חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק ד הדפסה דוא

פרק ד

ג' קוים: ימין, שמאל ואמצע


הַיַּחַס בֵּין הַ"ג"ר" ("ג' רִאשׁוֹנוֹת": כֶּתֶר, חָכְמָה, בִּינָה) הוּא כְּצִיּוּר "סֶגּוֹל עֶלְיוֹן" ("סְגוֹלְתָא" בְּטַעֲמֵי הַמִּקְרָא: ִ ֹ ִ ):

כֶּתֶר

חָכְמָה      בִּינָה

שלשה קוים

ג' הספירות הראשונות (ג"ר) הן בסוד הטעמים – טעמי המקרא – שיתגלו רק לעתיד לבוא על ידי משיח צדקנו. עליהם נאמר "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[1], ובשם הוי' אלו אותיות יה שבו. כתוב בכתבי האריז"ל[2], שפנימיות התורה, כמו שהיא מתגלה היום, היא בסוד הנקודות, שהן פנימיות האותיות שמתגלות עכשיו, ואילו הטעמים הם כבר יותר מהם – הם מה שיתגלה רק לעתיד לבוא[3]. אם כן, ג' הראשונות – כתר חכמה ובינה והדעת שנכללת בהם – שייכות בעצם אל הטעמים, ואילו החג"ת – חסד גבורה תפארת – הן הסודות של הנקודות. על שם שתי הסגולות הללו ביחד אנחנו נקראים "עם סגולה"[4]. יש לנו את הסודות שמתגלים היום, שאלו הנקודות, ויש לנו את הסודות שיתגלו רק לעתיד לבוא, שהם הטעמים.

כאן אנו רואים בפעם הראשונה את המושג 'קוים'. זה נקרא תקון ושווי משקל. בעולם התהו אין שלשה קוים[5], ולכן הוא לא עולם יציב. בלשון ספר הזהר[6] נקרא שווי משקל זה 'מתקלא'. זהו מצב של איזון [לכן קוראים מאזניים למכשיר ששוקל משקל]. גם בגשמיות, חוש האיזון נמצא בתוך האוזן. בכתבי האריז"ל כתוב[7] שאזן עולה חן. יש חן של העין ויש חן של האוזן. החן של העין הוא פנימיותה, הבת עין. בכתבי האריז"ל כתוב[8], שעין עולה חן חסד, שבעין יש חן בפנים – הבת עין – וחסד מסביב – הלובן שבעין. לעומת זאת, אזן היא התוכן. החן של האוזן הוא הסימטריה, שווי המשקל. לכן בגוף, האוזניים נמצאות בשני קצוות הקוים הרחוקים ביותר ביחס לראש.

שוב, הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את המושג הזה, 'שלשה קוים', הוא כאשר אנו מציירים את ג' הספירות הראשונות בציור של סגול עליון. כל השער הראשון בספר זה בא להגדיר את המושגים היסודיים בקבלה ובחסידות, ולכן אנחנו צריכים להגדיר מהם 'קו ימין', 'קו שמאל' ו'קו אמצע', אשר יחד יוצרים את שווי המשקל ואת האיזון הנכון. לא מספיק שני קוים, אלא צריך קו שלישי, שהוא בבחינת "עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם"[9]. בלעדיו אין שלום בין שני הקוים הקיצוניים. הימין מתנגד אל השמאל, הדין מתנגד אל החסד (כמו חסיד ו'מתנגד'), וכל סוד האמצע הוא לעשות שלום. אמנם, חייב להיות ניגוד, אבל חייב להיות גם מכריע, ורק אז יש איזון ותקון. אם כן, קודם צריך להסביר מה זה 'קו ימין', מה זה 'קו שמאל' ומה זה 'קו אמצע':

"קַו יָמִין" בְּסֵדֶר הַסְּפִירוֹת (וְכֵן בְּצִיּוּר הַגּוּף הַגַּשְׁמִי – הַ"מָּשָׁל" [בקבלה] לַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, בִּבְחִינַת "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ")

כמו שהזכרנו, יש הבדל בין הסבר הספירות בקבלה לבין ההסבר בחסידות. בקבלה ההסבר הוא משל הגוף הגשמי, ואילו בחסידות המשל הוא מכחות הנפש. כלומר, הפרוש למלה "מבשרי" שבפסוק הוא 'לב בשר', שמהמדות הטבעיות של 'לב הבשר'[10] אפשר להתבונן ולהכיר את מי שאמר והיה העולם, את הנמשל העליון.

קו ימין – ירידה לצורך הדבקה ואיחוד

נתחיל קודם עם המשל הגשמי בגוף. מהו 'קו ימין' בגוף? הדבר העיקרי שכתוב עליו בגמרא הוא המאמר "ימין מקרבת"[11], כמו בפסוק בשיר השירים "וימינו תחבקני"[12], שלא כצד שמאל, עליו נאמר "שמאל דוחה". לכן קו ימין:

מְרַמֵּז לְכֹחַ הַהַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, עַל דֶּרֶךְ יְסוֹד הַמַּיִם הַיּוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוֹךְ.

הימין הוא סוד המים, והוא יורד כדי לקרב, וגם – לא כתבתי זאת בפנים – כדי לדבק. כמו שיש טבע במים לרדת, כך יש טבע במים להדביק – המים הם מקור ההדבקה. איך קוראים לזה היום במדע? אוֹסמוֹזיס (Osmosis). יש בתוך המים טבע שדבר נדבק בעצמו. אם יש שתי טפות של מים אחת ליד השניה – יש במים טבע לדבק ולאחד אותן. מים הם בחינת אברהם, ועל אברהם כתוב "אחד היה אברהם"[13]. זה אחד הדברים הבסיסיים במדע, שללא טבע זה לא היה העולם יכול להתקיים.

אם כן, יש שני דברים יסודיים במים. מה שחז"ל אומרים[14] הוא מה שאנו רואים בעינים, שטבע המים לרדת ממקום גבוה למקום נמוך, ואילו הדבר השני, שכתוב בחסידות[15], הוא טבע המים לדבק. זהו הטבע לרדת כדי לדבק ולאחד את המציאות. זו התכלית שלהם.

לכן היום הראשון של מעשה בראשית נקרא "יום אחד"[16]. זהו יום של חסד, שהכל היה אחד, לפני בריאת הרקיע, המבדיל בין מים למים. עד אז היה הכל מים – "מים במים", בלשון חז"ל[17]. כמו שכל המים היו ביחד כך כל העולם היה ביחד, אלא שהאחד הזה אינו התכלית של גלוי "הוי' אחד", שיהיה לעתיד לבוא. לכן היתה צריכה לבוא הבדלה כדי להגיע אל ההמתקה. האחדות הראשונית היא רק אחדות של הכנעה. יש 'יחיד' ויש 'אחד'. 'יחיד' היינו הכרה ש"אין עוד מלבדו"[18] בדרך עליה. 'יחיד' היא בחינת יצחק אבינו, שנקרא "יחידך"[19], שבאה לשלול את המציאות[20], אבל 'אחד' זו בחינת אברהם אבינו, שענינו לפרסם את האלקות בעולם. תכונתו היא ירידה על מנת לעלות. 'אחד' בא לאחֵד הרבה דברים יחד, כמו בהתבוננות במלה "אחד". בקריאת שמע אנחנו מכוונים שאחד פירושו "אלופו של עולם ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם"[21]. זה נקרא לאחד את כל הבריאה ביחד, בעוד שבבחינת 'יחיד' הכל כבר אחד מלכתחילה.

לא לטעות: כאן אנחנו עדיין לא מדברים על מדת החסד, אלא רק על מקורה בחכמה. צריך להסביר, שכבר בחכמה קיים טבע זה – לרדת ממקום גבוה למקום נמוך.

עב גשרים – בין חיצוניות לפנימיות

יש רק שני שמות משמות ה' שמצטרפים למלה אחד: "הוי' אחד"[22], "אל אחד"[23]. שם הוי' מצטרף למלה אחד בסוד החכמה שבו. במקום אחר הסברנו, שגלוי האחדות שבשם הוי' מאיר בספירת החכמה, ואילו גלוי הרחמים שבשם הוי' מאיר בספירת התפארת. לעניננו, הצרוף "הוי' אחד" שייך לחכמה ואילו הצרוף "אל אחד" שייך למדת החסד. "הוי' אחד" היינו קבלת השראת "אחד האמת" בפנימיות החכמה (כמבואר בתניא[24]), ואילו "אל אחד" הוא הכח שבורא את העולם, כמו שכתוב "חסד אל כל היום"[25] ו"עולם חסד יבנה"[26].

בהקשר לכך נזכיר עוד רמז הקושר בין חכמה לחסד: חסד עולה עב, ואילו חכמה עולה עג [עב עם הכולל], אבל בכתבי האריז"ל מובא[27], ששם הוי' השייך אל החכמה הוא שם הוי' במלוי עב. יש שני שמות עיקריים שבונים את המציאות: שם של עב אותיות ושם של מב אותיות. אחד מהכללים בכתבי האריז"ל[28] הוא, ששם עב הוא שם של ירידה, והוא כעין עמודים [כמו בקוביה] שמחזיקים את היקום כולו, את מעשה בראשית, ומייצבים אותו [כל מעשה בראשית קשור עם החכמה, כמו שכתוב "כֻּלָּם בחכמה עשית"[29]. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" עולה חכמה במשולש. היום הראשון של מעשה בראשית הוא היום של החסד. אחד הוא נוטריקון אהבה חסד].

בלשון ספר הזהר[30] נקרא שם עב בשם 'עב גשרים'. למה? אנחנו יודעים שהיקום נקרא בשם 'אלה', כמו בפסוק "מי ברא אלה"[31]. אלה עולה כמנין ו קצוות פעמים עצמם [ו פעמים ו], ואילו עב הוא ב פעמים לולו לו. כך ראינו באגרת השלום המיוחסת לצמח צדק, בה מוסבר שיש לו צדיקים נסתרים ו-לו צדיקים נגלים (שם הסביר שאלו החסידים וה'מתנגדים'), כאשר הסוד של עב הוא תמיד לגשר בין הנגלה ובין הנסתר. כל צדיק הוא כמו גשר, "דאחיד בשמיא וארעא"[32], המקשר שמים וארץ. סוד הגשר הוא חיבור בין המציאות ובין מה שלמעלה ממנה. באידיש: 'אין וועלט, אויס וועלט'. אם כן, המציאות היא 36 (אלה), והחסד הוא המציאות כפול שנים. מציאות כפולה בלשון האריז"ל היא פנימיות וחיצוניות, והחסד הוא החיבור ביניהם. זהו הכח להוריד את הפנימיות – למשוך אותה אל תוך החיצוניות ולחבר אותם יחד.

זו עיקר האחדות. אחדות היא לא לקחת סתם כמה דברים ולחבר אותם. זה נקרא ערבוביה. אחדות אמיתית היא רק כאשר אפשר להמשיך בתוך כל המערכת של הדברים הללו מערכת אחרת לגמרי, שהיא הפנימיות שלה, וכאשר הפנימיות מאירה בה – הכל מתאחד.

למשל: מובא בספר הזהר[33] סוד של "תרין מקדשין" (שני מקדשים) שיהיו לעתיד לבוא. כתוב, שההבדל בין בתי המקדש הראשון והשני ובין בית המקדש השלישי הוא, שבשני הראשונים היו בכל פעם שני בתי מקדש – אחד למעלה ואחד למטה – והם היו נפרדים זה מזה. למעלה היה למעלה ולמטה היה למטה, ולכן כאשר ה' החריב את בית המקדש הוא נשבע שלא יבוא אל בית המקדש של מעלה לפני שהוא נכנס לבית המקדש של מטה[34]. לעומת זאת, לעתיד לבוא יהיו "תרין מקדשין" [כמו סוד "תרין משיחין", משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שאם נבין אותו טוב נדע שלא צריך דוקא שני אנשים, אלא איש אחד בתוך השני]. ה' יוריד את בית המקדש מלמעלה, והוא ירד ויתלבש בתוך בית המקדש שאנו נבנה מלמטה. לכן לדעת רש"י[35] בית המקדש יורד באש מן השמים, ואילו ברמב"ם[36] זו הלכה פשוטה שצריך לבנות את בית המקדש בידים. על פי דברי הזהר שניהם דבר אחד. זו דוגמה לכך ששם החסד הוא סוד עב גשרים, המחברים חיצוניות ופנימיות, ומגלים אחדות אמיתית – "אחד היה אברהם"[37].

החסד הוא פנימיות המציאות. כל המציאות היא חסד – "עולם חסד יבנה"[38]. החסד הוא אהבת ה', וכל המציאות היא התגלמות שלה, של הרצון הפשוט להטיב, אלא שיש במציאות פנימיות וחיצוניות – נגלה ונסתר. שלמות החסד היא לאחד אותם – הוא זה שמיצב את המציאות. לעומתו, גבורה היינו להסתלק מן המציאות, ולכן השם השני הוא שם של מב אותיות, שענינו עליה והסתלקות.

נגיד את הרעיון בצורה יותר פשוטה: חסד פירושו לתת, להשפיע. מי משפיע? צדיק. יש צדיקים נגלים ויש צדיקים נסתרים. יש צדיק שאתה רואה שהוא משפיע, ויש צדיק שיושב בבית ואומר 'תקון הכללי' ואתה לא רואה שהוא משפיע, אבל באמת גם הוא משפיע.

כמו שפע וברכה רוחניים ושפע וברכה גשמיים. כשאנחנו מבקשים מהקב"ה ברכה אנחנו מבקשים את שניהם, שבתוך הברכה הגשמית תומשך ותתלבש הברכה הרוחנית. למה התורה פותחת באות ב (במלה בראשית)? חז"ל אומרים[39] שהיא לשון ברכה. הכוונה היא, שכל מעשה בראשית – הכל ברכה אחת גדולה. הרעיון קשור עם פרשת השבוע שלנו, "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"[40], שצריך לראות איך כל מעשה בראשית כולו הוא ברכה, והקללה היא רק חיצוניותה. אדמו"ר הזקן היה אומר[41] שהקללות הן גם ברכות, רק בהסתר. לראות זאת – זו כבר אתהפכא. אם החיצוניות נפרדת מן הפנימיות – זו כבר קללה, אבל ברגע שהברכה הפנימית יורדת אל תוך החיצוניות הופכת הקללה להיות ברכה. זו כל המציאות.

הכל היה כדי להסביר שחסד הוא טבע הירידה והדבקות, ועיקר מה שצריך להוריד הוא את הנסתר אל תוך הנגלה. לכן חסד עולה עב, שהיא מציאות כפולה, לו כפול – "אלה ואלה". יש "אלה" בפנימיות מול "אלה" בחיצוניות.

שאלה: מהו ה"לעומת זה" של החסד?

תשובה: זו השפעה בפרוד, כמו "'חסד לאֻמים חטאת'[42] – להתיהר"[43]. אין למשפיע פנימיות, שכן הוא "אל אחר איסתריס"[44]. הוא רק חיקוי של הפעולה החיצונית. כל העבודה זרה היא חיקוי של מה שמתרחש בחיצוניות הקדושה. זה כמו שכתוב על ההבדל בין ה' כצייר לבין אדם צייר. אדם יכול רק לצייר ציור אחד, ואילו הקב"ה "צר צורה בתוך צורה"[45]. ציור בתוך ציור הוא מה שאמרנו עכשיו, זו מציאות כפולה. זה נקרא "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[46]. "'אין צור כאלהינו'[47] – אין צייר כאלקינו"[48]. אדם יכול רק לחקות את הצורה החיצונית בציור שלו. זה נקרא עבודה זרה, פסל, אבל הקב"ה עושה חסד אמיתי. הוא "צר צורה בתוך צורה". זה נעשה על ידי שתי תכונות המים: המשכה מלמעלה למטה, והדבקה של הפנימיות בחיצוניות.

אחדות אמיתית היא רק בסוד המלה אחד, כפי שמבואר בחז"ל[49] ובשולחן ערוך[50] בכוונת המלה. האות א היא אלופו של עולם, שהוא "אחד האמת" ושורה רק בתוך החכמה[51]. אחר כך בא כח של החסד להוריד אותו בתוך ז רקיעים וארץ, הרמוזים באות ח. אחר כך האות ד כנגד ד רוחות העולם. אחרי כל הירידה מלמעלה למטה יש כח להדביק את המציאות. כלומר, צריכה להיות אחדות למטה, כח ירידה וכח הדבקה.

באמת, המדרגות הללו הן שלש המדרגות שבקו ימין. האות א עצמה היא מה ששורה בראשית קו הימין, בחכמה. האות ח – כח הירידה – היא בעיקר כח החסד, ואילו הכח להתפשט ולהדביק את המציאות למטה הוא הנצח. נצח הוא כח בצוע, הכח לנצח את המציאות. זהו נצחון הקדושה, והוא רמוז באות ד רבתי של המלה אחד. מהו הנצחון? שהורדת האחדות מתפשטת כעת כדי להדביק את כל המציאות. אז הקללה הופכת לברכה, החיצוניות הופכת לפנימיות. כל זה כח קו הימין.

כלי החכמה – כח ההורדה

איך זה מתגלה בתוך ספירת החכמה?

וְכֵן הוּא בִּנְקוּדַּת הַהַבְרָקָה שֶׁבַּחָכְמָה, כַּאֲשֶׁר מִתְגַּלָּה בִּבְחִינַת "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן..."

ה'אין' הוא 'כח המשכיל', שנעלם. כשלמדנו על ספירת החכמה (בפרק ב) אמרנו שיש ב'אין' שבחכמה שלש מדרגות שמתגלות מלמעלה: מ'כח המשכיל', מ'רישא דאין' – הענג הפנימי של החכמה – ומ'רישא דלא אתידע'. כאן אנו מדברים לא על פנימיות החכמה אלא על הכלי שלה, עליה:

(מַשְׁמַע שֶׁהִיא עַצְמָהּ יָצְאָה כְּבָר מִכְּלַל בְּחִינַת "אַיִן" לְרֵאשִׁית גִּלּוּי הַ"יֵּשׁ". מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּפְנִימִיּוּת הַחָכְמָה, שֶׁשָּׁם מֵאִיר הָ"אַיִן הָאֲמִיתִּי", וּבַעֲבוֹדַת ה' הוּא עִנְיַן הַבִּטּוּל הָאֲמִיתִּי שֶׁמִּצַּד פְּנִימִיּוּת הַחָכְמָה),

פנימיות החכמה היא הבטול האמיתי. הכלי, שעליו נאמר "והחכמה מאין תמצא"[52] שאינה ה'אין' עצמו, הוא ראשיתו של קו ימין. זהו הכח שיש בחכמה להתחיל להוריד ולהאיר בחסד, שעליו כתוב "אל נהירו דחכמתא"[53]. על ה'אין' ממש, ששורה בה מצד הפנימיות, נאמר "פנימיות אבא – פנימיות עתיק"[54], אבל הכלי שלה הוא כבר ראשית ההתגלות. לעומת הפנימיות, הכלי הוא כבר 'יש', ואותו 'יש' הוא הכח להוריד את האחדות ששורה בפנימיות החכמה [במלה "מאין" האות מ רומזת ליסוד המים].

אֲזַי [כאשר החכמה כבר יוצאת מגדר 'אין' ובאה לכלל 'יש', לצורך הורדת ותפיסתו, כתוב עליה] "תִּמָּצֵא" – בִּירִידַת הַנְּקוּדָּה הַנ"ל לְהִתָּפֵס בִּבְחִינַת "מְצִיאוּת" מַמָּשׁ [ומהי?] עַל יְדֵי הַרְחָבַת הַבֵּאוּר וְאוֹתִיּוֹת הַהַשָּׂגָה שֶׁל כֹּחַ הַבִּינָה [שהם הכלים הרחבים המאפשרים לתפוס את המציאות].

המציאות עצמה היא בינה, והכח שיש בחכמה לרדת ולהיתפס בבחינת 'מציאות' הוא חיצוניותה. כתוב בחסידות שחכמה היא 'ראשית הגילוי' ובינה היא 'ראשית המציאות'. חכמה היא כבר גילוי מן ה'אין', ואז היא כבר 'יש' יחסית אל ה'אין האמיתי', אבל היא עדיין 'אין' ביחס אל המציאות עצמה. היא ממוצע בין ה'אין האמיתי' לבין המציאות ממש. זהו היחס הפנימי בין ג' הספירות הראשונות (ג"ר)[55].

עַל כֵּן בָּא מְקוֹם סְפִירַת הַחָכְמָה בְּרֵאשִׁית קַו יָמִין.

זאת בגלל שחכמה היא המקום הראשון בו מתגלה טבע המים. מה שהיום הוספנו הוא, שפנימיות כח הירידה של קו ימין הוא כח הדבקות. זהו ההבדל בין ירידה של הקדושה לבין הירידה של הקליפה. מה ההבדל? עיקר ההבדל הוא, שירידה של הקדושה היא עם כח הדבקות, לצורך הדבקה – מים שיש בהם כח של דבק. אבל מים שיורדים ללא כח הדבקות אלו "מים המרים"[56], או "מים הזידונים"[57], של הקליפה. במדות, "מים רעים" אלו התאות[58]. זה לרדת, אבל לא לרדת בשביל "והיו לבשר אחד"[59], בשביל דבקות, אלא רק בשביל תאות-בשר. עד כאן היה 'קו ימין'.

קו שמאל – עליה צורך ירידה

"קַו שְׂמֹאל" מְרַמֵּז לְכֹחַ הַהַעֲלָאָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה [בשמות הקדש נקרא כח זה שם של מב אותיות, המרומז בראשי תבות התפלה "אנא בכח". במדרגות נשמות האבות הוא כמו מדרגת 'יחיד' של יצחק אבינו. על כך כתוב "ועבד הלוי הוא"[60], רק להגיע אל הנסתר] כְּטֶבַע יְסוֹד הָאֵשׁ הָעוֹלֶה בִּבְחִינַת "כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ" מַמָּשׁ.

בספר התניא (פרק נ, שכנגד שער ה-נ של הבינה, שהוא עצם הבינה) נקראת אהבה זו בשם "גבורות העליונות של בינה עילאה" שהיא "כלות הנפש ממש כמעלת הזהב על הכסף". אדמו"ר הזקן כותב שאת האהבה הזו אי אפשר לתאר במלים כלל, והיא אינה ניתנת לתפיסה אפילו על ידי משה רבינו בשעת הסתלקותו. זהו הדבר היחיד בכל ספר התניא עליו כתוב שאי אפשר להבין אותו. זו כלות הנפש האמיתית וזו המדרגה הכי גבוהה בבינה. מדרגה זו צריך להמשיך למטה.

בחסידות יש מושג שנקרא "ירידה צורך עליה"[61], שכוונתו היא שאם יש לך ירידה בחיים תאמין שהיא באה בשביל להעלות אותך אחר כך, אבל תכלית החיים היא בדיוק להיפך. תכלית החיים היא 'עליה צורך ירידה' – לעלות בשביל לרדת, בשביל להוריד את ה' למטה. משה רבינו עלה להר סיני כדי להוריד את התורה. הוא עלה כדי לכבוש משהו. כל יהודי הוא כמו גבור – "עיר גבורים עלה חכם ויורד עז מבטחה"[62] – שעולה לשמים, נלחם עם המלאכים ומוריד משם תורה. עולים בשביל להוריד גילוי אלקות, ובשביל להוריד צריך לעלות. 'עליה צורך ירידה' מתיחסת אל תכלית החיים.

כָּךְ תְּכוּנַת הַבִּינָה, הַנִּקְרֵאת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה כַּנ"ל [בפרק ג, ובסוד הפסוק "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"[63] בכלות הנפש אל מקור חוצבה], וְעַל כֵּן מְקוֹמָהּ בְּרֵאשִׁית קַו שְׂמֹאל.

קו האמצע – מזיגה נכונה

"קַו אֶמְצָעִי" עִנְיָנוֹ הִתְכַּלְּלוּת שְׁנֵי הַכֹּחוֹת שֶׁל הַעֲלָאָה וְהַמְשָׁכָה, [שזה נקרא האיזון האמיתי של] "רָצוֹא וָשׁוֹב",

הימין מצד עצמו מנגד לקו השמאל, והשמאל מצד עצמו מנגד לקו הימין, והמכריע ביניהם הוא קו האמצע. למה? כי הוא כולל את שניהם. ה'שוב' הוא קו ימין, ה'רצוא' הוא קו שמאל, והאיזון האמיתי של 'רצוא ושוב' נקרא 'רוח':

וְהוּא עַל דֶּרֶךְ יְסוֹד הָרוּחַ הָעוֹלֶה וְיוֹרֵד בִּמְזִיגָה נְכוֹנָה.

מים רק יורדים, אש רק עולה, אבל רוח היא איזון אמיתי של עליה וירידה.

כל פעם שיש תופעה של "שני הפכים בנושא אחד" זהו גילוי של העצמות – רק העצמות נושאת הפכים. מה שאתה רואה הוא רק את שתי התכונות ההפכיות, אבל ברגע שיש שני דברים הפכיים ביחד – זה מצביע בהעלם על כח העצמות, והוא מתגלה דוקא בקו האמצעי.

בעבודת ה', קו ימין הוא גמילות חסדים, קו שמאל הוא קו של תפלה, קו האמצעי הוא קו של תורה. איך רואים שתורה היא דבר שגם עולה וגם יורד? רואים זאת אצל הרבה אנשים שיש להם משבר, שלא יודעים אם לשבת וללמוד או לצאת ולהשפיע. התורה היא "תורת חסד"[64] [למדנו על כך תורה שלמה בלקוטי מוהר"ן[65]], תורה שמלכתחילה אתה לומד על מנת ללמדה, בבחינת "מתי יבוא לידי ואקיימנה"[66]. כמו שאברהם אבינו יושב ומחכה שיבואו אליו אורחים[67] כך הוא גם יושב ומחכה שיכנס מישהו שיוכל ללמד אותו. אם האדם רק לומד לעצמו תורתו לא בגדר "תורת חסד". בכל זאת, אנחנו יודעים שבלמוד תורה צריך עיון והתבוננות וללמוד הרבה. מה רואים מכך? רואים בפשטות, שעבודת התורה כוללת את שני הקוים. מי שיש לו רק את אחד משני הקוים האלו – התורה שלו אינה תורה באמת, ומי שלומד באמת תורה מרגיש מכך לפעמים איזה משבר. כמו יעקב אבינו, עמוד התורה, שכל החיים שלו הם חיים של משברים פנימיים. כיוון שהוא העמוד האמצעי, עמוד התורה, הוא צריך לכלול ולבטא בנפש שלו גם עליה וגם ירידה. עליה היא כמו הרצון להתבודד, ירידה היא כמו הרצון להשפיע ולתת, ודוקא בלמוד התורה צריכה להיות מזיגה נכונה בין שני הקוים. לכן התורה היא בבחינת "נושא הפכים", בעוד חסד הוא רק רצון לתת ועבודה היא רק רצון לעלות.

עלית הרצון המוחצן וירידת התענוג המופנם

עד כאן הסברנו למה החכמה נמצאת בראשית קו ימין ולמה הבינה נמצאת בראשית קו השמאל. נשאר לנו להסביר למה הכתר נמצא בראש קו האמצעי:

בְּג' הָרִאשׁוֹנוֹת, נְקוּדַּת הַקַּו הָאֶמְצָעִי נִמְצֵאת לְמַעְלָה מִשְּׁנֵי הַקַּוִּים יָמִין וּשְׂמֹאל, בְּסוֹד הַכֶּתֶר הָעֶלְיוֹן, הַכּוֹלֵל בְּעַצְמוֹ "תַּעֲנוּג" כְּטֶבַע הַמַּיִם ("מַיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג"), וְ"רָצוֹן" כְּטֶבַע הָאֵשׁ. יְרִידַת הָרָצוֹן – לִרְצוֹת בְּדָבָר הַנִּבְדָּל מִן הָעֶצֶם – נִפְעֶלֶת עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת כֹּחַ הַתַּעֲנוּג בְּתוֹכוֹ, בִּבְחִינַת "חָפֵץ חֶסֶד" כַּנ"ל, כַּאֲשֶׁר מְקוֹר כֹּחַ הִתְלַבְּשׁוּת זוֹ הִיא הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה, בְּחִינַת הָ"אֵיתָן" שֶׁבַּנְּשָׁמָה, שֶׁלְּמַעְלָה מִגִּלּוּיֵי הַתַּעֲנוּג וְהָרָצוֹן, וְנוֹשֵׂאת אֶת שְׁנֵיהֶם בִּפְשִׁיטוּת עַצְמוּתָהּ.

מה כתוב כאן? שהכתר נמצא באמצע כי הוא כולל את הפכי החכמה והבינה יחד. שרש המים בתוך הכתר הוא התענוג, ולכן 'רישא דאין' הוא שרש קו ימין. 'רישא דאריך', שהוא הרצון, הוא כטבע האש והוא שרש קו שמאל שבתוך הכתר.

אנחנו הסברנו כל הזמן, שרצון הוא ה'רצון להטיב', לעשות טוב, וכעת אנחנו מסבירים משהו יותר עמוק. אנחנו מסבירים שתחלת הרצון הטבעי הוא לרצות את ה', הגעגועים לה'. זה משהו דק שצריך לחשוב עליו הרבה. הסברנו, שתענוג הוא דבר מופנם בעוד רצון פונה כלפי חוץ. בדרך כלל, כל דבר שהכיוון שלו כלפי פנים התנועה שלו היא של עליה, ואילו כל דבר שהכיוון שלו הוא כלפי חוץ התנועה בו היא של ירידה.

אבל בעומק, ברצון ובתענוג הכיוון בדיוק הפוך. העונג אמנם פונה כלפי פנים, אבל הוא עונג ש"מצמיח כל מיני תענוג"[68] מורכב. זה כמו בארבע המדרגות 'שיר פשוט-כפול-משולש-מרובע'[69], בהן העונג הולך ויורד – השיר מתפשט ויורד. אמנם התענוג פונה כלפי פנים, אבל בנפש הוא יורד ומתפשט מדרגה לדרגה, כדי למלא את כל כחות הנפש בעונג – כדי שהשכל יהיה מלא עונג ["שיר כפול"], כדי שהרגש יהיה מלא עונג ["שיר משולש"], וכדי שהדבור יהיה מלא עונג ["שיר מרובע"]. שוב, העונג מטבעו פונה כלפי פנים, אבל בתנועה של ירידה – כטבע המים – אל כל כחות הנפש ועל מנת למלא אותם עונג.

מה שאין כן ברצון. הרצון פונה כלפי חוץ, ופניה כלפי חוץ פירושה ירידה. כך זה אצל הקב"ה, אבל אצל האדם בא הרצון כאשר הוא מרגיש את עצמו חצי, ולא שלם. עונג היינו 'שלם' ורצון הוא רק 'חצי' (בסוד 'שלם וחצי' שלמדנו הרבה פעמים). אם האדם שלם הוא כבר לא רוצה, שכן ברצון יש כבר איזו הרגשת חיסרון. לכאורה, זו אחת מהשאלות החשובות בהתבוננות, איך שייך רצון למעלה? רצון מחייב חסרון, שרוצה להשלים את עצמו, כמו רצון האיש לאשה ושל האשה לאיש. כך זה ודאי גם לגבי הקב"ה, אבל על כך לא נדבר כעת. אצל נפש האדם, הרצון הפשוט והטבעי הוא כלות הנפש הטבעית, שהאדם רוצה את ה'. אם כך, מצד אחד הרצון פונה כלפי חוץ, שאני רוצה משהו אחר, אבל מצד שני הוא רצון שעולה ולא יורד.

רצון הוא כטבע האש. כאשר אדם רוצה משהו הדבר 'בוער' לו, אבל תענוג הוא מים, זו שלוה. הרצון של הכתר הוא שרש קו השמאל. כאשר משהו מלמטה 'בוער' הוא עדות לרצון אמיתי של הנפש. הרצון האמיתי של הנפש הוא אחד – להיות אחד עם ה'. אם 'בוער' לאדם משהו אחר זו כבר הנפש הבהמית.

שוב, בדרך כלל כל דבר מופנם עולה וכל דבר מוחצן יורד, אבל כאן, בשרש שבכתר, זה הפוך. התענוג הוא בכיוון ירידה בנפש ואילו הרצון מצד עצמו הוא בטבע עליה – הוא רוצה את ה', רוצה לכלות. לכן בתוך הכתר אלו שני השרשים של הקוים ימין ושמאל. הכתר הוא המקור ממנו יוצאים החכמה והבינה, שהם ראשית הקוים ימין ושמאל.

מה גורם לרצון לצאת ולהטיב, לעשות טובה למישהו, שזו כבר ירידה? מה נותן לו את הכח לצאת לכיוון הפוך מטבעו הראשוני? שינוי זה נעשה רק כאשר התענוג מתלבש בתוכו ומניע אותו. התלבשות זו נקראת בקבלה ז' תקוני גלגלתא, שכולם יחד נקראים "חפץ חסד"[70]. התלבשות זו גורמת לרצון להיות 'חפץ', שהוא 'גִישְׁמַאק' בהשפעה, עד שירצה להשפיע. העונג הופך את כיוון הרצון לרדת ולהשפיע מלמעלה למטה. זה נקרא 'תקון'. תקון הוא לבוש[71], וכאן הוא תקון הרצון. במקום שהרצון ירצה לעלות למעלה הוא ירצה לרדת למטה. זה נקרא ז' תקוני גלגלתא, שהוא שרש כל התקונים.

הכח שגורם התלבשות זו הוא ה'איתן שבנשמה'. מי היה 'איתן'? אברהם אבינו[72], וזה עוד רמז לכך שאברהם אבינו בשרשו הוא כנגד כח האמונה בנפש. כח ה'איתן' הוא זה שמחבר את ז' תקוני גלגלתא, "חפץ חסד", המלבישים את התענוג, ברצון כדי לכוון ולהפנות אותו כלפי מטה. כל זה בא כהסבר לכך שהכתר נמצא באמצע, שכן בו נמצאים שני השרשים של טבע המים וטבע האש – עונג ורצון.

נמצא שה'איתן' הוא כמו יסוד הרוח. קו האמצעי הוא רוח סתם, אבל בספר יצירה כתוב[73] שיש שני סוגי רוח: "רוח הקדש" ו"רוח מרוח". לעניננו, "רוח הקדש" היא הרוח של הכתר, ואילו "רוח מרוח" היא הרוח של כל שאר הספירות שבקו האמצע.

נקרא שוב הסיום:

יְרִידַת הָרָצוֹן – לִרְצוֹת בְּדָבָר הַנִּבְדָּל מִן הָעֶצֶם [כלפי מטה] – נִפְעֶלֶת עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת כֹּחַ הַתַּעֲנוּג בְּתוֹכוֹ, [וברגע שהעונג מתלבש ברצון הוא נקרא] בִּבְחִינַת "חָפֵץ חֶסֶד" כַּנ"ל [בפרק א], כַּאֲשֶׁר מְקוֹר כֹּחַ הִתְלַבְּשׁוּת זוֹ הִיא הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה, בְּחִינַת הָ"אֵיתָן" שֶׁבַּנְּשָׁמָה

כל ענינו של ספר התניא אותיות איתן[74] – הוא לגלות את ה'איתן' שבנשמה, שזו בחינת אברהם אבינו בשרש העליון שלו, ברדל"א, באמונה הפשוטה. מהו ה'איתן'? הוא הכח שגורם לכך שהעונג יתלבש בתוך הרצון כדי להוריד אותו להיות 'רצון להטיב'. אברהם הוא טוב, הוא חסד, ומקור כחו האמיתי, שעל שמו הוא נקרא "איתן האזרחי"[75], הוא כחו של רדל"א בנפש לעשות את התקון הראשון בקבלה, הנקרא "חפץ חסד", על מנת להוריד את הרצון להיות 'רצון להטיב'.

שֶׁ[הוא עצמו] לְּמַעְלָה מִגִּלּוּיֵי הַתַּעֲנוּג וְהָרָצוֹן, וְ[ולכן האמונה] נוֹשֵׂאת אֶת שְׁנֵיהֶם בִּפְשִׁיטוּת עַצְמוּתָהּ.

נסכם: הרצון הוא שרש האש, העונג הוא שרש המים, ולכן יש תנועה של 'רצוא ושוב' בתוך הכתר. זו הסיבה לכך שהוא הנקודה הראשונה העומדת בראש קו האמצע.

בפרק זה התחלנו להסביר את המושג 'שלשה קוים', כנגד שלשת היסודות אש-מים-רוח. מה שנשאר לנו להסביר הוא את היסוד הרביעי, יסוד העפר, שכנגד המלכות-השפלות, המקבל בתוכו את שלשת היסודות שמעליו. עליו נלמד בהמשך.

* * *



[1] דברים כט, כח.

[2] פרי עץ חיים שער קריאת ספר תורה פ"א; תורת חכם קלו, ב; וראה פלח הרמון מקץ קח, א.

[3] ראה רש"י לשיר השירים א, ב; תורה אור שמות מט, א.

[4] דברים כו, יח.

[5] תורה אור כד, ד (וש"נ).

[6] זח"ב קעו, ב (תחלת ספרא דצניעותא).

[7] עץ חיים שער ד פ"ג ועוד.

[8] לקוטי תורה לאריז"ל סוף פרשת בראשית ועוד.

[9] תורת כהנים ריש פרשת ויקרא.

[10] ראה באורו של ר' הלל מפאריטש לפ"א בקונטרס ההתפעלות בענין 'עובדי ה' בגופם' ו'עובדי ה' בנשמתם'.

[11] סוטה מז, א; זח"ב כז, א.

[12] שיר השירים ב, ו.

[13] יחזקאל לג, כד.

[14] תענית ז, א.

[15] ראה לקוטי תורה תזריע כג, ד; תורת חיים בראשית טל, ב ועוד.

[16] בראשית א, ה.

[17] בראשית רבה ה, ב.

[18] דברים ד, לה.

[19] בראשית כב, ב; שם שם יב.

[20] ראה על כך בכרך א בסדרה עמ' רצג ובעמ' שסה.

[21] שו"ע או"ח סימן סא סע' ו בשם הסמ"ק.

[22] דברים ו, ד.

[23] מלאכי ב, י.

[24] לקוטי אמרים פרק לה בהגהה.

[25] תהלים נב, ג.

[26] שם פט, ג.

[27] ברבוי מקומות, למשל: שער הכללים פי"א.

[28] ע"פ המובא ברבוי מקומות ששם עב בחסד ושם מב בגבורה, ראה פרי עץ חיים שער קריאת שמע פכ"ה ועוד.

[29] תהלים קד, כד.

[30] עיין זח"ג רכז, א; פרדס שער ערכי הכנויים פ"ח ערך 'חסד'; שם שער פרטי השמות רפ"ה.

[31] ישעיהו מ, כו.

[32] תרוגם יונתן בן עוזיאל לדברי הימים א כט, יא; זח"ג רנז, א.

[33] ראה זח"ג רכא, א.

[34] ראה תענית ה, א; זח"ג טו, ב ועוד.

[35] סוכה מא, א; ר"ה ל, א; מנחות סא, א.

[36] הלכות מלכים בתחלתן ובסופן; הלכות בית הבחירה; הקדמה לפרוש המשניות (הובאו בתוי"ט ריש מסכת מדות). וראה שערי גאולה עמ' קי והלאה.

[37] יחזקאל לג, כג.

[38] תהלים פט, ג.

[39] בראשית רבה א, י.

[40] דברים יא, כו.

[41] לקוטי תורה בחקתי מח, א; ראה לוח 'היום יום' ל-יז אלול.

[42] משלי יד, לד.

[43] בבא בתרא י, ב; וראה תניא, לקוטי אמרים פרק א.

[44] עץ חיים שער מב, פ"ב; ע"פ זח"ב קג, ב.

[45] ברכות י, א.

[46] ישעיהו כו, ד.

[47] שמואל א ב, ב.

[48] ברכות שם.

[49] ברכות יג, ב.

[50] שו"ע או"ח סימן סא סעיף ו; סמ"ק סימן קד.

[51] תניא פרק לה בהגהה.

[52] איוב כח, יב.

[53] זח"ב קלו, ב.

[54] פרי עץ חיים שער קריאת שמע פט"ו.

[55] ראה בהרחבה לעיל, 'תפלה קודם הלמוד' פרק ב (שיעור שלישי).

[56] ע"פ שמות טו, כג.

[57] תהלים קכד, ה; ראה תניא סוף פרק כח.

[58] תניא פרק א ופרק ט.

[59] בראשית ב, כד.

[60] במדבר יח, כג; זח"ג קעח, ב; לקוטי תורה במדבר נה, ב.

[61] ברבוי מקומות, למשל: לקוטי תורה בהר מא, א.

[62] פיוט לשמחת תורה, ע"פ משלי כא, כב.

[63] קהלת יב, ז.

[64] משלי לא, כו.

[65] ח"א תורה יד.

[66] ברכות סא, ב.

[67] בראשית יח, א וברש"י שם.

[68] תניא, לקוטי אמרים פרק א.

[69] ראה 'מאמר הוראת המספרים' (להלן, כרך ה בסדרה).

[70] מיכה ז, יח.

[71] תרגום אונקלוס לדברים כב, ה.

[72] בבא בתרא טו, א; ע"ע תניא, קונטרס אחרון ד"ה "וצדקה כנחל איתן".

[73] ספר יצירה פ"א מ"ט ואילך.

[74] ספר השיחות ה'תש"א עמ' 142.

[75] תהלים פט, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com