חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק יד הדפסה דוא

פרק יד

הספירות בגוף האדם


אנחנו ממשיכים בנושא שלנו, ו הקצוות. עד היום למדנו על כל אחד מהם בפני עצמו, אחר כך בפרק הקודם (פרק יג) הסברנו איך הם מקבילים ל-ו קצוות העולם – ד רוחות העולם, מעלה ומטה. בפרק הבא נלמד כיצד ו הקצוות שייכים אל אברי הגוף.

כוחות הנפש, רוחות העולם, אברי הגוף

נתחיל להסביר את הסדר. התחלנו בכל יב הפרקים הראשונים עם הסבר הספירות על פי כוחות הנפש, כדרך החסידות, בעוד שעל פי קבלה מתחילים מן הגוף. כאשר רוצים להסביר את סדר הספירות ולקשר אותו עם העולם מתחילים קודם כל עם המקום המקיף, עם רוחות העולם, שהיא הצורה הכללית הגשמית. רק אחר כך, בסוף, כשרוצים לרדת גם לפרטים צריך להקביל אותן גם לאברי הגוף ולראות איך הן מתלבשות גם בגוף האדם. זה הסדר הנכון על פי חסידות.

לפני שנתחיל לפרט נקדים עוד הקדמה. אם יש לנו שלשה מיני סדרים להסבר הספירות – בנפש, בעולם ובגוף האדם – הם ודאי מקבילים לסוד "הכנעה, הבדלה, המתקה"[1] שאנחנו לומדים בכל מקום. לכאורה, אברי הגוף הם המשל הנמוך ביותר מבין כולם, ולפי סדר זה יוצא שמשל אברי הגוף הוא כנגד המתקה.

אם רוצים לסכם במלה אחת את כל העבודה הפנימית של הכוחות הפנימיים – מאמונה ועד שפלות – אז זו 'הכנעה', בטול. כל הפרושים שלנו על העבודה הפנימית, הכל נכלל במלה אחת: הכנעה. בסוף פרק ה הזכרנו שכל המדרגות בבחינת 'מקיף' הן אמונה ואילו בבחינת 'פנימי' הן בטול [ארץ ישראל, ארץ הקדש, נקראת 'ארץ כנען' כי כל עבודת הקדש שבה היא בבחינת הכנעה[2]. "טובה הארץ מאד מאד"[3] – "מאד מאד הוי שפל רוח"[4]].

כל עבודת הנפש הפנימית שבגדר הכנעה היא בגדר של "דרך ארץ קדמה לתורה"[5]. אחד הפרושים לכך בחסידות הוא, ש"דרך ארץ" הוא הכתר שלמעלה מן החכמה, ולכן היא למעלה מן התורה. "קדמה לתורה" הוא מלשון קדם, שהוא הכנוי של הכתר[6]. בפסוק "גן בעדן מקדם"[7] – "גן" היא המלכות, הגלוי של התורה הנגלית ב-גן פרשיותיה, "עדן" היא החכמה, פנימיות התורה הנסתרת, ו"מקדם" הוא הכתר. מהי "דרך ארץ"? בלשון הקבלה, ה"ארץ" של "דרך ארץ" היא מלכות דא"ק, פנימיות הכתר, שלמעלה מן הכתר עצמו. הצמח צדק מסביר[8], שבכל פעם שמופיע הבטוי "קדמה" הוא בשרש דבר ששייך אל הכתר. גם התורה נקראת קדם – "משל הקדמוני"[9] – והיא המשל לאותו "קדם", אבל "קדם" בעצמו הוא ה"דרך ארץ קדמה לתורה". זו התורה שהיא בבחינת 'רזין דרזין'. שלשת הבחינות הללו – גן, עדן, קדם – הן גם כנגד "השתלשלות, התלבשות, השראה"[10]. "גן" זו השתלשלות התורה, "עדן" זה התלבשות הפנימיות שלה ואילו "קדם" זו השראת רזיה.

שתי המדרגות הבאות הן כנגד "מל מל". מל הוא מלשון גלוי, ואכן בשני הסדרים הבאים המטרה היא גלוי האור כמו שהוא מתגלה בעולם. קודם בא גלוי מופשט בו האדם יוצא מעצמו, על ידי עבודת הנפש הפנימית, על מנת להתחבר עם האור שמקיף אותו. זו עבודה שמתחילה להתגלות בקיום שש המצוות התמידיות. ענין המצוה הוא תמיד הבדלה, וענינן של שש המצוות התמידיות הוא להבדל ולצאת מעצמי. ידוע הכלל הגדול בחסידות[11], שעצבות היא אינה עבירה ובכל זאת היא השרש לכל העברות וכך השמחה אינה מצוה אבל היא השרש לכל המצות שבתורה, וכך הלאה [לכן הלא-חסידים לא יודעים מה זו עבודה פנימית, כי היא לא כתובה בתורה]. בהמשך נסביר, שהמצוות התמידיות הן השרש הפנימי לכל תריג המצות הפועלות בחיצוניות העולם.

אם כן, כל העבודה הפנימית בנפש היא בחינת חש. אחר כך, כאשר מתחילים ליישם אותה בקיום המצוות זה כבר בחינת מל של הבדלה. כל הוראה בתורה באה להבדיל בין הקדש ובין החול, בין הטהור ובין הטמא. לכן אסור להורות שתויי יין[12], כפי שלכהן אסור להיכנס שתוי יין למקדש[13]. מי ששותה יין לא מסוגל להיות בהבדלה. יתכן שלהמתקה הוא כן מסוגל, בבחינת "נכנס יין יצא סוד"[14]... "חייב איניש לבסומי בפוריא"[15], ופרוש המלה "לבסומי" הוא להמתיק, אבל להורות ולהבדיל הוא לא מסוגל. כל קיום המצוות התמידיות היא בבחינת הבדלה, בחינת ברית ההתקשרות.

התפלה – 'היכל הקדש שבאמצע'

היחס בין ההכנעה בתקון כוחות הנפש הפנימיים שבעבודת ה-חש לבין עבודת ההבדלה שבקיום המצוות הנכללות כולן בששת המצוות התמידיות, מונח בפסוק "כל מצותיך אמונה"[16]. כל המצות הן בגדר אמונה. איך כל המצות הן אמונה? נסביר בדרך רמז. אם כל אחת משש המצוות התמידיות כוללת אמונה [קב] מצוות יהיו לנו – ו פעמים קבברית מצות, ואם נוסיף להן את מצות התפלה שבאמצע – "איזוהי עבודה שבלב זו תפלה"[17] – נקבל תריג מצות.

למה להוסיף דוקא את מצות התפלה? אמרנו, שכל העבודה הפנימית ששייכת לסדר הראשון שכנגד חש אינה עבודה של קיום מצוות, אפילו לא המצות התמידיות, אך אם בכל זאת הן שייכות לאיזו מצוה תהיה זו מצות התפלה. התפלה היא ה'אני' שבאמצע, בתוך המקום שמקיף – "ואני תפלה"[18] – כאשר אותו 'אי' הוא במצב תמידי של התבטלות. יש בספר יצירה ו קצוות, והאדם שבאמצע נקרא "היכל הקדש שבאמצע"[19]. הוא זה שצריך להיות בבחינת תפלה ו-ו הקצוות המקיפות אותו צריכות להיות שש המצוות התמידיות אותן הוא מקיים.

על המצב התמידי שיש בתפלה יש מאמר של ר' יוחנן בגמרא: "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[20], ובחסידות [במיוחד אצל האדמו"ר האמצעי] מוסבר שזו מצוה שבגדר שאיפה לתמידיות. יש מצוה ששואפת להיות תמידית. ידוע, שדוקא על מצות התפלה יש מחלוקת בין הראשונים[21] אם היא מדאורייתא או מדרבנן, אם היא בכלל מצוה מן התורה או לא, ולכן מי שאינו חסיד לא תמיד מבין למה להתפלל. למה ללמוד הוא מבין, אבל להתפלל הוא 'לא מבין בזה...' [יש כמה סיפורים בזה, ואכמ"ל]. אותו 'מתנגד' שייך רק לאתגליא, ומכל העבודה הפנימית של עבודת התפלה הוא לא יודע [כמובן, כאשר אני מדבר על 'מתנגד' אני מתכוון למתנגד שבתוכי ובתוך כל אחד ואחד].

אם כן, יש מצוה אחת שהיא חצי מצוה חצי לא-מצוה. היא על הגבול. זו מצות התפלה. לכן מביא האדמו"ר האמצעי במאמר 'קונטרס התפלה'[22] [מן הדברים היפים ביותר שיש בחסידות חב"ד. החבור הזה הוא מהדברים הראשונים שכתב, והוא כתב באידיש אותו ואת קונטרס 'פוקח עיוורים' לבעלי התשובה, במטרה להפיצו דוקא בין החסידים הפשוטים], שאחד הרמזים בגמרא[23] ל-חי הברכות שבתפלת 'שמונה עשרה' הוא שהם כנגד חי חוליות שיש בשדרה, ואילו במשנה במסכת אהלות[24] המביאה את פרוט רמח האברים של האדם חוליות השדרה אינן נמנות בתוכן. כך הוא מסביר את השטה, שבה הוא נוקט, שמצות התפלה היא רק מדרבנן. התפלה אמנם אינה אחת מתריג מצות, ובכל זאת, היא דומה לעמוד השדרה שמחזיק את כל החיות של כל האברים של הגוף. סוד התפלה הוא חוט השדרה של כל התורה. הוא הפנימיות של כל השלד.

כל זה היה להסביר שני דברים: ראשית, שבמצות התפלה יש משהו מיוחד, שהיא מצוה ואינה מצוה, ושנית להסביר שבתור מצוה היא מצוה כזו ששואפת להיות תמידית. על כך נאמר "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" [הלואי אותיות אליהו, מבשר הגאולה. הגאולה היא המצב התמידי של תפלה ואליהו הוא המבשר אותו. אליהו הוא גם מלאך הברית]. שש מצות תמידיות הן מצות שהחיוב שלהם לא פוסק לעולם ויש מצוה אחת שהיא בבחינת שואפת להיות כזו.

שאלה: גם במצות ברית מילה יש משהו תמידי, שכן מי שלא מל עובר בכל רגע על איסור כרת?

תשובה: אכן, יש קשר בין מצת התפלה למצות ברית המילה. יש בברית שני חלקים: שמירת הברית וקדושת הברית. שמירת הברית היא החלק השלילי, שלא לפגום בברית, ועל ידה זוכים לקיים את החלק החיובי שבה. קדושת הברית היא הענין החיובי של המשכת "זֶרַע קֹדֶשׁ בֵּרֵךְ ה'"[25]. על ידי זה מקיימים את המצוה הראשונה בתורה, את מצות "פרו ורבו"[26] הנקראת 'מצוה רבה'[27]. רבה עולה אין סוף, שכן עיקר גלוי האין סוף הוא דוקא בקיום מצוה זו. היא עיקר גלוי הצלם והדמות של ה' בעולם הזה. ענינן של כל התורה והמצות הוא גלוי העצמות כאן, למטה בעולם הזה, ולכן אומרים חז"ל[28], שמי שלא מתעסק בפריה ורביה הוא "ממעט את הדמות". עיקר גלוי האלוקות למטה הוא במצות "פרו ורבו", וקדושת הברית היא להמשיך את ה"זרע קדש ברך ה'". הסברנו בפרק יב, שהיסוד הוא הלולב, העולה עד הדעת כדי להמשיך משם את הטפה מפנימיותה. הזכרנו גם, שזהו עיקר ההבדל בין ישראל לבין אומות העולם, עליהם כתוב "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[29]. אין להם את הדעת של הקדושה. הברית היא הכח של השדרה לעלות אל הדעת ולהמשיך מן ממנה – מן הסגולה של עם ישראל – את כח האין סוף, שהוא הכח להוליד בדומה לה' ולהרבות את הדמות והצלם שלו בעולם. ממילא, התפלה היא השדרה בגוף, והיא מקור הברית. זהו הקשר בין התפלה ובין מצות הברית.

"כל מצותיך אמונה"

נחזור אל הרמז. הפסוק "כל מצותיך אמונה" רומז לכך שכל מצוה מבין שש המצות התמידית המקיפות את המקום כוללת אמונה מצוות, כאשר ו פעמים אמונה עולה ברית [יש רמז נוסף במלה אמונה, שהיא א מונה. מונה עולה קא (מֵאַיִן), כלומר שהאות א מוֹנָה מן האַיִן – כמו "והחכמה מאין תמצא"[30] – עוד קא מצות[31]]. ברית עם עוד מצוה אחת, מצות התפלה, עולים תריג. זו כוונה חשובה בכוונת תריג המצות.

מה יוצא מן הרמז הזה? יוצא ששש המצות התמידיות הן המקיפות את המקום מסביב, ואילו "ואני תפלה"[32] היא באמצע. המקום שמקיף את האדם הוא בחינת בית והבית הוא "ביתי בית תפלה יקרא"[33]. מה עושים בתוך הבית? עובדים את ה' ב"עבודה שבלב זו תפלה"[34].

[על ידי כך אפשר להסביר עוד דבר חשוב. הרמב"ם מונה[35] את מצות התשובה כמצוה פרטית וכאשר הוא מפרט אותה משמע מדבריו שעיקר המצוה היא מצות הוידוי, וידוי דברים. בחסידות מוסבר[36] שזהו רק החלק החיצוני של התשובה, בעוד שאת החלק הפנימי שלה מקיימים על ידי עבודת התפלה. תפלה היא גם בחינת תשובה פנימית אל ה'. כמו שעיקר הבית הוא "ביתי בית תפלה" כך כל ענינו של בית מדרש הוא בית שדורשים בו את ה', כמו שכתוב על רבקה אמנו "ותלך לדרוש את ה'"[37]. יש דרישת ה' דרך התורה ויש לדרוש את ה' ישירות, דרך עבודת התפלה. עבודת התפלה היא עבודת ההתבוננות ועבודת הדבור, והיא-היא עבודת התשובה הפנימית].

שוב, כל תריג המצות המעשיות, הנכללות ב-ו התמידיות, הן בבחינת בנית מקום. הן בבחינת בנית בית המקדש. כל התורה כולה וכל המצות כולן כלולים בתוך מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[38], כאשר התפלה היא התוצאה מכל העבודה בקיום "ושכנתי בתוכם", היא העבודה שנעשית בתוך בית המקדש. זו ה"עבודה שבלב זו תפלה".

כמובן, התפלה אינה באה רק בסוף. אם אדם לא מתפלל בתחלה גם אין לו שום כח לבנות את הבית. כך כתוב בחז"ל[39], שבית המקדש התחיל להבנות על ידי האבות. אדם הראשון הכין על ידי עבודתו הרוחנית את הכותל המערבי של בית המקדש, ולכן הוא הכותל שנשאר עומד נצחי. אחר כך בא אברהם אבינו והוסיף לו את הכותל הדרומי, שכנגד החסד. אחריו בא יצחק אבינו ובנה את הכותל הצפוני. אחר כך בא יעקב אבינו ובנה את הכותל המזרחי. בסוף בא משה רבינו ובנה את הגג. הרמז המופלא על כך הוא[40], שאדם הראשון הקריב מנחה[41], ומנחה עולה קג. זה היה השרש לבנין הבית. אחר כך בא אברהם אבינו ו"קראו הר"[42], והר עולה ב פעמים קג (עם הכולל). אחר כך בא יצחק אבינו "וקראו שדה"[43], ושדה עולה ג פעמים קג. אחר כך בא יעקב אבינו "וקראו בית"[44], ובית עולה ד פעמים קג. בסוף בא משה רבינו והתפלל תקטו תפלות (או 'תחינות' לפי גרסה אחרת) על מנת להכנס לארץ, כמנין ואתחנן[45], שהם ה פעמים קג [חז"ל אומרים[46], שזו היתה שלמות העבודה של משה רבנו. יש עשרה לשונות של תפלה, ותחינה בתחנונים היא הגדולה שבכולן. ואתחנן עולה גם תפלה]. זה נקרא ההכנה לבנית בית המקדש על ידי אבות העולם, עוד לפני שהוא יורד למטה בפועל. מכאן רואים, שכדי להכין את בנית הבית, שאלו כל תריג המצות, צריך להתפלל קודם.

ההמתקה – זכוך הגוף

כל הרמז הזה בפסוק "כל מצותיך אמונה" בא להסביר את הסדר שלמדנו בפרקים הקודמים. קודם הסברנו את העבודה הפנימית, שהיא כמו התפלה שאמורה להיות באמצע, "היכל הקדש שבאמצע". אחר כך צריכה לבוא עבודת ההבדלה, שהיא עבודת קיום כל המצוות. על ידי המצוות בונים את המקום וזו ההתקשרות אל המציאות בבחינת כלל, בבחינת מקיף. בסוף בא נושא הפרק הזה, וזו עבודת ההמתקה. המתקה באה לקשר את הכל עם אברי הגוף, להמתיק את הגוף.

זה הסדר הנכון. מה עושים ה'חיצונים'? הם קודם מתחילים עם המתקת הגוף. על כך כתוב "נִרְגַן מַפְרִיד אַלוּף"[47]. הנרגן – מי שעושה קטטה וריב – מתחיל עם הגוף ובכך הוא מפריד את אלופו של עולם מן העבודה שלו. הוא מתחיל רק עם עצמו. כל העבודה של הגוים, של ה'לעומת זה', מתחילה תמיד עם זכוך הגוף, אבל אצלנו זו עבודה שבאה בסוף. זו עבודה של המתקה, שבאה אחרי שיש הכנעה של הנפש והבדלה של קדושת המצוות, ואז אפשר לקשר את העבודה עם האברים של הגוף ממש.

קודם הזכירו בשאלה שנשאלה שהברית היא גם כן בחינה של שלמות. אפשר לומר, שהשלמות הזו מתגלה בעיקר כאן, במדרגה שלנו, כאשר הקדושה מתגלה דוקא באברים של הגוף. במדרגה הזו כל האברים נכללים בברית והברית היא עצמה מצוה, היא קֹדש, היא 'חפצא' של קדושה. אברהם אבינו נשבע בברית המילה שלו, כאשר שלח את אליעזר להביא את רבקה ליצחק, כפי שנשבעים בספר תורה, בנקיטת חפץ[48]. ברית המילה היא 'חפצא דקדושה' והיא המצוה היחידה בה נצטווה אברהם. עד ברית המילה היה שמו אברם, ועל ידה נוספה לו האות ה, שהשלימה את שמו לאברהם, והיא מעלה אותו למנין רמח, כנגד רמח אברי הגוף. זה בא לרמז, שכל רמח האברים של הגוף נכללים בבחינת אבר הברית. בספר הזהר מובא[49] שאברהם הוא אבר מה. כלומר, הוא אבר שבבחינת מה, בבחינת בטול, כאשר בלשון חז"ל סתם 'אבר' הוא אבר ברית.

בהקשר הזה הסברנו פעם, שהמלה אבר מתפרשת בשלשה אופנים שונים, שהם שלש מדרגות של השתלשלותה. בתנ"ך פרוש המלה אבר הוא כנפיים – "יעלו אבר כנשרים"[50] – וזה בחינת מקיף. אם נטלו הכנפיים מן העוף הוא עדיין כשר לאכילה[51], שכן עיקר החיות הפנימית שלו אינה תלויה בהם, רק עיקר התוקף, שהוא המקיף, שורה עליהם. זה השרש של המלה. אחר כך, בלשון חז"ל, יש למלה עוד שני פרושים: הפרוש הכללי הוא 'רמח אברים' והפרוש הפרטי הוא אבר הברית – "אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב"[52].

תכלית המצות – 'חפצא' של קדושה

אם כן, התכלית היא שכל אברי הגוף יהיו בבחינת אבר מה, יהיו חדורים בבטול, בבחינת שם מה החדש. כל זה היה הקדמה לפרק הבא שנלמד, שהתכלית היא שכל הגוף יהיה 'חפצא דקדושה' ממש, כמו הברית.

מי מסוגל לזה? רק אברהם אבינו. כתוב[53] שאברהם אבינו קיים את כל המצוות, וכולם שואלים למה הוא לא קיים את מצות ברית מילה? למה הוא חיכה עד גיל תשעים ותשע לצווי ה'? יש המון פרושים [כנראה על כל ברית מילה יש פרוש חדש...], אבל הפרוש העיקרי, הפנימי [יש על זה שיחה מהרבי שליט"א], הוא שהמצוה הזו היא גלוי העצמות מלמעלה – "וּמַל ה' אֱלֹהֵיךָ אֵת לְבָבְךָ"[54] – וזה דבר שהאדם לא יכול לעשות מלמטה, אפילו לא אברהם אבינו. הוא ודאי יכול לקיים אותה גם מעצמו, אבל אם ינהג כך הוא יפסיד את הענין העיקרי של הברית, את ההתעצמות עם האלוקות ממש, בתוך הגוף.

יש גוי שיכול לעבוד כל החיים שלו על הזדככות הגוף, וגם אברהם אבינו עשה כך, אבל ברית מילה אינו דבר שאדם יכול לעשות מעצמו. זהו הזכוך האמיתי המופלא של גלוי אלוקות בגשמיות ממש, וזה דבר שיכול לבוא רק מלמעלה, על פי צו של הקב"ה. על הפסוק "וְכַרוֹת עִמוֹ הַבְּרִית"[55] דורשים חז"ל[56], שהקב"ה אחז ביחד עם אברהם את ידו ברגע שהוא מל את עצמו. לא הוא מל את עצמו אלא הקב"ה כרת עמו את הברית. זו תכלית הכונה, שהגוף יתעצם ממש עם האלוקות ויהיה 'חפצא דקדושה', כמו ספר תורה, בגשמיות ממש.

זו תכלית כוונת מצות ברית מילה וזו בעצם תכלית כוונת כל המצוות כולן, שכל הגוף יהיה כמו אבר ברית המילה. בברית מילה ה'גברא' נעשה 'חפצא'. בחסידות מוסבר, שה'גברא' הוא האור ה"ממלא כל עלמין" ואילו ה'חפצא' הוא האור ה"סובב כל עלמין", וכאשר ה"סובב כל עלמין" מתאחד לגמרי בתוך ה"ממלא כל עלמין" זה כמו התכלית של מצות ברית מילה ושל כל התורה והמצוות, להיות 'חפצא' של קדושה, בבחינת "ואתם תהיו לי ארץ חפץ"[57].

נסכם: השלב הראשון היה הסבר שלב העבודה הפנימית בכוחות הנפש. זהו שלב ההכנעה. השלב השני היה הגדרת המקום ובנינו בעבודת קיום המצות בכלל, והמצות התמידיות בפרט. זהו שלב ההבדלה. אחר אפשר לחזור ולהחדיר את הכל בתוך אברי הגוף, וזו כבר המתקה. כל זה היה הקדמה לסדר שלנו כאן בספר בהסבר הספירות.

כעת נתחיל לקרוא בתוך הפרק:

וְהִנֵּה, בְּפַרְצוּף גּוּף הָאָדָם הַכֹּחוֹת חב"ד מִתְלַבְּשִׁים בְּג' מוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ:

א. הַחָכְמָה מִתְלַבֶּשֶׁת בַּמֹּחַ הַיְמָנִי, בְּחִינַת "חָכְמָה מוֹחָא אִיהִי מַחְשָׁבָה מִלְגָאו" (הַמֹּחַ הַיְמָנִי נִקְרָא "מוֹחָא" סְתָם שֶׁהֲרֵי אוֹרוֹ מֵאִיר וּמְמַלֵּא אֶת כְּלָלוּת הַמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ,

שלמות החכמה – במח

בתפלת "פתח אליהו" כתוב הבטוי "חכמה מוחא", שכוונתו הוא שכל המושג 'מוחא' שייך לחכמה, ואילו אנחנו יודעים שיש במח שלשה מוחין – חכמה בינה ודעת. איך זה מסתדר? התיאור הזה, שכל המח הוא חכמה, שייך לפרצוף אריך אנפין. בפרצוף אריך אנפין כל המח הוא בחכמה, שכן הבינה שבו נמצאת כולה בגרון ואילו הדעת נמצאת 'בין כיתפין', בין הכתפיים. בפרצופים התחתונים, ובעיקר בפרצוף זעיר אנפין שדומה לאדם, כל שלשת המוחין – חכמה, בינה, דעת – נמצאים בתוך הראש. כתוב בכתבי האריז"ל[58], שבפרצוף אריך אנפין אור החכמה שבמח הוא כל כך גדול ומאיר עד שהבינה והדעת לא סובלים אותו ולכן אין להם מקום שם.

כלומר, כאשר החכמה היא חכמה מושלמת היא דוחה את הבינה ואת הדעת כלפי מטה, תופסת את כל המח ואז היא השולטת בו. דברנו בתחלת השער על הבטוי "מח שליט על הלב"[59], ורש"י במסכת ראש השנה אומר[60] שפרוש המלה 'שליט' הוא 'יחידי'. ביום הראשון של מעשה בראשית הקב"ה היה "שליט בעולמו", כלומר "יחיד בעולמו", שלא נבראו המלאכים עד יום שני של מעשה בראשית. לענינינו, בפרצוף אריך אנפין החכמה שליטה במח, בעוד שבפרצוף זעיר אנפין השליטה איננה מלאה בו. בכל אופן, החכמה במקורה היא השלטת על הלב, בגלל שהלב הוא כבר "בינה לבא".

שוב, עיקר החכמה היא במח. בפרצוף אריך אנפין הבינה יורדת לגרון והדעת אל בין הכתפיים, אבל יש עוד מדרגה בה הבינה יורדת יותר נמוך, עד ללב, והדעת יורדת עוד יותר, עד לכבד. זהו הסדר של מח-לב-כבד, בו ראשי התבות הן מלך [מח, לב, כבד] ואילו סופי התבות הן חבדח, לב, כבד][61]. זהו רמז חשוב מאד, שכן הוא מרמז לכך ששלמות ההתפשטות היא, שככל שיש יותר גלוי אור למעלה הוא דוחה ומפזר יותר את האור כלפי מטה. זה נקרא תקון. ככל שיש יותר חכמה היא שולטת יותר ויותר במח והבינה יורדת יותר ויותר והדעת עוד יותר. בפרצוף אריך אנפין הבינה יורדת רק עד לגרון, אבל יש מדרגה עוד יותר מושלמת – כמו ב'אדם קדמון'[62] – שהבינה יורדת בה עד ללב.

הכל נכלל בחב"ד

כולם הרי שואלים על לשון ה"פתח אליהו": למה כתוב "בינה לבא"? למה הבינה אינה במח? הפרוש הפשוט והרווח בכתבי האריז"ל[63] הוא, שיסוד אמא מתפשט ומגיע עד לתפארת ז"א. אבל זה פרוש בדוחק, כי כתוב שבינה היא בלב, וזהו. צריך להיות איזה מקום בו הבינה כולה היא בלב, ובמקום כזה – בו החכמה כולה במח והבינה כולה בלב – הדעת יורדת כולה עד לכבד.

ההסבר לכך הוא הפרוש הכתוב אצל הרש"ש בפרוש ובאריכות[64], שכל הספירות בתקון האחרון נכללו בחב"ד. כלומר, כל הראש – החב"ד כולם – נכלל בחכמה, כל החזה – החג"ת – נכלל בבינה וכל הנה"י נכלל בדעת. זה התקון המושלם ביותר [למדנו את זה באריכות לפני שנה, בבית כנסת 'צמח צדק', בתחלת קונטרס 'חסדי דוד' הנדפס בסוף ספר 'עץ חיים']. השלמות היא כאשר החב"ד מאיר בכל. הכל מתבטל ומה שנשאר זה רק חב"ד [אמרנו, שזה הפרוש הכי פנימי לחסידות חב"ד. תמיד שואלים: למה דוקא חב"ד? למה רק שכל? מה עם הרגש? מה עם ה'קישקעס'? התשובה מצויה בדברי הרש"ש הללו, שהתקון המושלם ביותר הוא שהכל יהיה חב"ד].

התקון הזה הוא בבחינת "שרגא בטיהרא מאי אהניא"[65], שכל אחד מן המוחין נעשה שליח. החכמה שליטה יחידה במציאות הזו של המח, הבינה שליטה יחידה במציאות של הלב והדעת שולטת בכבד, שכוללת את כל מה שקשור עם המעשה. זו שליטה בתוך ה'מלך'. בתחלת הבריאה הקב"ה היה שליט יחיד בעולמו, אבל בלא להיות 'מלך', ותכלית התקון הוא שהמלך בעצמו יהיה בשליטה. זה גלוי עצום של אור.

שאלה: מה התקון בזה?

תשובה: אתה אוהב את המהר"ל מפראג. אצל המהר"ל מפראג עיקר המעלה של האדם היא השכל. יש הרבה שאוהבים להתרגש ולכן לא כל כך אוהבים ללמוד אותו. אצלו, אם אתה לא שכלי אתה לא שווה שום דבר. הסדר אצלו הוא: 'גוף', 'נפש', 'שכל'[66]. 'גוף' הוא כנוי אל תאות חיצוניות, וזה לא טוב לגמרי, 'נפש' אלו רצונות ותאות יותר פנימיים, אבל הם עוד לא בגדר טוב. התקון הוא ה'שכל'. מה רוצה המהר"ל? הוא רוצה שהשכל יתפוס את כל המקום. שהכל יהיה על פי שכל ושהוא יהיה שליט בכל מקום. מה זה נה"י? נה"י אלו כוחות המעשה, והוא רוצה שגם העשיה של האדם תהיה על פי דעת.

יחוד, ברכה, קדושה (יב"ק)

נסביר עוד סוד. יש סוד בקבלה מן הראשונים שנקרא יבק: 'יחוד-ברכה-קדושה'. הוא מן הדברים הכי ראשוניים בקבלה, שקשור עם שמות הקדש ועוד [אין כאן המקום להאריך[67]]. הוא סוד כל כך ראשוני, שההסבר שלו היה אמור להיות פשוט אבל הוא לא פשוט בכלל, ובכל אחד מן הספרים יש לו הסבר אחר. השיטה של חסידות חב"ד[68] בהסבר הסוד – שיטה שלא ראיתי אותה בשום מקום אחר – היא ש'יחוד' הוא כנגד היסוד, כלומר כנגד נה"י, 'ברכה' היא כנגד חג"ת ו'קדושה' היא כנגד חב"ד. זה הסבר ששומר על הסדר של השם יבקיחוד, ברכה קדושה.

נסביר יותר. למה 'יחוד' הוא כנגד נה"י? נה"י הם הכוחות שמתחברים עם המציאות בעת המעשה. המעשה הוא היחוד עם המציאות. מהי 'ברכה'? ברכה זו התעוררות של שפע, כמו במלה בְּרֵיכָה, כמו נהר שמתברך ועולה על גדותיו על מנת להשפיע. איך יודעים שברכה היא התעוררות של אהבה? אצל אברהם אבינו כתוב "והיה ברכה"[69], שהוא יהיה הברכה. אברהם הוא החסד והחסד היא המדה שכוללת את כל המדות[70], ואם כן כל הרגש הוא התברכות של המדות. מהי הברכה הראשונה בתורה? "פרו ורבו"[71], שהיא התברכות של רגש האהבה. מהי 'קדושה'? קדושה היא בגדר 'אור המאיר לעצמו'. דבר קדוש הוא דבר נבדל. כל מעשה בראשית שבבחינת ששת מדות הלב הוא גלוי של 'אור המאיר לזולתו', מה שאין כן התורה נבראת אלפיים שנה קודם בריאת העולם[72], והיא הקדושה העצמית, ה'אור המאיר לעצמו'. אלו החב"ד בעצמם, וזה ההסבר לסוד יבק המופיע בחסידות חב"ד:

יחוד

נצח-הוד-יסוד

ברכה

חסד-גבורה-תפארת

קדושה

חכמה-בינה-דעת

מה זה באמת המקור של שלשת המושגים האלו? המקור שלהם הוא חב"ד. כל קֹדש הוא בחכמה[73], וברכה שייכת לאמא [למדנו פעם ב'פרי עץ חיים' את כוונת הברכות[74], שם ראינו שכל ברכה היא באמא] ודעת היא יחוד, כמו שמוסבר תמיד אצלנו[75]. איך היחוד שבדעת קשור דוקא עם הנה"י, עם היסוד? זה בסוד הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו"[76], חבור גופני וגשמי.

הסוד הזה הוא "נעוץ סופן בתחלתן"[77], והפרוש הזה הוא הפרוש המושלם ביותר. לפי הפרוש הזה, כל הנה"י יהיו דעת. כלומר, כל כח המעשה של האדם יהיה לדעת את ה'. "בְּכָל דְּרָכֵךָ דָּעֵהוּ"[78], שבכל הדרכים שלך יהיה יחוד ממש עם ה'. "דרכך" הם הדרכים שברגלים, הם הנצח וההוד שבהם קיים הסוד של "הֹלֵךְ בַּתֹם יֵלֵךְ בֶּטַח"[79], ואילו "דעהו" הוא היסוד בעצמו. תכלית השלמות של הנה"י הוא היחוד, ואילו הברכה היא הרגש שמניע אותו.

שלשת השלבים של 'יחוד, ברכה, קדושה', כמו שהם מוסברים כאן, הם כמו השלבים בזווג הגשמי בקדושה. קודם כל צריכה להיות קדושה, 'קדושת המחשבה', אחר כך ברכה ואחר כך היחוד. קודם כל צריך להיות קדוש, כמו שמסופר על האריז"ל[80] שהיה מתבודד עד הזווג, עד חצות, בלמוד וכו'. המח צריך להיות קדוש, להיות למעלה. זו קדושת המחשבה. אחר כך, מן הקדושה צריכה להיות 'ברכה'. מה זו ברכה? זו התעוררות האהבה, שעולה על גדותיה לגמרי ומתברכת בלי סוף. בסוף צריך לבוא היחוד שבמעשה.

ההסבר הזה, בו חכמה-בינה-דעת מתגלים בשלמות במח-לב-כבד, הוא שלמות התקון. כל המעשה הוא בגדר יחוד שבדעת, כל הרגש הוא בגדר ברכה – הִתְרַבּוּת של אהבה – שבבינה, וכל השכל הוא בגדר קדושה שבחכמה.

שוב, חכמה היא הברקה שבאה עוד לפני תחלת ההתבוננות. להתבונן זה ליישב את הדבר, להוריד אותו, ואז הוא כבר לא קדוש. כאשר אדם פותח ספר הרושם הראשון שלו הוא שיש כאן דבר קדוש. למה? כי אני לא מבין את זה. זה מופלא ממני. אם אני יותר מדי מבין את זה – זה כבר לא קדוש. חכמה היא הרגשת ההפלאה שבדבר. "ומפליא לעשות", למה? כי ה' "יצר את האדם בחכמה"[81]. הפלא בעצמו הוא הכתר, אבל הרגשת ההפלאה הזו מתגלה בחכמה. לפי זה, כל המח צריך להיות חדור בהפלאה. זו קדושה.

הבינה כבר אינה קדושה. הבינה היא טהורה. איפה מקום הטהרה? לא במח, אלא בלב – "לב טהור ברא לי אלקים"[82]. צריך לטהר את הלב. כאשר כל המח קדוש הוא מלא כולו חכמה. אם הלב כולו טהור הוא מלא בינה.

נסכם:

יחוד

דעת

ברכה

בינה

קדושה

חכמה

אבא ואמא – 'מקור חיים' ו'מקור הברכה'

שאלה: איך כל זה מסתדר עם כך שהבינה היא מקור הדינים?

תשובה: בבינה אינה דינים. הבינה היא מקום המתקת הדינים, ולכן "אין הדינים נמתקים אלא בשרשם"[83], אלא שממנה מסתעפים הדינים ועל כך נאמר "מינה דינין מתערין"[84]. אלו רק האחוריים, החיצוניות, של הבינה אבל הבינה בעצמה היא להיפך, היא מקור הברכה. החכמה נקראת 'מקור החיים'[85] ואילו הבינה נקראת 'מקור הברכה'[86] או 'מקור השמחה'. יותר בפרוט: יסוד אבא הוא 'מקור החיים', יסוד אמא הוא 'מקור הברכה' והיחוד ביניהם הוא יחוד מקור החיים עם מקור הברכה.

הדינים הם כמו הדמים הטמאים באשה. אצל אמא עילאה הדמים הם רק בחיצוניות, בעוד שבמלכות יש דמים טמאים גם בתוך היסוד שלה. אצל אמא הדמים, הדמיון, הוא רק בחיצוניות היסוד ולכן הזווג של אבא ואמא הוא זווג תמידי – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[87]. למה היחוד של הנוקבא אינו תמידי? כי יש אצלה דם טמא בתוך המקור ובזמן שיש דם טמא, דמיון טמא, לא יכול להיות זווג. באמא, רק בחיצוניות ובאחוריים יש מקום לדם הטמא. בלשון הקבלה: יש הארה של מלכות דתבונה, שזה פרצוף לאה[88], ושם יש מקום לדינים ולדמיון טמא.

במאמרי החתונה של הרבי הקודם[89] מובא, שהכלה היא מקור הברכות. הכלה היא בחינת שבת, ועל השבת נאמר "מינה מתברכין כולהו יומין"[90]. מה ששבת "מקדשא וקיימא"[91] מצד עצמה – זה מצד אמא, מצד היותה 'כלה עילאה', ואילו 'כלה תתאה' בזמן שהיא טהורה היא גם מקור הברכות. זו השבת מצד עצמה. מה שצריך לזכור את השבת, להמשיך זכרות אל תוך השבת, הוא "זכור את יום השבת לקדשו"[92]. זה לייחד קדושה וטהרה, לקדש את השבת.

שוב, השבת מצד עצמה היא הכלה, היום השביעי. הקדושה העצמית שיש בכלה היא רק מצד אמא, אבל מה שמקדשים את השבת ב"זכור את יום השבת לקדשו" בא מצד אבא. אחר כך, בסעודה שלישית בשעת 'רעוא דרעוין' יש כבר גלוי של הכתר. אלו שלשה שלבים של עלית המלכות, עלית היום השביעי, אל למעלה ממעשה בראשית: בשלב הראשון היא עולה עד לבינה בדרך ממילא, על ידי גלוי של יסוד אבא במלכות, גלוי של "אבא יסד ברתא"[93]. עליה זו נקראת שהשבת "מקדשא וקיימא", היא מתקדשת מאבא – "מקדשא" – ומתקיימת מאמא – "וקיימא". זו המדרגה הטבעית של שבת. אחר כך, בשלב השני בסוד הקידוש של "זכור את יום השבת לקדשו", ממשיכים גלוי פנימי של אבא, גלוי ה החסדים שבדעת שבו. בסוף השבת, לעת ערב, מתגלה מצח הרצון שנקרא 'רעוא דרעוין' של בחינת הכתר[94].

קדוש, טהור, כשר

שאלה: אם 'קדוש' הוא המונח בשביל החכמה שבמח ו'טהור' הוא המונח בשביל הבינה שבלב, מהו המונח בשביל היחוד שבכבד?

תשובה: אין מלה מיוחדת בקבלה, אבל היחוד הוא זה המקשר ומחבר בין הטהרה והקדושה. אפשר לומר שהמלה היא 'כשר', אבל זה לא כתוב. למה כשרות קשורה עם דעת? התרגום של הפסוק "ועשית הטוב והישר"[95] הוא 'הטוב והכשר' [באידיש יש בטוי 'כשר וישר']. תרגום הוא תמיד פנימיות המלה בלשון הקודש והשרש הנעלם שלה. מה זה 'ישר' בפרקי אבות? "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת..."[96]. כלומר, ישר זו התפארת, והפנימיות של התפארת היא הדעת – "משה [דעת] מלגאו ויעקב [תפארת] מלבר"[97]. אם כן, הפנימיות של היושר, של התפארת, זה הכשר של הדעת.

התמורות שבתורה

אם כבר הגענו אל הימלה 'כשר' נצא מתוכה להסבר של כלל גדול בכל התורה כולה. ו הקצוות נקראו בקבלה[98] 'תמורות', "זה לעומת זה". הדינים של התורה באים להורות ולהבדיל בין זה לזה. יש כמה שיטות איך להקביל את ו הקצוות אל התמורות שההלכה מבררת, שבהם שלש תמורות עיקריות: יש 'מותר-אסור', יש 'כשר-פסול' ויש 'חייב-זכאי' ['טהור-טמא', וכן 'קדש-חול', הן תמורות רוחניות יותר], והן מסודרות כך:

 

חכמה                                                      בינה

קודש-חול                                    טהור-טמא

 

חסד                                                         גבורה

מותר                                               אסור

 

תפארת

כשר

 

נצח                                                          הוד

זכאי                                             חייב

 

יסוד

פסול


נסביר: 'קדש וחול' זו לא תמורה של הלכה. זו מציאות, כמו "דרך ארץ קדמה לתורה"[99], ולכן היא שייכת אל החכמה בעצם. החכמה בעצם היא למעלה מן התמורות של התורה הנגלית. זה מצד אבא. לעומתם, 'טהור-טמא' זו הדעת שמצד אמא והיא כבר יותר קרוב אל התמורות. שניהם הם הפנימיות של כל שלשת זוגות התמורות הבאות שכנגד ו הקצוות.

בפעם הקודמת הזכרנו, שבתוך ו הקצוות יש שלשה זווגים: יש זווג של חסד וגבורה, יש זווג של נצח והוד ויש זווג שלישי של תפארת ויסוד. זהו בדיוק גם הסדר של התמורות, ונסביר אותן בקצרה: חסד וגבורה הן התמורה של 'מותר-אסור', כמו "בית שמאי אוסרים" מצד הגבורה, ו"בית הלל מתירים"[100] מצד החסד [מותר אסור עולה בראשית, המלה הראשונה בתורה]. התמורה של 'כשר-פסול' היא כנגד הזווג של תפארת ויסוד, כאשר תפארת כנגד 'כשר' ויסוד כנגד 'פסול'. הזווג של נצח והוד הוא כנגד התמורה של 'זכאי-חייב'.

היום יש טעות נפוצה, והיא שאומרים בבית המטבחיים על בשר המותר באכילה את הבטוי 'בשר כשר'. הבטוי הנכון הוא 'בשר היתר' או 'בשר אסור', שכן הבטוי 'בשר כשר', ותמורתו 'בשר פסול', שייך לקרבן בבית המקדש. 'כשר' הוא הלעומת זה של 'פסול', כמו שלולב יכול להיות כשר או פסול, וכמו שעדות יכולה להיות עדות כשרה או עדות פסולה [כדי להמליץ על הבטוי הרווח בעם ישראל – ו"מנהג ישראל תורה"[101] – יש לומר שהוא על דרך "חולין שנעשו על טהרת הקדש"[102], כפי שמסכת חולין נמצאת בתוך סדר קדשים. הבטוי 'בשר כשר' בא לעשות גם מן החולין קדשים]. לעומת זאת, כל מה שקשור עם חלק 'יורה דעה' בשולחן ערוך, כל מה שרב היום צריך לדעת, קשור עם ברור התמורות 'אסור ומותר', מה מותר ומה אסור.

יש עוד זוג, והוא שייך עם חלק 'חושן משפט' בשולחן ערוך, והוא הזוג 'זכאי-חייב'. מה זה נצח והוד? זו התמורה הכי פשוטה. נצח הוא מי שמנצח, הזכאי, והוד הוא המנוצח, החייב שצריך להודות. נצח והוד הם מי שלמעלה ומי שלמטה. מי שנכנע נמצא למטה ומי שמנצח נמצא למעלה. נצח והוד הם כנגד שני הלוחות של 'לוחות הברית' – זה למעלה וזה למטה – מהם יצאה הפסולת[103]. אצלנו, תמורת ה'פסול' היא כנגד היסוד, הבאה לאחר נצח והוד. באמת כתוב, שהפסולת של הקדושה בעולם העליון יורדת אל העולם התחתון, ומה שהוא בגדר פסולת בעולם הבריאה הוא עדיין בגדר קדושה בעולם היצירה.

היסוד – הכח לפסול את הפסולת

למה יסוד הוא כנגד התמורה פסול? קודם כל, התפארת נוטה לצד ימין ולכן היא שייכת יותר אל תמורת 'כשר' ואילו היסוד נוטה לצד שמאל ולכן הוא שייך אל תמורת ה'פסול'. שנית, והוא העיקר, שחוץ מן ה"זרע קדש ברך ה'"[104] היוצא מן היסוד יוצאת ממנו גם הפסולת. למה מכוון היסוד כנגד צד האחור? כי הוא כנגד מצות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[105]. יש בו אחיזה אל הפסולת. הפסולת נאחזת ביסוד וממילא זהו המקום שאפשר באמצעותו גם להתגבר עליה. זה מקום התקון של הפסולת. כאשר אמרנו שהגבורה היא כנגד 'אסור' אין הכוונה שהגבורה היא בעצמה דבר אסור, אלא שבגבורה קיים הכח לאסור. כך גם לגבי היסוד, לא שהיסוד הוא פסול אלא שהיסוד הוא הכח שפוסל, שמתגבר ודוחה את הפסולת.

[אם הגענו לכך נזכיר רמז שקשור בפסיכולוגיה ועם המייסד שלה בדורות האחרונים. פסולת היא גם מלשון הפסוק "פסֹל לך"[106], מלשון פסל. כל עבודה זרה בעולם היא פסל. מה יוצא לפי הפרוש שלנו, שתמורת הפסול מכוונת כנגד היסוד? הוא – הגדול של הטומאה – היה אומר, שכל פסל שאדם בונה, כל סמל, הוא פסל מיני שקשור אל תאות הברית. הפסל הוא ה'לעומת זה' של 'קימת הברית', של ה'אבר חי' של הקדושה. מעכה, אמו של אסא מלך יהודה, עשתה לעצמה 'מפלצת'[107], וחז"ל אומרים[108] על כך שהיא היתה נבעלת לעבודה זרה בכל יום. זה המקור הראשון בתנ"ך למושג הזה. הפסל הוא 'קימת הברית' של הטומאה, וממילא טומאת הברית של הקדושה.

לכן חז"ל מסבירים ש"'אחרי לבבכם' – זו מינות" ואילו "'אחרי עיניכם' – זו זנות"[109] והכל נכלל בזנות, כמו בסיום הפסוק – "אשר אתם זונים אחריהם". גם עבודה זרה היא סוג של זנות, זנות יותר פנימית, של עבודת פסלים. זה מה שנקרא בלשונם 'סמבולים'].

כל זה היה בהקשר של היסוד שכנגד ה'פסול', ועולה מכאן שצדיק הוא אחד שיש בו את הכח לפסול ולשבור פסלים. לכן התגלה אברהם אבינו קודם כל בספור שבירת הפסלים[110]. תמיד שואלים, למה הספור הזה של שבירת הפסלים לא כתוב במפורש בתורה? הרי זה הספור הכי יפה עליו [כל הילדים אוהבים אותו]? התשובה היא, שמה שכתוב בתורה זהו אברהם אבינו בעצמו, אבל הספור הזה של שבירת הפסלים הוא בשלב שעוד לפני שהוא מגיע אל עצמו. זה היסוד של הקדושה.

נחזור ונסכם את ענין התמורות: חסד וגבורה הם הכח שיש בתורה להתיר ולפתוח והכח לאסור ולקשור. הנצח הוא הכח לזכות מישהו, ההוד הוא הכח בתורה לחייב מישהו בדין, לומר לו "רשע תן תודה"[111]. כתוב[112], שבסיום הדין פונה בית הדין אל החייב ואומר 'פלוני חייב'. זהו כח ההאשמה. התפארת היא הכח להכשיר והיסוד הוא הכח לפסול.

זהו נושא שלם בפני עצמו והוא אחד מנושאי היסוד בכל למוד התורה כולה. הבאנו אותו רק בדרך אגב להסבר הקשר בין המושג 'כשר' לבין הדעת, שבזוגות התמורות שבתורה ה'כשר' היא התמורה השייכת אל התפארת. ה'כשר' שבדעת הוא המיחד את ה'קדושה' של החכמה עם ה'טהרה' של הבינה.

נחזור אל הענין שלנו. אמרנו, שהתקון השלם הוא 'יחוד, ברכה, קדושה', כאשר כל המח הוא חכמה, כל הלב הוא בינה וכל כוחות המעשה הם דעת. 'כל המח חכמה' זה שכל המח נמצא בהרגשת ההפלאה. זה נקרא קדוש, וזה אור גדול. 'כל הלב בינה' זה שכל הלב בטהרה – "לב טהור ברא לי אלקים"[113] – וזה נקרא 'מקור ברכה'. ברכה היא התגברות של אהבה. הבינה נקראת בקבלה[114] 'נהר', ועל נהר כתוב בגמרא "נהר מכיפיה מיבריך"[115], שהנהר מתברך מיסודו כל הזמן. בבינה, הנהר צריך להתברך בלב כל הזמן מיסוד אמא. הכבד, שהוא המנחה את המעשים, צריך להיות כולו חדור דעת, כולו יחוד, וזו העבודה של "בכל דרכך דעהו"[116].

ניתן פסוק לכל אחת מן המדרגות: הפסוק "בכל דרכך דעהו" הוא הפסוק של הכבד, הפסוק "לב טהור ברא לי אלקים" הוא הפסוק של הלב והפסוק...

חסר סיום השעור

* * *


התחלנו להסביר בפעם הקודמת, שהחכמה היא עיקר כל המח. חכמה היא כח-מה, בטול. כשדברנו בפרק ב על החכמה ועל הפסוק "לבי ראה הרבה חכמה"[117] הסברנו, שהרגשת הראיה של החכמה מתיחסת אל הלב, בעוד שהמח בעצמו הוא רק בטול. לכן ב"פתח אליהו כתוב: "חכמה מוחא איהי מחשבה מלגאו".

על פי הפשט, וכמו בפרצוף זעיר אנפין, החכמה תופסת רק את המח הימני, הבינה רק את המח השמאלי ואילו במח האחורי-האמצעי מאירה הדעת. לעומת זאת, כאן לא משמע כך. כאן משמע שגם בפרצוף זעיר אנפין המח סתם, שכולל את כל שלש המוחין, הוא המח הימני, מח החכמה.

גדלות מוחין

וְהִנֵּה, בְּפַרְצוּף גּוּף הָאָדָם הַכֹּחוֹת חב"ד מִתְלַבְּשִׁים בְּג' מוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, אַךְ אֵינוֹ מִתְפַּשֵּׁט לְמַטָּה לְמַלֵּא אֶת חֲלַל הַלֵּב כְּאוֹר הַבִּינָה – מֹחַ שְׂמֹאל – אֶלָּא מֵאִיר עַל הַלֵּב בִּבְחִינַת "אוֹר מַקִּיף" [ואז נאמר "לבי ראה הרבה חכמה"]. בִּזְמַן "גַּדְלוּת הַמּוֹחִין" אוֹר מַקִּיף זֶה מֵאִיר בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב בְּסוֹד "לִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה" כַּמּוּבָא לְעֵיל בְּפֵרוּשׁ הַחָכְמָה).

קודם החכמה מאירה רק בבחינת אור מקיף, ראיה של מקיף, אבל הראיה האמיתית של "לבי ראה הרבה חכמה" היא כאשר האור המקיף הזה נכנס בפנימיות בזמן גדלות מוחין.

שוב, הבינה מתפשטת ממח שמאל אל תוך הלב כולו, שנמצא כנגדו בצד השמאלי של הגוף, ואילו החכמה מאירה בכל המוחין. אפילו שהמקום העיקרי שלה הוא במח ימין היא מאירה על כל המח, ובנוסף לכך היא מאירה אור מקיף על הלב. הכח של האור המקיף הזה הוא הכח של "מח שליט על הלב"[118], כמו שלמדנו.

מה זה גדלות מוחין? זהו מצב בו האור מאיר – כמו שהוא מאיר במח –  גם בלב. בחסידות יש כלל[119], האומר שאם האדם לא נמצא במצב של גדלות מוחין קיים אצלו בין המח והלב מעבר, שנקרא 'ובכן' או 'מצר הגרון', ומה שיכול לעבור דרכו היא רק נקודת התמצית. כאשר אדם מתבונן במשהו בהרחבה, מה שנשאר לו בסוף מן הכל הוא ה'בכן'. זה מה שנשאר לו בפנימיות בלב, בעוד כל האור של המח, של ההתבוננות, שורה על הלב בבחינת מקיף. לעומת זאת, בזמן גדלות מוחין מצר הגרון אינו מצמצם את האור ויש דרכו מעבר ישיר מן המח אל הלב.

לפעמים מובא שהתהליך הוא שהלב עולה אל המח. כך מסביר האדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות. הלב עולה אל המח ומקבל את האור בלי צמצום, כמו שהוא במח, ועל כך נאמר "לבי ראה הרבה חכמה". מה התוספת שיש בגדלות מוחין? שבלב האור הזה גם מורגש. במח הוא בבטול, אבל בלב הוא מורגש. שם הוא מסביר, שגדלות המוחין הזו היא מדרגת חיה שבנפש. כל עוד אדם זוכה רק אל מדרגת הנשמה יש אצלו עדיין את המעבר בין המח אל הלב, הנקרא 'ובכן'. הרוח הוא רגש, חג"ת, הנפש היא נה"י, הנשמה היא מוחין ומוחין הם כבר חב"ד, אבל לא חב"ד של גדלות. אלו חב"ד שעוברים אל הלב דרך צמצום, אבל ברגע שהאדם זוכה למדרגת חיה שבנפש מאיר אצלו האור בלב כפי שהוא בעצם במח, ואז זו בחינת "לבי ראה הרבה חכמה". זו גדלות מוחין אמיתית.

עד כאן החכמה. נעבור אל הבינה:

ב. הַבִּינָה מִתְלַבֶּשֶׁת בַּמֹּחַ הַשְׂמָאלִי, אַךְ סִיּוּם הִתְפַּשְּׁטוּת אוֹרָהּ הוּא בַּלֵּב, בְּחִינַת "בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין".

זה הפרוש הפשוט. בפעם הקודמת דברנו על פרוש יותר עמוק, על פיו החכמה בתכלית השלמות שלה מאירת בכל החב"ד, הבינה בכל החג"ת והדעת בכל הנה"י, בסוד "קדושה, ברכה, יחוד". כאן ההסבר הוא כמו הפשט של כתבי האריז"ל, ש"בינה לבא"[120] הוא אור הבינה שמתפשט מן המח השמאלי עד הלב, שנמצא גם הוא בצד השמאלי של הגוף, ושם הוא מסתיים. זה נקרא 'יסוד אמא' והוא מגיע עד הלב, עד 'תפארת ז"א'[121].

הַלֵּב הוּא בַּצַּד הַשְּׂמָאלִי שֶׁל הַגּוּף כְּמֹחַ הַבִּינָה, הַשְּׂמָאלִי שֶׁבָּרֹאשׁ, שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט אֵלָיו

אחליפו דוכתייהו

(בְּחִינַת "לִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה" הַנ"ל הוּא בִּבְחִינַת "שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו" כַּאֲשֶׁר הַיָּמִין מֵאִיר לַשְּׂמֹאל, וְכֵן כַּאֲשֶׁר הַבִּינָה מוֹלִידָה חֶסֶד [שהוא הבן הראשון שלה] הַמִּתְפַּשֵּׁט בִּ"דְרוֹעָא יְמִינָא" נִמְשָׁךְ הָאוֹר מִשְּׂמֹאל לְיָמִין).

זה דבר שצריך קצת הסבר. יש מצב שבו הקוים נמשכים על פי הסדר, מן הימין אל הימין ומן השמאל אל השמאל, אבל יש מצב אחר בו הקוים מתחלפים – הימין נמשך אל השמאל והשמאל נמשך אל הימין.

למשל, היום במדע אומרים שכך הוא היחס במערכת העצבים של הגוף. הצד הימני של המח שולט על החלק השמאלי של הגוף ואילו הצד השמאלי של המח שולט על החלק הימני של הגוף. כך מקובל היום. זו דוגמה לקוים מתחלפים. דוגמה נוספת, בקדושה, הן רצועות התפלין של ראש: הרצועה הימנית הולכת לצד שמאל ורצועה השמאלית הולכת אחר כך לימין[122] [בדרך כלל, התופעה שנקראת בקבלה 'חותם המתהפך' היא בסדר של מעלה ומטה, ואז מה שהיה קודם למעלה כעת הוא למטה ומה שהיה למטה הוא כעת למעלה. מה שהיה קודם 'שוקע' הוא כעת 'בולט' ומה שהיה קודם 'בולט' הוא כעת 'שוקע'[123]].

לתופעה הזו קוראים 'אחליפו דוכתייהו'[124]. בכל פעם שיש תופעה כזו היא באה ממקום יותר גבוה מאשר התופעה של קוים ישרים. למה היא באה ממקום יותר גבוה? כי יש בה התכללות. אם הימין הולך אל השמאל והשמאל הולך אל הימין זה סימן לכך שבימין יש התכללות עם השמאל, וזו הסיבה שהוא הולך אליו, ולשמאל יש התכללות עם הימין, ולכן הוא הולך אליו. בגלוי ההיפוך יש מעלה. הוא מגלה את ה"נושא הפכים".

בקוים ישרים, כאשר הימין הולך אל הימין והשמאל הולך אל השמאל, זה כמו התפשטות פשוטה, כמו 'השתלשלות', בעוד שב'אחליפו דוכתייהו', שהימין הולך אל השמאל והשמאל הולך אל הימין, זה יותר כמו 'התלבשות'. זה קשר עמוק יותר.

"שִׂכֵּל את ידיו" – החלפת מדות הלב

הפסוק בשביל התופעה הזאת בתורה הוא הפסוק "שִׂכֵּל את ידיו"[125], שנאמר על יעקב אבינו בעת ששם את יד ימינו על ראש אפרים ואת יד שמאלו על ראש מנשה, הפוך ממה שחשב והכין אותם יוסף למולו. בדרך כלל מפרשים, ש"ידיו" כאן הם חסד וגבורה, ואם הוא "שִׂכֵֹּל את ידיו" לגבי הברכיים – לגבי הנכדים שלו שבבחינת "ברא כרעא דאבוה"[126] – זה אומר שההמשכה היא מיד ימין אל רגל שמאל ומיד שמאל אל רגל ימין. כלומר, מן החסד אל ההוד ומן הגבורה אל הנצח.

הקשר הזה – בין חסד להוד ובין גבורה לנצח – הוא פשוט אפילו יותר מן ההמשכה הפשוטה של הקוים הישרים. הקשר בין גבורה לנצח הוא פשוט, שכן הגבור הוא מי שמנצח. גם שהחסד נמשך אל ההוד זהו קשר פשוט, שכן החסד הוא זה המשפיע, הנותן, וההוד הוא זה המקבל שאומר לו 'תודה רבה'. זו בפשטות ההודיה.

כאשר החסד הולך אל ההוד הוא גם הסוד של אהרן הכהן. אהרן הוא איש החסד[127], אבל בין שבעת הרועים הוא נמנה בספירת ההוד. לפי זה, הקשר בין גבורה לבין נצח הוא הקשר בין לוי ומשה. משה נמנה בין שבעת הרועים בספירת הנצח אבל המקור שלו הוא בשבט לוי שבגבורה. זה קשר יותר פנימי אפילו מן החסד והגבורה כאשר הם בפני עצמם[128]. החסד והגבורה בפני עצמם הם כמו אברהם ויצחק. על פי הסדר הרגיל משה ואהרן הם כנגד הנצח וההוד, אבל זה לא סתם נצח והוד. החידוש והרבותא כאן הם, שמשה הוא באמת גבורה המכוונת כלפי ימין ואהרן הוא חסד המכוון כלפי שמאל.

נסכם:

alt

דוקא בשבעת הרועים יש לנו את הסוד של "שִׂכֵּל את ידיו".

מה זה אומר לגבי שש מצוות התמידיות, עליהן דברנו בפרק יג? אם מצות אהבת ה' היא כנגד יד ימין, היא תתחבר עם התמימות שבמצות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ואילו מצות יראת ה', שכנגד יד שמאל, תתחבר עם מצות "אנכי ה' אלקיך". בסדר הזה של "שִׂכֵּל את ידיו" לגבי הקצוות, צד השמאל עולה למעלה וצד הימין יורד למטה. כך גם הסברנו את פרוש הבטויים "שמאל דוחה"[129] ו"שמאלו תחת לראשי"[130], שזהו כח העליה של המקבל אליו הוא מגיע לאחר ועל ידי הדחיה של המשפיע. לכן, כאשר השמאל הולך אל הנצח זו בחינת עלית קו שמאל, ולכן נצח נקרא בספר יצירה 'עֹמֶק רוּם'[131], ואילו כאשר הימין הולך אל ההוד – שנקרא 'עֹמֶק תָּחַת' – זו ירידה בדרך המשכה.

אם תסתכלו בסיכום השער האחד לפני האחרון בספר, בשער "הוי' נסי"[132], תראו שיש ארבע מדרגות של ידיים. בקצור, ורק מה ששייך לענינינו: יש כאן ארבע מדרגות של יד מלמטה למעלה. היד ראשונה היא יד במובן של מקום גשמי, כמו בפסוק "ויד תהיה לך מחוץ למחנה"[133], והיא כנגד האות ה תתאה שבשם. יש יד במובן של מדות, כמו "יד הגדולה"[134], "יד החזקה"[135], "יד רמה"[136] שכנגד חסד גבורה ותפארת. זהו הפרוש הפשוט של ידיים. עיקר המדות הן בלב, שם מכונסים ה החסדים, והידיים הן ההתפשטות שלהם ממנו, עד שהם מגיעים ל-ה אצבעות הידיים, כמו שכתוב ב'עץ חיים'[137]. זה כנגד האות ו שבשם. מעל זה יש פרוש נוסף, והוא על פי הבטוי 'עד מקום שידו מגעת', שמשמעותו היא עד מקום שיד שכלו של אדם מגעת. זהו כח התפיסה של השכל והוא נקרא 'יד השכל'. יש לך יד בשכל שאתה יכול לשלוח אותה כדי לתפוס שכל מסוים, ויש שכל מופלא שאתה מרגיש שאתה לא יכול לתפוס אותו, ש'יד שכלך' לא מגיעה אליו. זה כנגד האות ה עילאה שבשם. מעבר לכך יש פרוש נוסף, המובא בקבלה[138] על הפסוק "פותח את יָדֶךָ"[139] – 'פותח את יוּדֶךָ'. זו עצם נקודת הבטול שבלב, כנגד האות י שבשם. זו יד מצד חכמה:

         י      "פותח את ידך" – עצם נקודת הבטול שבנפש

        ה      "עד מקום שיד שכלו מגעת" – כח התפיסה שבשכל

        ו      "יד הגדולה" "יד החזקה" וכו' – התפשטות המדות מן הלב

        ה       "ויד תהיה לך מחוץ למחנה" – מקום גשמי


מה שנוגע לענינינו הוא הפרוש השני של יד, במובן של שכל. הוא קשור לפסוק שלנו, " שִׂכֵּל את ידיו", כאשר שִׂכֵּל הוא מלשון שֵׂכֶל. יעקב שִׂכֵּל את ידיו, כלומר הכניס שכל בידיים שלו על מנת להחליף את הקוים ימין ושמאל. הוא החליף אותן מסדר של 'השתלשלות' הקוים כסדר אל סדר של 'התלבשות', והתלבשות תמיד קשורה עם החדרת מוחין פנימיים. שכל פנימי בתוך הידיים מתבטא בכך שהידיים מתחלפות. כל זה ביחס ל'אחליפו דוכתייהו' של המדות.

"אחליפו דוכתייהו" במוחין

כל מה שהסברנו עד עכשיו היה 'אחליפו דוכתייהו' לגבי הידיים, לגבי המדות. אותו הדבר זה גם לגבי המח. כאשר המח הימני שולט על הצד השמאלי של הגוף והצד השמאלי של המח על הצד הימני של הגוף – זה נקרא "שִׂכֵּל את ידיו".

מה זה בעבודת ה'? כאשר מח הימין הולך אל השמאל זו הבחינה של "לבי ראה הרבה חכמה"[140], שהחכמה יכולה לחדור אל תוך הלב בעת גדלות מוחין. פרוש נוסף (שלא כתוב כאן) הוא, שחכמה היא 'יראה עילאה' ושמאל היא יראה סתם. כלומר, הרגשת הבטול בלב שבבחינת "לבי ראה הרבה חכמה", מתגלה בלב דרך יד שמאל, דרך הרגשת היראה. התופעה המקבילה היא שמח השמאל של הבינה הולך לצד ימין. זו לידת מדת האהבה. 'אהבה רבה' היא אהבה שבבינה ואילו 'אהבת עולם' ['אהבה זוטא'] היא האהבה שמתגלה בקו ימין, בחסד[141].

נסכם בציור:

alt

נסכם: כללות הענין של 'אחליפו דוכתייהו' נכלל במושגים אהבה ויראה. כאשר הימין שולט על השמאל זהו סוד היראה – 'יראה עילאה' שמתגלה בצד שמאל של הגוף – וכאשר השמאל שולט על הימין זהו הסוד של האהבה. אחר כך שוב הולכת יד ימין לשמאל, מן החסד אל ההוד, ויד שמאל הולכת אל הימין, מן הגבורה אל הנצח. כלומר, הסדר הוא: חכמה-גבורה-נצח מול בינה-חסד-הוד.

זה מסביר דבר שהזכרנו כמה פעמים, שנצח והוד קשורים אל החכמה והבינה במיוחד. בכתבי האריז"ל כתוב[142], שנצח והוד של פרצוף עליון הם החכמה והבינה של הפרצוף התחתון. גם הסברנו לפני שני שעורים[143], שהאות ו בעצמה כוללת ו פרצופים, ולפי זה הזווג של נצח והוד הוא כנגד הזווג של אבא ואמא. נצח והוד שייכים בעצם אל חכמה ובינה, יותר מאשר חסד וגבורה. אם הסדר הוא סדר של 'השתלשלות' הסדר הוא חכמה-חסד-נצח מול בינה-גבורה-הוד, אבל בסדר הפנימי של המשכת מוחין, סדר של 'התלבשות', הסדר הוא חכמה-גבורה-נצח מול בינה-חסד-הוד. לפי זה יוצא, שהחכמה קשורה תמיד עם הנצח והבינה תמיד עם ההוד, גם בסדר של 'השתלשלות' וגם בסדר של 'התלבשות'.

זהו פרוש חדש לדברי ספר הזהר: "בינה עד הוד אתפשטת"[144]. לא שהבינה מתפשטת בדרך ישרה עד ההוד, וגם זו לא ההתפשטות של ה החסדים מן הבינה ועד ההוד. אלו הפרושים המקובלים. כאן זו התפשטות של הבינה אל ההוד דרך הסוד של 'אחליפו דוכתייהו'. במלים של עבודה: מ'אהבה רבה' לאהבה הרגילה ומשם אל ההודיה.

כל זה היה לגבי מח החכמה ומח הבינה.

דעת – הקשר בין 'פנים' ו'אחור'

ג. הַדַּעַת מִתְלַבֶּשֶׁת בַּמֹּחַ הָאֶמְצָעִי מִצַּד אָחוֹר, הָעוֹמֵד בְּרֹאשׁ חוּט הַשִּׁדְרָה שֶׁבּוֹ מֶרְכַּז הַהַרְגָּשָׁה וְהַחוּשִׁים [ה החושים הידועים].

כל זה בסוד שרש המשכת הטפה. היסוד, שהוא הלולב, עולה דרך השדרה עד לדעת על מנת להמשיך ממנה את הטפה. זהו גם כן סוד התפלה. כל התפלה היא המשכה מן הדעת אל היסוד. יש בתפלת 'שמונה עשרה' חי ברכות, כנגד חי חוליות שיש בשדרה[145], דרכם נמשכת הטפה, עד שבאמירת ברכת 'שים שלום' נמשכת הטפה ביסוד ממש[146]. לכן ברכת 'שים שלום' היא הזווג, בבחינת שלום בית.

לפעמים גם כתוב[147], שהדעת מאירה במצח. עיקר הדעת היא באחור אבל יש משם גם הארה במצח, ב'מצח הרצון'. דעת היא רצון וחפץ, כמו שדורשים חז"ל "כל מעשה בראשית... לדעתן נבראו"[148], ורש"י מסביר שהקב"ה שאל כל דבר ודבר אם הוא חפץ להיברא וכולם אמרו כן. אם כן, החפץ של הדעת מאיר במצח.

בכל זאת, על כך שעיקר הדעת הוא מאחור יש הסבר בחסידות[149] על הפסוק "אחור וקדם צרתני"[150]. 'אחור' זו עבודת התפלה של "וראית את אחורי ופני לא יראו"[151], ואילו ה'פנים' זו עבודת התורה. יש בה מעלה ויש בה גם חסרון. המשכת הטפה מן הדעת ועד הברית – זו עבודת התפלה, אבל אין בה גלוי של אור הפנים כמו שיש בתורה.

המקור לכל הרגשת החושים, שהם ה'פנים', הוא ב'אחור', במח הדעת. בחכמה ובבינה קיים הקשר בין צד הימין שבגוף ובין צד השמאל שבו, אבל בדעת קיים הקשר בגוף בין צד ה'אחור' ובין צד ה'פנים'. כל מה שקשור עם הקשרים האלו – בין 'פנים' ל'אחור' – בא ממח הדעת.

הכתר – מקור הדעת ב'על מודע'

אלו ג הספירות הראשונות בסוד הגוף. מה עם הכתר?

הַכֶּתֶר עוֹמֵד לְמַעְלָה מֵהַמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ. בַּגּוּף, הַכֶּתֶר מְרוּמָּז (אֵין זֶה כִּי אִם רֶמֶז בְּעָלְמָא) [המוחין הם ממש המשכן לחכמה ולבינה ולדעת, אבל לכתר אין משכן. יש לו רק רמז בעלמא. איפה?] בְּעֶצֶם הַגֻּלְגֹּלֶת. בַּגֻּלְגֹּלֶת [קיים סוד] "ז' תִּקּוּנֵי גֻּלְגַּלְתָּא" – [שזו] הִתְקַשְּׁרוּת הַתַּעֲנוּג ("עַתִּיק" – פְּנִימִיּוּת הַכֶּתֶר) לְרָצוֹן ("אֲרִיךְ" – חִצוֹנִיּוּת הַכֶּתֶר).

אחד מ-ז תקונים אלו נקרא "רעוא דרעוין", בו יסוד עתיק יומין מתלבש במצחא של אריך אנפין[152]. עתיק יומין הוא ענג וכל הענג שלו מתרכז ביסוד ואותו ענג מתלבש ומתגלה בתוך המצח של אריך, של הרצון. עיקר ההתלבשות של ענג בתוך רצון – התלבשות שנקראת 'חפץ' – מאירה במצח, וכמו שהסברנו, במצח מאירה הדעת.

הִתְקַשְּׁרוּת זוֹ הִיא בְּהֶעְלֵם הַנֶּפֶשׁ. בִּסְפִירַת הַדַּעַת מִתְגַּלָּה הִתְקַשְּׁרוּת זוֹ בֵּין בְּחִינַת הַ"גַּבְרָא" לִבְחִינַת הַ"חֶפְצָא" – חֵפֶץ הַמּוּשְׂכָּל וּמוּשָּׂג בְּחָכְמָה וּבִינָה. עַל כֵּן מְקוֹם הַדַּעַת בָּא לְמַטָּה מִן הַכֶּתֶר בַּקַּו הָאֶמְצָעִי, אַךְ "כַּאֲשֶׁר מוֹנִים אֶת הַכֶּתֶר אֵין מוֹנִים אֶת הַדַּעַת וְכַאֲשֶׁר מוֹנִים אֶת הַדַּעַת אֵין מוֹנִים אֶת הַכֶּתֶר", שֶׁהֲרֵי עִנְיָנָם אֶחָד, זֶה בְּהֶעְלֵם וְזֶה בְּגִלּוּי.

פרצופי הכתר, העומדים מעל למודע, נקראו עתיק ואריך, ובנפש הם הענג והרצון שבהעלם הנפש. העלם הנפש שבכתר מתגלה בדעת, ואם כן גם ההתלבשות הזו – של הענג ברצון – שבכתר מתגלה בו. מה זו דעת? דעת היא ההתקשרות אל המושג שבבינה ואל המושכל שבחכמה. מה זו ההתקשרות הזו? זו ההתקשרות שאני, ה'גברא', מתקשר עם המורגש והמושכל, שזה ה'חפצא'[153].

יחוד 'גברא' ו'חפצא' – בכתר, בדעת ובמדות

ילד קטן, לפני גיל בר-מצוה יכול להיות חכם ונבון אבל אין לו התקשרות. הוא אינו בר-דעת[154]. יכולה להיות לו הרבה חכמה ובינה, הרבה השגה והשכלה ב'חפצא', אבל אין לו את הכח בנפש להתקשר אל השכל שלו. זו גדלות שבאה בגיל בר מצוה. בגרות היא מצב בו הוא האדם כבר ראוי לזווג. בתוך הנפש, הזווג הוא בין ה'גברא' לבין ה'חפצא'. בלשון הראשונים זה נקרא הזווג שבין ה'משכיל' לבין ה'מושכל' [במושגים המערביים, החיצוניים, של ימינו זה נקרא 'אובייקט' מול 'סובייקט'. הממד האובייקטיבי הוא ה'חפצא' ואילו הממד הסוביקטיבי הוא ה'גברא'. אלו המושגים בחיצוניות].

'גברא' בשרש הכי הגבוה שלו הוא הרגשת הענג, עתיק, ואילו ה'חפצא' בשרש הכי גבוה שלו הוא הרצון, אריך. בשעורים הקודמים הסברנו[155], שהרצון בנטיה הראשונית שלו פונה כלפי מעלה, להתחבר ולהתאחד לגמרי עם המקור שלו, עם הקב"ה. הענג מכריח את הרצון כנגד טבעו הראשוני לפנות כלפי מטה ולרצות דברים אחרים. כלומר, הרצון הוא המקור של הרגשת המציאות החיצונית. אתה רוצה מה שחסר. אם היה לך רק ענג היית כמו גוי, זו היתה 'נירוונה'. אצל גוי המצב תמיד הוא כמו אצל הקליפה, שאין לה דעת, אין לה התקשרות בין הענג והרצון מתוך מטרה לקשר את השלוה הפנימית עם הדחיפה של הרצון כלפי המציאות החיצונית. זוהי הדעת הנעלמת כמו שהיא בכתר, ב-ז תקוני גלגלתא.

אחר כך, כאשר מתגלה הדעת הנעלמת הזו בתוך המודע, היא מתבטאת בקשר הגלוי שיש בין ה'גברא' לבין ה'חפצא'. כאן ה'אני' עדיין אינו מורגש. ה'אני' מתחיל להיות מורגש רק במדות. באהבה כבר יש הרגשה של "יש מי שאוהב", או ביראה "יש מי שירא"[156]. הלב הוא המקום הראשון בו מתגלה ה'גברא' בבחינת 'אני'. הפגם של הדעת הוא לדעת את עצמו (כמו שלמדנו בהקדמה ל"דרך חיים"). כלומר, שה'חפצא' נעשה גם כן הוא עצמו.

חטא אכילת עץ הדעת הוא שה'חפצא' גם כן נעשה 'אני', שאני יודע את עצמי[157]. זה כמו פולחן עצמי ועבודה זרה. הדעת האמיתית היא לדעת את המושכל כדבר שהוא חוץ ממני וזה כבר כמו לדעת את ה', כמו דעת אלקים. אין 'אני'. יש התקשרות בין ה'גברא' ובין ה'חפצא', אבל ברגע שה'חפצא' הוא כבר לא ה'אני' הדעת הזו היא כבר תקון הדעת. מטרת כל החסידות היא להגיע לדעת, ואפילו דעת של מושכלות סתם זהו גם כבר תקון גדול. אם יש דעת אמיתית האדם כבר יצא מעצמו לגמרי, בגלל שה'גברא' מתקשר אל ה'חפצא' והוא כבר לא מרגיש את עצמו לגמרי[158].

ההתקשרות הזו תלויה במצב עוד יותר נעלם, שבה גם ה'חפצא' נעלם. ב-ז תקוני גלגלתא שניהם – גם ה'גברא' וגם ה'חפצא' – נעלמים, שכן שם הם למעלה מטעם ודעת לגמרי. כאשר הם יורדים משם אל הדעת כבר יש התקשרות בין ה'גברא' ובין ה'חפצא', ומה שמורגש הוא רק ה'חפצא', ולא ה'גברא'. כאשר הם יורדים אל המדות יש כבר שוב התקשרות, אבל כאן שניהם מורגשים. גם האהוב מורגש וגם – ובעיקר – אני, האוהב אותו. ככל שיש יותר ירידה צד ה'גברא', צד ה'אני', מתגלה יותר. ככל שהקשר הזה, בין ה'גברא' ובין ה'חפצא', יותר גבוה צד ה'גברא' פחות מורגש וצד ה'חפצא' יותר בגלוי.

באמת, המקור העליון של הקשר הזה בין ה'גברא' לבין ה'חפצא' בהעלם הכתר נקרא 'חפץ'. בלשון חז"ל 'חפצא' הוא אובייקט, כמו חפצים שנמצאים בחדר, בלשוננו. לא מורגשת בבטוי הזה פעולת החפץ, הרצון הכי פנימי. רואים מכך, שככל שחפץ יורד, צד ה'גברא' שבו נפרד מצד ה'חפצא', וממילא כל אחד מורגש לעצמו, ואילו החפץ האמיתי מתעלם. כל ההתקשרות בין הענג ובין הרצון נקראת 'חפץ' פשוט, ואין שם 'גברא' בכלל. זה חפץ אמיתי. אחר כך, כאשר הם יורדים אל הדעת יש התקשרות של המוחין אל המושכל והמושג. יש פעולת רכוז מצד ה'גברא', אף שאינו מודע לכך בשעת מעשה. הכח להגיע אל הרכוז הזה הוא ההתקשרות שלמעלה מטעם ודעת בין אריך לעתיק, בין הענג והרצון, ב-ז תקוני גלגלתא (כמבואר בתחלת שער היחוד[159]).

בתחלת השער[160] למדנו, שהכח שמקשר בין הענג לרצון, שאלו הם ז תקוני גלגלתא, הוא כח האמונה. אמונה היא התוקף העצמי, ולפי ערך התוקף של האמונה כך מתלבש הענג ברצון, והתלבשות זו נקראת 'חפץ'. אחר כך, לפי ערך החפץ כך היא מתגלה בדעת. כל המטרה היא להמשיך מן האמונה אל הדעת.

הסברנו גם פעם[161], שאמונה היא א מונה, אחד שמונה את הכל. אמונה היא שרש המנין. מצד האמונה, החפץ והדעת הכל אחד. גם ה'חפץ', שהוא הכתר סתם [ה'גלגלתא' בקבלה] וגם הדעת שנמצאת כבר בתוך המודע – הכל אחד. זה מרומז במשפט הזה ש"כאשר מונים את הדעת אין מונים את הכתר וכאשר מונים את הכתר אין מונים את הדעת", כי מצד האמונה הכל דבר אחד. "מונים" ו"אין מונים" הוא סוד האמונה[162].

חסד וגבורה – התפשטות הידיים

עד כאן היה הדעת, ובכך השלמנו את חב"ד עם הרמז לכתר. כעת נרד אל ו הקצוות:

מְקוֹמוֹת הַו"ק בַּגּוּף:

א. הַחֶסֶד מִתְפַּשֵּׁט מִן הַלֵּב אֶל יַד יָמִין – "חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא" – בְּחִינַת "יָמִין מְקָרֶבֶת", "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" כַּנ"ל.

עיקר המדות – ולכן גם החסד והאהבה – נמצאות בלב והן מתפשטות ממנו אל הידיים. לפי זה, ליד ימין יש דרך התפשטות יותר ארוכה מאשר ליד שמאל, שכן הלב נמצא בצד שמאל של הגוף. זו עוד סיבה פשוטה למה שאמרנו קודם, שבהתגלות המדות קודמת התגלות היראה להתגלות האהבה, כמו שבגשמיות יד שמאל יותר קרובה אל הלב מאשר יד ימין. לאהבה לוקח יותר זמן להתפשט ולהגיע לידי התגלות. רמז המקשר בין לב לבין יד הוא, שלב עולה יד במספר סדורי.

ב. הַגְּבוּרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת מִן הַלֵּב אֶל יַד שְׂמֹאל – "גְּבוּרָה דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא" – בְּחִינַת "שְׂמֹאל דּוֹחֶה", "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי" כַּנ"ל. הַנָּחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד הִיא בְּיַד שְׂמֹאל כְּדֵי לְהַכְנִיעַ וּלְהַמְתִּיק אֶת הַגְּבוּרוֹת שֶׁבָּהּ [על ידי המוחין דנוקבא שממשיכים בהנחת תפלין של יד], עַל יְדֵי הַהַנָּחָה שֶׁבָּאָה מִכֹּחַ יַד יָמִין – חֶסֶד.

גם בשולחן ערוך מובא להלכה[163] שצריך לשמור על הקדושה של יד ימין בגלל שמניחים בה תפלין של יד.

ימות החול, שבת ולמעלה מן הזמן

דרך אגב, כל הבטויים שבפרק הזה [ותראו את זה בהערות למטה] לקוחים מתוך "פתח אליהו". בפעם הקודמת הסברנו, שיש שלשה שלבים בהבנת הספירות: קודם להבין אותן בנפש, אחר כך להבין אותן בסוד הקצוות של המקום ולבסוף ליחד אותן עם האברים שבגוף. הסברנו, שהסדר הזה הוא סדר של "הכנעה, הבדלה, המתקה". לפי זה, "פתח אליהו" הוא בכללותו בחינת המתקה. זה מסביר את מנהג חב"ד על פי נוסח האריז"ל לומר את התפלה הזו קודם קבלת שבת [יש שאומרים אותו בכל יום]. דוקא לפני שבת אפשר להגיע אל המדרגה של המחשת העבודה בגוף. כתוב[164] שבשבת קליפת נגה עולה ונעשית קדושה. מה זה קליפת נגה? זה הגוף. הגוף נעשה קדוש ולכן יש מצות ענג שבת גם בגשמיות[165]. זהו המקום העיקרי בכל הקבלה בו מוזכר המיקום של כל הספירות לגבי הגוף, והיא בחינת שבת.

לפי זה, הבנת המשמעות של ו הקצוות בבחינת המקום היא כנגד ששת ימי החול. להמחיש את הכל זו כבר עבודת שבת. ממילא אפשר להבין עוד דבר – למה בשבת נחים. בקבלה[166] ובחסידות[167] מבואר, שנח הוא מלשון נחת ונחת היא המשכת משהו אל תוך משהו אחר. משהו צריך לנחות. אם לגוף היתה פעילות במשך כל השבוע ופתאום בשבת הוא נח המנוחה של שבת היא מנוחה על מנת להנחית משהו אל תוך הגוף. הגוף, שהיה בפעילות כל השבוע, יוצא מעצמו כדי לקיים את מצוות ה' ומצוות ה' שייכות לבחינה השניה של ממד המקום המקיף את הגוף. הגוף, לעומתו, הוא "היכל הקדש שבאמצע"[168] ששת קצוותיו. מה שאין כן בשבת, כאשר הגוף נח, כל המקיף של ממד המקום 'נוחת' וחודר אל תוך הגוף בעצמו, כמו בתאור של "פתח אליהו".

לפי זה, מהי מערכת הכוחות הפנימיים של הנפש? יצא לנו, שכל המשמעויות הפנימיות שלה היא למעלה מן הזמן. זהו מצב תדיר של למעלה מן הזמן, למעלה מחול ושבת. בפנימיות, ו הקצוות של ממד המקום הם בנין בית המקדש שאינו דוחה שבת[169]. כל מה שעושים במשך השבוע הוא בנין המקדש ולכן כל לט המלאכות נלמדות מבנית המשכן[170]. זה לבנות את המקום [ובמיוחד בחודש שלנו, חודש אלול] וזו עבודת ימות החול. מה נקרא לבנות את המקום? להמשיך ולהחדיר מן העבודה הפנימית, מן הבטול, אל תוך היקום שמסביב. להקים את המשכן להיות אחד. אחר כך, בשבת, נחים ואז אסור לבנות את בית המקדש. אסור זה הוא למעליותא, שכן בשבת "כל מלאכתך עשויה"[171], והיא "שבת ומנוחה לחיי העולמים"[172]. שבת מרמזת לתחית המתים שבאה אחרי בנין בית המקדש[173]. בית המקדש זו התכלית של ביאת המשיח, אבל שבת היא תחית המתים שבאה אחריו. זו קדושת הגוף בעצם, שהגוף נעשה נצחי, קדוש ואלקי. לכן הספירות שבסוד הגוף שייכות במיוחד ליום השבת קדש, וזהו הרמז באמירת "פתח אליהו" דוקא בכניסת השבת [כמובן, מצד ההתכללות, יש מקום למנהג להגיד כל יום אבל עיקר הענין הוא דוקא לפני השבת].

התפשטות האיברים מהגוף

כל זה היה דרך אגב. נחזור אל התפארת.

ג. הַתִּפְאֶרֶת הִיא כְּנֶגֶד הַגּוּף בְּעַצְמוֹ – [ככתוב ב"פתח אליהו"] "תִּפְאֶרֶת גּוּפָא" – שֶׁמִּמֶּנּוּ מִתְפַּשְּׁטִים כָּל הַקְּצָווֹת, וְעַל כֵּן הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּם, מִצַּד פְּנִימִיּוּתָם, וּמָקוֹר לְכוּלָּם, כְּפֵרוּשׁ תִּפְאֶרֶת מִלְּשׁוֹן רִבּוּי גְּוָונִים מְמוּזָּגִים יַחַד כַּנ"ל.

כל אברי הגוף הם התפשטות מן הגוף. גם הידיים וגם הרגליים ולפעמים כתוב שגם הראש יוצא מן הגוף. אצל האיש, הגבר, יש ששה דברים המתפשטים מן הגוף: הראש מלמעלה, היסוד מלמטה, שתי ידיים ושתי רגליים. אצל אשה יש רק חמשה, שכן אצלה היסוד שוקע ואינו בולט. זה בדיוק הפוך מכל מה שאנחנו לומדים תמיד. על פי יושר, מלמעלה למטה, ה"מח שליט על הלב"[174] והגוף הוא התפשטות מן הראש. הראש מנהיג את הגוף כולו, אבל לפעמים יש מצב של 'השראה' בו הכל נמצא במצב של עִגוּל ושִׁווּי, ואז הגוף נעשה המרכז של כל הגוף ואפילו יותר מן הראש.

זהו אחד מן הרמזים לכך, שעיקר שם הוי' שייך דוקא אל ספירת התפארת. זה דוקא בחיצוניות. בפנימיות שם הוי' שייך אל החכמה, אבל בחיצוניות שם יה שייך אל החכמה ואילו שם הוי' שייך אל התפארת.

לפי ההתבוננות הזו יוצא, שהגוף הוא הציר המרכזי, הראש עולה ממנו, שתי ידיים ושתי רגליים מתפשטים ממנו, ואצל איש נוסף גם הברית. ההבדל בין האיש והאשה בזה מרומז באותיות וה שבשם הוי'. באיש יש ו אברים, ו קצוות, המתפשטים מן הגוף החוצה, ולכן הוא שייך לאות ו שבשם, ואילו באשה יש רק ה קצוות המתפשטים מן הגוף ולכן היא שייכת לאות ה שבשם.

מעלת הגוף על הראש

שאלה: מה הכוונה שיש בגוף משהו שהוא יותר מן הראש?

תשובה: בספר יצירה כתוב[175], שיש מתוך כב האותיות "ג אמות", והן ג האותיות א-מ-ש. שם מוסבר[176], שמקום האות א, שהיא מקור האותיות כולן, הוא בחזה במקום התפארת. א היא מלשון אויר, והאויר נמצא בראות. מקום האות ש הוא בראש. ש היא האש והאש עולה למעלה, עד לראש. מקום האות מ הוא בבטן, הכוללת את כל החלק התחתון של הגוף, את הרגליים. מ הם המים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

עולה מכך, שהאות הנעלית מבין אותיות אמש – האות א – נמצאת דוקא בחזה ["גְּוִיָה" בלשון ספר יצירה], בראות, ולא בראש. אצל ר' נחמן מברסלב ב'לקוטי מוהר"ן' כתוב כמה פעמים[177] שהראות בגוף הן במעלה יתרה מן הכל, אפילו מן המח והלב. כמו שהסברנו כמה פעמים, ר' נחמן הוא בכללות כנגד הריאות של עם ישראל ולכן הוא תמיד משבח את מעלתן בכל התורה כולה. לכן הוא גם חלה בהן[178]. הוא מסביר[179] שהנשמה או הנשימה הן אותיות שמן והשמן למח ולכל הגוף בא מן הריאות. זה כמו לְשַׁמֵּן מכונה. הנשימה יוצרת שמנים גשמיים ורוחניים והשמנים של הריאות עולים מן הריאות לשמן את השכל ואת הרגש.

לענינינו, בתוך הריאות שבחזה נמצא האויר הפשוט, שהוא כמו כתר. המוחין שבראש הם שכל ואילו הכתר המרומז ב'גלגלתא' מתגלה ממש בחזה. בספר 'תקוני זהר' כתוב[180], ששתי הריאות הן שתי כנפי נשרים בסוד הכרובים, שלמעלה מארון הקדש. ארון הקדש הוא המח, חב"ד, ואילו הכרובים הם למעלה מהם, בכתר. אותם הכרובים מתגלים בריאות [זה עוד אחד מן ההסברים להבין את היחס בין חסידות חב"ד לחסידות ברסלב, שחסידות חב"ד היא ארון הקדש עם הלוחות וספר התורה ותורת ברסלב היא סוד הכרובים שמעליהם]. זה על דרך מאמר חז"ל[181] בענין מקום יצירת הולד. אנחנו פוסקים שהולד נוצר מן הלב, שהוא כמו הריאות כאן.

הסדר בספר יצירה באותיות אמש הוא, שקודם יש אות א בלב, אחר כך יורדת האות מ מן הלב אל הבטן, אחר כך עולה האות ש מן הלב אל המח [כאן זה שונה מאצל ר' נחמן, שאצלו הלב והריאות הן אותה הבחינה]. את כל זה הבאנו כדי לראות, שלפעמים הגוף הוא העיקר ואפילו לגבי הראש.

היות הריאות למעלה מן המח הוא סוד שקשור דוקא עם יצירת הולד ולכן הוא מופיע דוקא בספר יצירה [ספר יצירה כולו בבחינת יצירת הולד]. אחר כך, בזמן הגדלות, המח הוא זה שמנהיג את הגוף ועיקר החיות היא בו, ואז "מח שליט על הלב". זה כלל בכתבי האריז"ל, שתחלת היצירה כוללת גם יצירה וגם עשיה. כלומר, לולד יש נפש ורוח אבל נשמה עוד אין לו. כאשר הכל בסוד היצירה הלב הוא הכתר, המקור והשרש, אבל אחר כך כשיש כבר גדלות מוחין וזוכים לנשמה ההשפעה יורדת מלמעלה למטה.

סדר אחר בגוף

על פי הרמז הזה, כל הקצוות שבממד המקום – עליהן למדנו בפרק הקודם – משתנים. לפי הסדר הזה, בו ו הקצוות מתפשטים מן הגוף, 'עֹמֶק רוּם' יהיה הראש המתפשט מן הגוף כלפי מעלה ואילו 'עֹמֶק תָּחַת' יהיה היסוד, הברית, המתפשט כלפי מטה. ימין ושמאל – שהם דרום וצפון – יישארו יד ימין ויד שמאל. קדם ואחור יהיו לפי הסוד הזה שתי הרגליים, המתפשטות קדימה ואחורה, לפי צורת הילוך האדם, רגל קדימה ורגל אחורה. פעם למדנו על סוד העגולים שיש בגוף, ואז למדנו שהמצב הטבעי של הידיים הוא בהתפשטות לכוון ימין ושמאל ואילו המצב הטבעי של הרגליים הוא שאחד יוצא ואחד נכנס, כמו בהלוך.

שוב. כתוב, ש-ו הקצוות המתפשטים מן הגוף אינם כפי סדרם בספירות. יש אפילו מקובלים ששואלים למה בכתבי האריז"ל הנצח הוא למעלה וההוד הוא למטה, הרי בגוף זה לא כך? זה כאילו שנאמר שרגל ימין היא למעלה, בשמים, ורגל שמאל היא למטה, בארץ. איך זה יתכן? אם "מבשרי אחזה אלוה" הרי שהנמשל האלקי צריך להתאים לבשר שלי, ובגוף זה לא כך?

יש הסבר אחד, על פיו הנצח הוא בעיקר כנגד שתי הכליות בגוף ואילו שתי הרגליים הם בעיקר כנגד ההוד. לפי זה באמת הנצח גבוה מן ההוד, אבל הפרוש הזה לא מספיק, שכן גם הכליות אינן המקום הגבוה ביותר בגוף וקשה לכנות אותן בשם 'עֹמֶק רוּם'. 'עֹמֶק רוּם' של הנצח הוא למעלה, בשמים, ואם כן איפה רואים את זה בשתי הרגליים?

זו שאלה חשובה בקבלה, אבל כעת לא נתרץ תרוץ אלא רק נחלק למדרגות. באמת יש בגוף כמה מדרגות של נצח והוד. יש מדרגה אחת שקשורה עם ממד המקום ובה הנצח הוא השמים וההוד הוא הארץ, אבל כל זה הוא בסדר שכנגד ההבדלה, עליו למדנו בפרק יג, ואילו במדרגת ההמתקה שבסוד הגוף יש סדר אחר לגמרי.

[דוגמה נוספת להשתנות של סדרים ממדרגה למדרגה היא סדר השבטים, כאשר רוצים להקביל אותם ל-יב חודשי השנה. יש סדר אחד של הקבלה על פי סדר לידת השבטים, שראובן כנגד חודש ניסן, שמעון כנגד אייר וכו'. בא האריז"ל ואומר[182] שהסדר היותר מתוקן הוא להקביל אותם כנגד הדגלים במדבר ואז יהודה הוא כנגד חודש ניסן, יששכר כנגד אייר וכו'. מה ההבדל בין סדר הדגלים לבין סדר הלידה? סדר של לידה מבטא כמות, אבל אחר כך כשהם גדלים ומגיעים לתקון אמיתי – מזוג נכון שעליו עומד כל הבנין יחד – זו מדרגה יותר נעלית בהקבלה. גם כאן, יש שנוי גדול בסדרים בין מדרגה למדרגה ולא חייבים לומר שזה אותו הדבר].

אחר כך באים הנצח וההוד בשלש מדרגות, עליהן דברנו כבר בשעורים קודמים. נקרא בקצרה:

ד. ה. בְּנֶצַח וְהוֹד שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ:

א. שְׁתֵּי כְלָיוֹת – "כְּלַָיוֹת יוֹעֲצוֹת" – בְּחִינַת "בַּטֻּחוֹת" שֶׁבָּהּ הַהוֹד כָּלוּל בַּנֵּצַח, שְׁתֵּי בְּחִינוֹת בִּטָּחוֹן דְּמַשְׁפִּיעַ וּמְקַבֵּל כַּנ"ל.

ב. שְׁתֵּי בֵיצִים הַמְבַשְּׁלוֹת אֶת הַזֶּרַע (שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי סְפִירַת הַיְסוֹד שֶׁבָּא אַחֲרֵיהֶם וְכָלוּל מִשְּׁנֵיהֶם).

ג. שְׁתֵּי רַגְלַיִם – [שזה מה שכתוב ב"פתח אליהו"] "נֵצַח וְהוֹד תְּרֵין שׁוֹקִין". הִלּוּךְ הָרַגְלַיִם הוּא בְּסוֹד "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח תְּמִימוּת וּבִטָּחוֹן, כְּנֶגֶד הוֹד וְנֵצַח.

כאשר עיקר המנהיג לחוש ההילוך היא רגל שמאל – "הולך בתֹם" – ונכללת בה גם רגל ימין – "ילך בטח". כך גם פשט הפסוק, שהלשון ביחס אל ההוד היא בזמן הווה (הוֹלֵךְ) ואילו בנצח היא בזמן עתיד (יֵלֵךְ). הנצח היא הנצחיות, ששיכת לעתיד לבוא ואילו התמימות היא המצב של ההווה. תמימות היא הליכה עם ה' בהווה, וכמו פרוש רש"י (שהבאנו בפרק יא) על הפסוק "'תמים תהיה' – ...אל תחקור אחר העתידות"[183]. על פי ההליכה בהווה בתמימות כך זוכים ללכת בעתיד עם ה', בבחינת "בטחו בה' עדי עד"[184]. 'עדי עד' הוא העתיד, לעולם ועד, ועל הבוטח בה' נאמר "הבוטח בה' חסד יסובבנו"[185]. כלומר, על פי ערך הבטחון של בה' כך נמשך עליו חסד של עולם הבא מלמעלה.

שֶׁהֲרֵי בִּבְחִינַת הַהִלּוּךְ הַנֶּצַח כָּלוּל בַּהוֹד, וְכַיָּדוּעַ שֶׁרֶגֶל שְׂמֹאל "מַנְהִיג" אֶת חוּשׁ הַ"הִלּוּךְ" [כמבואר בספר יצירה].

מְקוֹם הַנֶּצַח הוּא תַּחַת ("עֲנַף") הַחֶסֶד בְּקַו יָמִין, וְהוּא עִנְיַן בִּצּוּעַ וְנִצּוּחַ מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד בְּפוֹעַל כַּנ"ל. מְקוֹם הַהוֹד הוּא תַּחַת הַגְּבוּרָה, בִּבְחִינַת "בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ (אֲפִילּוּ מִדַּת פּוּרְעָנוּת – דִּין) הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ" [כך מפרש רש"י את הפסוק "בכל מאדך"[186]. אפילו במדת הדין תודה לו].

לִפְעָמִים הַחֶסֶד נִמְשָׁךְ לַהוֹד, כַּאֲשֶׁר מוֹדֶה עַל רִבּוּי חֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ אִתּוֹ תָּמִיד כַּנ"ל [בסוד "אחליפו דוכתייהו"], וְכֵן הַגְּבוּרָה נִמְשֶׁכֶת לַנֶּצַח כְּדֵי לְהִתְגַּבֵּר בְּנִצְחוֹן כָּל הַמְּנִיעוֹת וְהָעִכּוּבִים מִבַּיִת וּמִחוּץ כַּנ"ל, וְהוּא בְּסוֹד "שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו" כַּנ"ל.

זה היה לגבי נצח והוד, שכנגד משה ואהרן. נמשיך ליסוד:

ו. "יְסוֹד סִיּוּמָא דְּגוּפָא אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ" – בְּחִינַת "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". מְקוֹם הַיְסוֹד הוּא תַּחַת הַתִּפְאֶרֶת וְהֶמְשֵׁךְ אֵלֶיהָ מַמָּשׁ בְּסוֹד "גּוּפָא וּבְרִיתָא חָשְׁבִינַן חַד" כַּנ"ל (עִיקַּר גִּלּוּי הַיְסוֹד הוּא בְּפַרְצוּף הַזָּכָר דַּוְקָא, אַךְ בְּפַרְצוּף הַנְּקֵבָה הוּא בָּא בְּסוֹד הָרֶחֶם).

ההתבטלות של היסוד בתפארת מורגשת בפרצוף הנקבה עוד יותר מאשר בפרצוף הזכר. קודם הסברנו, שפנימיות התפארת היא רחמים בגלל שיסוד אמא מתפשט עד הרחמים שבלב. בפרצוף הנקבה הרחם נכלל ברחמים יותר מאשר אצל הזכר. אצל הזכר היסוד הוא בליטה של התפארת החוצה בתור אמת, כמו יוסף שבולט מתוך יעקב ושניהם "חשבינן חד"[187], אבל אצל הנוקבא היסוד שוקע ונכלל ממש בתוך התפארת. לכן הרחם קשורה עם רחמים.

לכן יש יותר רחמים אצל האשה. כתוב שהתפארת תמיד נוטה יותר לצד ימין ואילו כאשר היא מוציאה את הבליטה של היסוד החוצה, בסוד אמת, זו יציאה עם נטיה לצד שמאל. בלשון ספר הזהר: "יסוד נטיל לשמאלא"[188]. ביסוד הזכר כבר אין את אותם רחמים כמו בתפארת, אבל אצל האשה עדיין קיים הדמיון ולכן אצלה נקרא היסוד רחם, מלשון רחמים.

שאלה: למה אצל אשה יש יותר רחמים? רחמים לא קשורים אל 'תקוני דיקנא'?

תשובה: כמובן, יש רחמים שבאים מן הכתר. מוסבר בחסידות[189] על כוונות ראש השנה שיש "אב הרחמים" ויש "אב הרחמן". "אב הרחמן" הוא בחכמה ואילו "אב הרחמים" הוא בכתר, כאשר את הרחמים של האבא הוא מקבל מן הכתר, מ-יג תקוני דיקנא, שהם מדות הרחמים של הכתר. אכן, לאבא יש קשר עם הרחמים הפשוטים שלמעלה מטעם ודעת יותר מאשר לאמא, אבל הם לא מצד היסוד שלו. בבחינת היסוד, הרחם של האמא כולו רחמים, ולכן הוא נכלל כולו בתפארת. האמת שלה היא גם אמת – ראשי תבות "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"[190] – אבל היא אמת שנכללת ברחמים, אמת שלא בולטת בפני עצמה. לכן, מצד היסוד שלה יש יותר רחמים, וממילא הם רחמים בעיקר על הגוף, בעוד שאצל האיש הרחמים יותר רוחניים, והם מצד הנשמה. אצלה הרחמים הם בבחינת "על כן המו מעי לו רחם ארחמנו"[191]. רואים בפסוק הזה שעיקר הרחמים הם בבטן, במעיים.

יש רמז שלמדנו פעם: רחל היא נוטריקון רחמים לעד (רחל בעצמה היא רחמים ל...). כלפי חוץ, לגבי הסביבה החצונית, היא מלאה עברה וכעס [עִבּוּר מלשון עֶבְרָה] כי היא שומרת על הולד אבל כלפי הולד היא מלאה רחמים. הולד זה הדעת. "והאדם ידע את חוה אשתו"[192], וכמו שרש"י מפרש על הפסוק "'והיו לבשר אחד'[193] – זה הולד". הולד בעצמו הוא הדעת, היחוד של איש והאשה יחד. כיוון שהיא מלאה רחמים על הדעת היא מלאה רוגז על מי שאין בו דעת. כך ניתן להבין את מאמר חז"ל, ש"מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו"[194]. מי שאין בו דעת זה מה שנקרא היום 'הריון מדומה'. אם אתה מרחם על מישהו שאין בו דעת זה כמו 'הריון מדומה' שמוליד דמיוניות. ההריון האמיתי הוא לרחם על הדעת.

* * *



[1] כתר שם טוב אות כח.

[2] לקוטי תורה אחרי כג, ז ועוד.

[3] במדבר יד, ז.

[4] אבות פ"ד מ"ד.

[5] ויקרא רבה ט, ג; תדא"ר א.

[6] פרדס שער כג פי"ט ועוד.

[7] בראשית ב, ח.

[8] ראה אור התורה לבראשית ח"ג עמ' תקפג, א; ראה ביאורו בספרנו על לקוטי שיחות לחומש בראשית.

[9] שמואל א כד, יג וברש"י שם; ראה לקוטי תורה צו יד, ג ועוד.

[10] מאמר השפלות והשמחה לר' אייזיק מהומיל.

[11] ראה שיח שרפי קדש (פרשיסחא) מדת העצבות.

[12] שו"ע יו"ד סימן רמב סעיף יג בהגהה.

[13] ויקרא י, ט; רמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"א ה"א.

[14] עירבין סה, א; במדבר רבה י, כא; זח"ג טל, א.

[15] מגילה ז, ב; שו"ע או"ח סימן תרצה סעיף ב.

[16] תהלים קיט, פו.

[17] תענית ב, א.

[18] תהלים קט, ד.

[19] ספר יצירה פ"ד מ"ד (לגרסת האריז"ל).

[20] ברכות כא, א; ירושלמי שבת פ"א ה"ב; ועיין תניא, לקוטי אמרים פרק יג.

[21] רמב"ם ספר המצות מ"ע ה ובהשגות הרמב"ן שם.

[22] מאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים עמ' תקעט.

[23] ברכות כח, ב.

[24] פ"א מ"ח.

[25] ע"פ ישעיהו ו, יג ושם סא, ט.

[26] בראשית א, כח.

[27] גיטין לח, א ובתוס' ד"ה "כל המשחרר".

[28] טור אבה"ע בתחלתו.

[29] עץ חיים שער מב, פ"ב; ע"פ זח"ב קג, ב.

[30] איוב כח, יב.

[31] ראה להלן פרק כא.

[32] תהלים קט, ד.

[33] ישעיהו נו, ז.

[34] תענית ב, א.

[35] ספר המצות מ"ע טז.

[36] ראה גם לעיל, פרק יא.

[37] בראשית כה, כב.

[38] שמות כה, ח.

[39] מדרש תלפיות.

[40] לכללות הענין ראה לחיות במרחב אלוקי עמ' קכג.

[41] רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ב ה"א.

[42] פסחים פח, א ובמדרש תהלים פא ע"פ בראשית כב, יד.

[43] שם ע"פ בראשית כד, סד.

[44] שם ע"פ בראשית כח, יז-יט.

[45] דברים רבה יא, י.

[46] תנחומא ואתחנן ג.

[47] משלי טז, כח; שם יז, ט.

[48] שבועות לח, ב (הובא בפרש"י לבראשית כד, ב).

[49] זח"א ד, א.

[50] ישעיהו מ, לא.

[51] שו"ע יו"ד סימן נג סעיף ב; וראה לעיל בפרק ה.

[52] סוכה נב, ב.

[53] תנא דבי אליהו ו.

[54] דברים ל, ו.

[55] נחמיה ט, יא.

[56] בראשית רבה מט, ב; שיר השירים רבה א, כה.

[57] מלאכי ג, יב; עוד על 'גברא וחפצא' ראה בפרק הבא ובהקדמת 'כללי השערים' פרק א.

[58] עץ חיים שער יג פ"ח.

[59] זח"ג רכד, א.

[60] ראש השנה לא, א ד"ה 'ושליט בעולמו'.

[61] ספר הקנה ענין יוה"כ ועינויו; ספר הליקוטים פרשת ויחי ובספרי החסידות לרוב.

[62] עץ חיים שער ד.

[63] שם שער לא פ"ג; שער לב פ"א.

[64] התבאר היטב בספרים 'מבוא לקבלת האר"י', סימן ו; 'חסדי דוד הנאמנים' ח"א עמודים 88-95.

[65] חולין ס, ב.

[66] ברבוי מקומות. לדוגמה ראה בספר תפארת ישראל פ"א.

[67] ראה בהקדמה, פרק ז (בסיום השעור שני בפרק).

[68] שער היחוד פרק ל (עמ' קל, ב); שערי תשובה ח"א מב, ב; מאמרי אדמה"א דברים ח"ג עמ' תתקכז ואילך.

[69] בראשית יב, ב.

[70] עץ חיים שער כה דרוש ב; פרי עץ חיים שער חג הסוכות פ"א; ראה זח"ג קג, א-ב; קצא, א

[71] בראשית א, כח.

[72] פסחים נד, א; מדרש תהלים צ, יב.

[73] זח"ב קכא, א ועוד.

[74] שער הברכות פ"א.

[75] ראה לעיל פרק ג.

[76] בראשית ד, א.

[77] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[78] משלי ג, ו; ברכות סג, א.

[79] משלי י, ט.

[80] פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פי"א.

[81] שו"ע או"ח סימן ו סעיף א וברמ"א שם.

[82] תהלים נא, יב.

[83] זח"א קנא, א ובמקדש מלך שם; פרי עץ חיים שער השופר פ"א.

[84] זח"ב קעה, ב.

[85] ראה תניא, אגרת הקדש יא.

[86] ראה זח"ג רכג, ב; תקו"ז נה (פט, א); פרדס שער כג פ"ב; פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ז; של"ה שער האותיות, עמק ברכה (עא).

[87] ראה זח"ג ד, א.

[88] עץ חיים שער לז פ"ד (מ"ת).

[89] סה"מ תרפ"ט עמ' 81.

[90] זח"ב פח, א.

[91] ביצה יז, א.

[92] שמות כ, ח.

[93] זח"ג רמח, א; רנו, ב ועוד.

[94] לכללות הענין ראה לקוטי תורה שיר השירים כג, ד ואילך; סידור עם דא"ח עניני סעודת שבת (קעג, א) וסדר סעודת שבת (קצט, ב ואילך); ספר המאמרים תרל"ה ח"ב עמ' רפט ואילך; עטר"ת עמ' תד ואילך; ה'ש"ת עמ' 80 ואילך.

[95] דברים ו, יח.

[96] אבות פ"ב מ"א.

[97] תקו"ז יג (כט, א).

[98] ראה זח"ג קס, א; פרדס שער כו פ"ח; הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות.

[99] ויקרא רבה ט, ג; תדא"ר א.

[100] ראה תורת חיים בראשית י, א ועוד.

[101] ראה תוס' ד"ה "נפסל" במנחות כ, ב; מהרי"ל הובא ברמ"א יו"ד סימן שעו סעיף ד; ראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א.

[102] ראה חגיגה יט, ב (וברבוי מקומות).

[103] ויקרא רבה לב, ב (ובפרש"י לשמות לד, א); וראה לעיל פרק יב. 

[104] ע"פ ישעיהו ו, יג ושם סא, ט.

[105] במדבר טו, לט.

[106] שמות לד, א.

[107] מלכים א טו, יג.

[108] עבודה זרה מד, א.

[109] ספרי במדבר קטו (עה"פ).

[110] תנא דבי אליהו זוטא כה.

[111] ע"פ סנהדרין מג, ב.

[112] שם כט, א.

[113] תהלים נא, יב.

[114] זח"ג קמב, א.

[115] שבת סה, ב.

[116] משלי ג, ו.

[117] קהלת א, טז.

[118] זח"ג רכד, א.

[119] תורה אור שמות נא, א; וארא נז, ב והלאה.

[120] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[121] עץ חיים שער לא פ"ג, שער לב פ"א.

[122] ראה לקוטי תורה דברים יז, ג.

[123] לדוגמה: ראה תניא, אגרת קדש כ (קלא, א).

[124] ראה זח"א פז, א ובמקדש מלך שם; לקוטי תורה דברים יב, ד; וראה ספר הערכים ח"ד עמ' רח ואילך.

[125] בראשית מח, יד.

[126] ע"פ עירובין ע, ב.

[127] אבות פ"א מי"ב.

[128] ראה עץ חיים שער לב פ"ו (מ"ת).

[129] סוטה מז, א.

[130] שיר השירים ב, ו.

[131] ספר יצירה פ"א מ"ה.

[132] עמוד תקמז.

[133] דברים כג, יג.

[134] שמות יד, לא.

[135] שם יג, ט.

[136] שם יד, ח.

[137] שער כב פ"ג (מ"ק) ועוד.

[138] הקדמת תקו"ז (ח, ב); קהלות יעקב ערך חת"ך; וראה לקוטי תורה דרושים לר"ה סד, א.

[139] תהלים קמה, טז.

[140] קהלת א, טז.

[141] ראה באריכות בהקדמה פרק ד.

[142] עץ חיים שער יד פ"א ועוד.

[143] ראה סוף פרק יג.

[144] עץ חיים שער כט פ"ח.

[145] ברכות כח, ב.

[146] פרי עץ חיים שער העמידה פ"כ; וראה שעור קודם ולקמן בפרק יט.

[147] ראה עץ חיים שער יג פרקים ו-ז.

[148] ראש השנה יא, א.

[149] תורה אור מגלת אסתר קכב, ג ועוד.

[150] תהלים קלט, ה.

[151] שמות לג, כג.

[152] זח"ב קעו, ב ועוד; עץ חיים שער יג פ"ו.

[153] עוד על יחוד בין 'גברא' ל'חפצא' בהקדמת 'כללי השערים' פרק א (שעור שלישי).

[154] אבות פ"ה מכ"א; רמב"ם הלכות אישות פ"ב ה"י; פסחים צא, ב; סוכה מו, ב ועוד; שו"ע חו"מ סימן צא סעיף ד.

[155] סוף פרק א; סוף פרק ד.

[156] ע"פ תניא, לקוטי אמרים פרק מה, ובמקומות רבים.

[157] אתהלך לאוזניא עמ' נה-נז.

[158] בענין זה ראה ספרנו מודעות טבעית עמ' טל והלאה.

[159] פרק א (קט, א והלאה), וראה באורו של ר' הלל מפאריטש שם עמ' קמט, ג.

[160] סוף פרק א.

[161] ראה בתחלת השעור הקודם, ובהמשך בפרק כא.

[162] עוד על מנית הדעת במקום הכתר ראה בשער 'תפלה קודם הלמוד' פרק ב (שיעור שלישי).

[163] שו"ע או"ח סימן ב סעיף ד.

[164] עץ חיים שער נ פ"ו; שער הכוונות דרושי סדר השבת דרוש א ענין קבלת שבת.

[165] שבת קיח, ב; שו"ע או"ח סימן רסג סעיף ג ועוד.

[166] זח"ג ס, א; וראה גם בראשית רבה ל, ד.

[167] תורה אור פרשת נח (ח, ג) ועוד.

[168] ספר יצירה פ"ד מ"ד.

[169] מכילתא ריש ויקהל.

[170] שבת מט, ב.

[171] רש"י שמות כ, ט (ע"פ מכילתא יתרו בחדש ז).

[172] תמיד פ"ז מ"ד.

[173] זח"א קלט, א; ראה גם קלד, א.

[174] זח"ג רכד, א.

[175] ספר יצירה פ"ב מ"א ואילך.

[176] שם פ"ג מ"ז מ"ז-מ"ט

[177] לקוטי מוהר"ן ח"א תורה צב; שם תורה רכה.

[178] שיחות הר"ן קנז.

[179] שם תורה רכה.

[180] תקון ע (קלז, א).

[181] יומא פה, א.

[182] נוסח האריז"ל לספר יצירה פ"ה מ"ז; עץ הדעת טוב פרשת בהעלותך ועוד.

[183] דברים יח, ג וברש"י שם.

[184] ישעיהו כו, ד.

[185] תהלים לב י.

[186] דברים ו, ה.

[187] זח"ג רלו, א.

[188] ע"פ תקו"ז יג (כח, ב); פרדס שער א פ"ב; פרי עץ חיים שער התפלין פ"ו.

[189] לקוטי תורה דרושי ר"ה סב, ד; שיר השירים י, ג.

[190] נדה לא, א.

[191] ירמיהו לא, יט.

[192] בראשית ד, א.

[193] שם ב, כד.

[194] ברכות לג, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com