חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק יג הדפסה דוא

פרק יג

הספירות במרחב הגשמי


עד כאן למדנו את פרוש ו הקצוות, מחסד ועד יסוד, ואת המשמעות הפנימית של כל אחד מהן, מאהבה ועד אמת. כעת יש כמה דברים כלליים ביחס ל-ו הקצוות, והראשון הוא להסביר את פשט המושג הזה, ו קצוות. הפשט הוא ד' רוחות העולם, מעלה ומטה. הסברנו קצת קודם וכעת צריך להרחיב בזה יותר.

וְהִנֵּה, הַקְבָּלַת ו"ק הַנ"ל לְד' רוּחוֹת הָעוֹלָם מַעְלָה וּמַטָּה כַּנ"ל, הִיא כָּךְ:

א. חֶסֶד – דָּרוֹם (יָמִין, כְּשֶׁפְּנֵי הָאָדָם לַמִּזְרָח),

ולכן בכל התנ"ך נקרא צד דרום "תימן"[1], מלשון ימין. החסד הוא ענף של החכמה ולכן יש מאמר חז"ל האומר "הרוצה להחכים – ידרים"[2]. לכן גם בספר יצירה[3], התמורה שכנגד החסד היא "תמורת חכמה – איולת".

בְּחִינַת "יָמִין מְקָרֶבֶת" [ולקרב זה מתוך אהבה][ועוד דבר שהימין עושה] "יְמִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי".

אלו שתי פעולות של הימין: לקרב ולחבק, שעל פי פשט הן באות ממקום אחד, מחסד ואהבה.

צמצום המשפיע ועלית המקבל

ב. גְּבוּרָה – צָפוֹן (שְׂמֹאל), בְּחִינַת "שְׂמֹאל דּוֹחָה" [ההיפך מן הימין, צמצום] – "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי"

זהו תחלת הפסוק של הימין – "וימינו תחבקני". לכאורה, זה לא אותו הדבר. "שמאל דוחה" הוא באמת ההיפך מ"ימין מקרבת", אבל "שמאלו תחת לראשי" זה לכאורה לא הפוך מ"ימינו תחבקני". זה נראה כמו שתי פעולות של קרוב בין החתן והכלה בשיר השירים. איך זה מסתדר?

בחסידות מסבירים[4] ש"שמאלו תחת לראשי" שבפסוק מבטא את ההתעלות שיש בשמאל. השמאל דוחה כלפי מטה כדי שתהיה התעלות כלפי מעלה. בפיזיקה יש כלל, שכנגד כל כח יש כח הפכי שוה. כל המטרה של השמאל בפעולת הדחיה כלפי מטה היא בשביל שהפנימיות תתעלה. דוחים את החיצוניות למטרת התעלות הפנימיות. בכח דחיית השמאל את החיצוניות – את התאוות של האדם – בכך הראש מתעלה לקבל המשכת מוחין פנימיים.

(הַמְשָׁכַת "מוֹחִין" פְּנִימִיִּים, לְרוֹמֵם אֶת רֹאשׁ הַמְקַבֵּל, עַל יְדֵי צִמְצוּם אוֹר הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַמַּשְׁפִּיעַ כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח).

כאן נוספה עוד נקודה. כדי להמשיך מוחין מן המשפיע אל המקבל, כמו רב ותלמיד, המשפיע צריך לצמצם את השכל שלו כך שההשפעה תתקבל אצל המקבל. כך גם אצלנו, אצל החתן והכלה בשיר השירים. הרמת הראש של המקבל על ידי השמאל של המשפיע היא תוצאה של צמצום פנימי אצל המשפיע. הוא מצמצם את השכל שלו כדי להמשיך מוחין חדשים.

אם כן, מתרחשים כאן שני דברים: יש מה שמתחדש אצל המשפיע שמצמצם את עצמו כדי להמשיך שפע את המקבל, ויש את מה שמתרחש בתוך המקבל עצמו, שהשמאל של המשפיע דוחה את החיצוניות שלו על מנת שהוא יוכל להרים את הראש. המשפיע מתייחס רק אל הראש של המקבל והדחיה של החיצוניות נעשית כבר בדרך ממילא. אלו שני ההסברים, אחד אצל המשפיע ואחד אצל המקבל, ולאחר שניהם יכולה להתגלות האהבה של "וימינו תחבקני".

אלו היו חסד וגבורה, ימין ושמאל, דרום וצפון.

נחזור שוב ונוסיף מוסר השכל, דרך ארץ פשוטה. כתוב בחסידות, שהמזיגה הנכונה בין שמאל וימין זה השכל של 'דרך ארץ', של התייחסות לזולת בכלל. בכל התייחסות יש הסתייגות ופתיחות. אתה קצת מרחיק וקצת מקרב, כאשר בכל פעם צריכה להיות מזיגה נכונה בין שתי התנועות. יש שכל, שמכוון ומנהיג את השמאל ואת הימין מתי להרחיק ומתי לקרב, ואלו המוחין של ז"א. ז"א הוא בעיקר המדות, ו' הקצוות, וצריך להמשיך מוחין לתוכו. מוחין של ז"א זה השכל איך להסתדר עם ה"שמאל דוחה וימין מקרבת", איך להתמודד עם המציאות במזיגה נכונה ביניהם.

מכאן יוצא חדוש פשוט, שהדחיה אינה דחיה סתם. כל דחיה היא דחיה של החיצוניות על מנת להרים את הפנימיות. המטרה הסופית היא רק לתקן, רק להעלות, אלא שחלק מן ההתעלות נעשית על ידי דחיה. כך זה בכל מערכת יחסים, כמו רב ותלמיד. לדחיה יש חלק חשוב בתהליך של ההתבגרות. אם רוצים שמישהו יתבגר צריך הרבה-הרבה לדחות אותו. לכן אומרים חז"ל "תנוק יצר ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[5]. זו הכונה הפנימית של "שמאלו תחת לראשי", שבשביל להרים את ראש המקבל ולהמשיך לו מוחין צריך פעולת דחיה.

שוב, אדם מעורב מטוב ורע. כאשר יש תלמיד שיש לו הרבה חיצוניות, הרבה 'בליטות' ותוקף של גסות, עיקר היחס של הרב אליו צריך להיות יחס של דחיה. הוא צריך לדחות ולדחות אותו. קצת לעודד אותו מדי פעם, אבל בעיקר לדחות כי רק הדחיה עושה אצלו את הברור. היא מוציאה את החיצוניות, והעיקר, היא מרימה לו את הראש. היא מבגרת אותו.

ג. תִּפְאֶרֶת – מִזְרָח (קֶדֶם), [משם זורחת השמש בבקר ועל כך יש פסוק בספר צפניה] בְּחִינַת "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ ('רַחֲמֵי') יִתֵּן לָאוֹר".

התפארת נקראת משפט, רחמים – "משפט איהו רחמי"[6] [כמו שהסברנו בפרק ט] – והפסוק אומר שזמן המשפט הוא בבקר. לכן כאשר מסתכלים על הזריחה בבקר מסתכלים על זריחת המשפט, זריחת מדת הרחמים. כך צריך לכוון בתפלה, כאשר פונים לכוון מזרח, שפונים אל מדת הרחמים של ה'.

ממילא, זה על ידי מדת הרחמים של האדם עצמו, זו שרואה את מדת הרחמים של ה', מתקיים הפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך"[7]. כלומר, מדת הרחמים שהוא נותן בך לרחם על מישהו אחר נותנת לך את הכלי לכך שהוא ירחם עליך.

שש המצות התמידיות – המקום של היהודי

הזוג הבא – נצח והוד – הולכים ביחד, כאשר היחס ביניהם בכיווני הקצוות הוא מעלה ומטה. כדי להסביר אותו נחזור ונקדים את הכוונה הכללית של החודש שלנו, חודש אלול, והיא כוונת ערי המקלט. הכוונה הזו קשורה עם הרמז שמביא האריז"ל[8] לחודש אלול הוא בפסוק "אשר האלקים אִנָה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"[9] – ראשי תבות אלול – המדבר במנוסת רוצח לעיר מקלט. בהקדמת ספר החינוך כתוב, שששת ערי המקלט הן כנגד שש המצות התמידית שבתורה, לפי מנין הרמב"ם. הזמן להתחזק בשש המצות התמידיות, שזה נקרא לנוס אל עיר המקלט, הוא חודש אלול.

יש פסוק שנאמר על ידי בלק לבלעם, שהוא פסוק עמוק הנדרש ב'ספרא דצניעותא'[10], החלק העמוק ביותר בכל ספר הזהר. הפסוק אומר "ברח לך אל מקומך"[11] וההסבר שם הוא, שהנשמה חוזרת אל השרש הכי עמוק שלה, אל ה'רישא שלא אתידע'. הבריחה הזו היא העבודה של חודש אלול, כאשר האדם נס אל המקום העצמי שלו.

מהו המקום? המקום הם ו הקצוות. בכתבי האריז"ל יש כמה כוונות איך לכוון במלה 'מקום', שהיא אחת משמותיו של הקב"ה[12]. כוונה אחת היא[13], ששם הוי' ברבוע פרטי – י ברבוע ה ברבוע ו ברבוע ה ברבוע – עולה מקום. כוונה נוספת היא[14], שיותר שייכת לנו כאן, שמקום עולה ו פעמים השם הקדוש אל. על השם אל כתוב הפסוק "חסד אל כל היום"[15], שעליו נדרש בספר הזהר "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[16]. כלומר, השם אל הוא השם של כל אחד מ-ו הקצוות, הכולל את כולן. לכן ו פעמים אל הם כללות ו הקצוות בעצמן, וזו הכוונה במלה מקום.

דבר נוסף בהקשר לשם אל. יש מדרש[17] האומר שאת המלה 'אֶל' [הנַקוד בסגול], במשמעות של כיוון, דורשים במשמעות שם השם הקדוש אֵל [הנַקוד בצירי]. כלומר, פרוש השם אל הוא גלוי אלוקות במשמעות של כיוון – "אֶל המקום"[18]. מהם הקצוות? אלו ששה כיוונים, וממילא ששה כוונים אלו הם ו פעמים אל, וכולם יחד מהווים את המקום.

ששת הכיוונים של ו הקצוות הם כנגד שש המצוות התמידיות. כתוב במדרש "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[19], וזה אומר שיהודי צריך תמיד להיות בתוך המקום, שזה בתוך ה'. זה המקום של היהודי, לא המקום הגשמי. איך הוא נכנס אל תוך המקום הזה? על ידי שש המצוות התמידיות של התורה. "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[20], ואם כן ה' והתורה והמצוות הכל אחד. על ידי קיום שש המצוות התמידיות היהודי נמצא בתוך ה'. המקום שלו זה ה'.

[זו ההתבוננות הכי יסודית – גם על פי 'נגלה' וגם על פי נסתר – של היהודי. זה מקום שבו הוא חי ואז הוא נקרא צדיק חי – "צדיק באמונתו יחיה"[21]. הוא חי בתוך המקום האלוקי].

אם כן, מהן שש המצוות התמידיות? שתי המצוות הראשונות הן שתי הדברות הראשונות מעשרת הדברות: "אנכי" ו"לא יהיה לך"[22]. "אנכי" זה מלמעלה ו"לא יהיה לך" זה מלמטה. מצות היחוד של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"[23] היא מצד קדם, ממזרח. אהבת ה' – "ואהבת" – מימין ויראת ה' – "את הוי' אלקיך תירא"[24] – היא משמאל. זה פשוט. המצוה הששית שמכוונת לאחור, למערב, היא מצות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[25]. זו מצות שמירת המחשבה, שלא תכנסנה מחשבות זרות מאחור, דרך היסוד, שלא לפגום את היסוד בזנות.

חז"ל אמנם מחלקים ומפרשים, ש"'אחרי לבבכם' – זו מינות, 'ואחרי עיניכם' – זו זנות"[26], אבל שניהם נכללו בזנות בהמשך הפסוק– "אשר אתם זונים אחריהם". זו זנות מה' אחד, כמו אשה הבוגדת בבעלה. בכל הנביאים נקרא עם ישראל אשה בוגדת כאשר הם עובדים עבודה זרה[27]. עבודה זרה זו זנות של אשה, ואילו הזנות של "עיניכם" היא זנות של גבר המסתכל על התאוות. זה פגם העינים. זו מצוה תמידית, שבה הזמן אני צריך להיות מוכן לדחות את המחשבה הזרה ממני. כך מוסבר בספר התניא[28], שהבינוני אינו יכול למנוע את המחשבות הזרות מלהיכנס אל המח שלו, אבל ברגע שהוא מרגיש אותן הוא יכול מיד לדחות אותן. הוא צריך להיות כמו חייל שמוכן כל הזמן. זה תקון הברית, היסוד, שכנגד צד האחור. זה לדחות את המחשבות שנכנסות, כביכול, דרך האחור. מה זה 'דרך האחור'? זה בלי לשים לב. מה שאתה לא שם לב אליו ולא רואה אותו נקרא 'דרך האחור'. משם הן נכנסות, אבל ברגע שאתה מודע אליהן אתה צריך להיות מוכן לדחות אותן ולהיטהר מהן – "לב טהור ברא לי אלקים"[29].

שוב, הכוונה הזו היא הכוונה היסודית ביותר והיא שייכת בעיקר לחודש אלול. אלול במספר סדורי עולה אל. האותיות ול של סוף המלה אלול – שהם עצמן עולות ו פעמים ו, התכללות ו הקצוות בעצמן – נכללות באותיות אל שבתחלתה. כלומר, האות ו נכללת באלול. זה החודש בו צריך להגדיר את המקום, שהמקום שלי הוא המקום האלוקי ולא המקום הגשמי. זו עבודת המצוות התמידיות שכנגד ו הקצוות.

איך זה מכוון בעבודה הפנימית? "אנכי" היא כנגד צד מעלה, ולפי זה היא עבודת הבטחון. "לא יהיה לך" היא התמימות. "שמע ישראל" זה הרחמים. אהבה ויראה זה אהבת ה' ויראת ה', וזה הכי פשוט. "לא תתורו" זה אמת.


אהבה                                                      יראה

אהבת ה'                                        יראת ה'

(דרום)                                                  (צפון)

 

רחמים

יחוד ה'

(קדם)

 

בטחון                                                    תמימות

אנכי                                                      לא יהיה לך

(מעלה)                                                      (מטה)

 

 

אמת

לא תתורו

(אחור)

 


נסביר יותר: בחסידות מוסבר[30], שההבדל בין "אנכי" לבין "שמע ישראל" הוא ההבדל בין מצות האמנת אלוקות לבין מצות יחוד ה'. מצות האמנת אלקות כוללת גם להאמין ש"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וגם את מצות לא-תעשה של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שלא לסמוך על שום סיבה אחרת מאשר 'סיבת כל הסיבות', הקב"ה. זה לבטוח אך ורק בה', בורא שמים וארץ. מצות האמונה מתבטאת במדות הבטחון והתמימות. אלו שתי הדברות הראשונות. הנצח, הבטחון, שלנו הוא "אנכי" והתמימות שלנו היא ש"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

שוב, מצות "אנכי" היא להאמין שה' נמצא ושה' אחד, וכמו שה' הוציא אותנו ממצרים כך הוא נמצא אתנו בכל עת ובכל שעה ועלי לבטוח אך ורק בו. אני נסמך רק עליו. מצות "לא יהיה לך" אומרת אותו הדבר, אלא שהיא הלאו שלא להאמין שיש אל אחר חוץ ממנו. שלא יהיה לך שום דבר שאתה סומך עליו חוץ מן הקב"ה. זה לא לראות שה' נמצא בכל דבר אלא זהו רק התוקף שיש לך להיסמך אך ורק עליו. אלו הבטחון והתמימות שמתגלים ממצות האמונה.

מה שאין כן "שמע ישראל" שבמצות היחוד. מה זו מצות היחוד? ענינה הוא לראות את ה' בכל דבר, שה' הוא אחד ב"ז רקיעים וב-ד רוחות העולם"[31]. מצות היחוד היא מצוה יותר שכלית. היא מצוה למצוא את ה' בכל דבר. איך אני רואה את ה' בכל דבר? כתוב בחסידות, שלראות את השם המיוחד לנו, שם "הוי' אחד", זה לראות בכל דבר איך הוא מתנהג במדת הרחמים. זה נקרא לחפש את ה' בכל דבר. יש עולם הדין ויש עולם הרחמים. הטבע הוא דין, וה' – "היה הוה ויהיה כאחד" שבשם הוי'[32] – הוא למעלה מן הטבע שהוא מהווה, והמציאות שלו כפי שהיא ניכרת בכל דבר היא מציאות הרחמים. מה שאני רואה בחיצוניות הוא דין ואני צריך להתבונן – במצות "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – שהכל כאן רחמים. זה נקרא, בלשון הקבלה הראשונה[33], לגלות את 'עולם הרחמים' בתוך 'עולם הדין'. 'עולם' הוא מה שאתה חי וצריך לחיות בתוך עולם של רחמים.

כמובן, למצוות הללו יש שרש יותר גבוה. למשל, מצות האמונה ודאי באה מן האמונה, מן הרדל"א שבכתר, ומצות היחוד ודאי קשורה עם היחוד שבפנימיות ספירת הדעת, וכך הלאה. כאן אנחנו מדברים על המצוות הללו כפי שהן מתגלות בתוך מדות הלב, וכיצד הן צריכות לפעול עליהן. מצות האמונה – בחיוב ובשלילה שלה – צריכה לפעול במדות בטחון ותמימות. הפעולה של היחוד בלב היא להרגיש רחמים. היחוד עצמו הוא בשכל, אבל להרגיש אותו 'תכל'ס', בלב, זה להגביר אצל היהודי את מציאות הרחמים על מציאות הדין. זה נקרא להסתכל בבקר על זריחת השמש בכיוון מזרח, כמו בפסוק "בבקר בבקר משפטו יתן לאור"[34].

נמשיך הלאה: אהבה ויראה כנגד ימין ושמאל – זה פשוט. החידוש הוא במצוות "לא תתורו" שמגלה את מדת האמת בלב. אדם אמיתי הוא אדם עם נכונות תמידית של שמירה. בפעם הקודמת למדנו על קיום הברית, על כח השבועה שבו ליישם את המשימה בפועל ממש, אבל בברית יש גם ממד אחר: שמירת הברית, נטירת הברית. זהו טבע ותודעה תמידית של שמירה. אדם אמיתי נמצא תמיד במצב של שמירה. האמת מחייבת שמירה תמידית. כאן, האמת היא חוש בנפש לשמור שלא תכנס מחשבה זרה ולעמוד מיד כנגדה.

כל זה היה דרך אגב, כדי להסביר יותר טוב איך מקבילות ו הקצוות אל שש מדות הלב. נחזור לכתוב:

ד. נֵצַח – מַעְלָה, בְּחִינַת הַמְאוֹרוֹת וְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם [שנבראו ביום הרביעי, שכנגד הנצח] כַּנ"ל.

ה. הוֹד – מַטָּה, בְּחִינַת "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ" כַּנ"ל

תכלית שתי הדברות הראשונות – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – היא להרגיש כל הזמן יחד עם ה', והסברנו שיש בזה שני מצבים. יש מצב של "אם אסק שמים שם אתה" ויש מצב של "ואציעה שאול הנך"[35]. להרגיש ביחד עם ה' אינו הגלוי שכל דבר הוא ה', אלא רק להרגיש שאבא שלי נמצא איתי בכל מצב ובכל רגע. ממילא אין לי מה לפחד ואין לי מישהו אחר לסמוך עליו מלבדו. זו המשמעות הפשוטה של שתי המצוות הללו.

הדבר העיקרי שנברא ביום החמישי לבריאת העולם זה הדגים, שעליהם נאמר "ואציעה שאול הנך". דוקא שם יש גלוי יותר מאשר "אם אסק שמים שם אתה", שהוא גלוי מרחוק. זה צד מטה שבהוד, בתמימות.

(בְּרִיאַת הָעוֹפוֹת בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי טְפֵלָה לִבְרִיאַת הַדָּגִים וְהַתַּנִּינִים – לִוְיָתָן כַּנ"ל. הָעוֹפוֹת הֵם בְּחִינַת הִתְכַּלְּלוּת הַנֵּצַח בַּהוֹד, בְּסוֹד "תְּרֵין פַּלְגֵי גּוּפָא" כַּנ"ל).

העופות ביום החמישי הם התכללות הנצח בהוד, כפי שההוד נכלל בנצח, בעוד שההוד מצד עצמו הם הדגים.

התכללות הגוונים ביסוד

ו. יְסוֹד – מַעֲרָב (אָחוֹר),

למה הוא נקרא מערב? מערב הוא מלשון תערובת והתכללות. יש הבדל בין זריחת השמש ובין שקיעת החמה, דבר שאפילו על פי מדע קשה להסביר אותו. על פי מדע זה היה צריך להיות בדיוק אותו הדבר, אבל במוחש רואים הבדל. בזריחה יש התגברות של אור אחד, מה שאין כן בשקיעה רואים תערובת של הרבה גוונים יחד. במערב יש ערבוב של הרבה אורות יחד, וזה היסוד, בעוד שבמזרח יש אור אחד, וזו מצות ידיעת "הוי' אחד".

לכאורה, גם צד המזרח, שכנגד מדת התפארת, אמור היה לכלול רבוי גוונים. הרי תפארת היא מלשון רבוי גוונים, כמו שלמדנו. ההסבר לכך הוא על יסוד מה שלמדנו בתחלת הפעם הקודמת, שפאר הוא ראשי תבות פאר אמת רחמים, ולפי זה יצא שהפאר של התפארת הוא רק המלכות שלה, הגלוי שלה [בעוד שהאמת היא היסוד שבה והרחמים היא העצם שלה, התפארת שלה]. מה קורה במזרח? במזרח העין תופסת את ה'פנים', את הפנימיות, של התופעה ואילו במערב תופסת העין את החצוניות, את ה'אחור'. במזרח תופסים את האחדות של התופעה ולכן רואים שהכל רק אור אחד ואילו במערב תופסים רק את החיצוניות, את רבוי הגוונים שבה. אם כן, גם במזרח וגם במערב קיימת אותה התופעה אלא שהיא נתפסת בצורה שונה. במזרח היא נתפסת באופן של 'פנים', בפנימיות של התופעה, שזו האחדות שבה, ולכן העין תופסת רק אור פשוט, ואילו במערב העין תופסת רק את ה'אחור' של התופעה, שזה רבוי הגוונים.

בלשון האריז"ל: בתפארת רואים רק חסד אחד, את החסד המיוחד של התפארת, ואילו ביסוד רואים את התקבצות כל ה החסדים[36]. בכל זאת, יש ה חסדים גם בתפארת, אלא שכאשר הם מתגלים – מתגלה מתוכם רק חסד אחד. כאשר החסדים אינם גלויים הם נקראים 'חסדים מכוסים', והם מכוסים בתוך יסוד אמא ויסוד אמא מתלבש בתפארת ז"א[37]. אם כן, באתכסיא יש ה חסדים גם בתפארת ואילו באתגליא יש ה חסדים רק ביסוד. שוב, ה החסדים מכוסים קודם ביסוד אמא וכולם נמצאים במקום הלב, בתפארת ז"א. התפארת, שזו המזיגה הנראית לעין, זו ההתכללות של המדות החיצוניות של חסד וגבורה, אבל מצד החסדים – כולם באחדות. הם מכוסים ביסוד אמא – בהתבוננות של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[38]. יסוד אמא זו השמיעה[39], שבה כלולים כל ה החסדים. אחר כך הם מתפשטים ממנה – אחד הולך לחסד, אחד לגבורה, אחד לתפארת וכו' – ובסוף חוזרים ומתכללים כולם באתגליא בתוך היסוד. לכן בו רואים את כל התכללות הגוונים בגלוי. זו סיבת ההבדל בין השקיעה לבין הזריחה ולכן נקרא צד ה'אחור', שכנגד היסוד, צד מערב.

הִתְכַּלְּלוּת ("הִתְעָרְבוּת") כָּל הַקְּצָווֹת יַחַד וְקִיּוּמָם, בְּסוֹד בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב.

שקיעת השמש בלשון הפסוק נקראת לבוא – "ביאת השמש"[40]. כאשר השמש באה כל הקצות מתכללים יחד ומתקיימים יחד [שזהו קיום הברית עליו למדנו בשעור הקודם].

בגלל התופעה הזו, של התכללות כל הגוונים בו:

עַל כֵּן נִקְרָא הַיְסוֹד "כֹּל" [בפסוק "כי כל בשמים ובארץ"[41], על שם שכולל את כל ה החסדים], בְּסוֹד "יֶשׁ-לִי-כֹל" שֶׁאָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה,

"גופא ובריתא חשבינן חד"

למה יעקב? כתוב בפסוק "תתן אמת ליעקב"[42], שמשמעותו הוא 'תתן את יוסף ליעקב', וכמו דברי ספר הזהר: "גופא ובריתא חשבינן חד"[43]. יוסף הוא ברית האמת והוא משלים ליעקב. שניהם דבר אחד. כמו כן כאן, בפסוק הזה: "יש לי כל"[44]. יעקב אמר אותו לעשו כאשר הוא נפגש עמו, לאחר שנולד יוסף. כאשר הוא אומר לו "יש לי כל" הוא אומר לו בעצם 'יש לי יוסף'. על כך כתוב בנביא הפסוק: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש"[45]. זו הסיבה שיעקב אומר לעשו שהוא לא מפחד ממנו, כי יש לו את יוסף, יש לו "כל".

עַל שֵׁם הַקֶּשֶׁר הַפְּנִימִי שֶׁיֵּשׁ בֵּין יַעֲקֹב לְיוֹסֵף כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" [שמפסוק זה דורשים ש"גופא ובריתא חשבינן חד"] (יַעֲקֹב כְּנֶגֶד הַתִּפְאֶרֶת) – כְּלָלוּת הַו"ק מִצַּד פְּנִימִיּוּתָם בְּרִבּוּי גְּוָונֵי רִגְשׁוֹת הַלֵּב.

כאן הסברתי את רבוי הגוונים שבתפארת וביסוד קצת אחרת. רבוי הגוונים שבתפארת הוא כמו הרבה רגש ביחד, ואילו:

וְיוֹסֵף כְּנֶגֶד מִדַּת הַיְסוֹד – "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם", "מְכַלְכֵּל" וּ"מַשְׁבִּיר" אֶת כְּלָלוּת הָאוֹרוֹת וְהַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן.

הוא צריך לכלכל ולהשביר את כל השפע ולהביא אותו לידי פועל. יש לו רבוי גוונים כמו המשביר הגדול ושם נמצא הכל באתגליא ואילו אצל יעקב נמצא הכל באתכסיא. בתפארת אלו גוונים של רגש ואילו ביסוד אלו גוונים שמוכנים כבר להשפעה.

ו קצוות – שלשה סוגי יחודים

שְׁנֵיהֶם מִתְיַחֲדִים בְּסוֹד "גּוּפָא וּבְרִיתָא חָשְׁבִינַן חַד" –"גּוּף" – תִּפְאֶרֶת, וּ"בְרִית" – יְסוֹד – נֶחְשָׁבִים כְּאֶחָד.

נצח והוד נחשבים ל"תרין פלגי גופא"[46], שני חצאים של אותו הגוף, כאשר כל אחד הוא רק חצי ללא השני, אבל הקשר בין תפארת ויסוד הוא קשר של יחוד יותר פנימי.

בתוך ו הקצוות קיימים שלשה קוים וכמו כן קיימים שלשה יחודים שונים זה מזה. שלשה קוים הם ימין, שמאל ואמצע: חסד-נצח בימין, גבורה-הוד בשמאל ותפארת-יסוד באמצע:

alt

אבל מתוכם קיימים שלשה מיני יחודים, ואז: חסד וגבורה הם זווג, נצח והוד הם זווג שנקרא "תרין פלגי גופא" והיחוד השלישי, שהוא גם קו האמצעי, הוא היחוד שבין תפארת ויסוד. על היחוד הזה כתוב המשפט "גופא ובריתא חשבינן חד" – הם אחד ממש:
alt
נסביר יותר: יחוד חסד וגבורה הוא על דרך יחוד זכר ונקבה. החסד כולל בתוכו את כל החסדים, כאשר "בנין הזכר מן החסדים"[47], והגבורה כוללת בתוכה את כל הגבורות, כאשר "בנין המלכות [הנוקבא] מן הגבורות"[48]. זהו יחוד בין שני גופים נפרדים לגמרי. היחוד בין נצח והוד הוא יחוד קצת יותר הדוק. הם "תרין פלגי גופא", ולכן היחוד הוא בין שני חצאי אותו גוף. כמובן, גם זכר ונקבה בפנימיות הם שני חצאי נשמה אחת, אבל בהתגלות הם שני גופים נפרדים שצריכים להתחבר. לעומתם, בתפארת ויסוד היחוד עוד יותר עצמי. הם אחד ממש, לא שני חצאים, ואי אפשר להפריד ביניהם בכלל.

הזווגים הללו הם הזווגים שבתוך ממד המקום. הזווג הראשון הוא בין צדדי הימין והשמאל, חסד וגבורה, השני הוא היחוד בין צדדי מעלה ומטה והיחוד השלישי הוא היחוד שבין הפנים והאחור – תפארת ויסוד. יוצא לנו, שהיחוד בין ימין ושמאל הוא כמו היחוד שבין שתי הידיים, כמו במחיאת כפיים. היחוד של נצח והוד זה היחוד בין התודעה של מעלה ושל מטה, שלא יתכן אחד בלא השני. היחוד בין התפארת והיסוד זה היחוד בתודעה שבין הפנים והאחור.

התודעה של ימין ושמאל היא תודעה של שני דברים נפרדים שצריכים להתאחד. התודעה של מעלה ומטה היא תודעה של שני חצאים של אותו הדבר [יש על זה מאמר ארוך של האדמו"ר האמצעי להסביר את ההבדל ביניהם[49]]. התודעה של זווג פנים ואחור היא תודעה אחרת לגמרי מזו של שני הזווגים הקודמים. למה? כי את האחור לא רואים בכלל. הוא נמצא לגמרי בתת-מודע וממילא הוא אחד לגמרי עם הפנים, עם מה שאני רואה קדימה.

כאשר אני מסתכל אני קולט יחד את צד המעלה ואת צד המטה. אני קולט אותם כשני חצאים. את שני הצדדים, ימין ושמאל, אני קולט כשני דברים נפרדים, כי כדי לראות את שניהם אני צריך להזיז את הראש מצד לצד. אבל הפנים והאחור – אין בכלל אחור. בכלל אני לא רואה אותו. הוא ממש נכלל בפנים, בסוד "תתן אמת ליעקב", "יש לי כל". את ה'אמת' – שזה צד האחור – נותנים ליעקב, שזהו צד הפנים.

כל הקבלה – ו קצוות

הסברנו פעם, שהאות ו שבשם הוי' כוללת בתוכה את כל הפרצופים של האצילות. זה אחד מן היסודות העמוקים ביותר של כל הקבלה והחסידות. נצח והוד הם בשרש שלהם כנגד פרצופי אבא ואמא, חסד וגבורה הם כנגד פרצופי זעיר אנפין ונוקבא (זו"ן), תפארת ויסוד הם כנגד שני פרצופי הכתר – אריך אנפין ועתיק יומין. לפי זה, כל הקבלה נכללת בתוך פרצוף ז"א. כתוב "בראשית ברא" ובראשית זה ברא שית[50], ברא שש.

חסד                                                                  גבורה

אבא                                                          אמא

 

תפארת

אריך אנפין

 

נצח                                                          הוד

זעיר אנפין                                    נוקבא דז"א

 

יסוד

עתיק יומין


ר' חיים ויטאל שואל שאלה בתחלת הספר 'עץ חיים'[51], איך אנחנו מדברים מהספירות העליונות, הרי כתוב "הנסתרות לה' אלקינו"[52] ולפיכך אי אפשר לדעת שום דבר החל מן הספירות חכמה ובינה ולמעלה. לכאורה, אפשר לדבר רק על הו"ק, רק על 'והנגלות'. יש לכך הרבה תרוצים, אבל ההסבר הכי עמוק הוא, שכל מה שלא נדבר בספירות העליונות עד רום המעלות, עד אור אין סוף ממש, הכל נכלל בסופו של דבר בתוך ו הקצוות, איך שזה מתגלה אלינו – "והנגלות לנו ולבנינו". למה? בגלל מה שהסברנו.

שוב, היסוד כאן הוא השרש של עתיק יומין, פנימיות הכתר. עתיק הוא התענוג שמתגלה ביסוד. אריך אנפין, שהוא הרצון, הוא השרש של הרחמים, ולכן בתוך אריך אנפין מתגלות יג מדות הרחמים, שמתגלות אחר כך בתפארת. בשרש, בפרצופי הכתר, הסדר מתהפך ויוסף עולה על גבי יעקב [יש כמה מדרשי חז"ל כאלה[53]]. השרש של בטחון ותמימות, של נצח והוד, הוא בפרצופי אבא ואמא, בבטול ושמחה. החסד והגבורה כוללים את כל זו"ן – החסד כולל את ז"א והגבורה את כל נוקבא דז"א, שכן "בנין הזכר מן החסדים ובנין הנקבה מן הגבורות". אם כן, הכל נכלל בסוד ו הקצוות.

יוצא מכך, שהיחוד של תפארת ויסוד הוא היחוד הכי פנימי. הוא מושרש בתוך הכתר, בעתיק ואריך. הכתר היא ספירה אחת והיחוד בין אריך ועתיק הוא יחוד 'מיניה וביה'. לעומת זה, היחוד בין נצח והוד נובע מן היחוד בין פרצופי אבא ואמא, שעליהם כתוב שהם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[54]. לכן אמרנו, שנצח והוד הם כמו שני חצאים של אותו הדבר. מה שאין כן היחוד בין חסד וגבורה הוא היחוד של זו"ן בעצמם, שאינם ביחד תמיד. לפעמים הם דבוקים לפעמים לא. לפעמים הם במצב של 'אחור באחור' ולפעמים במצב של 'פנים בפנים'[55].

בנוסף, רק ביחוד שבין תפארת ויסוד מתהפך הסדר. ביחוד בין נצח והוד אבא הוא כנגד נצח ואמא כנגד הוד, וכך הסדר נשמר. ביחוד בין חסד וגבורה החסד הוא כנגד ז"א והגבורה היא כנגד הנוקבא, ושוב הסדר נשמר. רק ביחוד בין תפארת ויסוד הסדר מתהפך, והשרש של היסוד [עתיק] גבוה מן השרש של התפארת [אריך].

זווג התפארת, זווג היסוד

כלל גדול נוסף, המובא בספר הזהר ובכתבי האריז"ל[56] ומוסבר בחסידות[57]. יש לפעמים זווג בין ז"א לבין נוקבא דז"א שנקרא בלשון הקבלה הראשונה רק 'זווג היסוד', זווג בין יסוד ומלכות, ויש לפעמים זווג שנקרא 'זווג התפארת', והוא זווג בין תפארת ומלכות. לכאורה, כל זווג נעשה באמצעות היסוד, ואם כן כיצד יתכן זווג בין תפארת ומלכות ללא יסוד? ההסבר הוא, שיש זווג שבו היסוד הוא מה שמורגש כעיקר. הזכר מרגיש בעיקר את היסוד, את הברית, בעת הזווג. מה שאין כן ב'זווג התפארת' שבין תפארת ומלכות מה שמורגש בו הוא בעיקר התפארת, הלב.

שוב, יש זווג שבא מן הלב, אפילו שלמעשה הוא נעשה על ידי היסוד. אם בעיקר מה שמתגלה בזווג הוא הלב – הזווג הנפשי, הרוחני, הפנימי – זה נקרא זווג תפארת ומלכות ואם מה שמורגש בעיקר הוא הזווג הגשמי, ההתקשרות הגשמית, זה נקרא זווג יסוד ומלכות.

מה זה נוגע אלינו? בקצוות ממד המקום התפארת נקראת צד ה'פנים' ואילו היסוד נקרא צד ה'אחור'. גם בזווג זהו אותו היחס: זווג רוחני נקרא בכתבי האריז"ל זווג של 'פנים בפנים', אבל אם יש זווג חיצוני, גשמי, הוא נקרא זווג של 'אחור באחור'. זה הממד הגשמי בין בני הזוג, לעומת הממד הרוחני שבזווג תפארת ומלכות.

הַזִּוּוּג שֶׁעַל יְדֵי יוֹסֵף לְבַדּוֹ, כִּבְיָכוֹל, נִקְרָא "אָחוֹר בְּאָחוֹר" – "אָחוֹר" בְּחִינַת הַיְסוֹד; אַךְ כְּשֶׁמְּאִירָה בִּפְנִימִיּוּת מַדְרֵגַת יַעֲקֹב אָבִיו – נִקְרָא "פָּנִים בְּפָנִים"),

כאן יש הסבר יותר פנימי לפסוק "יש לי כל". היסוד, שמצד עצמו הוא גשמי, צריך שיהיה חדור ברגש של רחמים עד כדי שהוא יתבטל לגמרי, כמו שה'אחור' מתבטל אל ה'פנים', ואז הזווג יוכל להיות זווג של 'פנים בפנים'. בכל זאת, כיוון ש"המעשה הוא העיקר"[58], ולמעשה הענג מתגלה דוקא ביסוד, ולא בתפארת, זהו בטוי לכך שהיסוד בשרש הכי גבוה שלו הוא מעל לרחמים. למרות שבהתגלות היסוד צריך להתבטל בפני הרחמים, כדי להיות בבחינת 'פנים בפנים', בכל זאת בשרשו, בעל-מודע של הכתר, השרש של היסוד הוא מעל לשרש של הרחמים, בסוד 'חותם המתהפך'.

וְכֵן בְּסוֹד "תִּתֵּן אֱמֶת (יוֹסֵף) לְיַעֲקֹב".

* * *



[1] למשל: במדבר י, ו.

[2] בבא בתרא כה, ב; זח"א ב, ב ובכ"ד.

[3] ספר יצירה פ"ד מ"א ומ"ב.

[4] תורה אור כי תשא פה, ג ועוד.

[5] סוטה מז, א; זח"ב כז, א.

[6] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[7] דברים יג, יח.

[8] פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א; שער הפסוקים שמות כא, יג.

[9] שמות כא, יג.

[10] זח"ב קעז, ב.

[11] במדבר כד, יא; וראה הקדמה פרק ד.

[12] "עושין רצונו של מקום" (ברכות לה, ב) ועוד.

[13] פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פי"ט; תקו"ז כו (עא, ב).

[14] ראה לקוטי תורה לאריז"ל ריש שמואל א.

[15] תהלים נב, ג.

[16] עץ חיים שער כה דרוש ה; פרי עץ חיים שער חה"ס פ"א; ראה זח"ג קג, א-ב; קצא, א.

[18] בראשית כב, ג.

[19] בראשית רבה סח, ט.

[20] ראה זח"א כד, א; זח"ב ס, א; שם צ, ב.

[21] חבקוק ב, ד.

[22] שמות כ, ב-ג.

[23] דברים ו, ד.

[24] שם שם יג; י, כ.

[25] במדבר טו, לט.

[26] ספרי קטו (ובפרש"י על הפסוק).

[27] ראה ירמיהו ג, ז-יא; הושע ה, ז; צפניה ג, ד; מלאכי ב, יא.

[28] לקוטי אמרים פרק יב.

[29] תהלים נא, יב.

[30] דרך מצותיך מצות האמנת אלקות בתחלתה (מד, ב והלאה).

[31] ברכות יג, ב; סמ"ק סימן קד; שו"ע או"ח סימן סא סעיף ו.

[32] שו"ע אדה"ז או"ח סימן ה סעיף א.

[33] שערי אורה השער השמיני ספירה השלישית ועוד.

[34] ע"פ צפניה ג, ה.

[35] תהלים קלט, ח.

[36] עץ חיים שער כה דרוש ב.

[37] שם שער לא פ"ג; שער לב פ"א.

[38] דברים ו, ד.

[39] המכונה בלשו החסידות 'דערהער', וראה בהקדמה פרק ו.

[40] ראה ויקרא כב, ז ועוד.

[41] דברי הימים א כט, יא.

[42] מיכה ז, כ.

[43] זח"ג רלו, א.

[44] בראשית לג, יא.

[45] עובדיה א, יח.

[46] זח"ג רלו, א; עץ חיים שער כז פ"א.

[47] ראה לקוטי תורה לאריז"ל פרשת וירא "סוד עמון ומואב".

[48] עץ חיים שער כה דרוש ב; שער לד (ובכ"ד).

[49] ראה הקדמת אמרי בינה.

[50] זח"א ג, ב.

[51] שער א ענף ה.

[52] דברים כט, כח.

[53] בראשית רבה פד, ה.

[54] ראה זח"ג ד, א.

[55] עץ חיים שער כט.

[56] זח"ג רמח, א ובמקדש מלך שם.

[57] ראה אור התורה במדבר ח"ד עמ' א'קסו.

[58] ע"פ אבות פ"א מי"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com