חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק טו הדפסה דוא

נסכם את מה שראינו עד היום. פרק א היה כנגד הכתר, שהוא הקוץ שעל גבי האות י. פרק ב היה על החכמה שכנגד האות י עצמה. פרק ג היה על הבינה, שכנגד האות ה עילאה שבשם, ובה נכלל גם ההסבר על הדעת. בפרק ד היה סכום של כללות ג הראשונים – כתר חכמה ובינה – דרך הסבר המושג 'שלשה קוים'. כל הפרקים האחרונים, מפרק ה ועד פרק יד, הם פרקים שכנגד האות ו של שם הוי'. בפרק ה הסברנו שיש בכל ספירה חצוניות ופנימיות ואגב זה השלמנו את התמונה לגבי כל הספירות. מפרק ז ועד פרק יב היה בכל פרק הסבר לכל ספירה בפני עצמה, מחסד ועד יסוד. בפרק יג הסברנו את הקבלת ו הקצוות ל-ו רוחות העולם. בפרק יד למדנו איך הכל מסתדר בסוד הגוף.

בפרק שנלמד היום, פרק טו, נסביר מדוע עיקר ציור הגוף שייך לאות ו שבשם. ממילא זהו פרק המשך לפרק הקודם וגם פרק סיום לעשרת הפרקים הקודמים.

 

פרק טו

והנה מאחר שכל ציור הוא בבחינת "דמות הגוף", על כן בכללות אינו משתייך אלא לסוד הגוף –

אפילו כאשר מדברים על מוחין שבראש ואפילו על הגלגלת שעל גבי הראש המרמזת לספירת הכתר, ברגע שמדברים על הגוף זה הכל בבחינת "דמות הגוף", שזה:

תפארת [כמו שכתוב ב"פתח אליהו": "תפארת גופא"] – כללות הו"ק – ו שבשם.

על פי פשט "תפארת גופא" הכוונה היא לגויה, למרכז הגוף, אבל במובן יותר רחב כל מה שקשור עם גוף יכול להיות שייך לאות ו שבשם. זה השעור קומה של הגוף. כל מה ששייך לאותיות יה ולמעלה – זה הכל מוחין פנימיים. הגוף הוא כבר בבחינת "והנגלות" – וה שבשם, כאשר ו הוא מצד הזכר וה-ה היא מצד הנקבה. מה שאין כן אותיות יה הן למעלה מן הגוף, אפילו למעלה מ"דמות הגוף" בשרש הכי עליון, בעולם האצילות.

למשל, פעם למדנו על המדרגות הכתובות בכתבי האריז"ל: שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, שכנגד ארבע אותיות שם הוי' וקוצו של י. כאן מתחיל הגוף להתגלות בסוד העבור, אצל אמא. לכן מתיחס הגוף בשרשו הראשון לאמא, ואילו הנשמה זה כבר המוחין, הפנימיות, והשרש זה עוד יותר, זה מה שמקיף מלמעלה. בלשון החסידות: שרש הנשמה אלו המקיפים חיה ויחידה, הנשמה היא נפש-רוח-נשמה הפנימיים, אחר כך יש על הגוף לבוש – המקיף הקרוב שמקיף את הגוף – והיכל – הלבוש הרחוק שהגוף חי בתוכו. הגוף הוא חיצוניות לגבי נשמה, המתלבשת בו בפנימיות, ולגבי השרש, המקיף עליו בהעלם. לכן, לפעמים בכתבי האריז"ל, גוף מתיחס לאות ה עילאה שבשם, לשרש הגוף כפי שהוא בעבור באמא.

באצילות יש את הסוד של "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". מוסבר, שכל מה שקשור לחיות, "חיוהי", שזו הנשמה, בא מצד אבא ואילו כל מה שקשור עם "גרמוהי", שזה הגוף, בא מצד אמא. אז באמת מקור הגוף [או בלשון אחרת: מקור הכלים] הוא באמא, אבל מהם הכלים ממש? הכלים ממש הם ז"א, רק שבמקורם הם היו באמא. אבא הוא 'שרש האורות' ואמא היא 'שרש הכלים'. פנימיות המוחין זה אור, ובכללות זה ה-יה שבשם הוי', ואילו האות ו שבשם זה בכללות הגוף.

 

פרצוף זה של כללות ציור הגוף נקרא "זעיר אנפין" (תשלום המוחין שלו נמשכו אליו מהפרצופים העליונים ממנו – אבא ואמא – מוחין בעצם).

פרצוף זעיר אנפין הוא רק ו קצוות, מחסד ועד יסוד, אבל הוא גדל על ידי מוחין פנימיים שנמשכים אליו מאותיות יה שבשם, מאבא ואמא. כל הגוף שלו הם התפתחות מאותם ו קצוות הראשונים, אלא שכאשר המוחין נמשכים אליו הוא מתרחב וגדל. זה כמו אחד שהיה לו קודם רק גוף. אמנם בכתבי האריז"ל כתוב שהיה לו כבר ראש לפני כן, רק שהראש האמיתי הוא ראש יותר גבוה מאשר הראש הראשון [ידוע הספור על ר' חיים מטשרנוביץ', בעל ה'באר מים חיים', שכאשר היה יוצא מטבילת ערב שבת במקוה היה גבוה בראש מן הגובה לפני שנכנס. היה נוסף לו ראש חדש]. בתחלה הוא במצב של עבור, שבכללות הוא רק ג ספירות, "תלת גו תלת". אחר כך, כשהוא נולד והוא במצב של יניקה הוא בעל שש ספירות. אחר כך, כאשר הוא מקבל מוחין, הוא בעל ט ספירות. הראש החדש נמשך לו ככל שהוא מתבגר יותר. הוא מתרחב משעור הקומה הראשון שלו על ידי מוחין פנימיים.

עיקר הענין כאן הוא להסביר של המושג של גוף הוא מצד ו הקצוות. ו קצוות הם ההתפשטות של היקום הגשמי. היקום, כמה שלא יהיה מפותח, יהיה תמיד בעל ו קצוות. הגשמיות לעולם לא תהיה בעלת יותר מ-ו קצוות. גם אם האדם הוא כבר בעל ט ספירות, כאשר הוא עומד במרחב הוא תמיד עומד בתוך ו קצוות, בתוך היקום. המושג גוף לא יוצא אף פעם מגדר התפארת – "תפארת גופא".

זה המשך למה שלמדנו אתמול, שאפילו הראש הוא קצה, קצה עליון, של הגוף. מצד הגוף הכל מתפשט מן הגויה, כמאמר חז"ל שמקום יצירת הולד הוא מן הלב. יצירה היא האות ו שבשם, ומבחינת יצירת הולד הכל מתפשט מן הגוף, מן החזה, מן התפארת. אחר כך, כאשר כבר יש ראש, מתפשטת הרוחניות ממנו ולמטה. כלומר, מצד הגוף – הגוף הוא העיקר. לכן כאשר מדברים על ציור של גוף זה תמיד יהיה שייך אל התפארת.

הסברנו אתמול, שזו הסיבה ששם הוי' בחיצוניות הספירות הוא דוקא בתפארת, יותר מאשר בחכמה או בכתר. בכתר יש שם אהיה, בחכמה שם יה וכך הלאה [וזו גם הסיבה שבפרק ה הסברנו לאחר ו הקצוות את כל מערכת הספירות]. בפנימיות זה אחרת.

 

באות ו שבשם יש שני דברים: יש בה חסרון של מעוט אור לגבי אותיות יה שבשם, אבל מצד שני יש בה מעלה עליהן, כמו שיש מעלה בכלים על גבי האורות – "שרש הכלים גבוה משרש האורות". את זה נסביר יותר בסעיף הבא:

מבואר בדא"ח בפרוש הבטוי "מעט מזעיר" ש"מעט" הוא בכמות ו"זעיר" הוא באיכות. מזה משמע שפרוש שם "זעיר אנפין" [הכולל את כל המושג 'גוף' ואת כל המושג 'ציור'] הוא: איכות קטנה [ומצומצמת] של אור הפנים ("אנפין"), [ומתי יש איכות קטנה של אור הפנים?] והיינו כאשר אור זה בא בבחינת ציור ודמות גופנית, בבחינת "דברה תורה כלשון בני אדם".

מכאן אפשר ללמוד שאור הפנים עצמו הוא אור המופשט מכל ציור ודמות, וברגע שיש אחיזה של דמות – אדם חייב להיאחז בציור ודמות אחרת אין לו בכלל אחיזה – זו מדרגה של 'זעיר אנפין'. כאשר אור הפנים מתגלים במצב של הפשטה גמורה מכל ציור ודמות זה נקרא 'אריך אנפין'. ברגע שאדם לא יכול להשיג את ה'אריך אנפין', שהיא לגביו "ארוכה מארץ מדה" וכו', הוא חייב להיאחז ב'זעיר אנפין' שלגיו הוא צמצום של אור הפנים כדי שיהיה אפשר לתפוס משהו. "דברה תורה כלשון בני אדם", וכדי שהאזן תוכל לשמוע לתפוס ולהבין משהו צריך לצמצם את אור הפנים ולדבר בציור ודמות. הסוד הזה, שהתורה מצמצמת את עצמה לדבר באופן של ציור ודמות כדי שנוכל להבין את הדברים, זה המושג 'זעיר אנפין'. זו הדמות שהתורה מצמצמת את עצמה כדי לתת לנו בה אחיזה. לכן זעיר אנפין הוא שרש הגוף בכל מקום, בכל התורה כולה.

יוצא לנו, ש"דברה תורה כלשון בני אדם" זהו הסוד של אצילות פרצוף זעיר אנפין. ה' האציל את פרצוף זעיר אנפין, שהוא ה"אדם" העיקרי, ה"צלם", בעולם האצילות, בעוד שכל הפרצופים העליונים אינם 'צלם'. הם רק מעבר.

[אצל ר' אייזיק מהומיל יש מאמר ארוך, בו הוא מסביר ש"אדם" יש רק 'אדם קדמון' ופרצוף 'זעיר אנפין' בעולם האצילות, הנקראים 'אדם העליון' ו'אדם התחתון' [לגבי א"ק המאציל]. יש 'אדם העליון' שהוא למעלה מכל האצילות, ויש 'אדם התחתון' שזה פרצוף 'זעיר אנפין' של עולם האצילות, וכל מה שבאמצע – פרצופי הכתר ופרצופי אבא ואמא – כולם אינם בחינת 'אדם' באמת. כמו שאנחנו כאן לגבי 'זעיר אנפין' בעולם האצילות, כך פרצוף 'זעיר אנפין' לגבי אדם קדמון שלפני האצילות].

זה הסוד של זעיר אנפין.

 

מובן ופשוט לכל מאמין ומשכיל אל דבר אמת שלמעלה "אין לו גוף ולא דמות הגוף" כלל וכלל ח"ו,

זה יסוד האמונה שלנו. אז איך אנחנו אומרים שבעולם האצילות, בפרצוף זעיר אנפין שבו, יש ענין של ציור ודמות?

אלא שפרצוף זעיר אנפין בעולם האצילות (שכולו אלהות, כפי שיתבאר בשער הבא בעזה"י) הוא מקור הכח האלהי המהוה, מחיה ומקיים את ציור הגוף בתחתונים.

 זה הכח של הקב"ה לדבר בלשון בני אדם. הכח הזה, לדבר אלינו בלשון בני אדם, זה כביכול פרצוף זעיר אנפין. ה' מוכן להתיחס אלינו בציור ודמות של בני אדם, ולא שזה באמת ציור ודמות.

בריאת האדם התחתון בצלם ובדמות ה"אדם העליון" ("אדם" מלשון "אדמה לעליון" [שהאדם התחתון מתדמה אל האדם העליון])

כאן, 'אדם העליון' הוא פרצוף זעיר אנפין ואילו 'אדם התחתון' זה אנחנו. אצל ר' אייזיק, במאמר שהזכרנו, גם פרצוף זעיר אנפין בעצמו נקרא 'אדם התחתון' ביחס לאדם קדמון שנקרא 'אדם העליון'. כל זה לאחר הצמצום, שכן לפני הצמצום לא שייך לדבר על המושג 'אדם'. אם כן, בריאת 'אדם התחתון' שלנו בדמות 'אדם העליון':

מתיחסת לפרצוף זעיר אנפין בעולם האצילות דוקא.

 

לכן כתוב, שרק האות ו היא 'שעור קומה' שלם, בעוד האותיות י ו-ה אינן. האות ו נקראת 'אדם ישר' על שם הפסוק "והאלקים עשה את האדם ישר". עיקר הסוד של ציור האות ו נקרא 'אדם ישר' [כך נקרא אחד מספרי האריז"ל, בגלל שעיקר כתבי האריז"ל זה גלוי של 'אדם ישר'], כמו במושג עגולים ויושר. כל הקבלה עד הרמ"ק, שזו קבלה של "השתלשלות", זה בעיקר קבלה של עגולים, של 'עילה ועלול'. החידוש של האריז"ל זה היושר – 'אדם ישר' – התלבשות של הפרצופים אחד בשני. כך מסביר האריז"ל בעצמו.

נסביר יותר. ב"התלבשות" הגבוה הוא הפנימיות. באדם יש נשמה בתוך גוף, אז לא שהגבוה עומד למעלה אלא הוא מתלבש בתוך הדבר למטה. בעגולים יש "השתלשלות", שהעגול הגדול עומד למעלה ולמטה ממנו עומד עגול יותר קטן. זה עילה ועלול, סיבה ומסובב. ב"התלבשות" של 'אדם ישר', הפנימיות נמצאת בתוך החצוניות, והכל יחד נכלל באות ו שבשם.

שרש האות ו הוא הקו, שחודר ובוקע את העגול הראשון, וכל הפרצופים של 'אדם' הם ו יותר קטנה המתלבשים מסביב לאות ו הפנימית. האות ו היא כמו צנור של המשכה, וכל הסוד של היושר בכל העולמות זה הסוד של האות ו של שם הוי'. כל בחינת 'אדם' היא אות ו יותר קטנה.

אצל פינחס יש אות ו קטנה, הנקראת "ו קטיעא", בגלל שהוא נקרא מלאך הברית והברית היא אות ו קטנה ביחס לתפארת, וכך הלאה. כל המושג 'שעור קומה' של קומת אדם זה האות ו של שם הוי'.

["האלקים עשה את האדם ישר" רק ש"והמה בקשו חשבונות רבים". על זה כתוב ש"לא באו הרעמים אלא לישר את העקמומיות שבלב", וזה קשור עם תקיעת השופר של ראש השנה. השופר הוא כמו הרעם של ה', שעליו נאמר "קול רעמך בגלגל" – קול הרעם שנכנס אל תוך הגלגלת מן האמונה שמעליה. הפה הצר של השופר שבפה פונה מראש האיל כלפי מעלה ואילו צדו הרחב פונה כלפי הגלגלת. מה שפונה למעלה, שזה הפה העליון, הוא למעלה מן הגלגלתא וכשתוקעים בשופר תוקעים אל תוך הגולגולת וזה בשביל "ליישר את העקמומיות שבלב.

שופר עולה עצת הוי', ועל זה נאמר הפסוק "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום". על ידי השופר אנחנו חוזרים להיות 'ישר', ליישר את הבן-אדם. ליישר אותו זה כמו לשפר אותו. יש מחלוקת בגמרא אם השופר צריך להיות של "איל פשוט" או של "זכר כפוף". אנחנו פוסקים שצריך כפוף, אבל זה כפוף שצריך להפוך אחר כך להיות פשוט. הכפיפה צריכה להיות טרם התקיעה אבל בסוף התקיעה צריך להתיישר וזה הסיום והתכלית שלה. כל התקיעה זה בשביל ליישר].

 

שאלה: האם אפשר לסכם את ההבדל בין עגולים ליושר?

תשובה: ההבדל הוא כמו ההבדל בין "השתלשלות" לבין "התלבשות". "השתלשלות" זה כמו בטבעות, שיש עגול גדול ואחר כך עגול יותר קטן, וכך הלאה. זה כמו מערכת של אנשים – ממשלה או צבא – שאחד למעלה מן השני, כאשר לתחתון ביותר יש את התחום המצומצם ביותר ולעליון ביותר יש את המרחב הרחב ביותר. הוא שולט על הכי הרבה, בעוד שהכי קטן הוא רק 'בורג קטן במערכת', הוא מסובב על ידי העגולים העליונים ממנו.

לעומת זה, יושר זה נקרא 'אדם', נשמה, פנימיות. אם החיל הפשוט יגיע למצב בו הוא מרגיש שהנשמה של המפקד שלו מפעמת בו זה כבר בחינת יושר. הגדול נמצא ממש בתוך הקטן. כאשר האחד רק מפעיל את השני בצורה מכאנית זה עדיין השתלשלות, עגולים, אבל ברגע שאחד מחיה את השני כמו  שנשמה מחיה את הגוף זו כבר "התלבשות".

למה הזכרנו את הדוגמה של צבא? למדנו פעם את הסוד של חמש קדימות, שדבר קודם לדבר שני. הקדימה במערכת היא הקדימה שכנגד המלכות, שהיא כמו בצבא שיש מלך, משנה למלך, רמטכ"ל, שר-צבא וכו', עד החיל הפשוט. כל מי שקודם בסדר הזה נקרא קודם במערכת, שזו קדימה של המלכות. לענינינו, המלכות היא הנפש, והאריז"ל אומר, שכל הסוד של העגולים הוא הנפש, בעוד שהיושר הוא הרוח, שכנגד האות ו שבשם בכללות כל העולמות.

לפי זה, יש לנו מערכת שלמה שם הוי' בכללות העולמות. האות ה תתאה היא כנגד העגולים, שהם ההתפשטות החיצונית מן הקו. האות ו היא כנגד מערכת היושר שמושרשת בסוד הקו, שעליו כתוב שהוא נמשך מ"תפארת הנעלם" של מדרגת "אחד". על גביו מולבשים כל בחינות היושר שאחר הצמצום, כאשר עיקר היושר הם אדם קדמון ופרצוף זעיר אנפין שבעולם האצילות. למה? כי הם עיקר התפארת – "שופרי דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה". 'יעקב' כאן הוא זעיר אנפין ואילו 'אדם קדמאה' הוא אדם קדמון. האות ה עילאה שבשם היא אור אין סוף שלפני הצמצום [אצל ר' הלל היא תמיד סוד השעשועים העצמיים] ואילו האות י היא בחינת ה"העלם העצמי" שבבחינת "יחיד". כלומר, אותיות יה שבשם הם כנגד ההעלם והגלוי של בחינת "יחיד", בעוד האות ו היא המשכה וגלוי מבחינת "אחד" עד לכללות כל הפרצופים שבכל העולמות.

 

שאלה: הרי המדרגה התחתונה ביותר היא תכלית הכונה כך זה גם כאן בעגולים?

תשובה: האריז"ל אומר, שהעגולים בעולם הזה הם השמים והארץ, היקום הגשמי. אז כמובן, התכלית היא דירה בתחתונים, כאשר "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". העגולים הם התכלית, אבל רק בבחינת כלי אבל התכלית של גלוי האלוקות בכלי הזה הוא רק לעתיד לבוא. התכלית של תחית המתים, שזו התכלית של כל העולם הזה, היא שהצדיק – "ועמך כולם צדיקים" – יבוא ויגלה אלוקות כאן, בעולם הזה. שהצדיק יהיה 'ריבונו של עולם' הקטן בתוך העולם הזה, שממנו תתגלה האלוקות בכל היקום כולו. הכל יחזיר גלוי של אור חוזר של אלוקות. העגולים כאן זה כמו שרש הגשמיות ממש של היקום ואילו היושר כאן זה האדם שמגלה בתוכו אלוקות.

יושר יורד ויורד ויורד, אבל זו לא ירידה שאחד מעל לשני אלא שאחד מלביש את השני. סוף הירידה זה האדם, תכלית היושר. העגולים יורדים ויורדים – וכאן הירידה זה שאחד בתוך השני – ותכלית הירידה הם השמים והארץ הגשמיים. תכלית השלמות היא שאדם יגלה את עצמות האלוקות שיש בתוך הגשמיות, יגלה את האותיות החקוקות בתוך כל דבר ודבר.

 

נחזור לענין. האות ו שבשם הוי' זה 'אדם ישר' ולכן כל מה שקשור עם צלם ודמות זה מתיחס לאות ו. מן הסיבה הזו כל ציור הספירות היה חלק מהסבר האות ו שבשם.

נוסיף עוד ענין. לפני כמה פעמים דברנו על כך שיש שלשה רבדים בהסבר הספירות: יש הסבר של עבודה פנימית, יש הסבר של הספירות כמו שהן בעולם בסוד המקום הגשמי כפי שהוא מקיף את האדם, ויש הסבר כפי שהוא בגוף האדם. אמרנו, שקודם כל צריכה להיות העבודה של בטול פנימי, של הכנעה. אחר כך, הקצוות הם סוד בנין בית המקדש המקיף את האדם. אחר כך, האדם שנמצא בתוך בית המקדש צריך להיות חדור ומזוכך גם בגוף שלו, בגשמיות שלו, עד שכל האורות הפנימיים האלו יתגלו בתוך הגוף.

לפי זה ולפי מה שהסברנו היום, יוצא שהגוף הזה הוא רק זעיר אנפין – האיכות הקטנה של אור הפנים, בסוד "דברה תורה כלשון בני אדם". אם כן, איך יתכן שזו התכלית, ההמתקה? התשובה לכך קשורה עם הסוד של סדר השבת. תמיד שואלים על הסדר הזה. הסעודה הראשונה, שנקראת סעודת 'חקל תפוחין קדישין', היא כנגד המלכות. הסעודה הראשונה היא סעודת הכתר, סעודת עתיקא קדישא. הסעודה השלישית היא סעודת זעיר אנפין. ידוע, שסעודה שלישית היא הסעודה הגבוהה ביותר, בשעת 'רעוא דרעוין' שכנגד לעתיד לבוא, ואם כך למה שעה זו היא דוקא כנגד זעיר אנפין שלמטה מעתיקא קדישא?

לפי התשובה הזו יובן גם אצלנו. דוקא בפרצוף זעיר אנפין יש את ההמתקה והגלוי אלוקות שבתוך הגוף, שזו תכלית הכוונה של בריאת העולם. זה שהאלוקות – אפילו באיכות מצומצמת – מתגלה בתוך ציור זו תכלית הכוונה. את המאמר שהזכרנו קודם, ש"דברה תורה כלשון בני אדם", אפשר לפרש בצורה לא נכונה. אפשר לפרש שזה בדיעבד, שכיוון שאתה בן-אדם [מטומטם] ולא מסוגל להבין בהפשטה אז צריך לדבר אתך כמו 'טמבל'. זה הפרוש הפשוט, שאתה 'טמבל' אז לכן מדברים אתך כמון 'טמבל'. אבל הפרוש הפנימי הוא לא כך. להיפך, התורה הרי היא תורת ה', "תורת ה' תמימה" ו"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", והכוונה היא שלמרות שיש בדבור כזה "בלשון בני אדם" צמצום עצום, בכל  זאת – זה עיקר התכלית. בדיוק כך התורה רוצה לדבר. היא רוצה לדבר בלשון בני אדם, ולא בלשון מלאכים או בלשון פרצופים עליונים.

התורה רוצה דוקא בלשון בני אדם וכמו שזה רצונה כך גם הגלוי של סעודה שלישית בשבת היא כסעודה של זעיר אנפין. בחסידות מוסבר, שבסעודה שלישית יש המשכה של פנימיות עתיק בתוך זעיר אנפין, הרבה יותר מאשר בסעודה השניה. בסעודה שניה מתגלה רק חצוניות הכתר ולא פנימיותו. פנימיות הכתר זו הכוונה הפנימית, לא האור שבתוכו. הכוונה מתגלה יותר בזעיר אנפין יותר מאשר בעתיקא קדישא. לכן השיא של שבת זה דוקא זעיר אנפין ולכן גם כאן, 'אדם ישר' זה פרצוף זעיר אנפין.

 

דבר נוסף. על זעיר אנפין כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", שהוא אחוז ותלוי בעתיקא, בפנימיות הכתר. לכן הרבה פעמים אומרים בקבלה שהאות ו שבשם היא הרבה יותר עיקרית מאשר שאר האותיות שבו. בציור הקוים זה ברור: האות י היא בימין, האות ה עילאה היא בשמאל ואילו האות ו, שכנגד הדעת פה, עומדת באמצע ועולה עד פנימיות הכתר.

איך זה? נפרש פרוש אחד פשוט. י עולה 10 והיא כוללת בתוכה פעמיים את האות הה חסדים ו-ה גבורות. אלו שני הפכים אבל בתוך האות י הם "אור וחשך משמשים בערבוביה", ביחד. בגמרא (תחלת ראש השנה ועוד) יש מחלוקת אם "יש בילה" או "אין בילה". כלומר, האם שני דברים שמעורבים יחד זה נקרא תערובת מושלמת, ואז אם אתה לוקח קצת ממנה אנחנו מניחים שלקחת קצת מזה וקצת מזה, או ש"אין בילה" ויתכן שאחד מן המינים המעורבים לא עלה בידך בכלל. אנחנו פוסקים לגבי תערובת לחה ש"יש בילה". לענינינו, בתוך האות י יש שתי אותיות הה עילאה ו-ה תתאה שבשם – שצריכות אחר כך להתגלות והן מעורבות באופן של "יש בילה".

פעם הסברנו שכל אות בשם הוי' מרמזת לאות שמוש אחרת בלשון הקדש. שתי אותיות ה שבשם הן ה כנגד השאלה ו-ה הידיעה. האות י היא "י על שם המחשבה נאמרה", כדברי רש"י על הפסוק "אז ישיר משה". יש מחשבה נעלמת שלמעלה משאלה או ידיעה וזו האות י. ה עילאה היא ה השאלה, כמו בפסוק "הלהוי' תגמלו זאת". האות ו היא ו החיבור. ו ההיפוך בלשון הקדש, שמהפכת עבר לעתיד ועתיד לעבר, זה גם כן סוג של חיבור. סתם ו היא חבור של שני דברים, אבל ו ההיפך מחברת גם כן שני הפכים. יש בה כח גדול, ולכן היא מופיעה רק בתורה שבכתב, ולא בלשון חז"ל. האות ה תתאה שבשם היא כבר ה הידיעה. ראשי התבות של המילים הללו – מחשבה, שאלה, חבור, ידיעה – הן משיח, לפי הצרוף של תפלין דרבינו תם [יההו], שלדברי הרבי שליט"א בכוחן להמשיך אור גלוי משיח.

לענינינו, אנחנו רוצים להסביר שבעצם האות ו היא האות העצמית ביותר מכל שאר האותיות שבשם הוי'. באות י שתי האותיות הה משמשות בערבוביה, בסוד "יש בילה". אחר כך, כל אות ה צריכה להתגלות בפני עצמה, ואילו האות ו היא הכח לחבר אותן אחרי שהן מתגלות כשני הפכים. כל זמן ששני ההפכים כלולים בהעלם לא צריך כח של חיבור מיוחד, אבל ברגע שכל כח מתגלה בפני עצמו הכח שצריך לחבר אותן יחד צריך להיות כח יותר נעלה מאשר הכח שחיבר ביניהם בשעה שהיו כלולים יחד. שוב, הכח לחבר שני דברים שיצאו בהתגלות הוא כח יותר עצמי וחזק אפילו מן המצב הראשון, בו הם כלולים בתחלה. זו המעלה של האות ו שבשם הוי' ולכן עיקר היחוד בשם הוי' תלוי בו.

כפי שאמנו, האות ו היא האדם הישר. זה סוד הציור. כל הסוד הזה של ציור הספירות והגוף של האדם – יש בזה כח חיבור. מהו כח החיבור? כח החבור בין הידיעה ובין השאלה. זה כמו סיום ספר איוב, בו שואל ה' אותו חמישים שאלות, "איפה היית ביסדי ארץ" וכו' [לפי הראב"ד בספר יצירה זה המקור לחמישים שערי בינה], ועל שום אחת מהן הוא לא יודע לענות. אחר כך ה' מגלה לו את הידיעה (סוד הגלגול, לפי הרמב"ן). קודם ה' 'מתקיף' אותו בחמישים שאלות, שזה ה השאלה, ולכן מופיעה שם הרבה פעמים השאלה "מי", שהיא שאלת הבינה. אחר כך, הידיעה שבאה בסוף היא סוד המלכות שבאות ה תתאה שבשם.

מי הוא זה המחבר בין השאלה לבין הידיעה? זה האדם. הסוד של 'אדם', של זעיר אנפין, זה מציאות כמו בכל התורה כולה. אתה האדם לא נבראת עם ידיעה שלמה. מה ההבדל בין האדם לבין הקב"ה? הקב"ה שלם בדעתו ויודע את הכל ואילו בן אדם אינו שלם וצריך כל הזמן לקנות דעת. איך הוא קונה? יש לו כל הזמן שאלה, תמיהה, והתמיהה היא שרש סוד התהו, שיוצא מן האות ה עילאה שבשם. קודם האדם נמצא במצב של תהו ובהו שצריך לתקן. אחר כך, הוא צריך לתקן את זה על ידי הידיעה. זה תקון הדעת. זה בעיקר תקון המלכות. מי מחבר בין השאלה ובין הידיעה? האדם. הוא סוד החבור, האות ו שבשם הוי'. בתוך האדם הישר והשלם יש יותר עוצמה וגלוי של עצמותו יתברך מאשר בנקודת הגלוי הראשונה והפשוטה, ששם אין שאלה וידיעה אלא שם הכל כלול יחד.

דוקא בצמצום של האדם, בזעיר אנפין שזו איכות מועטה של אור הפנים, שם דוקא יש את כח חבור ההפכים. הכח של חבור ההפכים בא מ"נמנע הנמנעות" שבעצמותו יתברך. לכן על האות ו כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" ולכן היא האות העיקרית שבשם הוי', אפילו יותר מן האות י.

 

[לפי הרמב"ן ה' מגלה לו בסוף את סוד הגלגול. זו התשובה הכי פשוטה לכל השאלות, שאתה באמת לא אשם. זה לא הענין. זה הגלגולים שלך. הוא היה גוי, גוי טוב, אבל אם היה יהודי היה עומד בניסיון. לא ירד לסוד הגלגול. אבל אחרי שה' גילה לו הוא נעשה על ידי השאלות שלו כלי לקבל את הסוד הזה של 'סוד הגלגול'. כך מסביר הרמב"ן. השאלות פתחו אותו, כמו יציאת מצרים.

יש שני שרשים ל-נ שערי בינה: מקור אחד אלו חמישים השאלות של איוב וכך סובר הראב"ד בספר יצירה. לפי מקור אחר הם כנגד חמישים הפעמים שנזכרת יציאת מצרים בתורה. יציאת מצרים היא כמו לידה מבטן האם. בכל פעם שיש שאלה חדשה, שמתמיהה את הרעיון לגמרי, היא מולידה השקפה חדשה על המציאות בעולם לגמרי. כל השאלות האלו  הולידו אצל איוב את היכולת לקבל את סוד הגלגול.

באמת, בכתבי האריז"ל גלגול הוא גלוי אור מאבא, ואם הידיעה שייכת במלכות זה יהיה בבחינת "אבא יסד ברתא". כעת הימים הם ימי תשובה, והכלל מהאריז"ל הוא, שגלגול בא מצד אבא ואילו תשובה באה מצד אמא. אלו שני סוגים של תקוני הנפש. גלגול יכול להיות גם בעולם הזה, כמו נסיעה להודו... זה תקון מצד אבא. התקון של תשובה הוא מצד אמא. זה כל כך עמוק, עד שגדול המקובלים הספרדים בדור האחרון, ה'בית לחם יהודה' (ר' יהודה פתייה), שכל רז לא אניס ליה, כתב ספר שלם שמתחיל עם שאלה ומסתיים בה מבלי לענות עליה. הוא שואל אם אדם שחזר בתשובה שלמה צריך לחזור ולהתגלגל. הוא כתב על זה ספר שלם, כי משמע מן האריז"ל שכל מה שאתה יכול לעשות בעולם הזה זה רק תשובה, כי גלגול שזה מצד מה שה' עושה. בכל זאת הוא לא יודע וכתב על זה ספר שלם. כמובן שעל פי חסידות יתכן ואין בכלל שאלה, ואכמ"ל.

 אם אדם עבר משבר בחיים זה סוג של גלגול. יש מצב שנקרא 'כף הקלע', אדם שמרגיש כמו אבן בכף קלע שנזרק ממקום למקום. זה יסורים של תקון הנפש. יש בזה הרבה אפשרויות. יש משהו פתאומי, יש שזה מתגלגל, יש נשמות ערטילאיות, ערומות, שמחפשות את הבגדים שלהם וכו'. זה תקון לא-רצוני מלמעלה וזה סוג של תקון שלא יכול להיעשות על ידי תקון עצמי. זה מצד אבא ואילו תשובה היא מצד אמא.

הזכרתי את זה בהקשר לאיוב, שאצלו הידיעה שבסוף היא ידיעה שבאה מצד אבא. קודם היתה לו השאלה מצד אמא, וזה כדי לעורר אותו בתשובה. אם שואלים אותו "איפה היית ביסדי ארץ" זה סימן שרוצים לומר לו שהוא לא יודע כלום. זה מעורר את הדרישה – "עמוד והתבונן נפלאות אל". השאלה מעוררת התבוננות והתבוננות אמיתית זו תשובה. על ידי חמישים השאלות והתמיהות שלו הוא נעשה כלי לקבל אחר כך את סוד הגלגול, בסוד "אבא יסד ברתא"].

 

יוצא, שעיקר כח ה'אדם', סוד האות ו בשם הוי', זהו כח החיבור של ו החיבור בין ה השאלה ו-ה הידיעה. והחיבור הזה הוא עיקר תכלית כוונת הבריאה [לכן "יום הששי" הוא יום בריאת האדם יום מתן תורה. אם תשימו לב תראו, שהסוד של "דברה תורה כלשון בני אדם" מובא בפרוש רש"י לפני עשרת הדברות. דוקא לפני הגלוי הכי גדול של עצמות התורה, של "אנכי הוי' אלקיך", בא הסוד של "לשכך את האוזן". העצמות כמו שהיא מתגלה באות ו שבשם – הכח לחבר את ההפכים לאחר שנתגלו, שזה עיקר הכח של 'נמנע הנמנעות'.

 

נאמר עוד דבר שחידשנו (בשעורים על נ שערי בינה, באנגלית). הזכרנו שני מקורות לחמישים שערי בינה: או חמישים השאלות שה' שואל את איוב, או מקור הזהר מחמישים הפעמים בהם מוזכרת יציאת מצרים בתורה, שהיא לידת הנשמות. יש עוד מקור לחמישים שערי בינה, והוא חמישים פעמים שיש סמיכות לשם הוי' בתורה. לב נתיבות חכמה יוצאות מ-לב פעמים שם אלקים המופיעים במעשה בראשית, ואילו נ שערי בינה הם חמישים הסמיכויות של מילה לשם הוי'. למשל: "עיני הוי'", "אזני הוי'", "הר הוי'", "דרך הוי'". על התופעה הזו, שמילה נסמכת לשם הוי', יש פסוק – "סומך הוי' לכל הנופלים". המילה 'נופלים' רומזת לאות נ הנעלמת, שכאשר ה' סומך אותה זהו סוד הסמיכות, ולכן יש נ פעמים כאלו בתורה. כל פעם שיש סמיכות זה כמו דמוי שנפל, הדמיון נפל, וה' צריך לסמוך אותו. צריך לקחת דמוי כמו עיניים ולסמוך אותו לשם הוי' – "עיני הוי'".

זה התקון וזה הסוד של פרצוף זעיר אנפין. בפילוסופיה של הרמב"ם זו הרי השאלה הכי חשובה, איך אפשר לסמוך לה' דמויים, כמו "יד ה'"? יש בזה מחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד. אצל הרמב"ם זהו העיקר השלישי מ-יג העיקרים שלו, שאין לה' "לא גוף ולא דמות הגוף", ועל זה בהוא אומר שמי שלא מאמין בזה הוא כופר בעיקר. הראב"ד שם חולק עליו בחריפות ואומר שהיו 'גדולים וטובים ממנו' שהאמינו כך. זה אחד מן המקומות של מחלוקת גדולה בעיקרי האמונה, שהראב"ד מדבר על פי קבלה והרמב"ם על פי מחשבה. לא שהוא אומר שכך צריך להאמין, רק שאומר שהיו יהודים יותר צדיקים ממנו שכך האמינו, שאם יש בתורה "יד ה'" אז יש יד לה'.

מה זה באמת "יד ה'"? זה הסוד של פרצוף זעיר אנפין בעולם האצילות. כיוון שלרמב"ם אין לו את הקבלה בכלל אז גם אין לו את זעיר אנפין בעולם האצילות. זעיר אנפין אינו עצמותו יתברך. זעיר אנפין עצמו הוא משל בשביל אדם קדמון, וכך הלאה. עיקר תכלית הכוונה היא שהאלוקות תוכל להתגלות עד המדרגה הכי תחתונה. זה הכוונה של "דירה בתחתונים".

איזו עוד מחלוקת דומה יש בדברי הרמב"ם? לפי הרמב"ם 'עולם הבא' הוא רק עולם רוחני, ואי אפשר לגלות אלוקות בגשמיות, ואילו לפי הרמב"ן והמקובלים עולם התחיה ועולם הבא הוא דוקא בגשמיות – גלוי העצמות בגשמיות, בעולם התחתון. לפעמים בחסידות, שרוצים תמיד לפשר בין הדעות, מסבירים שגם הרמב"ם אומר שהעולם הזה נשאר, רק שהוא מזדכך כל כך עד שלפי דעתנו עכשיו זה כבר כאילו לא עולם גשמי, אבל זה לא כל כך על פי פשט ברמב"ם.

 

כל זה היה להסביר שהמושג 'גוף' זה זעיר אנפין, שלכאורה הוא פרצוף נמוך, אבל לפעמים רואים שדוקא הוא העיקר [כמו בסעודה שלישית של שבת], כמו האות וו החיבור – שזו התכלית של שם הוי'. זו תמיד בחינת ה'אדם'. נקרא את זה במפשט האחרון כאן:

וכן ציור אות ה-ו שבשם מרמז לסוד "אדם ישר" העומד על הארץ – מלכות – ה תתאה שבשם.

לפי זה, האות ו זה האדם והוא עומד על גבי הארץ, שזו האות ה תתאה, שכוללת בתוכה את כל המושג עגולים. האדם העומד על גבי הארץ אלו האותיות וה שבשם, בעוד יה זה הרוחניות.

 

יש לפי זה התבוננות פשוטה מספר התניא. בפרק מא מובא המשפט "והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". זה אחד מן הפסוקים הרבי שליט"א רוצה שכל אחד ידע אותם בעל-פה, במיוחד ילדים. "והנה ה' נצב עליו" זה כמו האות י שבשם. זו נקודה אחת שניצבת על גבי האדם. זה כמו בפרשת ניצבים: "אתם נצבים היום כולכם", וכתובים שם עשר מדרגות כנגד האות י שבשם. רק האות י מכל האותיות עומדת למעלה – "נצב עליו" מלמעלה – ולא מחוברת למטה. אחר כך יש כבר התפשטות של כבוד ה' מן הנקודה הזאת – "ומלא כל הארץ כבודו". זה כנגד ההתפשטות של האות ה עילאה שבשם. "ומביט עליו ובוחן כליות ולב" זו כבר התלבשות פנימית. קודם יש מקיף, של "נצב עליו" ושל התפשטות כבוד ה', ואחר כך יש כבר התלבשות פנימית. זבה כנגד האות ו שבשם. ההתלבשות היא בשני שלבים: קודם "ומביט עליו" מלמעלה, שזו הארה מן הראש העליון של האות י שבשם, מ"נצב עליו", ואחר כך "ובוחן כליות ולב" – נכנס כבר אל תוך ה'קישקעס' שלו. ה' נכנס לתוך האדם ממש. בסוף – "אם עובדו כראוי" – באה העבודה מלמטה למעלה, וזו כבר עבודת העבד בקבלת עול מלכות שמים, כמוסבר שם בתניא, וזה כנגד האות ה תתאה שבשם.

 

נסכם:

י      "והנה ה' נצב עליו"

ה     "ומלא כל הארץ כבודו"

ו     "ומביט עליו ובוחן כליות ולב"

ה     "אם עובדו כראוי"

 

אפשר לעשות את ההתבוננות קצת יותר פשוטה. האדם עצמו הוא האות ו שבשם. הארץ שהוא עומד עליה זו האות ה תתאה. הגלוי של כבוד ה' שמלא את הארץ זו האות ה עילאה ואילו הנקודה של עצמות ה' היא האות י שבשם.

הארץ שהוא עומד עליה היא ארץ ישראל. לפי זה, את היחוד הזה אפשר לעשות דוקא בארץ. האדם – האות ו שבשם – עומד על גבי הארץ המתוקנת. בחוץ לארץ הארץ עדיין לא מתוקנת ואז הוא 'מרחף' באויר, אין לו ארץ. יהדות חוץ לארץ היא יהדות מרחפת, 'עסקי אויר', ללא ארץ. אבל כאן, שיש ארץ, יש יחוד של אותיות וה בשלמות.

הארץ המתוקנת זה ארץ ישראל. ה-ו המתוקנת זה ה"צדיק יסוד עולם". ה עילאה זה "מלא כל הארץ כבודו". ה-י זו הנקודה הנעלמת של גלוי האלוקות בעולם. יש התגלות בהתפשטות, שזה הכבוד, ויש נקודה ממנה יש התפשטות. בכל מקום שאדם הולך נמצאת הנקודה הנעלמת, שנמצאת למעלה, ומה שמתגלה מתוך זה בעולם זה ה"מלא כל הארץ כבודו". האדם על הארץ זה האות ו והארץ זו האות ה תתאה. זו התבוננות פשוטה.

הסביר יותר פשוט. יש הרגשה של "ה' צלך על יד ימינך",  שה' נמצא אתך בכל מקום. הרגשה של השגחה פרטית. זו ההרגשה של האות י שבשם. יש הרגשה של "רופא כל בשר ומפליא לעשות", שזו הרגשה של הפלאה בתוך הטבע. גלוי אלוקות שרואים בתוך העולם, כמו הבטוי 'גדולת הבורא' בכל הספרים. זה גלוי שם אלהים העולה הטבע ומאיר בתוכו, נפלאות הבורא בטבע. זה כנגד ה עילאה שבשם. אלו שני מיני מוחין. 'מוחין דאבא' הם הרגשת השגחה פרטית, שאבא נמצא אתך ומשגיח עליך. כל השגחה היא מצד אבא, בעוד אמא היא המטפלת. משגיח עומד דוקא קצת מרחוק ולא מרגישים אותו. את האמא מרגישים. היא המטפלת מקרוב. הוא נותן לילד ללכת רק שמשגיח מרחוק שלא יפול ויפצע. לעומת זאת, 'מוחין דאמא' זה הרגשת השגחת ה' בטבע. הטבע נקרא 'אם כל חי' וזה שמרגישים את גדולת ה' בטבע זה שייך למוחין דאמא. האדם, שצריך לקבל את שני מיני המוחין הללו, הוא האות ו שבשם והוא זה שצריך לייחד אותם על הארץ, לעמוד על הארץ,  על הארץ המתוקנת.

לפי זה יוצא, שאותיות יה זה שתי הרגשות פשוטות של אלוקות, בבחינת "הנסתרות לה' אלקינו". הרגשת "ה' צלך" והרגשת 'אם כל חי' – נפלאות ה' שבטבע. האדם צריך לקלוט אותם בפנימיות. הוא הצנור דרכו עוברות שתי ההרגשות הללו אל תוך האדם. הוא המחבר את שתי ההרגשות הללו בארץ ואז יהיה "מלא כל הארץ כבודו". אז הגלוי הזה יהיה בתוך הארץ ממש, באמצעות האדם. איפה? בארץ המיוחדת ומסוגלת לכך – ארץ הקדש. לכן כתוב בתנ"ך (בספר מלכים), שהקב"ה נקרא "אלוקי הארץ". זה כתוב בהקשר לגוים שהביא לכאן סנחריב במקום עשרת השבטים, והם לא ידעו איך לעבוד את 'אלוקי הארץ' [מכאן רואים שזה גם כאשר ישראל בגלות, ואפילו גוי צריך לדעת איך להתנהג בארץ ואם לא הוא נענש]. רק אחרי שהיא תקבל את הגלוי המיוחד שלה מעם ישראל יכול הגלוי הזה להתפשט בכל העולם, שעל זה נאמר "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו".

איך הגענו לכל זה? דרך ההסבר של האות ו ביחס לאות ה תתאה. כל ציור ודמות שעושים היא בהכרח כנגד האות ו שבשם, בסוד האדם, המחבר את השאלה ואת הידיעה, העומד על הארץ – האות ה תתאה, עליה נלמד בפעם הבאה.

גם אצל האדם יש את הארץ שלו. מהי? זו השפלות, ש"תקות אנוש רמה". רמה זה שאתה קבור בתוך הארץ. זה ה"מאד מאד הוי שפל רוח". לכן כתוב ש"טובה הארץ מאד מאד" זה תלוי ב"מאד מאד הוי שפל רוח". זה יהיה ההמשך, במדת השפלות בנפש, שהיא הארץ בתוך האדם לתוכה ממשיך ה'אדם הישר'.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com