חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק ב הדפסה דוא

פרק ב

חכמה: בטול


עד כאן למדנו על הקוץ של האות י, שמרמז לכתר. כעת נעבור לאות י עצמה, שמרמזת לחכמה:

הַ-י שֶׁבַּשֵּׁם מְרַמֶּזֶת לִנְקוּדַּת הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה [חכמה היא נקודה, והאות י נכתבת כנקודה], כֹּחַ הַשֵּׂכֶל לְהַשְׂכִּיל כָּל דָּבָר בִּבְחִינַת נְקוּדָּה וְהַבְרָקָה כְּלָלִית – [ולכן היא עצמה מכונה בשם נקודה – 'נקודת השכל' להשכיל כל דבר כיוצא בו, בבחינת נקודה והברקה כללית.

עין השכל שבלב

הברקה זו נקראת:

"בָּרָק הַמַּבְרִיק עַל הַשֵּׂכֶל", [ואם הנקודה הזו מתוארת כהברקת ברק, וברק רואים, זהו סימן שחכמה קשורה בנפש עם] בְּחִינַת רְאִיָּה פְּנִימִית – [שעל כך נאמר בחז"ל] "אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" – בְּחִינַת "עֵין הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּלֵּב"

החכם שרואה אינו עושה זאת באמצעות העין הגשמית. כך תהיה הראיה רק לעתיד לבוא – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[1] – במוחש ובגשמיות ממש. בינתיים, הראיה היא בעין השכל שבלב. זהו בטוי מספר הזהר, שרעיא מהימנא אומר לרבי שמעון בר יוחאי: "בעין השכל דבלבך את חזי כולא"[2] (אתה רואה את הכל). מאיפה בתנ"ך בא בטוי זה?

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "לִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה".

כאן יש קושיה: איך החכמה מתיחסת גם לראיה וגם אל הלב? זה לא אותו הדבר. ב"פתח אליהו" כתוב ש"חכמה מוחא", ולא בלב. להיפך, כתוב שם "בינה לבא ובה הלב מבין". מצד אחד אנחנו אומרים שחכמה היא בחינת הראיה, אבל הראיה הזו משתייכת ל"עין השכל שבלב". זו עין שכלית, אבל עין שכלית שמייחסים אותה אל הלב, ולא אל המח. זה דבר שצריך להבין, שכן לכאורה חכמה היא שכל ולא לב.

רְאִיַָּה זוֹ מִתְיַחֶסֶת לַלֵּב מִשּׁוּם שֶׁהִיא מִתְגַּלָּה בוֹ,

באמת נמצאת עין זו גם – ובעיקר – במח, אלא שבמח הראיה אינה מורגשת – היא מורגשת ומתגלה רק בלב.

אַךְ עִיקַּר מִשְׁכַּן הַשֵּׂכֶל הַנ"ל [שהוא הרואה] הוּא בַּמֹּחַ דַּוְקָא, כִּמְבוֹאָר בִּתְפִלַּת "פָּתַח אֵלִיָּהוּ", "חָכְמָה מוֹחָא, אִיהִי מַחְשָׁבָה מִלְּגָאו". בַּמֹּחַ, הַחָכְמָה שׁוֹרָה בִּבְחִינַת בִּטּוּל בִּמְצִיאוּת וְאֵינָהּ מוּרְגֶּשֶׁת כְּלָל

למה כאשר החכמה היא במח לא מרגישים אותה? כל הסעיף הזה בא להסביר את מה שכתוב בחסידות תמיד, שחכמה היא בטול. איך אפשר להבין את הבטול שבחכמה? חכמה היא ראיה, ואם החכמה היא במח היתה צריכה להיות גם הראיה במח, אבל היא לא מתיחסת אליו. היא מתיחסת אל הלב. הכוונה היא, שכאשר החכמה מתפשטת מן המח אל הלב, הראיה שבה נעשית מורגשת – היא מתגלה. סימן שהראיה כמו שהיא בעצם, במח, היא בבחינת בטול. זהו ההסבר לבטול של עצם פנימיות החכמה. הבטול הוא כמו הראיה כפי שהיא עדיין במח, כאשר אינה מורגשת כלל אלא היא בבחינת 'אין'. לכן תמיד כתוב[3], שהפנימיות של האות ע היא האות א, ולפי זה פנימיות העין הרואה היא האַיִן, הבטול של החכמה.

אצל הבינה, כל עצמותה יורדת אל הלב – "תפארת דאמא מתלבשת ביסוד ז"א"[4] – ואילו אצל החכמה זו רק הארה המתפשטת מעצמותה, בעוד עצם החכמה נמצא במח [כשנגיע אל הבינה בפרק הבא נסביר יותר].

יוצא לנו, שהבטול שבחכמה הוא כמו עין השכל כפי שהיא עדיין במח, אבל כאשר עין השכל מגיעה אל הלב נאמר עליה הפסוק "לבי ראה הרבה חכמה". אז רואים אותה בלב:

עַד שֶׁמִּתְיַחֶדֶת בִּבְחִינַת "בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין" [הבנה היא כבר בחינת הרגשה], ה עִילָּאּה שֶׁבַּשֵּׁם, כְּמֹו שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.

חכמה היא 'אין' ובינה היא 'יש'. 'אין' ו'יש' זה כמו להרגיש ולא להרגיש. בשביל להרגיש את החכמה היא חייבת להתייחד עם הבינה [ויש בכך כמה דרכים: 'אבא ואמא עילאין', 'ישראל סבא' ו'תבונה']. הראיה הראשונה של החכמה היא הסוד "עין השכל שבלב", הראיה המורגשת שבלב.

כֹּח-מה – תקיפות הבטול

הַבִּטּוּל שֶׁל עֶצֶם הַחָכְמָה [כפי שהוא עוד במח] נִקְרָא "מָה", וְכִמְרוּמָּז [בדברי ספר הזהר[5] המובאים בתניא[6]] בַּשֵּׁם חָכְמָהכֹּחַ-מָה.

בפרק א, כשלמדנו על הרצון, ראינו שכאשר הוא מאיר במח הוא מעניק לו כח לשלוט על הלב בבחינת "מח שליט על הלב"[7], והסברנו שתוקף זה אינו של השכל. הרצון נמצא בתוך המח, כדבר צדדי, על מנת שיוכל להנהיגו כרצונו, ולא שהשכל נעשה חזק.

שוב, יש כמה דרכים בהן משפיע הרצון על המח: יש שהרצון מעניק לחכמה כח להנהיג את הלב. זהו לא עצם כח המח, שכן הוא רך ועדין, ולא נעשה חזק בעצם. אבל יש משהו יותר עדין, שנקרא 'כח-מה', והוא שהרצון נותן למח עצמו תוקף. בלשון הרבי הקודם נקרא כח זה 'תקיפות הבטול'.

כַּאֲשֶׁר הָרָצוֹן מֵאִיר בְּכֹחַ הַחָכְמָה אֲזַי פֵּרוּשׁ כֹּחַ מָה הוּא "תַּקִּיפוּת הַבִּטּוּל"

הוא נותן תוקף בעצם הבטול, וכאן יש 'תרתי דסתרי'. כאשר התוקף בא כמענק הוא לא מהווה סתירה לכך, אבל כאשר הוא כבר נעשה עצם כח המח הוא כבר סותר. הבטול צריך להיות, לכאורה, צדדי ולא פעיל. על כך למדנו הרבה פעמים, שזהו הבדל בין המושג בטול אצל אומות העולם ובין יהודים. אצל גוי הבטול הוא גלוי של כח פסיבי, ואילו אצל יהודי יש פרדוכס. הבטול אצלו הוא בטול פעיל, וענינו להחדיר בטול ולבטל את מי שלא בטל – הוא משפיע ומאיר בטול. אצל גוי, אם הוא מנסה לבטל מישהו אחר – זו שיא הגאוה שלו. להיות בטל ויחד עם זאת לבטל מישהו אחר – זה לא הולך אצלו ביחד. אם אתה עצמך לא בטל מה אתה הולך לבטל מישהו אחר? איך אתה מעיז? אבל אצל היהודי זו השלמות, להיות בטל באמת, בלי גאוה, ועם זאת להשפיע בטול ולבטל ישות חיצונית. זה נקרא 'תקיפות הבטול', וזהו 'כח-מה' של הנפש האלקית.

(אַף שֶׁשְּׁתֵּי הַהַגְדָּרוֹת "תַּקִּיפוּת" וּ"בִטּוּל" נִרְאוֹת כְּסוֹתְרוֹת זוֹ לָזוֹ, אִיחוּדָם נוֹבֵעַ מִן הָאֱמוּנָה שֶׁבִּפְנִימִיּוּת הַחָכְמָה,

גם את זה הסברנו בסוף הפרק הקודם על הכתר. הסברנו, שבכל פעם שאנחנו פוגשים בנפש את המושגים 'תרתי דסתרי', 'פרדוכס' או 'שני הפכים בנושא אחד', הם חייבים לבוא מן ה'רישא דלא אתידע', מן העצמות, מן האמונה הפשוטה. רק בכח האמונה – כח שאינו מוגדר לא לכאן ולא לכאן – אפשר לשאת הפכים. שם הסברנו, שכח התענוג הוא מופנם, כח הרצון פונה החוצה ואילו מה שנושא ומייחד את שניהם הוא האמונה הפשוטה שלמעלה משניהם. שוב, לגבי ה"נושא הפכים" הם אינם הפכים כלל. מי שנושא הפכים הוא ה'יחיד', שלגביו ההפכים אינם הפכים, שזהו דבר שהשכל לא תופס, ולכן ה'יחיד' הוא זה שיכול לאחד אותם.

כך גם אצלנו: התוקף הוא בחינת הזכר שבחכמה, התוקף להשפיע את עצמותו בבחינת "אבר חי"[8]. לכן כתוב "אל אחר איסתריס"[9], שבסריס אין דעת, אין לו תוקף בחכמה. לעומת זאת, הבטול הוא בחינת הנוקבא שבחכמה, ומי שנושא ומייחד את הבטול עם התקיפות היא האמונה. לכן כתוב בספר התניא[10] שאמונה פשוטה שורה דוקא בחכמה. זו גם הסיבה למה שהסברנו, שהקוץ של האות י יכול לרמז גם לראש העליון של הכתר, ל'רישא דלא אתידע', למרות שבאופן פשוט הוא יכול לרמז רק למקור החכמה, ל'מוחא סתימאה'.

זו גם הסיבה לכך שבכל ספר התניא לא מוזכר הכתר. כל המדרגות של הכתר מתגלות בתוך החכמה, ואפילו האמונה הפשוטה מתיחסת לחכמה.

בְּסוֹד "פְּנִימִיּוּת אַבָּא פְּנִימִיּוּת עַתִּיק",

יש מחלוקת בין המקובלים מה הכוונה במלים "פנימיות עתיק" שיש בפנימיות אבא, שעליו אפילו ר' חיים ויטאל כותב שאינו מבין אותו[11]. המקובלים הבאים אחריו מנסים להסביר, כאשר בעל האיפה שלמה[12], שהוא המקובל הכי גדול בדור האחרון, שכל המקובלים הספרדים היום הם תלמדי תלמידיו, מסביר ש"פנימיות עתיק" היא רק חג"ת דעתיק [הרבי מביא אותו במאמר שכתב לפני תחלת הנשיאות שלו[13]]. בכל זאת, בכל ספרי החסידות[14] ובמיוחד אצל ר' הלל[15], מובא ש"פנימיות עתיק" היינו רדל"א, כתר דעתיק. זה מה שמתגלה בתוך החכמה.

שֶׁהוּא כֹּחַ הַ"נּוֹשֵׂא הֲפָכִים" יַחַד) כִּמְבוֹאָר בְּדא"ח.

האמונה הפשוטה היא הכח של "נושא הפכים", שלמעלה מן ההפכים, כיוון שהאמונה אינה מוגדרת. 'פשוט' פרושו דבר שאי אפשר להסביר אותו, והוא ירושה לנו מאבותינו – הוא הדבר שנושא את כל ההפכים.

חֵך-מה – הענג בבטול

כל זה היה הרמז הידוע, שחכמה היא כח-מה. יש רמז נוסף, שגם הוא מספר הזהר[16]:

וְכֵן חָכְמָה הוּא חֵךְ-מָה [ובלי להפוך את סדר האותיות], בְּסוֹד "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי-טוֹב הוי'",

אנחנו יודעים שחכמה היא כח הראיה, "עין השכל שבלב", עליו נאמר "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[17]. זאת על פי הסבר אדמו"ר הזקן בספר התניא[18], שפרוש "רואה את הנולד" הוא לראות את העולם נולד בכל רגע מחדש 'יש מאין'. הפסוק אומר "טעמו וראו כי טוב הוי'"[19], והסדר בו הוא שלפני שרואים – טועמים. הראיה היא בעין וחוש הטעם הוא בפה. הרמז הוא, שבתוך הפה נמצא החך, הטועם את הבטול. זוהי הטעימה שלפני הראיה.

רעיון זה לקוח מהברכה של יהודה, בה נאמר:

וְ"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן" – [וחז"ל מפרשים אותה[20]] "כָּל חֵךְ הַטּוֹעֵם אוֹמֵר לִי לִי".

על פי קבלה, המלה לי היא ל-י. כלומר, אל מדרגת החכמה שכנגד האות י שבשם הוי'. הטעם הוא דבר שמתגלה בחכמה[21].

לפי זה, ישנם שני גלויים בחכמה – "לי לי" – כנגד פנימיות החכמה וחיצוניותה, ועוד לפני שניהם צריך להיות "חך הטועם", כמו שכתוב "טעמו וראו כי טוב הוי'". על כך בא הרמז:

"כִּי-טוֹב" הוּא "בִּטּוּל", וְ"כִּי-טוֹב הוי'" עוֹלֶה חָכְמָה.

כלומר, אם הפנימיות של החכמה היא בטול, ובטול עולה כי טוב, אזי הפנימיות של חכמה היא כי טוב הוי'.

נסביר: חכמה היא הברקה, והטעימה היא ביחס לענג שנמצא בתוך אותה ההברקה. בפעם הקודמת הסברנו, שהענג מתלבש בתוך החכמה, ואותו ענג בא מהראש השני שנקרא 'רישא דאין'. כמו שהתוקף של הבטול בא מהראש הראשון של הכתר, מ'רישא דלא אתידע', כך את טעימת הענג שבה מקבלת החכמה מהראש השני, מ'רישא דאין'. טעימת הענג באה לפני שרואים את השכל, כאשר הוא עדיין נעלם, ולכן "טעמו" בא בפסוק לפני "ראו". גם במה שרואים, קודם כל רואים בשכל, ואז הדבר עדיין בבטול, הוא לא מורגש, ורק אחר כך רואים אותו בלב.

שוב, הסדר הוא בשלשה שלבים: קודם החֵךְ טועם ענג, אחר כך רואים בצורה נעלמת בשכל, ולבסוף רואים בצורה מורגשת בלב. זה: חֵךְ לִי לִי.

חַכֵּה-מה – חכמת היהודי

עד כאן היו לנו שני פרושים בחכמה: כח-מה, המורה על תקיפות הבטול, וחך-מה, בסוד הפסוק "טעמו וראו כי טוב הוי'". הפרוש הראשון הסביר מה נמשך אל תוך החכמה מ'רישא דלא אתידע', ואילו הפרוש השני הסביר מה נמשך אליה מ'רישא דאין'. כעת צריך פרוש שלישי, שיסביר מה נמשך אל החכמה מהגעגועים של יעקב אבינו, מה'רעותא דלבא', מהראש השלישי שבכתר – 'רישא דאריך':

וְעוֹד חָכְמָה הִיא חַכֵּה-מָה,

לכן ב-ג' הרישין עומד הראש הראשון לעצמו, ואילו השנים האחרים – 'רישא דאין' ו'רישא דאריך' – מתלבשים אחד בשני. זהו היחס בפסוק "קדוש | קדוש קדוש"[22], שבו יש פסיק טעמא בין 'קדוש' הראשון לשניים הבאים אחריו. כך גם בשלשת הפרושים למלה חכמה: בפרוש הראשון הצרוף הוא כח-מה, צרוף שלא על פי סדר האותיות, ואחר כך שני פרושים בהם הצרוף הוא על פי הסדר – חך-מה ו-חכה-מה [אחד זכר, בתוספת האות י, ואחד נקבה, בתוספת האות ה].

הפרוש האחרון הוא הכח בנפש להמתין בגעגועים עד להתגלות ה-מה. מהו מה לפי פרוש זה? עד כאן היה פרושה בטול, כעת הפרוש הוא מלשון מתמהמה. המשיח נקרא מתמהמה:

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם-יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה-לוֹ כִּי-בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר","מָה" מִלְּשׁוֹן "יִתְמַהְמָהּ",

זהו פסוק בספר חבקוק[23] המדבר על המשיח, והוא מחבר מחכה ו-מה. מן הפסוק הזה יצאה הלשון של העיקר ה-יב מבין שלשה עשר העיקרים של הרמב"ם [בדרך רמז: במאמר חז"ל "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים"[24], כל "מה" היא כמו שבת אחת].

וְהוּא הַכֹּחַ בַּנֶּפֶשׁ לְחַכּוֹת לַמִּתְמַהְמֵהַּ בִּבְחִינַת "נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַהוי'".

יש כח בנפש לחכות לדבר שמתמהמה, כמו הכח בנפש של היהודי לחכות למשיח. רק היהודי יכול לחכות אלפי-אלפי שנים למשיח שיבוא. גוי חייב שהמשיח כבר יגיע, ואם הוא לא בא אין לו במה להאמין. רק יהודי יכול לחכות בשקט שיבוא, והוא יבוא – "בא יבא לא יאחר". זהו כח שמקבלים בחכמה שבנפש מיעקב אבינו, מ'רישא דאריך' [מה הוא ראשי תיבות מלך המשיח, ו-ב פעמים מה רומזות למשיח בן יוסף ולמשיח בן דוד].

בפסוק זה מתגלה החכמה של היהודי. יהודי שמחכה – זו החכמה שלו, ואילו גוי לא מחכה בגלל שהוא לא חכם, הוא מטומטם. השכל האמיתי אומר – כמו שר' נחמן אומר[25] – שמי שמתיאש הוא טפש. זו החכמה של היהודי, ומי שמתיאש באמצע אין לו חכמה פנימית. הרבי מקוצק אומר שכוונת הבטוי "יאוש שלא מדעת"[26] הוא שיאוש תמיד בא כאשר אין דעת. אם יש חכמה באמת – לא מתיאשים.

את הפסוק הזה – "נפשנו חכתה להוי'"[27] – אומרים בכל בקר בתפלה, והאריז"ל אומר עליו שצריך לכוון בו את ראשי התיבות נחל. יש עוד פסוק שראשי תיבותיו הם נחל: "נצר חסד לאלפים"[28]. כתוב[29] שהנחל הראשון – "נפשנו חכתה להוי'" – הוא הנחל העולה מלמטה למעלה, ואילו הנחל השני מ-יג מדות הרחמים – "נצר חסד לאלפים" – הוא הנחל היורד מלמעלה למטה. על ידי הנחל שעולה מעוררים וממשיכים את הנחל שיורד, את "הנחל היורד מן ההר"[30]. הוא יורד לפי ערך ההעלאה, בסוד "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח"[31].

"נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַהוי'" הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת נחל, בְּסוֹד הַנַּחַל הָעוֹלֶה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה (סוֹד הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין – בִּלְשׁוֹן הַקַּבָּלָה),

מכאן בא ההסבר לדברי ספר הזהר "אבא יסד ברתא"[32], שפרושם הוא שאבא נותן בבתו את הכח להעלות מ"ן. זהו הסוד של לחכות, לחכות למשיח – אלו הגעגועים שיש בחכמה. לכן, כתוב הרבה פעמים בקבלה ובכתבי האריז"ל[33], שחכמה עצמה היא נוקבא לגבי הכתר. זהו סוד עמוק. בדרך כלל חושבים שהזווג הראשון הוא בין אבא ואמא, בין חכמה ובינה, אבל באמת כתר וחכמה הם גם זכר ונקבה. בחינה הנוקבא שיש בחכמה שייך לסוד זה, לכח שבחכמה לחכות. מקור הכח להעלות מ"ן הוא בפנימיות החכמה, ומקורה הוא השורה עליה מ'רישא דאריך'.

הַמַּמְשִׁיךְ אֶת הַנַּחַל הָעֶלְיוֹן הַיּוֹרֵד ["מן ההר"] מִלְמַעְלָה לְמַטָּה – "נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה" [זה הנחל שיורד אל תוך החכמה. החכמה כאן היא עצמה הנחל שעולה, ולפי ערך הנחל שעולה כך יש נחל שיורד אל תוך החכמה מלמעלה, שראשי תיבותיו הם] – "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים" [כמבואר בכתבי האריז"ל], בְּסוֹד "אוֹר אַבָּא (הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה נִקְרֵאת "אַבָּא") יוֹנֵק מִמַּזָּל הַשְּׁמִינִי".

נקרא את ההערה:

כב. בְּי"ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים, "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן וְגוֹ'" (שְׁמוֹת לד, ו) "נֹצֵר חֶסֶד" הִיא הַמִּדָּה הַשְּׁמִינִית. י"ג הַמִּדּוֹת מְכוּנּוֹת בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְסִפְרֵי הַקַּבָּלָה וְהַחֲסִידוּת בְּשֵׁם "י"ג תִּקּוּנֵי דִיקְנָא" – [שהם] י"ג תִּקּוּנָיו וַחֲלָקָיו שֶׁל הַ"זָּקָן" כִּבְיָכוֹל שֶׁל פַּרְצוּף הַ"כֶּתֶר עֶלְיוֹן" ("אֲרִיךְ אַנְפִּין"), כְּלוֹמַר כֹּחוֹת שֶׁל צִמְצוּם אוֹר הַכֶּתֶר; צִנּוֹרוֹת שֶׁפַע הַמְבִיאִים אוֹר נֶעְלָם זֶה לִידֵי גִּלּוּי בַּחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה [והצנור העיקרי, שנקרא 'המזל העליון', הוא המזל השמיני – "נצר חסד לאלפים". לכן כתוב שנוצר הן אותיות צנור]. כָּל מִדָּה נִקְרֵאת "מַזָּל", מִלְּשׁוֹן "יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו".

עד כאן ההערה.

יצא לנו עד כאן, שיש שלשה פרושים למלה חכמה: כֹּחַ-מה, חֵךְ-מה, חַכֵּה-מה. כל פרוש הוא ביטוי להמשכה מראש אחר של הכתר אל תוך פנימיות החכמה. מן האמונה נמשכת תקיפות הבטול, שזהו כח ה'תרתי דסתרי', שני הפכים בנושא אחד; מן התענוג נמשכת הטעימה של הענג עוד לפני שרואים בשכל – "טעמו וראו כי טוב הוי'"; מן הרצון נמשך הכח בתוך החכמה לחכות ולא להתיאש.

הפסקה הבאה קשורה עם הפרוש השלישי:

גְּדוֹלָה מַעֲלַת כֹּחַ הַ"מְחַכֶּה" הַנ"ל אֲפִילּוּ מֵ"עֵין הַנְּבוּאָה", כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "עַיִן לֹא-רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ [זו עין הנבואה] יַעֲשֶׂה [מלשון תקון, שה' יתקן את מי שהיום הוא בבחינת] לִמְחַכֵּה-לוֹ" – וּ[מה נקרא לחכות? לא לחכות באופן סביל, פסיבי, שהמשיח יבוא. זה משהו אקטיבי מאד, כמו ש]פֵּרַשׁ בַּזֹּהַר "לְמַאן דְּדָיֵיק בְּמִילִּין דְּחוּכְמְתָא"  (לְמִי שֶׁמְּדַיֵּיק בְּדִבְרֵי חָכְמָה – אוֹתִיּוֹת מְחַכֶּה),

זהו מי שמייגע את עצמו בפנימיות התורה. לחכות היינו לחפש את המשיח בתוך פנימיות התורה. העיקר אצל היהודי היא הפעילות שלו, ולכן בתוך הגעגועים של הרצון מונח תוקף האמונה של נשיאת דבר והיפוכו גם יחד.

בְּחִינַת "יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי – תַּאֲמִין" (שֶׁהֲרֵי הַ"מְחַכֶּה" בִּקְדוּשָּׁה אֵינוֹ מְחַכֶּה בְּחֹסֶר פְּעוּלָּה כִּבְיָכוֹל, אֶלָּא אַדְרַבָּה, מִתְיַגֵּעַ לִצְלוֹל לְעוֹמֶק דִּבְרֵי הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית – תּוֹרָתֵינוּ הַקְּדוֹשָׁה – בִּבְחִינַת "נוֹשֵׂא הֲפָכִים", כַּנ"ל בְּעִנְיַן "תַּקִּיפוּת הַבִּטּוּל", בְּכֹחַ הָאֱמוּנָה שֶׁבִּפְנִימִיּוּת הַחָכְמָה) [שמהראש העליון, מרדל"א]) – "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא".

שאשר מחכים וחודרים למים העמוקים של פנימיות התורה – מוצאים. היגיעה היא אחרי ה'אין', ו"החכמה – מאין תמצא"[34].

* * *



[1] ישעיהו נב, ח.

[2] זח"ב קטז, ב (ברעיא מהימנא).

[3] בראשית רבה כ, יב; ראה שער רוח הקדש לו, א ובספרי חסידות לרוב.

[4] עץ חיים שער כא, פ"ג.

[5] ח"ג כח, א; שם לד, א.

[6] לקוטי אמרים פרקים ג, יח-יט, מג.

[7] זח"ג רכד, א.

[8] לשון הבעל שם טוב, ראה כתר שם טוב (קה"ת) אות טז.

[9] עץ חיים שער מב, פ"ב; ע"פ זח"ב קג, ב.

[10] לקוטי אמרים פרק יט.

[11] פרי עץ חיים שער קריאת שמע פט"ו.

[12] בפרושו לאוצרות חיים שער העתיק ספ"ד סק"ז.

[13] ראה הערותיו לקונטרס למוד החסידות של הרבי הקודם, עמ' 6.

[14] למשל: המשך תרס"ו עמ' צד-קי.

[15] ראה פלח הרמון לך לך מא, ב; שם מד, ג; וירא סג, ב; בשלח עמ' קעג; באורו לשער היחוד פ"א (קנה, ד) ד"ה 'אך ידוע'.

[16] ע"פ זח"ב קכג, א.

[17] תמיד לב, א.

[18] לקוטי אמרים פרק מג.

[19] תהלים לד, ט.

[20] ראה כתובות קיא, ב.

[21] ראה תורה אור ויחי מז, ג; פלח הרמון ויחי קכט, ג-ד.

[22] ישעיהו ו, ג.

[23] חבקוק ב, ג.

[24] שבת קיח, ב.

[25] ראה לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה עח ועוד.

[26] בבא מציעא כא, ב.

[27] תהלים לג, כ.

[28] שמות לד, ז.

[29] ראה שער הפסוקים תהלים סימן טל; שער מאמרי רשב"י, פירוש האדרא רבה (קלא, ב) ועוד.

[30] דברים ט, כא.

[31] ראה זח"ב קסד, ב.

[32] זח"ג רמח, א; תקו"ז כא.

[33] בכ"ד, ראה למשל עץ חיים שער ז פ"ג; וראה לקמן פרק כב (תענוג).

[34] איוב כח, יב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com