חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק ה הדפסה דוא

פרק ה

צלם הוי': רמזי המערכת הפנימית


עד כאן למדנו על ג' הראשונות – כתר חכמה בינה [ובפרק על הבינה למדנו גם על הדעת] – ועכשיו צריך להתחיל ללמוד על האות ו שבשם:

הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם כּוֹלֶלֶת "שִׁשָּׁה קְצָווֹת" ("ו"ק" – כְּנֶגֶד ד' רוּחוֹת הָעוֹלָם, מַעְלָה וּמַטָּה – כִּמְבוֹאָר [ההקבלה המדויקת שתבוא] לְהַלָּן). הַ"ו"ק" [בנפש] הֵן הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב (הַרְגָּשׁוֹת), הַ"בָּנִים" שֶׁנּוֹלְדוּ מֵהִתְבּוֹנְנוּת הָ"אֵם" הָעֶלְיוֹן [הבינה נקראת אמא והיא מולידה את הרגשות שבלב. היא רק מולידה אותן, אבל לא שהשרש האמיתי שלהן הוא בבינה, בהתבוננות, אלא] (אַךְ שֹׁרֶשׁ עַצְמִיּוּתָן הוּא בְּהֶעְלֵם הַכֶּתֶר הָעֶלְיוֹן,

על כך יש מאמר בספר הזהר: "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[1], שפרושו הוא שזעיר אנפין, שהוא פרצוף המדות, אחוז ותלוי בעתיקא, בכתר. כלומר, השרש האמיתי של המדות הוא בכתר, בעל-מודע, אלא שהרגש מתגלה באמצעות הבינה, ההתבוננות:

וּבָאִים לִידֵי גִּלּוּי מִן הַהֶעְלֵם, בִּמְדִידָה וְהַגְבָּלָה, בְּאֶמְצָעוּת הַ"מּוֹחִין" – אַבָּא וְאִמָּא).

הרגש שבכתר הוא רגש אין סופי, ואם היה מתגלה כפי שהוא שם הוא היה הורס את העולם לגמרי. העולם מוגבל, וגם הרגש צריך להיות מוגבל. אם תהיה אהבה בלי-גבול, אפילו שזו תהיה אהבה חיובית, היא עלולה להרוס. לכן הכתר לא יכול להתגלות כמו שהוא, ישירות, אלא באמצעות המוחין. הוא מתחיל בצמצום הרגש בנקודת החכמה, ואחר כך עובר לעיבור ולהתפתחות בתוך אמא, בהתבוננות, ועד ללידתו במדידה והגבלה. כאשר הרגש נולד הוא נקרא ו"ק – ו' קצוות.

אם כן, המוחין משמשים לצורך צמצום ולצורך התפשטות של נקודת הצמצום [כמו שמוסבר בחסידות[2], שהאות י היא צמצום והאות ה עילאה היא התפשטות, האות ו היא המשכה והאות ה תתאה היא שוב התפשטות]. הרגש צריך להיוולד, ולכן בחכמה צריך כל הרגש שבכתר להצטמצם, ואחר כך להתפשט לצורך הלידה המוגדרת ברחם האם, שזו ההתבוננות.

סגול עליון וסגול תחתון

וְזֶהוּ סֵדֶר הַמִּדּוֹת בַּחֲלוּקָּתָן לִשְׁלֹשָׁה קַוִּים

בפעם הקודמת הסברנו, שיש שלשה קוים – ימין שמאל ואמצע – כאשר בג' הספירות הראשונות הצורה היא צורת "סגולתא" – סגול עליון – של טעמי המקרא, ואילו במדות הצורה היא צורת סגול – סגול תחתון – של הנקודות. בג"ר יש רק סגול אחד, בעוד במדות יש שתי צורות סגול תחתון. מהן?

(בְּצִיּוּר "סֶגוֹל תַּחְתּוֹן": ֹ ִ ֹ , סֶגוֹל אֶחָד שֶׁל הַמִּדּוֹת הָעִקָּרִיּוֹת – רֶגֶשׁ שֶׁבַּלֵּב – וְסֶגוֹל שֵׁנִי, לְמַטָּה מִמֶּנּוּ, שֶׁל עַנְפֵי הַמִּדּוֹת הָעִקָּרִיּוֹת – מִדּוֹת הַפּוֹעֲלוֹת בְּשָׁעַת בִּצּוּעַ הַכַּוָּונָה הַפְּנִימִית שֶׁל הַמִּדּוֹת הָעִקָּרִיּוֹת):

צורת הסגול הראשון כוללת את המדות העיקריות, שהן הרגש המורגש בלב – חסד-גבורה-תפארת – ויש עוד סגול שני תחתיו הכולל את שלש המדות נצח-הוד-יסוד, ענפי המדות העיקריות. זהו רגש שמתגלה רק בשעת מעשה, בשעת פעולה. עצם הרגש שקודם למעשה כולל את המדות העיקריות, אך כאשר רוצים להתחיל לבצע את הפעולה בהתאם לאותו הרגש מתגלות עוד שלש מדות, שהן ענפים של המדות העיקריות, והן המדות נצח-הוד-יסוד:

חֶסֶד                גְּבוּרָה

תִּפְאֶרֶת

נֶצַח                 הוֹד

יְסוֹד

חיצוניות ופנימיות בספירות

כאן הבאנו ציטוט מספר התניא[3], שהוא המקור לכל הכוונה הפנימית של שער זה. האגרת הזו באה לומר שלכל מונח מן המונחים המופיעים בספרי הקבלה יש מונח מקביל בפנימיות, בעבודת ה', כמו שהוא מתגלה בתורת החסידות. אם יש בקבלה ספירת החסד, באה החסידות ומסבירה שפנימיותה היא אהבה, וכך הלאה. אין מונח בקבלה שאין לו מונח מקביל בספרי החסידות. זה דבר יסודי ביותר, והמקור לו הוא כאן, באגרת הזו מספר התניא:

"וְהִנֵּה מִדּוֹת אֵלּוּ [חסד, גבורה, תפארת וכו', אותן הביא אדמו"ר הזקן בתחלת האגרת] הֵן בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ וּבְתוֹכָן מְלוּבָּשׁוֹת מִדּוֹת פְּנִימִיּוֹת שֶׁהֵן בְּחִינַת אַהֲבָה וְיִרְאָה כּוּ' [שמלובשות בתוך החסד, גבורה וכו'], דְּהַיְינוּ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל [וזה המשל שהביא לספירות בתחלת אותה אגרת] בָּאָב הַמַּשְׁפִּיעַ לִבְנוֹ (חֶסֶד) מֵחֲמַת אַהֲבָתוֹ [שהיא דבר יותר עמוק, שהיא המניע – כנשמה – למעשה החסד החיצוני], וּמוֹנֵעַ הַשְׁפָּעָתוֹ (גְּבוּרָה) מִפַּחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל ח"ו...

יש לאב פחד שהשפע עלול להזיק במקום להועיל. כאשר יש לו פחד כזה הוא מונע את השפע. עצם מניעת השפע – זו גבורה, אבל הפחד שבגללו הוא מונע את ההשפעה – זו היראה, שהיא פנימיות הגבורה, לצמצם. אחר כך ממשיך אדמו"ר הזקן:

בַּנֶּפֶשׁ הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, כָּל הַמִּדּוֹת, פְּנִימִיּוֹת וְחִיצוֹנִיּוֹת, הֵן לַה' לְבַדּוֹ כִּי מֵחֲמַת אַהֲבַת ה' וּמֵרוֹב חֶפְצוֹ לְדָבְקָה בוֹ הוּא חָפֵץ חֶסֶד כְּדֵי לִדְבּוֹק בְּמִדּוֹתָיו כְּמַאֲמַר חז"ל עַל הַפָּסוּק 'וּלְדָבְקָה-בוֹ' – 'הִדָּבֵק בְּמִדּוֹתָיו'...".

באמת יש שתי נפשות: יש נפש חיצונית (שבאגרת זו הוא קורא לה 'נפש השכלית'), יש נפש אלקית, ובכל אחת מהן יש גם חיצוניות וגם פנימיות – יש גם חסד וגם אהבה. החסד בנפש החיצונית הוא להשפיע בגלל אהבה, והיא עדיין שייכת לנפש החיצונית. אבל בנפש האלקית, שיש בה בדיוק את אותם הכחות, הכל ביחס לה', מרוב "אהבת ה' ומרוב חפצו לדבקה בו הוא חפץ חסד כדי לדבוק במדותיו". מתוך כך האדם רוצה לגמול חסד גם עם הבריות. שוב, בנפש האלקית הרצון לעשות חסד בא מרוב אהבת ה' והרצון להידבק במדותיו. כך הוא בכל המדות של הנפש האלקית.

עיקר החידוש שיצא מכאן, שהוא יסוד כל החסידות, שלכל מונח בקבלה – כמו חסד, גבורה וכו' – יש מונח פנימי בתורת החסידות. בלשון אדמור"י חב"ד: החסידות היא "נשמת הקבלה"[4].

הַמִּדּוֹת הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁכְּנֶגֶד ו"ק הַנ"ל, שֶׁעִיקַּר בֵּאוּרָן בָּא בְּתוֹרַת הַחֲסִידוּת – "נִשְׁמַת הַקַּבָּלָה" – הֵן:

אֲהַבָה             יִרְאָה

רַחֲמִים

בִּטָחוֹן             תְּמִימוּת

אֱמֶת

ובפרט: האהבה היא פנימיות החסד, היראה היא פנימיות הגבורה, הרחמים הם פנימיות התפארת, הבטחון הוא פנימיות הנצח, התמימות היא פנימיות ההוד והאמת – ה'חותם אמת' של הברית – היא פנימיות היסוד. בהמשך נסביר כל אחד ואחד מהכחות בפני עצמו.

פנימיות וחיצוניות בכתר

וְכֵן בְּכָל הַמּוּבָא לְעֵיל [לגבי ג' הראשונות]. פְּנִימִיּוּת סְפִירַת הַכֶּתֶר (בַּסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת וְכֵן בְּכֹחוֹת נֶפֶשׁ הָאָדָם), הַמְבִיאָה לִידֵי גִּלּוּי [את מה שכתוב ב"פתח אליהו"] "כֶּתֶר עֶלְיוֹן – אִיהוּ כֶּתֶר מַלְכוּת" [שבשביל שאותו "כתר עליון" יתגלה במלכות צריכה לבוא העבודה הפנימית של פנימיות הכתר], הִיא שְׁלֹשׁ הַבְּחִינוֹת "אֱמוּנָה", "תַּעֲנוּג", "רָצוֹן" כַּנ"ל (כְּנֶגֶד ג' רֵישִׁין שֶׁבַּכֶּתֶר) –

מה זה כתר עליון? בנפש הוא העל-מודע, והוא מתגלה בבחינת "כתר מלכות", בנתינת כח לאדם להנהיג ולתקן את החלק בעולם ששייך לו. כל יהודי בעולם הוא מלך – "כל ישראל בני מלכים"[5] [ולפי גרסא בירושלמי: "כל ישראל מלכים" ממש[6]] – ולמלך יש כתר, כאשר בתוך כל כתר יש שלש מדרגות. כדי שאותו כתר יתגלה בתור הנהגה ותקון, שכל יהודי הוא מלך העוסק בתקון העולם, צריך לגלות את פנימיותו, את האמונה, את התענוג ואת הרצון שבו.

שֶּׁכּוּלָּן בְּסוֹד "מִלְּגָאו אִיהוּ שֵׁם מַה".

זהו המשך המשפט ב"פתח אליהו", האומר שפנימיות הכתר היא סוד שם מה. אחר כך כתוב ששם מה הוא סוד כל עולם האצילות – "איהו אורח אצילות". מי שמדייק בדברים שם לב, שדוקא בכח הפנימיות – "שם מה מלגאו" – נעשה אחר כך "כתר עליון איהו כתר מלכות".

מה זה שם מה אצלנו? הוא כללות כל המדרגות הפנימיות של הכתר – אמונה, תענוג ורצון. השם מה כתוב כאן בהדגשה, שכן מה עולה אדם. פנימיות הכתר היא שלמות האדם, והיא מיוחדת לנשמות ישראל – "אתם קרויים אדם"[7]. במלה אדם האות א היא כנגד האמונה, שכן היא רומזת ל"שני הפכים בנושא אחד". האות א עצמה מורכבת משתי אותיות י, כנגד מים עליונים ומים תחתונים, וקו המחבר אותן[8]. האות מ רומזת למים – "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[9]. על האות ד כתוב בספר הזהר, שענינה הוא "דלית לה מגרמה כלום"[10]. זו אות הרומזת לחסרון ולרצון להשלים אותו, כמו שהסברנו. לפי זה, הרצון במלה אדם קודם לתענוג, למרות שהסדר הרגיל הוא שהתענוג קודם לרצון. מתי הסדר מתהפך? כאשר התענוג מקבל מהתוקף של הרצון, ואכן לפעמים כתוב[11] שהתענוג מקבל מהרצון. כמו אדם שמכניס את ידו בכוונה אל תוך מים רותחים, שאז מכוון אותו התענוג להוציא את היד, אבל הרצון יכול לכפות אותה להישאר.

שוב, בדרך כלל העונג בעל-מודע הוא זה שמכריח את הרצון. כך הסברנו בפרק א את דברי ספר הזהר: "דא (תענוג) לגו מן דא (רצון)"[12]. אדם רוצה מה שיש לו ממנו עונג טבעי, אבל יש לפעמים כח ברצון – כאשר הוא מתקשר לאמונה – להפוך את העונג, ואפילו את העונג הכי טבעי, ולעשות מהצער הכי גדול את העונג הכי גדול. זה כלל גדול בחסידות[13], וכאן הוא רמוז בסוד המלה אדם, העולה שם מה, שהוא פנימיות כתר עליון.

כל זה היה לגבי פנימיות הכתר, וכך גם לגבי הספירות הבאות:

פְּנִימִיּוּת חב"ד הִיא "בִּטּוּל", "שִׂמְחָה", "יִחוּד" כִּמְבוֹאָר לְעֵיל. וְכֵן בַּסְּפִירָה הָאַחֲרוֹנָה – מַלְכוּת, פְּנִימִיּוּתָהּ הִיא מִדַּת הַ"שִּׁפְלוּת" כְּפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר לְהַלָּן.

כיוון שהתחלנו לדבר על כל הספירות בפנימיות ובחיצוניות, נשלים את כל המערכת:

נִמְצָא שֶׁשְּׁמוֹת עֶשֶׂר הַסְּפִירוֹת (בְּיַחַד עִם סְפִירַת הַדַּעַת הַמְקַשֶּׁרֶת אֶת כָּל הַבִּנְיָן יַחַד) – מִצַּד חִיצוֹנִיּוּתָן (וּבְצִיּוּר ג' קַוִּים) הֵם:

כֶּתֶר

חָכְמָה              בִּינָה

דַּעַת

חֶסֶד                גְּבוּרָה

תִּפְאֶרֶת

נֶצַח                 הוֹד

יְסוֹד

מַלְכוּת

 

וּמִצַּד פְּנִימִיּוּתָן:


אֱמוּנָה

תַּעֲנוּג

רָצוֹן

בִּטּוּל               שִׂמְחָה

יִחוּד

אֲהַבָה             יִרְאָה

רַחֲמִים

בִּטָחוֹן             תְּמִימוּת

אֱמֶת

שִׁפְלוּת

מה שנשאר לנו הוא להסביר כל אחד ואחד מהם בפרטיות, אבל לפני כן, כיוון שזו הפעם הראשונה שאנו רואים את כל מערכת הספירות בצורה מלאה, צריך להסתכל בכמה תופעות פשוטות שיש כאן.

בהמשך פרק זה נסביר, שהמערכת החיצונית נקראת 'צלם אלקים' ואילו המערכת הפנימית נקראת 'צלם הוי''. בתורה כתוב רק הבטוי "צלם אלהים"[14], אבל בכתבי האריז"ל מוסבר באריכות[15] שבפנימיות "צלם אלקים" יש 'צלם הוי'', ולכן הרבה מגדולי המקובלים – כמו הרמ"ז – מביאים רמזים גם לבטוי זה. לדוגמה, הרמ"ז כותב[16] שסופי תבות הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ"[17] אותיות צלמו, ואילו ראשי תבותיו אותיות שם הוי', וביחד: צלם הוי'. רמז נוסף: כתוב בתהלים "אך בצלם יתהלך איש"[18], ומובא שבכל פעם שמובאת האות ב בתחילת מלה היא רומזת לשתי מדרגות [כמו הדרוש על המלה "בראשית" – ב ראשית]. אצלנו, המלה "בצלם" רומזת ל-ב מיני צלם – 'צלם אלקים', שבפנימיותו 'צלם הוי''.

המערכת החיצונית כוללת בשלמות אחד-עשר ספירות [כאשר סופרים גם את הדעת] ואילו המערכת הפנימית כוללת שלש-עשרה כחות – עשר כחות מהחכמה ולמטה, ועוד "ג' ראשי ראשים" (כלשון הרמ"ק בספר הפרדס[19]) בכתר – אמונה, תענוג, רצון.

העלם הכתר וגלויו בדעת

הכלל בקבלה אומר[20], שכאשר מונים את הכתר לא מונים את הדעת, וכאשר מונים את הדעת לא מונים את הכתר. על כך יש הערה הקשורה בנושא זה שלא למדנו:

מה. סְפִירַת הַדַּעַת, הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, הִיא נְקוּדָּה נֶעֱלֶמֶת בֵּין הַסֶּגוֹל עֶלְיוֹן לַסֶּגוֹל תַּחְתּוֹן . כַּאֲשֶׁר נִמְנֵית הַדַּעַת בִּמְקוֹם הַכֶּתֶר, צִיּוּר הַחב"ד הוּא כְּסֶגוֹל תַּחְתּוֹן.

הסגול העליון כולל כתר-חכמה-בינה, הסגול התחתון כולל חסד-גבורה-תפארת, והדעת היא הנקודה הנעלמת שביניהם. עיקר סוד ה'מגן דוד' הוא יחוד שתי צורות הסגול האלו. כאשר מותחים קוים ומחברים את הכתר עם החסד ועם הגבורה, ואת החסד והגבורה ביניהם, יוצאת צורת משולש; אחר כך מותחים קוים מהחכמה אל הבינה ומהם אל התפארת, ואז מתקבל משולש שני. ביחד יוצאת צורת 'מגן דוד', כך:

alt

חיבור הכתר אל החסד והגבורה – מהם באה התכללות ו הקצוות – מרמז לשרש המדות בכתר, ואילו המוחין, חכמה ובינה, מתגלים – ולכן נמשכים – בתפארת. הדעת נשארת כנקודה נעלמת באמצע. אלו הנקודות העיקריות ב'מגן דוד', כאשר שאר הספירות ממוקמות בשש הזויות הנוספות שבו[21].

הדעת היא נקודה נעלמת, ולכן הכלל הוא שכאשר מונים את הכתר לא מונים את הדעת, וכן להיפך. מה היחס בין כתר לדעת? הוא כמו היחס בין אמונה – אמונה היא בכתר – לדעת. כל זמן שהדבר לא גלוי הוא בגדר אמונה, אבל ברגע שהוא מתגלה – זו כבר דעת. הם ממש אותו הדבר, כמו במצוה הראשונה שמונה הרמב"ם בספר המצות[22] – המצוה להאמין – שבספר ה'יד החזקה'[23] הוא כותב עליה שהמצוה היא לדעת. בכל זאת, בתור מציאות, אלו שני דברים.

לכן, בשרש הכי עליון, ב'עולם המלבוש', קיים הצרוף אלב"ם, ובו יא זוגות של אותיות[24]. למה יש בלשון הקדש כב אותיות? כי בשרש הכי עליון יש יא מדרגות ולכל מדרגה יש "פנים ואחור"[25]. הפנים והאחור של יא המדרגות הם יא הזווגים – מן הכתר ועד המלכות – שנקראו אלב"ם:

כתר

א-ל

 

חכמה                      בינה

ב-מ                  ג-נ

 

דעת

ד-ס

 

חסד                         גבורה

ה-ע                    ו-פ

 

תפארת

ז-צ

 

נצח                          הוד

ח-ק                    ט-ר

 

יסוד

י-ש

 

מלכות

כ-ת

המספר יא בלשון המקרא נקרא עשתי-עשר. מה זה עשתי עשר? זו מחשבת העשר. עֶשֶׁת לשון מחשבה, כמו בפסוק "אבדו עֶשְׁתֹּנֹתָיו"[26], ועל כן עשתי-שער היינו מי שחושב את העשר. בגלוי יש עשר ספירות, אבל אם כוללים עמן גם את מחשבת העשר, שזו מחשבת הכתר, יש כבר אחת עשרה ספירות. כל זה בחיצוניות, אבל כיוון שאותו אחד-עשר כולל בתוכו בפנימיות שלש – אמונה, תענוג, רצון – לכן יש בפנימיות שלשה-עשר כחות.

שוב, זה מה שנקרא בלשון הפרדס "ג' ראשי ראשים"יט. בלשון רב האי גאון יש לכל אחד מהם שם מיוחד: "אור קדמון", "אור מצוחצח", "אור צח"[27], מלמעלה למטה. ראשי תבות הכנויים הללו – צח, מצוחצח, קדמון – הן קמץ, שהוא הניקוד של הכתר. למה הכתר נָקוד בקמץ? כי הוא נעלם. הפָּתַח פתוח והקָמַץ סגור ונעלם. נקוד החכמה הוא פתח, כי חכמה היא 'ראשית הגלוי'. קמץ ופתח הם העלם וגלוי, כאשר באותו העלם האין-סוף שבכתר יש שלש מדרגות. זהו הרמז של הגאונים.

עד כאן הערה מה.

"כל השביעין חביבין"

כעת, מכאן ועד סוף פרק ה, יש הרבה רמזים [רק יחסית, כי יש הרבה יותר...] על מערכת הספירות הפנימית, שנקראת 'צלם הוי''.

בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר הַשֵּׁמוֹת הַפְּנִימִיִּים, רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל אֱמוּנָה, תַּעֲנוּג, רָצוֹן, בִּטּוּל, שִׂמְחָה, יִחוּד (שִׁשָּׁה הָרִאשׁוֹנִים) הוּא צֵרוּף אוֹתִיּוֹת בְּרֵאשִׁית,

רמז זה כולל דוקא את הספירות מהאמונה ועד ליחוד, כי האמונה מתגלה ביחוד, כמו שהסברנו. אמונה היא כמו מצות האמנת אלוקות של "אנכי הוי' אלקיך"[28] ויחוד זו מצות יחוד ה' של "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[29]. השער השני בספר התניא נקרא 'שער היחוד והאמונה'. לכן, מאמונה ועד יחוד זו יחידה אחת, שראשי תיבותיה אותיות המלה בראשית.

וְכֵן רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל יִרְאָה, רַחֲמִים, בִּטָּחוֹן, תְּמִימוּת, אֱמֶת, שִׁפְלוּת (שִׁשָּׁה הָאַחֲרוֹנִים [ויש כאן חן, סימטריה, של ששה כנגד ששה]) הוּא בְּרֵאשִׁית.

מה נשאר? מה שנשאר הוא:

הַשְּׁבִיעִי (הֶ"חָבִיב") [וחביב הוא אהוב]) שֶׁבָּאֶמְצַע [והאהוב] הוּא "אַהֲבָה" שֶׁעוֹלֶה יג כְּנֶגֶד כְּלָלוּת יג הַשֵּׁמוֹת,

הסברנו פעם בשם המגיד ממעזריטש[30], שעיקר סוד דברי חז"ל ש"כל השביעין חביבין"[31] נאמר על יג מדות הרחמים, בגלל שבכל מערכת של יג יהיה השביעי המרכז שלה, נקודת האמצע. במדות הרחמים זהו תקון "ואמת", והיא נקראת 'הנקודה האמצעית'.

כל זה קשור עם סוד המספר 13, שהוא סוד "שתי שבתות"[32] – ששה מכאן וששה מכאן ושבת באמצע. בקבלה מובא, שסוד זה במספר 13 מרומז במלוי האות וואו [על פי המילוי של שם מה החדש, השם של פנימיות הכתר שמאיר בכל עולם האצילות – "דאיהו אורח אצילות"[33]]. יש ו מכאן ו-ו מכאן ו-א באמצע. במערכת שלנו, השביעי שבאמצע הוא האהבה, והרמז הפשוט לכך שאהבה כוללת את הכל הוא, שאהבה עולה 13. בחכמת המספר, גם 13 וגם 7 הם מספרים ראשוניים, כאשר 13 הוא המספר הראשוני ה-7 [אין עוד תופעה כזו].

אם כן, יש לנו במערכת שלנו בראשית למעלה, בראשית למטה [בראשיתב בחינות ראשית] והשבת באמצע. שבת היא גם בראשית, שכן בראשית צרוף אותיות ירא שבת[34]. יש שבת למעלה, יש שבת למטה, והיחוד בין שתי השבתות נעשה על ידי האהבה שבאמצע, שבעצמה עולה:

וּכְמִנְיַן בְּרֵאשִׁית בְּמִסְפָּר קָטָן (כִּמְבוֹאָר בְּתִקּוּנֵי זֹהַר).

אם נחבר את יא השמות החיצוניים אל יג השמות הפנימיים תהיה התוצאה כד. מה הקשר בין ד – ארבע אותיות שם הוי' – י – עשר הספירות – ובין כד? בתורת המספר יוצא המספר 10 ממשולש שבסיסו הוא 4 [10 הוא המשולש של 4]. אם במקום לחבר את המספרים מ-1 עד 4 אני מכה [מכפיל] אותם זה בזה אני מקבל 24. בקבלה, הכאה היא כבר יחוד שלם. שוב, עיקר משמעות המספר 4 הוא ארבע אותיות שם הוי', ממנו יוצא המספר 10 של עשר הספירות, וממנו יוצא המספר 24כד הבחינות, המקבילות ל-כד תכונות בנפש, אותן צריך האדם לבנות – יג בפנימיות ו-יא בחצוניות.

עד כאן הרמז הראשון, שבו מבחינים מיד כאשר מתבוננים במערכת יג השמות הפנימיים.

רמזי המערכת החיצונית

כעת נעבור לרמז הבא, העוסק במספר האותיות שיש במערכת השמות החיצוניים:

בְּ-יא שֵׁמוֹת הַחִצוֹנִיִּים [מכתר ועד מלכות] יֵשׁ מב אוֹתִיּוֹת

זהו אחד מהרמזים העיקריים לכך שהעולם נברא באמצעות שם של מב אותיות, על פיהן כתובה תפלת "אנא בכח". העולם נברא באמצעות עשר הספירות, כמו שכתוב במסכת חגיגה "בעשרה דברים העולם נברא: בחכמה, בתבונה וכו'"[35]. כתוב בקבלה[36], ששם של מב אותיות מתחלק ל-ג' ידות – ג פעמים יד – והן נקראות "יד הגדולה"[37], "יד החזקה"[38], "יד רמה"[39]. לפי זה, צריך למצוא במערכת שלנו, מערכת השמות החיצוניים, רמז לאותן ג' ידות.

איך?

(מִכֶּתֶר עַד דַּעַת [וכפי שאמרנו, זו יחידה אחת] יֵשׁ יד אוֹתִיּוֹת. בַּקַּו הָאֶמְצָעִי שֶׁל הַמִּדּוֹת: תִּפְאֶרֶת יְסוֹד מַלְכוּת יֵשׁ יד אוֹתִיּוֹת, וּ[ממילא מובן ש]בִּשְׁנֵי הַקַּוִּים [הקיצוניים] יָמִין וּשְׂמֹאל: חֶסֶד נֶצַח גְּבוּרָה הוֹד יֵשׁ יד אוֹתִיּוֹת. וְהוּא סוֹד ג' יָדוֹת שֶׁבַּשֵּׁם מב כַּנּוֹדָע וְד"ל) [בפרק זה אנחנו מסבירים רק את הרמזים, ולא את התוכן שיתבאר בהמשך הפרקים. כל מב אותיות אלו הם] כְּנֶגֶד שֵׁם שֶׁל מב אוֹתִיּוֹת דְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (פְּעוּלַּת הַבְּרִיאָה בְּחִיצוֹנִיּוּת).

"מעשה בראשית" נקרא פעולת הבריאה בחצוניות. 'תקון העולמות' הוא בפנימיות, לעומת 'התהוות העולמות' בחצוניות, והיא רמוזה ב-מב האותיות של חיצוניות הספירות. לעומת זה, ברמז הקודם – פעמיים בראשית – יש רמז ל'תקון העולמות' הפנימי.

רמזי המערכת הפנימית

בְּ-יג שֵׁמוֹת הַפְּנִימִיִּים יֵשׁ חֵן אוֹתִיּוֹת [לפי החלוקה הבאה:] (מֵאֱמוּנָה עַד יִחוּד [שזו, כאמור, זו יחידה אחת] יֵשׁ כו אוֹתִיּוֹת כְּמִנְיַן הוי' ב"ה, וּמֵאַהֲבָה עַד שִׁפְלוּת [שהם ז מדות הלב] יֵשׁ לב אוֹתִיּוֹת כְּמִנְיַן כָּבוֹד, הַכֹּל בְּסוֹד "בָּרוּךְ כְּבוֹד הוי' מִמְּקוֹמוֹ";

במערכת הפנימית יוצא, שמספר אותיות שמות ו הקצוות עולה כבוד אותיות, ואילו מספר אותיות שמות המוחין, הפנימיות, עולה הוי' אותיות. הפסוק הקושר ביניהם הוא "מלא כל הארץ כבודו"[40], המתיחס בעיקר לארץ ישראל, על פי הרמז שארץ ישראל עולה כבוד פעמים הוי'. חן זה – חן האותיות – בא לידי בטוי דוקא בארץ ישראל.

מהו ה"מקום" של "ברוך כבוד הוי' ממקומו"?

מָקוֹם הוּא סוֹד צֶלֶם הוי' [המערכת הפנימית] כְּדִלְקַמָּן. בַּקַּו הָאֶמְצָעִי שֶׁל הַמִּדּוֹת: רַחֲמִים אֱמֶת שִׁפְלוּת יֵשׁ יג אוֹתִיּוֹת כְּמִנְיַן אֶחָד, וְעִם ו הָעֶלְיוֹנוֹת הוּא סוֹד הוי' אֶחָדאֶלְדָּד,

על סוד הוי' אחד כתוב שהיו שני נביאים – אלדד ומידד – שניבאו בשם משה רבינו[41], והם נקראים שני המקורות של השפע, שני דדי החלב[42]. אלדד עולה טל, הוי' אחד [כאשר היחס בין הוי' ל-אחד הוא היחס של "שלם וחצי"], והוא בסוד הדד הימני, ואילו מידד עולה חן, הוי' יחיד, והוא בסוד הדד השמאלי. הם מקור היניקה לכל נשמות ישראל. מכאן בא ההמשך:

וְעִם יט הָאוֹתִיּוֹת הַנּוֹתָרוֹת (אַהֲבָה בִּטָּחוֹן יִרְאָה תְּמִימוּת) הוּא סוֹד הוי' יָחִידמֵידָד כַּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר וְד"ל; וְכֵן מֵידָדחֵן עוֹלֶה יגאַהֲבָהאֶחָד בְּמִסְפָּר קָטָן [כלומר, יש ב-יג השמות חן אותיות, ו-חן בעצמו עולה יג במספר קטן]

חן האותיות של כל מערכת יג השמות הפנימיים רומזות לפסוק:

בְּסוֹד "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הוי'" [למצוא חן בעיני ה' היינו לגלות בנפש את יג הבחינות הפנימיות] – שְׁלֵמוּת הַכַּוָּנָה הַפְּנִימִית שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית

לכן רמוזה פעמיים המלה בראשית במערכת הפנימית, כאשר כל דבר תמיד מכפיל את עצמו בסיומו בבחינת "כפליים לתושיה"[43].

הפסוק הראשון של פרשת בראשית הוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[44] ואילו הפסוק המסיים אותה הוא "ונח מצא חן בעיני הוי'"[45], בסוד "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"[46]. "בראשית ברא אלהים" הוא לשם איזו תכלית. איזו תכלית? לשם "ונח מצא חן בעיני הוי'". אדם הראשון לא מצא חן בעיני ה', כיוון שחטא, ואילו התכלית מתגלה בסוף הפרשה. התחלת מעשה בראשית היא על ידי שם של מב אותיות, של החיצוניות, של 'צלם אלקים', והיא יכולה לפול בחטא, אבל התקון הסופי מרומז בפסוק האחרון – "ונח מצא חן בעיני הוי'". נח הוא בבחינת תחית המתים, כלשון ספר הזהר "ניחא דרוחא לעילא, ניחא דרוחא לתתא"[47], ב"יום שכולו שבת"[48]. כמובן, על פי פשט, נח אפילו אינו יהודי, אבל פסוק זה מרמז בפנימיות לתכלית כוונת מעשה בראשית, שכל יהודי יהיה בבחינת "ונח מצא חן בעיני ה'", כפי שיהודי יכול למצוא חן בעיני ה'. זהו חן פנימי, לא חן חיצוני. אצלנו, אלו חן האותיות שיש במערכת השמות הפנימיים.

(וְעַל כֵּן הוּא הַפָּסוּק הָאַחֲרוֹן הַחוֹתֵם אֶת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, בִּבְחִינַת "הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם", שֶׁהֲרֵי "סוֹף מַעֲשֶׂה עָלָה בְּמַּחְשָׁבָה תְּחִלָּה" – "חֵן בְּעֵינֵי הוי'").

כל העולם נברא בשביל למצוא חן בעיני ה'. מתי העולם מוצא חן? על ידי הצדיק. נח הוא הצדיק, ואם יש צדיק אזי הוא "יסוד עולם"[49] – הוא עושה שהעולם ימצא חן בעיני ה'. לכן סיום מעשה בראשית הוא בפסוק "ונח מצא חן בעיני הוי'".

נח, על פי פשט, לא השלים את התקון שלו. הוא רק מצא חן. להיפך, שאר העולם לא מצא חן עד שה' השמיד אותו, אבל "נח מצא חן". התקון האמיתי הוא משה רבינו – תקונו של נח – שאמר "ואם אין מחני נא מספרך"[50]. הוא גלגול של נח[51], שכן הוא מסר את נפשו על עם ישראל. הוא אמר "מחני נא", וכתוב בספר הזהר[52] כי מחני אותיות מי נח, ובכך משה מתקן את נח. המשיח יהיה עוד יותר, והוא יתקן את העולם כולו. נח מצא חן רק לגבי עצמו, וזה לא 'קונץ'. משה רבינו מצא חן בכך שמסר את נפשו על עם ישראל גם בזמן שהם חטאו. המשיח יגרום לכך שכל העולם כולו ימצא חן בעיני ה', וזה יהיה התקון הסופי של כל העולם. כל זה רמוז בפסוק האחרון של פרשת בראשית.

כמו שהסברנו את סכום המלים של שתי המערכות יחד – הפנימית והחיצונית – כך נרמוז גם את סכום האותיות שבשתי המערכות:

בְּיַחַד מב וְ-חֵן עוֹלֶה קי פְּעָמִים י [וכתוב בכתבי האריז"ל ובכל ספרי הקבלה, שהמספר הזה הוא] בְּסוֹד שְׁלֵמוּת הִתְכַּלְּלוּתָן שֶׁל עֶשֶׂר סְפִירוֹת זוֹ בָּזוֹ עַל יְדֵי גִּלּוּי הַפְּנִימִיּוּת בַּחִצוֹנִיּוּת.

י פעמים י ראשי תבות יֹפי. יֹפי היא המלה המרמזת לשלמות השכלול. יש חן ויש יפי, כמו שכתוב "שקר החן והבל היפי"[53], שזה בסטרא אחרא, אבל כאן זה התקון של החן והיפי. רבוע הוא גלוי של שלמות, ושלמות היא רק כאשר פנימיות מתגלה בתוך חיצוניות – יג הפנימיות בתוך יא החיצוניות.

את ההמשך נשאיר לפעם הבאה.

* * * 

נגנו 'אני לדודי'

צלם אלקים וצלם הוי'

הגענו לאמצע פרק ה, העוסק ברמזי מערכת הספירות הפנימית והחיצונית, שנקראו 'צלם אלקים' ו'צלם הוי''.

מַעֲרֶכֶת הַסְּפִירוֹת הַחִצוֹנִיּוֹת נִקְרֵאת "צֶלֶם אֱלֹהִים", וְהַפְּנִימִית – "צֶלֶם הוי'" (בְּסוֹד "שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הוי' אֱלֹהִים".

זהו כלל גדול בכל מעשה בראשית, על פיו שם אלקים הוא המגן החיצוני על הפנימיות שבשם הוי'. במעשה בראשית מופיע שם אלקים לב פעמים, וזהו המקור בספר יצירה[54] למושג היסודי בקבלה לב נתיבות חכמה. בפנימיות כל שם מ-לב שמות אלו יש שם הוי' נעלם. גלוי שם אלקים שייך לכל העולם כולו, בעוד שגלוי שם הוי' מיוחד לארץ ישראל בפרט. שם הוי' הוא שם החכמה – "הוי' בחכמה"[55] – ועל ארץ ישראל נאמר "אוירא דארץ ישראל מחכים"[56]. לכן לב פעמים הוי' עולה ארץ ישראל. זו הפנימיות של כל מעשה בראשית. לעניננו, אחד מבין לב שמות אלקים של מעשה בראשית מופיע בבטוי "צלם אלהים" וממילא מובן שבפנימיות שם אלקים זה מונח גם 'צלם הוי''.

ממילא מובן גם, ש'צלם הוי'' הוא בעיקר בחינת מוחין דאבא, ואילו 'צלם אלקים' הוא בעיקר בבחינת מוחין דאמא. זאת אפשר להסביר על פי הנאמר בספר הזהר על הפסוק "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע"[57], שספר הזהר הוא "מן זיהרא דאמא עילאה"[58] – הזהר של אמא עילאה. כל מערכת הספירות החיצונית – מכתר ועד מלכות – המתבארת בספרי הקבלה היא בבחינת "זיהרא דאמא עילאה", היא בבחינת מוחין דאמא. החידוש של החסידות הוא חכמה בעצם, בטול, מוחין דאבא. זהו 'צלם הוי'' המתגלה בתורת החסידות.

זו גם בחינת ארץ ישראל. אמנם כל הקבלה היא בחינת ארץ ישראל, אבל החסידות היא ארץ ישראל שבארץ ישראל. היא אמנם התגלתה בחוץ לארץ, אבל ידוע שהבעל שם טוב וכל הצדיקים שהיו אחריו בחוץ לארץ היו בקדש הקדשים של בית המקדש. יש על כך הרבה ספורים[59] אבל לא נאריך בזה כעת.

אם כן, המכנה המשותף של כל המערכת הפנימית של 'צלם הוי'' – מאמונה ועד שפלות – הוא "הוי' בחכמה", בטול, מה. כל השמות הרגילים של המערכת החצונית – מכתר ועד מלכות – הם 'צלם אלקים' שבבחינת מוחין דאמא – "זיהרא דאמא עילאה".

התלבשות המערכת הפנימית בתוך המערכת החיצונית היא בסוד הפסוק "שמש ומגן הוי' אלהים"[60], בו היחס בין שם הוי' לשם אלקים הוא היחס שבין השמש למגן. שם אלקים פועל בחיצוניות, על ידי העלמת אור הוי' הפנימי. שם אלקים הוא שם הפועֵל, והוא נקרא "כח הפועל בנפעל"[61]. לכן מעשה בראשית פותח בו – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אלהים עולה הטבע[62] כי הוא שם ה' המתגלה בטבע בתור "כח הפועל בנפעל". איך הוא פועל? על ידי העלמת שם הוי' הפנימי. זו העלמת האחדות הפשוטה. ה' הוא אחד והבריאה היא רבוי, ובשביל לפעול את "כח הפועל בנפעל", ברבוי, צריך מגן להעלים ולהסתיר את האחדות הפנימית שבשם הוי'.

לכן זה מענין, שבמערכת החיצונית יש אחד עשר בחינות, ולא עשר. בעשר יש עדיין קצת אחדות, אבל אחד עשר הוא כבר בחינת רבוי, עד שהוא גם מניק את הסטרא אחרא ב"אחד עשר כתרין דמסאבותא"[63]. לעומת זאת, במערכת הפנימית יש יג שמות, וזה מרמז לאחדות – יג עולה אחד– "הוי' אחד"[64].

שֵׁם אֱלֹהִים פּוֹעֵל בְּחִצוֹנִיּוּת עַל יְדֵי הַעֲלָמַת אוֹר הוי' הַפְּנִימִי, אַך בֶּאֱמֶת [אין כאן שתי תופעות נפרדות, אלא] "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" – "הוי' הוּא הָאֱלֹהִים" [כי בעצמות הוא נושא 'שני הפכים בנושא אחד']).

הרמז הנפלא: צלם הוי'

עַל סוֹד זֶה [שהפנימיות היא 'צלם הוי''] בָּא רֶמֶז נִפְלָא: כָּל הַשֵּׁמוֹת הַפְּנִימִיִּים [מאמונה ועד שפלות] עוֹלִים יַחַד [4,160] כְּמִנְיַן צֶלֶם פְּעָמִים הוי' ב"ה.

יש רמזים נוספים ליפי לחן ולפאר של השמות הללו לפי החשבון. נסתכל רק על ז המדרגות שבקו האמצעי, בסוד "כל השביעין חביבין" [הזכרנו בשעור הקודם שהמספר 13 הוא המספר הראשוני ה-7. כמו כן, 7 הוא האמצע של 13]:

הַקַּו הָאֶמְצָעִי: אֱמוּנָה תַּעֲנוּג רָצוֹן יִחוּד רַחֲמִים אֱמֶת שִׁפְלוּת עוֹלֶה יו בְּרִבּוּעַ [256] פְּעָמִים הה [שזה 2,560]. שְׁנֵי הַקַּוִּים יָמִין וּשְׂמֹאל: בִּטּוּל אַהֲבָה בִּטָּחוֹן שִׂמְחָה יִרְאָה תְּמִימוּת עוֹלִים [בדיוק ההיפך] יו פְּעָמִים הה בְּרִבּוּעַ [שזה עולה 1,600; שהוא בעצמו שלמות של רבוע – 402],

מה זה האותיות האלו – יו ו-הה? אלו האותיות המרכיבות את שם הוי'. שני הזכרים שבשם – יו – ושתי הנקבות שבו – הה.

שוב, שם הוי' [26] מתחלק ל-10 ול-16 בשתי צורות אפשריות: אפשרות אחת היא, ש-10 היא האות י וה-16 הן האותיות הוה המתפשטות ממנו, כהתפשטות מן העצם. אפשרות שניה היא, שה-16 הם הזכרים – אותיות יו שבשם – וה-10 אלו הנקבות – אותיות ה עילאה ו-ה תתאה שבשם. לפי האפשרות הראשונה ה-10 הוא המשפיע וה-16 הוא המקבל, ואילו לפי האפשרות השניה 16 הם המשפיעים ו-10 הן המקבלות.

אגב, מה הקשר בין שני המספרים הללו? הם המשולש של 4 והרבוע שלו. שם הוי' כולו נקרא "שם בן ד"[65]. זה נקרא הבית של המספר 4 – הרבוע של 4 ומעליו המשולש של 4, כך:


*

* *

* * *

* * * *

* * * *

* * * *

* * * *

* * * *

 

היפי בסימטריות כאן הוא, שבקו האמצעי הסכום הוא המשפיעים ברבוע [אותיות יו162] פעמים הנקבות [אותיות הה10], ואילו בקוים הקיצונים זה להיפך, שהסכום הוא הזכרים בפשוט [אותיות יו16] פעמים הנקבות ברבוע [אותיות הה102]. ידוע, שכל רבוע הוא תמיד בחינת שלמות, וזה אומר שבקו האמצעי הזכר הוא זה שבהתכללות, בשלמות, והוא מזדווג – כל כפל הוא בחינת זווג – עם הפשטות של הנקבה. בקוים הקיצוניים זה בדיוק להיפך, הזכר הוא הפשוט והוא מזדווג עם ההתכללות, עם השלמות, של הנקבה. זהו היחס בין הקו האמצעי לבין שני הקוים ימין ושמאל.

מה יוצא לנו מזה? עיקר שלמות הזכר מתבטאת ומתגלה בקו האמצע ואילו עיקר שלמות הנקבה מתגלה בהתפשטות, בצדדים, בקצוות, כאשר לכל אחד יש התכללות עם השני. הכל יחד עולה 10 פעמים 16 פעמים שם הוי'. זה פלאי פלאים. זה לא מסתבר על פי שום סיכוי שבעולם.

מה קורה כאשר מכפילים את שני המרכיבים הללו בעצמם? לפעמים בקבלה מסבירים שסוד המלה צלם הוא י פעמים הוה, שזו ההתפשטות פעמים העצם, אבל האופן היותר פנימי הוא:

כַּאֲשֶׁר יו פְּעָמִים הה עוֹלֶה צֶלֶם, וְהוּא פֶלֶא.

צורה זו היא הזכר פעמים הנקבה, המשפיע פעמים המקבל, כאשר כפל הוא תמיד זווג בין שני המרכיבים.

"נקבה תסובב גבר"

צריך להסביר טוב יותר רעיון זה, שהזכר הוא סוד האמצע והנקבה היא סוד שני הקוים ימין ושמאל – ההתפשטות מן האמצע. בדרך כלל ההסבר הוא הפוך, שהאמצע היא הנקבה, המלכות, והזכר הוא זה שסביבה. איך זה מסתדר? יש לכך שני הסברים: או על דרך עגולים ויושר, שהנקבה היא העגולים והזכר הוא האור הישר, או על דרך מה שיהיה לעתיד לבוא, כאשר "חדשה אני בורא בארץ נקבה תסובב גבר"[66]. בעולם הזה הסדר הפוך.

את ההבדל בין היום לבין מה שיהיה לעתיד לבוא מסבירים תמיד על פי ההבדל בהשקפה ביחס שבין מערכת השמש והכוכבים: למראית עין-ההשקפה של כדור הארץ נראה כי הוא עומד באמצע ואילו השמש והירח מסתובבים סביבו, אבל קרוב לימות המשיח – בתקופתנו האחרונה – מגלים אחרת. מגלים שאם משקיפים מלמעלה רואים שהשמש – שהיא הזכר – עומדת באמצע והארץ היא זו שמסתובבת סביבה. זה נקרא "נקבה תסובב גבר", שהזכר עומד באמצע והנקבה היא זו המסתובבת. לפי זה, גלוי זה הוא כבר הכנה לקראת ביאת המשיח. קופרניקס חי בזמן האריז"ל, שאמר על תקופתו שהיא התחלה של ביאת המשיח, והוא זה שגילה את ההשקפה החדשה הזו.

כמובן, "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[67], וה' הוא זה שבורא את 'דעת תחתון', שנראית לעינינו מכדור הארץ, כפי שהוא זה שבורא את 'דעת עליון'. שניהם שוים. לכן, על פי הפיזיקה של איינשטין זה נכון וזה נכון. הכל יחסי וזו רק נקודת מבט. אם אתה קובע שאתה מרכז העולם הכל מסתובב סביבך. יש סדרת נוסחאות מתימטיאות כדי לכלול את כללי המערכת, אלא שאם השמש עומדת באמצע הרבה יותר פשוט לכתוב אותן, בעוד שאם הארץ היא זו שבאמצע החשבון מסובך מאד, אבל זה כל ההבדל. אם מסתכלים רק על מערכת השמש העין תופסת, בדרך ממילא, שהשמש עומדת באמצע וממילא הכל מסתובב סביבה, ואז זה נראה אובייקטיבי, אבל גם האובייקטיבי הזה הוא רק דמיון. הוא רק יחסי-אובייקטיבי (זה נקרא תורת היחסיות הכללית). לכן כתוב "אל דעות הוי'"[68], שה' כולל את שתי הדעות כאחת.

אם כך, לפי מה שראינו ברמז המספרי של היחס בין 10 ל-16 בשם הוי' ב"ה, הזכר [אותיות יו] מתגלה בעיקר באמצע והנקבה [אותיות הה] מתגלה בצדדים, בדיוק כמו היחס שיהיה לעתיד לבוא – "נקבה תסובב גבר".

קוי ימין ושמאל – החוסן שמקיף מחוץ

נמשיך הלאה:

וְעַיֵּין בְּתַנְיָא פֶּרֶק מ' הַגָּהָה שְׁלִישִׁית שֶׁיֵּשׁ בְּחִינָה בְּפֵרוּשׁ ד' אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה שֶׁבָּהּ הַ-י וְהַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם הֵן כְּנֶגֶד הָרֹאשׁ וְהַגּוּף – בְּחִינַת קַו אֶמְצָעִי – וְהַב' אוֹתִיּוֹת ה ה שֶׁבַּשֵּׁם הֵן כְּנֶגֶד ב' הַקַּוִּים יָמִין וּשְׂמֹאל [שהם שתי הידיים], וְעַל כֵּן בְּחֶשְׁבּוֹן הַקַּו הָאֶמְצָעִי הַ-יו בָּא בְּרִבּוּעַ וּבוֹ נִכְלָל הַ-הה בְּפָשׁוּט, וּבְחֶשְׁבּוֹן שְׁנֵי הַקַּוִּים יָמִין וּשְׂמֹאל הַדָּבָר הָפוּךְ – הַ-הה בָּא בְּרִבּוּעַ [בהתכללות] וּבוֹ נִכְלָל הַ-יו בְּפָשׁוּט.

כתוב בתניא (באותה ההגהה), בשם ספר הזהר[69] המובא גם בספר הפרדס[70], שיש פרוש בשם הוי' שיוצר צורת עיגול:


                                                                                    י

ה                      ה

ו


בציור זה האות י היא הראש; האות ה עילאה היא ה אצבעות יד ימין, והיא כוללת גם את ה אצבעות רגל ימין, שעולה ונכללת ביד; האות ו היא הגוף; האות ה תתאה היא יד שמאל הכוללת בה גם את אצבעות רגל שמאל. לפי פרוש זה, האותיות יו עומדות באמצע ואילו האותיות הה הם הידיים והרגליים המתפשטות מהם. לפי זה פשוט, שאותיות יו שייכות אל הקו האמצעי ואילו האותיות הה שייכות אל הקוים ימין ושמאל. ממילא מובן גם שהקוים ימין ושמאל מקבלים מקו האמצע, מן המשפיע.

כתוב, שבידיים יש מעלה וחיסרון לגבי הגוף: בידיים יש פחות חיות פנימית מאשר בגוף, ולכן יש דין בהלכות טרפות בשולחן ערוך[71] האומר שאם נקצצו הכנפיים והגפיים העוף כשר. כלומר, הוא יכול עדיין לחיות. מכאן לומדים שעיקר החיות אינה בכנפיים. אבל, מצד שני, פרוש המלה אבר בתורה הוא כנף, כמו בפסוק "יעלו אבר כנשרים"[72]. אבר מלשון אביר ותקיף. לכן כתוב שעיקר תוקף העוף מצוי בכנפיים שלו. כך הוא גם הבטוי השגור, שכאשר רוצים להחליש מישהו אומרים שרוצים 'להוריד לו את הכנפיים', את כל הפוטנציאל שלו. לעוף פירושו ליזום, לעשות משהו בחיים. כל מה שהעוף עושה הוא בזכות הכנפיים שלו, ואם מקצצים לו אותן הוא לא יכול לעשות שום דבר.

כל זה היה על בחינת הנוקבא, שהיא החוסן המקיף ושומר מבחוץ, ובכל זאת היא התוקף [זה מסביר את מאמר חז"ל "כל השרוי בלא אשה – שרוי בלא חומה"[73] ולכן נקרא סדר נשים בשם "חוסן"[74]. האשה היא החוסן, המקיף].

נסכם את הפסקה האחרונה: כולה באה להסביר את הרמז צלם פעמים הוי', כאשר צלם עצמו הוא שם הוי' – 10 פעמים 16. בחלוקה זו עצמה יש שתי דרכים: י פעמים הוה, או יו פעמים הה. כאן בחרנו באפשרות השניה, לפי הסוד של שם הוי' בספר הזהר, שאותיות יו הן ראש וגוף בסוד קו האמצעי ואילו אותיות הה הן שתי הידיים בסוד הקוים הקיצוניים. יצא שדוקא באמצע האותיות יו הן בהתכללות כפול האותיות הה בפשוט, ואילו בשני הקוים ימין ושמאל הסדר מתהפך, ששתי האותיות הה הן בהתכללות כפול האותיות יו שבפשוט. הכל ביחד יוצר סימטריה נפלאה וממילא אחדות נפלאה. כמו שהסברנו, חן עולה אחד במספר קטן, ולכן בשמות הפנימיים של 'צלם הוי'' יש חן אותיות.

הכל חסד, הכל חכמה

עוד רמז[75] על מספר זה – צלם פעמים הוי' – 4,160. קודם אמרנו ששני הקוים ימין ושמאל עולים למספר רבועי, אבל המספר הכולל של כל השמות אינו רבוע. הוא אינו רבוע, אבל הוא רבוע עם השרש שלו:

הַכֹּל עוֹלֶה ח בְּרִבּוּעַ וְעוֹד סד בְּרִבּוּעַ, סוֹד חֶסֶד,

מה הוא חסד? הפרוש הפשוט בקבלה הוא, שחסד עולה עב והוא מורכב מפעמיים לולו צדיקים נגלים ו-לו צדיקים נסתרים [כמו שהרחבנו בפרק ד], אבל בקבלה יש עוד פרוש, והוא שהמלה חסד היא "המתקת הדין בשרשו"[76]. דין עולה סד, ו-סד הוא רבוע של ח. יוצא, שהאות ח היא השרש, הדין הוא הרבוע שלו [סד] ושניהם יחד עולים חסד. זה נקרא "המתקת הדין בשרשו". האות ח היא מלשון חיים[77], והמתקת הדין נעשית בשרש החיים.

לעניננו, כל שמות המערכת הפנימית עולים ח ברבוע עם הרבוע שלו ברבוע (סד ברבוע) – חסד:

שֶׁפְּנִימִיּוּתוֹ אַהֲבָה שֶׁבָּהּ נִכְלָל הַכֹּל כִּמְבוֹאָר לְעֵיל [בשעור הקודם]. סוֹד חֶסֶד הוּא ח וְ-ח בְּרִבּוּעַ שֶׁעוֹלֶה סד-דִּין, הַיְינוּ הַמְתָּקַת הַדִּין כַּאֲשֶׁר נִכְלָל בְּ"שָׁרְשׁוֹ" – חֶסֶד. וְכֵן הַמְתָּקַת כָּל הַשֵּׁמוֹת הַחִצוֹנִיִּים הוּא עַל יְדֵי הַשֵּׁמוֹת הַפְּנִימִיִּים.

קודם הזכרנו, שהיחס בין 'צלם הוי'' לבין 'צלם אלקים' הוא כמו היחס ביו מוחין דאבא למוחין דאמא. ממילא מובן גם, שהיחס ביניהם הוא כמו היחס שבין חסד לדין. השמות החיצוניים – מכתר ועד מלכות – הם בבחינת דין, ולכן יש בהם מב אותיות כמו בשם של הגבורה, של הדין, ואילו בכל השמות הפנימיים יש חן אותיות כי הם בבחינת "חן וחסד"[78] לעומת הדין. לכן הם ממתיקים את הדין, ולכן הם שייכים לתורת החסידות.

כתוב[79], שבמלה חסיד יש אות י של חכמה המאירה את החסד. כך גם בכל המערכת הפנימית: בפנימיותה הכל חכמה, בטול, ובחצוניותה הכל חסד ואהבה.

שורות אלו שבספר לא נלמדו בשעור:

וְזֶהוּ שֶׁהַכֹּל עוֹלֶה סה פְּעָמִים סדאדני פְּעָמִים דִּין – וּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאריז"ל שֶׁהַמְתָּקַת הַדִּין הוּא עַל יְדֵי הַ-א שֶׁל אדני (וְהַיְינוּ הַ-ח בְּרִבּוּעַ כַּנ"ל, שֹׁרֶשׁ הַ-סד בְּסוֹד חֶסֶד).

עד כאן

"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"

עוד רמז [יש רמזים עד אין סוף, ופעם למדנו במשך כמה חודשים שלמים רק רמזים על השמות הפנימיים האלו. כאן אני מקצר רק לדברים העיקריים]: תמיד כשיש משהו מושלם צריך להיות קשר בין הראשון – אמונה – לבין האחרון – שפלות, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[80]. זו הסיבה שבקבלה[81] תמיד אמונה היא מלכות, למרות שכאן היא בכתר. שרש המלכות הוא ברדל"א, ולכן אצלנו היא בראש הכתר. כאשר השפלות של העליון יורדת להתגלות בתחתון – היא הופכת להיות האמונה שלו.

בלשון אחרת: אם יש רבי וחסיד, השפלות של הרבי היא שרש חזוק האמונה אצל החסיד. לכן בעלי אמונה חזקה הם תלמידים של רבי שיש לו שפלות עצומה, כמו משה רבינו. עיקר המעלה של משה רבינו היא היותו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[82], ולפי ערך הענוה שלו כך ערך חזוק האמונה אצל עם ישראל. כתוב בחסידות[83] על הפסוק "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[84], שהכוונה היא שהאמינו בה' על ידי משה עבדו. על ידו מגיעים למדרגה הרבה יותר עמוקה עד אין סוף באמונת ה'. באמונה של משה – ובעיקר בשפלות שלו – הוא משפיע אמונה לכולם. השפעת האמונה מלמעלה היא על ידי השפלות. כל זה בסוד המן, שירד בזכות משה, שעליו כתוב "מן הוא"[85] – אותיות אמונה. זה נקרא "נעוץ סופן בתחלתן" ולכן הקשר הכי חשוב כאן בין הספירות הוא הקשר בין השפלות לאמונה.

[למי שמתמצא, בחודשי השנה בסוד ה'מגן דוד' אמונה ושפלות הם כנגד החודשים ניסן ואב – שפלות כנגד חודש אב ואמונה כנגד חודש ניסן[86]. מה הקשר ביניהם? אב הוא התמצית של האביב. אנחנו כעת עומדים בסוף חודש אב, וזה בדיוק הזמן בו "נעוץ סופן בתחלתן", ולכן אנחנו צריכים ברגע זה להתחבר עם תחלת ניסן ועל ידי זה יתגלה אלול, שזו מדת הרחמים שביניהם].

וזהו הרמז בבחינת המספר לקשר שבין שפלות לאמונה:

שִׁפְלוּת, בַּסּוֹף, עוֹלֶה ח פְּעָמִים אֱמוּנָה, בָּרֹאשׁ, בְּסוֹד "נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָּתָן בְּסוֹפָן". ח פְּעִָמִים דַּוְקָא, כְּנֶגֶד ח דְּרָגוֹת שֶׁבֵּין אֱמוּנָה לְשִׁפְלוּת: תַּעֲנוּג, רָצוֹן, בִּטּוּל-שִׂמְחָה, יִחוּד, אַהֲבָה-יִרְאָה, רַחֲמִים, בִּטָּחוֹן-תְּמִימוּת, אֱמֶת (כַּמּוּבָן מִצִּיּוּר הַסְּפִירוֹת בִּפְנִימִיּוּת שֶׁבּוֹ י דְּרָגוֹת כּוֹלֵל אֱמוּנָה וְשִׁפְלוּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּצִיּוּר הַסְּפִירוֹת בְּחִצוֹנִיּוּת יֵשׁ ח דְּרָגוֹת בִּכְלַל, הַכֹּל בְּסוֹד חַי הוי' וְד"ל),

אם נסתכל שוב על שתי המערכות נראה, כי למרות שבמערכת הפנימית יש יג מדרגות ובמערכת החיצונית יש יא מדרגות, אם נספור את מדרגות הירידה – כאשר כל שתי מדרגות של ימין ושמאל נחשבות למדרגה אחת – נראה שרק במערכת הפנימית יש עשר מדרגות של ירידה. עשרה שלבי ירידה נמנים כאשר כל זוג מהזוגות – בטול שמחה, אהבה יראה, בטחון תמימות – נחשב לשלב אחד. זהו עוד רמז חשוב לכך שה-יג הוא העשר האמיתי.

alt

 



לעומת זאת, במערכת החצונית יש רק שמונה מדרגות של ירידה:

alt

 יוצא, שיחוד שתי מדרגות הירידה הוא בסוד חי – "חי הוי'"[87].

למה ההתפשטות לימין ולשמאל נחשבת למדרגה אחת? כי בתקון תמיד ימין ושמאל יוצאים יחד, בבחינת "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[88], כדי לאזן אחד את השני, כמו במאזנים. בחכמה ובינה הדבר פשוט – "כחדא נפקין כחדא שריין"פח. כך הוא גם באהבה ויראה. על היחוד שבין בטחון ותמימות ראינו את הפסוק "הולך בַּתֹם ילך בטח"[89]. לעומת זאת, בקו האמצעי כל נקודה ונקודה היא מדרגה בפני עצמה.

הקו האמצעי הוא קו שמכריע בין השנים, ויש בהכרעה שתי צורות: או שהוא בא בסוד שרש, כמו רב המכריע בין התלמידים, ואז הוא עומד למעלה משניהם, או שהוא בא לאחר שניהם, כמו תלמיד שמכריע בין שני רבותיו.

לדוגמה: לשמעיה ואבטליון היו שני תלמידים, שמאי והלל, שקבלו מהם[90], וכל אחד קיבל בצורה שונה והפוכה[91]. כל אחד משלים את השני. כאן המכריע עומד למעלה מהשנים, כמו בצורת 'סגולתא', סגול עליון, אבל יש להיפך, שהמכריע עומד למטה משניהם, כמו תלמיד שקיבל משני רביים והוא צריך להכריע ביניהם. כמו רבי יוחנן ביחס לרב ושמואל, שהוא קצת למטה משניהם, בא אחריהם, אבל פוסקים את ההלכה כמותו[92]. רב שייך לקו ימין, שמואל לקו שמאל ואילו רבי יוחנן עומד באמצע, למטה משניהם. כך או כך, קו האמצע הוא תמיד קו שמכריע בתקון בין ימין ושמאל, ולכן הוא נחשב כמדרגה בפני עצמה, ולפי כל זה דוקא במערכת הפנימית יש עשר מדרגות של המשכה.

הכל אמונה

לפי זה, מובן למה שפלות עולה ח פעמים אמונה. על השפלות כתוב "לית לה מגרמה כלום"[93] ואילו האמונה למעלה כבר ישנה. התכונה של שפלות היא היותה מקבלת מכולם, כמו שכתוב "כל הנחלים הולכים אל הים"[94], אל המקום הנמוך ביותר. כל הפנימיות היא מים – גם חסד משול למים וגם חכמה משולה למים – וכל המים האלו יורדים מן האמונה אל השפלות. השפלות בעצמה היא שום דבר אבל האמונה יורדת עד אליה ח מדרגות. השפלות מצד עצמה היא כלי ריק, ו"לית לה מגרמה כלום", אבל יש בה כח להוריד ולמשוך שמונה מדרגות של אמונה.

מה יוצא מזה? יוצא שעל ידי היחוד שבין שפלות ואמונה יש ט פעמים אמונה ומתגלה שהכל זה אמונה. מתגלה שתענוג בפנימיות הוא אמונה, שרצון הוא אמונה, שבטול ושמחה הם אמונה – הכל מדרגות של אמונה. תענוג הוא מדרגה שניה של אמונה, רצון הוא מדרגה שלישית של אמונה וכו'. כולן מדרגות של המשכת האמונה, וכולן נמשכות על ידי השפלות שבסוף. זהו הקשר בין הסוף לבין ההתחלה.

ממילא זה מתקשר עם מה שראינו בשם ספר התניא בסיום ההערה הראשונה [בתחלת השער], שכל הספירות כולן הן "רזא דמהמנותא"[95]. "כל מצותיך אמונה"[96]. כלומר, שיש עוד יותר פנימיות בספירות: יש את המערכת החיצונית של הספירות, יש את המערכת הפנימית, ואם מסתכלים ומתבוננים על ההתחלה ועל הסוף שלה מבינים שהסוף ממשיך את ההתחלה דרך כל המערכת כולה. ממילא נמצא שהכל – מן ההתחלה ועד הסוף – אמונה.

שלשת המערכות הללו מקבילות, לפי הערכים של הבעל שם טוב, ל"השתלשלות, התלבשות, השראה"[97]: המערכת החיצונית היא כמו 'השתלשלות', המערכת הפנימית היא כמו 'התלבשות' – 'צלם הוי'' שמתלבש בתוך 'צלם אלקים' – ואילו הגלוי שהכל אמונה, שמתגלה על ידי היחס של שפלות לאמונה בסוד "נעוץ סופן בתחלתן", הוא בסוד ה'השראה'. זה נקרא שכל הספירות הן "רזא דמהמנותא". הכל בסוד "חש, מל, מל"[98].

שאלה: למה השפלות לא נחשבת כאחת המדרגות במנין הירידות?

תשובה: זה בדיוק מה שהסברנו, ששפלות היא שום דבר, "לית לה מגרמה כלום". כמו שיש בלשון הקדש ט נקודות [קמץ, פתח, צירי וכו'], כנגד הספירות, ורק במלכות אין נקוד. כל אות שאין לה נקוד היא במלכות, והיא רק מקבלת בתוכה את ט הנקודות. כאן אצלנו, ט הנקודות הן ט האמונות.

"כך יתאמת לעינינו" – יחוד אמת ואמונה

לפי דרכנו, מהי הנקודה האחרונה שבה מתגלה האמונה? אמת. השפלות מצד עצמה היא כלום, אבל הכח שלה הוא להמשיך את האמונה עד אל האמת, לייחד אמת עם אמונה [העולים אהיה אשר אהיה, שם הגאולה]. על יחוד זה כתוב בספר הזהר "איהו אמת איהי אמונה"[99] – 'הוא' זה התפארת או היסוד (כמו כאן) ו'היא' זו המלכות. על פי ההסבר שלנו יוצא פרוש יותר עמוק, עד אין סוף. יוצא, ש'איהי' זו השפלות והכוונה במלים "איהי אמונה" היא שהשפלות היא זו הממשיכה את האמונה מרדל"א אל האמת, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[100]. השפלות של המלכות היא זו הממשיכה את האמונה עד שהיא מתגלה בנקודת האמת.

זה נקרא שהאמונה מתאמתת. מה הסוד של התאמתות האמונה? זה מה שלמדנו אתמול מהרבי שליט"א[101], בסוד המלה 'אמן'. הוא מסביר שפרושה הוא 'כך יתאמת לעינינו' (הביא את זה מלשון הב"ח[102]). ממילא מובן, שעיקר ענית אמן צריכה להיות דוקא מתוך שפלות. אם יש לאדם שפלות בענית אמן הוא ממשיך את האמונה של ה'אמן' אל תוך ההתאמתות. זה נעשה על ידי השפלות. מה פרוש המלה 'כך'? כך הוא מלשון ככה, הרומז אל כתר כל הכתרים [כפרוש הבעל שם טוב], אל רדל"א. הכוונה בלשון הבטוי 'כך יתאמת' היא שהרדל"א יתפשט וימשך עד היסוד. אמת ואמונה באות בלשון הקדש מאותו השרש. אמרנו אתמול שאמן הוא ראשי תבות 'אנו רוצים משיח נאו', שלא רוצים יותר לחכות, שזה כבר יהיה. זה ממש פשט המלה אמן, כי אמן היא מלשון אמת.

שוב, 'כך' זו האמונה ו'כך יתאמת' זו ההמשכה מן האמונה עד לאמת. מה זה 'לעינינו'? זו כבר ההמשכה למלכות. המלכות נקראת בספר הזהר "עולמתא שפירתא דלית לה עינין"[103] – עלמה יפהפיה שאין לה עיניים. היא באמת יפה אבל היא לא רואה בעצמה שום מעלה. בעיני עצמה היא מכוערת. היא יודעת שכל מה שיש לה הוא מצד ה', אבל מצדה אין לה שום דבר, שום עיניים.

באותה השיחה של הרבי מובאת עוד תוספת חשובה, והיא שכך הוא המצב היום, אבל לעתיד לבוא, כאשר האמונה תתאמת לגמרי, גם הנשים המכוערות תקבלנה את ההכרה במעלת עצמן בפנימיות, ועם כל זה תשארנה גם עם המדרגה הקודמת, של 'מכוערות'. זה יהיה גלוי של "שני הפכים בנושא אחד". זה על דרך מה שמסביר הבעל שם טוב[104] על הפסוק "כן בקדש חזיתיך"[105], שלעתיד לבוא אנחנו נתגעגע למדרגה של הגלות, ועל ידי הגעגועים תישאר המדרגה הזו גם בעת הגאולה. בגלות העבודה היא של 'מכוערות', אבל לעתיד לבוא כאשר כן תתגלה המעלה הפנימית תישאר בכל זאת המדרגה הראשונה של הגלות. לענינינו, 'כך יתאמת לעינינו' זה שאחר כך נקבל את העיניים. עד אז היא רק "עולמתא שפירתא דלית לה עינין" בכלל, אבל בגאולה זה יתגלה גם בראית העיניים.

נסכם את שלשת המלים 'כך יתאמת לעינינו': 'כך' היא התעוררות האמונה הפשוטה על ידי שפלות בתחלה, אחר כך האמונה הפשוטה נמשכת עד לאמת וזה נקרא 'יתאמת', ובסוף זה מתגלה בתוך הכלי הריקן – 'לעינינו'. קודם הכלי הריקן לא ראה שום דבר, הוא היה בלי עיניים בכלל, ואחרי שהאמונה נמשכת באמת מתגלים העיניים גם בתוך השפלות [והרמז: כך יתאמת לעינינו עולה (עם הכולל) כתר מלכות, וכן עולה שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד (עם הכולל)].

נסיים את הקריאה:

כַּאֲשֶׁר הַשִּׁפְלוּת מַמְשִׁיכָה אֶת הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה דֶּרֶךְ כָּל הַדְּרָגוֹת הַנ"ל, אַךְ הִיא בְּעַצְמָהּ "לֵית לַהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם" [ולכן אינה עולה בחשבון] וְד"ל. נִמְצָא שֶׁהַכֹּל הוּא הִתְפַּשְּׁטוּת הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה, עַיֵּין בַּהֶעָרָה שֶׁבִּתְחִלַּת הַשַּׁעַר [שכל הספירות הן "רזא דמהמנותא"].

הסוד הזה, שכל הספירות הן "רזא דמהמנותא", הוא סוד ה'השראה'. מה שאמרנו קודם, שכל הספירות הם בחינת חכמה או חסד, היה בסוד 'התלבשות' של מערכת 'צלם הוי'' בתוך מערכת 'צלם אלקים'. בפנימיות המתלבשת עצמה יש גם כן פנימיות וחיצוניות: הפנימיות של כל מה שמתלבש היא הבטול, שהכל בטול, והחצוניות היא האהבה, שהכל אהבה. 'התלבשות' היא בסוד ה"מל" הראשון שב"חש, מל, מל", כאשר ב"מל" הראשון יש תמיד שתי מדרגות: אחת שמתקשרת אל ה'השתלשלות' ואחת שמתקשרת אל ה'השראה'. כעת, מה שמתגלה לנו ברמז האחרון, הקושר בין הסוף להתחלה, הוא שיש בעצם עוד מדרגה – שהכל אמונה. מתגלה שהכל אמונה, וזו כבר מדרגה בפני עצמה – זו כבר 'השראה'. זה כבר חסידות ועצם הגלוי של הבעל שם טוב.

כעת אפשר להבין גם יותר טוב את המלה אמונה. מה זו אמונה? כתוב[106] שאמונה היא מלשון אמנוּת – "מעשה ידי אמן"[107]. אם האמונה היא רק רדל"א, כמו שהיא למעלה, לא ברור הקשר בינה לבין אמנות, אבל אם אמונה היא הכל – התענוג, הרצון, הבטול וכו' – אז אמונה היא האמן הגדול ביותר. היא הדבר שמופיע בכל מדרגה ומדרגה בתור מישהו אחר. זה כמו בסיפור מבעל תפלה בספורי מעשיות, שאצל כל מי שהולך אליו הוא מופיע בתור מישהו אחר. מי האמן הכי גדול? האמונה. הוא התענוג, הוא הרצון, הוא הבטול-שמחה, הוא היחוד, הוא האהבה-יראה, וכך הלאה. הוא 'משחק' את כל התפקידים. ואיך זה מתגלה? על ידי השפלות. זה ה"נעוץ סופן בתחלתן", וכל זה מתגלה על ידי הרמז הקושר בין שפלות לבין אמונה.

כתר – העבר המוחלט; מלכות – ההוה המוחלט

נמשיך לרמז הבא:

וְכֵן בִּשְׁמוֹת הַסְּפִירוֹת בְּחִצוֹנִיּוּת יֵשׁ קֶשֶׁר מִסְפָּרִי מְיוּחָד בֵּין [המדרגה הראשונה ובין המדרגה האחרונה, בין] כֶּתֶר לְמַלְכוּת:

מהו היחס המספרי ביניהם? מלכות היא ד פעמים עדן [עדן עולה חצי רמח] וכתר הוא ה פעמים עדן. בחיצוניות הספירות זהו הזוג שקיים בינו יחס. היחס הוא 4 ו-5. כל עדן הוא ד פעמים אל, וממילא מלכות עולה טז פעמים אל ואילו כתר עולה כ פעמים אל.

מה זה אומר?

כֶּתֶר עוֹלֶה היה פְּעָמִים אֵל, וּמַלְכוּת עוֹלֶה הוה פְּעָמִים אֵל.

השם אל יכול להיות שם החסד, כמו שכתוב "חסד אל כל היום"[108], ויכול להיות שם החכמה, כמו שכתוב בספר הזהר "אל נהירו דחוכמתא"[109] [ולכן אל הוא התחלת המלה אָלֶף של החכמה – "אאלפך חכמה"[110]]. אבל לפעמים אל הוא שם האמונה, כמו שכתוב בשירת האזינו "אל אמונה ואין עול"[111], אפילו יותר מאשר שם הוי'. בכל התנ"ך רק השם אל כתוב בסמיכות למלה אמונה.

אֵל הוּא שֵׁם הָאֱמוּנָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "אֵל אֱמוּנָה וגו'". בְּכֶתֶר, בְּחִינַת "עַתִּיק יוֹמִין" [שהוא פנימיות הכתר], שַׁיָּיךְ הָיָה אֵל,

כאן העבר הוא עבר של קדמון, שלפני בריאת העולם, וממילא גם של אחרי סוף העולם. עתיק יומין הוא 'קדמון לכל הקדומים'. בספר התניא כתוב[112], שהמלכות היא שרש הזמן שלנו, ובזמן עצמו זמן ההוה הוא שרש הזמן. כללות הזמן הוא זמן ההוה, ואילו העבר והעתיד – 'היה' ו'יהיה' – הם ההתפשטות ממנו, אבל כאשר מדברים על לפני הזמן שייך רק זמן העבר. זמן עבר ששייך לזמן הנברא הוא טפל אל זמן ההוה, הוא רק מתפשט ממנו, אבל יש זמן עבר מוחלט, שהוא ה'קדמון' בעצמו.

על הקדמון האמיתי הזה יש בטוי בקבלה 'כל קדמון נצחי'[113]. לא כל נצחי חייב להיות קדמון, אבל כל קדמון הוא גם נצחי [זה כלל המובא בכל ספרי המחקר שגם הרמב"ם במורה נבוכים[114] מביא אותו]. זהו כלל חשוב. נצחי יכול להיות נצחי ברצון הבורא, ויכול לא להיות קדמון. קדמון אמיתי הוא רק עצמותו יתברך – הקדמון לכל הקדומים – אבל ה' יכול לברוא מלאך נצחי שאינו קדמון. זה תלוי ברצון ה'. קדמון נצחי עולה משיח, וראשי תבותיו הן קן – "קן צפור"[115] [שהוא היכל המשיח בספר הזהר[116]]. המשיח הוא זה שמגלה את ה'קדמון-נצחי'.

לפי הכלל הזה, יש 'היה' שהוא בסוד "עתיק דעתיקא", הקדמון הנצחי, וזו האמונה הפשוטה של הכתר – פרצוף עתיק יומין בכלל, ורדל"א בפרט. כל זה היה בשביל להסביר את הרמז שכתר עולה היה פעמים אל. מה שאין כן המלכות, שהיא שרש הזמן הנברא, עולה הוה פעמים אל, שכן לגבי הזמן הנברא 'היה' ו'יהיה' הם רק פרטים המתפשטים מתוך זמן ה'הוה'. הם לא 'היה' ו'יהיה' מוחלטים.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַלְכוּת, שֶׁעִיקָּרָהּ "הוי' מֶלֶךְ" בִּלְשׁוֹן הֹוֶה, שֶׁהֲרֵי הִיא מְהַוָּה אֶת הַכֹּל ['הוה' הוא גם מלשון מהווה. המלכות היא כח מהווה ולכן עיקר המלכות היא בחינת הוה] בְּכֹחוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם תָּמִיד [לגבי הבריאה יש רק את נקודת ה'הוה', ואין בכלל את זמני 'היה' ו'יהיה', ולכן בה], שַׁיָּיךְ הֹוֶה אֵל וְד"ל.

הַכֶּתֶר הוּא חָמֵשׁ רְבִיעִיּוֹת בְּיַחַס לְמַלְכוּת, [למה? בגלל] שֶׁבּוֹ מוּשְׁרֶשֶׁת הַמַּדְרֵגָה הַחֲמִישִׁית הָעֶלְיוֹנָה – קוֹצוֹ שֶׁל י – סוֹד הַיְחִידָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ.

המלכות מגלה למטה ארבע מדרגות. לכן היא נקראת "רֹבַע ישראל"[117], שכל ארבעת המדרגות שלמעלה ממנה מתגלות בה, אבל הכתר היא כבר המדרגה החמישית, הנעלמת לגבי בה שמתגלה במלכות. באמת, שרש המלכות היא במדרגה החמישית הזו. זהו היחס המספרי שיש בחיצוניות הספירות בין הכתר לבין למלכות.

בכך סיימנו את הרמזים של שתי המערכות – הפנימית והחיצונית. כאמור, יש אין-סוף רמזים וכאן בחרנו רק את העיקריים שבהם.

* * *



[1] זח"ג רצב, א; עץ חיים שער יג פ"ב.

[2] ראה לקוטי תורה בשלח א, א; ביאורי הזוהר פרשת אחרי לאדמו"ר האמצעי (עו, ג ואילך), ולאדמו"ר הצ"צ (ח"א ע' שסג ואילך); המשך תרס"ו עמ' תז, ועוד; שער ארבעה עולמות פרק ד.

[3] אגרת הקדש טו.

[4] רמח אותיות אות נג בשם הרבי מהר"ש.

[5] שבת סז, א; בבא מציעא קיג, ב; זח"ג כח, א; רנג, א; רנה, א; תנא"ז טז.

[6] ראה גם זח"ב כו, ב.

[7] יבמות סא, א.

[8] ראה פרדס שער א פ"ו; אור התורה כי תשא עמ' א'תתקטו; שם בראשית תקכד, ב; סה"מ תר"פ עמ' רסח-ט.

[9] תניא, לקוטי אמרים פרק א.

[10] זח"ג קפ, ב; פרדס שער האותיות ג; וראה להלן פרק טז (שיעור ראשון).

[11] שער היחוד פכ"ג (קכו, א); המשך תרס"ו עמ' פז (הוצאת תשע"א) וש"נ.

[12] זח"ג רפח, א.

[13] המשך תרס"ו עמ' סג והלאה.

[14] בראשית א, כז.

[15] ראה עץ חיים שער כב פ"א (מ"ק).

[16] לזח"א יג, ב (רעיא מהימנא); ראה גם משנת חסידים מסכת תפלת העשיה פ"י.

[17] תהלים צו, יא.

[18] שם לט, ז.

[19] שער א פ"ז ועוד.

[20] עץ חיים שער מוחין דצלם פ"ה.

[21] סוד ה'מגן דוד' מתבאר בספר בפרק בפני עצמו (פרק כח) , ובמבחר שערי התבוננות חלקים ט-י; ראה גם בהוספה לשער א 'ג רישין שבכתר'.

[22] מ"ע א.

[23] הלכות יסודי התורה פ"א ה"א.

[24] ראה עמק המלך שער א פרק ד והלאה.

[25] ספר יצירה פ"ב מ"ז.

[26] תהלים קמו, ד.

[27] ראה פרדס שער יא פ"ב.

[28] שמות כ, ב.

[29] דברים ו, ד.

[30] אור תורה בהר אות קכב.

[31] ויקרא רבה כט, ט.

[32] שבת קיח, ב.

[33] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[34] תקו"ז ט (כד, ב).

[35] חגיגה יב, א.

[36] תקו"ז נה (פט, א); פרדס שער כא פי"ב; עץ חיים שער מו פ"ז ועוד.

[37] שמות יד, לא.

[38] שם יג, ט.

[39] שם יד, ח.

[40] ישעיהו ו, ג.

[41] במדבר יא, כו-כז.

[42] שער הפסוקים פרשת בהעלותך.

[43] איוב יא, ו.

[44] בראשית א, א.

[45] שם ו, ח.

[46] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[47] זח"ג ס, א.

[48] סיום מסכת תמיד.

[49] משלי י, כה.

[50] שמות לב, לב.

[51] שער הגלגולים הקדמה לד.

[52] זח"א סז, ב.

[53] משלי לא, ל.

[54] פ"א מ"א.

[55] משלי ג, יט.

[56] בבא בתרא קנח, ב.

[57] דניאל יב, ג.

[58] זח"ג קכד, ב (ברעיא מהימנא).

[59] ראה אור ישראל ח"ג פרק יג.

[60] תהלים פד, יד; תניא, שער היחוד והאמונה פרק ד.

[61] שם פרק ב.

[62] פרדס שער יב פרק ב; ראשית חכמה שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל; של"ה פט, א; שו"ת חכם צבי סי"ח; תניא, שער היחוד והאמונה רפ"ו.

[63] עץ חיים שער יא פ"י; פרי עץ חיים שער ו פ"ד; תורה אור תולדות כ, ג; המשך תער"ב ח"א עמ' תכד ועוד.

[64] דברים ו, ד.

[65] קידושין עא, א; בבא בתרא קסו, ב; סנהדרין ס, א; ראה תקו"ז נד (פח, א).

[66] ירמיהו לא, כא.

[67] עירובין יג, ב; ראה אגרות קדש חכ"ב ח'תרעז.

[68] שמואל א ב, ג. ובחסידות בכ"ד (למשל: לקוטי תורה במדבר כז, א).

[69] תקו"ז מה (פב, ב).

[70] ראה שער רוח הקדש ט, ב ועוד.

[71] יו"ד סימן נג סעיף ב.

[72] ישעיהו מ, לא.

[73] יבמות סב, ב.

[74] ישעיה לג, ו; שבת לא, א.

[75] עוד הסבר על רמז זה ראה לקמן בסיום פרק כב.

[76] שער הכוונות קדוש ליל שבת דרוש א; שם בדרושי סוכות דרוש ג; שער הפסוקים פרשת וישב; פרי עץ חיים שער השבת פ"י ובכ"ד; שער יו"כ פ"א (ובעוד מקומות בכתבי האריז"ל).

[77] ראה אותיות לשון קדש עמ' קלט.

[78] ברכת 'שים שלום', ע"פ אסתר ב, יז.

[79] ראה תורת שמואל תרל"ב ח"ב עמ' תקנ.

[80] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[81] ראה זח"ג רל, א; קצח, ב.

[82] במדבר יב, ח.

[83] ראה תורת חיים בשלח קעז, ד, ועוד.

[84] שמות יד, לא.

[85] שם טז, טו.

[86] ראה מבחר שעורי התבוננות ח"ט עמ' 11 ו-145.

[87] מלכים א יז, א; מלכים ב ה, טז.

[88] ראה זח"ג ד, א.

[89] משלי י, ט; ראה להלן פרק יד (שיעור שני).

[90] אבות פ"א מי"ב.

[91] עירובין יג, ב.

[92] ביצה ד, א.

[93] זח"א קפא, א.

[94] קהלת א, ז.

[95] תניא, שער היחוד והאמונה פרק ט.

[96] תהלים קיט, פו.

[97] מאמר השפלות והשמחה למוה"ר יצחק אייזיק מהומיל.

[98] כתר שם טוב אות כח.

[99] זח"ג רל, א; קצח, ב.

[100] משלי יב, ד.

[101] ט"ו באב ה'תשמ"ג; לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 65.

[102] לטור או"ח סימן קכד ד"ה "ויענו".

[103] זח"ב צה, ב.

[104] הוספות לכתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות נב.

[105] תהלים סג, ב-ג.

[106] ראה נפש בריאה עמ' יד.

[107] שיר השירים ז, ב.

[108] תהלים נב, ג.

[109] זח"ב קלו, ב.

[110] איוב לג, לג.

[111] דברים לב, ד.

[112] שער היחוד והאמונה פ"ז.

[113] ראה הקדמת הרמ"ע מפאנו ליונת אלם; פלח הרמון שער ד פ"ג.

[114] ח"א פע"א.

[115] דברים כב, ו.

[116] זח"ג קצו, ב.

[117] במדבר כג, י.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com