חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק ח הדפסה דוא

פרק ח

גבורה: יראה

 

 

איזון החסד בפעולת צמצום

בְּהִתְעוֹרְרוּת הַנֶּפֶשׁ לְהֵטִיב, בְּאַהֲבָה וְחֶסֶד, לֹא קַיֶּימֶת הַבְחָנָה מְדוּיֶּקֶת בְּמַהוּת הַזּוּלַת הַמְקַבֵּל אֶת מַתַּן גְּמִילוּת הַחֶסֶד [במדת החסד אין הרבה שכל של הבחנה להבחין למי גומלים את החסד], בְּאִם הוּא רָאוּי אָמְנָם עַל פִּי זְכוּתוֹ וְהַכְשָׁרַת מַעֲשָׂיו לְקַבֵּל הַהַשְׁפָּעָה [החסד אינו דן את הזולת]. אִיזּוּן מִדַּת הַחֶסֶד [את הנטיה לתת לכולם בלי הבחנה בכלל] ָּא מִכֹּחַ מִדַּת הַגְּבוּרָה לְצַמְצֵם אֶת מְקוֹר הַחֶסֶד מִתּוֹךְ יִרְאָה

כאן ההסבר בא לקשר בין יראה למדת הגבורה. גבורה זו גבורה לצמצם, כאשר המניע הפנימי שלה הוא היראה שמא החסד ילך אל המקום הלא-ראוי.

שֶׁמָּא יוּמְשְׁכוּ מֵי הַחֶסֶד לְמָקוֹם בִּלְתִּי רָאוּי (וְיִהְיוּ עֲלוּלִים לְהַזִּיק בְּתוֹסֶפֶת "יְנִיקַת הַחִצוֹנִים" ח"ו).

לא רק שהשפע הולך לאיבוד. אפשר היה לומר, שמי שהוא כִּילַאי לא ירצה לתת בכלל, אבל יש אחד שכן רוצה לתת, אלא שהוא לא רוצה לתת במקום הלא-ראוי. לכאורה, מה כל כך גרוע אם נותנים למקום שאינו ראוי? מה איכפת לך לתת? יש בזה שתי סבות: או שאדם לא רוצה לאבד סתם, לא רוצה לעבור על 'בל תשחית'[1], אבל יש כאן סיבה עמוקה יותר. יש אחד שלא איכפת לו כל כך מן האיבוד, אלא הוא לא רוצה להזיק. אם נותנים למקום הלא-ראוי אומרת המחשבה הפנימית יותר שזה יזיק במקום להועיל.

בנזק שיכול לבוא על ידי השפעה במקום הלא-ראוי יש כמה אופנים, והאופן הכי פשוט נקרא בלשון הקבלה "יניקת החצונים". זה לתת תוספת כח לרע במקום לתקן אותו. זו עיקר היראה [כמו אצל 'נטורי קרתא, סאטמר, שלא רוצים לתת ל'חילונים' בגלל שהם מפחדים – אם זה באמת פחד אמיתי – שלא רק שלא יתקנו אותם אלא גם יתנו להם כח. מה זה לתת כח? זה כמו לתת אישור. כמו לאשר את השטר, לתת לו כח, וזה דבר שמזיק במקום לתקן. זו דוגמה קיצונית]. הוא לא חייב איש להיות אכזרי, אלא שיש בו הרבה ממדת היראה.

עיקר הענין של הגבורה הוא, שהפחד והיראה הם הכח המניע לצמצם את מתן החסד, ולא בגלל שהוא רע או אכזרי. זה רק בגלל שהוא מפחד. אם זה במדה נכונה – זה בסדר, זה איזון. זה איזון לחסד, שרוצה לתת לכולם בלי הבחנה.

כמו שהסברנו בפרק הקודם, עיקר המדות היא מדת החסד. כל שאר המדות הן התפתחות של חסד, הן באות לתקן אותו. בשביל לעשות תקון ראשון צריך לעשות משהו שנראה כמו היפך ממנו, אבל אם הוא במדה הנכונה הוא בא לתקן אותו, כדי להגיע בסוף אל מה שקורא הרמב"ם "שביל הזהב"[2], הקו האמצעי. זו הדרך הפנימית להבין את כל המדות שבלב. כולן באות לתקן – ליצב ולעצב נכון – את מדת החסד. הדבר הראשון הוא תמיד הניגוד, אבל המטרה גם של הניגוד היא החסד.

יותר מזה, כל יג המדרגות נכללות באהבה (כמו שלמדנו בפרק ה). אפילו מדרגת ה'שעשועים העצמיים', שהיא ה'אור המאיר לעצמו', היא לצורך ה'אור המאיר לזולתו'. זה אחד מן היסודות אצל ר' הלל, שלא היו מתגלים ה'שעשועים עצמיים' אם לא היתה כוונה נסתרת שאחר כך יהיה גלוי של 'אור המאיר לזולתו', שיהיה גלוי של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[3]. הם רק אמצעי, רק שלב ביניים.

כח הדעת – חדירה ומלוי חדרי הלב

נחזור. בחסד אין הבחנה אבל בגבורה כבר יש. יש יראה שמביאה לצמצום מתן החסד.

נמשיך:

מִדַּת הַגְּבוּרָה נִקְרֵאת [בקבלה הראשונה[4]] מִדַּת הַ"דִּין". הַחֶסֶד הוּא "לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין" (חג"תחֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת – נִקְרְאוּ גַּם כֵּן חד"ר [שזה ראשי תבות] חֶסֶד דִּין רַחֲמִים, בְּסוֹד הַפָּסוּק "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ".

האות ד במלה חדר – הדין – היא השם הנרדף לגבורה ואילו האות ר במלה חדר – הרחמים – היא הפנימיות של התפארת. כלומר, במלה 'חדר' התפארת מתגלה בפנימיותה, הגבורה מתגלה בחילוף השם ואילו החסד נשאר חסד [בדרך כלל, כאשר מדברים על המדות של ה' מדברים רק על שתי מדות עיקריות, מדת הדין ומדת הרחמים, וכמו ששני השמות העיקריים הם שם הוי' ושם אלקים, אבל באמת יש שלש מדות].

שוב, יש דין, יש לפנים משורת הדין ויש רחמים. רחמים הם לא לפנים משורת הדין. לפנים משורת הדין זהו האור המקיף, אור ה"סובב", שורת הדין היא הצמצום ואילו מדת הרחמים היא סוד הקו, זה להאיר את האור בתוך מדת הדין, בתוך הצמצום[5].

מהי משמעות הרמז במלה חדר? הבטוי בעם ישראל לילד שהולך ללמוד תורה הוא, שהולך ל'חיידר', על משקל המלה 'חדר'. מה הוא לומד שם? הוא לומד שם את האיזון בין המדות של חסד-דין-רחמים. שיהיה לו דין, לפנים משורת הדין ורחמים. זהו עיקר החינוך. כך זה בקטנות. כאשר הוא מתבגר עיקר החינוך הוא חב"ד, אבל בתור ילד קטן צריך לחנך אותו לחד"ר – איזון חדרי הרגש. בתוך הילד הזה – ילד יהודי – יש את שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב, וצריך לגלות אצלו את החסד את הגבורה ואת התפארת. צריך להשריש אצלו את הרצון לתת לכולם, את החוש להבחין מה הוא עושה ולמי הוא נותן, ואחר כך את החוש הכי פנימי – את הרחמים, כמו דרך מצות 'צער בעלי חיים'[6], שלא יזרוק אבנים על חתולים וכיו"ב [זה יסוד החינוך, והוא ודאי משריש אצל ילד את מדת הרחמים, אחר כך אפשר ללמד אותו שבני אדם הם לא פחות מחתולים...].

נחזור אל הפסוק בספר משלי. הפסוק המלא הוא: "בחכמה יבנה בית בתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים"[7]. בקבלה[8], הדעת היא פנימיות ז"א, והיא נקראת 'דעת תחתון'. זוהי 'דעת המתפשט' להיות הפנימיות של המדות. המדות הם החדרים כאן, חדרי הלב, ולכן כתוב בספר הזהר שהדעת נקראת מפתח:

חַדְרֵי הַלֵּב נִפְתָּחִים וּמִתְמַלְּאִים עַל יְדֵי הַדַּעַת הַנִּקְרָא [בספר הזהר] "מַפְתְּחָא דְּכָלֵיל שִׁית" [והוא מפתח שפותח ששה חדרים, חדרי הלב]

גם כל מדה בפני עצמה נקראת חדר, כיוון שיש התכללות בין כל חדרי הלב אלו באלו. לכן יש חדר של חסד, חדר של גבורה וכו', והדעת היא המפתח שפותח את כל החדרים. אחרי שהיא פותחת אותם היא גם ממלאת אותם "כל הון יקר ונעים".

במלה חדר, מלבד המשמעות של בנין בתוך ממד המקום, יש משמעות נוספת. חדר הוא מלשון חדירה והדעת היא הכח לחדור אל תוך החדר. המשמעות הראשונה היא במשמעות של נוקבא ואילו החדירה אל תוך החדר הוא כח של הזכר, שעושה את הנקבה כלי וממלא אותה בכל טוב. זהו השפע שבא מן הדעת אל תוך ששת חדרי הלב. זהו:

כֹּחַ הַחֲדִירָה לְתוֹךְ שֵׁשֶׁת חַדְרֵי הַלֵּב: עִיקַּר הַחד"ר וְעַנְפֵיהֶם נה"ינֶצַח הוֹד יְסוֹד – בְּסוֹד הֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק הַנ"ל: "כָּל-הוֹן יָקָר וְנָעִים" רָאשֵׁי תֵּבוֹת נה"י).

"הון יקר נעים" – הוד, יסוד, נצח

מה הקשר בין המלים שברמז – הון, יקר, נעים – לספירות נצח הוד ויסוד? הממונה על אוצרות המלך, על הון המלך, הוא ההוד. בספורי מעשיות של ר' נחמן (מעשה מבעל תפלה) הממונה על האוצרות הוא כנגד ההוד. עיקר קלקול העולם, שנקרא "רגליה יורדות מות"[9], הוא בעבודה זרה ובסוף ימי הגלות עיקר העבודה זרה היא כסף. מן הממון, ההון, נעשה עבודה זרה. זה נקרא קלקול ספירת ההוד, שכן מדת ההוד היא להודות לה' ואילו קלקול ההוד זה להודות לכסף, להודות לכיס... למי שיש יותר מזומנים בכיס אומרים 'מודים אנחנו לפניך' והכסף יענה את הכל.

[לכן, כשלמדנו על שש מצות התמידות[10], הסברנו שעבודה זרה היא כנגד ספירת ההוד. כיוון שהענין קשור עם החודש שלנו, חודש אלול, נחזור על זה. כתוב בתחלת ספר החינוך שיש ברמב"ם שש מצוות תמידיות, ושהן כנגד שש ערי מקלט שצריך לנוס אליהן. הסברנו, ששש המצות התמידיות הן כנגד ו' הקצוות. ההתבוננות של חודש אלול היא שאתה נמצא בתוך המקלט והמקלט של היהודי הוא היותו נמצא בתוך שש המצות התמידיות. הוא נמצא בתוכן ואסור לו לצאת מתוכן. הוא צריך לנוס לתוכן ולא לצאת מתוכן אף פעם.

איך? אהבת ה' היא כנגד החסד והיא בצד ימין. יראת ה' היא בצד שמאל. "אנכי" ו"לא יהיה לך"[11] הם כנגד מעלה ומטה. "אנכי ה' אלקיך" זה להאמין בה' שלמעלה ואילו "לא יהיה לך" זה לא להאמין באמונות טפלות שמתחתיך. זה מה ששומר את האדם מלפול. "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"[12] הוא קדם, מה שלפני העיניים. "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" זה האחור. הזנות שכנגד ספירת היסוד היא "אשר אתם זונים אחריהם"[13], וזה מה שבא מן האחור. זו כוונה בשביל כל השנה כולה, אבל במיוחד בשביל חודש אלול].

את הענין הזה רק הזכרנו כדי להסביר למה עבודה זרה – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – היא כנגד ההוד ושעיקר העבודה זרה בסוף הגלות היא העבודה זרה של הכסף. לכן בה יש גם תקון, כדברי הגמרא ש"רבי מכבד עשירים"[14]. כתוב שהמשיח יבא בזכות בעלי ההון. הוא יחזיר את כל הממון לקדושה. זה תקון ההוד, תקון ההון.

נמשיך: יקר הוא כנגד היסוד. בקבלה כתוב בפרוש[15], שיקר הן אותיות קרי וזה תקון הברית. נעים קשור עם הנצח, כמו בפסוק שאומרים בהקפות של הושענא רבא: "נעימות בימינך נצח"[16].

אם כן, הדעת הוא המפתח שפותח את החדרים, ולא רק שהוא פותח אותם אלא הוא גם ממלא אותם. במה? ב"כל הון יקר ונעים". הוא ממלא אותם בספירות נה"י. מה זה נה"י? זהו הכח שיש במדות להוציא את עצמן מן הכח אל הפועל. זהו כח הבצוע של הרגש, והכח הזה הוא בעיקר מה שהדעת מחדירה אל תוך החדר, אל תוך הרגש [מי שזוכר בסוד ה'מגן דוד'[17], בו רואים שיש לנצח ולהוד שרש גבוה מן החסד והגבורה. הם נמצאים בין החכמה והבינה לבין החסד והגבורה].

מִדַּת הַגְּבוּרָה מִתְגַּלָּה בְּסוֹד הָרָקִיעַ שֶׁנִּבְרָא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, הַ"מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם".

גבורה היא הבדלה וזהו הפשט של היום השני של מעשה בראשית. אם כן, היום למדנו על המדות חסד וגבורה שכנגד שני הימים הראשונים של מעשה בראשית.

* * *



[1] דברים כ, יט; שו"ע או"ח סימן קע סעיף כח; יו"ד סימן שמט סעיף ח.

[2] הלכות דעות פ"ב הי"ז.

[3] תנחומא נשא טז.

[4] ראה פרדס שער כג פכ"א ועוד.

[5] שלש הבחינות הללו יתבארו להלן באריכות בסדר ההשתלשלות שבפרק כב, במדרגות האהבה, היראה והרחמים.

[6] בבא מציעא לב, א; שו"ע חו"מ סימן ערב סעיף ט בהגהה.

[7] משלי כד, ד.

[8] עץ חיים שער כג פרק ה; לקוטי תורה דברים ה, ב.

[9] משלי ה, ה.

[10] ובהמשך: בפרק יג ובפרק כ.

[11] שמות כ, ב-ג.

[12] דברים ו, ד.

[13] במדבר טו, לט.

[14] עירובין פו, א; ראה אגרות קדש חי"ב ד'רכו.

[15] שער מאמרי רז"ל מסכת שבת קכח, ב (ד"ה "כל העונה אמן").

[16] תהלים טז, יא.

[17] להלן פרק כח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com