חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק י הדפסה דוא

פרק י

הבטחון בכח הניתן מלמעלה לנצח את המנגד – [ומי הם?] המניעות והעכובים מבית ומחוץ שבדרך בצוע מעשה החסד בפועל ממש – הוא מקור כל יוזמה בקדושה, והוא פנימיות ה"נצחון" והקשר הנאמן ל"נצחי" העליון.

בנצח יש כמה פרושים: יש נצח מלשון נצחון, לנצח את המנגד. יש נצח מלשון נצחי, לעולם ועד. יש נצח מלשון לנצח על המלאכה, כמו מנצח על התזמורת. המבַצֵע, ה'בוס' של הפרויקטים, הוא זה שצריך לבצע את הענין. זה הכח בנפש שממונה מטעם הנפש להוציא את הדבר מן הכח אל הפועל.

כמובן, אם אדם בוטח בעצמו, בבחינת "כחי ועצם ידי", זו נצחנות של הקליפה. מה זה הבטחון האמיתי? זה הבטחון של "הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

לכן כשהזכרנו את עשר הזכירות שמונה ר' לוי יצחק מברדיטשוב ראינו שיש זכירה הנקראת 'זכירת ארץ ישראל', והיא הזכירה שבפסוק הזה: "וזכרת כי ה' אלקיך הוא הנתן לך כח לעשות חיל". הוא מביא את זה בשם הראשונים, שכמו שיש זכירת יציאת מצרים, זכירת מעשה עגל או מעשה מרים, כך יש זכירת ארץ ישראל מן הפסוק הזה. למה? על פי פשט זו זכירת ארץ ישראל כי היא כתובה בפרשה המדברת על הכניסה לארץ ישראל. דוקא בכניסה לארץ יש את הניסיון הגדול האם ליחס את כל מעשיו לעצמו, ל"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". זו הצלחת ישוב הארץ. מה זה "חיל"? זו ההצלחה של עם ישראל לכבוש את הארץ וליישב אותה. איך רואים שזה בארץ? מהמשך הפסוק: "למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כהיום הזה". זו הברית על הארץ, ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו. זה הפשט בפסוק ולכן היא נקראת 'זכירת ארץ ישראל'.

מה הענין? מבואר בענין חטא המרגלים בחסידות, שעיקר החטא היה שפחדו להיכנס לארץ כי פחדו מן הזיקה לגשמיות. מי שנכנס לארץ צריך להתחיל לעבוד והם פחדו שהזיקה לגשמיות תנתק אותם מן הרוחניות. כל זמן שהיו במדבר היתה להם 'התבודדות' עשרים וארבע שעות כל יום. הכל היה רוחני, אבל ברגע שנכנסים לארץ ומתחילים לזרוע ולחרוש הם פחדו מנתוק מן הרוחניות. לכן הם מאסו בארץ חמדה. זו היתה טעות בשקול הדעת. כל החטאים של אנשים גדולים היא טעות בשקול הדעת, כמו חטא המרגלים. עיקר הטעות היתה שלא היו מסוגלים להרגיש את טוב הארץ, את העצמיות של ארץ ישראל. אם היו מרגישים את העצמיות של ארץ ישראל היו מרגישים את עצמיות היהדות – עצמיות העם, עצמיות התורה. את זה לא הרגישו, רק יהושע וכלב שאמרו "טובה הארץ מאד מאד".

אם כן, עיקר הענין של הכניסה אל הארץ זה להתחיל לעשות. דוקא כאשר מתחילים לעשות זכירה לבוא הזכירה של ארץ ישראל – "וזכרת כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל". מה זה בנפש? בנפש זה הנצח. זה הענין של "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". איך יודעים? כי כתוב שארץ ישראל מקיאה את כל מי שהיא לא סובלת. ארץ ישראל היא אמיתית, היא לא משקרת. היא גם "לא ישקר", שלא תסבול את הבנים אם לא הולכים בדרך האמת, וגם "לא ינחם", שהיא לא תחליף אותם ולכן בסוף "ושבו בנים לגבולם". ארץ ישראל בעצמה תמשוך את הבנים בחזרה אליה.

[לכן הסברנו הרבה פעמים, שהשטה של הרב קוק זצ"ל היא כנגד הנצח. יש לכל שטה מן הגדולים שבדורות האחרונים ספירה והספירה שלו היא הנצח. זה מדת הבטחון בכח ה'. הוא בא לבטא את הבטחון שבכל יהודי, שהתהליך של בנין הארץ בעצמו יחזיר אותם למוטב. זה בטחון בכח ה' שבתוך כל מי שבשם ישראל יכונה. הנצח, שזה בנין הארץ בפועל, והבטחון שבו הוא הבטחון בה' שצריך להתגלות דוקא כאשר מתחילים לבנות את הארץ. זו התפיסה האמיתית והטהורה של הרב קוק: הבטחון הקדוש בכח ה' שניתן בכל יהודי ברגע שהוא בא להזדקק לארץ. ברגע שיהודי מזדקק לארץ הוא מקבל כח מלמעלה, שאפילו אם הוא לא יודע ולא מתנהג מאה אחוז בסדר בחיצוניות, יש כח בהזדקקות לארץ שיחזיר אותו למוטב. לכן הוא מדגיש את הקשר בין למוד פנימיות התורה, "המאור שבתורה", לבין ישוב הארץ].

בפנימיות, המרגלים לא התעסקו בפנימיות התורה כמו שצריך. כך כותב הרב קוק בתחלת ספר אורות, שמי שלא לומד פנימיות התורה לא יוכל להבחין ב"טובה הארץ מאד מאד". רק על ידי הפנימיות של התורה, הרז שלה, אפשר להכיר את המהות ואת הפנימיות שלה. למה? בגלל שעל שניהם כתוב הטבע הזה, שיש בכח "המאור שבתורה" להחזיר למוטב וזהו גם הכח של הארץ.

שוב, ברגע שאדם מזדקק לארץ הוא מקבל כוחות מלמעלה ועכשיו השאלה היא האם הוא יכיר שזה לא בגלל "כחי ועצם ידי" או שלא. זה הנסיון של הכניסה לארץ. ברגע שהוא נכנס ומתחיל לבנות את הארץ הוא מיד משתייך לכנסת ישראל ומיד מעניקים לו כמענק כוחות מלמעלה, בלי שעור. כוחות פיזיים וכוחות רוחניים, וכעת יש לו נסיון האם לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" או שיכיר ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל". כל זה היה להסביר את הקשר בין מדת הבטחון לנצח.

כל ניסיון הוא ברור, ועיקר הנסיון והברור של הארץ הוא בין מחשבת "כוחי ועצם ידי" ולאט-לאט זה צריך להתברר. מה מברר את זה? יש כל מיני תופעות שמבררות את זה. יש תופעת ירידה מן הארץ, יש פשיטת רגל של הציונות וכו' וכו'. כל זה יעשה את הברור שלא "כלי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" וממילא הכל יחזור למוטב. דוקא בכח הארץ ובכח הפנימיות של התורה להחזיר למוטב. זה היסוד של כל תורת הרב קוק, שסגולת הארץ וסגולת התודה דבוקים יחד. הכח של הארץ בעצמה הוא – כמו שכח "המאור שבתורה" להחזיר למוטב – לעשות ברור על עם ישראל.

 

שאלה: למה לנאמר הפסוק "וגם נצח ישראל לא ישקר" דוקא לשאול?

תשובה: את הפסוק הזה אמר שמואל כאשר הלך להרוג את אגג. כתוב בקבלה, שכאשר המלאך של עשו נלחם עם יעקב אבינו הוא פגע בו בשתי המדות נצח והוד. כיוון שהפרצופים עומדים אחד מול השני אז יש בכף ירכו של יעקב התכללות של שתי הרגליים. כתוב, שתקון הפגם של הנצח נעשה על ידי שמואל כאשר הוא הרג את אגג, ואילו מדת ההוד פגומה עד ביאת המשיח. מה הקשר לנושא שלנו? באותו הספור נלקחה המלכות משאול. בזה ששאול לא קיים את המצוה להחרים את עמלק הוא הפסיד את המלכות. לא קיים את המשך שלשת המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ, להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית המקדש. אלו המצוות של ארץ ישראל. אם הוא לא קיים את הכרתת זרע עמלק הוא מפסיד את המלכות. הוא הוכיח למפרע שהוא לא רואי להיות מלך, שלא ראוי ליישם את "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", את התכלית של ארץ ישראל. להרוג את אגג, את עמלק, זהו החלק הכי גדול בתהליך הזה.

 

על ארץ ישראל כתוב, שיש בה שתי מדות עיקריות: מדת האמת ומדת ארך אפיים. על משה רבינו כתוב, בשעה שראה את הקב"ה מתעטף בטלית ואמר לפניו את יג מדות הרחמים, "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו", וחז"ל נחלקו בדרשת הפסוק מה ראה. יש דעה ש"אמת ראה" ויש דעה ש"ארך אפים ראה" [יש תורה בלקוטי מוהר"ן בה אומר ר' נחמן, ש"ארצה וישתחו" זה שמשה המשיך בתוך הארץ את המדה הזו הוא ראה את המדה הזו ומתוך ההתבטלות שלו, מתוך היחוד שלו, הוא המשיך אותה בתוך הארץ]. מדת האמת זה שארץ ישראל לא סובלת את החוטאים ואילו מדת ארך אפים זה שהיא דוקא כן סובלת אותם. לכן גם בבית ראשון וגם בבית שני הקב"ה האריך את אפו, למרות שכבר מהתחלה לא מצא חן בעיניו – "על אפי ועל חמתי נבנה הבית הזה". כבר בשעה שבנה שלמה את בית המקדש הקב"ה החליט להחריבו ובכל זאת נמשכו ימיו עוד 410 שנים.

לגבי הישוב שלנו, היום בארץ, הקב"ה נותן לנו הרבה זמן. אם הקב"ה מודד אותנו היום לפי המעשים שלנו במדת האמת הוא צריך להוציא אותנו מפה, ח"ו. זה שאנחנו עדין כאן זה נקרא מדת ארך אפים של הקב"ה. היא כל כך גדולה, שיש בה ודאי מספיק- וזו גם שיטת הרב קוק – כדי שהכל יחזור למוטב. לא שאומרים שזו מדת האמת, שעליה נאמר "לא ישקר", עכשיו אלא שסומכים על כך שכעת זו מדת ארך אפים. איך רואים שמדת האמת גם כן מתקיימת כיום במדה מסוימת? לדאבוננו, הרבה יהודים יורדים מפה, כבר יש מליון ישראלים בחוץ לארץ. זה עדין בחסד, ועדין העיקר היא מדת ארך אפים. מדת ארך אפים היא לפי ערך הרחמנות של ה', ואחרי הגלות האחורה יש ודאי רחמנות עד אין סוף מאשר בזמן בית ראשון או בית שני. לפי הירידה כך הרחמנות, והירידה של הגלות האחרונה, ובמיוחד אחר השואה, היא ירידה אין סופית ביחס לגלות מצרים או גלות בבל. לפי זה, הרחמנות על עם ישראל כעת היא אין סוף ביחס לרחמנות שהיתה עליו אי-פעם. זה מתגלה במדת ארך אפים, לתת לנו צ'אנס גדול, ואנחנו בטוחים ומאמינים באמונה שלמה שלא נפספס את ההזדמנות, ש"עתידים ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים".

 

שאלה: למה משה רבינו קשור עם ספירת הנצח ועם מה שלמדו כאן, הרי הוא עצמו לא נכנס אל הארץ?

תשובה: זכירת ארץ ישראל היא בזכות נשמת משה רבינו. ראשית, הוא ראה את הארץ והקב"ה הראה לו את כל מה שיקרה בה. בכך הוא החדיר את כח המבט שלו, שנקרא "לעיני כל ישראל", והשפיע את מדתו, מדת הבטחון בהם. שיהיה להם בטחון חזק בה', ולא בעצמם. לכן הוא זה שאומר את הפסוק הזה "כחי ועצם ידי". זה הזכרון העיקרי מבין כל הזכירות ששייך דוקא אל ההוה. כל שאר הזכירות, כמו זכירת יציאת מצרים או מעשה עמלק וכו', הן על דברים שהיו בעבר. עמלק שונה בכך שזה דבר שהיה, אבל צריך לזכור כדי למחות אותו בעתיד, אבל עיקר זכירת ההוה היחידה, ששייכת לכל רגע ורגע היא זכירת ארץ ישראל. ההוה שבכל רגע ורגע הוא הנצח, הזמן הנצחי. זו הזכירה החשובה ביותר, והיא העולה על כונה, כי היא שייכת לכל רגע של החיים. כל הזכרון הזה בא דוקא ממשה רבינו.

שאלה: מה הקשר לדברי חז"ל "והנצח זו ירושלים"?

תשובה: כל מה שחז"ל מונים באותו מדרש קשור לפני הכניסה לארץ. "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת" וחז"ל דורשים אותם על מעשה בראשית, על יציאת מצרים, על קריעת ים סוף וכו'. הם קשורים לאו דוקא אל הארץ ואילו ירושלים היא הראשונה שקשורה לארץ. היא הפנימיות של הכניסה לארץ.

 

מכאן גם הקשר בין מדת הנצח למדת הרחמים, שקדמה לה. לפי ערך מדת הרחמנות כך ה' מביא אותנו אל הארץ ומכניס אותנו אליה. רחמים הם הגלות, ולפי הרחמים כך יש כח שניתן מה' להיכנס אל הארץ. אם הרחמים שהיו אחרי יציאת מצרים, שלא שמרו ברית וכו' ועבדו עבודה זרה, החזיקו מעמד הרבה-הרבה זמן אז על אחת כמה וכמה כיום, שחוזרים מגלות של אלפיים שנה ואחרי שואה ואחרי כל הירידה הזו שהיא אין סוף יותר גרוע מכל מה שהיה פעם לעם ישראל, אז ודאי הרחמים כל כך גדולים כדי שיחזיקו מעמד מליון שנים. ודאי בתוך מליון השנים האלו יעשו ישראל תשובה. "סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים".

על רחמים מוסבר בחסידות. מתי יש רחמנות על בעלי חיים? מי שמכיר את עולם החי יודע, שעיקר הצער והרחמים זה כאשר מונעים מבעל חי זווג עם בן זוגו בעת העונה. אם מונעים ממנו זווג הוא מתחיל לצעוק ולהשתגע, לצאת מן הכלים לגמרי. למה? זה לא בגלל תאות המין שיש לו. כתוב בחסידות שהסיבה היא בגלל שאתה מונע ממנו את התפקיד, את היעוד, שלו בחיים. זה לא בשכל שלו ולא ברגש שלו. זה בכלל לא בהכרה שלו, זה בתכלית הבריאה שלו. זה דבר מאד מוחשי. כל דבר מכירים היטב מתוך ההיפך שלו. אם רוצים לראות תכלית אפשר לראות כאשר מונעים מבעל חי את התכלית שלו, להמשיך את המין, להוליד בן.

כתוב, שעיקר הרחמים בעולם הם על דבר שלא יכול לתפקד. לתפקד זה לקיים את התפקיד, את היעוד, לא מה שהיום קוראים 'תפקוד'. אם משום-מה הידיים שלו כבולות ולא יכולות לקיים את התפקיד – זו הרחמנות הכי גדולה שיכולה להיות. זה יותר מכל היסורים שיש בעולם, שכולם חולפים ועוברים, כולם זמניים, אבל מניעת היעוד זה תכליתי, זה נצחי לעולם ועד. היום יש לו ומחר אין לו. אפילו אם הוא הולך מן העולם – עדין זה עובר. זה לא נצחי. אבל מניעת תפקיד זה נצחי, ולכן מי שמרגיש את זה צועק בלי סוף.

יוצא לנו מזה, שככל שיש יותר רחמים על הדבר כך רוצים לתת לו ליישם את היעוד שלו. לכן מיד אחרי הרחמים של הגלות יש כניסה אל הארץ. הכניסה לארץ זה היעוד, האפשרות לקיים את היעוד. לכן הנצח בא מיד לאחר הרחמים. עיקר הרחמים היו, בעצם, על החיסרון הזה. הרחמים על עם ישראל הם על כך שהם לא מקיימים את היעוד שלהם. בגלות לא מסוגלים לקיים את התפקיד ולכן מיד עם התגלות הרחמים יש התגלות של הנצח, של בנין הארץ ושל ירושלים. הקב"ה רוצה לתת לנו 'צ'אנס' לקיים את היעוד אחרי כל כך הרבה שנים של גלות. על זה היו כל הרחמים, על המניעה מקיום התפקיד.

שוב, התפארת היא השלמות של הרגש הפנימי של הלב. התפארת זה הרחמים ובזה נשלם המעגל הפנימי של הלב, עם גלוי פנימיות מדת הדין. כאשר נשלם גלוי הרגש הפנימי מיד צריך להתחיל הנצח, והנצח זה הבטחון בה' ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל". כל זמן שהיה הרגש פנימי בלב לא היתה התנגדות. ברגע שמתחילים לעשות מתקוממים נגדו מתנגדים ומונעים, מבית או מחוץ, והדבר הראשון שצריך לעשות זה להתגבר עליהם.  עוד לפני שרואים מנגד, צריך לדעת שיש כזה ומחוסן קודם. חוסן זה כח, וצריך להיות מחוסן לפני שמתחילים לעשות. החיסון הוא זריקות של בטחון... כח הנצחון של הבטחון דקדושה. למי שיש כח כזה הוא יכול ליזום ומי שאין לו לא יכול ליזום.

אם הוא ינצח הוא גם ינציח. צריך לגלות את ה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". מנצחים על מנת להנציח ולגלות את הנצחיות, וכל זה בא מכח הבטחון בה'.

 

נמשיך הלאה:

מדת הבטחון, פנימיות הנצח, קשורה ביחוד להצלחת כבושה וישובה של ארץ ישראל, כמו שכתוב "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל", כאשר בני ישראל [הנקראים ביציאת מצרים ובכניסתם לארץ]– "צבאות ה'" –

על פי קבלה, צבאות הוי' הוא שם קדוש, והוא השם של מדת הנצח. השם של עם ישראל בתור צבא, שצבא הוא כח המבצֵעַ, הוא "צבאות ה'".

הם בדוגמת צבאות השמים – [ולמה ה' נקרא "צבאות"? על זה כתוב שישראל הם] "אות הוא בצבא דיליה"

לגבי צבאות השמים כתוב שהם "אות" ואות זה גלוי אלוקות. אם יש לה' צבא הוא מתגלה בתוכו. ללא צבא אין כלי להתגלות בו. כמו היו, שאם יש צבא אז רמטכ"ל יכול להתגלות בתור רמטכ"ל, ואם אין אז הוא לא יכול [הוא יכול לחזור לעבודה שלו, להיות בבית הבד, כמו רפול...]. המפקד הגדול מתגלה. בעולמות התחתונים ה' צריך צבא כדי להתגלות בתוכם. השמים הם כבר צבא, וזה נקרא "צבאות השמים" (בתורה נמצאת המילה "צבא" או "צבאות" רק על השמים חוץ מאשר על עם ישראל), וחוץ מהם נקראים גם ישראל "צבאות ה'". זה הצבא למטה.

(פרוש השם הקדוש "צבאות" השייך למדת הנצח: ה' יתברך הוא "אות" וסימן נצחי של נתינת כח ועז ב"צבא" שלו),

אות כאן הוא במובן של נתינת אישור. זה כמו אחד שנותן לך סימן לאישור שאתה כל הזמן יכול לבוא ולקבל ממנו הלואה. זה סימן נצחי של נתינת כח,  שה' יעניק כח לצבא שלו בלי סוף. יש בטוי המובא במאמר חסידות, האומר שכאשר יש למלך צבא הוא 'מבזבז את כל האוצרות' על מנת לספק את צרכי הצבא. כיוון שאוצרו של הקב"ה הוא אין סופי אז הוא יוציא הכל עבור הצבא [היום, לצערנו עושים קיצוצים אבל אצל הקב"ה אין קיצוצים...].

 

ועל כן הקשר ליום רביעי של מעשה בראשית.

מכאן אנחנו לומדים את הקשר ליום רביעי של מעשה בראשית. זהו היום שבו נבראו ה"צבאות". עד שיש עם ישראל יש רק צבאות בשמים, צבאות הכוכבים. הם הבטחון של כל העמים. אבל בעם ישראל עיקר הבטחון הוא שאנחנו נהיה ה"צבאות". לכן הקב"ה מראה לאברהם אבינו את הכוכבים ואומר לו "כה יהיה זרעך", שהזע שלך זה הכוכבים.

מכאן גם הקשר בפנימיות בין היום הרביעי ליום הששי. יום הששי זה תחלת הזרע, אבל זה עדיין 'זרע חלוני' ואילו יום הרביעי זה המקור לזרע של ישראל – "כה יהיה זרעך" – שכובש את הארץ. אלו "צבאות ה'".

 

 

עד כאן היה הבטחון כמקור של יוזמה, הכח לעשות. זה נקרא בלעז 'בטחון אקטיבי' והוא שייך לספירת הנצח, אבל יש עוד סוג של בטחון. בדרך כלל כאשר מדברים בספרי המוסר והחסידות על מדת הבטחון מדברים על 'בטחון פסיבי', בטחון שה' יפרנס אותי ולכן לא צריך לדאוג. הבטחון הזה, של 'יהיה טוב', הוא בטחון של ספירת ההוד.

שוב, הבטחון המנצח על בצוע המעשה הוא הבטחון ששייך לנצח, אבל הבטחון בתור מקבל הוא בטחון של הוד ועליו נאמר "איהו בנצח איהי בהוד". אלו שתי מדרגות של בטחון. לכן כתוב בקבלה, שנצח והוד הן כנגד שתי הכליות [אחר כך שתי הביצים ואחר כך שתי הרגלים] והשם של הכליות בתנ"ך הוא 'בטוחות', מלשון בטחון. בטחון המשפיע נקרא הבטחון של נצח ואילו הבטחון של המקבל הוא הבטחון של ההוד שכלול בנצח.

 

נפרט קצת יותר. לנצח ולהוד יש שלש מדרגות בגוף האדם: שתי הכליות, שת הביצים ושתי הרגלים. בתוך הרגלים עצמן יש חלוקה לשלש – פרק עליון, פרק אמצעי, פרק תחתון [זה כמו החלוקה בסוד המילה צלם: האות צ כוללת את חלקי הנפש-רוח-נשמה, האות ל כנגד החיה ואילו האות ם כנגד היחידה]. במדרגה העליונה שלהן, כנגד שתי הכליות, ההוד כלול בתוך הנצח. הנצח נקרא תמיד 'עמק רום' ואילו ההוד נקרא 'עמק תחת'. בשתי הרגליים זה להיפך, שם הנצח נכלל בתוך ההוד. לכן, חוש ההילוך בספר יצירה משתייך אל רגל שמאל. שוב, ברגליים הימין נכלל בשמאל אבל בכליות השמאל נכלל בימין. לכן הבטחון של השמאל, הבטחון של המקבל, נכלל בבטחון של הנצח וזו הסיבה ששניהם נקראו "בטוחות".

כמו כן קיים עוד סוד של בטחון, והוא הבטחון בה' יתברך כמקור היחיד של כל שפע רוחני וגשמי – "בני חיי ומזוני רויחי" [והכל ברווח]. בטחון זה משתייך לספירת ההוד הכלול בנצח, בסוד "תרין פלגי גופא" (ב' חצאי גוף אחד) [וזה סוד שנאמר בעיקר על נצח והוד במדרגת הכליות]. נצח והוד, במדרגתם העליונה, מרומזים בגוף בשתי הכליות, [שעל זה כתוב] "כליות יועצות",

מהי העצה? מה ההבדל בין העצה של הכליות לבין השכל שבראש? עצה זו עצה לבצע, עצה מעשית. השכל בראש הוא תיאורטי ומופשט אבל בכליות יש כח העצה, איך לעשות וזה מתגלה בשעת המעשה. זה נקרא "בטוחות חכמה". זו חכמה מעשית, "כלם בחכמה עשית".

הנקראות במקרא "בטוחות" – שתי בחינות בבטחון: בטחון המשפיע בכחו להשפיע, ובטחון המקבל בחסדי המשפיע ובנכונות "כליו" לקבל, שאף אלו מפעולות חסדו של המשפיע – וכנאמר בנוסח התפלה: "מכלכל חיים בחסד", והפרוש בדא"ח, שבחסד עליון נעשו רבוי כלים – "מכלכל" – לקבלת "חיים" מחסד ה'.

יש בטחון של הגבר בכח הגברא. בטחון של המשפיע שהוא יכול להשפיע. ויש בטחון של המקבלת, כמו הנוקבא שבוטחת בנכונות של המשפיע להשפיע, שודאי יתן לה, ועוד יותר – היא בוטחת ביכולת שלה לקבל.

יש אדם שאומר 'אני בוטח בה' אבל לא בעצמי'. לא מאמין שיכול להחזיק מעמד ולקבל. זהו גם כן חסרון. בדקות, אדם יכול להיות בטוח בה' אבל הוא מיואש בגלל היאוש מן היכולת שלו לקבל. 'אני לא מוצלח', 'אני שלמאזל' ולא מרגיש שהוא מסוגל להחזיק מה שנותנים לו. הוא מתיאש. אז יש לבטוח שהמשפיע יתן ויש לבטוח בזה שאני מסוגל לקבל.

למה? זה הדבר הכי עמוק. זה שאני מסוגל לקבל זה בעצמו עושה המשפיע. המשפיע כאן הוא המשפיע של 'כל יכול' ואם הוא רואה שאני לא מסוגל לקבל אז הוא עושה שאוכל לקבל. לא רק שנותן את האור אלא הוא גם מתקן את הכלים. על זה כתוב "מכלכל חיים בחסד" ובחסידות מפרשים ש"מכלכל" היא פעולת רבוי כלים לקבל את האור, את החיים, בכי טוב. לכן צריך לבטוח בחסד המשפיע שיתן את החיים וגם יהיה לו כל כך הרבה חסד לתקן את הכלים לקבל את החיים.

 

וזהו שנאמר בזהר בענין הספירות נצח והוד: "איהו בנצח ואיהי בהוד" – "הוא", המשפיע, בנצח ו"היא", המקבל, בהוד.

כאן אנחנו מסבירים, שהמדרגות כאן הן כאדר הכליה השמאלית כלולה בכליה הימנית ושתיהן יחד נקראות בטחון, "בטוחות". הבטחון של המשפיע הוא בטחון שה' יתן לו כח להשפיע ואילו הבטחון של המקבל הוא בטחון כפול: בטחון בנכונות המשפיע להשפיע ונכונותו להכשרת כלי המקבל.

כך אפשר להסביר את מאמר חז"ל ש"כנגד כל טפה שיורדת מלמעלה יש שתי טפות שעולות מלמטה". מה נקרא יכולת לקבל אצל אשה? זה בטחון שלא לפלוט את הזרע. יש אשה שלא יכולה להחזיק הריון. היא מקבלת את ההריון ולא מסוגלת להחזיק אותו. היא מפילה. מה זה בפנימיות? זה חסרון בבטחון השני של המקבל.

שוב, יש אשה שלא מסוגלת להיכנס להריון וזה פגם בבטחון שלה במשפיע. היא לא מצליחה לקבל, למשוך את הזרע החי – "משך הזרע" –שנעשה על ידי בטחון. אבל יש אשה שמסוגלת למשוך את הזרע ולהתעבר, אבל היא לא מסוגלת להחזיק אותו. זה כבר חסרון בבטחון השני, בנכונות של הכלים להחזיק ולקבל את הזרע בכי טוב, עד הסוף.

דוקא האשה צריכה שתי מדרגות של בטחון כנגד מדרגה אחת של הזכר המשפיע. אצלו עיקר הבטחון הוא שה' יתן לו כח להשפיע. איך רואים את זה? כל הפעילות של הזכר היא בפעם אחת, בזריזות. כל הטפות יוצאות תיכף ומיד ובזה מסתיים החלק שלו בהשפעה. מה שאין כן אצל הנקבה יש שהייה של ט חדשים. כתוב שאבא הוא 'זריזות' ואילו אמא היא 'מתינות'. הבטוי של הבעש"ט, שהרבי מרבה לחזור עליו, הוא 'זריזות במתינות'. זו השלמות של דמות החסיד, ובמיוחד חסיד חב"ד. כיוון ש'מתינות' היא שהייה בזמן לכן יש בה שתי מדרגות. שתי הטפות שעולות מלמטה הן שתי הבחינות של בטחון המקבל בשביל להמשיך באמת, בשלות, את הטפה האחת מלמעלה – הבטחון של המשפיע.

מה זה בכלל בטחון? בחסידות מסובר שבטחון הוא מלשון טיח ודבקות. יש דעה שעיקר השרש של המילה 'בטוחות' הוא השרש בטח, אבל דעת האבן עזרא היא שבשרש בטח האות ב היא אות נוספת, אות שימוש, ואז עיקר השרש הוא טח במשמעות של דבקות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com