חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק יד הדפסה דוא

כעת נתחיל לקרוא בתוך הפרק:

פרק יד

והנה, בפרצוף גוף האדם הכחות חב"ד מתלבשים בג' מוחין שבראש:

א. החכמה מתלבשת במח הימני, בחינת "חכמה מוחא איהי מחשבה מלגאו" (המח הימני נקרא "מוחא" סתם שהרי אורו מאיר וממלא את כללות המוחין שבראש,

ב"פתח אליהו" כתוב "חכמה מוחא", שכל המושג 'מוחא' שייך לחכמה, ואילו אנחנו יודעים שיש במח שלשה מוחין – חכמה בינה ודעת. איך זה מסתדר? התיאור הזה, שכל המח הוא חכמה, שייך לפרצוף אריך אנפין. בפרצוף אריך אנפין כל המח הוא בחכמה, שכן הבינה נמצאת כולה בגרון ואילו הדעת נמצאת 'בין כיתפין', בין הכתפיים. בפרצופים התחתונים, ובעיקר בפרצוף זעיר אנפין שדומה לאדם, כל שלשת המוחין נמצאים בראש. כתוב בכתבי האריז"ל, שבפרצוף אריך אנפין אור החכמה שבמח הוא כל כך גדול ומאיר עד שהבינה והדעת לא סובלים אותו ואין להם מקום שם.

כלומר, כאשר החכמה היא חכמה מושלמת היא דוחה את הבינה ואת הדעת למטה, תופסת את כל המח ואז היא השולטת בו. דברנו על "מח שליט על הלב", ורש"י במסכת ראש השנה אומר ש"שליט" זה "יחידי", שביום הראשון של מעשה בראשית הקב"ה היה "שליט בעולמו", כלומר "יחיד בעולמו", שלא נבראו המלאכים עד יום שני של מעשה בראשית. לענינינו, בפרצוף אריך אנפין החכמה שליטה במח, בעוד שבפרצוף זעיר אנפין השליטה איננה מלאה במח. בכל אופן, החכמה במקורה היא שליטה על הלב, בגלל שהלב הוא "בינה לבא".

שוב, עיקר החכמה היא במח. בפרצוף אריך אנפין הבינה יורדת לגרון והדעת אל בין הכתפיים, אבל יש עוד מדרגה בה הבינה יורדת עד ללב והדעת יורדת עד לכבד. זה הסדר של מח-לב-כבד, בו ראשי התבות הן מלך [מח, לב, כבד] ואילו סופי התבות הן חבדח, לב, כבד]. זהו רמז חשוב מאד, שכן שלמות ההתפשטות היא, שככל שיש יותר אור למעלה הוא יותר דוחה ומפזר את האור כלפי מטה. זה תקון. ככל שיש יותר חכמה היא שולטת יותר ויותר במח והבינה יורדת יותר ויותר והדעת עוד יותר. בפרצוף אריך אנפין הבינה יורדת רק עד לגרון, אבל יש מדרגה עוד יותר מושלמת – כמו בא"ק – שהבינה יורדת עד ללב.

כולם הרי שואלים על לשון ה"פתח אליהו", למה כתוב "בינה לבא"? הפרוש הפשוט והרווח בכתבי האריז"ל הוא, שיסוד אמא מגיע עד לתפארת ז"א. אבל זה פרוש בדוחק, כי כתוב שהינה היא בלב, וזהו. צריך להיות איזה מקום בו הבינה כולה היא בלב. במקום כזה, בו החכמה היא במח והבינה כולה בלב, הדעת יורדת עד לכבד.

 

הפרוש הזה כתוב אצל הרש"ש בפרוש ובאריכות, שכל הספירות בתקון האחרון נכללו בחב"ד. כלומר, כל הראש – החב"ד כולם – נכלל בחכמה, כל החזה – החג"ת – נכלל בבינה וכל הנה"י נכלל בדעת. זה התקון המושלם ביותר [למדנו את זה באריכות לפני שנה, בבית כנסת 'צמח צדק', בתחלת קונטרס 'חסדי דוד' הנדפס בסוף ספר 'עץ חיים']. השלמות היא כאשר החב"ד מאיר בכל. הכל מתבטל ומה שנשאר זה רק חב"ד.

[אמרנו, שזה הפרוש הכי פנימי לחסידות חב"ד. תמיד שואלים: למה דוקא חב"ד? למה רק שכל? מה עם הרגש? מה עם ה'קישקע'ס'? הפרוש הוא דברי הרש"ש הללו, שהתקון המושלם ביותר הוא שהכל יהיה חב"ד].

התקון הזה הוא בבחינת "שרגא בטיהרא מאי אהניא", שכל אחד מן המוחין נעשה שליח. החכמה שליטה יחידה במח, במציאות הזו של המח, הבינה שליטה יחידה במציאות של הלב והדעת שולטת בכבד, שזה כל מה שקשור עם המעשה. זו שליטה בתוך ה"מלך". בתחלת הבריאה הקב"ה היה שליט יחיד בעולמו, אבל בלא להיות "מלך", ותכלית התקון הוא שהמלך בעצמו יהיה בשליט. זה גלוי עצום של אור.

 

שאלה: מה התקון בזה?

תשובה: אתה אוהב את המהר"ל מפראג. אצל המהר"ל מפראג עיקר המעלה של האדם היא השכל. יש הרבה שאוהבים להתרגש ולכן לא כל כך אוהבים ללמוד אותו. אצלו, אם אתה לא שכלי אתה לא שווה שום דבר. יש אצלו 'גוף', 'נפש', 'שכל'. גוף זה תאות חיצוניות, וזה לא טוב לגמרי, נפש אלו רצונות ותאות יותר פנימיות, אבל זה עוד לא טוב. התקון הוא השכל. מה רוצה המהר"ל? הוא רוצה שהשכל יתפוס את כל המקום. שהכל יהיה על פי שכל ושהוא יהיה שליט בכל מקום. מה זה נה"י? נה"י אלו כוחות המעשה, והוא רוצה שהעשיה שלו תהיה על פי דעת.

 

נסביר עוד סוד. יש סוד בקבלה מן הראשונים שנקרא יבק: 'יחוד-ברכה-קדושה'. זה מהדברים הכי ראשוניים בקבלה, שקשור עם שמות הקדש ועוד [אין כאן המקום להאריך]. זה דבר כל כך ראשוני, שההסבר שלו היה אמור להיות פשוט אבל הוא לא פשוט בכלל, ובכל אחד מן הספרים יש לו הסבר אחר. השיטה של חסידות חב"ד בהסבר הסוד – שיטה שלא ראיתי אותה בשום מקום אחר – היא ש'יחוד' הוא יסוד, כלומר נה"י, 'ברכה' היא חג"ת ו'קדושה' זה חב"ד. זה הסבר ששומר על הסדר של השם יבקיחוד, ברכה קדושה.

נסביר יותר. למה 'יחוד' זה נה"י? נה"י הם הכוחות שמתחברים עם המציאות בעת המעשה. המעשה הוא היחוד עם המציאות. מהי 'ברכה'? ברכה זו התעוררות של שפע, כמו במילה בְּרֵיכה, כמו נהר שמתברך ועולה על גדותיו על מנת להשפיע. איך יודעים שברכה היא התעוררות של אהבה? אצל אברהם אבינו כתוב "והיה ברכה", שהוא יהיה הברכה. אברהם הוא החסד והחסד היא המדה שכוללת את כל המדות, אם כן כל הרגש הוא התברכות של המדות. מהי הברכה הראשונה? "פרו ורבו", שהיא התברכות של רגש האהבה. מהי 'קדושה'? קדושה היא "אור המאיר לעצמו". דבר קדוש הוא דבר נבדל. כל מעשה בראשית שבבחינת ששת מדות הלב היא גלוי של "אור המאיר לזולתו", מה שאין כן התורה נבראת אלפיים שנה קודם בריאת העולם, והיא הקדושה העצמית, ה"אור המאיר לעצמו". זה החב"ד בעצמם, וזה ההסבר לסוד יבק המופיע בחסידות חב"ד:

 

יחוד

נצח-הוד-יסוד

ברכה

חסד-גבורה-תפארת

קדושה

חכמה-בינה-דעת

 

מה זה באמת המקור של שלשת המושגים האלו? המקור שלהם הוא חב"ד. כל קדש הוא בחכמה, וברכה זה אמא [למדנו פעם ב'פרי עץ חיים' שכל ברכה זה באמא] ודעת זה יחוד, כמו שמוסבר תמיד אצלנו. איך היחוד שבדעת קשור עם הנה"י, עם היסוד? זה הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו", חבור גופני וגשמי.

הסוד הזה הוא "נעוץ סופן בתחלתן". הוא הפרוש המושלם ביותר. לפי הפרוש הזה, כל הנה"י יהיה דעת. כלומר, כל כח המעשה של האדם יהיה לדעת את ה'. "בכל דרכך דעהו", שבכל הדרכים שלך יהיה יחוד ממש עם ה'. "דרכך" הם הדרכים שברגלים, הם הנצח וההוד שבהם הסוד של "הלך בתם ילך בטח", ואילו "דעהו" זה היסוד בעצמו. תכלית השלמות של הנה"י הוא היחוד. הברכה היא הרגש שמניע את היחוד.

שלשת השלבים של 'יחוד, ברכה, קדושה' כמו שהם מוסברים כאן הם כמו השלבים בזווג הגשמי בקדושה. קודם כל צריכה להיות קדושה, 'קדושת המחשבה', אחר כך ברכה ואחר כך היחוד. קודם כל צריך להיות קדוש, כמו שמסופר על האריז"ל שהיה מתבודד עד הזווג, עד חצות, בלמוד וכו'. המח צריך להיות קדוש, להיות למעלה. זו קדושת המחשבה. אחר כך, מן הקדושה צריכה להיות 'ברכה'. מה זו ברכה? זו התעוררות האהבה, שעולה על גדותיה לגמרי ומתברכת בלי סוף. בסוף צריך לבוא היחוד שבמעשה.

ההסבר הזה, בו חכמה-בינה-דעת- הם מח-לב-כבד, הוא שלמות התקון. כל המעשה הוא בגדר יחוד שבדעת, כל הרגש הוא בגדר ברכה – התרבות של אהבה – שבבינה, וכל השכל הוא בגדר קדושה שבחכמה.

שוב, חכמה היא הברקה שבאה עוד לפני תחלת ההתבוננות. להתבונן זה ליישב את הדבר, להוריד אותו, ואז הוא כבר לא קדוש. כאשר אדם פותח ספר הרושם הראשון שלו הוא שזה דבר קדוש. למה? כי אני לא מבין את זה. זה מופלא ממני. אם אני יותר מדי מבין את זה – זה כבר לא קדוש. חכמה היא הרגשת ההפלאה שבדבר. "ומפליא לעשות", למה? כי ה' "יצר את האדם בחכמה". הפלא בעצמו הוא הכתר, אבל הרגשת ההפלאה הזו מתגלה בחכמה. לפי זה, כל המח צריך להיות חדור בהפלאה. זו קדושה.

הבינה כבר אינה קדושה. הבינה היא טהורה. איפה מקום הטהרה? לא במח, בלב – "לב טהור ברא לי אלקים". צריך לטהר את הלב. כאשר כל המח קדוש זה שכל המח מלא חכמה. אם כל הלב טהור זה שכל הלב מלא בינה.

 

נסכם:

 

יחוד

דעת

ברכה

בינה

קדושה

חכמה

 

 

שאלה: איך זה מסתדר עם כך שהבינה היא מקור הדינים?

תשובה: בבינה אינה דינים. הבינה היא מקום המתקת הדינים, ש"אין הדינים נמתקים אלא בשרשם", רק שממנה מסתעפים הדינים ועל זה נאמר "מינה דינין מתערין". זה רק האחוריים, החיצוניות, של הבינה אבל הבינה בעצמה זה להיפך, זה מקור הברכה. החכמה נקראת 'מקור החיים' ואילו הבינה נקראת 'מקור הברכה' או 'מקור השמחה'. יותר בפרוט: יסוד אבא הוא 'מקור החיים', יסוד אמא הוא 'מקור הברכה' והיחוד ביניהם הוא יחוד מקור החיים עם מקור הברכה.

הדינים הם כמו הדמים הטמאים באשה. אצל אמא עילאה הדמים הם רק בחיצוניות, בעוד שבמלכות יש דמים טמאים גם בתוך היסוד שלה. אצל אמא הדמים, הדמיון, הוא רק בחיצוניות היסוד ולכן הזווג של אבא ואמא הוא זווג תמידי – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". למה היחוד של הנוקבא אינו תמידי? כי יש דם טמא בתוך המקור ובזמן שיש דם טמא, דמיון טמא, לא יכול להיות זווג. באמא, רק בחיצוניות ובאחוריים יש מקום לדם הטמא. בלשון הקבלה: יש הארה של מלכות דתבונה, שזה פרצוף לאה, ושם יש מקום לדינים ולדמיון טמא.

במאמרי החתונה של הרבי הקודם מובא, שהכלה היא מקור הברכות. הכלה היא בחינת שבת, ועל השבת נאמר "מינה מתברכין כולהו יומין". מה ששבת "מקדשא וקיימא" – זה מצד אמא, 'כלה עילאה', ואילו 'כלה תתאה' בזמן שהיא טהורה היא גם מקור הברכות. זו השבת מצד עצמה. מה שצריך לזכור את השבת, שזה להמשיך זכרות אל תוך השבת, זה "זכור את יום השבת לקדשו". זה לייחד קדושה וטהרה, לקדש את השבת.

שוב, השבת בעצמה היא הכלה, היום השביעי. מה שבכלה יש קדושה עצמית זה רק מאמא, אבל מה שמקדשים את השבת ב"זכור את יום השבת לקדשו" זה מצד אבא. אחר כך, שסעודה שלישית בשעת 'רעוא דרעוין' זה כבר גלוי של הכתר. אלו שלשה שלבים של עלית המלכות, היום השביעי, אל למעלה ממעשה בראשית: בשלב הראשון היא עולה לבינה ממילא, על ידי גלוי של יסוד אבא במלכות, גלוי של "אבא יסד ברתא". עליה זו נקראת "מקדשא וקיימא", היא מתקדשת מאבא – "מקדשא" – ומתקיימת מאמא – "וקיימא". זו המדרגה הטבעית של שבת. אחר כך, בשלב השני בסוד הקידוש של "זכור את יום השבת לקדשו", ממשיכים גלוי פנימי של אבא, גלוי ה החסדים שבדעת שבו. בסוף השבת, לעת ערב, מתגלה מצח הרצון שנקרא 'רעוא דרעוין' של בחינת הכתר.

 

שאלה: אם 'קדוש' זו המילה בשביל החכמה שבמח ו'טהור' זו המילה בשביל הבינה שבלב, מהי המילה בשביל היחוד שבכבד?

תשובה: אין מילה מיוחדת בקבלה, אבל היחוד הוא זה המקשר ומחבר בין הטהרה והקדושה. אפשר לומר שהמילה היא 'כשר', אבל זה לא כתוב. למה כשרות קשורה עם דעת? התרגום של הפסוק "ועשית הטוב והישר" הוא 'הטוב והכשר' [באידיש יש בטוי 'כשר וישר']. תרגום הוא תמיד פנימיות המילה בלשון הקודש והשרש הנעלם שלה. מה זה 'ישר' בפרקי אבות? "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת...". כלומר, ישר זה התפארת והפנימיות של התפארת היא הדעת – "משה [דעת] מלגאו ויעקב [תפארת] מלבר". אם כן, הפנימיות של היושר [של התפארת] זה הכשר של הדעת.

 

אם כבר הגענו לכך – נסביר ונרחיב בזה, שהוא כלל גדול בכל התורה כולה. ו הקצוות נקראו בקבלה 'תמורות', "זה לעומת זה". הדינים של התורה באים להורות ולהבדיל בין זה לזה. יש כמה שיטות איך להקביל את ו הקצוות התמורות שההלכה מבררת, שבהם שלש תמורות עיקריות: יש 'מותר-אסור', יש 'כשר-פסול' ויש 'חייב-זכאי' ['טהור-טמא', וכן 'קדש-חול', הן תמורות רוחניות], והן מסודרות כך:

 

חכמה                              בינה

קודש-חול                       טהור-טמא

חסד                                גבורה

מותר                                  אסור

תפארת

כשר

נצח                                 הוד

זכאי                                חייב

יסוד

פסול

 

נסביר: קדש וחול זו לא תמורה של הלכה. זו מציאות. זה כמו "דרך ארץ קדמה לתורה". לכן זה שייך אל החכמה בעצם, והיא למעלה מן התמורות של התורה הנגלית. זה מצד אבא. לעומתם, טהור-טמא זה הדעת שמצד אמא וזה כבר יותר קרוב אל התמורות. שניהם הם הפנימיות של כל שלשת זוגות התמורות הבאות שכנגד ו הקצוות.

בפעם הקודמת הזכרנו, שבתוך ו הקצוות יש שלשה זווגים: יש זווג של חסד וגבורה, יש זווג של נצח והוד וזווג שלישי של תפארת ויסוד. נסביר אותם בקצרה: חסד וגבורה הם התמורה של מותר-אסור, כמו "בית שמאי אוסרים" מצד הגבורה, ו"בית הלל מתירים" מצד החסד [מותר אסור עולה בראשית, המילה הראשונה בתורה]. התמורה של כשר-פסול היא כנגד הזווג של תפארת ויסוד. תפארת זה כשר זה פסול. הזווג של נצח והוד הוא כנגד התמורה של זכאי וחייב.

היום יש טעות נפוצה, שאומרים על בשר המותר באכילה את הבטוי 'בשר כשר' בבית המטבחיים. הבטוי הנכון הוא 'בשר היתר' או 'בשר אסור', שכן הבטוי 'בשר כשר' או 'בשר פסול' שייך לקרבן בבית המקדש. 'כשר' הוא הלעומת זה של 'פסול', כמו שלולב הוא כשר או פסול [כדי להמליץ על הבטוי הרווח בעם ישראל – ו"מנהג ישראל תורה" – יש לומר שזה על דרך "חולין שנעשו על טהרת הקדש", כפי שמכסת חולין נמצאת בתוך סדר קודשים. 'בשר כשר' זה לעשות מן החולין קודשים],  וכמו שעדות היא כשרה או פסולה. כל מה שקשור עם חלק 'יורה דעה' בשולחן ערוך, מה שרב היום צריך לדעת, קשור עם ברור התמורות 'אסור והיתר', מה מותר ומה אסור. יש עוד זוג, והוא שייך עם חלק 'חושן משפט' בשולחן ערוך, והוא הזוג 'זכאי-חייב'.

מה זה נצח והוד? זו התמורה הכי פשוטה. נצח זה מי שמנצח, הזכאי, והוד זה המנוצח, החייב שצריך להודות. נצח והוד זה מי שלמעלה ומי שלמטה. מי שנכנע נמצא למטה ומי שמנצח נמצא למעלה. נצח והוד הם כנגד שני הלוחות של 'לוחות הברית' – זה למעלה וזה למטה – מהם יצאה הפסולת. באמת כתוב, שהפסולת של הקדושה בעולם העליון יורדת אל העולם התחתון, ומה שהוא בגדר פסולת בעולם הבריאה הוא עדיין בגדר קדושה בעולם היצירה.

למה יסוד הוא כנגד פסול? קודם כל, התפארת נוטה לצד ימין והיסוד נוטה לצד שמאל. שנית, והוא העיקר, שחוץ מן ה"זרע קדש ברך ה'" שיוצא מן היסוד יוצאת ממנו גם הפסולת. למה נקרא היסוד "אחור"? כי הוא כנגד "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". יש בו אחיזה אל הפסולת. הפסולת נאחזת ביסוד וממילא זהו המקום שאפשר גם להתגבר עליה. זה מקום התקון של הפסולת. כאשר אמרנו שהגבורה היא כנגד 'אסור' זה לא שהגבורה היא בעצמה דבר אסור, אלא שיש בגבורה יש הכח לאסור. כך לגבי היסוד, לא שהיסוד הוא פסול אלא שהיסוד הוא הכח שפוסל, שמתגבר ודוחה את הפסולת.

 [אם הגענו לכך נזכיר רמז שקשור בפסיכולוגיה, שקשור עם המייסד של הפסיכולוגיה בדורות האחרונים. פסולת שבפסוק "פסול לך" היא גם מלשון פסל. כל עבודה זרה בעולם היא פסל. מה יוצא לפי הפרוש שלנו, שפסול הוא ביסוד? הוא – הגדול של הטומאה –  היה אומר, שכל פסל שאדם בונה, כל סמל, הוא פסל מיני שקשור לתאות הברית. הפסל הוא ה"לעומת זה" של 'קימת הברית' של ה"אבר חי" של הקדושה. מלכת ישראל, עתליהו, עשתה לעצמה 'מפלצת', וחז"ל אומרים על כך שהיא היתה נבעלת לעבודה זרה בכל יום. זה המקור הראשון בתנ"ך למושג הזה. הפסל הוא 'קימת הברית' של הטומאה, וממילא טומאת הברית של הקדושה.

לכן חז"ל מסבירים ש"אחרי לבבכם – זו מינות" ואילו "אחרי עיניכם – זו זנות" והכל נכלל בזנות, כמו בסיום הפסוק – "אשר אתם זונים אחריהם". גם עבודה זרה היא זנות, יותר פנימית, של עבודת פסלים. זה מה שנקרא בלשונם 'סמבולים'].

כל זה היה בהקשר של היסוד שכנגד הפסול, שצדיק הוא אחד שיש בו את הכח לפסול ולשבור פסלים. לכן התגלה אברהם אבינו קודם כל בספור שברית הפסלים. תמיד שואלים, למה הספור הזה לא כתוב  בתורה? הרי זה הספור הכי יפה עליו [כל הילדים אוהבים אותו]? התשובה היא, שמה שכתוב בתורה זה אברהם עצמו, אבל הספור הזה של שבירת הפסלים הוא בשלב שהוא לפני שמגיע אל עצמו. זה היסוד של הקדושה.

 

נחזור ונסכם את ענין התמורות: חסד וגבורה הם הכח להתיר ולפתוח והכח לאסור ולקשור שיש בתורה, הנצח הוא הכח לזכות מישהו, ההוד הוא הכח בתורה לחייב מישהו בדין, לומר לו "רשע תן תודה". כתוב, שבסיום הדין פונה בית הדין אל החייב ואומר 'פלוני חייב'. זהו כח ההאשמה. התפארת היא הכח להכשיר והיסוד הוא הכח לפסול.

 

כל זה היה רק בדרך אגב – זהו נושא שלם בפני עצמו ואחד מנושאי היסוד בכל התורה כולה – להסבר הקשר בין המושג 'כשר' לבין הדעת, שבזוגות התמורות שבתורה הכשר היא התמורה השייכת אל התפארת.

נחזור אל הענין שלנו. אמרנו, שהתקון השלם הוא 'יחוד, ברכה, קדושה', כאשר כל המח הוא חכמה, כל הלב הוא בינה וכל כוחות המעשה הם דעת. כח המח חכמה זה שכל המח הוא בהרגשת ההפלאה. זה קדוש, וזה אור גדול. כל הלב בינה זה שכל הלב בטהרה – "לב טהור ברא לי אלקים" – וזה נקרא מקור 'ברכה'. ברכה היא התגברות של אהבה. הבינה נקראת בקבלה 'נהר', ועל נהר כתוב בגמרא "נהר מכיפיה מיבריך", שהנהר מתברך מיסודו כל הזמן. בבינה, הנהר צריך להתברך בלב כל הזמן מיסוד אמא. הכבד, שזה מה שמנחה את המעשים, צריך להיות כולו דעת, כולו יחוד, וזו העבודה של "בכל דרכך דעהו".

נתן פסוק לכל אחד מן המדרגות: הפסוק בכל דרכך דעהו" הוא הפסוק של הכבד, הפסוק "לב טהור ברא לי אלקים" הוא הפסוק של הלב והפסוק...

 

חסר סיום השעור


 

פרק יד

והנה, בפרצוף גוף האדם הכחות חב"ד מתלבשים בג' מוחין שבראש:

א. החכמה מתלבשת במח הימני, בחינת "חכמה מוחא איהי מחשבה מלגאו"

התחלנו להסביר בפעם הקודמת, שהחכמה היא עיקר כל המח. חכמה היא כח-מה, בטול. כשדברנו על החכמה ועל הפסוק "לבי ראה הרבה חכמה" הסברנו שהרגשת הראיה של החכמה מתיחסת אל הלב, בעוד שהמח בעצמו הוא בטול. לכן ב"פתח אליהו כתוב: "חכמה מוחא איהי מחשבה מלגאו".

לפי הפשט בזעיר אנפין, החכמה זה רק המח הימני הבינה היא המח השמאלי ואילו המח האחורי-האמצעי הוא הדעת, ואילו כאן משמע שגם בזעיר אנפין המח סתם, שכולל את כל ג המוחין, הוא המח הימני, מח החכמה.

(המח הימני נקרא "מוחא" סתם שהרי אורו מאיר וממלא את כללות המוחין שבראש, אך אינו מתפשט למטה למלא את חלל הלב כאור הבינה – מח שמאל – אלא מאיר על הלב בבחינת "אור מקיף" [ואז נאמר "לבי ראה הרבה חכמה"]. בזמן "גדלות המוחין" אור מקיף זה מאיר בפנימיות הלב בסוד "לבי ראה הרבה חכמה" כמובא לעיל בפרוש החכמה).

קודם, החכמה מאירה רק בבחינת אור מקיף, ראיה של מקיף, אבל הראיה האמיתית של "לבי ראה הרבה חכמה" היא כאשר האור המקיף הזה נכנס בפנימיות בזמן גדלות מוחין.

שוב, הבינה מתפשטת ממח שמאל אל תוך הלב כולו, שנמצא בצד השמאלי של הגוף שכנגדו. מה שאין כן החכמה מאירה בכל המוחין. אפילו שהמקום העיקרי שלה הוא במח ימין היא מאירה על כל המח וכן מאירה אור מקיף על הלב. הכח של האור המקיף הזה הוא הכח של "מח שליט על הלב", כמו שלמדנו.

מה זה גדלות מוחין? זהו מצב בו האור מאיר – כמו שהוא מאיר במח – בלב. בחסידות יש כלל, שאם האדם נמצא לא בגדלות מוחין אז בין המח והלב יש מעבר, שנקרא 'ובכן', מצר הגרון, ומה שיכול לעבור דרכו היא רק נקודת התמצית. 'ובכן' זה כאשר אדם מתבונן במשהו בהרחבה ומה שנשאר לו בסוף מן הכל זה ה'בכן'. זה מה שנשאר לו בפנימיות בלב, אבל כל האור של המח, של ההתבוננות, שורה על המח בבחינת מקיף. בזמן גדלות מוחין מצר הגרון אינו מצמצם ויש דרכו מעבר ישיר מן המח אל הלב.

לפעמים מובא שהתהליך הוא שהלב עולה אל המח. כך מסביר האדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות. הלב עולה אל המח ומקבל את האור בלי צמצום ואז נאמר "לבי ראה הרבה חכמה" כמו במח. מה התוספת? שבלב האור הזה מורגש. במח הוא בבטול, אבל בלב הוא מורגש. שם הא מסביר, שגדלות המוחין הזו היא מדרגת חיה. כל עוד אדם זוכה רק למדרגת הנשמה יש עדיין את המעבר בין המח אל הלב, הנקרא 'ובכן'. נשמה זה גם מוחין [רוח זה רגש, חג"ת, ונפש זה נה"י], זה כבר חב"ד, אבל לא חב"ד של גדלות. זה חב"ד שעובר אל הלב דרך צמצום. אבל ברגע שהאדם זוכה למדרגת חיה שבנפש, אז מאיר האור בלב כפי שהוא במח, ואז זו בחינת "לבי ראה הרבה חכמה". זו גדלות מוחין אמיתית.

 

עד כאן החכמה. נעבור לבינה:

ב. הבינה מתלבשת במח השמאלי, אך סיום התפשטות אורה הוא בלב, בחינת "בינה לבא ובה הלב מבין".

זה הפרוש הפשוט. בפעם הקודמת דברנו על פרוש יותר עמוק, שבתכלית השלמות החכמה היא כנגד כל החב"ד, הבינה כנגד כל החג"ת והדעת כנגד כל הנה"י, בסוד "ברכה, קדושה, יחוד". כאן, זה כמו הפשט בכתבי האריז"ל, ש"בינה לבא" זה שאור הבינה מתפשט מן המח השמאלי עד הלב, שנמצא גם בצד השמאלי של הגוף, ושם הבינה מסתיימת. זה נקרא 'יסוד אמא' והוא מגיע עד הלב.

הלב הוא בצד השמאלי של הגוף כמח הבינה, השמאלי שבראש, שמתפשט אליו (בחינת "לבי ראה הרבה חכמה" הנ"ל הוא בבחינת "שכל את ידיו" כאשר הימין מאיר לשמאל, וכן כאשר הבינה מולידה חסד [שהוא הבן הראשון שלה] המתפשט ב"דרועא ימינא" נמשך האור משמאל לימין).

זה דבר שצריך קצת הסבר. יש מושג שהקוים נמשכים לפי הסדר, מימין לימין ומשמאל לשמאל, אבל יש מצב אחר, שהקוים מתחלפים – הימין נמשך לשמאל והשמאל נמשך לימין.

למשל, היום במדע אומרים שכך זה ביחס לכל מערכת העצבים של הגוף. הצד הימני של המח שולט על החלק השמאלי של הגוף ואילו הצד השמאלי של המח שולט על החלק הימני של הגוף. כך מקובל היום. זו דוגמה לקוים מתחלפים. דוגמה נוספת: רצועות התפלין של ראש, שהרצועה הימנית הולכת לצד שמאל והשמאלית הולכת אחר כך לימין [בדרך כלל, 'חותם המתהפך' זה מלמעלה למטה, שמה שהיה קודם למעלה כעת הוא למטה ומה שהיה למטה הוא כעת למעלה. מה שהיה קודם 'שוקע' הוא כעת 'בולט' ומה שהיה קודם 'בולט' הוא כעת 'שוקע'].

לתופעה הזו קוראים "אחליפו דוכתייהו". בכל פעם שיש תופעה כזו היא באה ממקום יותר גבוה מאשר קוים ישרים. למה זה בא ממקום יותר גבוה? כי יש בזה התכללות. אם הימין הולך לשמאל והשמאל הולך לימין זה סימן שבימין יש התכללות עם השמאל, וזו הסיבה שהוא הולך לשמאל, ולשמאל יש התכללות עם הימין, ולכן הוא הולך אל הימין. בגלוי ההיפוך יש מעלה. הוא מגלה את ה"נושא הפכים".

בקוים ישרים, שהימין הולך אל הימין והשמאל הולך אל השמאל, זה כמו התפשטות פשוטה, כמו "השתלשלות", בעוד שב"אחליפו דוכתייהו", שהימין הולך אל השמאל והשמאל הולך אל הימין, זה יותר כמו "התלבשות". זה קשר יותר עמוק.

 

הפסוק בשביל התופעה הזאת בתורה הוא הפסוק "שִׂכֵּל את ידיו", שנאמר על יעקב אבינו ששם את יד ימין על אפרים ואת יש שמאל על מנשה, הפוך ממה שחשב והכין אותם יוסף למולו. בדרך כלל,  מפרשים ש"ידיו" כאן הם חסד וגבורה, ואם הוא "שכל את ידיו" לגבי הברכיים – לגבי הנכדים שלו שבבחינת "ברא כרעא דאבוה" – זה אומר שההמשכה היא מיד ימין אל רגל שמאל ומיד שמאל אל רגל ימין. כלומר, מחסד להוד ומגבורה אל הנצח.

הקשר הזה – בין חסד להוד ובין גבורה לנצח – הוא פשוט אפילו יותר מן ההמשכה הפשוטה של הקוים הישרים. הקשר בין גבורה לנצח הוא פשוט, שכן הגבור הוא מי שמנצח. גם שהחסד נמשך אל ההוד זה פשוט, שכן החסד זה המשפיע, הנותן, וההוד זה המקבל שאומר לו 'תודה רבה'. זו בפשטות ההודיה.

זה שהחסד הולך אל ההוד זה גם הסוד של אהרן הכהן. אהרן הוא איש החסד, אבל בין שבעת הרועים הוא נמנה בספירת ההוד. לפי זה, הקשר בין גבורה לנצח זה הקשר בין לוי ומשה. משה נמנה בין שבעת הרועים בספירת הנצח אבל המקור שלו הוא בשבט לוי שבגבורה. זה יותר פנימי אפילו מן החסד והגבורה כאשר הן בפני עצמן. החסד והגבורה בפני עצמן זה כמו אברהם ויצחק. משה ואהרן לפי הסדר הרגיל הם כנגד הנצח וההוד, אבל זה לא סתם נצח והוד. זה חידוש, רבותא, שמשה הוא באמת גבורה המכוונת כלפי ימין ואהרן הוא חסד המכוון כלפי שמאל.

נסכם:

 

חסד                             גבורה

אברהם                           יצחק

תפארת

יעקב

 

תפארת

יעקב

נצח                        הוד

משה                     אהרן

יסוד

יוסף

מלכות

דוד

 

דוקא בשבעת הרועים יש לנו את הסוד של "שכל את ידיו".

מה זה אומר לגבי שש מצוות התמידיות, עליהן דברנו בעבר? אם יש מצות אהבת ה', שכנגד יד ימין, היא תתחבר עם התמימות שבמצות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". מצות יראת ה', שכנגד יד שמאל, תתחבר עם "אנכי ה' אלקיך". בסדר הזה של "שכל את ידיו" לגבי הקצוות השמאל עולה למעלה והימין יורד למטה. כך גם הסברנו את פרוש הבטוי "שמאל דוחה", שזה כח העליה של המקבל הבא אליו לאחר ועל ידי הדחיה. לכן, זה שהשמאל הולך אל הנצח זו בחינת עלית קו שמאל, שכן נצח נקרא 'עמק רום', וזה שהימין הולך אל ההוד – שנקרא 'עמק תחת' – זו ירידה בדרך המשכה.

 

כל מה שהסברנו עד עכשיו היה "אחליפו דוכתייהו" לגבי הידיים. אותו הדבר זה לגבי המח. כאשר המח הימני שולט על הצד השמאלי של הגוף והצד השמאלי של המח על הצד הימני של הגוף – זה נקרא "שכל את ידיו".

אם תסתכלו בשער אחד לפני האחרון בספר (עמוד תקמז), שער "הוי' נסי", תראו בסכום שיש ארבעה מדרגות בידיים. בקצור, ורק מה ששייך לענינינו: יש כאן ארבע מדרגות של יד מלמטה למעלה. היד ראשונה היא יד במובן של מקום גשמי, כמו בפסוק "ויד תהיה לך על אזניך". זה כנגד האות ה תתאה שבשם. יש יד במובן של מדות, כמו "יד הגדולה", "יד החזקה, "יד רמה" שכנגד חסד גבורה ותפארת. זה הפרוש הפשוט של ידיים. עיקר המדות הן בלב, שם מכונסים ה החסדים, והידיים הן ההתפשטות שלהם ממנו עד שמגיעים ל-ה אצבעות הידיים, כמו שכתוב ב'עץ חיים'. זה כנגד האות ו שבשם. מעל זה יש פרוש נוסף, והוא על פי הבטוי 'עד מקום שידו מגעת', שמשמעותו היא עד מקום שיד שכלו מגעת. זה כח התפיסה של השכל והוא נקרא 'יד השכל'. יש לך יד בשכל שאתה יכול לשלוח אותה כדי לתפוס שכל מסוים. יש שכל מופלא, שאתה מרגיש שאתה לא יכול לתפוס אותו, ש'יד שכלך' לא מגיעה אליו. זה כנגד האות ה עילאה שבשם. מעבר לכך יש פרוש נוסף, המובא בקבלה על הפסוק "פותח את יָדֶךָ" – "פותח את יוּדֶךָ". זה עצם נקודת הבטול שבלב, כנגד האות י שבשם. זו יד מצד חכמה.

מה שנוגע לענינינו הוא הפרוש השני של יד במובן של שכל. הוא קשור לפסוק שלנו, "שכל את ידיו", כאשר "שִׂכֵּל" הוא מלשון שֵׂכֶל. יעקב שכל את ידיו, כלומר הכניס שכל בידיים שלו על מנת להחליף את הקוים ימין ושמאל. הוא החליף מסדר של "השתלשלות" הקוים כסדר לסדר של "התלבשות", והתלבשות זה תמיד קשור עם החדרת מוחין פנימיים. שכל פנימי בתוך הידיים מתבטא בכך שהידיים מתחלפות. כל זה ביחס ל"אחליפו דוכתייהו" של המדות.

כמו כן, אותה התופעה קיימת גם במוחין, שהימין הולך אל השמאל והשמאל הולך אל הימין. מה זה בעבודת ה'? זה שמח הימין הולך אל השמאל זו הבחינה של "לבי ראה הרבה חכמה", שהחכמה יכולה לחדור אל תוך הלב בעת גדלות מוחין. פרוש נוסף (שלא כתוב כאן) הוא, שחכמה היא 'יראה עילאה' ושמאל היא יראה סתם. כלומר, הרגשת הבטול בלב שבבחינת "לבי ראה הרבה חכמה", מתגלה בלב דרך יד שמאל, דרך הרגשת היראה. התופעה המקבילה היא מה שמח השמאל של הבינה הולך לצד ימין. זו לידת מדת האהבה. 'אהבה רבה' היא בבינה ואילו 'אהבת עולם' ['אהבה זוטא'] היא בקו ימין, בחסד.

 

נסכם: כללות הענין של "אחליפו דוכתייהו" נכלל במושגים אהבה ויראה. זה שהימין שולט על השמאל זה סוד היראה – יראה עילאה שמתגלה בצד שמאל של הגוף – וזה שהשמאל שולט על הימין זה הסוד של האהבה. אחר כך שוב הולכת יד ימין לשמאל, מן החסד אל ההוד, ויד שמאל אל הימין, מן הגבורה אל הנצח. כלומר, הסדר הוא: חכמה-גבורה-נצח מול הינה-חסד-הוד.

זה מסביר דבר שהזכרנו כמה פעמים, שנצח והוד קשורים אל החכמה ובינה במיוחד. בכתבי האריז"ל כתוב, שנצח והוד של פרצוף עליון זה החכמה והבינה של הפרצוף התחתון. גם הסברנו לפני כמה שעורים, שהאות ו בעצמה כוללת ו פרצופים, ולפי זה הזווג של נצח והוד הוא כנגד הזווג של אבא ואמא. נצח והוד שייכים בעצם לחכמה ובינה, יותר מאשר חסד וגבורה. אם הסדר הוא סדר של "השתלשלות" הסדר הוא חכמה-חסד-נצח מול בינה-גבורה-הוד, אבל בפנימיות של מוחין, של "התלבשות", הסדר הוא חכמה-גבורה-נצח מול בינה-חסד-הוד. לפי זה, חכמה קשורה תמיד עם הנצח והבינה תמיד עם ההוד, גם ב"השתלשלות" וגם ב"התלבשות".

זה פרוש חדש לדברי הזהר "בינה עד הוד אתפשטת". זה לא שהבינה מתפשטת בדרך ישרה עד ההוד, וגם לא התפשטות ה החסדים מן הבינה ועד ההוד. זו התפשטות של הבינה אל ההוד דרך הסוד של "אחליפו דוכתייהו". במילים של עבודה: מאהבה רבה לאהבה הרגילה ומשם אל ההודיה.

 

 

כל זה היה לגבי מח החכמה ומח הבינה.

ג. הדעת מתלבשת במח האמצעי מצד אחור, העומד בראש חוט השדרה שבו מרכז ההרגשה והחושים [ה החושים הידועים].

בסוד שרש המשכת הטפה. היסוד, שהוא הלולב, עולה דרך השדרה עד לדעת על מנת להמשיך ממנה את הטפה. זה גם כן סוד התפלה. כל התפלה היא המשכה מן הדעת אל היסוד. יש בתפלת "שמונה עשרה" חי ברכות, כנגד חי חוליות שיש בשדרה, דרכם נמשכת הטפה ובאמירת ברכת 'שים שלום' נמשכת הטפה ביסוד ממש. לכן שים שלום היא הזווג, בבחינת שלום בית.

לפעמים כתוב גם, שהדעת מאירה במצח. עיקר הדעת היא באחור אבל יש משם גם הארה במצח, ב"מצח הרצון". דעת זה רצון, חפץ – "כל מעשה בראשית... לדעתן נבראו". רש"י מסביר, שהקב"ה שאל כל דבר ודבר אם הוא חפץ להיברא וכולם אמרו כן. אם כן, החפץ של הדעת מאיר במצח.

בכל זאת, על זה שעיקר הדעת היא מאחור יש הסבר בחסידות על הפסוק "אחור וקדם צרתני". "אחור" זו עבודת התפלה של "וראית את אחורי ופני לא יראו" ואילו ה"פנים" זו עבודת התורה. יש בה מעלה ויש בה גם חסרון. המשכת הטפה מן הדעת ועד הברית – זו עבודת התפלה, אבל אין בזה גלוי אור הפנים כמו שיש בתורה.

המקור לכל הרגשת החושים, שזה ה"פנים", הוא ב"אחור", במח הדעת. בחכמה ובינה קיים הקשר בין צד הימין שבגוף ובין צד השמאל שבו, אבל בדעת קיים הקשר בגוף בין ה"אחור" ובין ה"פנים". כל מה שקשור עם הקשרים האלו – בין פנים לאחור – בא ממח הדעת.

 

אלו ג הספירות הראשונות בסוד הגוף. מה עם הכתר?

הכתר עומד למעלה מהמוחין שבראש. בגוף, הכתר מרומז (אין זה כי אם רמז בעלמא)

המוחין הם ממש המשכן לחכמה ולבינה ודעת, אבל בכתר זה לא משכן. זה רק רמז בעלמא. איפה?

בעצם הגלגלת. בגלגלת [יש את סוד] "ז' תקוני גלגלתא" – [שזו] התקשרות התענוג ("עתיק" – פנימיות הכתר) לרצון ("אריך" – חצוניות הכתר).

אחד מ-ז תקונים אלו נקרא "רעוא דרעוין", בו יסוד עתיק יומין מתלבש במצחא של אריך אנפין. עתיק יומין הוא ענג וכל הענג שלו מתרכז ביסוד ואותו ענג מתלבש ומתגלה בתוך המצח של אריך, של הרצון. עיקר ההתלבשות של ענג בתוך רצון – התלבשות שנקראת 'חפץ' – מאירה במצח, וכמו שהסבנו, במצח מאירה הדעת.

התקשרות זו היא בהעלם הנפש. בספירת הדעת מתגלה התקשרות זו בין בחינת ה"גברא" לבחינת ה"חפצא" – חפץ המושכל ומושג בחכמה ובינה. על כן מקום הדעת בא למטה מן הכתר בקו האמצעי, אך "כאשר מונים את הכתר אין מונים את הדעת וכאשר מונים את הדעת אין מונים את הכתר", שהרי ענינם אחד, זה בהעלם וזה בגלוי.

פרצופי הכתר, העומד מעל למודע, נקראו עתיק ואריך, ובנפש הם הענג והרצון שבהעלם הנפש. העלם הנפש שבכתר מתגלה בדעת וגם ההתלבשות של הענג ברצון שיש בכתר מתגלה בו. מה זה דעת? דעת היא ההתקשרות אל המושג שבבינה ואל המושכל שבחכמה. מה זו ההתקשרות הזו? זו ההתקשרות שאני, ה'גברא', מתקשר עם המורגש והמושכל, שזה ה'חפצא'.

ילד קטן, לפני גיל בר-צוה יכול להיות חכם ונבון אבל אין לו התקשרות. הוא אינו בר-דעת. יכול להיות לו הרבה חכמה ובינה, הרבה השגה והשכלה ב'חפצא', אבל אין לו את הכח בנפש להתקשר אל השכל שלו. זו גדלות שבאה בגיל בר מצוה. בגרות זה מצב בו הוא כבר ראוי לזווג. בתוך הנפש, הזווג הוא בין ה'גברא' לבין ה'חפצא'. בלשון הראשונים זה נקרא הזווג שבין ה'משכיל' לבין ה'מושכל'.

'גברא' בשרש הכי הגבוה היא הרגשת הענג, עתיק, ואילו ה'חפצא' בשרש הכי גבוה זה הרצון, אריך. בשעורים הקודמים הסברנו, שהרצון בנטיה הראשונית שלו הוא כלפי מעלה, להתחבר ולהתאחד לגברי עם המקור שלו, עם הקב"ה. הענג מכריח את הרצון לפנות כלפי מטה ולרצות דברים אחרים. כלומר, הרצון הוא המקור של הרגשת המציאות החיצונית. אתה רוצה מה שחסר. אם היה רק ענג זה היה כמו אצל גוי, זה היה נירוונה. אצל גוי זה כמו תמיד אצל הקליפה, שאין לה דעת, אין לה התקשרות בין הענג והרצון, לקשר את השלוה הפנימית עם הדחיפה של הרצון כלפי המציאות החיצונית. זוהי הדעת הנעלמת כמו שהיא בכתר, ב-ז תקוני גלגלתא.

אחר כך, שאשר מתגלה הדעת הנעלמת הזו התוך המודע היא מתבטאת בקשר שיש בין ה'גברא' לבין ה'חפצא'. זה לא שה'אני' כבר מורגש. ה'אני' מתחיל להיות מורגש רק במדות. באהבה כבר יש את המושג "יש מי שאוהב" או ביראה את המושג "יש מי שירא" [במושגים המערביים, החיצוניים, זה נקרא 'אובייקט' מול 'סובייקט'. הממד האובייקטיבי הוא ה'חפצא' ואילו הממד הסוביקטיבי הוא ה'גברא'. אלו המושגים בחיצוניות]. המקום הראשון בו מתגלה ה'גברא' בבחינת 'אני' הוא בלב – "יש מי שאוהב, יש מי שירא". הפגם של הדעת זה לדעת את עצמו (כמו שלמדנו בהקדמה ל"דרך חיים"). כלומר, שגם ה'חפצא' זה גם כן עצמו. חטא אכילת עץ הדעת הוא שה'חפצא' זה גם כן אני, שאני יודע את עצמי. זה כמו פולחן עצמי ועבודה זרה. הדעת האמיתית היא לדעת את המושכל כדבר שהוא חוץ ממני וזה כבר כמו לדעת את ה', כמו דעת אלקים. אין אני. יש התקשרות בין ה'גברא' ובין ה'חפצא' אבל ברגע שה'חפצא' זה כבר לא ה'אני' אז הדעת הזו היא כבר תקון הדעת. כל החסידות זה להגיע לדעת, ואפילו דעת של מושכלות סתם זהו כבר גם תקון גדול. אם יש דעת אמיתית אז האדם כבר יצא מעצמו לגמרי, בגלל שה'גברא' מתקשר אל ה'חפצא' והוא לא כבר מרגיש את עצמו לגמרי.

ההתקשרות הזו תלויה במצב עוד יותר נעלם, שבה גם ה'חפצא' נעלם. ב-ז תקוני גלגלתא שניהם – גם ה'גברא' וגם ה'חפצא' – נעלמים, שכן זה לגמרי למעלה מטעם ודעת. כשזה יורד משם אל הדעת כבר יש התקשרות בין ה'גברא' ובין ה'חפצא', ומה שמורגש זה רק ה'חפצא', ולא ה'גברא'. כשזה יורד אל המדות יש שוב התקשרות, אבל כאן שניהם מורגשים. גם האהוב מורגש וגם – ובעיקר – אני, האוהב אותו. ככל שיש יותר ירידה צד ה'גברא', ה'אני', מתגלה יותר. ככל שהקשר הזה, בין ה'גברא' ובין ה'חפצא', יותר גבוה צד ה'גברא' פחות מורגש וצד ה'חפצא' יותר בגלוי.

באמת, המקור העליון של הקשר הזה בין ה'גברא' לבין ה'חפצא' הוא החפץ. בלשון חז"ל 'חפצא' זה אובייקט, כמו חפצים שבחדר, בלשוננו. לא מורגש בזה החפץ, הרצון הכי פנימי. רואים מכך, שככל שחפץ יורד – צד ה'גברא' נפרד מצד ה'חפצא' וממילא כל אחד מורגש לעצמו ואילו החפץ האמיתי מתעלם. כל ההתקשרות בין הענג ובין הרצון נקרא 'חפץ' פשוט, ואין שם 'גברא' בכלל. זה חפץ אמיתי. אחר כך, כשזה יורד אל הדעת יש התקשרות המוחין אל המושכל והמושג. יש פעולת רכוז מצד ה'גברא', אף שאינו מודע לכך בשעת מעשה. הכח להגיע אל הרכוז הזה הוא ההתקשרות שלמעלה מטעם ודעת בין אריך לעתיק, בין הענג והרצון, ב-ז תקוני גלגלתא (כמבואר בתחלת שער היחוד).

 

בתחלת השער (בסוף פרק א) למדנו, שהכח שמקשר בין הענג לרצון, שזה נקרא ז תקוני גלגלתא, הוא כח האמונה. אמונה היא התוקף העצמי, ולפי התוקף של האמונה כך מתלבש הענג ברצון וזה נקרא 'חפץ'. אחר כך,  לפי ערך החפץ כך היא הדעת. כל המטרה היא להמשיך מאמונה לדעת.

הסברנו גם פעם, שאמונה היא א מונה, אחד שמונה את הכל. אמונה היא שרש המנין. מצד האמונה, החפץ והדעת הכל אחד. גם החפץ, שזה הכתר סתם [הגלגלתא בקבלה] וגם הדעת שכבר בתוך המודע – הכל אחד. זה מרומז במשפט הזה ש"כשמונים את הדעת אין מונים את הכתר וכאשר מונים את הכתר אין מונים את הדעת", כי מצד האמונה הכל דבר אחד. "מונים" ו"אין מונים" הוא סוד האמונה.

 

עד כאן היה הדעת, ובכך השלמנו את חב"ד עם הרמז לכתר. כעת נרד אל ו הקצוות:

מקומות הו"ק בגוף:

א. החסד מתפשט מן הלב אל יד ימין – "חסד דרועא ימינא" – בחינת "ימין מקרבת", "וימינו תחבקני" כנ"ל.

עיקר המדות, ולכן גם החסד והאהבה, נמצאות בלב והן מתפשטות ממנו אל הידיים. לפי זה, ליד ימין יד דרך התפשטות יותר ארוכה מאשר ליד שמאל, שכן הלב נמצא בשמאל הגוף. זו עוד סיבה פשוטה למה שאמרנו, שבהתגלות המדות התגלות היראה קודמת להתגלות האהבה. כמו בגשמיות, שיד שמאל יותר קרובה אל הלב מאשר יד ימין. לאהבה לוקח יותר זמן להתפשט ולהגיע להתגלות. רמז המקשר בין לב לבין יד הוא, שלב עולה יד במספר סדורי.

 

ב. הגבורה מתפשטת מן הלב אל יד שמאל – "גבורה דרועא שמאלא" – בחינת "שמאל דוחה", "שמאלו תחת לראשי" כנ"ל. הנחת תפלין של יד היא ביד שמאל כדי להכניע ולהמתיק את הגבורות שבה [על ידי המוחין דנוקבא שממשיכים בהנחת תפלין של יד], על ידי ההנחה שבאה מכח יד ימין – חסד.

גם בשולחן ערוך מובא להלכה שצריך לשמור על הקדושה של יד ימין בגלל שמניחים בה תפלין של יד.

 

דרך אגב, כל הפרק הזה, ותראו את זה בהערות למטה, לקוח מתוך "פתח אליהו". בפעם הקודמת הסברנו, שיש שלשה שלבים בהבנת הספירות: קודם להבין אותן בנפש, אחר כך להבין אותן בסוד הקצוות של המקום ולבסוף ליחד אותן עם האברים שבגוף. הסדר הזה הוא סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה. לפי זה, "פתח אליהו" הוא בכללותו בחינת המתקה. זה מסביר את מנהג חב"ד על פי נוסח האריז"ל לאמר את התפלה הזו קודם קבלת שבת [יש שאומרים אותו כל יום]. דוקא לפני שבת אפשר להגיע למדרגה של המחשת העבודה בגוף. כתוב שבשבת קליפת נגה עולה ונעשית קדושה. מה זה קליפת נגה? זה הגוף. הגוף נעשה קדוש ולכן יש מצות ענג שבת גם בגשמיות. זה המקום העיקרי בכל הקבלה בו מוזכר המיקום של כל הספירות לגבי הגוף.זה בחינת שבת.

לפי זה, להבין את המשמעות של ו הקצוות בבחינת המקום זה כנגד ששת ימי החול. להמחיש את הכל זו כבר עבודת שבת. ממילא אפשר להבין עוד דבר – למה בשבת נחים. בקבלה ובחסידות מבואר, שנח זה מלשון נחת ונחת זה להמשיך משהו לתוכו. משהו צריך לנחות. אם לגוף היתה פעילות במשך כל השבוע ופתאום הוא נח אז המנוחה של שבת היא מנוחה על מנת להנחית משהו אל תוך הגוף. הגוף, שהיה בפעילות כל השבוע, יוצא מעצמו כדי לקיים את מצוות ה' ומצוות ה' הן שייכות לבחינה השניה של ממד המקום המקיף את הגוף. הגוף, לעומתם, הוא "היכל הקדש" שבאמצע הקצוות. מה שאין כן בשבת, כשהגוף נח, כל המקיף שבסוד המקום 'נוחת' וחודר אל תוך הגוף בעצמו, כמו בתאור של "פתח אליהו".

מה יצא לנו? כל המשמעויות הפנימיות של הספירות – זה למעלה מן הזמן. זה מצב תדיר, שלמעלה מן הזמן, למעלה מחול ושבת. ממד ו הקצוות שבמקום הוא בפנימיות בנין בית המקדש שאינו דוחה שבת. כל מה שעושים במשך השבוע זה בנין המקדש ולכן כל לט המלאכות נלמדות מבנית המשכן. זה לבנות את המקום [ובמיוחד בחודש אלול] וזו עבודת ימות החול. מה נקרא לבנות את המקום? להמשיך ולהחדיר מן העבודה הפנימית, מן הבטול, אל תוך היקום שמסביב. להקים את המשכן להיות אחד. אחר כך, בשבת, נחים ואז אסור לבנות את בית המקדש. זה למעליותא, שכן בשבת "כל מלאכתך עשויה" והיא "שבת ומנוחה לחיי העולמים". שבת מרמזת לתחית המתים שבאה אחרי בנין בית המקדש. בית המקדש זו התכלית של ביאת המשיח, אבל שבת זה תחית המתים שאחריו. זו קדושת הגוף בעצם, שהגוף נעשה נצחי, קדוש ואלקי. לכן הספירות שבסוד הגוף שייכות במיוחד ליום השבת קדש וזהו הרמז באמירת "פתח אליהו" דוקא בכניסת השבת [כמובן, מצד ההתכללות יש מקום למנהג להגיד כל יום אבל עיקר הענין הוא דוקא לפני השבת].

 

כל זה היה דרך אגב. נחזור לתפארת.

ג. התפארת היא כנגד הגוף בעצמו – [ככתוב ב"פתח אליהו"] "תפארת גופא" – שממנו מתפשטים כל הקצוות, ועל כן היא כלולה מכולם, מצד פנימיותם, ומקור לכולם, כפרוש תפארת מלשון רבוי גוונים ממוזגים יחד כנ"ל.

כל הגוף הוא התפשטות מן הגוף. גם הידיים וגם הרגליים ולפעמים כתוב שגם הראש יוצא מן הגוף. אצל האיש, הגבר, יש ששה דברים המתפשטים מן הגוף: הראש מלמעלה, היסוד מלמטה, שתי ידיים ושתי רגליים. אצל אשה יש רק חמשה, שכן אצלה היסוד שוקע ואינו בולט. זה בדיוק הפוך מכל מה שאנחנו לומדים תמיד. על פי יושר, מלמעלה למטה, ה"מח שליט על הלב" והגוף הוא התפשטות מן הראש. הראש מנהיג את הגוף כולו. אבל לפעמים יש השראה, שכל במצב של עגול ושווי, ואז הגוף הוא המרכז של כל הגוף ואפילו יותר מן הראש.

זהו אחד מן הרמזים לכך, שעיקר שם הוי' שייך דוקא לספירת התפארת. זה דוקא בחיצוניות. בפנימיות שם הוי' שייך החכמה, אבל בחיצוניות החכמה שייך שם יה ואילו בתפארת שייך שם הוי'.

לפי ההתבוננות הזו יוצא, שהגוף הוא הציר המרכזי, הראש עולה ממנו, שתי ידיים ושתי רגליים מתפשטים ממנו. אצל איש נוסף הברית. ההבדל בין האיש והאשה בזה מרומז באותיות וה שבשם הוי'. באיש יש ו אברים, ו קצוות, המתפשטים מן הגוף [חוץ מן הגוף], ולכן הוא שייך לאות ו שבשם, ואילו באשה יש רק ה קצוות המתפשטים מן הגוף ולכן היא שייכת לאות ה שבשם.

 

שאלה: מה הכוונה שיש בגוף משהו שהוא יותר מן הראש?

תשובה: בספר יצירה כתוב, שיש מתוך כב האותיות "ג אמות", והן ג האותיות א-מ-ש. שם מוסבר, שמקום האות א, שהיא מקור כולן, הוא בחזה במקום התפארת. א היא מלשון אויר, והאויר נמצא בראות. מקום האות ש הוא בראש. ש היא האש והאש עולה למעלה, עד לראש. מקום האות מ הוא בבטן, הכוללת את כל החלק התחתון של הגוף, את הרגליים. מ הם המים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

עולה מכך, שהנעלית מכל אותיות אמש – האות א – נמצאת דוקא בחזה ["גְּוִיָה" בלשון ספר יצירה], בראות אצל ר' נחמן מברסלב בלקוטי מוהר"ן כתוב כמה פעמים שהראות הם יותר מן הכל, אפילו מן המח והלב. כמו שהסברנו כמה פעמים, שר' נחמן בכללות הוא כנגד הריאות של עם ישראל ולכן הוא תמיד משבח את מעלתן בכל התורה כולה. לכן הוא גם חלה בהן. הוא מסביר שהנשמה או הנשימה הן אותיות שמן והשמן למח ולכל הגוף בא מן הריאות. זה כמו לְשַׁמֵּן מכונה. הנשימה יוצרת שמני גשמיים ורוחניים והשמנים של הריאות עולים מן הריאות לשמן את השכל ואת הרגש.

לענינינו, בריאות שבחזה נמצא האויר הפשוט, שזה כמו כתר. המוחין שבראש הם שכל ואילו הכתר המרומז בגלגלתא מתגלה ממש בחזה. בתקוני זהר כתוב ששתי הריאות הן שני כנפי נשרים בסוד הכרובים, שלמעלה מארון הקדש. ארון הקדש זה המח, חב"ד, ואילו הכרובים למעלה מזה, בכתר. אותם הכרובים מתגלים בריאות [זה עוד אחד מן ההסברים להבין את היחס בין חסידות חב"ד לחסידות ברסלב, שחב"ד זה ארון הקדש עם הלוחות וספר התורה ותורת ברסלב זה סוד הכרובים שמעליהם]. זה כמו מאמר חז"ל בענין מקום יצירת הולד. אנחנו פוסקים שהולד נוצר מן הלב, שזה כמו הריאות כאן.

הסדר בספר יצירה באותיות אמש הוא, שקודם יש אות א בלב, אחר כך יורדת האות מ מין הלב אל הבטן, אחר כך עולה האות ש מן הלב אל המח [כאן זה שונה מאצל ר' נחמן, שאצלו הלב והריאות הן אותה הבחינה]. את כל זה הבאנו כדי לראות, שלפעמים הגוף הוא העיקר ואפילו לגבי הראש.

מה שהריאות למעלה מן המח זה סוד שקשור דוקא עם יצירת הולד ולכן הוא מופיע דוקא בספר יצירה [ספר יצירה כולו בבחינת יצירת הולד]. אחר כך, בזמן הגדלות, המח הוא זה שמנהיג את הגוף ועיקר החיות היא בה. זה כלל בכתבי האריז"ל, שתחלת היצירה כוללת גם יצירה וגם עשיה. כלומר, לולד יש נפש ורוח אבל נשמה אין לו. כאשר הכל בסוד היצירה אז הלב הוא הכתר, המקור והשרש, אבל אחר כך כשיש כבר גדלות מוחין וזוכים לנשמה אז ההשפעה יורדת מלמעלה למטה.

 

לפי הרמז הזה, כל הקצוות שבממד המקום – עליהם למדנו בפרק הקודם – משתנים. לפי הסדר הזה, בו הקצוות מתפשטים מן הגוף, 'עמק רום' יהיה הראש המתפשט מן הגוף כלפי מעלה ואילו 'עמק תחת' יהיה היסוד, הברית, המתפשט כלפי מטה. ימין ושמאל – שהם דרום וצפון – יישארו ביד ימין ויד שמאל. קדם ואחור יהיו לפי הסוד הזה שתי הרגליים, המתפשטות קדימה ואחורה, לפי צורת הילוך האדם רגל קדימה ורגל אחורה. פעם למדנו על סוד העגולים שיש בגוף ואז למדנו שהמצב הטבעי של הידיים הוא בהתפשטות של ימין ושמאל ושל הרגליים הוא אחד יוצא ואחד נכנס כמו בהלוך.

שוב. כתוב, שבגוף הקצוות אינם כמו שזה בספירות. יש אפילו מקובלים ששואלים למה בכתבי האריז"ל הנצח הוא למעלה וההוד הוא למטה, הרי בגוף זה לא כך? זה כאילו שנאמר שרגל ימין היא למעלה, בשמים, ורגל שמאל היא למטה, בארץ. איך זה יתכן? והרי "מבשרי אחזה אלוה" וזה צריך להתאים לבשר שלי וזה לא כך [אולי אצל רקדני באלט או בקפיצה לגובה...]?

יש הסבר אחד, שהנצח הוא בעיקר כנגד שתי הכליות בגוף ואילו שתי הרגליים הם בעיקר כנגד ההוד. לפי זה באמת הנצח גבוה מן ההוד. אבל הפרוש הזה לא מספיק, שכן גם הכליות אינן המקום הגבוה ביותר בגוף וקשה לכנות אותן 'עמק רום'. 'עמק רום' של הנצח זה למעלה, בשמים. אז איפה רואים את זה שתי הרגליים?

זו שאלה חשובה בקבלה, אבל כעת לא נתרץ תרוץ אלא נחלק למדרגות. באמת יש בגוף כמה מדרגות של נצח והוד. יש מדרגה אחת של מקום ובה הנצח זה השמים וההוד זה הארץ. זה הסדר שכנגד ההבדלה. אבל במדרגת ההמתקה שבסוד הגוף יש סדר אחר לגמרי.

[דוגמה נוספת להשתנות של סדרים ממדרגה למדרגה היא סדר השבטים כאשר רוצים להקביל אותם ל-יב חודשי השנה. יש סדר אחד של הקבלה לפי סדר לידת השבטים, שראובן כנגד חודש ניסן, שמעון כנגד אייר וכו'. בא האריז"ל ואומר שהסדר היותר מתוקן הוא להקביל אותם כנגד הדגלים במדבר ואז יהודה הוא כנגד חודש ניסן, יששכר כנגד אייר וכו'. מה ההבדל בין הדגלים לבין הלידה? לידה זה כמות, אבל אחר כך כשהם גדלו והגיעו לתקון אמיתי – מזוג נכון שעליו עומד כל הבנין יחד – זו מדרגה יותר נעלית בהקבלה. גם כאן, יש שנוי גדול בסדרים בין מדרגה למדרגה ולא חייבים לומר שזה אותו הדבר].

 

אחר כך באים הנצח וההוד בשלש מדרגות, עליהן דברנו כבר בשעורים קודמים. נקרא בקצרה:

ד. ה. בנצח והוד שלש מדרגות זו למעלה מזו:

א. שתי כליות – "כליות יועצות" – בחינת "בטֻחות" שבה ההוד כלול בנצח, שתי בחינות בטחון דמשפיע ומקבל כנ"ל.

ב. שתי ביצים המבשלות את הזרע (שנמשך על ידי ספירת היסוד שבא אחריהם וכלול משניהם).

ג. שתי רגלים – [שזה מה שכתוב ב"פתח אליהו"] "נצח והוד תרין שוקין". הלוך הרגלים הוא בסוד "הולך בתם ילך בטח" , תמימות ובטחון, כנגד הוד ונצח.

כאשר עיקר המנהיג לחוש ההילוך היא רגל שמאל – "הולך בתֹם" – ונכללת בה גם רגל ימין – "ילך בטח". כך זה גם בפשט הפסוק, שהלשון בהוד הוא בלשון הווה (הוֹלֵךְ) ואילו בנצח היא בלשון עתיד (יֵלֵךְ). הנצח היא הנצחיות, ששיכת לעתיד לבוא ואילו התמימות היא המצב של ההווה. תמימות זה ללכת עם ה' בהווה, וכמו שפרש רש"י (שהבאנו בפרק יא) "אל תחקור אחר העתידות". לפי ההליכה בהווה בתמימות כך הוא זוכה ללכת בעתיד עם ה', בבחינת "בטחו בה' עדי עד". 'עדי עד' זה העתיד, לעולם ועד, ו"הבוטח בה' חסד יסובבנו", שלפי ערך הבטחון בה' כך נמשך עליו חסד של עולם הבא מלמעלה.

שהרי בבחינת ההלוך הנצח כלול בהוד, וכידוע שרגל שמאל "מנהיג" את חוש ה"הלוך" [כמבואר בספר יצירה].

מקום הנצח הוא תחת ("ענף") החסד בקו ימין, והוא ענין בצוע ונצוח מעשה הצדקה והחסד בפועל כנ"ל. מקום ההוד הוא תחת הגבורה, בבחינת "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך (אפילו מדת פורענות – דין) הוי מודה לו".

כך מפרש רש"י את "בכל מאדך". אפילו במדת הדין תודה לו.

לפעמים החסד נמשך להוד, כאשר מודה על רבוי חסדיו יתברך אתו תמיד כנ"ל [בסוד "אחליפו דוכתייהו"], וכן הגבורה נמשכת לנצח כדי להתגבר בנצחון כל המניעות והעכובים מבית ומחוץ כנ"ל, והוא בסוד "שכל את ידיו" כנ"ל.

 

זה היה לגבי נצח והוד, שכנגד משה ואהרן. נמשיך ליסוד:

ו. "יסוד סיומא דגופא אות ברית קדש" – בחינת "צדיק יסוד עולם". מקום היסוד הוא תחת התפארת והמשך אליה ממש בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד" כנ"ל (עיקר גלוי היסוד הוא בפרצוף הזכר דוקא, אך בפרצוף הנקבה הוא בא בסוד הרחם).

ההתבטלות של היסוד בתפארת מורגשת עוד יותר בפרצוף הנקבה מאשר בפרצוף הזכר. קודם הסברנו, שפנימיות התפארת זה רחמים זה בגלל שיסוד אמא מתפשט עד הרחמים שבלב. בפרצוף הנקבה הרחם שלה עצמה נכלל ברחמים יותר מאשר אצל הזכר. אצל הזכר התפארת בולטת החוצה בתור אמת, כמו יוסף שבולט מתוך יעקב ושניהם "חשבינן חד", אבל אצל הנוקבא היסוד שוקע ונכלל ממש בתוך התפארת. לכן זה רחמים.

לכן יש יותר רחמים אצל האשה. כתוב שהתפארת תמיד נוטה יותר לצד ימין ואילו כאשר היא מוציאה את הבליטה של היסוד החוצה, בסו דאמת, זו יציאה עם נטיה לצד שמאל. בלשון הזהר "יסוד נטיר לשמאלא". זה כבר לא רחמים כמו בתפארת, אבל אצל האשה זה כן כמו בתפארת ולכן אצלה נקרא היסוד רחם, מלשון רחמים.

 

שאלה: למה אצל אשה יש יותר רחמים? רחמים לא קשורים לתקוני דיקנא?

תשובה: יש רחמים שבאים מן הכתר. בחסידות על כוונות ראש השנה מוסבר שיש "אב הרחמים" ויש "אב הרחמן". "אב הרחמן" הוא בחכמה ואילו "אב הרחמים" זה בכתר, ואת הרחמים של האבא הוא מקבל מן הכתר, מ-יג תקוני דיקנא, שהם הרחמים של הכתר. אכן, לאבא יש יותר קשר עם הרחמים הפשוטים שלמעלה מטעם ודעת. זה לא מצד היסוד שלו. בבחינת היסוד, הרחם של האמא כולו רחמים. הוא כולו נכלל בתפארת. האמת שלה היא גם אמת – ראשי תבות "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר" – אבל היא אמת שנכללת ברחמים, אמת שלא בולטת בפני עצמה. לכן מצד היסוד שלה יש יותר רחמים, וממילא הם רחמים בעיקר על הגוף, בעוד שאצל האיש הרחמים יותר רוחניים, מצד הנשמה. אצלה הרחמים הם בבחינת "על כן המו מעי לו רחם ארחמנו". רואים בפסוק הזה שעיקר הרחמים הם בבטן, במעיים.

יש רמז שלמדנו פעם: רחל היא נוטריקון רחמים לעד (רחל בעמה היא רחמים ל...). כלפי חוץ, לגבי הסביבה החצונית, היא מלאה עברה וכעס [עבור מלשון עברה] כי היא שומרת על הולד אבל כלפי הולד היא מלאה רחמים. הולד זה הדעת. "והאדם ידע את חוה אשתו", וכמו שרש"י מפרש על הפסוק "והיו לבשר אחד – זה הולד". הולד בעצמו הוא הדעת, היחוד של איש והאשה יחד. כיוון שהיא מלאה רחמים על הדעת היא מלאה רוגז על מי שאין בו דעת. כך ניתן להבין את מאמר חז"ל, ש"מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו". מי שאין בו דעת זה נקרא היום 'הריון מדומה'. אם אתה מרחם על מישהו שאין בו דעת זה כמו 'הריון מדומה' שמוליד דמיוניות. ההריון האמיתי זה לרחם על הדעת.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com