חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק טז הדפסה דוא

הגענו עד לפרק טז, למדת המלכות שכנגד ה תתאה שבשם.

 

פרק טז

ה-ה תתאה שבשם היא המלכות [ובמלכות יש חצוניות ופנימיות]. בחצוניותה היא מדת "התנשאות על עם",

יש באמת, כמו שנסביר מיד, שתי מדרגות של התנשאות:  יש "התנשאות עצמית" ללא קשר לעם, והיא נקראת גם "רוממות" סתם, ויש "התנשאות על עם". זו האחרונה היא החצוניות של המלכות.

הטבע הזה, של ההתנשאות על העם, הוטבע באדם הראשון מיד עם בריאתו. הקב"ה רצה שהוא יהיה המלך על כל מעשה בראשית ולשם כך הוא נתן לו את טבע הרדיה.

טבע ה"רדיה" שניתן לאדם בשעת בריאתו, כמו שנאמר: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ".

 ידוע בזה מדרש חז"ל, שאם האדם זוכה הוא רודה ואם לא הוא ירוד. הקשר בין רדיה לבין ירידה הוא סוד גלות השכינה. אם אנחנו זוכים אז לא רק שאנחנו רודים אלא אנחנו נותנים כח לשכינה, למלכות של הקדושה, ל"התנשאות על עם" בגלוי על כל העולמות כולם. אם לא, חלילה, אנחנו גורמים ל"גלות השכינה", שהיא יורדת עוד יותר. כל זה מצד חצוניות המלכות. או שהיא רודה בעולמות או שהיא ירודה בהם.

למשל, אצל משה רבינו כתוב "לך רד כי שחת עמך" בחטא העגל. משה רבינו, שהיה מלך ישראל – "ויהי בישורון מלך" – במקום לרדות בעם ולגלות התנשאות הוא צריך לרדת לפי מדרגתם, עד כדי הכח לשבור את הלוחות. גם זה דבר שבא מן הכח למלוך. בלוחות יש את עשרת הדברות, ודברות הן מלשון דבור. דבור הוא כח ההנהגה, כמו שכתוב "באשר דבר מלך שלטון", ו"דָּבָּר אחד לדור ואין שני דברים לדור". בשבירת הלוחות יש שבירת ממלכת עצמו לגבי העם, שבמקום להיות רודה הוא ירוד. זו לא השחתה אלא "כי שחת עמך". "עמך" אלו הערב-רב שמשה העלה.

 

נתבונן בפסוק שנאמר לאדם הראשון. אם מסתכלים על הפעלים – "פרו", "ורבו", "ומלאו", "וכבשה", "ורדו" – יש כאן חמשה פעלים. בקבלה כתוב שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי'. ארבעת הראשונים – "פרו ורבו ומלאו" "וכבשה" – הם כנגד חכמה-בינה-דעת, כאשר דעת כאן כוללת את המדות כולן. "פרו" זה עצם הזרע, שעליו נאמר "עץ עושה פרי מזריע זרע למינו". זה יסוד אבא, כנגד האות י שבשם. "ורבו" הוא כח ההתרבות שמצד אמא, כנגד ה עילאה שבשם. "ומלאו את הארץ" זה מצד הדעת, כמו שכתוב "ובדעת חדרים ימלאו", והיא כאן בסוד האות ו שבשם. בדעת עצמה יש ה חסדים ו-ה גבורות, כאשר מצד החסדים יש כח בדעת לחדור ולמלא את הארץ, את המציאות כולה, ועל זה נאמר "ומלאו את הארץ". "כבשוה" זה מצד הגבורות שיש בדעת. "ורדו בדגת הים" זה כבר המלכות, שכנגד ה תתאה שבשם. יש כאן בפסוק יחוד מלא של שם הוי'. לענינינו, "ורדו" כאן היא כנגד המלכות. "בנין המלכות הוא מן הגבורות", ולכן אי אפשר לרדות על עם אם לא כובשים קודם. הגבורות שבדעת [הכיבוש] הן המקור לבנין המלכות, שמתגלה בטבע הרדיה.

זה דבר חשוב לענין ישוב ארץ ישראל. "פרו ורבו" זה גם ישוב הארץ אבל זו רק הקדמה – "לא תהו בראה לשבת יצרה" – בעצם לידת התולדות. אחר כך צריך למלא את הארץ, להקים התנחלויות. אחר כך צריך לכבוש את הארץ וזה מקור הרדיה, שהיא התגלות המלכות. אם הארץ מצויה בידי מישהו אחר אז צריך קודם לכבוש ואז ליישב, אבל אם הארץ שוממה אז צריך למלא אותה בכדי לכבוש אותה. למשל, הכיבוש שכבשו בלבנון אינו כבוש אמיתי, כי לא מלאו אותה.

בסוף פרק מג בתניא כתוב בפרוש, שבדרך כלל בדעת הגבורות קודמות לחסדים, שזה כמו לכבוש לפני שממלאים וזה הסדר הרגיל של התגלות היראה קודם לאהבה. אבל הוא כותב שם שיש לפעמים אצל בעל תשובה אמיתי, שחוזר בתשובה מתוך אהבה קודם ליראה, כמו ר' אלעזר בן דורדיא שמרגיש אהבה גדולה לפני שיש התגלות של יראת שמים, שהחסדים קודמים אל הגבורות. התגלות של חסדים לפני הגבורות זה לפי הסדר הישר של שם הוי' מלמעלה למטה, וזה מצב שכובשים לפני מילוי.

בעבודת ה' זה ההבדל בין הסדר של "סור מרע ועשה טוב" לבין הסדר כפי שלימד הבעש"ט – "סור מרע" על ידי "עשה טוב". המלוי, שאלו החסדים, זה בבחינת "עשה טוב" ואילו הכיבוש שכנגד הגבורות הוא בבחינת "סור מרע". לפי זה, הדרך הפשוטה הוא כמו שכתוב בפסוק, שקודם חסדים ורק אחר כך גבורות, אבל הבעש"ט חידש שאפשר לפלוש לתוך מקום ולמלא אותו ואחר כך פתאום, בבת-אחת, לכבוש אותו. כמו עם מרגלי סתר (בלעומת זה, יש ספור של ר' נחמן ביום השני מ-ז בעטלירס, על הגן שקודם פלשו לתוכו וקלקלו את לאט-לאט את המראה הריח והטעם שבו).

ידוע מדרש חז"ל על מילה "כבשה", ש"דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש", והוא כובש אותה, כביכול. ה"כבשוה" כאן הוא סוד 'בנין המלכות מן הגבורות'. לכבוש את המלכות זה לבנות אותה. אחר כך, המלכות בעצמה היא הרודה. התכלית היא הרדיה – גלוי המלכות.

 

כל זה פרוש החיצוניות של המלכות בטבע הרדיה וההתנשאות על עם. בסוד מעשה בראשית, עיקר הרדיה של האדם היא על מה שנברא ביום החמישי וביום הששי. באדם, עיקר הרדיה היא על מדת ההוד ומדת היסוד שבו. כך גם הסדר בפסוק: קודם "ורדו בדגת הים", אחר כך "ובעוף השמים" ושניהם נבראו ביום החמישי, ולבסוף "ובכל חיה הרמשת על הארץ". הסברנו, ש"דגת הים" בעבודה הפנימית היא הרגשת "ואציעה שאול הנך" ואילו "עוף השמים" זו העבודה של "אם אסק שמים שם אתה". לפי זה, העבודה של "ובכל חיה הרמשת על הארץ" זו עבודת הבינוני. דגי הים הם כמו הצדיקים הנסתרים, עופות השמים הם כמו הצדיקים הגלויים ואילו החיות שעל הארץ הם הבינונים. דוקא הצדיקים הנסתרים הם אלו שמרגישים "ואציעה שאול" [זה קשור עם חלות ראש השנה בשנה זו, היום חמישי וששי].

פעולת הרדיה של המלכות קשורה עם המילה דירה – "דירה בתחתונים". כדי שתהיה דירה צריכים שיהיו דיירים שדרים בה וצריך את ה"צדיק יסוד עולם" שימלוך וירדה. בלשון חז"ל יש מלאכה שנקראת 'רדיית הפת', שיש קשר בינה לבין תקיעת שופר – "חכמה ואינה מלאכה". תקיעת שופר היא כמו הזווג ורדיית הפת זה כמו הלידה, שהמיילדת [שנקראת חכמה] מוציאה את הולד מן הרחם.

 

יש כמה מאמרים מן הרבי הקודם מהם הוא מדבר על שתי האותיות ר ו-ד. שתי האותיות הללו הן זוג, הן מבחינת הציור והן מבחינת המילה עצמה. מבחינת הציור זה משהו שחשוב בשביל סופרי סת"ם, שיש בכל האותיות זוגות-זוגות של אותיות דומות, כאשר ההבדל הוא בעיקר אם האות נכתבת בצד הימני למטה בצורה עגולה או בצורה ישרה. כאשר הזוית היא ישרה האות היא הזכר וכאשר היא עגולה האות היא הנקבה מביניהן. מיקום ההבדל הוא דוקא בימין למטה, שכן ההבדל בין הזכר לנקבה הוא ביסוד, והיסוד הוא בצד ימין למטה [אם לא רואים שם את ההבדל צריכים להסתכל לצד ימין למעלה, אל מקום הדעת]. הזוית הישרה היא בבחינת 'חותם בולט' ואילו הזוית העגולה היא בבחינת 'חותם שוקע'.

נחזור עליהן:

     

אות הזכר

אות הנקבה

ההבדל

א

צ

ל-א יש זוית ישרה מצד ימין למטה ואילו באות צ עושים את הזוית עגולה.

ב

כ

 

ג

נ

 

ד

ר

את זה רואים בעיקר למעלה. הבדל נוסף: באות ד יש נקודת בטול שלאות ר אין.

ה

ק

 

ו

ז

ז עגולה יותר מן האות ו באמצע, לקראת הסוף. כותבים אותה עם רגל מעוגלת ואילו באות ו הרגל ישרה לגמרי (למרות שמלמעלה זה נראה הפוך).

ח

ת

כאן ההבדל הוא דוקא ברגל השמאלית

ט

פ

זה כאשר הופכים את האות על הצד. באות ט יש שתי שיטות בכתיבה. ט בקבלה היא היסוד, "טוביה דגניז בגויה", ואילו פ היא המלכות, "מלכות פה".

מ

ס

כך זה סתם בלשון הזהר, רבוע ועגול

ע

ש

 אם מעלים את הרגל של האות ע ומעלים אותה כלפי מעלה תצא האות ש (יש כמה שיטות בכתיבת האות ש. לשיטת הרבי מהר"ש, שהיה סופר סת"ם, היא נכתבת בעגול, חוץ מבתפלין שנכתבת ב'שפיץ').

י

ל

כאן זה יותר קשה. זה הזוג של הקטן והגדול. כתוב בשולחן ערוך, שאם כותבים י יותר מדי גדול היא מתדמה ל-ל. לשניהם יש קוץ עליון וקוץ תחתון. ה-י היא ה'מיקרו' וה-ל היא ה'מאקרו'.

 

[בזווג הראשון הזווג הוא בין 'אלופו של עולם' לבין 'צדיק יסוד עולם'. אצ ביחד עולים אמן, יחוד הוי' אדני].

 

לענינינו, מלבד הקשר בדמיון שתי האותיות ד ו-ר, יש ביניהן קשר במשמעות דלת היא מלשון דל ואילו ר היא מלשון רש. ההבדל הוא, שלדל יש נקודת בטול אל המשפיע ועל זה כתוב ש"לית לה מרגמה כלום". היא מרגישה את הבטול אל המשפיע, אבל על הרש כתוב "ולרש אין כל". בזהר מוסבר הפסוק הזה, שלרש אין את נקודת הבטול, שנקראת "כל", מלמעלה. הנקודה הזו של הבטול היא מה שכתוב על המלכות, שהיא 'נקודה תחת היסוד'.

בזהר כתוב, שהאות ר [וכן האות ק] באה מצד הסטרא אחרא ששיך לשקר, אבל כל דבר צריך להיות גם בקדושה. האות ש היא שרש האמת שיש בתוך השקר, ולכן היא לא מסטרא אחרא, אבל גם בשאר האותיות צריכה להיות משמעות בקדושה. הרי "אוריתא וקוב"ה כולא חד" והאותיות הן אותיות התורה הקדושה, לכן גם באות ר צריכה להיות קדושה מצד המלכות. ההסבר הוא [על פי מאמר של ר' הלל שלמדנו] שיש שתי מדרגות בשפלות של המלכות: יש לה בחינה של "הנחת עצמותו" ויש שהיא עושה את עצמה 'נקודה תחת היסוד'. בקדושה, האות ר היא בחינת 'הנחת עצמותו' ואילו האות ד היא הבחינה בה עושה המלכות את עצמה 'נקודה תחת היסוד'.

מה היחס ביניהן? זה יחס שבין זכר ונקבה בתוך המלכות עצמה. זכר הן אותיות רכוז, וזה שהמלכות מרכזת את עצמה להיות 'נקודה תחת היסוד' זה צד הזכרות שבה. זה שיש לה בטול פשוט, ללא הרגשת היסוד, זה נקרא רש, "ולרש אין כל", ונקרא 'הנחת עצמותו'.

 

[אגב, אם כבר דברנו על כך, יש סוד במלכות שקשור עם האות ר. המלכות היא אשה ולכל הנשים החשובות בתנ"ך האות ר היא אות משותפת בשמן. לפעמים כתוב שהאות ה היא כח הלידה של האשה, וכל אשה שאין לה את האות ה בשמה אינה מולידה [למשל: לרחל אין אות ה בשמה, אבל לבלהה שפחתה יש שתי אותיות ה, על מנת שתמסור לה אחת להוליד]. באותו אופן, כל אשה שיש לה בשמה את האות ר יש לה שייכות למלכות. יש כמה נשים ללא האות ר, ואז הם שייכים למלכות שבעלמא דאתכסיא בלבד, כמו לאה. יש עשר נשים עיקריות כאלו, כנגד עשר הספירות, וזה סוד של בנין המלכות – עשר נשים הבונות את המלכות:

 

כתר

שרה

חכמה                          בינה

רבקה                          רחל

חסד                            גבורה

מרים                           דבורה

תפארת

צפורה

נצח                   הוד

תמר                            רות

יסוד

רחב

מלכות

אסתר

 

שלשת האמהות הן כנגד כתר-חכמה בינה (או כנגד חכמה-בינה-דעת, לא משנה). בזכות מרים היתה הבאר לישראל ומים זה חסד. דבורה היא הגבורה, כפשוט. צפורה, אשת משה רבינו, שייכת למלכות כמותו. בנין המלכות מתחיל בספירות נצח והוד, ולכן תמר היא זו שנצחה את יהודה והולידה ממנו את דוד, ורות המואביה היא גיורת, וכל גיור הוא בהוד. ביסוד זו רחב, שנשאה ליהושע בן-נון משבט אפרים, בן יוסף. כמו כן, יש מאמר חז"ל על יפיה האומר "כל האומר רחב – מיד נקרי", כלומר רואה קרי. אסתר המלכה היא במלכות, כפשוט].

 

נחזור לענין. באות ר יש את התכונה של המלכות להיות בבחינת 'הנחת עצמותו' כדי לעלות מן העולמות התחתונים אל האצילות. אחר כך מתרכז הכח שלה להיות 'נקודה תחת היסוד', וזה כבר סוד האות ד. אם כן, הצרוף רד במילה 'רדו' הוא בסדר של מלמטה למעלה ואילו הצרוף דר, כמו בבטוי 'דירה בתחתונים', הוא בסדר של מלמעלה למטה. שני הצרופים מתגלים וקשורים עם המלכות.

 

כל זה היה רק מצד החצוניות של המלכות, של מדת ה"התנשאות על עם".

אך באמת, פנימיות מדה זו, במלכות דקדושה, היא השפלות דוקא.

כאן כבר יש הבדל גלוי בין הקדושה ובין הקליפה. אצל הקליפה המלכות היא רק כדי להתנשא ואילו בקדושה זה הפוך.

הזכרנו את דברי חז"ל על מי שזוכה ונעשה רודה ומי שאינו ונעשה ירוד. כאן זה לכתחילה. אם אדם זוכה להיות בשפלות ולהרגיש ירוד בפנימיות הוא זוכה להיות רודה בחיצוניות. אם הוא רוצה רק להיות רודה בחיצוניות, בלי להיות ירוד בפנימיות, הוא נעשה ירוד גם בחיצוניות. אדם חייב להיות ירוד, רק שהאלה אם זה יהיה בפנימיות או שזה יהיה בחיצוניות.

 

עכשיו משהו חדש:

שפלות זו גופא [שהיא הפנימיות של המלכות] באה משרש הרוממות העצמית שנעלמה בתכלית ה"העלם העצמי של אור במאור" בעצם הנפש.

יש בחסידות כלל גדול, שכל הספירות יש להן שרש בנפש, וכולן נקראו 'העלם שישנו במציאות'. זה הבטוי של הרבי הרש"ב והרבי הקודם. לכל ספירה יש שרש בהעלם, אבל זה העלם שקיים במציאות. הכתר נקרא העלם, ו'העלם שישנו במציאות' זה פרצוף אריך אנפין ואפילו ז' תחתונות של עתיק נכללות בו. רק רדל"א – 'רישא דלא אתידע' – הוא 'העלם שאינו במציאות'.

המשל להבדל ביניהם הוא, בלשון המקובלים הראשונים, ההבדל בין 'שלהבת הקשורה בגחלת' לבין 'נצוץ האש בצור החלמיש'. השלהבת הנעלמת בתוך הגחלת לפני שנופחים בה כדי להוציאה – זה נקרא העלם. זה העלם כי לא רואים אותה אבל היא קיימת שם, ולכן על ידי נפיחה ניתן לראותה. זה משל בשביל עשר ספירות של אריך. מה שאין כן את הנצוץ בצור החלמיש אפשר לעורר ולראות רק על ידי הכאה קשה. גם שם נמצא כח האש רק שזה 'העלם שאינו במציאות'.

כתוב, שזה ההבדל בין העלם כל כוחות הנפש לבין ההעלם של המלכות בעצם הנפש. העלם המלכות הוא 'העלם שאינו במציאות', ואילו העלם כל שאר הכוחות – חכמה, חסד, גבורה וכו' – נמצא ב'העלם שישנו במציאות'. אותם לא קשה כל כך להוציא. בשביל להוציא חכמה מן העל-מודע מספיק רק נפיחה, אבל להוציא מלכות מן העל-מודע לא מספיק נפיחה. לשם כך צריך הכאה. הכאה היא פעולה שבאה מצד המקבל, מצד העם שבא ומשתחווה למלך ומבטל את עצמו בפניו.

המצב הזה, של "העלם עצמי של אור במאור", נקרא "רוממות עצמית". רוממות אמיתית, שהיא "התנשאות עצמית" ולא "התנשאות על עם", שהיא המקור של המלכות בעצם הנפש, זה דבר שאינו מודע באופן מוחלט. לכן זה ברדל"א.

לכן למי שיש את הרוממות הזו הוא עצמו אינו יודע על כך. רואים את זה אצל שאול, שהיה "נחבא אל הכלים" וגם דוד היה בתחלה רועה צאן בלי לחשוב על מלוכה. יש מכתב מפורסם מן הרבי שליט"א שאומר שגם המשיח לא ידע שהוא המשיח עד שיהיה. זה בגלל שהבחינה של מלכות אמיתית היא ברדל"א בבחינת 'העלם שאינו במציאות'. רק על ידי פעולה מלמטה זה יכול להתגלות.

הגלוי הראשון של המלוכה היא השפלות. הגלוי הפנימי של ה"רוממות העצמית". אלו שני הפכים, ובעצם שלשה שלבים: רוממות עצמית – שפלות פנימית – התנשאות חיצונית על עם. כל אחד תלוי בערך הקודם.

 

נסביר. המלכות נקראת ים ובים יש שני מצבים: שפל וגאות. שניהם מושפעים מכח המשיכה שבא מן הירח, שהוא בעצמו גם בחינת מלכות. רמז יפה בזה: שפל עולה גאות. זה בדיוק כמו תנועה של מטוטלת, שלפי התנועה של האחד כך נע השני, לפי אותו ערך. הגאות היא ההתנשאות החיצונית על העם ואילו השפל היא ההרגשה הפנימית. הפסוק על זה הוא: "הוי' מלך גאות לבש". ראשי התבות במילים "הוי' מלך" הן ים, ואילו מן המילים "גאות לבש" זה גל, גל היוצא מן הים (הפסוק הוא מן הפרק של יום הששי, יומו של אדם הראשון). כלומר, מתוך השפלות הפנימית שיש בים המלכות יוצא גל של גאות והתנשאות חיצונית על עם.

החידוש הוא שיש עוד מדרגה של גאות נסתרת. זו הגאות המרומזת בשירת הים: "אשירה לה' כי גאֹה גאָה". כתוב בחסידות, ש"גאֹה" הראשון היא ההתנשאות העצמית. כך זה גם בפשט לשון הקדש: "גאֹה" זה לשון מקור, מעל לזמן. "גאָה" זה כבר התנשאת על עם. בין שתי הגאויות הללו שבסוד שירת הים יש שפל, והוא המחבר ביניהן.

יש בחסידות שלש מדרגות: עצמיות, פנימיות וחיצוניות. כמו בסוגי אנשים: יש אדם 'חיצון', יש אדם 'פנימי' ויש אדם 'עצמי'. הרבי הרש"ב היה אומר, שהאדמו"ר הזקן היה 'עצמי'. על ר' אייזיק מהומיל, שהיה מגדולי החסידים, היה אומר שלפעמים היה במדרגת 'עצמי'. על ר' הלל מפאריטש היה אומר שהיה 'פנימי'. אנחנו, כמובן, חיצונים. שלשת המדרגות הללו נוגעות בעיקר למלכות. החצוניות היא ההתנשאות של המלכות. הפנימיות היא נראית כההיפך המוחלט של החיצוניות, וגם של העצמיות, ודוקא היא זו המחברת אותם יחד. זו השפלות בעצם, שהוא 'אין ואפס'.

בשפלות הזו יש שני מצבים: יש הרגשה של "ונפשי כעפר לכל תהיה" ויש שפלות של כח השפלה. הוא מסוגל להשפיל את עצמו בפני כל אחד ואחד. מה שנחוץ בשביל המלכות זה דוקא כח ההשפלה. מה היה ההבדל בין שאול לדוד? לדוד יש יותר כח השפלה. גם שאול היה צדיק וגדול ובטל לה', אבל הוא היה "משכמו ומעלה". היתה לו התנשאות, אבל התנשאות שאין בפנימיותה כל כך הרבה שפלות של כח השפלה אל העם, אל כל אחד ואחד, כמו שהיה לדוד. לכן אומר הבעש"ט שמלכות בית דוד היא סוד ההשגחה הפרטית, בעוד ששאול הוא סוד ההשגחה הכללית (כדעת הרמב"ם, במחלוקתו עם הרשב"א ועוד, הסובר שהשגחה פרטית יש רק על עם ישראל בלבד). זהו כח ההשפלה שיש בתוך המלכות וזו בעצמה השפלות של המלך. כל מה שהוא מוריד את עצמו יותר, שהוא לא שוה ושום דבר, כך הוא יכול להשפיל את עצמו ולהתיחס לכל אחד ואחד.

"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" ולכן הוא מתנשא בחיצוניות. למה בכלל צריך להיות מלך? למה צריך דוקא להיות אחד שרודה? בשביל סדר, בשביל התקון. אם אין אחד שרודה – אין סדר. כיוון שהקב"ה רצה להיטיב, ש"טבע הטוב להטיב", ממילא עלה הרצון והמחשבה של "אנא אמלוך". רוצים לעשות טובה, אבל אי אפשר לעשות טובה בלי לעשות סדר. סדר הוא ראשי תבות סוד דרוש רמז, לפי הסדר מלמעלה למטה, ומכוון שהאות ס היא הסוד והסוד הוא דבר נסתר לכן מה שנשאר הן אותיות דר, מלשון דירה ומלשון רדיה. בארמית המילה דר היא מלשון שורה, ובלשון הקדש זה מלשון "דור דור ודורשיו". לעשות דורות-דורות זה לסדר שורות-שורות. דור הוא גם סדר, סדר של זמן [בחז"ל: "סדר זמנים"]. הסדר מתחיל בזמן ומשם ממשיך אל המקום. מי שעושה את הסדרים הללו הוא הרודה וזה בגלל שהוא רוצה להיטיב.

שוב, בהעלם העצמי של הנפש יש 'רוממות עצמית' והיא מתגלה בחצוניות כהתנשאות על עם. איך התהליך? הגלוי הראשון מ"טבע הטוב להיטיב" הוא תכלית השפלות, והשפלות מביאה להשפלה – השפלת הרוממות העצמית שלו שתהיה רוממות על עם. אז הוא יכול להשלים את התפקיד של הרדיה, לסדר את מעשה בראשית שיוכל כל אחד לקבל את הטוב שלו.

 

לפי הרוממות העצמית כך ממש מדת השפלות האמיתית (המאירה בפנימיות הנפש)

מה שיכול להאיר בפנימיות זה לא העצם. מה שיכול להאיר זה מה שנראה כצד ההפוך – השפלות. נסביר כעת למה דוקא השפלות היא זו המתגלה מתוך הרוממות. העצם מצד עצמו, הרוממות, הוא "נושא הפכים". כמו הקב"ה, שכיוון שהוא שלם אז כמו שהוא בלי גבול כך יש לו גם כח בגבול ואם לא כן הוא לא היה שלם [כך מביאים בשם ספר 'עבודת הקדש']. זה הסוד של 'שלם וחצי'. אותו הדבר כאן. הרוממות העצמית היא לא רוממות סתם, היא מצב של "נושא הפכים", של "נמנע הנמנעות". מה שמתגלה בתחלה הוא – כמו אחר הצמצום שבו הדבר הראשון שמתגלה הוא דוקא – 'כח הגבול'. מה שמתגלה בפנימיות הוא מה שלכאורה הוא ההיפך מזה, אבל באמת זה לא ההיפך. זה הוא בעצמו, רק שהוא עצמו כמו שהוא מתגלה בפנימיות, בגבול. זה ה'חצי' שהיה כלול בתוך ה'שלם'. מצד העצם זה אותו הדבר. לגבי העצם, שנושא את ההפכים, שני ההפכים זה אותו הדבר ממש. על ידי הצמצום מתגלה כח הגבול. 'כח הגבול' זה לא דבר מוגבל. זהו כח לשאת גבול ולסול ולהתיחס אליו. השפלות של המלך זו המוכנות שיש לו לסבול כל אחד ואחד. הוא נושא וסובל את הגבול. בשביל כח כזה הוא צריך קודם להשפיל ולהוריד את עצמו בעיני עצמו לגמרי. זה מה שמתגלה בפנימיות מצד רוממות העצם.

 

[את מה שהמלך מקבל מון העם נסביר על ידי רמז במשפט "אין מלך בלא עם". אם נכתוב את המילה מלך בצורת אחוריים – מ מל מלך – היא תעלה עם מלך. כלומר, השרש של המילה מלך – האותיות מ מל – הוא העם. העם קודם אל המלך, הוא שרש התגלות עצמו. זה מלך שנמצא בתכלית השפלות, שגם לאחר שהוא מלך הוא מרגיש את עצמו בתכלית השפלות, ושמי שעשה אותו מלך הוא בעצם העם עליו הוא מולך. הוא למעלה ממנו, אבל בחיצוניות הוא חייב להתנשא מעליהם. ההתנשאות שלו יוצאת מן העם בעצמו, והשפלות שלו היא הקשר שלו עמם.

בכמה מדרשים נדרשת המילה 'עִם' כמו 'עַם', "עִם החמור – עַם הדומה לחמור" וכד'. לגבי המילה 'עִם' בעצמה יש שני פרושים. כתוב פסוק "כי עִמְךָ מקור חיים ובאורך נראה אור" והוא נדרש בשני מובנים: יש המילה 'עִם' משמעות של טפל ובטל. כך זה ברוב הדרושים, ש"מקור חיים" הוא מקור כל התענוגים ועם כל זה הוא טפל ובטל אליך. אבל יש פרוש אחר, האומר ש"עמך מקור חיים" הם השעשועים העצמיים, שזה ממש עמך, שזה עצם אחד בשויון מוחלט. לפי זה, אלו גם שתי מדרגות של עם. יש עם שהוא רק טפל ובטל אל המלך ויש עם שממש עִם המלך. כעת אפשר גם לדרוש כך את הפסוק: 'כי עַמְךָ – ישראל – מקור חיים' ובזכות זה 'באורך נראה אור'].

 

נמשיך. עיקר כח השפלות לגבי המלך הוא כח ההשפלה:

להשפיל את עצמו (כשעולה לפניו התעוררות העם בהתבטלותם אליו [בעת שבאים להכתיר אותו עליהם])

כאשר הוא רואה את בטול הרצון שלהם אליו של "מלכותו ברצון קבלו עליהם" הוא מיד משפיל את עצמו אליהם. זה שהמלך ירגיש את עצמו שפל אפילו לגבי העם זה ברגע שמתבטלים אליו. זה מעורר את השפלות של עצמו למעשה.

 

לבא בגלוי מדת "התנשאות על עם",

ולמלוך עליהם בחיצוניות. כל ההתנשאות היא לטובתם. הוא לא צריך את זה.

בבחינת "אין מלך בלא עם", להנהיג את עמו בצדק ובמשפט, לטוב להם כל הימים.

 

מקור שפלות זו נגלה בנשמת אברהם אבינו ע"ה –

הוא היה הראשון שהתחיל לגלות את מדת השפלות. אדם הראשון היה אמור להיות המלך, אבל כאשר הוא חטא וה' גרש אותו מגן עדן הוא אבד את היכולת ואת הסגולה שלו לקיים את היעוד של המלכות. הראשון שהתחיל לתקן את חטא אדם הראשון ולגלות את המלכות היה אברהם אבינו, היהודי הראשון. אדם היה היהודי הראשון, אם לא היה חוטא. הוא לא המשיך בשלמות את הנפש האלקית. מה שכתוב בספר הכוזרי, שהסגולה האלוקית השתלשלה דרך כל הדורות עד שהגיעה אל אברהם אבינו ואז היא מתעוררת, זה רק מצד ה"חלק נברא" שיש בנשמת היהודי. בנשמה יש "חלק בורא" ו"חלק נברא" והיא כולה "חלק בורא שנעשה נברא". ה"חלק נברא" הלך והתברר עד שהגיע אל אברהם אבינו, אבל ה"חלק בורא" העצמי לא היה בכלל אצל האדם הראשון. זה רק היה בכח, שאם היה עומד בניסיון היה ממשיך אותו בפועל, אבל אצל אברהם אבינו זה נמשך והתגלה גם בפועל.

אם כן, אברהם אבינו אכן היה הברור של הקדושה שהיתה באדם הראשון שקלקל אותה, ובכל זאת – וזה העיקר – על ידי הנסיונות שלו הוא המשיך את עצם קדושת הנפש האלקית, שלא היתה אצל אדם הראשון מעולם.

 

אמרנו, שהתעוררות למלוכה באה בעקבות התעוררות העם שמתבטל מלמטה. לפעמים יכול להיות עוד סוג התעוררות מלמטה והוא כאשר העם מרגיז את המלך. זה מעורר מלמעלה את הנצחון של הקדושה. למשל, אם לאבא של אברהם אבינו יש פסלים זה כל כך מרגיז אותו שהיה צריך לשבור אותם ולהתחיל לצעוק שיש ה' בעולם. לפעמים אדם מתגלה מתוך הנצחון של הקדושה, שהרע מעורר את הטוב.

הדרך הראשונה היא שהטוב מלמטה מעורר את הטוב. כל מה שלמטה נקרא הכסא, הרע. אז לפעמים הכסא, הרע, הוא לא כל כך רע. הוא רק למטה. כתוב, שרע הוא מלשון רעוא ורצון, ולכן הוא מעורר מלמטה את הטוב. אבל לפעמים הרע הוא ממש רע, ואז גם הוא מעורר רצון – "בחמה שפוכה אמלוך עליכם". זה מעורר את המחויבות העצמית של ה' אלינו. לפעמים ה"מכה בפטיש" הוא המצב הגרוע, שלא יתכן שזה ימשך כך. כמובן, זה רק שלב, כמו שכתוב על המשיח ש"יכוף כל ישראל". דרכי הכפיה הם רק בתחלה, אבל הסוף הוא "מלכותו ברצון קבלו עליהם". זו כבר המתקה. יש איזו שבועה פנימית שה' חייב, רק שאו שזה בטובות או ש"מעמיד עליהם מלך קשה כהמן וכו'" ואז חייבים לחזור בתשובה. מה שכתבנו כאן זו הדרך הטובה, לכתחילה. זה כמו הקץ של "בעתה" והקץ של "אחישנה", וכאן זה בבחינת "אחישנה".

 

נחזור לענין. מקור השפלות הוא בנשמת אברהם אבינו

ששרשו העליון באלהות הוא בחינת "טבע הטוב להטיב" – באמרו "ואנכי עפר ואפר" (ואכן הוא [נעשה על ידי זה] מקור [בנין ותקון] המלכות בקדושה, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "הוא עמק המלך").

כל מלכי מזרח ומערב באו להמליך את אברהם עליהם למלך. את המילים "עמק המלך" ניתן לדרוש 'עֹמֶק המלך'. יש בספר יצירה עשרה עומקים, שהעומק של כל דבר הוא הכתר שלו. זה היה לאחר מלחמת המלכים, ושם התגלה אברהם בדמות המשיח, המלך האמיתי. עומק המלך הוא עומק  מדת המלכות, שזה מה שהתגלה על ידי אברהם אבינו.

ממנו קבל דוד מלך ישראל – [שנקרא בחז"ל] "מלך חסיד" כמו שכתוב "חסדי דוד הנאמנים" –

השרש הכי גבוה של הבטוי 'נאמן' הוא באמונה. כאשר למדנו על ג רישין שבכתר אמרנו, שהאמונה היא גם כנגד אברהם אבינו בשרש – "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה". הפסוק הזה, עם שני הבטויים שלו – "חסדי דוד הנאמנים" – שייך דוקא לאברהם אבינו. יש חסד של אברהם ויש אמונה של אברהם ושניהם נמשכים אל דוד המלך, בזכות מדת השפלות שלו.

על הקשר בין אמונה ובין חסד, העומד בקו ימין, יש פסוק בספר ישעיהו: "כי תַּאֲמִינוּ (במקום 'תֵּימִינוּ' מלשון ימין) וכי תשמאילו". כאן רואים את הקשר שבין אמונה ובין קו הימין. זה גם אחד מן הסודות של תחית המתים, שנקראת 'קץ הימין'. קץ הימין זו האמונה, שהיא "למעלה עד אין קץ".

יש בזה עוד רמז. בתפלה, בסוף תחנון, אנחנו אומרים: "ברוגז רחם תזכור, ברוגז עקדה תזכור, ברוגז תמימות תזכור, ברוגז אהבה תזכור". לפי כתבי האריז"ל, ארבעת החלקים במשפט הם כנגד ארבעת רגלי המרכבה. מה הסדר כאן? אם זה לפי הסדר אז אברהם היה צריך להיות "ברוגז אהבה תזכור" וזה היה צריך להיות החלק הראשון, לא האחרון. כתוב בפרוש, ש"רחם" כאן הוא כנגד אברהם אבינו [והרמז הוא שרחם עולה אברהם]. "עקדה" זה כנגד יצחק אבינו, כפשוט. "תמימות" זה כנגד יעקב. למה? יעקב הוא "איש תם יושב אהלים". לפי זה, "אהבה" כאן זה כנגד דוד המלך [אוהבאהבה עם הכולל – עולה דוד].

יש כאן משהו כללי ביחס לכל הספירות (עיינו בעמוד לא). כשלמדנו את פרק א אמרנו, שאמונה היא כנגד אברהם, תענוג כנגד יצחק [מלשון צחוק], יעקב כנגד רצון. שם הסברנו שהרצון הוא מקום התגלות התמימות. בתמימות יש ג מדרגות – תמימות ברצון, תמימות בלב, תמימות במעשה – ושרש התמימות הוא בתמימות הרצון, בבחינת "אז איתם". אהבה היא המדרגה השביעית בציור הספירות

חסר במעבר

הרחמים, שזה כאן התפארת, מגיעים עד האמונה הפשוטה. זה השרש האמיתי שלהם. מה הרמז? אמונה ורחמים ביחד עולים כ ברבוע [מספר של שלמות], 400 – תכלית כל ה-אב. הבטוי "ברוגז רחם" שהולך על אברהם, זה על אברהם במדרגה הגבוהה שלו בבחינת אמונה. אחר כך, כשאומרים "ברוגז עקידה" זה יצחק במדרגת התענוג. כתוב, שיצחק בעקידה עלה לגן עדן והיה שם שלש שנים. סוד העקידה הוא זווג, מקור התענוג, בו יצחק הוא הנקבה ואברהם הוא הזכר וכל אחד מהן מגלה בה את היפוכו. אברהם מגלה יראה ויצחק גילה אהבה, כמו שבעת הזווג הנקבה מגלה את הזכר שבה והזכר מגלה את הנקבה שבו, כאשר עיקר התענוג מתגלה אצל הנקבה, אצל יצחק אבינו. אחר כך, "ברוגז תמימות" זה יעקב במדרגת הרצון. עד כאן היו אברהם יצחק ויעקב בשרש שלהם, ב-ג' רישין שבכתר. בסוף, באה הרגל הרביעית במרכבה, שהוא הרועה השביעי, וזה "ברוגז אהבה תזכור".

נסביר יותר. בחג הסוכות יש לנו שבעה רועים, שבעה אושפיזין: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. בדרך הכלל, הסדר שלהם הוא לפי הספירות, מאהבה ועד שפלות. כעת נסביר רמז כללי איך לקשר את כל המערכת הזו – גם את חלקה העליון – אל סוד הנשמות. לכל אחד משבעת הרועים יש שתי מדרגות: יש לו מדרגה אחת עליונה ומדרגה אחת תחתונה. מחסד ועד מלכות זו המדרגה התחתונה, והמדרגה העליונה היא מאמונה ועד אהבה. לפי זה יוצא, שאברהם הוא כנגד האמונה ואילו דוד הוא כנגד האהבה.

נסדר אותם:

 

אמונה

אברהם

תענוג

יצחק

רצון

יעקב

בטול                           שמחה

משה                           אהרן

יחוד

יוסף

אהבה

דוד

 

את שלשת הרישין שבכתר הסברנו. משה בבטול – זה פשוט. "ונחנו מה". אהרן הוא מקור השמחה, כמו שכתוב עליו "וראך ושמח בלבו". אהרן הוא אותיות הריון שבאמא, "אם הבנים שמחה". יוסף הוא בדעת, שכן הוא סוד הלולב שעולה מן היסוד עד הדעת. זה היחוד, ההתקשרות. לפי זה, דוד הוא כנגד האהבה, וזה בדיוק מתאים למה שאנו אומרים לאחר תחנון בתפלה – "ברוגז אהבה תזכור".

מה יוצא מכל הדרוש הזה? יוצא שכאשר ה' ברוגז הוא צריך לזכור את השרשים. הוא ברוגז על הנשמה כפי שהיא למטה ולכן הוא צריך לזכור דוקא את השרשים שלה. דוקא שם דוד הוא אהבה, פנימיות החסד.

 

נסיים את הפרק. דברנו על הפסוק "חסדי דוד הנאמנים" ועל הקשר שבין דוד לאברהם אבינו. דוד המלך הוא:

עמוד השפלות דקדושה [ויש לזה הרבה פסוקים. העיקרי הוא הפסוק שמוזכרת בו בפרוש מדת השפלות]: "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" [אותו אמר בעת העלאת הארון לירושלים], ועוד פסוקים המבטאים את אמיתת מדת השפלות שבו.

 

* * *

 

 

התחלנו אתמול ללמוד על כך שפנימיות המלכות היא השפלות.

בעבודת ה' של כל אדם, השפלות דקדושה, בחינת "ונפשי כעפר לכל תהיה", מביאה ל"פתח לבי בתורתך" –

שני משפטים שבאים בסמיכות בסיום תפלת "שמונה עשרה". מכאן אנו לומדים ששפלות אמיתית גורמת לפתיחת הלב בעמקי התורה והמצוות. יש סגולה מיוחדת בשפלות לפתוח את הלב האטום, לב האבן. השפלות זה כמו לב נשבר, השוברת את הערלה הגסה מן הלב. כלומר, השפלות היא כמו ערלת הלב – "ומלתם את ערלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד".

פתיחת הלב וגלוי בחינת "לבי ער",

כאשר הלב נפתח מתגלה שאף על פי ש"אני ישנה – בגלותא", והגלות זה המצב התמידי של האדם בקושי לבבו, שזו בחינת שינה, בכל זאת יש נקודה של "לבי ער", של "רעותא דלבא", וזה מתגלה רק על ידי השפלות [בקשו רמזים לכבוד השנה החדשה – שנת תשמד – אז תשמד עולה אני ישנה ולבי ער].

בספר אורות, של הרב קוק זצ"ל, מסתיים הפרק הראשון על ארץ ישראל במשפט "ציפית הישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה". בהקשר שלנו: "לבי ער" זה כמו הציפיה שיש בלב כל יהודי. זו ה"רעותא דלבא", שאפילו שהוא ישן בגלות יש כח שמעמיד אותו [צריכים לכוון בשנה הזו דוקא לציפיה לישועה]. אף על פי שהמצב הכללי והפרטי הוא מצב של "אני ישנה". איך עושים אתזה? רק על ידי שפלות – "ונפשי כעפר לכל תהיה".

"לבי ער" הן אותיות 'לבי רעותא', מלשון רצון. כמו 'רעוא דרעוין'. כמובן, השפלות שהיתה בגלות – יש לה ערך גדול. זה לא דבר נכון מה שמבזים אותה. בזכות השפלות שמשך אלפיים שנה בגלות היתה כל הזמן הנקודה של הציפיה, של "לבי ער". גבורה זה עוד יותר טוב. גבורה זה כמו שיבת ציון, שזו בחינת היהדות של ארץ ישראל, הישועה בעצמה, אבל שפלות זה מה שפותח את הלב לציפיה אף ש"אני ישנה" בגלות. כמובן, להיות בשפלות כלפי גוי ובעל גואה כפי עצמך – זה לא שפלות. אם כל אחד מחזיק את עצמו 'על הגובה' בישיבה שלו או בבית שלו – זו לא הכוונה. אבל אם האדם שפל לגמרי, אפילו כאשר הוא נמצא בין הגוים יש בזה סגולה להעמיד אותו במשך אלפי שנים. ושוב, ודאי שהתכלית היא שיבת ציון. לא להישאר בגלות.

השפלות עושה ביהודי בית קיבול לרחמים. עיקר היחוד זה יחוד של שפלות ורחמים. בלשון הקבלה: יחוד תפארת ומלכות, "לשם יחוד קודשא בריך [רחמים] ושכינתיה [כנסת ישראל, השפלות]". השפלות של האדם מלמטה מעוררת את הרחמים של ה' מלמעלה. ה' מרחם "את דכא ושפל רוח". שפלות אינה עצבות. יש אדם בדיכאון וזה הכל מגאוה. זה לא שפלות. זה נושא שלם בפני עצמו.

 

"רעותא דלבא", שבו גלוי תקף האמונה בה' ובתורתו כנ"ל [בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"], להבין ולהשכיל בעמקי התורה ובמצותיה

את זה הסברנו בפרק א. אמרנו, שבכתר יש ג רישין – רדל"א עתיק ואריך, אמונה תענוג ורצון – כאשר התקף של האמונה נמשך דוקא ברצון, יותר מאשר בתענוג, וזה נקרא "רעותא דלבא". ככל שהתקף של האמונה מתגלה בתוך הרצון כך הוא נעשה מקור להשכיל השכלות בתורה. בקבלה זה קשור עם 'גבורה דעתיק' המתלבשת ב'מוחא סתימאה דאריך', שככל שהתקף של גבורה דעתיק מתחזקת באריך כך יש כח להשכיל השכלות חדשות בתורת ה'.

שוב, בתוך נקודת ה"לבי ער" של הגעגועים לה' שבזמן הגלות יש תקף האמונה הפשוטה, וככל שהיא מתלבשת בתוך הגעגועים, בתוך ה"רעותא דלבא", כך נפתח המח הסתום – מוחא סתימאה של אריך – שלו ונעשה אצלו 'נביעת האין סוף' (לשון הבעש"ט) להשכיל השכלות חדשות בתורה. מוחא סתימאה הוא 'כח המשכיל', בלשון החסידות. זה הפרוש של "ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך". 'נביעת האין סוף' זה כאשר המח הסתום פתוח ויש כל הזמן השכלות חדשות. זה נקרא "נחל נובע מקור חכמה".

אגב, למה ר' נחמן מברסלב בחר בפסוק הזה בשביל השם שלו – "נחל נבע מקור חכמה" ראשי תבות נחמן? זה לא המקום הכי גבוה. זה הדיקנא, המקשר בין המח הסתום לבין החכמה הגלויה. כעת נסביר, שבשביל להגיע לפתיחות תמידית של 'נביעת האין סוף' זה רק כאשר התוקף של רדל"א, של האמונה הפשוטה, מתגבר באמצעות גבורה דעתיק המתלבשת בחכמה סתימאה של אריך. זה גורם ל"פתח לבי בתורתך" – התגלות השכלות חדשות בתורה כל הזמן. ממילא, "נחל נובע מקור חכמה" הוא גלוי תוקף האמונה הפשוטה [נביעת האין סוף עולה גם כן תשמד].

הפסוק בישעיהו אומר "ה' פתח לי אוזן". לפתוח את הלב זה לפתוח את האוזן של הלב. "אודנא דלבא" בלשון הגמרא. ראשי התבות של הפסוק – פתח לי אזן – הם פלא. זה דבר שבא מן הפלא העליון, שזה המח הסתום [יש מדרגות יותר גבוהות מזה], וכאשר הפלא מתגלה בחכמה הגלויה זה נקרא אלף, מלשון "אאלפך חכמה", שזו 'נביעת האין סוף'. הפלא מתהפך להיות אָלֶף [זה אחד מן הדברים החשובים שר' הלל מסביר בתחלת שער היחוד].

כל זה היה להסביר את הקשר בין "ונפשי כעפר לכל תהיה" לבין "פתח לבי בתורתך".

בבחינת "כל מצותיך אמונה".

להשכיל את הפנימיות והסודות של התורה והמצות זה תלוי בפתיחת החכמה סתימאה, שתהיה חכמה גלויה בנביעת האין סוף, אבל המקור של ההשכלה הזו היא האמונה הפשוטה, שעליה נאמר "כל מצותיך אמונה".

כל הסעיף הזה בא להסביר את הסוד הזה של "נעוץ סופן בתחלתן", שדוקא מהשפלות – שהיא הסוף – חוזרים לאמונה שבהתחלה. איך? על ידי הראש השלישי של הכתר, הרצון, שנקרא "רעותא דלבא", והוא נקרא גם "כתר מלכות". השפלות מעוררת את ה"כתר מלכות", שמקבלת בתוכה את ה"כתר כהונה" – הראש העליון של הכתר. הקשר בין "כתר מלכות" לבין "כתר כהונה" הוא כמו הקשר שלמדנו אתמול שהמקור של מלכות היא אהבה בקשר בין דוד לאברהם. כאשר האמונה מתחזקת בתוך הרצון זה מה שפותח את הצנור העליון שבין העל-מודע ובין המודע, בין החכמה סתימאה לבין החכמה הגלויה. הצנור הזה נקרא "נחל נבע מקור חכמה".

שוב, מהשפלות חוזרים אל הכתר, ולא רק שחוזרים אלא גורמים לו לפתוח את הכתר לגלות את האור שלו בחכמה כל הזמן. הוא פותח את הצנור בין החכמה הסתומה לחכמה הגלויה על ידי השפלות.

זהו בחינת "נעוץ סופן בתחלתן" – מלכות בכתר עליון.

 

ענין חדש:

והנה כתיב: "דבר מלך שלטון", כלומר ש"מלך במשפט ([שלפי "פתח אליהו" זה] רחמים [שבתפארת] כנ"ל) יעמיד ארץ"

כח המעמיד של המלך זה כמו הציפיה לישועה, שהיא כח המעמיד של היהודי בחוץ לארץ. "יעמיד ארץ", ארץ זו כנסת ישראל שעומדת בכח הציפיה. ואיך מעמיד המלך את ממלכתו?

בכח דבורו דוקא.

אנחנו חוזרים כעת להסביר את התפקיד החיצוני של המלך [עליו דברנו בשעור הקודם]. התפקיד של המלך הוא להעמיד את הארץ על ידי משפט. מתוך השפלות הפנימית מתלבש המלך בלבוש גאות כדי ליישם את התפקיד שלו והתפקיד שלו הוא טובת העם. הוא צריך להשפיל את עצמו כדי להתיחס בפרטיות, בהשגחה פרטית, לכל אחד ואחד.

כדי להסביר את הרעיון הזה יותר טוב בא הפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ". התפקיד של המלך זה להעמיד ארץ, כלומר להמשיך אל תוך נשמות העם, שנקראו "ארץ חפץ", את הכח המעמיד. אפילו שהדבר הולך להתמוטט יש כח שמעמיד אותו ולא נותן לו להתמוטט. אצל יהודי כח המעמיד זו הציפיה לישועה, "לבי ער".

איך הוא עושה את זה? על ידי משפט. משפט זה רחמים. באיזה אופן הוא עושה את זה? על ידי כח הדבור – "בדבר מלך שלטון":

ועל כן נקראת המלכות [בקבלה] "דבור" (וכן פרוש שרש "דבר" בלשון הקדש [שיש בו את האותיות ד ו-ר, עליהם דברנו בשעור קודם] הוא "הנהגה" ו"מלכות", כמאמר חז"ל: "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור)

יש כאן, לדברי חז"ל, "לשון נופל על לשון". דָּבָּר הוא כמו דוֹר. בדרך כלל האות ב בתחלת מילה היא אות נוספת ואילו כאן זה אפילו באמצעה.

שבו באים כל הכחות הפנימיים, שנכללו בט' הספירות העליונות, לידי בטוי וגלוי – לזולת.

זה סוד הדבור, בטוי כל הכוחות העליונים לזולת. עיקר הכללות של כולם היא התפארת, הרחמים, וכאשר הוא ממשיך אותם בדבור אל העם הוא ממשיך להם בזה את כח המעמיד.

 

 

כל סעיף הוא ענין חדש בפני עצמו:

המלכות נקראת "נוקבא דזעיר אנפין" ו"פרצוף רחל".

מה הקשר המיוחד לרחל? היא בחירת לבו של יעקב אבינו. הזכרנו גם, שרחל היא נוטריקון רחמים לעד. זה כח להמשיך רחמים למטה. עיקר הגלות הוא אצל רחל ולכן תקון חצות, שהוא תקון הגלות, נקרא 'תקון רחל'. מהי הגלות אצל רחל? "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". זו השינה עליה דברנו קודם. רחל היא כמו שה המאבד את הדבור לפני שבאים לגזוז את הצמר שלו. עיקר גלוי המלכות הוא הדבור, והגלות של השכינה, של המלכות, הוא אבוד הדבור. איבוד כח הבטוי. כאשר יהודי מאבד את הכח שלו לבטא את הקדושה, ולא רק לזולת אלא גם לעצמו, זה גלות. גלות השכינה. על זה דרשו חז"ל "מי כמוכה באלים ה' – מי כמוך באלמים ה'". ה' נקרא בעת הגלות אילם ויציאת מצרים היא גאולת הדבור. לכן פסח הוא פה-סח. על זה נאמר "האמנתי כי אדבר", שהדבור מגלה את האמונה, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן. הרדל"א, שזו האמונה הפשוטה, מתגלה כאשר הדבור נגאל מן הגלות. כאשר יש גאולה לדבור יש גם גאולה לאמונה.

 

נמשיך:

על רחל דרשו רז"ל: "אחרון אחרון חביב"

כאשר פוגש יעקב את עשו הוא שם את רחל וילדיה אחרונים, אחרי לאה וילדיה ואחרי השפחות וילדיהן. מה לומדים מזה? ראשית, שהמלכות היא בבחינת חביבות. היא בחירת לבו של יעקב. שנית, שהיא בבחינת "אחרון אחרון", פעמיים. מה זה? על פי פשט זה שהיא גם אחרי לאה וגם אחרי השפחות.

מה זה על פי סוד? התשובה לכך תעזור לנו גם להבין את המיקום של המלכות. הסברנו בפרק יג, שהיסוד הוא צד ה"אחור" ואם היסוד הוא מאחור אז המלכות היא מה שבא אחריו, אחרי האחור. הששי נקרא 'אחור' ואילו השביעי, החביב, נקרא 'אחור האחור'. בלשון הקבלה" 'חותם בתוך חותם'. הששי הוא ה'חותם' והשביעי הוא החותם החיצוני.

(שהרי בחינת "אחור" הוא היסוד כנ"ל, ו"אחרון אחרון" הוא המלכות הבאה אחרי היסוד). [מה סוד המילה 'חביב'?] חביב עולה כב, סוד כב אותיות הדבור המתגלות בפה – "מלכות פה".

הסברנו שהמילה 'חביב' ביחס לרחל, המלכות, רומזת ל"כל השביעין [שזו המלכות] – חביבין", ואם חביב עולה כב סימן שיש קשר עם כב האותיות.

על סוד "כל השביעין חביבין", ועל היחס בין כב ל-ז, למדנו פעם באריכות וכעת נחזור על כך בקצרה. זה היחס של 'פאי' – היחס בין הקוטר וההיקף במעגל. זה משהו יסודי, שממנו פותח הגר"א את פרושו לספר יצירה. השביעי הוא החביב והוא המקיף את כב אותיות התורה.

איפה עוד רואים את זה? בסוד של "אמת ויציב". יש שם טו אותיות ו – "אמת ויציב ונכון וקים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה" – כאשר "וחביב" הוא השביעי החביב מביניהם. חמש עשרה המדרגות הללו של "אמת ויציב" הן חמש עשרה נקודות שיש בגוף, מן הגלגלת ועד לברית. אלו חמש עשרה נקודות של ברית, של התקשרות, בגוף. הבטוי בקבלה הוא טו יסודות, כולן בקו האמצעי של הגוף.

הראשון הוא בראש הגלגלת. השני הוא במקום הנחת התפילין. השלישי הוא באמצע המצח. הרביעי בין העיניים. החמישי הוא באף. הששי הוא במקום בו המלאך סטור על פני התנוק, השביל שעל גבי השפה העליונה. השביעי הוא הפה, והוא החביב. הפה הוא המלכות. מה יש בתוכו? יש התגלות של הדבור באמצעות כב האותיות. זה הסוד של פרצוף רחל, של המלכות, "מלכות פה – תורה שבעל פה קרינן לה".

נחזור בקיצור על הענין. יש בקבלה סוד הנקרא 'טו וָוִין' של "אמת ויציב", שהם כנגד טו יסודות של חמשה פרצופים, כאשר בכל פרצוף ופרצוף יש ג יסודות – הפה, החזה והברית. יש "ברית הלשון" בתוך הפה, המכוון כנגד "ברית המעור", שזה הברית התחתון, ויש ביניהם ברית בחזה. זה נקרא ראש-תוך-סוף: יש ברית ב'ראש', נקודת התקשרות בראש, שזה הפה. יש נקודת התקשרות ב'תוך', שזו נקודת ההתקשרות שיש באמצע החזה. ויש ברית ב'סוף', שזה הברית מילה.

כל זה בתוף פרצוף אחד, אבל בכל עולם יש חמשה פרצופים: אריך, אבא, אמא, זעיר אנפין, נוקבא דזעיר אנפין. האדם התחתון הוא רק כנגד פרצוף אחד, אבל בסוד ההתכללות יש בו את כל חמשת הפרצופים [כמו בסיפור על האדמו"ר הזקן, שכאשר נכנס פעם אל המגיד ממעזריץ' אמר לטו שרואים עליו שמאירים בו כל הפרצופים של האצילות]. זו השלות של האדם. כלומר, בשלמות של האדם יש טו יסודות.

איך? כל פרצוף הכתר אצל האדם זה עד העיניים. פרצוף אבא הוא עד למעלה מן הפה. פרצוף אמא הוא מן הפה ועד לכתפיים. פרצוף זעיר אנפין הוא מן הכתפיים ועד לנקודה התחתונה של החזה. פרצוף המלכות הוא מן הטבור ועד לברית. בכל איזור מן האזורים הללו יש שלש נקודות של התקשרות.

איך זה בפרט? הנקודה העליונה היא למעלה, על הגלגלת. הנקודה השניה היא במקום שהשיער נוגע המצח, שהוא מקום הנחת התפילין. הנקודה השלישית ["וקים"] היא באמצע המצח, ה'מצחא קדישא'. שלש הנקודות הללו הן הפה-החזה-הברית של הכתר.

אחר כך מתחיל פרצוף אבא, מן המצח ועד הפה. ברית הפה של אבא היא בין העיניים, והיא נקראת "וישר". האף הוא נקודת החזה של אבא, והוא נקרא "ונאמן", כנויו של משה רבינו – "בכל ביתי נאמן הוא". הוא מריח בנאמנות. אחר כך יש "ואהוב", שזה למעלה מן השפה. זה הברית של אבא.

אחר כך, אצל אמא, "וחביב" כנגד הפה. ברית החזה אצל אמא הוא הסנטר, שנקרא בקבלה 'שבולת הזקן'. זה ה"ונחמד". אחריו, הברית של אמא הוא אמצע הגרון. זה יסוד אמא, הנקרא "ונעים" [זריך לזמר מן הגרון בקול נעים].

מכון, מבין הכתפיים, מתחיל פרצוף זעיר אנפין. הנקודה שבין הכתפיים – בלשון הקבלה: 'בין כיתפין' – היא כנגד "ונורא". 'נורא' זה תפארת, כמו בפסוק "הגדול הגבור והנורא", ואכן כאן מתחילה התפארת בגוף. אחר כך, נקודת 'צפור הנפש', והיא החזה של ז"א. חז"ל אומרים עליה שהיא הנקודה הרגישה ביותר בכל הגוף, העומדת בראש החזה. היא כנגד "ואדיר". אחר באה נקודת 'טבורא דלבא' שהיא נקודת מפתח הלב. יש טבור הלב, שהיא נקודת החבור של כל הצלעות, ויש טבור הגוף, שהוא הטבור הגלוי. היא כנגד "ומתוקן" והיא נקודת יסוד ז"א.

אחר כך מתחילים יסודות הנוקבא. נקודת הפה שלה היא 'טבורא דגופא'. מה הקשר אל הפה? זה הפה הראשון, הפה של העבור. המצב של עבור הוא מצב של נוקבא והפה שלו הוא הטבור. זה הפה התחתון והוא נקרא "ומקובל" כי שם הוא מקבל את המזון. אחר כך יש עוד שני יסודות: נקודת החזה של נוקבא היא נקודה פנימית כנגד בית הרחם אצל האשה [ובזכר היא כנגד שרש שני שבילי הזרע]. זה היסוד הפנימי, ואילו היסוד החיצוני, שהיא נקודת היסוד האחרונה, היא הברית שאצל הזכר. שני אלו נקראו "וטוב ויפה". "טוב" הוא הפנימי ו"יפה" הוא החיצוני. בספר הזהר נקרא היסוד "הידורא דגופא", היפי החיצוני של הגוף.

אלו היו טו היסודות, שזה מושג יסודי וחשוב בקבלה, והזכרנו אותו כדרך אגב לכך שהמושג 'חביב', שהוא הוא כנוי למלכות, הוא סוד הפה, שבו יש התגלות של כב אותיות הדבור [כדאי היה לעשות מזה תמונה].

 

[פתח עולה חסידות. מה שפותח את הנקודות הללו בגוף זה חסידות. המרכיבים הראשוניים של המספר הזה הם ח פעמים אין. ח הוא תמיד מספר המבטא את הלמעלה מן הטבע, הנכלל במספר ז. צריך להגיע לאין על-טבעי, לא האין הרגיל, ועל ידי זה פותחים את כל טו הנקודות הללו.

נוסיף עוד משהו שקשור עם ראש השנה, עם הפיוט "וכל מאמינים", שבו כתוב "הפותח שער לדופקי בתשובה. הנקודות הללו הן כמו שערים, ואם אתה יודע איך לדפוק אז יפתחו לך. לדפוק זה כמו הדופק של הלב באדם, שכל הזמן דופק. פותח הן אותיות תפוח, וכתוב שאכילת תפוח בראש השנה הוא סגולה לפתיחת השער בתשובה (צריך לאכול כל יום חמש-עשרה תפוחים...). כתוב "פותח את ידך" ודורשים על זה "אל תקרי ידך אלא יודך". האות י היא נקודה, שצריך לפתוח את הנקודות שלך. מי שרוצה להעמיק בזה יש על זה מאמר חשוב מן הצמח צדק ב"פלח הרמון"]

 

 

וכן "כל השביעין חביבין", שהיא השביעית מחסד, יום השביעי של מעשה בראשית, יום השבת קדש. והיא היא סוד "העשירי – קדש לה'".

לפעמים נקראת המלכות 'שביעי', כי היא שביעית מן החסד, ואז היא כנגד יום השבת, ואילו לגבי כל הספירות, מן הכתר, היא העשירית ואז היא בבחינת "העשירי קדש לה'". ביחד הוא סוד השבת קדש. מהי הקדושה? הקדושה שיש בה את הסוד של "נעוץ סופן בתחלתן". היא מקבלת מן הכל והיא חוזרת לגלות את הראשית ממש, את הכתר בתוך החכמה.

ללא האור החוזר שיש מן המלכות אל הכתר – הכתר אינו מתגלה בשלמות בחכמה. "פתח לבי בתורתך" זה דוקא על ידי השפלות. זה מה שעושה את 'נביעת האין סוף' שלא היתה בתחלה, כמו שהסברנו בתחלת השעור.

מה זה אור חוזר? זה כמו שאדם תופס את עצמו, תופס באיזה מקום רחוק הוא נמצא, ורוצה לחזור בתשובה. יש אור חוזר מן המלכות דוקא כאשר המלכות מגיעה לשפלות שבפנימיותה. לכן כתוב, שהאור חוזר של המלכות זה הכתר, זה ה"רעותא דלבא", שעל ידה האמונה מתחזקת ומגלה את החכמה הסתומה בתוך החכמה הגלויה, גלוי שלא היה בתחלה.

 

 

כל "קדש" הוא מצד החכמה, שהרי "קדש – מלה בגרמיה" [דבר בעצמו, בטול]. [מה זה "מלה בגרמיה? זו] הבדלת מהות ה"אין" וה"בטול" של החכמה מבחינת ה"יש" של שאר הספירות ביחס אליה.

החכמה היא האין היחסי לשאר הספירות. האין המוחלט הוא הכתר, אבל החכמה היא אין יחסי, האין של היש. החכמה נקראת 'קדש' ואילו הכתר נקרא 'קדש קדשים'. אם כך, שהחכמה היא זו שנקראת 'קדש', למה המלכות כאן נקראת 'קדש' – "העשירי קדש לה'"? אמנם אפשר לפרש, ש"העשירי" כאן היא החכמה, שכנגד האות י [העולה 10], אבל על פי פשט "עשירי" זו המלכות. על פי פשט הפסוק, שקשור עם ראש השנה בו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון", מדבר על העשירי, שכאשר מונים את הכבשים עושים פתח ומעבירים אותם דרכו ועל העשירי מכים וצובעים אותו לסימן. אם כך, למה היא נקראת "קדש"? זה בגלל שיש בה גלוי מיוחד של החכמה.

כאן אנו סוגרים את המעגל שפתחנו בתחלת השעור: משפלות מעוררים "רעותא דלבא", ה"רעותא דלבא" נעשה כלי לגלוי האמונה, תקף האמונה פותח את כח המשכיל – החכמה סתימאה – להוציא את 'נביעת האין סוף' אל תוך החכמה הגלויה, והחכמה הגלויה היא עצמה מתגלה שוב ביתר שאת במלכות. לפני כל התהליך הזה קבלה המלכות ספירה ספירה, אבל דוקא על ידי השפלות מתגלה החכמה ביתר שאת במלכות ואז גם המלכות נקראת 'קדש', כמו החכמה.

כל זה בא להסביר עוד דבר. את היחס המיוחד שיש בין 'בטול' לבין 'שפלות'. מבין כל השמות הפנימיים של הספירות שני אלו הם הקרובים ביותר במשמעות אחד לשני. תמיד שואלים מה ההבדל ביניהם. בלשון החסידות, 'שפלות' זה בטול היש ואילו 'בטול' במציאות. בטול היש זה בטול בו האדם מרגיש את היש, את עצמו, אבל הוא מבטל את עצמו. הוא מבטש את עצמו. בטוש הוא נוטריקון בטול היש. זו השפלות, שהיא המפתח לפתוח את הכל. היא חוזרת אל הכתר ופותחת אותו להשפיע אל החכמה, אל הבטול, והוא מאיר ביתר שאת וביתר עז במלכות על מנת להוסיף עוד 'בטול היש'. זה הקשר בין בטול ושפלות.

בטול הוא אי הרגשת עצמו למציאות מכל וכל. זה 'הנחת עצמותו'. אמרנו בשעור הקודם, שגם במלכות יש 'הנחת עצמותו' אבל שם זה כמו תלמיד שמניח את השכל של עצמו על מנת ללמוד את שכל הרב. הוא שם את השכל בצד. אבל יש 'הנחת עצמותו' מכל וכל, שהוא בכלל 'אוֹיְס'. זה בטול אמיתי של החכמה.

החזרה הזו של המעגל, מן החכמה אל המלכות, היא הסיבה לקריאת המלכות גם כן בשם 'קֹדש':

אך "הוי' בחכמה יסד ארץ" – [שזה בלשון הקבלה] "אבא יסד ברתא"

ואם כבר מזכירים שהמלכות נקראת 'בת' צריך גם להסביר מיהו ה'בן':

(פרצוף זעיר אנפין נקרא "בן" ביחס לפרצוף אבא – חכמה בעצם, ופרצוף המלכות – נוקבא דזעיר אנפין, רחל – נקראת "בת" – "ברתא" לאבא), והוא ענין גלוי החכמה ב"מלכות פה", בחינת "תורה שבעל פה קרינן לה" –

אמרנו, שהגלוי של רחל הוא הפה, כמו שכתוב ב"פתח אליהו": "מלכות פה". אם מתבוננים שם רואים שיש כאן שתי מדרגות: יש מלכות שהיא במדרגה של פה ואחר כך צריך לקרוא לה "תורה שבעל פה". בחסידות, ועל פי קבלה, כל פעם שבא הבטוי 'לקרוא' הכוונה היא להמשיך משהו מלמעלה. לקרוא לה תורה שבעל פה זה להמשיך אל המלכות את החכמה. עד עכשיו דברנו על פתיחת הכתר אל החכמה, אבל אם רוצים שיהיה גלוי של תורה שבעל פה, שזה הלכה למעשה בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ", צריך להמשיך מן החכמה אל המלכות. תורה היא חכמה – "אוריתא מחכמה נפקת" – וצריך לקרוא את החכמה שפתחנו על ידי השפלות. זה סוד ההמשכה מן החכמה אל המלכות, מן הבטול אל השפלות. המלכות מצד עצמה היא 'פה', אבל צריך להמשיך אליה את ה'תורה שבעל פה', שזה:

"בטול" ב"שפלות" (כמו שאמרו חז"ל: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה", והכונה לתורה שבעל פה בפרט).

קיום התורה זה בעיקר להעמיד את התורה שבעל פה, בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ", וזה מסוגל רק אחד שממית את עצמו עליה. בבטול יש כמה מדרגות, והבטול האמיתי כאשר הוא מאיר בתוך בטול היש – זה נקרא "מי שממית את עצמו עליה". זה תכלית בטול היש, כאשר מאיר בו הבטול בעצם.

 

בסעיף הבא יש עוד המשכה. כל הסעיפים כאן זה לחדש המשכות אל המלכות. היא הסוף, ועל כן היא מקבלת מכולם, אבל יש המשכות מיוחדות המאירות בה. כמו שהסברנו את ההמשכה המיוחדת שיש מן האבא אל הבת, מן החכמה אל המלכות, כך יש המשכה מיוחדת מן האמא אל הבת, מן הבינה אל המלכות. ההמשכה הראשונה נקראת בקבלה ה"מזל העליון", "נצר חסד", ואילו ההמשכה הזו נקראת "המזל התחתון", "ונקה". אם כן, יש המשכה מיוחדת  של 'נביעת האין סוף' מאמא למלכות.

בספר הזהר נקראת ההמשכה הזו "אמא איזיפת מנאה לברתא", אמא מלוה את תכשיטיה לבת כאשר היא הולכת להתחתן. כאשר הבת היא כלה אמא מוציאה מן האוצר שלה תכשיטים כדי להוליך אותה אל החופה. האבא מכין את היסוד של הבת.

אלו שתי הכנות של הבת. בתחלה היא עדיין לא מוכנה להתחתן. השפלות, וכל התהליך הזה, זה תהליך של התבגרות לקראת חתונה. היא כבר מתחילה להשתייך אל הענין. האבא צריך לעשות לה יסוד, שזה הכח  של התעוררות של תשוקה מלמטה – "אל אשך תשוקתך". האבא צריך לחקוק בה את היסוד שלה. לפני כן היא כמו טומטום, שהיסוד שלו לא התגלה, והאבא מכין אותו. על זה כתוב "ה' בחכמה יסד ארץ" ו"אבא יסד ברתא".

האמא צריכה לעשות משהו אחר. היא צריכה להמשיך לה תכשיטים. היא, מרוב הבטול שלה, לא מסוגלת בכלל ללכת את החופה ולכן היא צריכה את האמא שתעטר אותה בכל מיני בגדים ותכשיטים יפים שיתנו לה אור מקיף, אור שיכול להוביל אותה אל החופה ולמצוא חן בעיני החתן.

שוב, זה שהיא משתוקקת אל החתן זה כח שבא לה מן האבא וזה שהיא מוצאת חן בעיני החתן זה בא לה מן האמא. האמא מייפה אותה כדי שתמצא חן בעיניו ותוכל לעורר אותו. שתי ההמשכות הללו הן רק כאשר היא כבר מוכנה, כאשר יש לה כבר שפלות. השפלות מעוררת את הכתר, ומן הכתר מנמשך השפע את החכמה דרך שני המזלות הללו ומשם היא מקבלת שתי המשכות מיוחדות – אחד מאבא ואחד מאמא.

מאבא היא מקבלת בטול, שזו התורה שבעל פה. הפנימיות של התורה שבעל פה היא התשוקה של חז"ל. בית המדרש הוא המקום בו דורשים את ה', שמשתוקקים בו לה'. מה זה מה שהיא מקבלת מאמא?

בדבור – תורה שבעל פה – מתגלה בחינת "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש", מעלת התורה שבעל פה לגבי התורה שבכתב, וכמאמר חז"ל: "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה".

 מאמא היא מקבלת "בינה יתירה" שיש בה יותר מלאיש. מהיכן לומדים חז"ל את זה? מן הפסוק "ויבן ה' אלקים את הצלע" ויש בזה שני פרושים: פרוש אחד הוא שה' נתן באשה בינה יתירה יותר מבאיש. פרוש שני הוא שה' קלע את שערה. "ויבן" זה נקרא בנין המלכות. לפי פרוש אחד ה' רצה להביא אותה כמו כלה יפה אל החתן ולכן הוא עשה לה קליעה יפה. זה היפוי של חוה כדי שתמצא חן בעיני אדם הראשון. למה ה' הפיל תרדמה עליו? רש"י מביא, שזה בכדי שהיא לא תתבזה עליו. פרוש שני הוא הבינה היתירה שנתן ה' בה.

באמת, שני הפרושים עולים בקנה אחד. בפנימיות, הבינה היתירה שיש באשה יותר מאשר באיש הוא סוד היפוי שהיא מקבלת מאמא. חז"ל אומרים, שבמצרים היו הנשים מראות עצמן לבעליהן במראה ואומרות להם שיסתכלו מי יותר יפה. יש הרגשה כזו באשה, שהיא יכולה לומר לאיש 'אני יותר יפה ממך'. ההרגשה הזו, שעיקר היופי נמצא אצלי, הוא ענין הבינה היתירה שיש בה. הבינה היתירה היא יפי רוחני, פנימי, שיש בה. היא יכולה לומר לו 'אני יותר מבינה ממך'. אתה 'טמבל' ואני מבינה. אם כן, "בינה יתירה נתנה באשה" הוא בדיוק אותו הענין של קליעת השער על מנת ליפותה.

את כל זה מקבלת השפלות. ה"רעותא דלבא" שיש בה מתחלה הוא מכח עצמה, אבל את היסוד שלה, שזו התשוקה והכח המיוחד להעלות מ"ן דוקא לגבי החתן הזה, היא מקבלת מאבא. זה המעגל מצד אבא. כאשר המעגל הזה נסגר מצד אמא היא מקבלת את היפוי הזה של "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". לכן יש מאמר חז"ל האומר, שבתורה שבעל פה יש בינה יתרה אפילו יותר מאשר בתורה שבכתב. ממילא זה מעורר את התורה שבכתב לרדת ולהתחבר עם התורה שבעל פה, כמו חתן עם הכלה.

 

נסכם: למדנו איך השפלות שבסוף מעוררת עד הכתר, פותחת אותו וממשיכה ממנו על ידי הפתיחה הזו, של "נעוץ סופן בתחלתן", חידוש אחד מצד החכמה וחדוש שני מצד הבינה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com