חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק ט הדפסה דוא

פרק ט

תפארת: רחמים


הרחמים – פנימיות מדת הדין

בפעם הקודמת למדנו על מדות החסד והגבורה, בפעם הזאת הגענו אל מדת התפארת, הרחמים. כל מדה נמשכת מן המדה הקודמת לה, ולכן התפארת נמשכת מן הדין. התפארת והרחמים הם פנימיות ועצמיות מדת הדין:

פְּנִימִיּוּת וְעַצְמִיּוּת מִדַּת הַדִּין – "דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ", "לְהוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּט" ("מִשְׁפָּט – רַחֲמֵי"),

אמת היא בחינת יעקב, כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב"[1], ויעקב הוא התפארת. כאשר זוכים "להוציא לאור משפט"[2], שזה "דין אמת לאמיתו"[3], המשפט הוא רחמים. כך כתוב ב"פתח אליהו": "משפט איהו רחמי"[4]. יש מדת הדין ויש מדת המשפט. דין זה גבורה ומשפט זה רחמים. הוא גם דין, אבל 'דין אמת לאמיתו'. זו הפנימיות של הדין בעצמו. לכן כתוב "כי ביצחק יקרא לך זרע"[5]. בתוך יצחק, הפנימיות של יצחק, זה בעצם יעקב. פנימיות הדין היא התפארת, הרחמים.

הוּא בְּסוֹד כֹּחוֹ הַפְּנִימִי שֶׁל הַָרָקִיעַ לְחַבֵּר וּלְהָאִיר (עַל יְדֵי "חַלּוֹנוֹת הָרָקִיעַ") אֶת הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים בַּמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים.

בפעם הקודמת אמרנו, שהדין מרומז במעשה בראשית בבריאת הרקיע, שתפקידו הוא הבדלה, להבדיל בין המים העליונים ובין המים התחתונים. כעת אנו אומרים, שפנימיות הדין הם הרחמים. כלומר, שפנימיות הרקיע המפריד בין מים למים הוא הכח לחבר ביניהם[6]. פנימיות הכח המבדיל הוא בעצמו הכח המחבר. יש כלל בחסידות[7] האומר, שיש שני סוגי ממוצעים: יש ממוצע המפריד ויש ממוצע המחבר. יש דבר שנראה בחיצוניותו כמפריד ומבדיל, אבל כאשר חודרים אל פנימיותו רואים שדוקא הוא משמש המחבר. זהו סוד הרקיע, שבחיצוניותו נראה כמפריד בין המים העליונים לתחתונים אבל בפנימיותו הוא מחבר, דרך חלונות הרקיע.

אם כן, מלאכת יום השני, מלאכת בריאת הרקיע, נמשכת אל תוך היום השלישי של מעשה בראשית. כלומר, פנימיות היום השני מתגלה רק ביום השלישי.

מים תחתונים בוכים

איך נעשה החבור ביניהם?

הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים מְאִירִים תְּחִלָּה בִּבְחִינַת "אוֹר מַקִּיף" לְעוֹרֵר "הִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים רַבִּים" בַּמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים עַצְמָם – [שעל זה כתוב בחז"ל] "מַיִם תַּחְתּוֹנִים בּוֹכִים: אֲנַן בָּעֵינַן לְמֶהֱוֵי קֳדָם מַלְכָּא קַדִּישָׁא" –

המים התחתונים, ברגע שהם מרגישים את הרחוק והנתוק מן השרש שלהם, הם מתחילים לבכות. בכתבי האריז"ל כתוב[8], שהבכי שלהם מרומז בפסוק שאומרים המלאכים שבעולמות התחתונים, האופנים וחיות הקדש: "ברוך כבוד הוי' ממקומו"[9] – ראשי תבות בֹּכִים. האופנים הם המלאכים שבעולם העשיה והחיות הם המלאכים של עולם היצירה[10]. הם בוכים ואומרים 'גם אנחנו רוצים להיות לפני המלך הקדוש'. הם "מתנשאים לעומת השרפים", שהם המלאכים של עולם הבריאה שמעליהם, ורוצים גם להיות במעמד עליון כמותם. כך גם המים התחתונים בוכים לעומת המים העליונים.

מה בכלל מעורר אותם להרגיש את הרחמנות שיש עליהם? זהו הסוד של החודש שלנו, חודש אלול. אלול הוא ראשי תבות "אני לדודי ודודי לי"[11], שזו התעוררות של הכלה מלמטה – "אני לדודי" – ואחריה באה ההתעוררות של החתן מלמעלה – "ודודי לי". אבל אין לך התעוררות מלמטה אם אין לך קודם התעוררות מלמעלה, ובחודש אלול אלו יג מדות הרחמים שמאירות בו[12]. ההארה הזו היא בבחינת אור מקיף, ולכן נקרא חודש אלול 'חודש הרחמים', וזה מה שמעורר את הנשמה בבחינת "אני לדודי".

לפי זה, כדי שתהיה התעוררות של המים התחתונים להיות בבחינת "בוכים" צריך להיות קודם גלוי של המים העליונים בעצמם בבחינת אור מקיף. זהו השלב הראשון של פעולת הרקיע בפנימיות – לחבר. קודם הוא מאיר מן המים העליונים אל המים התחתונים אור מקיף, וזה מעורר את הבכי, את ההתעוררות, ברצון להיות גם כן "קדם מלכא", לפני ה'.

זה כמו חסיד פשוט שרואה פתאום עבודת ה' נפלאה של חסיד מובהק. זה בעצמו מעורר אצלו את החשק גם לעבוד כך. הרושם שהוא קיבל מן החסיד, שראה אותו מתפלל באהבת ה' גדולה וכד', זה עשה אצל 'הזזה עצמית' [זה הבטוי בחסידות[13]], זעזוע. זה נקרא שהיתה לו רק התגלות של אור מקיף. הוא בכלל לא היה מכוון אליו בהתגלות, כיוון שהצדיק לא עשה שום סימן גלוי לכך, אלא שהוא רואה את ההתלהבות שלו והיא מעוררת אצלו את השאלה 'למה אני לא ככה?'. לכן העבודה נקראת במקרה כזה על שם התחתון, וזהו "אני לדודי".

כך צריך להיות בתחלה גם אצל האופנים והחיות. ישנה מצדם איזו הרגשה בעבודה של השרפים, ולכן הם מתחילים לבכות – "מתנשאים לעומת השרפים" – ולרצות להיות כמותם. כל זה ההתחלה, בבחינת 'אור מקיף'.

וְאַחַר כָּךְ [אחרי שיש התעוררות מלמטה נמשך לפי ערך גלוי ש] בִּבְחִינַת "אוֹר פְּנִימִי" [מן המים העליונים אל המים התחתונים][ועל כך כתוב] וּ"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

כאשר המים העליונים ירדו ומלאו את כל הארץ בבחינת 'אור פנימי'. בזמן הזה, הרקיע מחבר רק בשביל לעשות התעוררות. אם הרקיע היה רק מפסיק, ולא היה מחבר ח"ו, לא היתה בכלל שום התעוררות. בזמן הזה, עיקר הכח של החיבור מתבטא בכך שיש התעוררות מלמטה. לעתיד לבוא ירדו המים העליונים לגמרי ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[14]. זו עיקר הרחמים של ביאת המשיח, שעליהם נאמר "ברחמים גדולים אקבצך"[15], "כי מרחמם ינהגם"[16].

זֶהוּ סוֹד הֶמְשֵׁךְ מְלֶאכֶת הַיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי [שזהו סוד כוחו הפנימי של הרקיע, כמו שהסברנו], כְּנֶגֶד מִדַּת הָרַחֲמִים, פְּנִימִיּוּת הַתִּפְאֶרֶת ([למה? ההסבר החסידות לכך הוא, שתפארת היא] (הַיּוֹפִי וְהַפְּאֵר שֶׁבָּא בְּרִבּוּי גְּוָונִים שׁוֹנִים הַמְמוּזָּגִים יַחַד בְּהַתְאָמָה נְכוֹנָה).

אם אין רבוי של דברים בהתאמה זה לא יפי, לא תפארת. כך זה גם במדת הרחמים. הרחמים הם המזוג הנכון בין מדת החסד ובין מדת הדין. בהתגלות, נוטה התפארת אל צד החסד ולכן הפרוש של רחמים הוא אהבה – "ארחמך ה' חזקי"[17], אבל מצד עצם הרחמים הוא-הוא פנימיות מדת הדין.

התגלות הרחמים – על פי הכרח המצב

לכן כתוב בחז"ל "בתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאינו יכול, עמד ושתף עמה מדת הרחמים והקדימו למדת הדין"[18]. יש שמתקשים במדרש הזה כיצד יש שינוי הדעת למעלה, הרי כתוב "אני הוי' לא שניתי"[19]? לפי מה שהסברנו מובן, שכן הרחמים הם עצמם פנימיות הדין. זה לא שנוי. אם העולם לא מתקיים על ידי חצוניות מדת הדין – זה מה שממשיך את הפנימיות של מדת הדין, את מדת הרחמים. לכן ה' "הקדימו למדת הדין", כי הפנימיות קודמת לחיצוניות.

שוב, מדת הדין היא לא דבר אחר ממדת הרחמים. היא רק החיצוניות שלה ואילו הפנימיות היא מדת הרחמים. מתי מתגלה הפנימיות? כאשר העולם לא מסוגל לקבל את הקושי מדת הדין. זה בעצמו מכריח את התגלות פנימיות מדת הדין, את מדת הרחמים. המציאות ש"אין העולם מתקיים" היא זו הממשיכה את פנימיות ועצמיות מדת הדין להתגלות. רחמים מתגלים רק בהתאם למציאות ולהכרח שבה. מרחמים על המציאות, לא על המהות. מרחמים על המצב, על מצבו המסכן[20]. זה נקרא "השליך משמים ארץ תפארת ישראל"[21]. התפארת היא הרחמים והיא מושלכת ארצה, והכוונה שהיא מתעוררת רק על ידי המציאות.

אם כן, מה היופי שיש בזה? היופי הוא, שבגלוי הוא חסד, אבל החסד נמצא בפנימיות "ביצחק", הוא נמצא בפנימיות של הדין.

אהבה-יראה-רחמים: רגש, שכל, פנימיות השכל

זה כמו הכלל אצל הרבי מאיזציבא[22], בעל 'מי השלוח', על פיו הכללים של התורה הם מדת הדין ואילו הפרטים שבה הם מצד מדת הרחמים.

איך הסברנו בפעם הקודמת? אמרנו, שהדין הוא השכל החיצוני שעושה הכְלָלוֹת. החסד שבתחלה הוא רגש פשוט. אצל כל יהודי הרגש המקורי הוא לעשות טוב, חסד. דין הוא כבר שכל, אבל שכל חיצוני. השכל מודד כבר את הזולת אם הוא ראוי לקבל את השפע, את החסד, או לא. באמת, דין הוא חסד עוד יותר גבוה, הוא יותר חסד מחסד, אבל רחמים הם כבר פנימיות השכל. זה נקרא "השכל הנעלם מכל רעיון"[23]. הרחמים הם השכל כמו שהוא נמצא בתוך הכתר ולכן הכתר נקרא 'מקור הרחמים'[24].

חסד                                       גבורה

אהבה                                      יראה

רגש פשוט                   שכל חיצוני

 

 

תפארת

רחמים

פנימיות השכל

נסביר יותר. שכל, בתור מדה, כולל את כל המדות. לכן הדין הוא שכל ושכל כולל את כל המדות. אבל זהו רק השכל הגלוי, המודד את המציאות על פי ההתרשמות הראשונה, החיצונית. הוא מודד האם הדבר ראוי לקבל את החסד או לא ראוי לקבל. זה נקרא דין, אבל הרחמים הם "השכל הנעלם מכל רעיון", הם 'מקור השכל' שבתוך הכתר. זה לראות את הפנימיות של המציאות, ולכן "כתר עליון איהו כתר מלכות"[25] ו"השליך משמים ארץ תפארת ישראל". ה'אין' של הכתר הוא זה שרואה את הפנימיות של הארץ, של כל דבר שנמצא למטה בארץ, והוא מעורר עליה את מדת הרחמים.

אלו ה"רחמים רבים"[26], שהם פנימיות הדין. פנימיות הדין נקראת 'אף על פי כן', שאף על פי שמצד הדין נקבע שלא מגיע לו ולא צריך לתת לו, בכל זאת 'אף על פי כן' מגיע לו. למעלה מטעם ודעת.

שאלה: איך היא כוללת את כל המדות?

תשובה: כל המדות הם חסד. אצל יהודי רגש זה להטיב. אם הדין מנגד אל החסד זה רק בגלל שיש לו איזה שרש יותר גבוה, ולכן הוא מוצדק. לכן יכול לבוא הדין ולומר לחסד 'אני יותר חכם ממך, אתה רק רגש ואני רואה שלרשע הזה לא מגיע'. הרגש הפשוט הוא לעשות טוב לכולם. זו השפעה גמורה ולכן זהו מקור כל המדות. הדין אומר, שבזכות שיש לי קצת יותר שכל אני רוצה להגביל את מדת החסד, אבל כעת בא משהו עוד יותר גבוה, שזו מדת הרחמים, שהמקור שלה הוא בפנימיות השכל. פנימיות השכל אומרת, שלמרות שבעיני השכל החיצוני לזה מגיע ולזה לא מגיע, אם נסתכל יותר עמוק על אותו אחד שלא מגיע לו נראה שיש עליו רחמנות עצומה ולמרות שלא מגיע לו – אף על פי כן מגיע לו.

הרחמים – הכרעה כמדת החסד מכח פנימיות מדת הדין

אם כן, הרחמים מכריעים לצד החסד מכח היותם פנימיות מדת הדין. נסביר. באים שנים אל הדין, אחד אומר כך ואחד אומר הפוך והוא צריך להכריע. הכרעה אמיתית אומרת שגם אתה צודק וגם אתה צודק, אבל אם כך מה עושים? הכרעת הדין היא לומר שצריך לעשות כמו שאתה הראשון אומר, אבל לך לבדך אין את השכל של הצדקת ההכרעה הזו. אם נחדור אל פנימיות של השני – נכריע בסוף כמו הראשון. זו הכרעה אמיתית ואז גם יש שלום. זו הכרעה של "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[27]. למעשה אפשר לעשות רק כמו אחד מהם, אבל דוקא זה שעושים כפי דעתו צריך להיות מוכרע מכח פנימיות דעת השני שמנגד אותו. אם רק ניכנס אל פנימיות השכל שלו נגלה שצריך לעשות בדיוק כמו שאומר חברו.

זה נקרא הכרעה פנימית, הכרעה שחודרת אל פנימיות הדין. הדין פועל בהתאם למציאות, אבל דין מצד עצמו יודע רק לעשות הַכְלַלוֹת. הדין לא יכול לראות את הפרט מצד עצמו בפנימיות. הדין אומר, שמצד החיצוניות זה רשע ולא מגיע לו וזה צדיק ומגיע לו. החסד לעומתו אומר, שהוא בכלל לא חושב מי צדיק ומי רשע, אלא הוא רוצה לתת לכולם, בשווה. באה מדת הרחמים ואומרת שבאמת צריך לעשות בפועל כמו שמדת החסד אומרת, אבל למה? דוקא בגלל פנימיות השכל של מדת הדין. אם נתבונן עוד יותר בפרט ונכיר את המצב שלו, על פיו קבעה מדת הדין שאותו אחד הוא רשע, נראה ש"עוד מעט ואין רשע"[28] (כפי דרשת ר' נחמן[29]). יש לו נקודה בה הוא עדין אינו רשע ולכן יש עליו רחמנות גדולה, כמו שכתוב בתניא[30]. הוא פשוט מסכן. אם רק נשתמש בשכל עוד יותר, ניכנס איתו פנימה, נראה שצריך לפעול כמו שהחסד אומר. זו דוגמה של הכרעה. זה נקרא 'דין אמת לאמיתו' וזהו סוד יום השלישי של מעשה בראשית.

התפארת, שהיא רק חיצוניות המדה המשלבת חסד וגבורה, עומדת למטה משניהם, אבל הפנימיות היא למעלה משניהם. הפנימיות של התפארת היא "עושה שלום במרומיו"[31], וכדי לעשות שלום אמיתי בין שני מנגדים צריך את כח האחד שכולל את שניהם ונושא אותם. תפארת היא כח שלגביו חסד וגבורה הם לא דבר מנגד. נחזור למשל שאמרנו קודם. שני חסידים נכנסים אל הרבי, והרבי – שהוא צדיק אמיתי – יודע שכל הויכוח בין שניהם נובע מצמצום הדעת. הדעת הרחבה של הצדיק כוללת בעצמה את שתי הדעות והוא יודע שאין בכלל שום מחלוקת. מצדו, אלו שני חצאים של אותו הדבר, אלא שצריך לגלות להם את זה. כל ההתנגדות היא רק דמיון אחד גדול. לעשות שלום ביניהם זה לגלות להם את זה ששניהם אומרים את אותו הדבר, ובכל זאת להכריע כמו האחד על פי פנימיות הטעם של השני. מצד הרחמים עצמם הכל הוא דבר אחד.

הכוונה על מה שכתוב[32], שהלכה תהיה לעתיד כמו בית שמאי היא, שיתגלה שמה שאנו נוהגים היום למעשה כמו בית הלל הוא בפנימיות הטעם של בית שמאי. לכן גם בית שמאי קבלו את דבריהם ולכן בית הלל בעתיד יפסקו בעצמם כבית שמאי. לעתיד לבוא יהיו כל ישראל בבחינת "ועמך כולם צדיקים"[33].

גם יעקב אבינו הכריע בין שני אבותיו הקדושים, בין אברהם אבינו ובין יצחק אבינו. על כך כתוב הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם"[34]. הוא פדה את אברהם – הלכה למעשה – על ידי כך שהוא נקרא "ביצחק"[35], על ידי הגלוי שהוא הפנימיות של יצחק. הפנימיות של יצחק מכריעה לצד אביו אברהם [יצחק לא בירר את עשו בגלל שעשו לא היה מוכן וכאשר המתברר לא מוכן המברר לא יכול לברר אותו].

נחזור לענין. גמר מלאכת היום השני, שנעשתה ביום השלישי, היא פתיחת את חלונות הרקיע על מנת לחבר בין מים עליונים ותחתונים. זו כבר המתקה. ביום הראשון לפני בריאת הרקיע היו "מים במים"[36] [כמו שלגבי האור היה המצב בו "אור וחשך משמשים בערבוביה"[37]]. הכל היה מעורב יחד. אחר כך, ביום השני נעשתה ההבדלה. הערבוביה הראשונה היא כמו מדת החסד, לגביה הכל שווים ולא מבחינים בין צדיק לרשע, ואילו הבדלת הרקיע ביום השני זו כבר מדת הגבורה, להבדיל בין הצדיק לרשע, בין זה שמגיע לו לבין זה שלא. אחר כך מגיע היום השלישי, שכנגד הרחמים ושגומרת את מעשה היום השני, ואז פותחים את חלונות הרקיע ואומרים ש'אף על פי כן' מגיע לו. מה שמשפיעים לצדיק משפיעים גם כן לרשע. מתגלה, שהיותו רשע היא לא שהוא נפרד ומנותק לגמרי מן המקור שלו, אלא יש לו נקודה בה עדיין אינו ורשע והיא אחוזה ותלויה תמיד באין סוף, בשרש שלה.

"תמורת זרע שממה"

מה עוד נברא ביום השלישי לאחר גמר מלאכת היום השני? הצומח:

וְכֵן בַּמַּאֲמָר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וְגוֹ'" – כְּלָלוּת הַ"צּוֹמֵחַ" – מוֹפִיעַ לָרִאשׁוֹנָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית סוֹד הַחַיִּים וְהַתּוֹלָדָה [זה כבר דבר חדש לגמרי. זו התופעה הראשונה של חיים, של תולדה, של דבר שגם חי וגם מוליד, כמו שכתוב] – "מַזְרִיעַ זֶרַע".

הַמְשָׁכַת הַ"זֶּרַע" הִיא עַל יְדֵי הָרַחֲמִים וְהַתִּפְאֶרֶת – "הַמְרַחֵם בַּדִּין" (עַיֵּין בְּסֵפֶר יְצִירָה עַל פִּי נוֹסַח הָאריז"ל פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה י': "הִמְלִיךְ אוֹת ד (כְּנֶגֶד הַתִּפְאֶרֶת) בַּזֶּרַע וְכוּ'").

בספר יצירה, על פי שיטת האריז"ל, הזרע הוא כנגד התפארת. הכוונה היא, שבכל מדה ומדה משבעת המדות – מחסד ועד מלכות – יש תמורה אחרת:

חסד                                                                                         גבורה

תמורת חכמה איולת                                               תמורת עושר עוני

 

תפארת

תמורת זרע שממה


נצח                                                                       הוד

תמורת חיים מות                                              תמורת ממשלה עזות

 

יסוד

תמורת שלום מלחמה

 

מלכות

תמורת חן כיעור


זה אחד מן היסודות בקבלה, ורק במדות יש מציאות של תמורות. נסביר את שלשת התמורות הראשונות, כנגד חסד-גבורה-תפארת. תמורת החסד – "תמורת חכמה איולת" – היא כמו המנורה בבית המקדש שעמדה בצד דרום[38]. החכמה מתגלה בחסד. השולחן עומד בצפון, כנגד הגבורה, ועל כך כתוב "תמורת עושר עוני". הזֵר של השולחן הוא כמו כתר, כתר מלכות, והמלכות היא סמל העושר. התפארת כנגד מזבח הקטורת, וקטרת בארמית היא לשון קשר, "בחד קטירא איתקטרנא"[39]. זהו סוד טהרת המשפחה.

שלשת התמורות ושלשת הכלים הללו מקבילים אל המבצעים של הרבי שליט"א שנתנו דוקא לנשים [מתוך עשרת המבצעים]. בלשון חז"ל אלו מצות "נדה וחלה והדלקת הנר"[40]. אצל הרבי, 'הדלקת הנר' היא מבצע נרות שבת קדש, 'חלה' היא מבצע כשרות המטבח ו'נדה' היא מבצע טהרת המשפחה. שלשה אלו הם כנגד שלשת הכלים שהיו בקדש. המנורה היא כנגד מצות הדלקת הנר. השולחן עם לחם הפנים שעליו הוא כנגד כשרות המטבח. מזבח הקטרת, המעלה ריח בֹשם – "ריח ניחוח"[41] – שעליו נאמר שהיה עולה כעמוד ישר למעלה[42], "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא", הוא כנגד טהרת המשפחה. קטירא הוא לשון קשר וחבור של דעת[43], וזה השרש של היחוד בין איש לאשה.

לענינינו, על המנורה שכנגד החסד כתוב "תמורת חכמה איולת", על השולחן שבגבורה כתוב "תמורת עושר עוני" ועל המזבח שמעלה ריח קטרת כתוב "תמורת זרע שממה". את כל זה הסברנו רק בשביל הזרע שמתגלה בתפארת, ביום השלישי של מעשה בראשית, בבריאת הזרע החי והמוליד – "מזריע זרע"[44].

רחמים הוא לשון רחם, אבר ההולדה באשה. בקבלה[45], יסוד אמא מתפשט עד תפארת של זעיר אנפין ומסתיים שם. זה נקרא 'המרחם בדין'[46]. על יעקב אבינו כתוב "'כולו זרע אמת'[47] – מטתו שלימה"[48]. אמת היא דבר אין סופי, דבר שלא נפסק. כאשר דבר מוליד זה נקרא גלוי האין סופיות שבו. מדת האמת מצד עצמה שייכת אמנם אל היסוד, אל הברית, אבל הסוד של אמת בכל מקום הוא כח תולדה אין סופי. אמת היא ההיפך של כוזב, של דבר שנפסק [יש על כך פרק שלם בספר התניא[49]], והדבר הראשון שנברא עם כח להוליד זה ביום השלישי של מעשה בראשית.

הקטע הבא לא נלמד (הודפס רק בספר)

עִיקַּר הַצּוֹמֵחַ הוּא הָ"עֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי" – "עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא" – שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצְאוֹת "פֹּארוֹת" שְׁאָר מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ. וְהוּא בְּחִינַת "הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (עֵץ הַשָּׂדֶה עוֹלֶה דַּעַת, פְּנִימִיּוּת הַתִּפְאֶרֶת, בְּסוֹד "מֹשֶׁה מִלְּגָאו יַעֲקֹב מִלְבָר", כַּאֲשֶׁר הַשָּׂדֶה עוֹלֶה שַׁדַּי, שֵׁם הַיְסוֹד – "סִיּוּמָא דְּגוּפָא" דְּתִפְאֶרֶת, בְּסוֹד "גּוּפָא וּבְרִיתָא  חָשְׁבִינַן חַד" כְּדִלְקַמָּן, סוֹד "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף", וְהוּא סוֹד הַקֶּשֶׁר בֵּין בְּרִיאַת הָ"עֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי" בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבְרִיאַת הָאָדָם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי – "כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת" בְּיוֹם הַשַּׁבַּת קֹדֶשׁ, שֶׁנָּעוּץ בְּ-ב רַבָּתִי דִּבְרֵאשִׁית – בֵּית אֹשֶׁר וְד"ל).

עד כאן.



[1] מיכה ז, כ.

[2] ע"פ צפניה ג, ה.

[3] שבת י, א.

[4] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[5] בראשית כא, יב; נדרים לא, א.

[6] תו"ח בראשית א, א והלאה; פלח הרמון בראשית (ד"ה הראשון) עליו.

[7] ראה סה"ש תורת שלום עמ' 158; תורת מנחם ח"א עמ' 25.

[8] ע"פ שער הכללים פ"ד.

[9] יחזקאל ג, יב; וראה חולין צב, א ובתוס' ד"ה "ברוך".

[10] ראה שער 'ארבעה עולמות' פרק א.

[11] שיר השירים ו, ג; אבודרהם סדר תפלת ר"ה; פרי עץ חיים שער ראש השנה פ"א; שער הפסוקים שה"ש ו, ג.

[12] ראה משנת חסידים מס' אלול פ"א, ג; פרי עץ חיים שער כד בתחלתו.

[13] ראה סה"ת תש"ג עמ' 19 ועוד; תורת מנחם ח"ד (פרשת משפטים תשי"ד) עמ' של.

[14] ישעיהו יא, ט.

[15] שם נד, ז.

[16] שם מט, י.

[17] תהלים יח, ב וראה שם במפרשים.

[18] בראשית רבה יב, טו (הובא בפרש"י לבראשית א, א).

[19] מלאכי ג, ו.

[20] ראה בהקדמה פרק ח (שיעור שני) בביאור מדרגת הנשמה.

[21] איכה ב, א.

[22] ראה למשל ריש פרשת במדבר.

[23] תורה אור לך לך יא, א (ובכ"ד); ראה סדור יעבץ קצח, א בפיוט 'אל מסתתר' לתלמיד הרמ"ק.

[24] ראה תניא, לקוטי אמרים פרק מה; ובחסידות במקומות רבים.

[25] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[26] ראה נחמיה ט, כז; תניא, לקוטי אמרים שם; וראה מלכות ישראל ח"ג עמ' קכה הערה חי.

[27] עירובין יג, ב.

[28] תהלים לז, י.

[29] לקוטי מוהר"ן ח"א תורה רפב.

[30] לקוטי אמרים פרק לב.

[31] איוב כה, ב.

[32] ראה לקוטי תורה במדבר נד, ב-ג; ע"פ מקדש מלך לזח"א יז, א והאריז"ל.

[33] ישעיהו ס, כא.

[34] שם כט, כב.

[35] בראשית כא, יב; נדרים לא, א.

[36] בראשית רבה ה, ב.

[37] רשי לבראשית א, ד; וראה ירושלמי ברכות ח, ו; בראשית רבה פ"ג, ז.

[38] יומא לג, ב; רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א ה"ז.

[39] זח"ג רפח, א.

[40] שבת פ"ב מ"ו.

[41] שמות כט, יח ועוד.

[42] יומא נג, א.

[43] עיין בראשית ד, א; תניא, לקוטי אמרים פרק ג.

[44] בראשית א, יא-יב.

[45] עץ חיים שער לא פ"ג; שער לב פ"א.

[46] מובא בחסידות ע"פ שמות רבה ג, ו.

[47] ירמיהו ב, כא.

[48] פסחים נו, א.

[49] לקוטי אמרים פרק יג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com