חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק טו הדפסה דוא

פרק טו

אדם ישר


נסכם את מה שראינו עד היום. פרק א היה כנגד הכתר, שהוא הקוץ שעל גבי האות י. פרק ב היה על החכמה שכנגד האות י עצמה. פרק ג היה על הבינה, שכנגד האות ה עילאה שבשם, ובה נכלל גם ההסבר על הדעת. בפרק ד היה סכום של כללות ג הראשונות – כתר חכמה ובינה – דרך הסבר המושג 'שלשה קוים'. כל הפרקים האחרונים, מפרק ה ועד פרק יד, הם פרקים שכנגד האות ו של שם הוי'. בפרק ה הסברנו שיש בכל ספירה חצוניות ופנימיות ואגב זה השלמנו את התמונה לגבי כל הספירות. מפרק ז ועד פרק יב היה בכל פרק הסבר לכל ספירה בפני עצמה, מחסד ועד יסוד. בפרק יג הסברנו את הקבלת ו הקצוות ל-ו רוחות העולם. בפרק יד למדנו איך הכל מסתדר בסוד הגוף.

בפרק שנלמד היום, פרק טו, נסביר מדוע עיקר ציור הגוף שייך אל אות ו שבשם. ממילא זהו פרק המשך לפרק הקודם וגם פרק סיום לעשרת הפרקים הקודמים:

וְהִנֵּה מֵאַחַר שֶׁכָּל צִיּוּר הוּא בִּבְחִינַת "דְּמוּת הַגּוּף", עַל כֵּן בִּכְלָלוּת אֵינוֹ מִשְׁתַּיֵּיךְ אֶלָּא לְסוֹד הַגּוּף –

אפילו כאשר מדברים על מוחין שבראש ואפילו על הגלגלת שעל גבי הראש המרמזת לספירת הכתר, ברגע שמדברים על הגוף הכל הוא בבחינת "דמות הגוף", שזה:

תִּפְאֶרֶת [כמו שכתוב ב"פתח אליהו": "תפארת גופא"] – כְּלָלוּת הַו"ק – ו שֶׁבַּשֵּׁם.

הגוף ב-ו; שרש הגוף ב-ה עילאה

על פי פשט, בבטוי "תפארת גופא" הכוונה היא לגויה, למרכז הגוף, אבל במובן יותר רחב כל מה שקשור עם גוף יכול להיות שייך לאות ו שבשם. זהו השעור קומה של הגוף. כל מה ששייך לאותיות יה ולמעלה – זה הכל מוחין פנימיים. הגוף הוא כבר בבחינת "והנגלות"[1]וה שבשם, כאשר ו הוא מצד הזכר וה-ה היא מצד הנקבה. מה שאין כן אותיות יה הן למעלה מן הגוף, אפילו למעלה מ"דמות הגוף" בשרש הכי עליון, בעולם האצילות.

פעם למדנו על המדרגות הכתובות בכתבי האריז"ל[2]: שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, שכנגד ארבע אותיות שם הוי' וקוצו של י:

קוצו של י    שרש

   י    נשמה

   ה    גוף

   ו    לבוש

   ה    היכל

במערת זו מתחיל הגוף להתגלות בסוד העבור, אצל אמא, כנגד ה עילאה שבשם. לכן מתיחס בה הגוף בשרשו הראשון לאמא, ואילו הנשמה בה היא כבר המוחין, הפנימיות. השרש הוא כבר עוד יותר, הוא כבר מה שמקיף מלמעלה. בלשון החסידות: במערכת הזו כולל שרש הנשמה את המקיפים חיה ויחידה, ואילו הנשמה כוללת את כל הכוחות הפנימיים נפש-רוח-נשמה. אחר כך יש על הגוף לבוש – המקיף הקרוב שמקיף את הגוף – והיכל – הלבוש הרחוק שהגוף חי בתוכו. הגוף הוא חיצוניות לגבי נשמה, המתלבשת בו בפנימיות, ולגבי השרש, המקיף עליו בהעלם. לכן, לפעמים בכתבי האריז"ל, גוף מתיחס לאות ה עילאה שבשם, לשרש הגוף כפי שהוא בעבור באמא.

באצילות יש את הסוד של "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[3]. מוסבר, שכל מה שקשור לחיוּת, ל"חיוהי", שזו הנשמה, בא מצד אבא ואילו כל מה שקשור עם "גרמוהי", שהוא הגוף, בא מצד אמא. אכן, מקור הגוף [או בלשון אחרת: מקור הכלים] הוא באמא, אבל מהם הכלים ממש? הכלים ממש הם ז"א, אלא שבמקורם הם היו באמא. אבא הוא 'שרש האורות' ואמא היא 'שרש הכלים'. פנימיות המוחין הם אור, ובכללות אלו אותיות יה שבשם הוי', ואילו האות ו שבשם היא בכללות הגוף.

זעיר אנפין – מדות בעצם

פַּרְצוּף זֶה שֶׁל כְּלָלוּת צִיּוּר הַגּוּף נִקְרָא "זְעֵיר אַנְפִּין" (תַּשְׁלוּם הַמּוֹחִין שֶׁלּוֹ נִמְשְׁכוּ אֵלָיו מֵהַפַּרְצוּפִים הָעֶלְיוֹנִים מִמֶּנּוּ – אַבָּא וְאִמָּא – מוֹחִין בְּעֶצֶם).

פרצוף זעיר אנפין הוא רק בעל ו קצוות, מחסד ועד יסוד, אבל הוא גדל על ידי מוחין פנימיים שנמשכים אליו מאותיות יה שבשם, מאבא ואמא[4]. כל הגוף שלו הוא התפתחות מאותם ו הקצוות הראשונים שבו, אלא שכאשר המוחין נמשכים אליו הוא מתרחב וגדל. זה כמו אחד שהיה לו קודם רק גוף, ללא ראש. אמנם, בכתבי האריז"ל כתוב[5] שהיה לו כבר ראש עוד לפני כן, אלא שהראש האמיתי הוא ראש יותר גבוה מאשר הראש הראשון [ידוע הספור על ר' חיים מטשרנוביץ', בעל ה'באר מים חיים', שכאשר היה יוצא מטבילת ערב שבת במקוה היה גבוה בראש מן הגובה שלו לפני שנכנס. היה נוסף לו ראש חדש]. בתחלה הוא במצב של עבור, שבכללות יש בו רק ג ספירות, "תלת גו תלת"[6]. אחר כך, כאשר הוא נולד והוא במצב של יניקה, הוא בעל שש ספירות. אחר כך, כאשר הוא מקבל מוחין, הוא בעל ט ספירות. הראש החדש נמשך אליו ככל שהוא מתבגר יותר. הוא מתרחב משעור הקומה הראשון שלו על ידי מוחין פנימיים.

עיקר הענין כאן הוא להסביר שכל המושג של גוף בא מצד ו הקצוות. ו קצוות הם ההתפשטות של היקום הגשמי. היקום, כמה שלא יהיה מפותח, יהיה תמיד בעל ו קצוות. הגשמיות לעולם לא תהיה בעלת יותר מ-ו קצוות. גם אם האדם הוא כבר בעל ט ספירות, כאשר הוא עומד במרחב הוא תמיד עומד בתוך ו קצוות, בתוך היקום. המושג גוף לא יוצא אף פעם מגדר התפארת – "תפארת גופא"[7].

זה המשך למה שלמדנו בשעור הקודם, שאפילו הנקודה העליונה ביותר של הגוף, הראש, היא רק קצה. קצה עליון, אבל רק קצה. מצד הגוף הכל מתפשט מן הגויה, כמאמר חז"ל[8] שמקום יצירת הולד הוא מן הלב. יצירה היא האות ו שבשם, ומבחינת יצירת הולד הכל הולך ומתפשט מן הגוף, מן החזה, מן התפארת. אחר כך, כאשר כבר יש ראש, מתפשטת הרוחניות ממנו ולמטה. כלומר, מצד הגוף – הגוף הוא העיקר. לכן כאשר מדברים על ציור של גוף הוא תמיד יהיה שייך אל התפארת.

לכן הסברנו, שזו הסיבה ששם הוי' בחיצוניות הספירות שייך דוקא אל התפארת, יותר מאשר לחכמה או לכתר. בכתר מאיר שם אהיה, בחכמה שם יה וכך הלאה [וזו גם הסיבה שבפרק ה, לאחר שהסברנו את ו הקצוות, השלמנו את כל מערכת הספירות]. בפנימיות הספירות זה כבר אחרת.

"דברה תורה כלשון בני אדם"

באות ו שבשם יש דבר והיפוכו: יש בה חסרון של מעוט אור לגבי אותיות יה שבשם, אבל מצד שני יש בה מעלה עליהן, כמו מעלת הכלים על גבי האורות – "שרש הכלים גבוה משרש האורות"[9]. את המעלה הזו נסביר יותר בסעיף הבא:

מְבוֹאָר בְּדא"ח בְּפֵרוּשׁ הַבִּטּוּי "מְעַט מִזְּעֵיר" שֶׁ"מְּעַט" הוּא בַּכַּמּוּת וּ"זְעֵיר" הוּא בָּאֵיכוּת. מִזֶּה מַשְׁמַע שֶׁפֵּרוּשׁ שָׁם "זְעֵיר אַנְפִּין" [הכולל את כל המושג 'גוף' ואת כל המושג 'ציור'] הוּא: אֵיכוּת קְטַנָּה [ומצומצמת] שֶׁל אוֹר הַפָּנִים ("אַנְפִּין"), [ומתי יש איכות קטנה של אור הפנים?] וְהַיְינוּ כַּאֲשֶׁר אוֹר זֶה בָּא בִּבְחִינַת צִיּוּר וּדְמוּת גּוּפָנִית, בִּבְחִינַת "דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם".

מכאן אפשר ללמוד, שאור הפנים עצמו הוא אור המופשט מכל ציור ודמות, וברגע שיש אחיזה של דמות – אדם חייב להיאחז בציור ודמות אחרת אין לו בכלל אחיזה – זו מדרגה של 'זעיר אנפין'. כאשר אור הפנים מתגלה במצב של הפשטה גמורה מכל ציור ודמות זה נקרא 'אריך אנפין'. ברגע שאדם לא יכול להשיג את ה'אריך אנפין', שהיא לגביו "ארֻכָּה מארץ מדה וכו'"[10], הוא חייב להיאחז ב'זעיר אנפין', שהוא צמצום של אור הפנים, כדי שיהיה אפשר לו לתפוס משהו. "דברה תורה כלשון בני אדם"[11], וכדי שהאזן תוכל לשמוע לתפוס ולהבין משהו צריך לצמצם את אור הפנים ולדבר באמצעות ציור ודמות. הסוד הזה, שהתורה מצמצמת את עצמה לדבר באופן של ציור ודמות כדי שנוכל להבין את הדברים, הוא המושג 'זעיר אנפין'. זו הדמות שהתורה מצמצמת את עצמה כדי לתת לנו בה אחיזה. לכן זעיר אנפין הוא שרש הגוף בכל מקום, בכל התורה כולה.

יוצא לנו, שהבטוי "דברה תורה כלשון בני אדם" הוא הסוד של אצילות פרצוף זעיר אנפין. ה' האציל את פרצוף זעיר אנפין, שהוא ה'אדם' העיקרי, ה'צלם', בעולם האצילות, בעוד שכל הפרצופים העליונים אינם 'צלם'. הם רק מעבר.

[אצל ר' אייזיק מהומיל יש מאמר ארוך[12], בו הוא מסביר שבמושג 'אדם' נכלל רק 'אדם קדמון' ופרצוף 'זעיר אנפין' שבעולם האצילות, הנקראים 'אדם העליון' ו'אדם התחתון' [לגבי א"ק המאציל]. יש 'אדם העליון' שהוא למעלה מכל האצילות, ויש 'אדם התחתון' שזה פרצוף 'זעיר אנפין' של עולם האצילות, וכל מה שבאמצע – פרצופי הכתר ופרצופי אבא ואמא – כולם אינם בחינת 'אדם' באמת. אותו היחס בינינו לבין 'זעיר אנפין' בעולם האצילות הוא היחס בין פרצוף 'זעיר אנפין' לגבי 'אדם קדמון' שלפני האצילות].

זה הסוד של זעיר אנפין.

מוּבָן וּפָשׁוּט לְכָל מַאֲמִין וּמַשְׂכִּיל אֶל דְּבַר אֱמֶת שֶׁלְּמַעְלָה "אֵין לוֹ גּוּף וְלֹא דְּמוּת הַגּוּף" כְּלַל וּכְלָל ח"ו [זה יסוד האמונה שלנו. אם כן, איך אנחנו אומרים שבעולם האצילות, בפרצוף זעיר אנפין שבו, קיים הענין של ציור ודמות?], אֶַלָּא שֶׁפַּרְצוּף זְעֵיר אַנְפִּין בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת (שֶׁכּוּלּוֹ אֱלֹהוּת, כְּפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּשַּׁעַר הַבָּא בְּעזה"י) הוּא מְקוֹר הַכֹּחַ הָאֱלֹהִי הַמְהַוֶּה, מְחַיֶּה וּמְקַיֵּים אֶת צִיּוּר הַגּוּף בְּתַחְתּוֹנִים.

זה הכח של הקב"ה לדבר בלשון בני אדם. הכח הזה, לדבר אלינו בלשון בני אדם, הוא כביכול פרצוף זעיר אנפין. ה' מוכן להתיחס אלינו בציור ודמות של בני אדם, ולא שיש לו באמת ציור ודמות.

בְּרִיאַת הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת הָ"אָדָם הָעֶלְיוֹן" ("אָדָם" מִלְּשׁוֹן "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" [שהאדם התחתון מתדמה אל האדם העליון])

כאן, 'אדם העליון' הוא פרצוף זעיר אנפין ואילו 'אדם התחתון' הוא אנחנו. אצל ר' אייזיק, במאמר שהזכרנו, גם פרצוף זעיר אנפין בעצמו נקרא 'אדם התחתון' ביחס לאדם קדמון שנקרא 'אדם העליון'. כל זה לאחר הצמצום, שכן לפני הצמצום לא שייך לדבר על המושג 'אדם'. אם כן, בריאת 'אדם התחתון' שלנו בדמות 'אדם העליון':

מִתְיַחֶסֶת לַפַּרְצוּף זְעֵיר אַנְפִּין בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת דַּוְקָא.

'אדם ישר'

לכן כתוב, שרק האות ו מהווה 'שעור קומה' שלם, בעוד האותיות י ו-ה אינן. האות ו נקראת 'אדם ישר' על שם הפסוק "והאלקים עשה את האדם ישר"[13]. עיקר הסוד של ציור האות ו נקרא 'אדם ישר' [כך נקרא אחד מספרי האריז"ל, בגלל שעיקר כתבי האריז"ל הוא גלוי של 'אדם ישר'], כמו במושג עגולים ויושר. כל הקבלה עד הרמ"ק, שזו קבלה של 'השתלשלות', זו בעיקר קבלה של עגולים, של 'עילה ועלול'. החידוש של האריז"ל הוא היושר – 'אדם ישר' – התלבשות של הפרצופים אחד בשני. כך מסביר האריז"ל בעצמו[14].

נסביר יותר. ביחס של 'התלבשות' הגבוה הוא הפנימיות. באדם יש נשמה בתוך גוף, והיחס הוא שהגבוה אינו עומד למעלה אלא הוא מתלבש בתוך הדבר העומד למטה. בעגולים קיים יחס של 'השתלשלות', שהעגול הגדול עומד למעלה ולמטה ממנו עומד עגול יותר קטן. זה יחס של 'עילה ועלול', של 'סיבה ומסובב'. ביחס של 'התלבשות', של 'אדם ישר', הפנימיות נמצאת בתוך החצוניות, והכל יחד נכלל באות ו שבשם.

שרש האות ו הוא אור הקו, שחודר ובוקע את העגול הראשון, וכל הפרצופים של 'אדם' הם אותיות ו יותר קטנות המתלבשות מסביב לאות ו הפנימית. האות ו היא כמו צנור של המשכה, וכל הסוד של היושר בכל העולמות הוא הסוד של האות ו שבשם הוי'. כל בחינת 'אדם' היא אות ו יותר קטנה.

לדוגמה, בשמו של פינחס יש אות ו קטנה, הנקראת בלשון חז"ל "ו קטיעא"[15]. למה? הוא נקרא מלאך הברית והברית היא המשך הגוף. הגוף נכלל באות ו שבשם – "תפארת גופא"[16] – ואילו הברית היא אות ו קטנה ביחס אליו. כל המושג 'שעור קומה' של קומת אדם הוא סוד האות ו של שם הוי'.

["האלקים עשה את האדם ישר" אלא ש"והמה בקשו חשבונות רבים". על כך כתוב ש"לא באו הרעמים אלא לישר את העקמומיות שבלב"[17], וזה קשור עם תקיעת השופר של ראש השנה. קול השופר הוא כמו הרעם של ה', שעליו נאמר "קול רעמך בגלגל"[18] – קול הרעם שנכנס אל תוך הגלגלת מן האמונה שמעליה. הפה הצר של השופר פונה מראש האיל כלפי מעלה ואילו צדו הרחב פונה כלפי הגלגלת. מה שפונה למעלה, שהוא הפה העליון, הוא למעלה מן הגלגלתא וכאשר תוקעים בשופר תוקעים אל תוך הגולגולת בשביל "ליישר את העקמומיות שבלב".

שופר עולה עצת הוי', ועל כך נאמר הפסוק "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום"[19]. על ידי השופר אנחנו חוזרים להיות 'ישר', ליישר את הבן-אדם. ליישר אותו זה כמו לשפר אותו. יש מחלוקת בגמרא אם השופר צריך להיות של "איל פשוט" או של "זכר כפוף"[20]. אנחנו פוסקים[21] שצריך כפוף, אבל זה כפוף שצריך להפוך אחר כך להיות פשוט. הכפיפה צריכה להיות טרם התקיעה, אבל בסוף התקיעה צריך להתיישר וזה הסיום והתכלית שלה. כל התקיעה באה בשביל ליישר].

עגולים ויושר – 'השתלשלות' ו'התלבשות'

שאלה: האם אפשר לסכם את ההבדל בין עגולים ליושר?

תשובה: ההבדל הוא כמו ההבדל בין 'השתלשלות' לבין 'התלבשות'. 'השתלשלות' היא כמו בטבעות, שיש עגול גדול ואחר כך עגול יותר קטן, וכך הלאה. היחס הזה דומה למערכת של אנשים – ממשלה או צבא – בה אחד למעלה מן השני, כאשר לתחתון ביותר יש את התחום המצומצם ביותר ולעליון ביותר יש את המרחב הרחב ביותר. הוא שולט על הכי הרבה, בעוד שהכי קטן הוא רק 'בורג קטן במערכת', הוא מסובב על ידי העגולים העליונים ממנו.

לעומת זה, יושר נקרא 'אדם', נשמה, פנימיות. אם החיל הפשוט יגיע למצב בו הוא מרגיש שהנשמה של המפקד שלו מפעמת בו זו כבר בחינת יושר. הגדול נמצא ממש בתוך הקטן. כאשר האחד רק מפעיל את השני בצורה מכאנית זה עדיין יחס של 'השתלשלות', אלו עדיין עגולים, אבל ברגע שאחד מחיה את השני כמו שנשמה מחיה את הגוף זו כבר 'התלבשות'.

למה הזכרנו את הדוגמה של צבא? למדנו פעם את הסוד של חמש קדימות[22], שדבר אחד קודם לדבר שני, ושם ה'קדימה במערכה' היא הקדימה שכנגד המלכות, כמו בצבא. יש מלך, משנה למלך, רמטכ"ל, שר-צבא וכו', עד החיל הפשוט. בסדר הזה כל מי שקודם נקרא 'קודם במערכה', שזו הקדימה שכנגד המלכות. לענינינו, המלכות היא הנפש, והאריז"ל אומר[23], שכל הסוד של העגולים הוא הנפש, בעוד שהיושר הוא הרוח, שכנגד האות ו שבשם בכללות כל העולמות.

לפי זה, יש לנו מערכת שלמה שם הוי' בכללות העולמות. האות ה תתאה היא כנגד העגולים, שהם ההתפשטות החיצונית מן הקו. האות ו היא כנגד מערכת היושר שמושרשת בסוד הקו, שעליו כתוב[24] שהוא נמשך מ'תפארת הנעלם' של מדרגת 'אחד'. על גביו מולבשים כל בחינות היושר שאחר הצמצום, כאשר עיקר היושר הם מדרגות 'אדם קדמון' ופרצוף 'זעיר אנפין' שבעולם האצילות. למה? כי הם עיקר התפארת, כמאמר חז"ל "שופרי דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה"[25]. 'יעקב' כאן הוא פרצוף 'זעיר אנפין' ואילו 'אדם קדמאה' הוא 'אדם קדמון'. האות ה עילאה שבשם היא אור אין סוף שלפני הצמצום [אצל ר' הלל היא תמיד סוד ה'שעשועים העצמיים'[26]], ואילו האות י היא בחינת ה'העלם העצמי' שבבחינת 'יחיד'. כלומר, אותיות יה שבשם הם כנגד ההעלם והגלוי של בחינת 'יחיד', בעוד האות ו היא המשכה וגלוי מבחינת 'אחד' עד לכללות כל הפרצופים שבכל העולמות.

             י       'העלם עצמי' שבבחינת 'יחיד'

            ה        אור אין סוף שלפני הצמצום

            ו         אור הקו וכל מערכת היושר

            ה        מערכת העגולים

שאלה: הרי המדרגה התחתונה ביותר היא תכלית הכונה. כך זה גם ביחס בין עגולים ליושר?

תשובה: האריז"ל אומר[27], שהעגולים בעולם הזה הם השמים והארץ, היקום הגשמי. אז כמובן, התכלית היא דירה בתחתונים, כאשר "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[28]. העגולים הם התכלית, אבל הם רק בבחינת כלי. התכלית של גלוי האלוקות בכלי הזה הוא רק לעתיד לבוא. התכלית של תחית המתים, שזו התכלית של כל העולם הזה, היא שהצדיק – "ועמך כולם צדיקים"[29] – יבוא ויגלה אלוקות כאן, בעולם הזה. שהצדיק יהיה 'ריבונו של עולם' הקטן בתוך העולם הזה, שממנו תתגלה האלוקות בכל היקום כולו. הכל יחזיר 'אור חוזר' של גלוי אלוקות. העגולים כאן הם כמו שרש הגשמיות ממש של היקום ואילו היושר כאן הוא האדם שמגלה בתוכו אלוקות.

יושר יורד ויורד ויורד, אבל זו לא ירידה של אחד שעומד מעל לשני אלא של אחד שמלביש את השני. סוף הירידה היא האדם, תכלית היושר. העגולים יורדים ויורדים – וכאן הירידה היא של אחד בתוך השני – ותכלית הירידה הם השמים והארץ הגשמיים. תכלית השלמות היא שאדם יגלה את עצמות האלוקות שיש בתוך הגשמיות, יגלה את האותיות החקוקות בתוך כל דבר ודבר.

המתקת הגוף בסוד השבת

נחזור לענין. האות ו שבשם הוי' היא 'אדם ישר' ולכן כל מה שקשור עם צלם ודמות מתיחס אל האות ו. מן הסיבה הזו כל ציור הספירות היה חלק מהסבר האות ו שבשם.

נוסיף עוד ענין. בתחלת פרק יד למדנו על כך שיש שלשה רבדים בהסבר הספירות: יש הסבר של עבודה פנימית, יש הסבר של הספירות כמו שהן בעולם בסוד המקום הגשמי כפי שהוא מקיף את האדם, ויש הסבר כפי שהן באברי גוף האדם. אמרנו, שקודם כל צריכה לבוא העבודה של בטול פנימי, של הכנעה. אחר כך, הקצוות הם סוד בנין בית המקדש המקיף את האדם. אחר כך, האדם שנמצא בתוך בית המקדש צריך להיות חדור ומזוכך גם בגוף שלו, בגשמיות שלו, עד שכל האורות הפנימיים האלו יתגלו גם בתוך הגוף.

לפי זה ולפי מה שהסברנו היום, יוצא שהגוף הזה הוא רק זעיר אנפין, האיכות הקטנה של אור הפנים, בסוד "דברה תורה כלשון בני אדם". אם כן, איך יתכן שזו התכלית, איך יתכן שזו ההמתקה? התשובה לכך קשורה עם הסוד של סדר יום השבת, שתמיד שואלים עליו. הסעודה הראשונה, שנקראת סעודת 'חקל תפוחין קדישין', היא כנגד המלכות. הסעודה השניה היא סעודת הכתר, סעודת 'עתיקא קדישא'. הסעודה השלישית היא סעודת 'זעיר אנפין'[30]. ידוע, שסעודה שלישית היא הסעודה הגבוהה ביותר, בשעת 'רעוא דרעוין' שכנגד לעתיד לבוא, ואם כך למה שעה זו היא דוקא כנגד 'זעיר אנפין' שלמטה מ'עתיקא קדישא'?

על פי התשובה לשאלה הזו יובן גם הסדר אצלנו בהסבר הספירות. דוקא בפרצוף זעיר אנפין יש את ההמתקה ואת גלוי האלוקות שבתוך הגוף, שזו תכלית הכוונה של בריאת העולם. זה שהאלוקות – אפילו באיכות המצומצמת – מתגלה בתוך ציור זו תכלית הכוונה. את מאמר חז"ל שהזכרנו קודם – "דברה תורה כלשון בני אדם"[31] – אפשר לפרש בצורה לא נכונה. אפשר לפרש אותו בתור דיעבד, שכיוון שאתה בן-אדם [מטומטם] ולא מסוגל להבין בהפשטה צריך לדבר אתך כמו אל 'טמבל'. זהו הפרוש הפשוט, שאתה 'טמבל' אז לכן מדברים אתך כמו עם 'טמבל', אבל הפרוש הפנימי הוא לא כך. להיפך, התורה הרי היא תורת ה', "תורת ה' תמימה"[32] ו"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[33], והכוונה היא שלמרות שיש בדבור 'בלשון בני אדם' צמצום עצום, בכל זאת – זו עיקר התכלית. בדיוק כך התורה רוצה לדבר. היא רוצה לדבר בלשון בני אדם, ולא בלשון של מלאכים או של פרצופים עליונים.

התורה רוצה לדבר דוקא בלשון בני אדם, וכמו שזהו רצונה כך גם הגלוי של סעודה שלישית בשבת הוא כסעודה של זעיר אנפין. בחסידות מוסבר[34], שבסעודה שלישית יש המשכה של פנימיות עתיק בתוך זעיר אנפין, הרבה יותר מאשר בסעודה השניה. בסעודה שניה מתגלה רק חצוניות הכתר ולא פנימיותו. פנימיות הכתר זו הכוונה הפנימית, לא האור שבתוכו. הכוונה מתגלה ב'זעיר אנפין' יותר מאשר ב'עתיקא קדישא'. לכן השיא של שבת הוא דוקא בסעודת זעיר אנפין, ולכן אצלנו 'אדם ישר' הוא פרצוף זעיר אנפין.

אות ו שבשם – הכח העיקרי המאחד

דבר נוסף. על זעיר אנפין כתוב בספר הזהר: "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[35], שהוא אחוז ותלוי בעתיקא, בפנימיות הכתר. לכן הרבה פעמים אומרים בקבלה שהאות ו שבשם הוי' היא הרבה יותר עיקרית מאשר שאר האותיות שבו. בציור אותיות השם בצורת קוים זה ברור: האות י היא בימין, האות ה עילאה היא בשמאל ואילו האות ו, שכנגד הדעת, עומדת באמצע ועולה עד פנימיות הכתר.

כתר

חכמה                      בינה

י                         ה

דעת

ו

זה מצד ציור האותיות. איך זה מצד מהותן? נפרש פרוש אחד פשוט. האות י עולה 10 והיא כוללת בתוכה פעמיים את האות הה חסדים ו-ה גבורות. אלו שני הפכים אבל בתוך האות י הם בבחינת "אור וחשך משמשים בערבוביה"[36], ביחד. בגמרא[37] יש מחלוקת אם "יש בילה" או "אין בילה". כלומר, האם "יש בילה", ואז שני דברים שמעורבים יחד הם תערובת מושלמת, ואם אתה לוקח ממנה קצת אנחנו מניחים שלקחת קצת מזה וקצת מזה, או ש"אין בילה" ויתכן שאחד מן המינים המעורבים בכלל לא עלה בידך. אנחנו פוסקים[38] לגבי תערובת לחה ש"יש בילה". לענינינו, בתוך האות י כלולות שתי אותיות הה עילאה ו-ה תתאה שבשם – שצריכות אחר כך להתגלות והן מעורבות באופן של "יש בילה".

פעם הסברנו[39] שכל אות בשם הוי' מרמזת לאות שמוש אחרת בלשון הקדש. שתי אותיות ה שבשם הן ה כנגד השאלה ו-ה הידיעה. האות י היא "י על שם המחשבה נאמרה", כדברי רש"י על הפסוק "אז ישיר משה"[40]. יש מחשבה נעלמת שלמעלה משאלה או ידיעה, וזו האות י. ה עילאה היא ה השאלה, כמו בפסוק "הלהוי' תגמלו זאת"[41]. האות ו היא ו החיבור. ו ההיפוך בלשון הקדש, האות שמהפכת עבר לעתיד ועתיד לעבר, היא גם כן סוג של חיבור. סתם ו היא חבור של שני דברים, אבל ו ההיפוך מחברת גם שני הפכים. יש בה כח גדול, ולכן היא מופיעה רק בתורה שבכתב, ולא בלשון חז"ל. האות ה תתאה שבשם היא כבר ה הידיעה:

         י       מחשבה

         ה      שאלה

         ו       חבור

         ה      ידיעה

ראשי התבות של המלים הללו – מחשבה, שאלה, חבור, ידיעה – הן משיח, לפי הצרוף של תפלין דרבינו תם [יההו][42], שלדברי הרבי שליט"א[43] יש בכוחן להמשיך אור גלוי משיח.

לענינינו, אנחנו רוצים להסביר שבעצם האות ו היא האות העצמית ביותר מכל שאר האותיות שבשם הוי'. באות י כלולות שתי האותיות הה, והן משמשות בה בערבוביה, בסוד "יש בילה". אחר כך, כל אות ה צריכה להתגלות בפני עצמה, ואילו האות ו היא הכח לחבר אותן לאחר שהן מתגלות כשני הפכים. כל זמן ששני ההפכים כלולים בהעלם לא צריך להתגלות כח מיוחד של חיבור, אבל ברגע שכל כח מתגלה בפני עצמו הכח שצריך לחבר אותם יחד צריך להיות כח יותר נעלה, יותר נעלה מאשר הכח שחיבר ביניהם בשעה שהיו כלולים יחד בהעלם. שוב, הכח לחבר שני דברים שיצאו בהתגלות הוא כח יותר עצמי וחזק אפילו מן המצב הראשון, בו הם כלולים בתחלה. זו המעלה של האות ו שבשם הוי' ולכן עיקר היחוד בשם הוי' תלוי בו.

האדם הישר – המחבר בין ידיעה לשאלה

כפי שאמנו, האות ו היא האדם הישר. זה סוד הציור. כל הסוד הזה של ציור הספירות והגוף של האדם – יש בו כח חיבור. מהו כח החיבור? כח החבור בין הידיעה ובין השאלה. את זה רואים בסיום ספר איוב[44], בו שואל ה' אותו חמישים שאלות, "איפה היית ביסדי ארץ" וכו' [על פי הראב"ד בספר יצירה[45] זהו המקור לחמישים שערי בינה], ועל שום אחת מהן הוא לא יודע לענות. אחר כך ה' מגלה לו את הידיעה. קודם ה' 'מתקיף' אותו בחמישים שאלות, שזו ה השאלה, ולכן מופיעה שם הרבה פעמים השאלה "מי", שהיא שאלת הבינה[46]. אחר כך, הידיעה שבאה בסוף היא סוד המלכות שבאות ה תתאה שבשם.

מי הוא זה המחבר בין השאלה לבין הידיעה? זה האדם. זהו הסוד של 'אדם', של זעיר אנפין. אתה, האדם, לא נבראת עם ידיעה שלמה. מה ההבדל בין האדם לבין הקב"ה? הקב"ה שלם בדעתו ויודע את הכל ואילו בן אדם אינו שלם וצריך כל הזמן לקנות דעת. איך הוא קונה? יש לו כל הזמן שאלה, תמיהה, והתמיהה היא שרש סוד התהו[47], שיוצא מן האות ה עילאה שבשם[48]. קודם האדם נמצא במצב של תהו ובהו שצריך לתקן. אחר כך, הוא צריך לתקן את התהו על ידי הידיעה. זהו תקון הדעת, ובעיקר תקון המלכות. מי מחבר בין השאלה ובין הידיעה? האדם. הוא עצמו סוד החבור, האות ו שבשם הוי'. בתוך האדם הישר והשלם יש עוצמה וגלוי של עצמותו יתברך יותר מאשר בנקודת הגלוי הראשונה והפשוטה, שם אין שאלה ואין ידיעה, אלא הכל שם כלול יחד.

דוקא בצמצום של האדם, באיכות המועטה של אור הפנים שבפרצוף זעיר אנפין, שם דוקא קיים כח חבור ההפכים. הכח של חבור ההפכים בא מ'נמנע הנמנעות' שבעצמותו יתברך. לכן על האות ו כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[49] ולכן היא האות העיקרית שבשם הוי', אפילו יותר מן האות י.

יוצא, שעיקר כח ה'אדם', סוד האות ו בשם הוי', הוא כח החיבור של ו החיבור בין ה השאלה ו-ה הידיעה, והחיבור הזה הוא עיקר תכלית כוונת הבריאה. לכן "יום הששי"[50], שהוא יום בריאת האדם, הוא גם יום מתן תורה[51]. אם תשימו לב תראו, שהסוד של "דברה תורה כלשון בני אדם" מובא בפרוש רש"י לפני עשרת הדברות. דוקא לפני הגלוי הכי גדול של עצמות התורה, של "אנכי הוי' אלקיך"[52], בא הסוד של "לשכך את האוזן"[53]. העצמות כמו שהיא מתגלה באות ו שבשם – הכח לחבר את ההפכים לאחר שנתגלו – היא עיקר הכח של 'נמנע הנמנעות'.

הדמויים לה' – "סומך הוי לכל הנופלים"

נאמר עוד דבר שחידשנו (בשעורים על נ שערי בינה, באנגלית). הזכרנו שישנם שני מקורות לחמישים שערי בינה: או שהם כנגד חמישים השאלות שה' שואל את איוב, או שהמקור הוא בדברי ספר הזהר[54], כנגד חמישים הפעמים בהם מוזכרת יציאת מצרים – שהיא לידת הנשמות – בתורה. יש עוד מקור לחמישים שערי בינה, והוא חמישים הפעמים שיש סמיכות לשם הוי' בתורה. לב נתיבות חכמה יוצאות מ-לב פעמים שם אלקים המופיעים במעשה בראשית, ואילו נ שערי בינה הם חמישים הסמיכויות של מלה אל שם הוי'. למשל: "עיני הוי'", "אזני הוי'", "הר הוי'", "דרך הוי'". על התופעה הזו, שמלה נסמכת לשם הוי', יש פסוק – "סומך הוי' לכל הנופלים"[55]. המלה 'נופלים' רומזת לאות נ הנעלמת, וכאשר ה' סומך אותה זהו סוד הסמיכות, ולכן יש נ פעמים כאלו בתורה. כל סמיכות כזו היא כמו דמוי שנפל, דמיון שנפל, וה' צריך לסמוך אותו. צריך לקחת דמוי כמו עיניים, לסמוך אותו לשם הוי' ולומר "עיני הוי'".

זה התקון וזה הסוד של פרצוף זעיר אנפין. בפילוסופיה של הרמב"ם זו הרי השאלה הכי חשובה[56], איך אפשר לסמוך לה' דמויים, כמו "יד ה'"? יש בזה מחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד[57]. אצל הרמב"ם זהו העיקר השלישי מ-יג העיקרים שלו, שאין לה' "לא גוף ולא דמות הגוף", ועל והוא אומר שמי שלא מאמין בו הוא כופר בעיקר. הראב"ד שם חולק עליו בחריפות ואומר שהיו 'גדולים וטובים ממנו' שהאמינו כך. זהו אחד מן המקומות של מחלוקת גדולה בעיקרי האמונה, שהראב"ד מדבר בה על פי קבלה והרמב"ם על פי מחשבה. לא שהראב"ד אומר שכך צריך להאמין, אלא הוא אומר שהיו יהודים יותר צדיקים ממנו שכך האמינו, שאם כתוב בתורה "יד ה'" אז יש יד לה'.

מה זה באמת "יד ה'"? זה הסוד של פרצוף זעיר אנפין בעולם האצילות. כיוון שלרמב"ם אין את הקבלה בכלל, אין לו גם את סוד זעיר אנפין בעולם האצילות. זעיר אנפין אינו עצמותו יתברך. זעיר אנפין עצמו הוא משל בשביל 'אדם קדמון', וכך הלאה. עיקר תכלית הכוונה היא שהאלוקות תוכל להתגלות עד המדרגה הכי תחתונה. זו הכוונה של "דירה בתחתונים".

איזו עוד מחלוקת דומה יש בדברי הרמב"ם? לפי הרמב"ם[58] 'עולם הבא' הוא רק עולם רוחני, ואי אפשר לגלות אלוקות בגשמיות, ואילו לפי הרמב"ן[59] והמקובלים[60] 'עולם התחיה' ו'עולם הבא' הם דוקא בגשמיות – גלוי העצמות בגשמיות, בעולם התחתון. לפעמים בחסידות, שמגמתה היא תמיד לפשר בין הדעות, מסבירים[61] שגם הרמב"ם אומר שהעולם הזה נשאר, אלא שהוא מזדכך כל כך עד שלפי דעתנו עכשיו הוא כבר כאילו אינו עולם גשמי, אבל זה לא כל כך פשט דברי הרמב"ם.

"והנה ה' נצב עליו"

כל זה היה כדי להסביר שהמושג 'גוף' שייך אל זעיר אנפין, שלכאורה הוא פרצוף נמוך, אבל לפעמים רואים שדוקא הוא העיקר [כמו בסעודה שלישית של שבת], כמו האות וו החיבור – שזו התכלית של שם הוי'. זו תמיד בחינת ה'אדם'. נקרא את זה במשפט האחרון כאן:

וְכֵן צִיּוּר אוֹת הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם מְרַמֵּז לְסוֹד "אָדָם יָשָׁר" הָעוֹמֵד עַל הָאָרֶץ – מַלְכוּת – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם.

לפי זה, האות ו היא האדם והוא עומד על גבי הארץ, שזו האות ה תתאה, הכוללת בתוכה את כל המושג עגולים. האדם העומד על גבי הארץ אלו האותיות וה שבשם, בעוד אותיות יה הן הרוחניות.

יש לפי זה התבוננות פשוטה מספר התניא[62]. בפרק מא מובא המשפט: "והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". זהו אחד מן הפסוקים הרבי שליט"א רוצה שכל אחד ידע אותם בעל-פה, במיוחד ילדים. "והנה ה' נצב עליו" הוא כמו האות י שבשם. זו נקודה אחת שניצבת על גבי האדם, כמו בפרשת ניצבים: "אתם נצבים היום כולכם"[63], וכתובים שם בפסוק עשר מדרגות, כנגד האות י שבשם. רק האות י מכל האותיות עומדת למעלה – "נצב עליו" מלמעלה – ולא מחוברת למטה. אחר כך יש כבר התפשטות של כבוד ה' מתוך אותה הנקודה – "ומלא כל הארץ כבודו". זה כנגד ההתפשטות של האות ה עילאה שבשם. "ומביט עליו ובוחן כליות ולב" זו כבר התלבשות פנימית. קודם יש מקיף, של "נצב עליו" ושל התפשטות כבוד ה', ואחר כך באה כבר התלבשות פנימית, כנגד האות ו שבשם. ההתלבשות נעשית בשני שלבים: קודם "ומביט עליו" מלמעלה, שזו הארה מן הראש העליון של האות י שבשם, מכך שה' "נצב עליו", ואחר כך "ובוחן כליות ולב" – הוא נכנס כבר אל תוך ה'קישקעס' שלו. ה' נכנס אל תוך האדם ממש. לבסוף – "אם עובדו כראוי" – באה העבודה מלמטה למעלה, וזו כבר עבודת העבד בקבלת עול מלכות שמים, כמוסבר שם בתניא, וזה כנגד האות ה תתאה שבשם.

נסכם:

            י         "והנה ה' נצב עליו"

           ה         "ומלא כל הארץ כבודו"

           ו        "ומביט עליו ובוחן כליות ולב"

           ה      "אם עובדו כראוי"

אפשר להתבונן בצורה קצת יותר פשוטה. האדם עצמו הוא האות ו שבשם. הארץ שהוא עומד עליה זו האות ה תתאה. הגלוי של כבוד ה' שמלא את הארץ זו האות ה עילאה ואילו הנקודה של עצמות ה' היא האות י שבשם.

הארץ שהוא עומד עליה היא ארץ ישראל. לפי זה, את היחוד הזה אפשר לעשות דוקא בארץ. האדם – האות ו שבשם – עומד על גבי הארץ המתוקנת. חוץ לארץ עדיין לא מתוקנת ואז האדם 'מרחף' בה באויר, אין לו ארץ. יהדות חוץ לארץ היא יהדות מרחפת, 'עסקי אויר', ללא ארץ. אבל כאן, שיש ארץ, יש יחוד של אותיות וה בשלמות.

הארץ המתוקנת היא ארץ ישראל. ה-ו המתוקן הוא ה"צדיק יסוד עולם"[64]. ה עילאה היא גלוי של "מלא כל הארץ כבודו". ה-י זו הנקודה הנעלמת של גלוי האלוקות בעולם. יש התגלות בהתפשטות, של הכבוד, ויש נקודה ממנה היא יוצאת. בכל מקום שאדם הולך נמצאת הנקודה הנעלמת, שנמצאת למעלה, ומה שמתגלה מתוך זה בעולם זה ה"מלא כל הארץ כבודו". האדם על הארץ היא האות ו והארץ זו האות ה תתאה. זו התבוננות פשוטה.

נסביר בצורה פשוטה יותר. יש הרגשה של "ה' צלך על יד ימינך"[65], שה' נמצא אתך בכל מקום. הרגשה של השגחה פרטית. זו ההרגשה של האות י שבשם. יש הרגשה של "רופא כל בשר ומפליא לעשות"[66], שזו הרגשה של הפלאה בתוך הטבע. גלוי אלוקות שרואים בתוך העולם, כמו הבטוי 'גדולת הבורא' בכל הספרים, הוא גלוי שם אלהים – העולה הטבע[67] – המאיר בתוכו את נפלאות הבורא. הוא כנגד ה עילאה שבשם, ושני אלו הם שני מיני מוחין. 'מוחין דאבא' הם הרגשת השגחה פרטית, שאבא נמצא אתך ומשגיח עליך. כל השגחה היא מצד אבא, בעוד אמא היא המטפלת[68]. משגיח עומד דוקא קצת מרחוק ולא מרגישים אותו, ואילו את האמא מרגישים. היא המטפלת מקרוב. האבא נותן לילד ללכת אלא שהוא נשאר משגיח מרחוק שלא יפול ויפצע. לעומת זאת, 'מוחין דאמא' זו הרגשת השגחת ה' בטבע. הטבע נקרא 'אם כל חי'[69], וזה שמרגישים את גדולת ה' בטבע זה שייך למדרגת מוחין דאמא. האדם, שצריך לקבל את שני מיני המוחין הללו, הוא האות ו שבשם והוא זה שצריך לייחד אותם על הארץ, לעמוד על הארץ, על הארץ המתוקנת.

         י       גלוי עצמות ה' – השגחה פרטית

        ה       גלוי כבוד ה' – גדלות הבורא בטבע

        ו        האדם המתוקן – 'צדיק יסוד עולם'

        ה       הארץ המתוקנת – ארץ ישראל

לפי זה יוצא, שאותיות יה אלו שתי הרגשות פשוטות של אלוקות, בבחינת "הנסתרות לה' אלקינו". זו הרגשת "ה' צלך" והרגשת 'אם כל חי' – נפלאות ה' שבטבע. האדם הוא זה שצריך לקלוט אותן בפנימיות. הוא הצנור דרכו עוברות שתי ההרגשות הללו אל תוך העולם. הוא המחבר את שתי ההרגשות הללו בארץ, ואז יהיה "מלא כל הארץ כבודו" בתוך הארץ ממש, באמצעות האדם. איפה? בארץ המיוחדת ומסוגלת לכך – ארץ הקדש.

לכן כתוב בתנ"ך שהקב"ה נקרא "אלוקי הארץ"[70]. הכנוי הזה כתוב בהקשר לגוים שהביא לכאן סנחריב במקום עשרת השבטים, והם לא ידעו איך לעבוד את 'אלוקי הארץ' [מכאן רואים שגם כאשר ישראל בגלות, ואפילו גוי, צריך לדעת איך להתנהג בארץ ואם לא הוא נענש]. רק אחרי שהיא תקבל את הגלוי המיוחד שלה מעם ישראל יכול הגלוי הזה להתפשט גם בכל העולם כולו, שעל כך נאמר "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[71].

איך הגענו לכל זה? דרך ההסבר של האות ו ביחס לאות ה תתאה. כל ציור ודמות שעושים יהיו בהכרח כנגד האות ו שבשם, בסוד האדם המחבר את השאלה ואת הידיעה, העומד על הארץ – האות ה תתאה, עליה נלמד בפעם הבאה.

גם אצל האדם יש את הארץ שלו. מהי הארץ שבו? זו השפלות, הידיעה ש"תקות אנוש רִמָה"[72]. רִמָה זה שאתה קבור בתוך הארץ. זו מדת "מאד מאד הוי שפל רוח"[73]. לכן כתוב שהזכיה ב"טובה הארץ מאד מאד"[74] תלויה במדת "מאד מאד הוי שפל רוח". זה יהיה ההמשך בפרק הבא, במדת השפלות בנפש, שהיא הארץ שבתוך האדם, שאל תוכה ממשיך ה'אדם הישר'.

* * * 



[1] דברים כח, כט.

[2] עץ חיים שער מב פ"ב.

[3] הקדמת תקו"ז.

[4] עץ חיים שער יא פ"ז ועוד.

[5] שם שער כ פ"א.

[6] ראה שם שער עבור יניקה מוחין.

[7] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[8] יומא פה, א.

[9] לדוגמה: ראה סה"מ תרמ"ט עמ' רמג-ד; סה"מ תרנ"ט עמ' ז ואילך (ובכ"ד).

[10] איוב יא, ט.

[11] ברכות לא, ב וש"נ; וראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א ה"ט.

[12] חנה אריאל חיי שרה ד"ה 'יפה שיחתן' (לה, א); מאמר 'השפלות והשמחה' פמ"ה; וראה פרק כב (במדרגת הבטחון).

[13] קהלת ז, כט.

[14] עץ חיים שער א ענף ב ועוד.

[15] קידושין סו, ב.

[16] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[17] ברכות מט, א.

[18] תהלים עז, יט.

[19] משלי יט, כא.

[20] ראש השנה כו, ב.

[21] שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף א.

[22] עיין בהמשך הספר שער 'קטנות קודם לגדלות' פרק ו הערה כא.

[23] עץ חיים שער א ענף ג-ד; ראה קונטרס חסדי דוד אות א והסברו בספרנו חסדי דוד הנאמנים ח"א עמ' 12; מבוא לקבלת האר"י עמ' סג-סח.

[24] ראה המשך תער"ב ח"א פרק רעג; תורת מנחם ח"ד עמ' 105 (שיחת פרשת פינחס ה'תשכ"ח).

[25] בבא מציעא פד, א; בבא בתרא נח, א; זח"א לב, ב (ובכ"ד).

[26] ברבוי מקומות, ראה למשל: פלח הרמון ויקרא עמ' רמ.

[27] עץ חיים שער מב פ"ד.

[28] ישעיהו יא, ט.

[29] שם ס, כא.

[30] שער הכוונות דרושי קידוש ליל שבת דרוש א; ראה סידור עם דא"ח עמ' קעג, א.

[31] ברכות לא, ב וש"נ.

[32] תהלים יט, ח.

[33] זח"א כד, א; זח"ב ס, א; שם צ, ב.

[34] סידור עם דא"ח עמ' רד, ב ועוד.

[35] זח"ג רצב, א; עץ חיים שער יג פ"ב.

[36] רש"י לבראשית א, ד; וראה ירושלמי ברכות ח, ו; בראשית רבה ג, ז.

[37] תחלת ראש השנה ועוד.

[38] רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פ"ב הל' יב-יג; שו"ע יו"ד סימן של סעיף ג.

[39] עיין בהמשך הספר שער 'אותיות הוי' בלשון הקדש וסוד הידיעה והבחירה'.

[40] שמות טו, א.

[41] דברים לב, ו.

[42] זח"ג רנח, א ועוד; פרי עץ חיים שער התפלין פ"ט.

[43] שיחת פורים תשל"ו ועוד.

[44] פרקים לח-מא.

[45] פ"א מ"א.

[46] הקדמת ספר הזהר (א, ב).

[47] ראה רש"י לבראשית א, ב ובתרגום יונתן בן עוזיאל שם.

[48] עץ חיים שער ח פ"א ועוד.

[49] זח"ג רצב, א; עץ חיים שער יג פ"ב.

[50] בראשית א, לא.

[51] שבת פח, א.

[52] שמות כ, ב.

[53] מכילתא יתרו יט, ח; תנחומא שם; ראה גם עץ חיים שער אח"פ רפ"ב.

[54] תקו"ז טל (עט, ב); זח"ג רסב, א; ועיין פרדס שער יג פ"א.

[55] תהלים קמה, יד.

[56] הלכות יסודי התורה פ"א ה"ט; מורה נבוכים ח"א פנ"ב והלאה.

[57] הלכות תשובה פ"ג ה"ז.

[58] שם פ"ח הלכות א-ב; פיה"מ סנהדרין פרק חלק ד"ה ועתה אחל.

[59] תורת האדם אות קכד שער הגמול.

[60] עבודת הקדש ח"ב פמ"ד; של"ה תולדות אדם, בית דוד לח ועוד.

[61] אור התורה במדבר ח"ג עמ' תתע (ענין פרה אדומה).

[62] בהקדמה, בפרק ד, התבאר בענין אחר (וכן בהמשך הספר שער 'השגחה – חדש תשרי', פרק ה).

[63] דברים כט, ט.

[64] משלי י, כה.

[65] תהלים קכא, ה.

[66] ברכת אשר יצר.

[67] פרדס שער יב פרק ב; ראשית חכמה שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל; של"ה פט, א; שו"ת חכם צבי סי"ח; תניא, שער היחוד והאמונה רפ"ו.

[68] ראה הקדמה פרק ו.

[69] ע"פ בראשית ג, כ.

[70] בראשית כד, ג.

[71] פסיקתא רבתי, פיסקא דשבת ור"ח ג.

[72] אבות פ"ד מ"ד.

[73] שם.

[74] במדבר יד, ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com