעומת זה, יש ספור של ר' נחמן ביום השני מ-ז בעטלירס, על הגן שקודם פלשו לתוכו וקלקלו לאט-לאט את המראה הריח והטעם שבו).

ידוע מדרש חז"ל על המלה "וְכִבְשֻהָ", ש"איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש"[15]. הוא כובש אותה, כביכול. ה"כִבְשֻהָ" כאן הוא סוד 'בנין המלכות מן הגבורות'. לכבוש את המלכות זה לבנות אותה. אחר כך, המלכות בעצמה היא הרודָה. התכלית היא הרדיה – גלוי המלכות.

כל זה פרוש החיצוניות של המלכות בטבע הרדיה וההתנשאות על עם. בסוד מעשה בראשית, עיקר הרדיה של האדם היא על מה שנברא ביום החמישי וביום הששי. כך גם באדם, עיקר הרדיה שלו היא על מדת ההוד ומדת היסוד שבו. כך הוא גם הסדר בפסוק: קודם "ורדו בדגת הים", אחר כך "ובעוף השמים" ושניהם נבראו ביום החמישי, ולבסוף "ובכל חיה הרמשת על הארץ". הסברנו[16], ש"דגת הים" בעבודה הפנימית היא הרגשת "ואציעה שאול הנך" ואילו "עוף השמים" זו העבודה של "אם אסק שמים שם אתה"[17]. לפי זה, העבודה של "ובכל חיה הרמשת על הארץ" זו עבודת הבינוני. דגי הים הם כמו הצדיקים הנסתרים, עופות השמים הם כמו הצדיקים הגלויים ואילו החיות שעל גבי הארץ הם הבינונים. דוקא הצדיקים הנסתרים הם אלו שמרגישים את הרגשת "ואציעה שאול".

פעולת הרדיה של המלכות קשורה גם עם המלה דִּירָה – "דירה בתחתונים"[18]. כדי שתהיה דירה צריכים שיהיו דיירים שדרים בה, וצריך את ה"צדיק יסוד עולם"[19] שימלוך וירדה. בלשון חז"ל[20] יש מלאכה שנקראת 'רדיית הפת', שיש קשר בינה לבין תקיעת שופר. שתיהן נחשבות ל"חכמה ואינה מלאכה". תקיעת שופר היא כמו הזווג ורדיית הפת היא כמו הלידה, כמו המיילדת [שנקראת חכמה] המוציאה את הולד מן הרחם.

ד ו-ר – אותיות המלכות

יש כמה מאמרים מן הרבי הקודם[21], בהם הוא מדבר על שתי האותיות ר ו-ד. שתי האותיות הללו הן זוג, הן מבחינת ציור האות והן מבחינת משמעות שם האות. נתחיל עם בחינת הציור: יש משהו שחשוב לדעת, במיוחד בשביל סופרי סת"ם, שיש בכל האותיות זוגות-זוגות של אותיות דומות, זכר ונקבה, כאשר ההבדל הוא בעיקר אם האות נכתבת בצדה הימני התחתון בצורה עגולה או בצורה ישרה. כאשר הזוית היא ישרה האות היא הזכר וכאשר היא עגולה האות היא הנקבה מביניהן. מיקום ההבדל הוא דוקא בצד ימין למטה, שכן ההבדל בין הזכר לנקבה הוא ביסוד, והיסוד הוא בצד ימין למטה [אם לא רואים שם את ההבדל צריכים להסתכל בצד ימין למעלה, אל מקום הדעת]. הזוית הישרה היא בבחינת 'חותם בולט' ואילו הזוית העגולה היא בבחינת 'חותם שוקע'[22].

נעבור עליהם:

אות הזכר

אות הנקבה

ההבדל

א

צ

ל-א יש זוית ישרה מצד ימין למטה ואילו באות צ עושים את הזוית עגולה.

ב

כ

 

ג

נ

 

ד

ר

את זה רואים בעיקר למעלה. הבדל נוסף: באות ד יש נקודת בטול שלאות ר אין.

ה

ק

 

ו

ז

ז עגולה יותר מן האות ו באמצע, לקראת הסוף. כותבים אותה עם רגל מעוגלת ואילו באות ו הרגל ישרה לגמרי (למרות שמלמעלה זה נראה הפוך).

ח

ת

כאן ההבדל הוא דוקא ברגל השמאלית

ט

פ

הקשר מתגלה כאשר הופכים את האות על הצד. באות ט יש שתי שיטות בכתיבה. ט בקבלה היא היסוד, "טוביה דגניז בגויה"[23], ואילו פ היא המלכות, "מלכות פה"[24].

מ

ס

כך זה סתם בלשון ספר הזהר[25], רבוע ועגול

ע

ש

אם מעלים את הרגל של האות ע כלפי מעלה תצא האות ש (יש כמה שיטות בכתיבת האות ש. לשיטת הרבי מהר"ש, שהיה סופר סת"ם, היא נכתבת בעגול, חוץ מבתפלין בה היא נכתבת בצורת 'שפיץ').

י

ל

כאן זה יותר קשה. זה הזוג של הקטן והגדול. כתוב בשולחן ערוך[26], שאם כותבים י יותר מדי גדולה היא מתדמה לאות ל. לשתיהן יש קוץ עליון וקוץ תחתון. ה-י היא ה'מיקרו' וה-ל היא ה'מאקרו'[27].

[בזוג הראשון הזווג הוא בין 'אלופו של עולם' לבין 'צדיק יסוד עולם'. אצ ביחד עולים אמן, יחוד הוי' אדני].

כל זה היה הקשר לדמיון הציורי בין האותיות ד ו-ר. מלבד הקשר הציורי, יש ביניהן קשר גם במשמעות. דלת היא מלשון דל ואילו ריש היא מלשון רש. ההבדל בין דל לבין רש הוא, שלדל יש נקודת בטול אל המשפיע, ועל כך כתוב ש"לית לה מרגמה כלום"[28]. המלכות מרגישה את הבטול אל המשפיע, אבל על הרש כתוב "ולרש אין כל"[29]. בספר הזהר[30] מוסבר הפסוק הזה, שלרש אין את נקודת הבטול מלמעלה, שנקראת "כל". הנקודה הזו של הבטול היא מה שכתוב על המלכות, שהיא 'נקודה תחת היסוד'[31].

'נקודה תחת היסוד' ו'הנחת עצמותו'

בספר הזהר כתוב[32], שהאות ר [וכן האות ק] באה מצד הסטרא אחרא ששייך אל השקר, אבל כל דבר צריך להיות גם שרש בקדושה. האות ש היא שרש האמת שיש בתוך השקר, ולכן היא לא מן הסטרא אחרא, אבל גם בשאר האותיות צריכה להיות משמעות בקדושה. הרי "אוריתא וקוב"ה כולא חד"[33] והאותיות הן אותיות התורה הקדושה, לכן גם באות ר צריכה להיות קדושה מצד המלכות. ההסבר הוא [על פי מאמר של ר' הלל שלמדנו] שיש שתי מדרגות בשפלות של המלכות: יש לה בחינה של 'הנחת עצמותו' ויש שבה בחינה נוספת בה היא עושה את עצמה 'נקודה תחת היסוד'. בקדושה, האות ר היא בחינת 'הנחת עצמותו' ואילו האות ד היא הבחינה בה עושה המלכות את עצמה 'נקודה תחת היסוד'.

מה היחס ביניהן? זהו יחס שבין זכר ונקבה שקיים בתוך המלכות עצמה. זכר הן אותיות רכוז, והכח של המלכות לרכז את עצמה להיות 'נקודה תחת היסוד' בא מצד הזכרות שבה. זה שיש לה בטול פשוט, ללא הרגשת היסוד, זה נקרא רש, "ולרש אין כל", ובלשון החסידות נקראת הרגשה זו 'הנחת עצמותו'.

[אגב, אם כבר דברנו על כך, יש סוד במלכות שקשור עם האות ר. המלכות היא אשה ולכל הנשים החשובות בתנ"ך האות ר היא אות משותפת בשמן. לפעמים כתוב[34] שהאות ה היא כח הלידה של האשה, וכל אשה שאין לה את האות ה בשמה אינה מולידה (למשל: לרחל אין אות ה בשמה, אבל לבלהה שפחתה יש שתי אותיות ה, על מנת שתמסור לה אחת להוליד). באותו אופן, כל אשה שיש לה בשמה את האות ר יש לה שייכות למלכות. יש כמה נשים ללא האות ר, ואז הם שייכים למלכות שבעלמא דאתכסיא בלבד, כמו לאה. יש עשר נשים עיקריות כאלו, כנגד עשר הספירות, וזה סוד של בנין המלכות – עשר נשים הבונות את המלכות:

 

כתר

שרה

חכמה                                      בינה

רבקה                               רחל


חסד                                         גבורה

מרים                               דבורה


תפארת

צפורה


נצח                                          הוד

תמר                                  רות


יסוד

רחב


מלכות

אסתר


שלשת האמהות הן כנגד כתר-חכמה בינה (או כנגד חכמה-בינה-דעת, לא משנה). בזכות מרים היתה הבאר לישראל[35] ומים הם חסד. דבורה היא הגיבורה, כפשוט. צפורה, אשת משה רבינו, שייכת למלכות כמותו. בנין המלכות מתחיל בספירות נצח והוד, ולכן תמר היא זו שנצחה את יהודה[36] והולידה ממנו את דוד[37], ורות המואביה היא גיורת, וכל גיור הוא בהוד. ביסוד זו רחב, שנִשְׂאָה ליהושע בן-נון[38] משבט אפרים, בן יוסף. כמו כן, יש מאמר חז"ל על יפיה של רחב, האומר "כל האומר רחב – מיד נקרי"[39], כלומר רואה קרי. אסתר המלכה היא במלכות, כפשוט].

נחזור לענין. באות ר קיימת התכונה של המלכות להיות בבחינת 'הנחת עצמותו' כדי לעלות מן העולמות התחתונים אל האצילות. אחר כך מתרכז הכח שלה להיות 'נקודה תחת היסוד', וזהו כבר סוד האות ד. אם כן, הצרוף רד במלה 'רדו' הוא בסדר של מלמטה למעלה ואילו הצרוף דר, כמו בבטוי 'דירה בתחתונים', הוא בסדר של מלמעלה למטה. שני הצרופים מתגלים וקשורים עם המלכות.

פנימיות המלכות – שפלות

כל זה היה רק הסבר החצוניות של המלכות, של מדת ה"התנשאות על עם".

אַךְ בֶּאֱמֶת, פְּנִימִיּוּת מִדָּה זוֹ, בְּמַלְכוּת דִּקְדוּשָּׁה, הִיא הַשִּׁפְלוּת דַּוְקָא.

כאן כבר יש הבדל גלוי בין הקדושה ובין הקליפה. אצל הקליפה המלכות היא רק כדי להתנשא ואילו בקדושה זה הפוך.

הזכרנו את דברי חז"ל על מי שזוכה ונעשה רודה ומי שאינו ונעשה ירוד. כאן אנחנו מדברים על ירידה לכתחילה. אם אדם זוכה להיות בשפלות ולהרגיש ירוד בפנימיות הוא זוכה גם להיות רודה בחיצוניות. אם הוא רוצה רק להיות רודה בחיצוניות, מבלי להיות ירוד בפנימיות, הוא נעשה ירוד גם בחיצוניות. אדם חייב להיות ירוד, רק השאלה אם זה יהיה בפנימיות או שזה יהיה בחיצוניות.

עצם המלכות – 'העלם שאינו במציאות'

עכשיו משהו חדש:

שִׁפְלוּת זוֹ גּוּפָא [שהיא הפנימיות של המלכות] בָּאָה מִשֹּׁרֶשׁ הָרוֹמְמוּת הָעַצְמִית שֶׁנֶּעֶלְמָה בְּתַכְלִית הַ"הֶעְלֵם הָעַצְמִי שֶׁל אוֹר בַּמָּאוֹר" בְּעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ.

יש בחסידות כלל גדול, האומר שלכל הספירות יש שרש נעלם בנפש, והוא נקרא 'העלם שישנו במציאות'. זה הבטוי של הרבי הרש"ב והרבי הקודם. לכל ספירה יש שרש בהעלם, אבל זהו העלם שקיים במציאות. הכתר בכללותו נקרא העלם, ו'העלם שישנו במציאות' הוא פרצוף אריך אנפין ואפילו ז' תחתונות של עתיק שנכללות בו. רק רדל"א שבו – 'רישא דלא אתידע' – הוא בגדר 'העלם שאינו במציאות'.

המשל להבדל ביניהם הוא, בלשון המקובלים הראשונים, ההבדל בין 'שלהבת הקשורה בגחלת'[40] לבין 'נצוץ האש בצור החלמיש'[41]. השלהבת הנעלמת בתוך הגחלת לפני שנופחים בה כדי להוציאה נמצאת במצב של העלם. זה העלם כי לא רואים אותה, אבל היא קיימת שם, ולכן על ידי נפיחה ניתן לראותה. זה משל בשביל עשר ספירות של אריך. מה שאין כן את הנצוץ בצור החלמיש אפשר לעורר ולראות רק על ידי הכאה, על ידי פעולה קשה. גם שם נמצא כח האש רק שהוא קיים ב'העלם שאינו במציאות'.

כתוב[42], שזהו ההבדל בין העלם כל כוחות הנפש בעצם הנפש לבין ההעלם של המלכות בעצם הנפש. העלם המלכות הוא 'העלם שאינו במציאות', ואילו העלם כל שאר הכוחות – חכמה, חסד, גבורה וכו' – נמצאים בגדר 'העלם שישנו במציאות'. אותם לא קשה כל כך להוציא. בשביל להוציא חכמה מן העל-מודע מספיקה רק נפיחה, אבל בשביל להוציא מלכות מן העל-מודע לא מספיקה נפיחה. לשם כך צריך הכאה. הכאה היא פעולה שבאה מצד המקבל, מצד העם שבא ומשתחווה למלך ומבטל את עצמו בפניו.

המצב הזה, של 'העלם עצמי של אור במאור', נקרא 'רוממות עצמית'[43]. רוממות אמיתית, שהיא 'התנשאות עצמית' ולא רק 'התנשאות על עם', היא המקור הנעלם של המלכות בעצם הנפש, והוא דבר שבאופן מוחלט אינו מודע. לכן הוא ברדל"א.

לכן, למי שיש את הרוממות הזו – הוא עצמו אינו יודע על כך. רואים את זה אצל שאול, שהיה "נחבא אל הכלים"[44] וגם דוד היה בתחלה רועה צאן בלי לחשוב על מלוכה. יש מכתב מפורסם מן הרבי שליט"א[45] בו הוא אומר שגם המשיח לא ידע שהוא המשיח עד שיהיה. זה בגלל שהבחינה של מלכות אמיתית נעוצה ברדל"א בבחינת 'העלם שאינו במציאות'. רק על ידי פעולה מלמטה היא יכולה להתגלות.

התנשאות, שפלות, רוממות

הגלוי הראשון של המלוכה היא השפלות. השפלות היא הגלוי הפנימי של ה'רוממות העצמית'. אלו שני הפכים, ובעצם יש במלוכה שלשה שלבים: 'רוממות עצמית' – 'שפלות פנימית' – 'התנשאות חיצונית על עם'. כל אחד מהם תלוי בערך הקודם.

נסביר. המלכות נקראת ים ובים יש שני מצבים: שפל וגאות, ושניהם מושפעים מכח המשיכה שבא מן הירח, שהוא בעצמו גם בחינת מלכות[46]. רמז יפה בזה: שפל עולה גאות. זה בדיוק כמו תנועה של מטוטלת, שעל לפי התנועה של האחד כך נע השני, לפי אותו ערך. הגאות היא ההתנשאות החיצונית על העם ואילו השפל היא ההרגשה הפנימית. הפסוק על כך הוא: "הוי' מלך גאות לבש"[47]. ראשי התבות במלים "הוי' מלך" הן ים, ואילו בהמלים "גאות לבש" הן גל, גל היוצא מן הים (הפסוק הוא מן השיר של יום הששי, יומו של אדם הראשון). כלומר, מתוך השפלות הפנימית שיש בים המלכות יוצא גל של גאות והתנשאות חיצונית על עם.

החידוש הוא שיש עוד מדרגה של גאות נסתרת. זו הגאות המרומזת בשירת הים בפסוק: "אשירה לה' כי גָּאֹה גָּאָה"[48]. כתוב בחסידות[49], ש"גָּאֹה" הראשון היא ההתנשאות העצמית. כך זה גם בפשט לשון הקדש: "גָּאֹה" היא לשון מקור, מעל לזמן. "גָּאָה" היא כבר התנשאת חיצונית על עם. בין שתי הגאויות הללו שבסוד שירת הים יש שפל, והוא המחבר ביניהן.

יש בחסידות[50] שלש מדרגות: עצמיות, פנימיות וחיצוניות. בשפת החסידות, ישנם שלשה סוגי אנשים: יש אדם 'חיצון', יש אדם 'פנימי' ויש אדם 'עצמי'. הרבי הרש"ב היה אומר[51], שהאדמו"ר הזקן היה 'עצמי'. על ר' אייזיק מהומיל, שהיה מגדולי החסידים, הוא היה אומר שרק לפעמים היה במדרגת 'עצמי'. על ר' הלל מפאריטש הוא היה אומר שהיה 'פנימי'. אנחנו, כמובן, חיצונים. שלשת המדרגות הללו נוגעות בעיקר אל המלכות. החצוניות היא ההתנשאות של המלכות. הפנימיות נראית כההיפך המוחלט של החיצוניות, וגם של העצמיות, ודוקא היא זו המחברת אותם יחד. זו השפלות בעצם, שהוא בעיני עצמו 'אין ואפס'.

השפלה – כדי לעשות סדר

בשפלות הזו יש שני מצבים: יש הרגשה של "ונפשי כעפר לכל תהיה"[52] ויש שפלות של כח השפלה, של אדם שמסוגל להשפיל את עצמו בפני כל אחד ואחד. מה שנחוץ בשביל המלכות הוא דוקא כח ההשפלה. מה היה ההבדל בין שאול לדוד? לדוד יש יותר כח השפלה. גם שאול היה צדיק וגדול ובטל לה', אבל הוא היה "משכמו ומעלה"[53]. היתה לו התנשאות, אבל התנשאות שאין בפנימיותה כל כך הרבה שפלות של כח השפלה אל העם, אל כל אחד ואחד, כמו שהיה לדוד. לכן אומר הבעל שם טוב[54] שמלכות בית דוד היא סוד ההשגחה הפרטית, בעוד ששאול הוא סוד ההשגחה הכללית (כדעת הרמב"ם[55], במחלוקתו עם הרשב"א ועוד, הסובר שהשגחה פרטית ישנה רק על עם ישראל בלבד). זהו כח ההשפלה שיש בתוך המלכות וזו בעצמה השפלות של המלך. ככל שהוא מוריד את עצמו יותר, ככל שהוא לא שוה ומרגיש שהוא 'שום דבר', כך הוא יכול להשפיל את עצמו ולהתיחס אל כל אחד ואחד.

"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"[56] ולכן המלך מתנשא בחיצוניות. למה בכלל צריך להיות מלך? למה צריך להיות דוקא אחד שרודה? בשביל סדר, בשביל התקון. אם אין אחד שרודה – אין סדר. כיוון שהקב"ה רצה להיטיב, ש'טבע הטוב להטיב', ממילא עלו הרצון והמחשבה של "אנא אמלוך". רוצים לעשות טובה, אבל אי אפשר לעשות טובה בלי לעשות סדר. סדר הוא ראשי תבות סוד דרוש רמז, לפי הסדר מלמעלה למטה, ומכוון שהאות ס היא הסוד והסוד הוא דבר נסתר לכן מה שנשאר הן אותיות דר, מלשון דירה ומלשון רדיה. בארמית המלה דר היא מלשון שורה, ובלשון הקדש היא מלשון "דור דור ודורשיו"[57]. לעשות דורות-דורות זה לסדר שורות-שורות. דור הוא גם סדר, סדר של זמן [בלשון חז"ל: "סדר זמנים"[58]]. הסדר מתחיל בזמן ומשם ממשיך אל המקום. מי שעושה את הסדרים הללו הוא הרודה ואת כל זה הוא עושה בגלל שהוא רוצה להיטיב.

שוב, בהעלם העצמי של הנפש יש 'רוממות עצמית' והיא מתגלה בחצוניות כהתנשאות על עם. איך התהליך? הגלוי הראשון הוא הגלוי של 'טבע הטוב להיטיב' והוא בא מתכלית השפלות. השפלות מביאה להשפלה – השפלת הרוממות העצמית שלו שתיהפך להיות רוממות על עם. אז הוא יכול להשלים את התפקיד של הרדיה, לסדר את מעשה בראשית כדי שיוכל כל אחד לקבל את הטוב שלו.

השפלות – גלוי 'כח הגבול' של העצם

לְפִי הָרוֹמְמוּת הָעַצְמִית כָּךְ מַמָּשׁ מִדַּת הַשִּׁפְלוּת הָאֲמִיתִּית (הַמְאִירָה בִּפְנִימִיּוּת הַנֶּפֶשׁ)

מה שיכול להאיר בפנימיות הוא לא העצם. מה שיכול להאיר הוא מה שנראה כצד ההפוך של המלוכה – השפלות. נסביר כעת למה דוקא השפלות היא זו המתגלה מתוך הרוממות. העצם מצד עצמו, הרוממות, הוא 'נושא הפכים'. כמו אצל הקב"ה. כיוון שהוא שלם, כפי שהוא 'בלי גבול' יש לו גם כח ב'גבול', שאם לא כן הוא לא שלם באמת [כך מביאים בשם ספר 'עבודת הקדש'[59]]. זה הסוד של 'שלם וחצי'. אותו הדבר בנפש. ה'רוממות העצמית' היא לא רוממות סתם, אלא היא מצב של 'נושא הפכים', של 'נמנע הנמנעות'. כמו שהדבר הראשון שמתגלה בבריאה הוא דוקא הצמצום, כך הדבר הראשון שמתגלה מתוך ה'רוממות העצמית' הוא 'כח הגבול'. מה שמתגלה בפנימיות הוא מה שנראה ההיפך מזה, אבל האמת היא שאינו היפך. זה הוא בעצמו, אלא שזה הוא עצמו כמו שהוא מתגלה בפנימיות, בגבול. זה ה'חצי' שהיה כלול בתוך ה'שלם'. מצד העצם זה אותו הדבר. לגבי העצם, שנושא את ההפכים, שני ההפכים הם אותו הדבר ממש. על ידי הצמצום מתגלה 'כח הגבול' שבו. 'כח הגבול' אינו דבר מוגבל. זהו כח לשאת גבול, לסבול ולהתיחס אליו. השפלות של המלך היא המוכנות הנפשית שיש בו לסבול כל אחד ואחד. הוא נושא וסובל את הגבול. בשביל כח כזה הוא צריך קודם להשפיל ולהוריד את עצמו בעיני עצמו לגמרי. זה מה שמתגלה בפנימיות מצד רוממות העצם.

העם – שרש התגלות המלך

את מה שהמלך מקבל מן העם נסביר על ידי רמז במשפט "אין מלך בלא עם"[60]. אם נכתוב את המלה מלך בצורת אחוריים – מ מל מלך – היא תעלה עם מלך. כלומר, השרש של המלה מלך – האותיות מ מל – הוא העם. העם קודם אל המלך, שכן העם הוא שרש התגלות המלך עצמו. זה מלך שנמצא בתכלית השפלות, שגם לאחר שהוא נעשה מלך הוא מרגיש את עצמו בתכלית השפלות, ושמרגיש שמי שעשה אותו מלך הוא בעצם העם עליו הוא מולך. העם למעלה ממנו, אבל בחיצוניות הוא חייב להתנשא מעליו. ההתנשאות שלו יוצאת מן העם בעצמו, והשפלות שלו היא הקשר שלו עמם.

בכמה מדרשים נדרשת המלה 'עִם' כמו 'עַם', כמו דרשת חז"ל על ישמעאל: "'עִם החמור'[61] – עַם הדומה לחמור"[62] וכד'. לגבי המלה 'עִם' בעצמה יש שני פרושים. כתוב בפסוק "כי עִמְךָ מקור חיים ובאורך נראה אור"[63] והוא נדרש בשני מובנים: יש במלה 'עִם' משמעות של טפל ובטל. כך משמע ברוב הדרושים[64], ש"מקור חיים" הוא כנוי למקור כל התענוגים, ועם כל זה הוא טפל ובטל אליו. אבל יש פרוש אחר[65], האומר ש"עמך מקור חיים" הם ה'שעשועים העצמיים', שהם ממש עמך – עצם אחד בשויון מוחלט. לפי זה, אלו גם שתי מדרגות של עם. יש עם שהוא רק טפל ובטל אל המלך ויש עם שממש עִם המלך. כעת אפשר גם לדרוש כך את הפסוק: 'כי עַמְךָ – עם ישראל – מקור חיים', ובזכות זה מתקיים ההמשך: 'באורך נראה אור'.

ההתעוררות למלוכה באה, כאמור, בעקבות התעוררות העם שמתבטל מלמטה אל המלך. לפעמים יכול להיות עוד סוג של התעוררות מלמטה והוא כאשר העם מרגיז את המלך. זה מעורר מלמעלה את הנצחון של הקדושה. למשל, אם לאבא של אברהם אבינו יש פסלים זה כל כך מרגיז אותו עד שהוא צריך לשבור אותם ולהתחיל לצעוק שיש ה' בעולם[66]. לפעמים אדם מתגלה מתוך הנצחון של הקדושה, ואז הרע מעורר את הטוב.

הדרך הראשונה היא שהטוב מעורר מלמטה את הטוב. כל מה שלמטה נקרא הכסא, הרע. אז לפעמים הכסא, הרע, הוא לא כל כך רע. הוא רק למטה. כתוב, שרע הוא מלשון רעוא ורצון, ולכן הוא מעורר מלמטה את הטוב. אבל לפעמים הרע הוא ממש רע, ואז הוא גם מעורר רצון דומה – "בחמה שפוכה אמלוך עליכם"[67]. הוא מעורר את המחויבות העצמית של ה' אלינו. לפעמים ה'מכה בפטיש' הוא המצב הגרוע, שלא יתכן שזה ימשך כך. כמובן, זהו רק שלב, כמו שכתוב על המשיח ש"יכוף כל ישראל"[68]. דרכי הכפיה הם רק בתחלה, אבל הסוף הוא "מלכותו ברצון קבלו עליהם"[69]. זו כבר המתקה. יש איזו שבועה פנימית שה' חייב, אלא שהיא מתגלה בשתי צורות: או בטובות או ש"מעמיד עליהם מלך קשה כהמן וכו'"[70] ואז חייבים לחזור בתשובה. מה שכתבנו כאן זו הדרך הטובה, לכתחילה. זה כמו הקץ של "בעתה" והקץ של "אחישנה"[71], וכאן זו בבחינת "אחישנה".

נמשיך. עיקר כח השפלות לגבי המלך הוא כח ההשפלה:

לְהַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ (כְּשֶׁעוֹלָה לְפָנָיו הִתְעוֹרְרוּת הָעָם בְּהִתְבַּטְּלוּתָם אֵלָיו [בעת שבאים להכתיר אותו עליהם])

כאשר הוא רואה את בטול הרצון שלהם אליו, בטול של "מלכותו ברצון קבלו עליהם", הוא מיד משפיל את עצמו אליהם. המלך ירגיש את עצמו שפל אפילו לגבי העם ברגע שמתבטלים אליו. זה מעורר אצלו את השפלות של עצמו למעשה.

לָבֹא בְּגִלּוּי מִדַּת "הִתְנַשְּׂאוּת עַל עָם" [ולמלוך עליהם בחיצוניות. כל ההתנשאות היא לטובתם. הוא לא צריך את זה], בִּבְחִינַת "אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם", לְהַנְהִיג אֶת עַמּוֹ בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, לְטוֹב לָהֶם כָּל הַיָּמִים.

"ואנכי עפר ואפר"

מְקוֹר שִׁפְלוּת זוֹ נִגְלָה בְּנִשְׁמַת אַבְרָהָם אָבִינוּ –

הוא היה הראשון שהתחיל לגלות את מדת השפלות. אדם הראשון היה אמור להיות המלך, אבל כאשר הוא חטא וה' גרש אותו מגן עדן הוא אבד את היכולת ואת הסגולה שלו לקיים את היעוד של המלכות. הראשון שהתחיל לתקן את חטא אדם הראשון ולגלות את המלכות היה אברהם אבינו, היהודי הראשון. אדם הראשון היה צריך להיות היהודי הראשון, אם לא היה חוטא. הוא לא המשיך בשלמות את הנפש האלקית. מה שכתוב בספר הכוזרי[72], שהסגולה האלוקית השתלשלה דרך כל הדורות עד שהגיעה אל אברהם אבינו ואז היא התעוררה, זה רק מצד ה'חלק נברא' שיש בנשמת היהודי. בנשמה יש 'חלק בורא' ו'חלק נברא' והיא כולה 'חלק בורא שנעשה נברא'[73]. אותו 'חלק נברא' הלך והתברר עד שהגיע אל אברהם אבינו, אבל ה'חלק בורא' העצמי לא היה בכלל אצל האדם הראשון. הוא רק היה בכח. כלומר, רק אם היה עומד בניסיון היה ממשיך אותו בפועל, אבל אצל אברהם אבינו הוא נמשך והתגלה גם בפועל.

אם כן, אברהם אבינו אכן היה הברור של הקדושה שהיתה באדם הראשון אותה קלקל, ובכל זאת – וזה העיקר – על ידי הנסיונות שלו הוא המשיך את עצם קדושת הנפש האלקית, שלא היתה אצל אדם הראשון מעולם.

מקור השפלות הוא בנשמת אברהם אבינו:

שֶׁשָּׁרְשׁוֹ הָעֶלְיוֹן בֵּאלֹהוּת הוּא בְּחִינַת "טֶבַע הַטּוֹב לְהֵטִיב" – בְּאָמְרוֹ "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (וְאָכֵן הוּא [נעשה על ידי זה] מְקוֹר [בנין ותקון] הַמַּלְכוּת בִּקְדוּשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ חז"ל עַל הַפָּסוּק "הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ").

כל מלכי מזרח ומערב באו להמליך את אברהם עליהם למלך. את המלים "עמק המלך" ניתן לדרוש 'עֹמֶק המלך'. בספר יצירה[74] מובאים עשרה עומקים, והכוונה היא שהעומק של כל דבר הוא הכתר שלו. סיפור ההמלכה של אברהם התרחש לאחר מלחמת המלכים, ושם התגלה אברהם בדמות המשיח, המלך האמיתי. עומק המלך הוא עומק מדת המלכות, שזה מה שהתגלה על ידי אברהם אבינו.

"חסדי דוד הנאמנים"

מִמֶּנּוּ קִבֵּל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל – [שנקרא בחז"ל] "מֶלֶךְ חָסִיד" כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "חַסְדֵי דָּוִד הַנֶּאֱמָנִים" –

השרש הכי גבוה של הבטוי 'נאמן' הוא אמונה. כאשר למדנו על ג רישין שבכתר אמרנו, שהאמונה היא גם כנגד אברהם אבינו בשרש – "והאמִן בה' ויחשבה לו צדקה"[75]. הפסוק הזה, עם שני הבטויים שלו – "חסדי דוד הנאמנים" – שייך דוקא לאברהם אבינו. יש חסד של אברהם ויש אמונה של אברהם ושניהם נמשכים אל דוד המלך, בזכות מדת השפלות שלו.

על הקשר בין אמונה ובין חסד, העומד בקו ימין, יש פסוק בספר ישעיהו: "כי תַּאֲמִינוּ (במקום 'תֵּימִינוּ' מלשון ימין) וכי תשמאילו"[76]. כאן רואים את הקשר שבין אמונה ובין קו הימין. זה גם אחד מן הסודות של תחית המתים, שנקראת 'קץ הימין'[77]. קץ הימין זו האמונה, שהיא "למעלה עד אין קץ".

יש בזה עוד רמז. בתפלה, בסוף תחנון, אנחנו אומרים: "ברוגז רחם תזכור, ברוגז עקדה תזכור, ברוגז תמימות תזכור, ברוגז אהבה תזכור". זהו הסדר על פי כתבי האריז"ל[78], על פיו ארבעת החלקים במשפט מכוונים כנגד ארבעת רגלי המרכבה. מה הסדר כאן? אם זהו הסדר היה לכאורה צריך אברהם להיות כנגד "ברוגז אהבה תזכור", וזה היה צריך להיות החלק הראשון, לא האחרון. כתוב בפרוש, שהמשפט "ברוגז רחם תזכור" הוא כנגד אברהם אבינו [והרמז הוא שרחם עולה אברהם]. "ברוגז עקידה תזכור" הוא כנגד יצחק אבינו, כפשוט. "ברוגז תמימות תזכור" הוא כנגד יעקב. למה? יעקב הוא "איש תם יושב אהלים"[79]. לפי זה, החלק האחרון – "ברגז אהבה תזכור" – הוא כנגד דוד המלך [אוהבאהבה עם הכולל – עולה דוד].

יש כאן משהו כללי ביחס לכל הספירות (עיינו בעמוד לא). כאשר למדנו את פרק א אמרנו, שאמונה היא כנגד אברהם, תענוג כנגד יצחק [מלשון צחוק] ורצון כנגד יעקב. שם הסברנו שהרצון הוא מקום התגלות התמימות. בתמימות יש ג מדרגות – תמימות ברצון, תמימות בלב, תמימות במעשה – ושרש התמימות הוא בתמימות הרצון, בבחינת "אז איתם"[80]. כך הסברנו שם. בציור הספירות, אהבה היא המדרגה השביעית מן האמונה...


חסר קצת (מעבר קלטת)


...הרחמים, שזה כאן התפארת, מגיעים עד האמונה הפשוטה. זה השרש האמיתי שלהם. מה הרמז? אמונה ורחמים ביחד עולים כ ברבוע [מספר של שלמות], 400 – תכלית כל ה'אלף-בית'. הבטוי "ברוגז רחם" שמכוון כנגד אברהם, הוא כנגד אברהם במדרגה הגבוהה שלו, בבחינת האמונה. אחר כך, כשאומרים "ברוגז עקידה" זה כנגד השרש של יצחק, במדרגת התענוג. כתוב[81], שיצחק בעקידה עלה לגן עדן והיה שם שלש שנים. סוד העקידה הוא זווג, מקור התענוג, בו יצחק הוא הנקבה ואברהם הוא הזכר וכל אחד מהם מגלה בה את היפוכו. אברהם מגלה יראה ויצחק מגלה אהבה[82]. כך זה בעת הזווג, הנקבה מגלה את הזכר שבה והזכר מגלה את הנקבה שבו, כאשר עיקר התענוג מתגלה אצל הנקבה, אצל יצחק אבינו. אחר כך, "ברוגז תמימות" הוא יעקב במדרגת הרצון. עד כאן היו אברהם יצחק ויעקב בשרש שלהם, ב-ג רישין שבכתר. בסוף, באה הרגל הרביעית במרכבה, שהוא דוד המלך הרועה השביעי, וזה "ברוגז אהבה תזכור".

נסביר יותר. בחג הסוכות יש לנו שבעה רועים, שבעה אושפיזין: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד[83]. בדרך הכלל, הסדר שלהם הוא לפי הספירות, מאהבה ועד שפלות:

 

אהבה                                                      יראה

אברהם                                           יצחק

 

רחמים

יעקב

 

בטחון                                                      תמימות

משה                                               אהרן

 

אמת

יוסף

 

שפלות

דוד

 

כעת נסביר רמז כללי איך לקשר את כל המערכת של הספירות – גם את חלקה העליון מאמונה ועד אהבה – אל סוד הנשמות. לכל אחד משבעת הרועים יש שתי מדרגות: יש לו מדרגה אחת עליונה ומדרגה אחת תחתונה. מחסד ועד מלכות אלו המדרגות התחתונות, ואילו המדרגות העליונות הן מאמונה ועד אהבה. לפי זה יוצא, שאברהם הוא כנגד האמונה ואילו דוד הוא זה שכנגד האהבה:

 

אמונה

אברהם

תענוג

יצחק

רצון

יעקב

 

בטול                                       שמחה

משה                            אהרן

 

יחוד

יוסף

 

אהבה

דוד

 

את שלשת הרישין שבכתר הסברנו. משה בבטול – זה פשוט. הוא זה שאומר "ונחנו מה"[84]. אהרן הוא מקור השמחה, כמו שאומר ה' למשה עליו "וראך ושמח בלבו"[85]. אהרן הוא אותיות הריון שבאמא, עליה נאמר "אם הבנים שמחה"[86]. יוסף כנגד הדעת, שכן הוא סוד הלולב שעולה מן היסוד עד הדעת[87]. זה היחוד, ההתקשרות. לפי כל זה, דוד הוא כנגד האהבה, וזה בדיוק מתאים למה שאנו אומרים לאחר תחנון בתפלה – "ברוגז אהבה תזכור".

מה יוצא מכל הדרוש הזה? יוצא שכאשר ה' ברוגז הוא צריך לזכור את השרשים. הוא ברוגז על הנשמה כפי שהיא למטה ולכן אז הוא צריך לזכור דוקא את השרשים שלה. דוקא שם דוד הוא אהבה, פנימיות החסד.

נסיים את הפרק. דברנו על הפסוק "חסדי דוד הנאמנים" ועל הקשר שבין דוד לאברהם אבינו. דוד המלך הוא:

עַמּוּד הַשִּׁפְלוּת דִּקְדוּשָּׁה [ויש לכך הרבה פסוקים. העיקרי הוא הפסוק שמוזכרת בו בפרוש מדת השפלות]: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" [אותו אמר בעת העלאת הארון לירושלים], וְעוֹד פְּסוּקִים הַמְבַטְּאִים אֶת אֲמִיתַּת מִדַּת הַשִּׁפְלוּת שֶׁבּוֹ.

* * *


יחסי גומלין


התחלנו אתמול ללמוד על כך שפנימיות המלכות היא השפלות:

בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁל כָּל אָדָם, הַשִּׁפְלוּת דִּקְדוּשָּׁה, בְּחִינַת "וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה", מְבִיאָה לִ"פְתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ" –

אלו שני משפטים שבאים בסמיכות בסיום תפלת 'שמונה עשרה'. מכאן אנו לומדים ששפלות אמיתית גורמת לפתיחת הלב בעמקי התורה והמצוות. יש סגולה מיוחדת בשפלות לפתוח את הלב האטום, לב האבן. השפלות היא כמו לב נשבר, והיא שוברת את הערלה הגסה מן הלב. כלומר, השפלות פועלת את מילת ערלת הלב – "ומלתם את ערלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד"[88].

פְּתִיחַת הַלֵּב וְגִלּוּי בְּחִינַת "לִבִּי עֵר", "רְעוּתָא דְּלִבָּא",

שפלות – כח המעמיד בגלות

כאשר הלב נפתח מתגלה שאף על פי ש"'אני ישנה'[89] – בגלותא"[90], והגלות היא המצב התמידי של האדם בקושי לבבו, שזו בחינת שינה, ובכל זאת יש נקודה של "לבי ער", של 'רעותא דלבא', וזה מתגלה רק על ידי השפלות.

בספר אורות, של הרב קוק זצ"ל, מסתיים הפרק הראשון על ארץ ישראל במשפט "ציפית הישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה". בהקשר שלנו: "לבי ער" זה כמו הציפיה שיש בלב כל יהודי. זו ה'רעותא דלבא', שאפילו כאשר הוא ישן בגלות יש כח שמעמיד אותו. אף על פי שהמצב הכללי והפרטי הוא מצב של "אני ישנה". איך עושים את זה? רק על ידי שפלות – "ונפשי כעפר לכל תהיה".

"לבי ער" הן אותיות 'לבי רעותא', מלשון רצון, כמו 'רעוא דרעוין'. כמובן, לשפלות שהיתה בגלות יש ערך גדול. זה לא דבר נכון שמבזים אותה. בזכות השפלות, במשך אלפיים שנה בגלות היתה כל הזמן הנקודה של הציפיה, של "לבי ער". גבורה זה עוד יותר טוב. גבורה היא כמו שיבת ציון, שזו בחינת היהדות של ארץ ישראל, הישועה בעצמה, אבל שפלות היא מה שפותח את הלב לציפיה, על אף ש"אני ישנה" בגלות. כמובן, להיות בשפלות כלפי גוי ובעל גאוה כלפי עצמך – זה לא שפלות. אם כל אחד מחזיק את עצמו 'על הגובה' בישיבה שלו או בבית שלו – זו לא הכוונה. אבל אם האדם שפל לגמרי, אפילו כאשר הוא נמצא בין הגוים, יש בזה סגולה להעמיד אותו במשך אלפי שנים. ושוב, ודאי שהתכלית היא שיבת ציון, ולא להישאר בגלות.

השפלות עושה ביהודי בית קיבול לרחמים. עיקר היחוד הוא יחוד של שפלות ורחמים. בלשון הקבלה: יחוד תפארת ומלכות, "לשם יחוד קודשא בריך [רחמים] ושכינתיה [כנסת ישראל, השפלות]". השפלות של האדם מלמטה מעוררת את הרחמים של ה' מלמעלה. ה' מרחם "את דכא ושפל רוח"[91]. שפלות אינה עצבות. יש אדם בדיכאון וזה הכל מגאוה. זה לא שפלות. זה נושא שלם בפני עצמו.

שפלות – פותחת את נביעת השכל

שֶׁבּוֹ גִּלּוּי תֹּקֶף הָאֱמוּנָה בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ כַּנ"ל [בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"[92]], לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּעִמְקֵי הַתּוֹרָה וּבְמִצְוֹתֶיהָ

את זה הסברנו בפרק א. אמרנו, שבכתר יש ג רישין – רדל"א עתיק ואריך, אמונה תענוג ורצון – כאשר התקף של האמונה נמשך דוקא ברצון, יותר מאשר בתענוג, והוא נקרא 'רעותא דלבא'. ככל שהתקף של האמונה מתגלה בתוך הרצון כך הוא נעשה מקור להשכיל השכלות בתורה. בקבלה[93] קשור כח זה עם 'גבורה דעתיק' המתלבשת ב'מוחא סתימאה דאריך'. ככל שהתקף של גבורה דעתיק מתחזקת באריך כך יש כח להשכיל השכלות חדשות בתורת ה'.

שוב, בתוך נקודת ה"לבי ער" של הגעגועים לה' שיש ליהודי בזמן הגלות יש תקף של האמונה הפשוטה. ככל שהיא מתלבשת בתוך הגעגועים, בתוך ה'רעותא דלבא', כך נפתח המח הסתום – 'מוחא סתימאה' של אריך – שלו ונעשה אצלו 'נביעת האין סוף' (לשון הבעל שם טוב[94]) להשכיל השכלות חדשות בתורה. 'מוחא סתימאה' הוא 'כח המשכיל', בלשון החסידות. זה הפרוש של "ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך". 'נביעת האין סוף' באה כאשר המח הסתום פתוח ויש כל הזמן השכלות חדשות. זה נקרא "נחל נובע מקור חכמה"[95].

אגב, למה ר' נחמן מברסלב בחר בפסוק הזה בשביל לרמוז את שמו – "נחל נבע מקור חכמה" ראשי תבות נחמן? על פי קבלה, זה לא המקום הכי גבוה. זהו ה'דיקנא', המקשר בין המח הסתום לבין החכמה הגלויה. כעת אנו מסבירים, שבשביל להגיע לפתיחות תמידית של 'נביעת האין סוף' צריך את התוקף של רדל"א, של האמונה הפשוטה, המתגבר באמצעות התלבשות 'גבורה דעתיק' ב'חכמה סתימאה' של אריך. זה גורם ל"פתח לבי בתורתך" – התגלות השכלות חדשות בתורה כל הזמן. ממילא, "נחל נובע מקור חכמה" הוא הגלוי של התוקף  הזה – תקף האמונה הפשוטה.

הפסוק בישעיהו אומר "ה' פתח לי אזן"[96]. לפתוח את הלב זה לפתוח את האוזן של הלב. "אודנא דלבא" בלשון הגמרא[97]. ראשי התבות של הפסוק – פתח לי אזן – הם פלא. זה דבר שבא מן הפלא העליון, שהוא המח הסתום [יש מדרגות יותר גבוהות מזה], וכאשר הפלא מתגלה בחכמה הגלויה הוא נקרא אלף, מלשון "אאלפך חכמה"[98], שזו 'נביעת האין סוף'. הפלא מתהפך להיות אָלֶף [זה אחד מן הדברים החשובים שר' הלל מסביר בתחלת שער היחוד[99]].

כל זה היה להסביר את הקשר בין "ונפשי כעפר לכל תהיה" לבין "פתח לבי בתורתך".

בִּבְחִינַת "כָּל-מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה".

השכלת הפנימיות והסודות של התורה והמצות תלויה בפתיחת ה'חכמה סתימאה', שתהיה חכמה גלויה בנביעת האין סוף, אבל המקור של ההשכלה הזו היא האמונה הפשוטה, שעליה נאמר "כל מצותיך אמונה"[100].

כל הסעיף הזה בא להסביר את הסוד הזה של "נעוץ סופן בתחלתן"[101], שדוקא מן השפלות – שהיא הסוף – חוזרים אל האמונה שבהתחלה. איך? על ידי הראש השלישי של הכתר, הרצון, שנקרא 'רעותא דלבא', והוא נקרא גם "כתר מלכות"[102]. השפלות מעוררת את ה"כתר מלכות", שמקבל בתוכו את ה"כתר כהונה" – הראש העליון של הכתר. הקשר בין "כתר מלכות" לבין "כתר כהונה" הוא כמו הקשר שלמדנו בשעור הקודם, שהמקור של מלכות היא אהבה, מה שמתבטא בקשר בין דוד לאברהם. כאשר האמונה מתחזקת בתוך הרצון זה מה שפותח את הצנור העליון שבין העל-מודע ובין המודע, בין ה'חכמה סתימאה' לבין החכמה הגלויה. הצנור הזה נקרא "נחל נבע מקור חכמה".

שוב, מן השפלות חוזרים אל הכתר, ולא רק שחוזרים אליו אלא גורמים לכתר לפתוח את עצמו ולגלות את האור שלו בבתוך החכמה כל הזמן. הוא פותח את הצנור בין החכמה הסתומה לחכמה הגלויה על ידי השפלות.

זֶהוּ בְּחִינַת "נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן" – מַלְכוּת בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן.

כח המלכות – דבור

ענין חדש:

וְהִנֵּה כְּתִיב: "דְּבַר-מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן", כְּלוֹמַר שֶׁ"מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט ([שלפי "פתח אליהו" זה] רַחֲמִים [שבתפארת] כַּנ"ל) יַעֲמִיד אָרֶץ" [כח המעמיד של המלך זה כמו הציפיה לישועה, שהיא כח המעמיד של היהודי בחוץ לארץ. "יעמיד ארץ", ארץ זו כנסת ישראל שעומדת בכח הציפיה. ואיך מעמיד המלך את ממלכתו?] בְּכֹחַ דִּבּוּרוֹ דַּוְקָא.

אנחנו חוזרים כעת להסביר את התפקיד החיצוני של המלך [עליו דברנו בשעור הקודם]. התפקיד של המלך הוא להעמיד את הארץ על ידי משפט. מתוך השפלות הפנימית מתלבש המלך בלבוש גאות כדי ליישם את התפקיד שלו והתפקיד שלו הוא טובת העם. הוא צריך להשפיל את עצמו כדי להתיחס בפרטיות, בהשגחה פרטית, לכל אחד ואחד.

כדי להסביר את הרעיון הזה יותר טוב בא הפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ"[103]. התפקיד של המלך הוא להעמיד ארץ, כלומר להמשיך אל תוך נשמות העם, שנקראו "ארץ חפץ"[104], את הכח המעמיד. אפילו שהדבר הולך להתמוטט יש כח שמעמיד אותו ולא נותן לו להתמוטט. אצל יהודי כח המעמיד זו הציפיה לישועה, "לבי ער".

איך הוא עושה את זה? על ידי משפט. משפט זה רחמים. באיזה אופן הוא עושה את זה? על ידי כח הדבור – "באשר דבר מלך שלטון"[105]:

וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַמַּלְכוּת [בקבלה] "דִּבּוּר" (וְכֵן פֵּרוּשׁ שֹׁרֶשׁ "דבר" בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ [שיש בו את האותיות ד ו-ר, עליהם דברנו בשעור קודם] הוּא "הַנְהָגָה" וּ"מַלְכוּת", כְּמַאֲמַר חז"ל: "דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר וְלא שְׁנֵי דַּבָּרִים לַדּוֹר) [יש כאן, לדברי חז"ל, "לשון נופל על לשון". דָּבָּר הוא כמו דוֹר. בדרך כלל האות ב בתחלת מלה היא אות נוספת ואילו כאן זה אפילו באמצעה] שֶׁבּוּ בָּאִים כָּל הַכֹּחוֹת הַפְּנִימִיִּים, שֶׁנִּכְללוּ בְּט' הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, לִידֵי בִּטּוּי וְגִלּוּי – לַזּוּלָת.

זהו סוד הדבור, בטוי כל הכוחות העליונים אל הזולת. עיקר הכללות של כולם היא התפארת, הרחמים, וכאשר הוא ממשיך אותם בדבור אל העם הוא ממשיך להם בכך את כח המעמיד.

גלות הדבור וגאולתו

כל סעיף הוא ענין חדש בפני עצמו:

הַמַּלְכוּת נִקְרֵאת "נוּקְבָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין" וּ"פַרְצוּף רָחֵל".

מה הקשר המיוחד לרחל? היא בחירת לבו של יעקב אבינו. הזכרנו גם (בסוף פרק יד), שרחל היא נוטריקון רחמים לעד. זה כח להמשיך רחמים למטה. הגלות היא בעיקר אצל רחל ולכן תקון חצות, שהוא תקון הגלות, נקרא 'תקון רחל'[106]. מהי הגלות אצל רחל? "כרחל לפני גוזזיה נאלמה"[107]. זו השינה עליה דברנו קודם. רחל היא כמו שֶׂה המאבד את הדבור לפני שבאים לגזוז את הצמר שלו. עיקר גלוי המלכות הוא הדבור, והגלות של השכינה, של המלכות, היא אבוד כח הדבור, איבוד כח הבטוי. כאשר יהודי מאבד את הכח שלו לבטא את הקדושה, ולא רק לזולת אלא גם לעצמו, זוהי גלות. זו גלות השכינה. על כך דרשו חז"ל "'מי כמכה באלים ה''[108] – מי כמוך באלמים ה'"[109]. ה' נקרא בעת הגלות אילם וגאולת יציאת מצרים היא גאולת הדבור. לכן פסח הוא פה-סח[110]. על כך נאמר "האמנתי כי אדבר"[111], שהדבור מגלה את האמונה, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן". הרדל"א, שזו האמונה הפשוטה, מתגלה כאשר הדבור נגאל מן הגלות. כאשר יש גאולה לדבור יש גם גאולה לאמונה.

"אחרון אחרון חביב"

נמשיך:

עַל רָחֵל דָּרְשׁוּ רז"ל: "אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב"

מתי? כאשר פוגש יעקב את עשו הוא שם את רחל וילדיה אחרונים, אחרי לאה וילדיה ואחרי השפחות וילדיהן. מה לומדים מזה? ראשית, שהמלכות היא בבחינת חביבות. היא בחירת לבו של יעקב. שנית, שהיא בבחינת "אחרון אחרון", פעמיים. מה זה? על פי פשט הכוונה היא היא שיעקב שם אותה גם אחרי לאה וגם אחרי השפחות.

מה זה על פי סוד? התשובה לכך תעזור לנו גם להבין את המיקום של המלכות. הסברנו בפרק יג, שהיסוד הוא צד ה'אחור', ואם היסוד הוא מאחור המלכות תהיה מה שבא אחריו, אחרי האחור. הששי נקרא 'אחור' ואילו השביעי, החביב, נקרא 'אחור האחור'. בלשון הקבלה: 'חותם בתוך חותם'[112]. הששי הוא ה'חותם' והשביעי הוא החותם החיצוני.

(שֶׁהֲרֵי בְּחִינַת "אָחוֹר" הוּא הַיְסוֹד כַּנ"ל, וְ"אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן" הוּא הַמַּלְכוּת הַבָּאָה אַחֲרֵי הַיְסוֹד). [מה סוד המלה 'חביב'?] חָבִיב עוֹלֶה כב, סוֹד כב אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר הַמִּתְגַּלּוֹת בַּפֶּה – "מַלְכוּת פֶּה".

הסברנו שהמלה 'חביב' ביחס לרחל, המלכות, רומזת ל"כל השביעין [שזו גם המלכות] – חביבין"[113], ואם חביב עולה כב סימן שיש קשר למלכות עם כב האותיות.

על סוד "כל השביעין חביבין", ועל היחס בין כב ל-ז, למדנו פעם באריכות וכעת נחזור על כך בקצרה. זה היחס של 'פַּאי' [π] – היחס בין הקוטר וההיקף במעגל. זה משהו יסודי, שממנו פותח הגר"א את פרושו לספר יצירה[114]. השביעי הוא החביב והוא המקיף את כב אותיות התורה.

טו היסודות בגוף

איפה עוד רואים את זה? בסוד של ברכת "אמת ויציב". יש שם טו אותיות ו – "אמת ויציב ונכון וקים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה" – כאשר "וחביב" הוא השביעי החביב מביניהן. חמש עשרה המדרגות הללו של "אמת ויציב" הן חמש עשרה נקודות שיש בגוף, מן הגלגלת ועד לברית[115]. אלו חמש עשרה נקודות של ברית, של התקשרות, בגוף. הבטוי בקבלה הוא טו יסודות, כולן בקו האמצעי של הגוף. נעבור עליהן בקצרה:

הראשון הוא בראש הגלגלת. השני הוא במקום הנחת התפילין. השלישי הוא באמצע המצח. הרביעי בין העיניים. החמישי הוא באף. הששי הוא במקום בו המלאך סוטר על פני התנוק בעת לידתו[116], בשביל שעל גבי השפה העליונה. השביעי הוא הפה, והוא החביב. הפה הוא המלכות. מה יש בתוכו? יש בו התגלות של הדבור באמצעות כב האותיות. זה הסוד של פרצוף רחל, של המלכות, "מלכות פה – תורה שבעל פה קרינן לה"[117].

נחזור בקיצור על הענין. יש בקבלה סוד הנקרא 'טו וָוִין' של "אמת ויציב", שהם כנגד טו יסודות של חמשה פרצופים, כאשר בכל פרצוף ופרצוף יש ג יסודות – הפה, החזה והברית. יש "ברית הלשון" בתוך הפה, המכוון כנגד "ברית המעור"[118], שזו הברית התחתונה, ויש ביניהם ברית בחזה. זה נקרא ראש-תוך-סוף: יש ברית ב'ראש', נקודת התקשרות בראש, שזה הפה. יש נקודת התקשרות ב'תוך', שזו נקודת ההתקשרות שיש באמצע החזה. ויש ברית ב'סוף', שזו ברית המילה.

כל זה בתוך פרצוף אחד, אבל בכל עולם יש חמשה פרצופים: אריך, אבא, אמא, זעיר אנפין, נוקבא דזעיר אנפין. האדם התחתון הוא רק כנגד פרצוף אחד, אבל בסוד ההתכללות יש בו את כל חמשת הפרצופים [כמו בסיפור על האדמו"ר הזקן, שכאשר נכנס פעם אל המגיד ממעזריץ' אמר לו רבו שרואים עליו שמאירים בו כל הפרצופים של האצילות]. זו השלמות של האדם. כלומר, בשלמות של האדם יש טו יסודות.

איך? כל פרצוף הכתר מגיע אצל האדם עד לעיניים. פרצוף אבא מגיע עד למעלה מן הפה. פרצוף אמא מתחיל מן הפה ומגיע עד לכתפיים. פרצוף זעיר אנפין מתחיל מן הכתפיים ומגיע עד לנקודה התחתונה של החזה. פרצוף המלכות מתחיל מן הטבור ומגיע עד לברית. בכל איזור מן האזורים הללו יש שלש נקודות של התקשרות.

איך זה בפרט? הנקודה העליונה היא למעלה, על הגלגלת. הנקודה השניה היא במקום שהשיער נוגע במצח, שהוא מקום הנחת התפילין. הנקודה השלישית ["וקיים"] היא באמצע המצח, ה'מצחא קדישא'. שלש הנקודות הללו הן הפה-החזה-הברית של הכתר.

אחר כך מתחיל פרצוף אבא, מן המצח ועד הפה. ברית הפה של אבא היא הנקודה שבין העיניים, והיא נקראת "וישר". האף הוא נקודת החזה של אבא, והוא נקרא "ונאמן", כנויו של משה רבינו – "בכל ביתי נאמן הוא"[119]. הוא מריח בנאמנות. אחר כך באה נקודת "ואהוב", שהיא למעלה מן השפה. זו הברית של אבא.

אחר כך, אצל אמא, נקודת "וחביב" היא כנגד הפה. ברית החזה אצל אמא היא הסנטר, שנקרא בקבלה 'שבולת הזקן'[120]. זה ה"ונחמד". אחריה, הברית של אמא היא נקודת אמצע הגרון. זה יסוד אמא, הנקרא "ונעים" [צריך לזמר מן הגרון בקול נעים].

מכאן, מן הנקודה שבין הכתפיים, מתחיל פרצוף זעיר אנפין. הנקודה שבין הכתפיים – בלשון הקבלה: 'בין כיתפין' – היא כנגד "ונורא". 'נורא' זה תפארת, כמו בפסוק "הגדול הגבור והנורא"[121], ואכן כאן מתחילה התפארת בגוף. אחר כך באה נקודת 'צפור הנפש', והיא החזה של ז"א. חז"ל אומרים[122] עליה שהיא הנקודה הרגישה ביותר בכל הגוף, העומדת בראש החזה. היא כנגד "ואדיר". אחריה באה נקודת 'טבורא דלבא' שהיא נקודת מפתח הלב. יש טבור הלב, שהיא נקודת החבור של כל הצלעות, ויש טבור הגוף, שהוא הטבור הגלוי. היא כנגד "ומתוקן" והיא נקודת יסוד ז"א.

אחר כך מתחילים יסודות הנוקבא. נקודת הפה שלה היא 'טבורא דגופא'. מה הקשר אל הפה? זה הפה הראשון, הפה של העבור. המצב של עבור הוא מצב של נוקבא והפה שלו הוא הטבור. זה הפה התחתון והוא נקרא "ומקובל" כי שם הוא מקבל את המזון. אחר כך יש עוד שני יסודות: נקודת החזה של נוקבא היא נקודה פנימית כנגד בית הרחם אצל האשה [ובזכר היא כנגד שרש שני שבילי הזרע]. זו נקודת היסוד הפנימי, ואילו נקודת היסוד החיצוני, שהיא נקודת היסוד האחרונה, היא הברית שאצל הזכר. שני אלו נקראו "וטוב ויפה". "טוב" הוא הפנימי ו"יפה" הוא החיצוני. בספר הזהר נקרא היסוד "הידורא דגופא"[123], היפי החיצוני של הגוף.

אלו היו טו היסודות, שהוא מושג יסודי וחשוב בקבלה, והזכרנו אותו כדרך אגב לכך שהמושג חביב, שהוא הוא כנוי למלכות, הוא סוד הפה, שבו יש התגלות של כב אותיות הדבור [כדאי היה לעשות מזה תמונה].

"העשירי קדש לה'" – גלוי החכמה במלכות

וְכֵן "כָּל הַשְּׁבִיעִין חֲבִיבִין", שֶׁהִיא הַשְּׁבִיעִית מֵחֶסֶד, יוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יוֹם הַשַּׁבַּת קֹדֶשׁ. וְהִיא הִיא סוֹד "הָעֲשִׂירִי – קֹדֶשׁ לַה'".

לפעמים נקראת המלכות 'שביעי', כי היא שביעית מן החסד, ואז היא כנגד יום השבת, ואילו לגבי כללות הספירות, מן הכתר, היא העשירית, ואז היא בבחינת "העשירי יהיה קדש לה'"[124]. ביחד, המלכות היא סוד השבת קדש. מהי הקדושה? הקדושה שיש בה את הסוד של "נעוץ סופן בתחלתן". היא מקבלת מן הכל והיא חוזרת לגלות את הראשית ממש, את הכתר בתוך החכמה.

ללא האור החוזר שיש מן המלכות אל הכתר – הכתר אינו מתגלה בשלמות בחכמה. "פתח לבי בתורתך" הוא דוקא על ידי השפלות. זה מה שעושה את 'נביעת האין סוף' שלא היתה בתחלה, כמו שהסברנו בתחלת השעור.

מה זה 'אור חוזר'? זה כמו שאדם תופס את עצמו, תופס באיזה מקום רחוק הוא נמצא, ורוצה לחזור בתשובה. יש אור חוזר דוקא מן המלכות כאשר היא מגיעה אל השפלות שבפנימיותה. לכן כתוב, שה'אור חוזר' של המלכות הוא הכתר, הוא ה'רעותא דלבא', שעל ידה האמונה מתחזקת ומגלה את החכמה הסתומה בתוך החכמה הגלויה, גלוי שלא היה בתחלה.

כָּל "קֹדֶשׁ" הוּא מִצַּד הַחָכְמָה, שֶׁהֲרֵי "קֹדֶשׁ – מִלָּה בְּגַרְמֵיהּ" [דבר בעצמו, בטול]. [מה זה "מלה בגרמיה"? זו] הַבְדָּלַת מַהוּת הָ"אַיִן" וְהַ"בִּטּוּל" שֶׁל הַחָכְמָה מִבְּחִינַת הַ"יֵּשׁ" שֶׁל שְׁאָר הַסְּפִירוֹת בְּיַחַס אֵלֶיהָ.

החכמה היא ה'אין היחסי' לשאר הספירות. ה'אין המוחלט' הוא הכתר, אבל החכמה היא 'אין יחסי', ה'אין של היש'. החכמה נקראת 'קדש' ואילו הכתר נקרא 'קדש קדשים'[125]. אם כך, שהחכמה היא זו שנקראת 'קדש', למה המלכות כאן נקראת 'קדש' – "העשירי קדש לה'"? אמנם אפשר לפרש, ש"העשירי" כאן היא החכמה, שכנגד האות י [העולה 10], אבל על פי פשט "עשירי" זו המלכות. על פי פשט, הפסוק מדבר על העשירי. כאשר מונים את הכבשים עושים פתח ומעבירים אותם דרכו ועל העשירי מכים וצובעים אותו לסימן. אם כך, למה היא נקראת "קדש"? התשובה היא בגלל שיש בה גלוי מיוחד של החכמה.

כאן אנו סוגרים את המעגל שפתחנו בתחלת השעור: משפלות מעוררים 'רעותא דלבא', ה'רעותא דלבא' נעשית כלי לגלוי האמונה, תקף האמונה פותח את 'כח המשכיל' – ה'חכמה סתימאה' – להוציא את 'נביעת האין סוף' אל תוך החכמה הגלויה, והחכמה הגלויה עצמה מתגלה שוב ביתר שאת במלכות. לפני כל התהליך הזה קבלה המלכות ספירה ספירה, אבל דוקא על ידי השפלות מתגלה החכמה ביתר שאת במלכות, ואז גם המלכות נקראת 'קדש', כמו החכמה.

גלוי הבטול בשפלות

כל זה בא להסביר עוד דבר. את היחס המיוחד שיש בין 'בטול' לבין 'שפלות'[126]. מבין כל השמות הפנימיים של הספירות שני אלו הם הקרובים ביותר במשמעות אחד לשני. תמיד שואלים מה ההבדל ביניהם? בלשון החסידות, 'שפלות' היא 'בטול היש' ואילו 'בטול' הוא 'בטול במציאות'[127]. 'בטול היש' זה בטול בו האדם מרגיש את ה'יש' שלו, את עצמו, אבל הוא מבטל אותו. הוא מבטש את עצמו. בטוש הוא נוטריקון בטול היש. זו השפלות, שהיא המפתח לפתוח את הכל. היא חוזרת אל הכתר ופותחת אותו להשפיע אל החכמה, אל הבטול, ואז מאירה החכמה ביתר שאת וביתר עז במלכות, על מנת להוסיף בה עוד 'בטול היש'. זה הקשר בין בטול ושפלות.

לעומת השפלות, בטול הוא אי הרגשת עצמו למציאות מכל וכל. זו 'הנחת עצמותו'. אמרנו בשעור הקודם, שגם במלכות יש 'הנחת עצמותו', אבל שם זה כמו תלמיד שמניח את השכל של עצמו על מנת ללמוד את שכל הרב. הוא שם את השכל בצד. אבל כאן מדובר על 'הנחת עצמותו' מכל וכל, שהוא בכלל 'אוֹיְס'. זהו בטול אמיתי של החכמה.

החזרה הזו של המעגל, מן החכמה אל המלכות, היא הסיבה לקריאת המלכות גם כן בשם 'קֹדש':

אַךְ "הוי' בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ" – [שזה בלשון הקבלה] "אַבָּא יְסַד בְּרַתָּא"

ואם כבר מזכירים שהמלכות נקראת 'בת' צריך גם להסביר מיהו ה'בן':

(פַּרְצוּף זְעֵיר אַנְפִּין נִקְרָא "בֵּן" בְּיַחַס לַפַּרְצוּף אַבָּא – חָכְמָה בְּעֶצֶם, וּפַרְצוּף הַמַּלְכוּת – נוּקְבָּא דִּזְעֵיר אַנְפִּין, רָחֵל – נִקְרֵאת "בַּת" – "בְּרַתָּא" לְאַבָּא), וְהוּא עִנְיַן גִּלּוּי הַחָכְמָה בְּ"מַלְכוּת פֶּה", בְּחִינַת "תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרִינַן לַהּ" –

אמרנו, שהגלוי של רחל הוא הפה, כמו שכתוב ב"פתח אליהו": "מלכות פה"[128]. אם מתבוננים שם רואים שיש כאן שתי מדרגות: יש מלכות שהיא במדרגה של פה – "מלכות פה" – ואחר כך גם צריך לקרוא לה כך – "תורה שבעל פה קרינן לה". בחסידות[129], ועל פי קבלה[130], מוסבר שכל פעם שבא הבטוי 'לקרוא' הכוונה היא להמשיך משהו מלמעלה. לקרוא לה 'תורה שבעל פה' זה להמשיך אל המלכות, אל ה"פה", את החכמה, את ה"תורה". עד עכשיו דברנו על פתיחת הכתר אל החכמה, אבל כעת נסביר את הגלוי גם במלכות. אם רוצים שהתורה תהיה תורה שבעל פה, שזו הלכה למעשה בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ"[131], צריך להמשיך מן החכמה אל המלכות. תורה היא חכמה – "אוריתא מחכמה נפקת"[132] – וצריך לקרוא את החכמה שפתחנו על ידי השפלות ולהמשיך אותה. זהו סוד ההמשכה מן החכמה אל המלכות, מן הבטול אל השפלות. המלכות מצד עצמה היא 'פה', אבל צריך להמשיך אליה את ה'תורה שבעל פה', שזו המשכת:

"בִּטּוּל" בְּ"שִׁפְלוּת" (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חז"ל: "אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּימֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית אֶת עַצְמוֹ עָלֶיהָ", וְהַכַּוָּנָה לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בִּפְרָט).

קיום התורה הוא בעיקר להעמיד את התורה שבעל פה, בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ", ולכך מסוגל רק אחד שממית את עצמו עליה. בבטול יש כמה מדרגות, והבטול האמיתי כאשר הוא מאיר בתוך 'בטול היש'. זה נקרא "מי שממית את עצמו עליה"[133]. זהו תכלית 'בטול היש', כאשר מאיר בו ה'בטול בעצם'.

תשוקת הכלה ומציאת החן שלה

בסעיף הבא יש עוד המשכה. הנושא של כל הסעיפים כאן הוא לחדש המשכות אל המלכות. היא הסוף, ועל כן היא מקבלת מכולם, אבל יש המשכות מיוחדות המאירות בה. כמו שהסברנו את ההמשכה המיוחדת שיש מן האבא אל הבת, מן החכמה אל המלכות, כך ישנה המשכה מיוחדת מן האמא אל הבת, מן הבינה אל המלכות. ההמשכה הראשונה נקראת בקבלה[134] ה"מזל העליון", "נצר חסד", ואילו ההמשכה הזו נקראת "המזל התחתון", "ונקה". אם כן, יש המשכה מיוחדת של 'נביעת האין סוף' מאמא למלכות.

בספר הזהר נקראת ההמשכה הזו "אמא אוזיפת מנאה לברתא"[135], אמא מלוה את תכשיטיה לבת כאשר היא הולכת להתחתן. כאשר הבת היא כלה מוציאה אמה מן האוצר שלה תכשיטים כדי להוליך אותה אל החופה. לעומתה, האבא מכין את היסוד של הבת.

אלו שתי הכנות של הבת לחופה. בתחלה היא עדיין לא מוכנה להתחתן. השפלות, וכל התהליך שהסברנו, הוא תהליך של התבגרות לקראת חתונה. היא כבר מתחילה להשתייך אל הענין. האבא צריך לעשות לה יסוד, ויסוד הוא הכח של התעוררות בתשוקה מלמטה – "אל אשך תשוקתך"[136]. האבא צריך לחקוק בה את היסוד שלה. לפני כן היא כמו טומטום, שהיסוד שלו לא התגלה, והאבא מכין אותו. על כך כתוב הפסוק "ה' בחכמה יסד ארץ"[137], ובסגנון ספר הזהר: "אבא יסד ברתא"[138].

האמא צריכה לעשות משהו אחר. היא צריכה להמשיך לה תכשיטים. הכלה, מרוב הבטול שלה, לא מסוגלת בכלל ללכת אל החופה ולכן היא צריכה את האמא שתעטר אותה בכל מיני בגדים ותכשיטים יפים שיתנו לה אור מקיף, אור שיכול להוביל אותה אל החופה ולגרום למציאת חן בעיני החתן.

שוב, זה שהיא משתוקקת אל החתן הוא כח שבא לה מן האבא, ואילו זה שהיא מוצאת חן בעיניו הוא דבר שבא אליה מן האמא. האמא מייפה אותה כדי שתמצא חן בעיני החתן ותוכל לעורר אותו. שתי ההמשכות הללו באות רק כאשר היא כבר מוכנה, כאשר כבר יש לה מצד עצמה שפלות. השפלות מעוררת את הכתר, ומן הכתר נמשך השפע אל החכמה והבינה דרך שני המזלות הללו ומשם היא מקבלת שתי המשכות מיוחדות – אחד מאבא ואחד מאמא.

מאבא היא מקבלת בטול, שזו התורה שבעל פה. הפנימיות של התורה שבעל פה היא התשוקה של חז"ל. בית המדרש הוא המקום בו דורשים את ה', שמשתוקקים בו לה'. מה היא מקבלת מן האמא?

"בינה יתירה ניתנה באשה"

בְּדִבּוּר – תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – מִתְגַּלָּה בְּחִינַת "בִּינָה יְתֵירָה נִיתְּנָה בָּאִשָּׁה יוֹתֵר מִבָּאִישׁ", מַעֲלַת הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לְגַבֵּי הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּכְמַאֲמַר חז"ל: "חֲבִיבִין עָלַי דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה".

מאמא היא מקבלת "בינה יתירה"[139] שיש בה יותר מלאיש. מהיכן לומדים חז"ל את זה? מן הפסוק "ויבן ה' אלקים את הצלע"[140] ויש בו שני פרושים: פרוש אחד אומר, שה' נתן באשה בינה יתירה יותר מבאיש. פרוש שני אומר שה' קלע את שערה. "ויבן" נקרא בנין המלכות. לפי פרוש זה רצה ה' להביא אותה כמו כלה יפה אל החתן ולכן הוא עשה לה קליעה יפה. זה היפוי של חוה כדי שתמצא חן בעיני אדם הראשון. למה ה' הפיל עליו תרדמה? רש"י מביא[141], שהסיבה לכך היא כדי שלא תתבזה עליו.

באמת, שני הפרושים עולים בקנה אחד. בפנימיות, הבינה היתירה שיש באשה יותר מאשר באיש הוא סוד היפוי שמקבלת הכלה מאמה. חז"ל אומרים[142], שבמצרים היו הנשים מראות עצמן לבעליהן במראה ואומרות להם שיסתכלו מי יותר יפה. יש הרגשה כזו באשה, שמתוכה היא יכולה לומר לאיש 'אני יותר יפה ממך'. ההרגשה הזו, שעיקר היופי נמצא אצלי, הוא ענין הבינה היתירה שיש בה. הבינה היתירה היא יפי רוחני, פנימי, שיש בה. היא יכולה לומר לו 'אני יותר מבינה ממך'. אתה 'טמבל' ואני מבינה. אם כן, "בינה יתירה נתנה באשה" הוא בדיוק אותו הענין של קליעת השער על מנת ליפותה.

את כל זה מקבלת השפלות. ה'רעותא דלבא' שיש בה מתחלה באה מכח עצמה, אבל את היסוד שלה, שזו התשוקה והכח המיוחד להעלות מ"ן דוקא לגבי החתן הזה, היא מקבלת מאבא. זהו המעגל מצד אבא. כאשר המעגל הזה נסגר מצד אמא היא מקבלת את היפוי הזה של "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". לכן יש מאמר חז"ל האומר[143], שבתורה שבעל פה יש בינה יתרה אפילו יותר מאשר בתורה שבכתב. ממילא היא מעוררת את התורה שבכתב לרדת ולהתחבר עמה, כמו חתן עם הכלה.

נסכם: למדנו איך השפלות שבסוף מעוררת עד הכתר, פותחת אותו וממשיכה ממנו, על ידי הפתיחה הזו של "נעוץ סופן בתחלתן", חידוש אחד מצד החכמה וחדוש שני מצד הבינה.

* * * 



[1] בראשית רבה ח, יב.

[2] שמות לב, ז.

[3] דברים לג, ה.

[4] קהלת ח, ד.

[5] סנהדרין ח, א ורש"י שם.

[6] רש" לשמות לד, ז בשם מדרש תנחומא.

[7] ראה בשער 'תפלה קודם הלמוד', פרק ח הערה נ (בסיום השיעור).

[8] בראשית א, יב.

[9] משלי כד, ד.

[10] זח"ג רלו, א; עץ חיים שער כז פ"א.

[11] ישעיהו מה, יח.

[12] ע"ז יז, א.

[13] תהלים לד, טו; שם לז, כז. ראה גם סוטה מז, א; סנהדרין קז, ב.

[14] כתר שם טוב אות קצג (ראה גם לקוטי תורה חקת סא, ג-ד).

[15] יבמות סה, ב.

[16] ראה פרק יא.

[17] תהלים קלט, ח.

[18] תנחומא נשא טז.

[19] משלי י, כה.

[20] שבת קיז, ב.

[21] ראה המשך "באתי לגני" תש"י פרק ו; וראה זח"ג קפ, ב; פרדס שער האותיות פ"ג; אוה"ת ס"פ לך.

[22] ראה לקוטי תורה שיר השירים מה, א.

[23] ראה זח"ב רל, א.

[24] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[25] זח"ב קפ, א.

[26] ראה משנת סופרים לאו"ח סימן לו אות ל.

[27] ראה ספר אותיות לשון הקדש אות י הערה ט (עמ' תכג).

[28] זח"א קפא, א.

[29] שמואל ב יב, ג.

[30] הקדמת ספר הזהר.

[31] עץ חיים שער לו פ"ב.

[32] שם.

[33] ראה זח"א כד, א; זח"ב ס, א; שם צ, ב.

[34] בראשית רבה מד, י.

[35] תענית ט, א (פרש"י לבמדבר כ, ב).

[36] בראשית לח, כו.

[37] רות ד, יח-כב.

[38] קהלת רבה ח, יג.

[39] תענית ה, ב.

[40] ע"פ ספר יצירה פ"א מ"ז.

[41] פרדס שער ה פ"ד.

[42] ראה המשך תרס"ו עמ' שמא והלאה.

[43] ראה תניא, אגרת הקדש ו; לקוטי תורה בהעלותך לה, א ועוד; המשך תרע"ב ח"ג עמ' א'שמא.

[44] שמואל א י, כב.

[45] ראה מלכות ישראל ח"א עמ' קלד.

[46] פרדס שער כג פי"ב ועוד.

[47] תהלים צג, א.

[48] שמות טו, א.

[49] ראה תורת מנחם חכ"ב מאמר פרשת תצוה ה'תשח"י (עמ' 94) והלאה וש"נ.

[50] ראה במבוא לקבלת האר"י עמ' רנא ואילך.

[51] לקוטי דבורים ח"א (מהדורת לשה"ק) עמ' 90, 129.

[52] סיום תפלת שמונה עשרה; ברכות יז, א.

[53] שמואל א ט, ב.

[54] כתר שם טוב אות מו, שם תכז.

[55] נבוכים ח"ג פי"ז. וראה אגרות קדש ח"א, צד.

[56] סנהדרין יט, ב; רמב"ם הלכות מלכים פ"ב ה"ג.

[57] ע"פ תהלים כט, ו.

[58] בראשית רבה ג, ז.

[59] עבודת הקדש לר' מאיר בן גבאי ח"א פרק ח.

[60] רבינו בחיי לבראשית לח, ל; כד הקמח ערך ר"ה ה; ספר החיים פ' הגאולה פ"ב; עמק המלך שער שעשועי המלך פ"א; תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז.

[61] בראשית כב, ה.

[62] כתובות קיא, א וש"נ.

[63] תהלים לו, י.

[64] ראה תורה אור מקץ לו, א; לקוטי תורה ראה יט, ג ובכ"מ.

[65] ראה יהל אור לתהלים לו, י; אור התורה בראשית ח"ב שה, א.

[66] תנא דבי אליהו זוטא כה.

[67] יחזקאל כ, לג.

[68] רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ד.

[69] ברכת אמת ואמונה לקריאת שמע של ערבית.

[70] סנהדרין צז, ב.

[71] שם צח, א ע"פ ישעיה ס, כב.

[72] מאמר ראשון אות צה.

[73] עין עץ חיים שער מב פרק א.

[74] ספר יצירה פ"א מ"ה.

[75] בראשית טו, ו.

[76] ישעיהו ל, כא.

[77] סנהדרין צב, א ע"פ דניאל יב, יג.

[78] משנת חסידים מסכת שארית האצילות פי"ד.

[79] בראשית כה, כז.

[80] תהלים יט, יד.

[81] ילקוט שמעוני פרק כד רמז קט.

[82] ראה תניא, אגרת הקדש יג.

[83] זח"ג קג, א.

[84] שמות טז, ז-ח.

[85] שם ד, יד.

[86] תהלים קיג, ט; ועיין בפרק ג.

[87] שער הכוונות ענין סוכות דרוש ה; פרי עץ חיים שער הלולב פרקים א-ג; וראה לעיל, פרק יב ופרק יד (בתחלתו ובסיומו).

[88] דברים י, טז.

[89] שיר השירים ה, ב.

[90] זח"ג צה, א.

[91] ישעיהו נז, טו.

[92] שמות יד, לא.

[93] מבו"ש שער ג ח"ב פ"ב (ובכ"ד).

[94] כתר שם טוב אות קמ.

[95] משלי יח, ד.

[96] ישעיהו נ, ה.

[97] ראה זח"ב קטז סע"ב.

[98] איוב לג, לג.

[99] פרק א ד"ה 'ולהבין בתוס' ביאור' (קנה, ב).

[100] תהלים קיט, פו.

[101] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[102] ראה בהוספה לשער א, 'ג רישין שבכתר'.

[103] משלי כט, ד.

[104] מלאכי יג, ב.

[105] קהלת ח, ד.

[106] שער הכוונות דרושי תקון חצות דרוש א.

[107] ישעיהו נג, ז.

[108] שמות טו, יא.

[109] גיטין נו, ב.

[110] פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ז ובכ"ד.

[111] תהלים קטז, י.

[112] עץ חיים שער כו פ"ב (מ"ב) ועוד.

[113] ויקרא רבה כט, ט.

[114] פ"א מ"א.

[115] ראה אור התורה (צ"צ) ויקרא ח"א עמ' עג; שם ח"ג עמ' תשמט; תורת מנחם חכ"ג (מאמר לפרשת שלח ה'תשח"י) עמ' 78 והלאה. התבאר באריכות בהקדמה, פרק ז (שעור ראשון).

[116] נדה ל, ב.

[117] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[118] ספר יצירה פ"א מ"ג.

[119] במדבר יב, ז.

[120] ברבוי מקומות, למשל: ראה עץ חיים שער ה פ"א (מ"ת).

[121] דברים י, יז; נחמיה ט, לד.

[122] בבא קמא צ, ב וברש"י שם.

[123] זח"ב קפו, ב; ראה תורה אור הוספות לפרשת ויחי קג, ב.

[124] ויקרא כז, לב.

[125] פרדס שער ערכי הכנויים ערך קדש; ראה לקוטי תורה פקודי ה, א.

[126] ראה בהרחבה בספר לב לדעת, פרק בעבודת ה' ביאורים א-ב.

[127] תורה אור וישב כח, ב; משפטים עח, ב ועוד.

[128] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[129] ראה תניא, לקוטי אמרים סוף פרק לז.

[130] ראה שער הכוונות דרושי אסרו חג דרוש ג; ספר הפליאה ד"ה "ויקרא אלקים"ועוד

[131] משלי כט, ד.

[132] זח"ב קכא, א; וראה שם פה, א.

[133] ברכות סג, א.

[134] עץ חיים שער הכללים פ"ה ועוד.

[135] הקדמת ספר הזהר (ב, א).

[136] בראשית ג, טז.

[137] משלי ג, יט.

[138] זח"ג רמח, א; שם רנו, ב ועוד.

[139] נדה מה, ב.

[140] בראשית ב, כב.

[141] שם פסוק כא ד"ה 'וישן ויקח'.

[142] תנחומא פקודי ט.

[143] ראה עבודה זרה לה, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com