חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק יב הדפסה דוא

פרק יב

יסוד: אמת


חומו של הקב"ה אמת

הגענו עד לספירת היסוד, שפנימיותה היא מדת האמת. לכאורה, כל הקו האמצעי נקרא אמת – "תתן אמת ליעקב"[1] – ולכן בדרך כלל אמת היא בתפארת. כאן אנחנו אומרים שאמת היא בעיקר יסוד.

בכל פעם שיש אמת היא ממוקמת בספירת היסוד, ולכן בלשון כתבי האריז"ל אם המדובר הוא בספירת התפארת יהיה זה היסוד של החזה, האמת של התפארת. אם המדובר יהיה בספירת הדעת תהיה האמת הלשון, היסוד של הדעת, עליה נאמר "דעת גניז בפומא"[2], וכך הלאה. יש רמז, שלא כתוב כאן, שהשרש פאר – שרש המלה תפארת – הוא ראשי התבות של פאר אמת רחמים, שהם המלכות היסוד והתפארת של התפארת. הפאר הוא היפי החצוני שמתגלה ולכן הוא המלכות שלה. דבר מפואר הוא היפי של הדבר ויפי שייך לנוקבא, למלכות. האמת היא היסוד של התפארת והרחמים הם התפארת של התפארת. לכן אמרנו, שסתם תפארת היא רחמים ואילו סתם אמת היא ביסוד.

איך יודעים שאמת שייכת ליסוד? קודם כל יש כמה בטויים בחז"ל:

הַיְסוֹד נִקְרָא "חוֹתַם אֱמֶת" ("חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – אֱמֶת"),

תחלת מעשה בראשית היא במלה אמת וסופו במלה אמת. התורה מתחילה במלים "בראשית ברא אלקים"[3] – סופי תבות אמת – וסיום מעשה בראשית הוא במלים "אשר ברא אלקים לעשות"[4] – סופי תבות אמת. אמת היא החותם בתחלה והחותם בסוף, "חותם בתוך חותם"[5]. על כך בא מאמר חז"ל: "חותמו של הקב"ה – אמת"[6]. ב"פתח אליהו" נקרא היסוד "סיומא דגופא"[7], החותם שחותם את כל האורות העליונים, את כל ה החסדים שיורדים מן הדעת דרך ה הקצוות של ז"א, בתוך המלכות. לכן בא הרמז דוקא בסופי התבות, בחתימתם.

צדיק אמת – זכאי קשוט

בְּחִינַת "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" [הצדיק הוא בחינת אמת והוא היסוד של העולם] ([כפי שספירת היסוד היא] סִיּוּם בִּנְיַן הָעוֹלָם, שֶׁתְּחִלַּת בִּנְיָנוֹ וְעִיקָּרוֹ הוּא עַל יְדֵי מִדַּת הַחֶסֶד – "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" כַּנ"ל),

יש שני פסוקים הכוללים את כל העולם. פסוק אחד אומר "עולם חסד יבנה"[8] והשני אומר "וצדיק יסוד עולם"[9]. כפי שהתחלת בנין העולם היא בחסד, ביום הראשון של בריאת העולם, והחסד הזה הוא ההולך עם כל ששה הימים הבאים ["'יומם יצוה ה' חסדו'[10] – יומא דאזיל עם כולהו יומין"[11]] כך היסוד של העולם הוא הצדיק. מיהו הצדיק? אדם הראשון שנברא ביום הששי של מעשה בראשית שכנגד היסוד. הוא צריך להיות ה'צדיק אמת'. אם הוא מקיים את הברית, את הציוי שציוה אותו הקב"ה הוא ה'צדיק אמת', ואם הוא חוטא הוא משקר בבריתו. עיקר הפגם הוא השקר ועיקר התקון הוא האמת.

בכל ספר הזהר מופיע הבטוי "זַכָּאֵי קְשׁוֹט", שהוא התרגום בארמית של הבטוי 'צדיק אמת'. בגמרא לא מופיע הבטוי הזה, אלא הבטוי "צדיק גמור"[12], אבל בספר הזהר רווח הבטוי 'זכאי קשוט'. רבי נחמן מברסלב מרבה להשתמש בבטוי הזה – 'צדיק אמת'.

באמת, יש שלשה בטויים לגבי צדיק מוחלט שגמר את העבודה: 'צדיק גמור', 'צדיק וטוב לו', 'צדיק אמת'. נקביל אותם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה. 'צדיק וטוב לו' הוא ודאי בטוי להמתקה. כשאומרים 'צדיק גמור', את מה הוא גמר? על פי פשט, זה אחד שגמר עם הרע שלו. לכן זה כנגד הבדלה. הוא נבדל מן הרע שלו, בעוד ש'צדיק וטוב לו' כבר אינו צריך להיבדל, כבר טוב לו. יוצא לפי זה, שדוקא שתי המדרגות שכנגד מל-מל, המדרגות של גלוי, כתובות בגמרא ואילו מדרגת ה-חש היא זו הכתובה בספר הזהר, בנסתר של התורה. למה 'צדיק אמת' זה הכנעה? מהי האמת שלו? האמת שלו היא ההכנעה והבטול שלו.

למה אמת קשורה עם בטול? לבעל הרוקח[13] יש רמז יפה מאד בזה. אותיות אמת הן ראש-תוך-סוף של אותיות ה'אלף-בית', ואילו מבין שבעת הרועים הראש הוא אברהם, התוך הוא משה והסוף הוא דוד. דוקא שלשת אלו אמרו כלפי עצמם בטויים של הכנעה ושפלות: אברהם אבינו אמר "ואנכי עפר ואפר"[14], משה רבינו אמר "ונחנו מה"[15] ודוד המלך אמר "ואנכי תולעת ולא איש"[16]. ראשי התבות של שלשת הכנויים – אפר מה תולעת – הם אמת. בספר לקוטי מוהר"ן[17] יש תורה שלמה להסביר שחיים נצחיים תלויים בשפלות. אמת היא דבר נצחי, לא כוזב[18], והדבר שהוא אמיתי ואינו כוזב לעולם הם הבטול והשפלות של הצדיק.

על פי קבלה, מהי האמת שביסוד ז"א? עך כך נאמר הבטוי "יסוד אבא ארוך ומתלבש ביסוד ז"א"[19] ומסתיים בו[20]. האמת שמתלבשת בתוך יסוד ז"א הוא יסוד אבא. אמת היא מלשון אמה ואמה היא אחד מן הכנויים לברית[21], ליסוד. אמה היא א מה. כלומר, השרש של מה הוא בחכמה, כח-מה, אלא שהוא ארוך ומתלבש ביסוד ז"א. זהו הבטול שיש בתוך הצדיק והבטול הזה בא מיסוד אבא. זה ה'צדיק אמת', שכאמור הוא בבחינת חש.

נחזור לענין. הבטוי 'צדיק אמת' בא מלשון 'זכאי קשוט' בזהר.

"צַדִּיק אֱמֶת" – [שמכוון ל] בְּרִיאַת הָאָדָם הָרִאשׁוֹן ("זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא שְׁמָם אָדָם") בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי.

שוב, קיום העולם הוא קודם כל על ידי "עולם חסד יבנה". אחר כך מתפשטים החסדים הללו ב-ה קצוות, ואחר כך מתכללים ביסוד, ב"צדיק יסוד עולם".

חטא אדם הראשון – פגם בנאמנות

הזכרנו קודם, שאמת קשורה עם ברית. היסוד נקרא ברית, והברית יכולה להיות ברית אמת או ברית שקר. לפגום בברית זה לפגום באמת, זה לשקר בברית[22]. ברית היא קשר, כמו קשר בין שני אנשים. ההתקשרות הראשונה שהיתה בעולם – מלבד הקשר בין הנשמה לבין הקב"ה – היתה ביום הששי של מעשה בראשית, בהתקשרות הפשוטה בין אדם לחוה. זוהי מדת היסוד של היום הששי.

ה'אור החיים' הקדוש אומר[23], שעיקר החטא הסתעף מאי-הנאמנות שהיתה בין אדם וחוה. לא היה קשר אמיתי ביניהם, לא היתה אהבה אמיתית. היה זה פגם באהבת ישראל שבא לידי בטוי בפגם באהבה בין איש לאשתו. היסוד בגוף הוא כמו הדעת בראש. אמנם, על היחוד שלהם נאמרה לשון דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו"[24] – אבל היחוד בגוף הוא בברית, ביסוד. אם כן, האמת שביסוד היא הנאמנות. אם אין נאמנות בין בני הזוג זה נקרא לשקר בברית, זהו פגם הברית, וזה שרש החטא.

נסביר את אותו הרעיון עם רמז במלה 'חטא' בעצמה. כתוב, שחטא עולה חי, כאשר הברית המתוקנת נקראת 'אבר חי'[25]. החטא הוא פגם הברית שקשור תמיד עם הוצאת זרע לבטלה [וגם אם זה לא ממש, גם התקשרות לא אמיתית היא הוצאת זרע לבטלה בדקות], אבל חטא הוא גם מלשון חיטוי וניקוי. למה? כי חיטוי היא פעולת טהרה על ידי הזיה של טפות[26], וכמו בפסוק "תחטאני באזוב ואטהר"[27]. לכן המלה הזו קשורה עם הברית. כאשר הברית נפגמת זה נקרא חטא, פגם החיטוי, וכנגדו התקון לחטא הוא החיטוי של התשובה, של "תחטאני באזוב ואטהר". זו טהרת הגוף.

כל הרמזים הללו קשורים עם יום הששי של מעשה בראשית. איזה יום זה היה? זה היה ראש השנה – "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום הראשון"[28]. ביום הששי, יום בריאת אדם הראשון, אנחנו מזכירים בתפלה את היום הראשון, יום החסד – "זכרון ליום הראשון". ה"צדיק יסוד עולם", שעליו נאמר "זה היום תחלת מעשיך", הוא ה"זכרון ליום הראשון". יש בזכרון כח להעלות את היום הראשון, את כל מעשה בראשית, אל מדרגה יותר גבוהה. מעשה בראשית הם ששת המדות וזכרון זו המשכת מוחין אל תוכן על ידי הצדיק. בזכרון שלו הוא ממשיך מוחין אל תוך מעשה בראשית.

[משהו יפה, שקשור עם הגמרא (שאנחנו לומדים) במסכת ראש השנה. יש מאמר חז"ל שמתאר מה התרחש בכל שעה ושעה מן היום הששי של מעשה בראשית[29], ושם כתוב שהצו לאדם הראשון ניתן לו בשעה התשיעית והחטא שלו היה בשעה העשירית. לפני שהוא נצטווה לא היו שייכות לגביו מצות, שכן "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה"[30], ולכן מיד בבריאתו הוא זכה במצוה. לגביו זו זכיה כמו מתן תורה. הקב"ה שם את האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה"[31], ובספר הזהר כתוב[32] ש"לעבדה" אלו רמח מצות עשה ו"ולשמרה" אלו שסה מצות לא-תעשה. בצו הזה, שלא לאכול מעץ הדעת, הוא קיבל את כל התורה כולה, את כל ה-רמח וכל ה-שסה, ובכך הוא נעשה בגדר של "מצווה ועושה". אם כן, צריך לחקור מה היתה אותה המצוה הראשונה שנצטווה ואיזו מצוה ראשונה הוא קיים? בעלי התוספות במסכת ראש השנה אומרים[33], שהמצוה הראשונה שאדם הראשון קיים מיד ברגע שנצטווה היא מצות קדוש החודש (ולכן זו המצוה הראשונה שקבלו ישראל כאשר יצאו ממצרים). יש חשבון בלוח השנה על פיו יוצא שבאותה השניה שהוא קיבל את הצו למצות קדוש החודש, בשעה התשיעית, הוא מיד זכה לקיים אותה, עוד לפני מצות "פרו ורבו"[34].

הענין של מצות קדוש החודש הוא האמת. בית דין לא יכול לדחות את ראש חודש יותר מדאי זמן מן הסיבה שלא יראה כשקר, "דלא מחזי כשקרא"[35]. על כך כתוב "ראש דברך אמת"[36] – ראש השנה וראש חודש ושניהם צריכים להיות בבחינת אמת. זה רמז יפה לכך, שתחלת קיום התורה היא מנקודת האמת. מה זה קדוש החודש? זו עדות אמת על מה שאתה רואה, ואחר כך קידוש אמת. הבייתוסים ניסו לפגום במצוה הזו[37], לפגום באמת. סוד קדוש החודש הוא הסוד של כל התורה, תורת האמת].

יסוד הוא י סוד. י היא הטפה והטפה הזו היא טפה סודית[38]. חכמת הסוד נקראה בלשון הראשונים 'חכמת האמת'. כל התורה כולה אמת, אבל היא דנה ומתלבשת בתוך טענת השקר, ואילו תורת הסוד אינה. היא תמיד, אך ורק, אמת. כל תורה דנה בטוען ונטען, כאשר אחד מהם משקר. היא מתלבשת בתוך השקר לברר מי אומר אמת ומי לא. כח ה'נגלה' הוא כח האמת להתלבש בתוך השקר כדי לברר אותו, אבל הסוד לא מתלבש בשקר. הוא האמת בעצמה. בלשון ר' הלל[39]: 'חכמה תתאה' היא החכמה שיורדת אל העולמות לברוא אותם, וממילא גם לברר אותם, ואילו 'חכמה עילאה' זו החכמה שנשארת למעלה.

אמת – דבקות במטרה

נמשיך הלאה:

פֵּרוּשׁ "אֱמֶת" בִּסְפִירַת הַיְסוֹד הוּא בַּמּוּבָן שֶׁל "דְּבֵקוּת בַּמַּטָּרָה"

מהי המטרה? המלכות. למה היא נקראת מטרה? השרש של מטרה הוא אותיות מטר. מטר הוא שפע שיורד מלמעלה והמטרה הוא המקום אליו יורד המטר. המטר הוא טפות החסד שיורדות כדי להמתיק את הנוקבא. המטר הוא מה שנמשך על ידי היסוד, והחיות של היסוד – שנקרא 'אבר חי' – זו הדבקות במטרה.

הַבָּאָה, בִּקְדוּשָּׁה, מִדְּבֵקוּת אֲמִיתִּית "בַּה' חַיֵּי הַחַיִּים... בִּדְבִיקָה וַחֲשִׁיקָה בְּחֵשֶׁק וְתַעֲנוּג נִפְלָא" [לשון האדמו"ר הזקן באגרת הקדש טו],

בתוך הנפש השכלית, החצונית, יש גם מדת היסוד, שזו סתם דבקות במטרה, אבל בנפש האלקית הדבקות במטרה החצונית באה מדבקות יותר פנימית – מן הדבקות בה'. גם זה הוא בסוד ההתלבשות של יסוד אבא ביסוד ז"א. מכאן משתלשלת אחר כך הדבקות המטרה הגשמית.

עַל מְנָת לְקַיֵּים אֶת יִעוּד רְצוֹן הַנֶּפֶשׁ, הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל עַל יְדֵי הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, בְּפוֹעַל מַמָּשׁ.

כל הספירות הן השתלשלות של תכלית, של יעוד, ויעוד קשור עם יסוד. היסוד הוא הכח שמרגיש את היעוד ומתקשר עמו, כאשר היעד עצמו היא המלכות.

בשעור הקודם למדנו שגם בהוד יש דבקות במטרה. שם קראנו לדבקות הזו 'מחויבות', מחויבות לתכלית, אבל כאן זה משהו אחר. מה זה יעוד בתורה? זה לשון קדושין אצל אמה עבריה[40]. יש חשש לחלות הקידושין כאשר אומרים במקום 'הרי את מקודשת לי' – 'הרי את מיועדת לי'[41]. להרגיש את התכלית מרחוק ואת המחויבות להגיע אליה – זזו תכונת ההוד. זה ללכת ישר עד שאני מגיע וזה נקרא להודות. אבל הרגשת יעוד, שזו הרגשת דבקות ביעוד הזה, כמו איש ואשה – זה שייך ליסוד. ביסוד מקבלת התכלית רושם של יעוד.

דבקות היסוד – הרגשת התענוג

שוב, יעוד סתם הוא כמו הגורל שלי, ההשלמה של עצמי. לכן כתוב תמיד שספירת היסוד היא השלמות. בספירת ההוד ההודאה באמת לשליחות שמוטלת עלי היא על פי אמונה, בלי להכיר אותה ובלי שיתגלה אלי שזו השלמות שלי, שזו בת-הזוג שלי.

הדוגמה לכך היא חיל בצבא שקבל יעד, שליחות, והוא צריך להגיע אליהם. אם הוא מכוון אל המטרה כל הזמן מבלי להתבלבל, בקבלת עול – זו ספירת ההוד, אבל ברגע שהוא מרגיש שזה התפקיד שלו בחיים, ולא סתם תפקיד אלא זו בת-הזוג שלו בחיים, אז הוא נקרא יעוד. ההרגשה הזו היא הרגשת היסוד, שממנה באה הדבקות במטרה.

לכן, בלשון הקדש הבטוי לבעילה הוא 'לפקוד את אשתו'[42]. תפקיד הוא מלשון פקודה ופקודה היא פקידת האשה. ההרגשה האמיתית לגבי התפקיד זו הרגשה של בת זוג, של הרגשת השלמות שלי. אם מרגישים כך יש דבקות והדבקות היא אמיתית. האדם לא משקר, הוא נאמן ליעוד שלו. זו האמת של הדבקות במטרה, שבנפש האלקית באה מדבקות פנימית יותר – מן הדבקות בה'.

נחזור שוב על ההבדל בין הדבקות במטרה שבהוד לבין זו של היסוד. בהוד אין תענוג, יש רק תנועה של קבלת עול. מה שאין כן היסוד נקרא 'אבר התענוג'. אם אין תענוג בשליחות זה לא 'נדבק'. יכולה להיות מחויבת לדבר אבל לא דִּבּוּק. מה זה הענג? הענג בא מן ההרגשה שזו בת-הזוג שלי. זו ההרגשה של היסוד, של ה'צדיק אמת'.

כאן כולנו רוצים להיות מורים ומחנכים, ויש מכאן המחשה טובה לענין. אינו דומה מורה שמלמד מתוך מחויבות למורה שמלמד מתוך חשק, מתוך הרגשה שהלמוד והדבר שאותו הוא מלמד הם בני זוג. אותו הדבר לגבי בנין הארץ. היום, יש הוראה מן הרבי הקודם לכל מי שבא לכאן לארץ, שצריך להתעסק באחד משני דברים: חינוך או חקלאות. או שאתה דבוק בחינוך או שאתה דבוק בבנין הארץ, בחקלאות, ובשניהם אתה צריך להרגיש את הבת-זוג. או שהתלמידים שלך הם הבת זוג, ואז אתה מלמד עם "חשק ותענוג נפלא"[43], או שהארץ היא הבת זוג ואז אתה מעבד ובונה אותה בתענוג נפלא. לא בקבלת עול של מדת ההוד, אלא זה צריך להיות במדת היסוד, במדת ה"צדיק יסוד עולם" – אדם הראשון שנברא ביום הששי – שמלא בתענוג, בתענוג הנפלא של הדבקות בה'.

על הפסוק "לך לך מארצך"[44] אומר רש"י: "'לך לך' – להנאתך". שואלים כל המפרשים: וכי חסר לו הנאה? הוא יוצא בשביל סיפוק? הרי צריך לעשות מתוך "לשמה"? הפרוש האמיתי הוא, שצריך לעשות מתוך הרגשת דבקות.

המצוה – גוף הבנין, הכוונה – יסודו

יש סוגיה שלמדנו עליה לפני כמה ימים בגמרא[45], בה ראינו שמצד אחד "מצוות לאו להנות נתנו"[46], אבל מצד שני אם אחד אכל מצה בלי כוונה הוא יצא ידי חובה, בגלל שהוא נהנה וההנאה נחשבת לו כאילו הוא כיוון בעשית המצוה. הסברנו, שההנאה מחשיבה את העשיה להיות עשיה ולכן היא עומדת במקום הכוונה. כמו שכוונה המצוה מחשיבה את המעשה לעשית מצוה כך ההנאה מן המצוה מחשיבה אותה כ'חפצא' של מצוה, וממילא נחשב האדם למקיים מצוה. לכאורה זה 'תרתי דסתרי'? איך ההנאה מחשיבה את העשיה למצוה בעוד שהכלל הוא "מצות לאו להנות נתנו"? אלא הסברנו, שהנאה היא כמו יסוד הבנין, שעליו עומד גוף הבנין. המצוה מיוסדת על ההנאה. היסוד של העשיה, הגורם לכך שהעשיה תהיה עשיה, נבנה על ידי ההנאה, ורק על הגוף של המצוה שעומד על גביו – כמו ה"תפארת גופא"[47] העומדת על גבי ספירת היסוד – נאמר הכלל "מצוות לאו להנות נתנו".

לכן, במצות שיש מהן הנאה משמשת ההנאה במקום הכוונה. יש קשר גדול בתורה בין 'הנאה' לבין 'לא-הנאה'. בכל מצוה צריכה להיות הנאה, שזו כוונת המצוה. אמרנו, שבהקדמת הספר דרך חיים מסביר האדמו"ר האמצעי שכוונת האדם המכוון לצאת ידי חובה זו עצמה הנאה. כל כוונה היא במקום הנאה. בדרך כלל מסבירים, שההנאה היא במקום כוונה, אבל בחסידות מסבירים בדיוק להיפך, שהכוונה באה במקום ההנאה. הכוונה לצאת ידי חובת המצוה היא בעצמה ההנאה האמיתית במצוה. זהו היסוד שעליו עומד גוף המצוה, עיקר המצוה, של "מצוות לאו להנות נתנו". ההנאה והענג בקיום המצוה היא היסוד של קיום המצוה.

היסוד – קיום ההבטחה

אם כן, היסוד הוא הרגשת היעוד של כל האורות שהשתלשלו מן הספירות העליונות והתפשטו אל המטרה שלהם, אל היעוד שלהם.

רַק בְּהִתְגַּלּוּת הַשֵּׂכֶל וְהָרֶגֶשׁ בְּפוֹעַל "מִתְאַמְּתִים" כָּל הַכֹּחוֹת הָעֶלְיוֹנִים.

אמת כאן היא מלשון התאמתות. לפי זה, מי זה הצדיק? הצדיק הוא אחד שמרגיש שאם הדבר לא יצא אל הפועל – זה לא אמת. בגמרא חוזר הבטוי 'למאי נפקא מינה?', שמשמעותו היא שבוחנים את האמת אליבא דמעשה. זהו היסוד של השכל. אם אתה לא יכול לראות את ה'נפקא מינה' למעשה – הדבר לא מתיישב אצלך. ביסוד, אם הדבר לא בא עד למעשה – זה 'בלוף'. זהו ההכרח של הנפש לא להתאכזב. דבר אמיתי הוא דבר שלא כוזב, כמבואר בתניא[48].

היסוד זו הדבקות במטרה על מנת לא להתאכזב. אם הדבר לא יתגשם בפועל ממש – הכל אכזבה. איך יודעים את זה? מפרוש רש"י על הפסוק "'וארא אל האבות וכו' ושמי הוי' לא נודעתי להם'[49] – לא נודעתי במדת האמת שלי, שהבטחתים ולא קיימתי"[50]. כל זמן שלא קיימתי הדבר אינו אמת. זה פרוש המושג 'התאמתות'.

לכן הברית נקרא 'קיים'[51], לקיים את הברית. קיום עולה יוסף. על הברית שייך הפועל 'קיום', לקיים את הברית. זה נקרא 'קִימַת הברית'[52], 'אבר חי'[53], בלשון הקבלה. קיום זו ההתאמתות של ההבטחה. הבטחה היא מלשון בטחון, וזה כבר שייך לנצח ולהוד.

הסדר הוא כך: קודם כל יש שכל בחב"ד, אחר כך רגש בחג"ת, אחר כך יש עצה בכליות, בנצח ובהוד. העצה היא איך וכיצד לבצע, ותוך כדי ההתייעצות של הכליות כיצד לבצע את המשימה יש הבטחה. יש בטחון שאתה בוטח בה' שיקיים את ההבטחה שלו, אבל יש בטחון בעצמך, שאתה מבטיח לעצמך. לאחר מכן בא הקיום.

בלשון ארמית שבועה נקראת 'קיימא'. כאשר אדם נשבע הוא נשבע על האמת. כאן קיום אינו קיום השבועה אלא רק להישבע. זה נקרא לקיים בארמית, וזה נעשה עוד לפני שאתה מקיים אותה בפועל. זו תכלית התוקף של הנצח וההוד. נצח והוד הם הבטחה – כמו שהיום בממשלה אומרים למי שלא רוצה להישבע שיצהיר – וזה השלב בנפש שבו אני רק מבטיח. בשביל לעשות את המעשה בפועל בא קודם שלב של הבטחה, של בטחון, בנצח ובהוד, אבל אחר כך בא שלב נוסף, שלב של דבקות במטרה, ואז אני נשבע. אם אני נשבע שאעשה את המעשה – זו כבר ספירת היסוד.

למה? אם אתה נשבע באמת אתה ממילא גם תקיים. למה ספר התניא מתחיל עם המלים "משביעין אותו"? כי עיקר השבועה היא "תהי צדיק". זה לא סתם. הכוונה היא שזו בעצמה התעוררות נקודת הצדיק שביהודי. השבועה היא מקור ה'צדיק', היסוד, שבכל אחד ואחד. תקון הברית הוא הכח בנפש להישבע. ברגע שיהודי נשבע בפנימיות הוא מגלה את נקודת הצדיק שבו ואז יש לו גם כח לקיים.

שוב, כתוב[54] שמי שנשבע באמת מגלה באותו רגע את ה'יחידה שבנפש', ובפני ה'יחידה שבנפש', שזו השלמות שמתגלה ביסוד, אין שום דבר שיכול לעמוד. לכן מי שנשבע יקיים בסופו של דבר את שבועתו. מן התרגום בלשון ארמית רואים, שהקיום בא עוד לפני הסוף, אלא שהסוף תלוי בהתחלה. רואים ממנו שאם אתה מקיים כמו שצריך, שזו השבועה בעצמה, אתה גם מקיים אותה גם בסוף, גם בפועל. ליהודי יש כוחות אין סופיים ורק צריך להישבע כדי לקיים אותם.

שאלה: לכאורה המספר שבעה קשור אל המלכות, הספירה השביעית. איך קשרנו את השבועה דוקא אל היסוד?

תשובה: בכל ספרי הקבלה[55] מובא שהיסוד הוא השביעי מן הבינה, הנקראת 'ראשית המציאות'. לכן יום השביעי הוא הרבה פעמים כנגד היסוד.

לפי זה, מה זה פגם הברית? זו חולשה נפשית שבגללה אני לא יכול להישבע. יש מי שלא יכול אפילו להבטיח, וזה כבר חיסרון בנצח והוד שלו, אבל ביסוד זו השבועה ולכן היסוד הוא האמת. מי שנשבע באמת גם יקיים את השבועה באמת.

מדת האמת מתגלה אל המקבלים רק כאשר היא באה בסוף. לכן הקב"ה אמר למשה ש"לא נודעתי להם" בגלל ש"הבטחתים ולא קיימתי להם". כל זמן שה' לא קיים את ההבטחה בפועל, מדת האמת לא התגלתה אצל המקבלים. אי אפשר לומר שה' הוא לא אמיתי. מצד ה', המשפיע, ברגע שהוא נשבע הדבר הוא אמת – "ההוא אמר ולא יעשה"[56] – אבל מצד המקבלים מדת האמת מתגלה רק כאשר הדבר מתגשם ומתקיים בפועל ממש. כל זה היה להסביר שאמת היא מדת הצדיק.

הברית היא אמת ופגם הברית הוא שקר. לכן כתוב ש"ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור"[57]. כל בעלי המוסר, ובראשם בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל[58], מסכימים פה אחד שאי אפשר לתקן ישירות את הברית ועיקר תקונה מתחיל מתקון הלשון. לדבר אמת. "אני הוי' לא שניתי"[59].

נקשר את הדברים עם מה שלמדנו בתחלת השער, בפרק על הכתר. בכתר יש ג' רישין: אמונה, תענוג ורצון ואילו היסוד עולה עד לכתר. ממילא ביסוד מתגלים שלשת כוחות הכתר. הענג שבדבקות שיש בברית בא מן התענוג של הכתר. גוף השבועה, העזות שיש בה – "ישראל עזים שבאומות"[60] – באה מן הרצון שבכתר. האמת שיש בשבועה באה מן האמונה שבכתר. "אין עֹז אלא תורה"[61] ו"אין אמת אלא תורה"[62], ושניהם מתגלים בתוך השבועה. החוצפה של הקדושה, שככה יהיה ולא אחרת, באה מן הרצון, אבל האמת שיש בה, שהדבר חייב להתאמת בפועל – זה בא מן האמונה, העולה על כולנה.

נסכם: אמת של הברית היא מלשון נאמנות, להיות נאמן לברית, וכן מלשון 'התאמתות', שהדבר מתאמת בפועל. כל זמן שהדבר לא מתאמת הצדיק לא מסכים. הוא רוצה לראות מיד את ההתגשמות של ההבטחה.

בין צדיק לישר

מוסבר בחסידות, שזהו ההבדל בין 'צדיק' לבין 'ישר'. כתוב "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"[63], ומוסבר שישר הוא אחד שיש לו סבלנות. הוא מוכן לחכות עוד כמה דורות. הוא מאמין בה', ואם ה' אמר אז זה יהיה מתי שהוא. מי הם הישרים? האבות[64] [ספר בראשית נקרא 'ספר הישר'[65]], שעליהם נאמר "המאמין לא יחיש"[66]. הוא יכול לחכות בשקט, אבל למשה רבינו, שבנקודה הזאת הוא צדיק, אין סבלנות. הוא תובע: "למה הרעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני"[67]. אם כן – אז שיהיה כבר. אין לו סבלנות, ובמקרה הזה זו מעליותא, שכן ללא התכונה הזאת הדבר היה נמשך עוד כמה שנים. אצל הצדיק יש הכרח בנפש להוריד את הדברים למטה, כמו שמשה רבינו הוריד את השכינה אל הארץ[68].

[זה מסביר את הקריאה של הרבי שליט"א 'משיח עכשיו'. יש כאלו עם סבלנות, החיים בהכרה שאנחנו מאמינים כבר אלפיים שנה. זה בחינת 'ישר', אבל צדיק הוא אחד שאין לו זמן לחכות. הוא אומר לה': או שאתה מביא עכשיו או שאתה לא אמיתי. תיישם את זה 'בשטח'].

לפעמים חוסר הסבלנות הזו היא דוקא לגריעותא. מה היה החטא של אדם הראשון? שלא חיכה לשבת עם הזווג. כך כתוב בקבלה[69]. קודם הזכרנו את דברי ה'אור החיים' הקדוש, שהחטא של אדם הראשון היה קשר לא אמיתי בינו לבין חוה. לדרכנו, חוסר התקשרות אמיתית מתבטא בכך שהם הזדווגו יותר מדאי מהר. לא היה לו סבלנות לחכות. אם כך, זו חוסר סבלנות לגריעותא. לאור מעלת ה'צדיק' על ה'ישר' צריך לומר, שאם היה הקשר ביניהם אמיתי היה קורה אחד משני הדברים: או שהיו מחכים עד יום השבת או שאפילו אם היו מזדווגים לפני הזמן זה היה בסדר. זה תלוי הא בהא. כיוון שהקשר ביניהם לא היה פנימי הוא גרם לכך שיזדווגו לפני הזמן, בעוד שהיו צריכים לחכות עד לשבת, אבל אם היה הקשר אמיתי או שהיו מחכים או שאפילו אם זה היה לפני הזמן – זה היה הזמן. ברגע שהקשר אמיתי זה הסימן לכך שזהו הזמן.

נחזור לענין. הסברנו שקודם יש שכל, יש רגש, יש הבטחה ויש שבועה ויש קיום השבועה. כלומר, ברגע שהוא נשבע זה כבר נקרא קיום, ואחר כך לגבי המקבלים צריכה לבוא ההשפעה בפועל ממש. נקרא את זה בפנים:

"הִתְאַמְּתוּת" זוֹ הִיא "קִיּוּם" הַבְטָחַת הַ"בַּטֻּחוֹת" הַנ"ל, נֵצַח וְהוֹד [הם המבטיחים והברית הוא המקיים];

זה ההסבר לדברי הגמרא שמובאים בתחלת ספר התניא "משביעין אותו תהי צדיק"[70], שעיקר השבועה באה כדי לגלות את התכונה הזו של "צדיק יסוד עולם" שיש בכל יהודי.

וְהִיא תְּלוּיָה בְּהִתְגַּבְּרוּת הַרְגָּשַׁת הַתַּעֲנוּג בְּעֶצֶם פְּעוּלַּת הַהַשְׁפָּעָה.

התענוג שיש בשבועה הוא זה הנותן את העז להישבע ובתוך העז נכללת האמת של האמונה הפשוטה.

אות ברית קדש

הַיְסוֹד נִקְרָא "אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ".

כאן מוזכרת המלה 'קדש' בהקשר לברית, והכוונה היא שבמדת היסוד בנפש האלקית יש קדושה בעצם הברית – "אות ברית קדש"[71].

מהו אות? המלכות נקראת דבור, ואפילו במלכות העליונה – מלכות דתבונה – יש אותיות שנקראות 'אותיות המחשבה'[72], אבל יש מובן נוסף של אות – אות וסימן, "אות ומופת"[73], "מופת הייתי לרבים"[74]. כתוב, שאות מלשון מופת וגלוי הוא המקור לכל האותיות של הלשון. בלשון הקדש יש שני מובנים למלה אות: אות ומופת, במובן של נס, ואותיות. שני הפרושים הללו קשורים זה בזה.

הפסוק בתהלים אומר "אותותינו לא ראינו"[75] בזמן הגלות, ויש בזה שני פרושים: פרוש ראשון[76] אומר שהכוונה היא על ההשגחה הפרטית שנעלמת בזמן הגלות, כאשר אין גלוי אלוקות ולא רואים אותות ומופתים. פרוש נוסף[77] אומר, שאותותינו הוא מלשון אותיותינו, והכוונה היא שלא רואים את פעולת אותיות התורה והתפלה שאנחנו מוציאים מן הפה שלנו וכן את אותיות עשרה מאמרות, בהן מחדש הקב"ה בכל יום מעשה בראשית[78]. את כל האותיות האלו אנחנו לא רואים בזמן הגלות. אלו שני הפרושים למלה 'אות' ושניהם קשורים זה בזה.

האות במובן של "אות ומופת" הוא הצדיק – "מופת הייתי לרבים" – הנקרא 'אות ברית קדש'. הצדיק הוא מופת הדור, הוא האות של הדור, הוא ה"צדיק יסוד עולם". הוא הברית ה'קיים', כמו העמוד והדגל שכולם רואים אותו ושכל העולם עומד עליו. אחר כך יש מובן נוסף, מלשון אותיות. בחסידות מדובר על 'אותיות הדבור' ועל 'אותיות המחשבה', כאשר אותיות המחשבה נקראו בקבלה[79] 'פרצוף לאה' ואילו אותיות הדבור נקראו 'פרצוף רחל' של המלכות.

שני המובנים במלה אות – מלשון מופת ומלשון אותיות – באים משרש משותף, השרש אוה, תאוה, "אֲוָת נפשו"[80]. זה נקרא תיאובתא של הזכר אל נקבה ושל נקבה אל הזכר, בקדושה. התאוה של המשפיע אל המקבל – כמו "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[81] – היא האות מלשון 'אות ומופת' ואילו אֲוָת נפשה של המקבלת אל המשפיע הוא בסוד האותיות. הבטוי בחסידות לכך הוא 'עצם הנפש מלאה אותיות'[82]. בלשון ר' נחמן זה שהנפש האלקית של כל יהודי 'מלאה געגועים', אוצר של בליוני אין סוף געגועים לה', שכל געגוע הוא כמו נצוץ קטן. כל הגעגועים הללו הן האותיות של אות נפשה.

כל זה היה ביחס למלה 'אות' בתוך הבטוי 'אות ברית קדש'. את המלה ברית כבר הזכרנו, שברית היא התקשרות. שרש המלה ברית בלשון הקדש הוא מלשון ברה – "מצות ה' ברה מאירת עינים"[83], "בר לבב"[84] [ברה עולה אור, וכן אין סוף]. הצדיק הוא ה"בר לבב", זה שבירר את הנפש שלו. לכן יוסף הצדיק הוא המשפיע והמשביר בר לכל עם הארץ[85] [גם במלה משביר יש אותיות בר].

הפסוק "מצות ה' ברה" רומז למצוה שנצטוה בה אדם הראשון, מצות קדוש החודש. מצוה וצו הם גם מלשון צותא, מלשון חיבור[86], וגם מלשון זרוז ["'צו' – מיד ולדורות"[87]]. בשעור אחר הסברנו שזרוז צריך לבוא כאשר צריכים לחבר שני הפכים יחד. כאשר רוצים לחבר שני דברים שאינם הפכים לא צריך להזדרז, אבל כאשר צריך לחבר שני דברים שהם הפכים בעצם, שעל פי הגיון אי אפשר לחבר אותם בכלל, הדבר היחיד שיכול לחבר אותם היא מהירות האור. מהירות האור, שלמעלה מן הזמן, יכולה לחבר שני מקומות שונים באותו זמן. מצדנו, יש למהירות זמן אבל היום במדע יודעים שלאור מצד עצמו אין זמן וממילא הוא נושא הפכים. לכן על הזריזות של המצוה הברה – העולה אור – כתוב "מצות ה' ברה מאירת עינים", וזהו האור של העיניים. עיקר המצוה נתנה לצדיק, ולכן כתוב שהמלה 'מצוה' נגזרת מן האות צ ואילו כל שאר האותיות הן אותיות נוספות. הצדיק הוא סוד המצוה [פעם, כשרמזנו את שמות כל האותיות הסברנו, שהמלה צדיק היא ראשי תבות של צווי דרך הוי' קיים. כעת מובן למה 'צווי' ולמה 'קיים' שייכים לצדיק].

אמת של האיש, אמת של האשה

כל זה היה ביחס למלה 'ברית'. למה נקראת הברית קדש? היא נקראת קדש בעיקר על שם התלבשות יסוד אבא בתוך יסוד ז"א. כל 'קדש' הוא מיסוד אבא וכאשר יסוד אבא מתלבש ביסוד ז"א הוא נקרא 'אות ברית קדש'. את זה נסביר יותר:

קְדוּשַּׁת הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהַהִתְחַבְּרוּת בְּפוֹעַל. הוּא עוֹלֶה עַד הַדַּעַת (כֹּחַ הַהִתְקַשְּׁרוּת הָרוּחָנִית) וּמַמְשִׁיכָהּ לְמַטָּה, בְּסוֹד "וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ" – בַּיּוֹם הַשִּׁשִּי שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית

זו כוונת הלולב בחג הסוכות[88]. הלולב עולה למעלה, עד הדעת, וממשיך אותה למטה על מנת לחבר את הזכר עם הנקבה. זה נקרא לחבר את הלולב ומיניו עם האתרוג. הלולב הוא השדרה, כאשר החלק התחתון שבו הוא הברית, ויש כח בברית שעולה דרך השדרה עד הדעת – היא התיומת שבראש הלולב – ומשם ממשיך למטה את הטפה דרך השדרה. זה עושה את החיבור בין הלולב לבין האתרוג, בין המשפיע לבין המקבל. זה סוד הלולב בקבלה.

(בֶּאֱמֶת עָלָיו הָיָה לְהַמְתִּין עַד לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – יוֹם שַׁבַּת קֹדֶשׁ – כְּנֶגֶד חַוָּה – מַלְכוּת, תַּכְלִית הַכֹּל; וַאֲזַי הָיְתָה צוֹמַחַת הָאֱמֶת מִלְּמַטָּה, בְּסוֹד "אִשַָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה [ראשי תבות אמת] – יוֹלֶדֶת זָכָר" – "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי הִתְעוֹרְרוּת הָאֱמֶת הִיא מִלְמַעְלָה, בִּבְחִינַת "אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה – יוֹלֶדֶת נְקֵבָה".

כאן מוסבר כלל גדול. חז"ל אומרים[89], שכאשר איש מזריע תחלה – יולדת זכר ואילו כאשר אשה מזרעת תחלה – יולדת נקבה. בחסידות מוסבר, ששני המצבים – "איש מזריע תחלה" או "אשה מזרעת תחלה" – הם אמת ולכן הם גם ראשי תבות אמת. מה ההבדל? ההבדל הוא האם התעוררות האמת היא מלמטה או התעוררות מלמעלה.

כעת נבין יותר מה שאמרנו קודם, שאם היה קשר אמיתי בין אדם לחוה היה קורה אחד משני הדברים: או שממילא היו ממתינים עד ליום השבת או שהיו מקדימים את הזווג ליום הששי ובכל זאת זה היה בסדר. בכל זאת, יש הבדל בין שתי המדרגות. אם מחכים עד לשבת האמת כאן היא אמת שמתעוררת מלמטה, אמת של האשה. יום השבת הוא כנגד חוה, כנגד המלכות, ולפיכך עיקר האמת שמתגלה בו היא אמת מלמטה, אמת של "אשה מזרעת תחלה יולד זכר". מה שאין כן, אם יש אמת כבר ביום הששי וזה מה שמעורר את הדבקות של אדם וחוה, זו כבר אמת של "איש מזריע תחלה" ואז – "יולדת נקבה". שניהם זווגים בקדושה, ובכל זאת, כאשר האיש הוא המזריע תחלה יש לידה אבל זו לידת נקבה, אבל אם ממתינים, ואז האשה היא זו המזריעה תחלה, הלידה היא לידת זכר.

שוב, כאשר בפועל כשאדם וחוה לא המתינו זה בכלל לא היה בסדר. זה היה פגם במדת האמת לכתחילה, אבל בכל זאת, הענין הזה – של עלית היסוד עד הדעת על מנת להמשיך את הטפה – שייך בעצם ליום הששי, ליום של היסוד. ביום הששי כבר צריך להתחיל להכין את השבת. לכן כתוב שאחת ההכנות ביום הששי לקראת יום השבת – דין שמובא בשולחן ערוך[90] – היא השחזת הסכין. זו הכנת היסוד לקראת עלייתו בשדרה עד הדעת להמשיך משם את טפת הברית. בכל זאת, צריך להמתין עם ההכנה הזאת, ו"מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת"[91]. נותנים זמן עד שהמלכות תתעורר מעצמה מלמטה, ואז – "יולדת זכר", אבל כשלא ממתינים – "יולדת נקבה".

שניהם אמת, אמת מלמעלה ואמת מלמטה. זה בכלל כלל גדול בין איש לאשה [למדנו על זה ב'שלום בית'[92]]. עיקר העבודה של האיש היא להמתין לקצב של האשה. אם מחכים לקצב של האשה בכל דבר זו בחינת שבת ואם האיש מקדים לפי הקצב שלו זה כמו זווג של יום הששי. כך זה בכל פעם. צריך להיות תמיד בסוד "מי השִׁלֹחַ ההֹלכים לאט"[93], ואז גם הזווג של חול הוא בבחינת זווג של שבת. כל פעם שהאיש מחכה לאשה זה נקרא זווג של בחינת שבת ובכל פעם שהוא אינו מחכה לה זה נקרא זווג של חול. כך זה בפנימיות, גם אם זה לא שבת או לא יום חול. גם זו אמת מצדו, בכל זאת זה לא כמו האמת שלה. האמת שלו היא אמת מלמעלה, בחינת "איש מזריע תחלה", ואילו האמת שלה היא אמת מלמטה, בחינת "אשה מזרעת תחלה".

יולדת זכר – 'לשמה'; יולדת נקבה – 'שלא לשמה'

מה ההבדל בין זה לזה?

"לֵידַת נְקֵבָה" הוּא עִנְיַן עֲבוֹדַת הַנְּשָׁמָה "עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס" – שֶׁאֵינָהּ עֲבוֹדָה אֲמִיתִּית לְגַמְרֵי,

כך מסביר האדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[94]. הוא מסביר, ש"יולדת נקבה" הכוונה היא עבודה לשם קבלת 'ספוק'. כל אחד שרוצה לקבל ספוק מן העבודה שלו זה נקרא 'נקבה', וכל אחד שלא רוצה לקבל ספוק נקרא 'זכר'. כאן, זכר ונקבה זה – כמו הידוע מהרב אשלג – שיש 'רצון להשפיע' ויש 'רצון לקבל', כאשר המקור של כל ירידה וקלקול בסדר ההשתלשלות הוא רצון גדול מדאי לקבל. מקור הרעיון נמצא בחסידות ב'לקוטי תורה' בענין הזה.

אם ההתעוררות באה מצד האשה היא יולדת 'רצון להשפיע', זכר. אם ההתעוררות באה מצד הזכר, מצד המשפיע, קורה להיפך – נולד 'רצון לקבל'. הכלל הוא שצריך להוליד בעולם יותר ויותר רצון להשפיע. רצון להשפיע אינו תלוי במין – זכר או נקבה. זה עצמו לא אומר שום דבר. כתוב "אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות"[95], ולכן יכול להיות איש שיש לו עשרה בנים וכולם נקבות. יהודי הוא בעיקר 'רצון להשפיע'. זה ההבדל בין יהודי לבין אינו יהודי, ובשביל שיהיה רצון אמיתי להשפיע צריך לחכות שתבוא התעוררות מלמטה.

יוצא מכאן, שבפנימיות יש לאשה שתי תכונות: תכונה חיצונית של רצון לקבל ותכונה פנימית של רצון להוליד זכר. כמו שידוע, כל אשה רוצה להוליד בנים ולא בנות. למה? היא בת, למה שלא תרצה בנות? כל ההסברים שנותנים הם הסברים חיצוניים. ההסבר הפנימי הוא, שיש באשה יותר מאשר באיש רצון להוליד משפיע, בעוד שהרצון לקבל אצלה הוא רק החיצוניות של אותו הרצון. לכן, אם האיש מכריח את אשתו להזדרז יותר מדאי, זירוז מעושה לגריעותא, הוא רק מעורר אצלה את חיצוניותה [כמו שמדברים היום על דברים לא-כשרים, מנהגי בורות ומנהגי נכרים, על זרוז להתעוררות מינית. זה רק מעורר את החיצוניות של הרצון לקבל. אלו מעשים מושחתים, "מעשה ארץ מצרים" ו"מעשה ארץ כנען"[96] שהם תועבה בעיני ה', מהתחלה ועד הסוף. הכל רק בשביל לעורר את הרצון החיצוני לקבל]. מה שאין כן כאשר מחכים ליום השבת, כאשר היא מתעוררת בצורה פנימית-טבעית, מה שמתעורר היא פנימיות ועצמיות הרצון שלה להוליד זכר, להוליד משפיע. ממילא, אם זהו הרצון שלה, כך גם זה נעשה בפועל.

באופן הזה, באמת שניהם – גם האיש וגם האשה – הם בבחינת זכר, בבחינת משפיע. אם האיש מתאפק ומחכה הוא ודאי כולו רצון להשפיע, ולא לקבל ענג לעצמו, אבל אם האיש מזדרז הוא גם כן נעשה נקבה. הוא בעצמו אשה. הוא רוצה רק ספוק והנאת עצמו, וכיוון שהוא אשה הוא גורם לכך שגם האשה תהיה אשה. הוא מעורר אצלה איזו מן תשוקה חיצונית. ממילא – שניהם נקבה, ואם שניהם נקבה יולדת האשה נקבה, אבל ברגע שמחכים שניהם בבחינת זכר, ואז יולדת האשה זכר. זה נקרא זווג של שבת קדש.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן "לֵידַת זָכָר" הוּא עִנְיַן עֲבוֹדַת הַנְּשָׁמָה "שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס" כְּלָל אֶלָּא "לְאִשְׁתְּאָבָא בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא" בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח.

מי שלא רוצה לקבל פרס, אם הוא מקיים מצות זה רק במטרה "לאשתאבא בגופא דמלכא"[97]. כך נקרא הרצון המוחלט לחיות. ממילא מובן גם לגבי אשה: אם מעוררים אצלה רק את התשוקה החיצונית הרצון הוא רק רצון לקבל, אבל אם ההתעוררות שלה היא של פנימיות הרצון, בבחינת זווג של שבת, היא נעשית בבחינת "לאשתאבא בגופא דמלכא" גם לגבי הבעל. ממילא נמשך מן ה'רצוא' הזה 'שוב' אמיתי – רצון להשפיע.

על הנקודה הזו יש מאמר ארוך ב'אור תורה' של המגיד ממעזריטש, שתמציתו הוא בשביל שיהיה רצון אמיתי להשפיע צריך שיהיה קודם כל 'רצוא' אמיתי של "לאשתאבא בגופא דמלכא" ולפי ערך ה'רצוא' הזה יהיה אחר כך ה'שוב' אמיתי. אם ה'רצוא' אינו אמיתי גם ה'שוב' שלאחריו לא יהיה אמיתי.

וְעַל כֵּן [מה היתה התוצאה?], מִן הַזִּוּוּג בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי [שהיה בבחינת נקבה], צָמְחָה [אחר כך] הַרְגָּשַׁת הַ"אֲנִי" – [שזה] שֹׁרֶשׁ חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח).

בחסידות כתוב[98], ששרש החטא הוא 'הרגשת עצמו', הרגשת ה'אני', שהוא שרש כל הנפילות. זה היה גם השרש של הזווג שלא בזמן, שהיה בבחינת "איש מזריע תחלה", שעל אף שיש בו אמת זו אמת שנולדת ממנה בסוף נקבה.

* * *



[1] מיכה ז, כ.

[2] זח"ב קכג, א.

[3] בראשית א, א.

[4] שם ב, ג.

[5] עץ חיים שער כו פ"ב (מ"ב) ועוד.

[6] שבת נח, א.

[7] הקדמת תקו"ז (פתח אליהו").

[8] תהלים פט, ג.

[9] משלי י, כה.

[10] תהלים מב, ט.

[11] עץ חיים שער כה דרוש ה; פרי עץ חיים שער חה"ס פ"א; ראה זח"ג קג, א-ב; קצא, א.

[12] ברכות ז, ב.

[13] ראה הלכות חסידות שער ענוה.

[14] בראשית יח, כז.

[15] שמות טז, ז.

[16] תהלים כב, ז.

[17] ח"ב תורה עב.

[18] תניא, לקוטי אמרים פרק יג.

[19] עץ חיים שער לא פ"ג.

[20] ראה עץ חיים שער הכללים פ"י ובכ"ד.

[21] זח"ג רצו, ב; תקו"ז ע (קכג, א) ועוד; פרדס שער ז פ"ב.

[22] ראה תהלים מד, יח; זח"ב ג, ב; שם פז, ב; ח"ג יג, ב.

[23] לבראשית ג, ו ד"ה "ותרא האשה".

[24] בראשית ד, א; תניא, לקוטי אמרים פרק ג.

[25] לשון הבעל שם טוב, ראה כתר שם טוב (קה"ת) אות טז.

[26] למשל: ויקרא ח, טו.

[27] תהלים נא, ט.

[28] ברכת זכרונות לתפלת מוסף של ראש השנה ע"פ ר"ה כה, א.

[29] סנהדרין לח, ב.

[30] קדושין לא, א.

[31] בראשית ב, טו.

[32] זח"א כז, א.

[33] ח, א ד"ה "לתקופות".

[34] בראשית א, כח.

[35] ראש השנה כא, סע"א.

[36] תהלים קיט, קס.

[37] ראש השנה פ"ב מ"ב.

[39] פלח הרמון בראשית (בתחלתו).

[40] שמות כא, ט.

[41] קידושין ו, א; שו"ע אה"ע סימן כז סעיף ג.

[42] למשל: יבמות סב, ב.

[43] לשון אדמו"ר הזקן בתניא בהסבר מדת היסוד, אגרת הקדש טו.

[44] בראשית יב, א.

[45] ראש השנה כח, א.

[46] שם ובעירובין לא, א; חולין פט, א.

[47] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[48] לקוטי אמרים פרק יג.

[49] שמות ו, ג.

[50] רש"י שם.

[51] במקומות רבים בספר הזהר, ראה למשל: זח"א יג, א.

[52] ראה של"ה תולדות אדם, בית נאמן ד.

[53] פרי עץ חיים שער הלולב פ"ג ועוד; ראה כתר שם טוב אות טז.

[54] ראה לקוטי תורה במדבר פא, א ועוד; דרך מצותיך מצות נדרים (מב, ב) ועוד; וראה בהמשך הספר שער 'פרשת נדרים'.

[55] הקדמת תקו"ז (יא, ב); שערי אורה שער שני הספירה התשיעית; עמק המלך שער ג פ"ד; פרדס שער כג, פכ"א; שער הפסוקים פרשת לך לך סי' יב ועוד.

[56] במדבר כג, יט.

[57] ספר יצירה פ"א מ"ג.

[58] ראה שמירת הלשון שער הזכירה פ"ז ועוד.

[59] מלאכי ג, ו.

[60] ביצה כה, ב.

[61] שיר השירים רבה א, כג (ובכ"ד).

[62] ירושלמי ר"ה ג, ח; תדא"ז כא; תקו"ז ג.

[63] תהלים צז, יא.

[64] עבודה זרה כה, א; בראשית רבה ו, ט.

[65] יהושע י, יג; שמואל ב א, יח; ע"פ עבודה זרה כה, א.

[66] ישעיהו כח, טז.

[67] שמות ה, כב.

[68] בראשית רבה יט, ז; שיר השירים רבה ה, א.

[69] ראה פרי עץ חיים שער ראש השנה פ"ד ועוד.

[70] נדה ל, ב.

[71] נוסח ברכת ברית מילה; שבת קלז, ב; הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[72] ראה שער היחוד פרק מ (קלו, ב) והלאה, וש"נ.

[73] למשל: ישעיהו כ, ג.

[74] תהלים עא, ז.

[75] תהלים עד, ט.

[76] ראה תורת חיים בשלח קצה, ג; שער האמונה (לאדמה"א) פט"ו (ל, א) והלאה.

[77] תורה אור שמות מט, ד (ובכ"ד).

[78] תניא, שער היחוד והאמונה פרק א.

[79] ראה סדור עם דא"ח ס, ג; שער היחוד פרק לה (קלג, ב).

[80] דברים יח, ו.

[81] תנחומא נשא טז.

[82] ראה עץ חיים (שער תנט"א) שער ה פ"ג; מאמרי אדמה"ז עה"ת ח"ב עמ' תרלט ועמ' תשל; שער היחוד פרק לח (קלה, ב) ועוד.

[83] תהלים יט, ט.

[84] שם כד, ד.

[85] ע"פ בראשית מב, ו.

[86] אור תורה וארא עו; שם תרומה קג; תורה אור ו, ב (ובכ"ד).

[87] קידושין כט, א (רש"י לויקרא ו, ב).

[88] שער הכוונות ענין סוכות דרוש ה; פרי עץ חיים שער הלולב פרקים א-ג.

[89] ברכות ס, א; נדה לא, א.

[90] או"ח סימן רנ סעיף א בהגהה בשם ספר חיי עולם.

[91] עבודה זרה ג, א.

[92] ראה שכינה ביניהם פ"ז עמ' קטו- קפ ובהערות טז, יח; ברית הנישואין עמ' נד-ס; יין משמח ח"א עמ' קמה- קמז; ח"ב עמ' נב-נה.

[93] ישעיהו ח, ו.

[94] לקוטי תורה ויקרא יט, ג והלאה.

[95] פסחים סה, א; קידושין פב, ב ועוד.

[96] ויקרא יח, ג.

[97] זח"ג ריז, ב.

[98] ראה מאמרי אדמו"ר הזקן אתהלך לאוזניא עמ' נה-נז; הובא והתבאר במודעות טבעית עמ' מה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com