חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק ד הדפסה דוא

פרק ד

היחס בין ה"ג"ר" ("ג' ראשונות": כתר, חכמה, בינה) הוא כציור "סגול עליון" ("סגולתא" בטעמי המקרא: ִ ֹ ִ ):

כתר

חכמה    בינה

ג"ר הם בסוד הטעמים – טעמי המקרא – שיתגלו רק לעתיד לבוא על ידי משיח צדקנו. עליהם נאמר "הנסתרות לה' אלקינו" – אותיות יה שבשם הוי'. כתוב בכתבי האריז"ל שהפנימיות של התורה, כמו שהיא מתגלה היום, היא בסוד הנקודות והם פנימיות האותיות שמתגלות עכשיו ואילו הטעמים זה יותר מזה. זה יתגלה רק לעתיד לבוא. אם כן, ג ראשונות – כתר חכמה ובינה והדעת שנכללת בהם – שייכות בעצם לטעמים ואילו החג"ת הם הסודות של הנקודות. על שני הסגולות הללו ביחד אנחנו נקראים "עם סגולה". יש לנו את הסודות שמתגלים והיום, שזה הנקודות ויש לנו את הסודות שיתגלו רק לעתיד לבוא, וזה הטעמים.

כאן אנו רואים בפעם הראשונה את המושג 'קוים'. זה נקרא תקון ושווי משקל. בעולם התהו אין שלשה קוים ולכן הוא לא יציב. בלשון ספר הזהר נקרא השווי משקל הזה 'מתקלא'. זה מצב של איזון [לכן קוראים מאזניים למשכיר ששוקל משקל]. גם בגשמיות, חוש האיזון נמצא באוזן. בכתבי האריז"ל כתוב שאזן עולה חן. יש חן של העין ויש חן של האוזן. החן של העין זה רק הפנימיות של העין, הבת עין. בכתבי האריז"ל כתוב, שעין עולה חן חסד, שבעין יש חן בפנים – הבת עין – וחסד מסביב – הלובן שבעין. אבל אזן זה התוכן. החן של האוזן היא הסימטריה, השווי משקל. לכן בגוף, האוזניים נמצאות בקוים שבקצוות הרחוקים ביותר ביחס לראש.

שוב, הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את המושג הזה, 'שלשה קוים', הוא כאשר אנו מציירים את ג הראשונות בציור של סגול עליון. כל השער הזה בא להגדיר את המושגים היסודיים בקבלה וחסידות, ולכן אנחנו צריכים להגדיר מהם 'קו ימין', 'קו שמאל', 'קו אמצע', כאשר יחד הם יוצרים את שווי המשקל ואת האיזון הנכון. לא מספיק שני קוים אלא צריך קו שלישי, שהוא בבחינת "עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". בלעדיו אין שלום בין שני הקוים בין הקוים הקיצוניים. הימין מתנגד לשמאל, הדין מתנגד אל החסד (כמו חסיד ו'מתנגד'), וכל הסוד של האמצע היא לעשות שלום. אז חייב להיות נגוד אבל חייב להיות גם מכריע ורק אז יש איזון ותקון. אז קודם כל צריך להסביר מה זה 'קו ימין', מה זה 'קו שמאל' ומה זה 'קו אמצע':

 

"קו ימין" בסדר הספירות (וכן בציור הגוף הגשמי – ה"משל" [בקבלה] לספירות העליונות, בבחינת "מבשרי אחזה אלוה")

כמו שהזכנו, שיש הבדל בין הסבר הספירות בקבלה לבין ההסבר בחסידות. בקבלה ההסבר הוא במשל הגוף הגשמי ואילו בחסידות המשל הוא מכוחות הנפש.  כלומר, הפרוש למילה "מבשרי" שבפסוק הוא 'לב בשר', שמן המדות הטבעיות של 'לב הבשר' אפשר להתבונן ולהכיר את מי שאמר והיה העולם, את הנמשל העליון.

מתחיל, קודם כל, עם המשל הגשמי בגוף. מה זה 'קו ימין' בגוף? הדבר העיקרי שכתוב עליו בגמרא הוא המאמר "ימין מקרבת", כמו בפסוק בשיר השירים "וימינו תחבקני", שלא כצד שמאל שעליו נאמר "שמאל דוחה". לכן קו ימין:

מרמז לכח ההמשכה מלמעלה למטה, על דרך יסוד המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

הימין הוא סוד המים, והוא יורד כדי לקרב וגם – לא כתבי את זה בפנים – כדי לדבק. כמו שיש טבע במים לרדת כך יש טבע במים להדביק. המים הם מקור ההדבקה. איך קוראים לזה היום במדע? אוֹסמוֹזיס (Osmosis). יש בתוך המים טבע שהוא נדבק בעצמו. אם יש שתי טפות של מים אחת ליד השניה – יש במים טבע להדבק ולהיות אחד. מים הם בחינת אברהם, ועל אברהם כתוב "אחד היה אברהם". זה אחד הדברים הבסיסיים במדע, שללא הטבע הזה לא היה העולם קיים.

אם כן, יש שני דברים יסודיים במים. מה שחז"ל אומרים הוא מה שאנו רואים בעינים, שטבע המים לרדת ממקום גבוה למקום נמוך, ואילו הדבר השני, שכתוב בחסידות, הוא טבע המים לדבק. זה הטבע לרדת כדי לדבק ולאחד את המציאות. זו התכלית שלו.

לכן היום הראשון של מעשה בראשית נקרא "יום אחד". זה יום של חסד, שהכל היה אחד, לפני בריאת הרקיע שמבדיל בין מים למים. עד אז היה הכל מים. "מים במים", בלשון חז"ל. כמו שכל המים היו ביחד כך כל העולם היה ביחד, רק שהאחד הזה אינו התכלית של גלוי ה'-אחד, שיהיה לעתיד לבוא. לכן היתה צריכה לבוא הבדלה כדי להגיע להמתקה. האחדות הראשונית היא רק אחדות של הכנעה. יש "יחיד" ויש "אחד". "יחיד" זה ש"אין עוד מלבדו" בדרך עליה. "יחיד" היא בחינת יצחק אבינו, שנקרא "יחידך", שזה לשלול את המציאות, אבל "אחד" זו בחינת אברהם אבינו שענינו הוא לפרסם את האלוקות בעולם. זה לרדת על מנת לעלות. "אחד" זה לאחד הרבה דברים ביחד, כמו בהתבוננות ש"אחד" הוא אלופו של עולם ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם, שזה מאחד את כל הבריאה ביחד, בעוד שבבחינת "יחיד" הכל כבר אחד מלכתחילה.

כאן אנחנו עדיין לא מדברים על מדת החסד, אלא רק על המקור שלה בחכמה. צריך להסביר, שכבר בחכמה קיים הטבע הזה לרדת ממקום גבוה למקום נמוך.

 

יש רק שתי שמות משמות ה' שמצטרפים למילה אחד: הוי' אחד, אל אחד. שם הוי' מצטרף למילה אחד בסוד החכמה שבו. במקום אחר [בהתבוננות של "עבדו את הוי' בשמחה" – "עבדו את הוי' ביראה"] הסברנו, שגלוי האחדות שבשם הוי' מאיר בספירת החכמה ואילו גלוי הרחמים שבשם הוי' מאיר בספירת התפארת. לענינינו, הצרוף "הוי' אחד" שייך לכמה ואילו הצרוף "אל אחד" שייך למדת החסד. "הוי' אחד" זה לקבל את השראת "אחד האמת" בפנימיות החכמה (כמבואר בתניא) ואילו "אל אחד" זה מה שבורא את העולם, כמו שכתוב "חסד אל כל היום" ו"עולם חסד יבנה".

בהקשר לזה נזכיר עוד רמז הקושר בין חכמה לחסד. חסד עולה עב ואילו חכמה עולה עג [עב עם הכולל], אבל בכתבי האריז"ל שם הוי' ששייך לחכמה הוא שם עב. יש שני שמות עיקריים שבונים את המציאות: שם של עב אותיות ושם של מב אותיות. אחד מן הכללים בכתבי האריז"ל הוא, ששם עב הוא שם של ירידה, והוא כעין עמודים [כמו בקוביה] שמחזיקים את היקום, את מעשה בראשית, ומייצבים אותה [כל מעשה בראשית קשור עם החכמה – "כלם בחכמה עשית". בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ עולה חכמה במשולש. היום הראשון של מעשה בראשית הוא היום של החסד. אחד הוא נוטריקון אהבה חסד].

בלשון הזהר נקרא השם של עב בשם 'עב גשרים'. למה? אנחנו יודעים שהיקום נקרא 'אלה', כמו בפסוק "מי ברא אלה". אלה הוא ו' קצות פעמים עצמו [ו פעמים ו], ואילו עב הוא ב פעמים לולו לו. זה כמו  באגרת השלום של הצמח צדק, שיש לו צדיקים נסתרים ו-לו צדיקים נגלים (שם הסביר שאלו החסידים וה'מתנגדים'), כאשר הסוד של עב הוא תמיד לגשר בין הנגלה ובין הנסתר. על כל צדיק שהוא כמו גשר, "דאחיד בשמיא וארעא" ומקשר שמים וארץ. הסוד של גשר הוא החיבור בין המציאות ובין מה שלמעלה ממנה. באידיש: 'אין וועלט-אויס וועלט'. אם כן, המציאות היא 36 (אלה) והחסד הוא המציאות כפול שנים. מציאות כפולה בלשון האריז"ל זה פנימיות וחיצוניות, והחסד הוא החיבור ביניהם. זה הכח להוריד את הפנימיות ולהמשיך אותה אל תוך הפנימיות ולחבר אותם.

זו עיקר האחדות. אחדות זה לא לקחת סתם כמה דברים ולחבר אותם. זה נקרא ערבוביה. אחדות אמיתית היא רק כאשר אפשר בתוך כל המערכת של הדברים הללו להמשיך מערכת אחרת לגמרי, שהיא הפנימיות שלה, וכשהיא מאירה בה – הכל מתאחד.

למשל: יש סוד בזהר של "תרין מקדשין" (שני מקדשים) שיהיו לעתיד לבוא. כתוב, שההבדל בין בית המקדש הראשון והשני ובין בית המקדש השלישי הוא, שבשני הראשונים היו שני בתי מקדש – אחד למעלה ואחד למטה – והם היו נפרדים. למעלה היה למעלה ולמטה היה למטה. כאשר ה' החריב את בית המקדש הוא נשבע שלא יבוא אל בית המקדש של מעלה לפני שהוא נכנס לבית המקדש של מטה. מה שאין כן לעתיד לבוא יהיו "תרין מקדשין". זה כמו הסוד של "תרין משיחין" (משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שאם נבין את זה טוב נדע שלא צריך דוקא שני אנשים, אלא איש אחד בתוך השני). ה' יוריד את בית המקדש מלמעלה והוא ירד ויתלבש בתוך בית המקדש שאנו נבנה מלמטה. לכן לדעת רש"י בית המקדש יורד באש מן השמים ואילו ברמב"ם זו הלכה פשוטה שצריך לבנות את בית המקדש בידים. על פי דברי הזהר זה דבר אחד. זו דוגמה ששם החסד הוא עב גשרים, שמחברים חיצוניות ופנימיות, ומגלים אחדות אמיתית – "אחד היה אברהם".

החסד הוא הפנימיות של המציאות. כל המציאות זה חסד – "עולם חסד יבנה". החסד זה אהבת ה' וכל המציאות זה אהבת ה', הרצון הפשוט להיטיב, רק שיש בזה פנימיות וחיצוניות – נגלה ונסתר – והשלמות של החסד זה לאחד אותם. זה מיצב את המציאות. לעומתה, גבורה זה להסתלק מן המציאות ולכן השם השני הוא שם של מב אותיות, שענינו עליה והסתלקות.

נגיד את זה בצורה יותר פשוטה. חסד זה לתת, להשפיע. מי משפיע? צדיק. יש צדיקים נגלים ויש צדיקים נסתרים. יש צדיק שאתה רואה שהוא משפיע ויש צדיק שיושב בבית ואומר תקון הכללי ואתה לא רואה שהוא משפיע, אבל באמת גם הוא משפיע.

כמו שפע וברכה רוחניים ושפע וברכה גשמיים. כשאנחנו מבקשים מהקב"ה ברכה אנחנו מבקשים את שניהם, שבתוך הברכה הגשמית תומשך ותתלבש הברכה הרוחנית. למה התורה פותחת באות ב (במילה בראשית)? חז"ל אומרים שזה לשון ברכה. הכוונה היא שכל מעשה בראשית – הכל ברכה אחת גדולה. זה קשור עם פרשת השבוע, "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", שצריך לראות איך כל מעשה בראשית זה ברכה, והקללה היא רק החיצוניות של הברכה. האדמו"ר הזקן היה אומר שהקללות הן גם ברכות, רק בהסתר. לראות את זה – זו כבר אתהפכא. אם החיצוניות נפרדת מן הפנימיות – זו כבר קללה, אבל ברגע שהברכה הפנימית יורדת אל תוך החיצוניות הקללה הופכת להיות ברכה. זו כל המציאות.

הכל היה כדי להסביר שחסד הוא טבע הירידה והדבקות. עיקר מה שצריך להוריד זה את הנסתר אל תוך הנגלה. לכן חסד עולה עב, שהיא מציאות כפולה, לו כפול – "אלה ואלה". יש "אלה" בפנימיות מול "אלה" בחיצוניות.

 

שאלה: מהו ה"לעומת זה" של החסד?

תשובה: זה להשפיע בפרוד, כמו "חסד לאומים חטאת – להתיהר". אין לו פנימיות, שכן הוא "אל אחר אסתריס". הוא רק חיקוי של הפעולה החיצונית. כל העבודה זרה זה חיקוי של מה שמתרחש בחיצוניות בקדושה. זה כמו שכתוב על ההבדל בין ה' שהוא צייר לבין אדם צייר.  אדם יכול רק לצייר ציור אחד ואילו הקב"ה "צר צורה בתוך צורה". ציור בתוך ציור זה מה שאמרנו עכשיו, זו מציאות כפולה. זה נקרא "בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים". "אין צור כאלוקנו – אין צייר כאלוקנו". אדם יכול רק לחקות את הצורה החיצונית בציור שלו. זה נקרא עבודה זרה, פסל, אבל הקב"ה עושה חסד אמיתי. הוא "צר צורה בתוך צורה". זה נעשה על ידי שתי התכונות של מים: המשכה מלמעלה למטה והדבקה של הפנימיות בחיצוניות.

 

אחדות אמיתית היא רק בסוד המילה אחד, כפי שמבואר בחז"ל ובשולחן ערוך. האות א היא אלופו של עולם, שהוא "אחד האמת" ושורה רק בתוך החכמה. אחר כך יש כח של החסד להוריד אותו בתוך ז רקיעים וארץ, הרמוזים באות ח. אחר כך האות ד הם ד רוחות העולם. אחרי כל הירידה מלמעלה ללמטה יש כח להדביק את המציאות. כלומר, צריך להיות אחדות למטה, כח ירידה וכח להדביק.

באמת, שלשת המדרגות הללו הן שלשת המדרגות שבקו ימין. האות א עצמה זה מה ששורה בחכמה, האות ח – כח הירידה – זה בעיקר כח החסד, ואילו הכח להתפשט ולהדביק את המציאות זה הנצח. נצח זה בצוע, וזה הכח לנצח את המציאות. זהו הנצחון של הקדושה והיא רמוזה באות ד רבתי של המילה אחד. מהו הניצחון? שמה שהורדנו את האחדות כעת מתפשט כדי להדביק את כל המציאות. אז הקללה הופכת לברכה, החיצוניות לפנימיות. כל זה הכח של קו ימין.

 

איך זה מתגלה בתוך ספירת החכמה?

וכן הוא בנקודת ההברקה שבחכמה, כאשר מתגלה בבחינת "והחכמה מאין..."

האין זה 'כח המשכיל', שנעלם. כשלמדנו על ספירת החכמה (בפרק ב) אמרנו שיש באין הרבה מדרגות של אין: כח המשכיל, רישא דאין – הענג הפנימי של החכמה, הכח של האמונה להוריד את רישא דאין אל תוך החכמה. כאן אנו מדברים לא על פנימיות החכמה אלא על הכלי של החכמה, עליה:

(משמע שהיא עצמה יצאה כבר מכלל בחינת "אין" לראשית גלוי ה"יש". מה שאין כן בפנימיות החכמה, ששם מאיר ה"אין האמיתי", ובעבודת ה' הוא ענין הבטול האמיתי שמצד פנימיות החכמה),

פנימיות החכמה היא הבטול האמיתי. הכלי, שעליו נאמר "והחכמה מאין תמצא" (לא אין עצמו), זה ראשית קו ימין. זה הכח שיש בחכמה להתחיל להוריד ולהאיר בחסד, שעל זה כתוב "אל נהירו דחכמתא". האין ממש, ששורה מצד הפנימיות, זה "פנימיות אבא – פנימיות עתיק", אבל הכלי שלו הוא כבר ראשית ההתגלות, שלעומת הפנימיות היא כבר יש, והיש הזה הוא הכח להוריד את האחדות ששורה בפנימיות החכמה [במילה "מאין" האות מ רומזת ליסוד המים].

אזי [כאשר החכמה כבר יוצאת מכלל "אין" והיא כבר "יש" בשביל להוריד ולתפוס את האין, כתוב עליה] "תמצא" – בירידת הנקודה הנ"ל להתפס בבחינת "מציאות" ממש [ומהי?] על ידי הרחבת הבאור ואותיות ההשגה של כח הבינה [אלו הכלים הרחבים לתפוס את המציאות].

המציאות בעצמה זה כבר בינה, והכח שיש בחכמה לרדת ולהיתפס בבחינת מציאות הוא החיצוניות שלה. כתוב בחסידות שחכמה היא 'ראשית הגלוי' ובינה היא 'ראשית המציאות'. חכמה היא כבר גלוי מן האין, אז היא כבר יש יחסית ל"אין האמיתי" אבל היא עדיין "אין" יחס למציאות עצמה. היא ממוצע בין האין האמיתי לבין המציאות ממש. זהו היחס הפנימי בין ה-ג' ראשונות.

על כן בא מקום ספירת החכמה בראשית קו ימין.

כיוון שהחכמה היא המקום הראשון בו מתגלה טבע המים. מה שהיום הוספנו הוא, שפנימיות כח הירידה של קו ימין הוא כח הדבקות. זה ההבדל בין ירידה של הקדושה לבין הירידה של הקליפה. מה ההבדל? עיקר ההבדל הוא, שירידה של הקדושה היא ירידה עם כח הדבקות, לצורך הדבקה. זה מים שיש בהם כח של דבק. אבל מים שיורדים ללא כח הדבקות אלו "מים המרים", או "מים הזידונים",  של הקליפה. במדות, "מים רעים" אלו התאוות. זה לרדת, אבל לא לרדת בשביל "והיו לבשר אחד", בשביל דבקות, אלא רק בשביל תאות-בשר.

 

עד כאן היה 'קו ימין'.

"קו שמאל" מרמז לכח ההעלאה מלמטה למעלה,

בשמות הקדש זה נקרא השם של מב אותיות, "אנא בכח". במדרגות של האבות זה כמו מדרגת "יחיד" של יצחק אבינו. על זה כתוב "ועבד הלוי הוא", רק להגיע אל הנסתר.

כטבע יסוד האש העולה בבחינת "כלות הנפש" ממש.

בספר התניא (פרק נ, שכנגד שער ה-נ של הבינה, שזה עצם הבינה) נקראת אהבה זו בשם "גבורות העליונות של בינה עילאה" שזה "כלות הנפש ממש כמעלת הזהב על הכסף". הוא כותב שאת האהבה הזו אי אפשר לתאר בכלל במילים, ואפילו לא ניתן לתפיסה על ידי משה רבינו בשעת ההסתלקות שלו. זה הדבר היחיד בתניא שכתוב עליו שאי אפשר להבין אותו. זו כלות הנפש האמיתית וזו המדרגה הכי גבוהה בבינה. את המדרגה הזו צריך להמשיך.

יש מושג "עליה צורך ירידה", שכוונתו היא שאם יש לך ירידה בחיים תאמין שהיא בשביל לעלות אחר כך, אבל תכלית החיים זה בדיוק להיפך. תכלית החיים היא "עליה צורך ירידה" – לעלות בשביל לרדת, בשביל להוריד את ה' למטה. משה רבינו עלה להר סיני כדי להוריד את התורה. הוא עלה כדי לכבוש משהו. כל יהודי הוא כמו גבור – "עיר גבורים עלה חכם ויורד עז מבטחה" – שעולה לשמים, נלחם עם המלאכים ומוריד משם תורה. עולים בשביל להוריד, להוריד גלוי אלוקות, ובשביל להוריד צריך לעלות. זה לגבי תכלית החיים.

כך תכונת הבינה, הנקראת תשובה עילאה כנ"ל [בפרק ג ובסוד הפסוק "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" בכלות הנפש למקור חוצבה], ועל כן מקומה בראשית קו שמאל.

"קו אמצעי" ענינו התכללות שני הכחות של העלאה והמשכה, [שזה נקרא האזון האמיתי של] "רצוא ושוב",

הימין מצד עצמו מנגד לקו השמאל, והשמאל מצד עצמו מנגד לקו הימין והמכריע ביניהם הוא קו האמצע. למה? כי הוא כולל את שניהם. ה"שוב" הוא קו ימין וה"רצוא" הוא קו שמאל והאזון האמיתי של "רצוא ושוב" נקרא 'רוח'.

והוא על דרך יסוד הרוח העולה ויורד במזיגה נכונה.

מים רק יורדים, אש רק עולה, אבל רוח היא איזון אמיתי של עליה וירידה.

כל פעם שיש "שני הפכים בנושא אחד" זה גלוי העצמות. רק העצמות נושאת הפכים. מה שאתה רואה זה את שתי התכונות ההפכיות, אבל ברגע שיש שתי דברים הפכיים ביחד – זה מצביע בהעלם על כח העצמות. זה ה"נושא הפכים" שמתגלה דוקא בקו האמצעי.

בעבודה, קו ימין זה גמילות חסדים, קו שמאל הוא קו של תפלה, קו האמצעי הוא קו של תורה. איך רואים שתורה זה דבר שגם עולה וגם יורד? רואים את זה כאן, שיש להרבה אנשים משבר, שלא יודעים אם לשבת וללמוד או ללכת ולהשפיע. התורה היא "תורת חסד" [למדנו על זה תורה שלמה ב"לקוטי מוהר"ן"], תורה שאתה לומד על מנת ללמדה מלכתחילה, בבחינת "מתי יבוא לידי ואקיימנה", כמו שאברהם אבינו יושב ומחכה שיבואו אליו אורחים כך גם הוא יושב ומחכה שיכנס מישהו שהוא יוכל ללמד אותו. אם הוא רק לומד לעצמו זה לא בגדר "תורת חסד". בכל זאת, אנחנו יודעים שבלמוד תורה צריך עיון והתבוננות וללמוד הרבה. מה רואים מזה? רואים בפשטות, שעבודת התורה כוללת את שני הקוים. מי שיש לו רק את אחד משני הקוים האלו – התורה שלו אינה תורה באמת ומי שלומד באמת תורה מרגיש לפעמים איזה משבר. כמו יעקב אבינו, עמוד התורה, שכל החיים שלו הם חיים של משברים פנימיים. כיוון שהוא העמוד האמצעי, עמוד התורה, הוא צריך לכלול ולבטא בנפש שלו גם עליה וגם ירידה. עליה זה כמו רצון להתבודד וירידה זה כמו רצון והשפיע ולתת ודוקא בלמוד התורה צריך להיות מזיגה נכונה בין שני הקוים. לכן התורה היא בבחינת "נושא הפכים", בעוד חסד זה רק לתת ועבודה זה רק לעלות.

 

עד כאן הסברנו למה החכמה נמצאת בראשית קו ימין ולמה הבינה נמצאת בראשית קו השמאל. נשאר לנו להסביר למה הכתר נצא בראש קו האמצעי.

בג' הראשונות, נקודת הקו האמצעי נמצאת למעלה משני הקוים ימין ושמאל, בסוד הכתר העליון, הכולל בעצמו "תענוג" כטבע המים ("מים מצמיחים כל מיני תענוג"), ו"רצון" כטבע האש. ירידת הרצון – לרצות בדבר הנבדל מן העצם – נפעלת על ידי התלבשות כח התענוג בתוכו, בבחינת "חפץ חסד" כנ"ל, כאשר מקור כח התלבשות זו היא האמונה הפשוטה, בחינת ה"איתן" שבנשמה, שלמעלה מגלויי התענוג והרצון, ונושאת את שניהם בפשיטות עצמותה.

מה כתוב כאן? כתוב כאן שהכתר נמצא באמצע כי הכתר כולל את החכמה והבינה יחד. השרש של המים הוא התענוג, אז 'רישא דאין' הוא שרש קו ימין. 'רישא דאריך', שזה הרצון, הוא כטבע האש והוא שרש קו שמאל.

אנחנו הסברנו כל הזמן, שרצון הוא הרצון להיטיב, לעשות טוב, וכעת אנחנו מסבירים משהו יותר עמוק. אנחנו מסבירים שתחילת הרצון הטבעי הוא לרצות את ה', הגעגועים לה'. זה משהו דק שצריך לחשוב עליו הרבה. הסברנו, שתענוג הוא דבר מופנם בעוד רצון פונה כלפי חוץ. בדרך כלל, כל דבר שהכיוון שלו הוא כלפי פנים הכיוון שלו הוא עליה בעוד כל מה שהכיוון שלו הוא כלפי חוץ הכיוון שלו הוא ירידה. אבל בעומק, ברצון ובתענוג זה בדיוק להיפך. הענג פונה כלפי פנים אבל הוא ענג ש"מצמיח כל מיני תענוג" מורכב. זה כמו ארבעת המדרגות של "שיר פשוט-כפול-משולש-מרובע" בהן הענג יורד. השיר מתפשט ויורד. אמנם זה כלפי פנים, אבל בנפש זה יורד מדרגה לדרגה, למלא את כל כוחות הנפש בענג, שהשכל יהיה מלא ענג ["שיר כפול"], שהרגש יהיה מלא ענג ["שיר משולש"], שהדבור יהיה מלא ענג ["שיר מרובע"]. שוב, הטבע של הענג הוא כלפי פנים, אבל לרדת – כטבע המים – אל כל כוחות הנפש ולמלא אותם ענג.

מה שאין כן ברצון. הרצון פונה כלפי חוץ, ולפנות כלפי חוץ זה ירידה. כך זה אצל הקב"ה. אבל אצל האדם הרצון בא כאשר האדם מרגיש את עצמו חצי, ולא שלם. ענג הוא "שלם" ורצון הוא "חצי" (בסוד "שלם וחצי" שלמדנו הרבה פעמים). אם הוא שלם הוא כבר לא רוצה, שכן ברצון יש כבר הרגשת חיסרון. לכאורה, זו אחת מן השאלות החשובות בהתבוננות, איך שייך רצון למעלה? רצון מחייב חיסרון, שרוצה להשלים את עצמו, כמו הרצון של האיש לאשה ושל האשה לאיש. כך זה ודאי לגבי הקב"ה, אבל על זה לא נדבר כעת. אצל נפש האדם, הרצון הפשוט והטבעי הוא "כלות הנפש" הטבעית שהאדם רוצה את ה'. אז מצד אחד זה כלפי חוץ, שאני רוצה משהו אחר, אבל זה עולה ולא יורד.

שוב, בדרך כלל כל דבר מופנם עולה וכל דבר מוחצן יורד, אבל כאן, בשרש, בכתר, זה הפוך. התענוג בכוון של ירידה בנפש ואילו הרצון מצד עצמו הוא בטבע עליה. הוא רוצה את ה', רוצה לכלות. לכן בתוך הכתר אלו שני השרשים של הקוים ימין ושמאל. הוא המקור ממנו יוצאים החכמה והבינה, מקור הקוים ימין ושמאל.

מה עושה שהרצון יוצא להיטיב, לעשות טובה למישהו, שזה כבר לרדת? מה נותן לו את הכח לצאת לכיוון הפוך מן הטבע שלו? זה נעשה רק כאשר התענוג מתלבש בתוכו ומניע אותו. ההתלבשות הזו היא ז' תקוני גלגלתא, שכולם יחד נקראים "חפץ חסד". ההתלבשות הזו גורמת לרצון "חפץ", שזה 'גישמאק', בהשפעה עד שהוא ירצה להשפיע. הענג הופך את כיוון הרצון לרדת ולהשפיע מלמעלה למטה. זה נקרא 'תקון'. תקון זה לבוש, והתקון כאן הוא תקון הרצון, שבמקום שירצה לעלות הוא ירצה לרדת. זה נקרא ז' תקוני גלגלתא, שהוא שרש כל התקונים.

הכח שגורם להתלבשות הזו הוא ה"איתן שבנשמה". מי היה "איתן"? אברהם אבינו, וזה עוד רמז לכך שאברהם אבינו הוא כנגד כח האמונה בנפש. כח ה"איתן" הוא זה שמחבר את ז' תקוני גלגלתא, "חפץ חסד", שמלבישים את התענוג ברצון ולכוון ולהפנות אותו כלפי מעלה. כל זה היה להסביר למה הכתר נמצא באמצע, שכן בו נמצאים שני השרשים של טבע המים וטבע האש – ענג ורצון.

נמצא שה"איתן" הוא כמו יסוד הרוח. קו האמצעי הוא רוח סתם, אבל בספר יצירה כתוב שיש שני סוגי רוח: "רוח הקדש, רוח מרוח". לענינינו, "רוח הקדש" זו רוח של הכתר בעוד "רוח מרוח" זו הרוח של כל קו האמצע.

שוב, רצון זה כטבע האש. כשאדם רוצה אז 'בוער' לו, אבל תענוג זה מים, זו שלוה. הרצון של הכתר הוא שרש קו השמאל. זה ש'בוער' משהו תחתון זה נגד הרצון האמיתי של הנפש. הרצון האמיתי של הנפש הוא להיות רק אחד עם ה'. אם 'בוער' לו משהו אחר – זה כבר הנפש הבהמית.

 

נקרא שוב הסיום:

ירידת הרצון – לרצות בדבר הנבדל מן העצם [כלפי מטה] – נפעלת על ידי התלבשות כח התענוג בתוכו, [וברגע שהענג מתלבש ברצון הוא נקרא] בבחינת "חפץ חסד" כנ"ל [בפרק א], כאשר מקור כח התלבשות זו היא האמונה הפשוטה, בחינת ה"איתן" שבנשמה

כל ספר התניא אותיות איתן – ענינו הוא לגלות את ה"איתן" שבנשמה, שזה בחינת אברהם אבינו בשרש העליון שלו, ברדל"א, האמונה הפשוטה. מהו ה"איתן"? זה הכח שגורם שהענג יתלבש ברצון להוריד אותו להיות "רצון להיטיב". אברהם הוא טוב, חסד, ומקור הכח האמיתי שלו, שעל שמו הוא נקרא "איתן", הוא הכח של רדל"א בנפש לעשות את התקון הראשון בקבלה, הנקרא "חפץ חסד", על מנת להוריד את הרצון להיטיב.

ש[הוא עצמו] למעלה מגלויי התענוג והרצון, [ולכן היא] ונושאת את שניהם בפשיטות עצמותה.

נסכם: הרצון הוא שרש האש והענג הוא שרש המים ולכן יש "רצוא ושוב" בכתר, ולכן הוא הנקודה הראשונה שעומדת בקו האמצע.

בפרק הזה התחלנו להסביר את המושג 'שלשה קוים', כנגד שלשת היסודות אש-מים-רוח. מה שנשאר לנו להסביר הוא היסוד הרביעי, יסוד העפר, שכנגד המלכות-השפלות, שמקבל בתוכו את שלשת היסודות שמעליו. עליו נלמד בהמשך.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com