חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק יא הדפסה דוא

פרק יא

הוד: תמימות


בְּמִלַּת הוֹד כַּמָּה פֵּרוּשִׁים:

א. "הוֹד" מִלְּשׁוֹן "הוֹדָיָה" עַל הַטּוֹב הַשּׁוֹפֵעַ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד.

ב. "הוֹד" מִלְּשׁוֹן "הוֹדָאָה" בַּאֲמִיתַּת הִמָּצְאוֹ יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ – "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" מַמָּשׁ וְ"לֵית מַחְשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל".

ג. "הוֹד" מִלְּשׁוֹן "וִידּוּי" עַל חֵטְא וּפֶשַׁע [כמו מאמר חז"ל: "רשע תן תודה"[1], להודות ולהתוודות] – מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁשָּׁרְשָׁהּ בַּבִּינָה כַּנ"ל וּמִתְפַּשֶּׁטֶת עַד הוֹד כְּדִלְקַמָּן.

עזיבת החטא, שמיעת ההאשמה, וידוי דברים

ידועה הסוגיה בראשונים ובאחרונים לגבי מצות התשובה[2], ובמיוחד בדעת הרמב"ם[3], האם עיקר התשובה היא עזיבת החטא או וידוי דברים. לפעמים משמע שהעיקר הוא וידוי דברים. התשובה היא באמא[4] ואמא היא מ"הנסתרות לה' אלקינו"[5], מה שאין כן שאר רמח מצות עשה הן "רמח אברים דמלכא"[6] ומלכא הוא ז"א[7]. לפי זה, עיקר התשובה היא עזיבת החטא בלב, והיא שייכת אל ספירת הבינה, ואילו הגוף של מצות התשובה היא מצות הוידוי בפה, והיא שייכת אל ספירת ההוד.

בין הבינה לבין הגבורה עומדת ספירת הגבורה. מה זה גבורה ביחס אל מצות התשובה? זה הבית דין. כתוב[8] שהיכל הזכות הוא ההיכל שכנגד הגבורה, ושם נמצא 'בית דין של מעלה'. בבית הדין יש האשמה נגד הנאשם. האשמה נשמעת מבית הדין והאדם צריך להרים את הידיים ולהודות.

לכן הזכרנו פעם, שהוד הוא מלשון הֵד – "הד הרים"[9]. עיקר פעולת ההוד היא להחזיר, כמו ההד שמחזיר את הקול. עליה נאמר "איהי בהוד"[10], בבחינת אור חוזר מלמטה למעלה. עיקר הוידוי הוא כאשר שומעים את ההאשמה מלמעלה, כביכול, ומרימים ידיים. להיכנע. מכל התפלות עיקר ההכנעה היא בהוד. לתת תודה בלשון חז"ל זה להתוודות, כמו בפסוק "והתוודו את חטאתם"[11].

שוב, בבינה התשובה היא באתכסיא, והיא עיקר התשובה, ואילו כאשר היא מתגלה היא כבר צריכה להפוך ולהיות וידוי. הוידוי בא כהד, כאור חוזר, אל ההאשמה שבאה מן הגבורה. יש על הדבר הזה פרוש יפה מבעל ה'אור החיים'[12], על שרה אמנו שכיחשה ולא הודתה. למה לא הודתה? היא חשבה ש"אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"[13] ולכן אסור לגלות. תשובת ה' היתה שאם ההאשמה יוצאת מלמעלה אז להיפך, "מודה ועוזב ירוחם"[14]. אם אין הרגשת האשמה שעשית כך וכך, שאומרים לך "רשע תן תודה", אז אין מקום להודות. עיקר ההודיה והוידוי הם כאשר שומעים את ה"רשע תן תודה". אם אתה לא שומע מן הקב"ה אז עדיף לכסות, אפילו כלפי שמיא (כך גם משמע מן הגמרא בברכות[15]), אבל המדרגה העליונה יותר היא כאשר זוכים לשמוע את ההאשמה משמים ואז האדם מרים את הידיים ומודה.

הרבי מאיז'ביץ מסביר, שהרבה פעמים האדם עושה דבר בינו לבין עצמו, ואין לו את הרגשת ההאשמה, נעשה הדבר כאילו לא היה ולא נברא ואז, להיפך, צריך לכסות את זה. אבל אם המעשה מתגלה לו בתור האשמה מלמעלה הוא צריך להתוודות. זה נקרא הוד.

הוד – סיום ההתפשטות הפרטית

הלשון בספר הזהר היא "בינה עד הוד אתפשטת"[16], ללא הגבורה באמצע. בדעת יש ה חסדים ו-ה גבורות והם מתפשטים מן המקור שלהם ביסוד אמא אל המדות – מחסד ועד הוד. אחר כך נמסרים כולם אל היסוד ונכללים בו, ולכן נקרא היסוד כל [מלשון כלל], והוא מוסר אותם אל המלכות. כל אחת מן המדות, מחסד ועד הוד מקבלת חסד פרטי: חסד אחד בחסד, חסד אחד בגבורה, חסד אחד בתפארת וכו'. אותו הדבר לגבי ה הגבורות.

שוב, היסוד והמלכות הם שני כוללים, כולל א וכולל ב: היסוד נקרא 'הכולל הראשון' והמלכות נקראת 'הכולל השני'[17]. אלו שני חותמות. היסוד נקרא 'חותם' והמלכות נקראת 'חותם בתוך חותם'[18]. אלו היסוד והמלכות, אבל ההתפשטות של החסדים והגבורות היא מחסד ועד יסוד. הוד נקרא הסיום של ההתפשטות הפרטית.

איך רואים את זה במוחש? כאשר מסתכלים על כל דבר בעל ששה קצוות, כמו אדם שיושב בתוך חדר ומסביבו יש ארבעה כיוונים מעלה ומטה, יכולים להבחין בבת אחת רק בחמשה מהם. אפשר לראות הכל – ימין ושמאל, מעלה ומטה וקדימה – חוץ מן האחור. האחור הוא היסוד, ולא רואים אותו בגלל שהוא הכולל שמקבל את הכל. דוקא האחור הוא זה שמקבל את ההתרשמות, רושם לא כל כך מודע, מכל חמשת הכיוונים. לדוגמה: במצלמה האחור הוא סרט הצילום ('פילם') ושם הכל מתרשם. אתה פותח את העין של המצלמה ומשם הכל עובר אל האחור, אל המערב. למה הוא נקרא 'מערב'? כי הוא מערב את הכל יחד.

יוצא לנו, שההוד הוא סוף ההתפשטות הפרטית, סוף הגלוי הפרטי, ולכן יש בו אור חוזר מלמטה למעלה. בכל פעם שיש סיום יש אור חוזר, ולכן יש אור חוזר בהוד, יש אור חוזר ביסוד ויש אור חוזר במלכות. בהוד יש סיום של ההתפשטות הפרטית. היסוד הוא 'סיומא דגופא'[19], הסיום של המשפיע בתור כלל, לא בתור פרט. אחר כך, כאשר הכל נמסר אל המלכות, באים הסיום וההתכללות של הכל.

שאלה: למה האור חוזר דוקא בסיום?

תשובה: כמו בגשמיות. כאשר האור מגיע אל סיום הוא חוזר בחזרה ואז הוא מתגבר ומקבל עוצמה בדומה לעוצמה של ההתחלה. אם יש ירידה מכתר ועד מלכות, ברגע שהאור מתחיל לחזור הוא בעצמו כמו כתר, וככל שהוא עולה הוא מתמעט ואז הוא מתאזן. ביסוד הוא כבר בעוצמה של חכמה, בהוד בעוצמה של בינה ועד שבכתר הוא כבר בעוצמה של מלכות.

סך הכל: "אין עוד מלבדו"

נחזור לענין. כל שלשת הפרושים הראשונים קשורים זה בזה. כולם סוגים שונים של הודאה. יש הודיה על טובה, כאמירת 'תודה רבה'. יש הודאה על דבר שלמעלה מן השכל שלי, כמו "מודים חכמים לר' מאיר"[20]. אני מודה ש"אין עוד מלבדו"[21]. בפרוש הזה רואים את הקשר בין אמונה להודאה, שאני מאמין ומודה. אמונה היא המדרגה הכי גבוהה בכתר והיא קשורה דוקא עם ההוד, עם התמימות. זה הסך הכל, הפרט האחרון.

בהקשר הזה, יש ספור[22] שממחיש את מדת ההוד על אחד מגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן, ר' בנימין קלעצקער [מספרים עליו שהיה יכול להתחיל את אמירת "שמע ישראל" ולסיים אחרי שמונה שעות. יש דעה שהוא זה שכתב את 'אגרת השלום' שלמדנו], שהיה גם גביר גדול. פעם אחת עשה ניהול חשבונות על סכום גדול. הוא רשם בטור את הסכומים וכאשר בא לכתוב את הסיכום למטה יצאו לו המלים 'אין עוד מלבדו'. זה הסך-הכל. כשהרבי שליט"א מספר את הסיפור הזה[23], הוא אומר שהסיכום יצא לו כך מבלי לשים לב, ללא התבוננות. היה מונח אצלו, בתמימות גמורה, שהמלים 'סך הכל' זה "אין עוד מלבדו".

סיפור נוסף [שהרבי תמיד מספר אותם ביחד], שקשור עם מחשבות זרות שבאות בשעת התפלה ומבלבלות את האדם. כשהיו שואלים את ר' בנימין איך אפשר להיות יהודי פשוט גם בשעת העסק ולהישאר דבוק בה' [הוא היה תמיד מאד עסוק ועם זאת דבוק]. הדוגמה לכך בתורה היא יוסף הצדיק, שהטענה של השבטים כנגדו היתה על הדבר הזה. הם היו רועי צאן, מופשטים מגשמיות, ואילו הוא היה עוסק בעניני העולם, ובמיוחד לאחר שירד למצרים (חז"ל אומרים[24] שהיה מנהל החשבונות של שר הטבחים) ועל אחת כמה וכמה כאשר נעשה משנה למלך. בחסידות מוסבר[25], שרק יוסף הצדיק, שהיה נשמה דאצילות, היה מסוגל להיות שקוע בנהול חשבונות, בעסקי עולם הזה, ולא להינתק מן הדבקות בקדושה, בעוד ששאר השבטים לא היו שייכים בזה. זה אחד ההבדלים העיקריים בין יוסף והשבטים וזה היה גם אחד מן הדברים שהם לא הבינו כיצד זה יתכן. יש כמה דברים שכתוב עליהם שיוסף גילה אותם, גלויים שאפילו האבות לא היו מסוגלים לגלות, וזהו העיקרי שבהם. גם האבות היו רועי צאן בלבד, ולא מִשְׁנִים למלך. רק יוסף יכול להיות משנה למלך ולהישאר צדיק. מובא, שבמפגש בין יעקב ליוסף בכה יעקב על דבר זה ומכאן רואים שזו רבותא גדולה מאד, אפילו בשביל יעקב אבינו, שהוא בחיר האבות[26]. כל זה היה דרך אגב, כהקדמה לכך שהדוגמה בין החסידים לכך הוא ר' בנימין קלעצקער. היו שואלים אותו כיצד יהודי פשוט – הוא לא החזיק מעצמו צדיק – יכול לחשוב על הקב"ה בשעת העסק שלו? הוא ענה: 'אם אתה מבין כיצד יכולות לבוא מחשבות זרות בשעת התפלה אתה יכול להבין איך אפשר לחשוב על ה' בשעת העסק'. אם גם כאשר אדם נמצא בעולם האצילות, בתפלת שמונה עשרה, יש לו מחשבות זרות לא פלא שבתוך העסק עולה לו מחשבת "אין עוד מלבדו".

את כל זה ספרנו, כדי לומר שכל שלשת הפרושים הראשונים של הוד הם פרושים של הודיה, שהיא התקון של הפרוט. נסכם שוב: יש הוד של הודיה, של אמירת 'תודה רבה'. זה כמו אמירת אמן, שרק השומע עונה אותו ולא המברך. הפרוש הפשוט של המלה אמן היא הודיה [והזכרנו בסיום פרק ה את פרוש הב"ח למלה 'אמן' – 'כך יתאמת לעינינו']. יש הודיה במובן של שכל שלמעלה מן החושים. ויש הודיה מלשון וידוי, שמודים להאשמה של "רשע תן תודה" ואומרים "אשמנו, בגדנו".

יש עוד פרוש רביעי, שנראה כמשהו אחר לגמרי:

ד. "הוֹד" מִלְּשׁוֹן "הוֹד מַלְכוּת" ["הוד והדר"[27]] הַמִּתְגַּלֶּה עַל יְדֵי עֲבוֹדוֹת הַהוֹדָיָה הַנ"ל.

כאן זה כבר פרוש אחר, מלשון אור. אור של הוד מלכות, שהוא בעצמו האור חוזר. זה האור החוזר מכל שלשת העבודות של ההודיה.

"תמים תהיה עם הוי' אלקיך"

עד כאן הסברנו את ספירת הוד החצונית. כעת נסביר את הפנימיות שלה:

פְּנִימִיּוּת הַהוֹד הִיא מִדַּת הַתְּמִימוּת (הַמְבִיאָה לְכָל הַפֵּרוּשִׁים הַנ"ל שֶׁל מִדַּת הַהוֹד), וְהִיא הַכְּלָל הַגָּדוֹל בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "תָּמִים תִּהְיֶה עִם הוי' אֱלֹקֶיךָ" וּפֵרַשׁ רַשִׁ"י ז"ל: "הִתְהַלֵּךְ עִמּוֹ בִּתְמִימוּת, וּתְצַפֶּה לוֹ, וְאַל תַּחְקוֹר אַחַר הָעֲתִידוֹת, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁיָּבֹא עָלֶיךָ קַבֵּל בִּתְמִימוּת וְאָז תִּהְיֶה עִמּוֹ וּלְחֶלְקוֹ".

הבאתי כאן את כל פרוש רש"י במלואו, שכן הוא אחד מפרושי רש"י הנפלאים ביותר בכל התורה כולה. אחד מגדולי החסידות, הרבי מקומרנא, מפרש באריכות[28] על פי קבלה את חמשת הבטויים שבדברי רש"י כנגד חמשת המלים שבפסוק, כך:

alt

[חסר קצת]

יש שתי רגלים, נצח והוד, אבל כתוב[29] שצד השמאל מנהיג את ההילוך, גם של הימין. לגבי ההילוך השמאל הוא זה שמנהיג את הימין, ולכן בפסוק כתוב "הוֹלֵךְ בַּתֹּם [ורק אחר כך] יֵלֵךְ בֶּטַח"[30]. זה המקור לבטוי בצבא 'שמאל-ימין', קודם שמאל ורק אחר כך ימין. זה מה שהסברנו בשעור הקודם, שבכליות ההוד נכלל בנצח ואילו ברגלים הנצח נכלל בהוד. בספר יצירה[31] מובא שרגל ימין מנהיגה חוש אחר, את חוש הדבור, ולכן בתנ"ך דבור קשור עם הילוך – "הולך רכיל"[32], אבל רגל שמאל מנהיגה את חוש ההילוך.

במסורה הישנה נכתבת המלה 'תמים' בפסוק הזה עם אות ת רבתי (ת גדולה) וכך פוסק להלכה גם הרבי מקומרנא[33]. בהקשר אליה ולפסוק כולו יש רמז לשבת הגדול. יש שלשה פסוקים שמתחילים עם אות גדולה, שאותיותיהן שבת. באות ש פותח הפסוק "שיר השירים אשר לשלמה"[34], באות ב הפסוק הוא "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"[35], באות ת הפסוק הוא שלנו: "תמים תהיה עם ה' אלקיך"[36]. זו כוונת שבת הגדול. מה הקשר לשבת? שיר השירים קשור במיוחד עם שבת, עם קבלת שבת[37]. האדמו"ר הזקן אמר שאם היה לו כח היה מתקן לומר את שיר השירים לפני קבלת שבת, שזו עיקר קבלת שבת. גם בראשית קשור עם שבת. בספר 'תקוני זהר' כתוב[38] שבראשית הוא צרוף של ירא שבת ולכן גם נקראת שבת בלשון חז"ל[39] 'שבת בראשית'. "תמים תהיה עם ה' אלקיך" זו תכלית העבודה וזה גם קשור עם שבת.

כמה מלים יש בשלושת הפסוקים הללו? 16 [42]. כמה אותיות? בפסוק הראשון יש יז אותיות, טוב אותיות. זהו הרמז הראשון של בעל הרוקח[40] בפרושו לשיר השירים, רמז לצדיק המייחד את החתן ואת הכלה. בפסוק השני יש כח אותיות ובשלישי יש יט אותיות. סך הכל: 64 אותיות [82]. אם נעשה רמז ממספר המלים וממספר הפסוקים ברבוע, הרמז יהיה במלה אחדח ברבוע אותיות ו-ד ברבוע אותיות.

כמה מלים בשני הפסוקים הראשונים של קריאת שמע? 6 ב"שמע" ו-10 ב"ואהבת", סך הכל: 16 מלים. כמה אותיות? ב"שמע" יש כה אותיות ובפסוק השני יש טל [הוי' אחד] אותיות. סך הכל: גם כן 64 אותיות. שוב יש לנו 42 מלים ו-82 אותיות.

בפעם השלישית קיימת אותה התופעה בשני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות. בדבור הראשון – "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[41] – יש ט מלים ו-מא אותיות. בפסוק השני – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[42] – יש ז מלים ו-כג אותיות. ביחד יוצאים אותם מספרים. זה היה הרמז לפסוק של התמימות.

תמימות: להיות מכוון אל היעד

מוּבָא בְּדא"ח שֶׁתַּרְגּוּם "תְּמִימוּת" בְּל"א הוּא "עֶרִינְסְקַיְיט", כְּלוֹמַר "רְצִינוּת" [באמת המלה 'רצינות' באה מערבית, אלא שכך משתמשים בה].

הזכרנו בפרק א, שבתמימות ישנן ג מדרגות – תמימות ברצון, תמימות בלב, תמימות במעשה[43]. התמימות שאנו מדברים עליה כאן היא התמימות שבלב. זה הכח המניע את ההילוך, את ההתקדמות בחיים. חוש ההילוך על פי ספר יצירה[44] הוא החוש של חודש סיון, חודש של מתן תורה. מה הקשר למתן תורה? זה החודש של "'הליכות עולם לו'[45] – אל תקרי הליכות אלא הלכות"[46]. הלכות הם ההליכות, שכן על ידי ההלכה אדם מתקדם בבחינת "ילכו מחיל אל חיל"[47]. מהלך – "ונתתי לך מלכים בין העומדים"[48] – הוא מי שמתקדם ולא עומד על מקום אחד. להתקדם בחיים – זה תלוי ברצינות, ב'ערינסקייט'. אדם רציני לא מגיע אף פעם לסיפוקו, עד העולם הבא. בתמימות יש הרבה בטול, והרגשה שתמיד יש עוד מה לעשות.

מה זה הוד בכלל? מדת ההוד היא כמו התמקדות במטרה בלי להחטיא אותה. שתי המדות העקריות הנצרכות לבצוע מעשה הן נצח והוד. נצח הוא בעיקר הכח לסלק מניעות ולהתגבר עליהן והוד זה להיות מכוון תמיד על המטרה. כאשר אתה הולך לבצע משהו צריך מצד אחד כח להתמודד עם כל הבעיות והמכשולים שבדרך, ובנוסף צריך כל הזמן הכוונה שלא תטעה בדרך. כח ההתמודדות הוא הנצח ואילו ההוד היא ההכוונה המתמידה. זו דבקות של מטרה.

כשעמדו ישראל עם הים הם התחלקו לארבע כתות [כתוב במדרש מפורסם[49] שהרבי אוהב להביא[50]]: כת אחת אמרה לחזור למצרים, כת אחרת אמרה לברוח למדבר, כת שלישית אמרה להילחם עם המצרים וכת רביעית של נחשון בן עמינדב אמרה שצריך לקפוץ אל תוך הים. הרבי תמיד שואל, למה לים ולא למדבר? למה לא להתבודד ולהתפלל במדבר? מה ההבדל בין הכת הרביעית לשניה? הוא מסביר, שהכת של נחשון זו הכת ששמעה ממשה רבינו שצריך להגיע להר סיני, שמעו שיש יעד. ההוד זו הכרת היעד, וכיוון שידעו שיש יעד בהר סיני אז אין יותר חשבונות. גמרנו. אם יש ים זה לא מפריע לי, אני קופץ לים. זה הסיפור העיקרי של מדת ההוד. למה הוא קשור עם נחשון בן עמינדב? נחשון הוא נשיא שבט יהודה ויהודה הוא מלשון הוד. הוא תמיד מכוון על היעד. להבדיל, יש גם עופות ודגים שיש להם מסירות נפש לחתור נגד הזרם ולחזור למקום שלהם כדי להוליד שם. מסירות הנפש הזו היא מדת ההוד. זו הדוגמה לספירת ההוד.

ספירת הנצח באה לנצח את המניעות ואילו ספירת ההוד באה להישאר מכוונים אל היעד כל הזמן, והם משלימים אחד את השני. בקבלה[51], נצח והוד הם שני לוחות הברית. בתורה כתובה תמיד המלה "לֻחֹת" בכתיב חסר, וחז"ל מסבירים[52] שהסיבה היא להורות שהם ששוים לגמרי. ה"ברית" עצמה היא היסוד, אבל "לוחות הברית" אלו הנצח וההוד. אלו שני כוחות שמתגלים ביחד בשעת מעשה. אדם יכול ללכת ולאבד את הכיוון וההוד הוא הכח שלא לאבד אותו.

כתוב בחסידות כלל חשוב מאד, שברגע שמתחילים לעשות מאבדים במידה מסוימת את הבהירות השכלית למה התחלתי לעשות. כך זה אצל אדם רגיל שאינו צדיק. זה חלק מן המציאות, חלק מן התקון. ברגע שמאבדים את הבהירות הזו צריכים כח להישאר מכוון, לא להתיאש. הוד הוא כאשר האדם מודה להחלטה של עצמו [מסופר על ר' נחמן מברסלב, שכאשר היה צעיר היה מחליף כל פעם את הסדר בעבודת ה'. הוא אמר שאם היה מחליט לעצמו לעבוד את ה' בצורה מסוימת ולעשות לו סדר היה מחזיק אותו שבועיים]. היום קוראים לזה 'מחויבות'.

ההרגשה בלב שאתה מחויב למשהו נקראת 'רצינות' וזה מה שגורם לאדם ללכת. למה? האדם המתקדם בחיים הוא האדם הרציני.

שאלה: אהרן הכהן הוא כנגד ההוד. איפה רואים אצלו את הרצינות ואת ההילוך?

תשובה: על אהרן כתוב "רודף שלום"[53]. הוא הלך במהירות הכי גדולה כדי לעשות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו [אדם-חברו-איש-אשה הם כנגד שם הוי', ואכמ"ל[54]]. בנוסף ובפנימיות, הוא זכה יותר ממשה רבינו להמשכיות של זרע. הוא זכה ל"כתר כהונה" הנמשך לבניו אחריו בעוד משה, שזכה ל"כתר תורה", לא זכה דוקא לבניו[55]. התקדמות היא כמו הולדה. לנכד שלו, לפינחס, יש מעלה שאפילו גדולה משלו – "פינחס הוא אליהו"[56]. לעתיד לבוא יגיע אליהו הנביא והוא יהיה רבו של המשיח. אצל נדב ואביהו ההתקדמות היתה אפילו יותר מדאי. בספר הזהר כתוב, שעבודת הכהנים היא "בחשאי וברעותא דלבא"[57] (בשקט וברצון גדול של הלב) ומוסבר שהמלה שקט, חשאי, היא מלשון חיש, מלשון מהירות. עבודת הלויים היא "לארמא קלא" מלמטה למעלה, ושרשה הוא באמא, ואילו עבודת הכהן היא מלמעלה למטה, משרש אבא. אצל שניהם העבודה היא עבודה של 'רצוא', אלא שאצל הלוי היא עבודה בחצוניות, בקול, ואילו אצל הכהן היא בחשאי.

תמימות: עידוד מנוכחות ה'

נמשיך הלאה, ונחזור אל הפסוק של התמימות עם פרוש רש"י עליו. רש"י מסביר שהמדה הזו היא המדה המחברת את היהודי עם הקב"ה – "ואז תהיה עמו ולחלקו". יש משהו מיוחד במידת התמימות שנותנת את ההרגשה של 'יחד' עם ה', תמיד אבא נמצא לידי. אל מה זה מביא? זה מביא לתשוקה אל הקב"ה, ל"שפכי כמים לבך נוכח פני ה'"[58]. יש לו הרגשה של נוכחות ה' תמיד.

במדת הנצח יש הרגשת בטחון בה' – "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"[59]. זה להרגיש בכל רגע שאם אני צריך להרים את היד שלי אז הקב"ה נותן לי כח להרים. תמיד מוכן – 'על המקום' – כח מהקב"ה שזורם בי. אבל בהוד ההרגשה היא הרגשת הנוכחות של ה', שה' נמצא, הרגשה של "לית אתר פנוי מיניה"[60]. זו הודאה שלמעלה מטעם ודעת. אתה מודה לדבר שאתה לא רואה. יש פרוש בחסידות[61] לפסוק "הוי' צלך על יד ימינך"[62], שה' הוא כמו הצל שלך שהולך לאן שאתה הולך. זה גם קשור עם הליכה. לאן שאתה הולך – "ה' צלך". זו הרגשת מדת ההוד.

יוצא שיש שני דברים במדת ההוד: יש מה שאתה מכוון אל היעד. אם היעד הוא ביאת המשיח אז אדם רציני הוא אדם שכל הזמן מתקדם והולך לקראת היעד. ויש דבר נוסף, שעם כל זה שהיעד הוא רחוק יש משהו שכל הזמן מעודד אותך. אתה מקבל עידוד מהרגשת נוכחות ה'. שוב, יש התקשרות אל היעד ויש את הרגשת המעודד – הנוכחות התמידית של הקב"ה, שאיפה שלא תהיה ה' אתך. צריך להביא את המשיח, ולמרות שזה לא נראה באופק אתה מרגיש כל הזמן עידוד. זה הבטחון שיש בהוד – לא להתיאש, לא לאבד את התקוה, להמשיך בהליכה, להמשיך בדרך. כל זה יוצא מפרוש רש"י לפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך".

מִדָּה זוֹ הִיא הַכֹּחַ בַּנֶּפֶשׁ לִהְיוֹת "יַחַד" עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, בְּפַשְׁטוּת בְּכָל מַצָּב וּמַצָּב שֶׁל הַחַיִּים:

ומהם שני המצבים העיקריים? זה מה שנקרא 'על הגובה' או 'לא על הגובה'. יש לפעמים שזה 'הולך' טוב ויש מצבים שלא, שאדם קבור באדמה. על כך נאמר הפסוק המפורסם שבתהלים, שר' נחמן אומר[63] שהוא הפסוק של חודש אלול:

"אִם-אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ",

אם אני עולה לשמים – אתה שם. לא שהוא "הנותן לך כח לעשות חיל", לא שהבאת אותי אל השמים, זה כבר פרוש של מדת הנצח. הכוונה היא, שאם עליתי לשמים – אתה שם, ואם "אציעה שאול – הנך"[64]. מסבירים שה"הנך" של השאוֹל הוא הרבה יותר מן ה"שם" של השמים. ההוד של החיים זה להרגיש שבכל מצב ומצב של החיים ה' נמצא בו.

וּמִכָּאן הַקֶּשֶׁר לִבְרִיאַת הָעוֹפוֹת וְהַדָּגִים בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.

זו התבוננות פשוטה ויפה לנבראים של היום החמישי של מעשה בראשית.

תמימות – הכלי להמשכת השמחה

הבאנו קודם את המשפט מספר הזהר לגבי הוידוי של התשובה:

"בִּינָה עַד הוֹד אִתְפַּשְׁטַת" (הַבִּינָה מִתְפַּשֶּׁטֶת עַד הוֹד וּמִתְגַּלֶּה בוֹ בְּיִחוּד). בַּעֲבוֹדַת ה', מַשְׁמָעוּת הָעִנְיָן הִיא שֶׁהוֹד – עֲבוֹדַת הַתְּמִימוּת – הוּא הַכְּלִי לְגִלּוּי הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית שֶׁבַּבִּינָה,

קודם הבאנו את דברי הזהר על ספירת ההוד בענין הוידוי בפה, המתפשט מעזיבת החטא בלב שבבינה. כעת צריך להסביר את הקשר למידה הפנימית, לתמימות. השמחה, פנימיות הבינה, מתפשטת עד למדת התמימות. אם אדם עובד את ה' בתמימות זה מה שממשיך את השמחה.

וְכִמְרוּמָּז גַּם בַּשֹּׁרֶשׁ חמש [ההוד היא המדה החמישית ממדות הלב והשמחה היא הכח החמישי בכלל, מן האמונה. לכן בינה היא האות ה עילאה שבשם הוי'. וחמש הוא] (הַיּוֹם הַחֲמִישִׁי לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית כַּנ"ל) שֶׁהוּא צֵרוּף אוֹתִיּוֹת שמח,

איפה רואים, שדוקא כאשר האדם יורד אל השאול ומוצא שה' שם, ש"הנך", זהו מקור השמחה? זה הסוד של הלויתן. אמרנו שביום החמישי נבראו העופות והדגים. בנפש, העופות זו ההרגשה שאתה 'עף', והדגים זו ההרגשה שאתה יורד למטה, אל תוך השאול. זו הרגשת "אם אסק שמים שם אתה" מול הרגשת "ואציעה שאול הנך". אמרנו, שיש מעלה ב"אציעה שאול הנך" יותר מאשר ב"אם אסק שמים שם אתה", ולכן עיקר הבריאה של היום החמישי היא בריאת הדגים, ואילו בריאת העופות טפלה להם. כעת אנו מוסיפים, שבתוך הדגים עצמם יש בריאה מיוחדת שנקראת הלויתן – "ויברא אלקים את התנינים הגדולים"[65]. על הלויתן כתוב[66] שה' משתעשע אתו ולכן הוא קשור במיוחד עם השמחה.

מה זה הלויתן? זה הגלוי של "הנך" בתוך השאול הכי תחתון. ממילא, מי שיכול לרדת אל השאול שבתחתית הכי גדולה ולגלות ש"הנך", הקב"ה משתשע אתו. זהו הלויתן. זה הכלי בפנימיות להמשכת השמחה אל ההוד מן הבינה – "בינה עד הוד אתפשטת".

וְהוּא סוֹד "לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק- בּוֹ" שֶׁנִּבְרָא בְּאוֹתוֹ יוֹם חֲמִישִׁי.

* * *



[1] ע"פ סנהדרין מג, ב.

[2] ראה מנחת חינוך מצוה שסד ועוד.

[3] הלכות תשובה פ"א ה"א.

[4] זח"ג רכב, ב ועוד.

[5] דברים כט, כח.

[6] תקו"ז ל; זח"ב קיח, א.

[7] ברבוי מקומות בספר הזהר.

[8] זח"ב רנא-ב.

[9] יחזקאל ז, ז.

[10] עץ חיים שער לח פ"ו (מ"ת), וכ"ד בכתבי האריז"ל.

[11] במדבר ה, ז.

[12] בראשית יח, טו ד"ה "ותכחש שרה".

[13] תהלים לב, א.

[14] משלי כח, יג.

[15] ברכות לד, ב.

[16] עץ חיים שער כט פ"ח.

[17] ראה שער הפסוקים תהלים פנ"ג.

[18] עץ חיים שער כו פ"ב (מ"ב) ועוד.

[19] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[20]ראה לקוטי תורה דברים א, א.; שם יז, ג ובכ"ד.

[21] דברים ד, לה.

[22] ספר השיחות תרפ"ו עמ' 100 וש"נ.

[23] למשל: תורת מנחם ח"ה (פרשת במדבר תשי"ב) עמ' רח.

[24] בראשית רבה פז, ז.

[25] ראה תורת חיים ויחי קב, ב ואילך; שם רמט, ג; סה"מ תרע"ז ד"ה "ולא זכר" ועוד.

[26] בראשית רבה עו, א; זח"א קיט, ב ועוד; שער הפסוקים תולדות כז, כה.

[27] תהלים קד, א.

[28] היכל הברכה לדברים יח, יג.

[29] ספר יצירה פ"ה מ"א.

[30] משלי י, ט.

[31] ספר יצירה פ"ה מ"ז.

[32] משלי יא, יג.

[33] היכל הברכה שם בשם ספר הזהר: "התי"ו רבתי, כדעת בעל הטורים ומקובל מהר סיני, ואל תשגיח על דעת ומנהגי הסופרים שבזמנינו...".

[34] שיר השירים א, א.

[35] בראשית א, א.

[36] דברים יח, יג.

[37] חמדת ימים, שבת קדש פ"ה; בן איש חי פרשת לך לך (שנה שניה); ראה להלן פרק יד.

[38] תקו"ז ט (כד, ב).

[39] יומא פא, א; נדרים עח, א ועוד.

[40] לשיר השירים א, א.

[41] שמות כ, ב.

[42] שם פסוק ג.

[43] כמבואר בספר דרך חיים פרק ד.

[44] ספר יצירה פ"ה מ"ז.

[45] חבקוק ג, ו.

[46] נדה עג, א.

[47] תהלים פד, ח.

[48] זכריה ג, ז.

[49] פרקא דרבינו הקדוש.

[50] לקוטי שיחות ח"א עמ' 134 ואילך ועמ' 144 ואילך; ח"ג פרשת בשלח (בענין אחר).

[51] שער הפסוקים פרשת עקב פ"ט ועוד.

[52] שמות רבה מא, ו.

[53] אבות פ"א מי"ב.

[54] בהמשך הספר שער 'אהרן הכהן' פרקים ז-ח (עמ' תלט).

[55] קהלת רבה ז, ב.

[56] זח"ב קצא, א. ובכ"ד.

[57] זח"ג קעח, ב.

[58] איכה ב, יט.

[59] דברים ח, יח.

[60] תקו"ז נז (צא, ב).

[61] קדושת לוי פרשת נשא בשם הבעל שם טוב; הובא בהוספות לכתר שם טוב (קה"ת) אות ס.

[62] תהלים קכא, ה.

[63] לקוטי מוהר"ן ח"א תורה ו, ד.

[64] תהלים קלט, ח.

[65] בראשית א, כא.

[66] תהלים קד, כו; ע"ז ג, ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com