חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ז הדפסה דוא

פרק ז

דרכי החשבון

נחזור אל השער שלנו. בפרק ה למדנו הקדמה כללית לגבי המספר, והיום נלמד את הפרק הבא, בו מובא ההסבר המפורט.

לְכָל אוֹת שְׁלֹשָׁה עֲרָכִים עִיקָּרִיִּים בְּחָכְמַת הַמִּסְפָּר (גִּימַטְרִיָא):

מספר הכרחי

א. "מִסְפַָּר הֶכְרֵחִי" [זה השם שנותן לו הרמ"ק בספר הפרדס[א]] (חֶשְׁבּוֹן הַגִּימַטְרִיָא הַמְקוּבָּל) מֵ-א – אֶחָד, עַד ת – אַרְבַּע מֵאוֹת. לִפְעָמִים חֲמֵשׁ הָאוֹתִיּוֹת מנצפ"ך הַסּוֹפִיּוֹת, נֶחְשָׁבוֹת כְּהֶמְשֵׁךְ הַמִּסְפָּר, מֵ-ך – חֲמֵשׁ מֵאוֹת, עַד ץ – תְּשַׁע מֵאוֹת.

ואז, בסוף באה שוב פעם האות א, בסוד הפסוק "איכה ירדף אחד אלף"[ב], והיא הופכת להיות אֶלֶף ואז הכל יתחיל מחדש. תופעה זו נקראת "גלגל החוזר", גלגל אין-סופי של מספרים, אבל בדרך כלל לא משתמשים בה. בדרך כלל האותיות הסופיות משמשות כמו האותיות הרגילות, ואז ך היא עשרים ו-ם היא ארבעים וכך הלאה.

למשל, בשם בנימין יש אות ן פשוטה, ולפי החשבון הרגיל בנימין עולה 162, אבל אם האות ן הפשוטה היא 700 אז בנימין עולה 812.

למה לפעמים מחשבים באופן הזה?

אַך בֶּאֱמֶת יֶשְׁנָן ב' בְּחִינוֹת "אַלֶף-בֵּית" שְׁלֵמוֹת:

זה לא סתם כך, איך שרוצים. באמת יש שני סדרים שונים של 'אלף-בית'. יש סדר אחד של כב אותיות, בו האותיות הסופיות הן כמו הרגילות, אבל יש סדר אחר של כז אותיות והוא כולל את האותיות הסופיות, כאשר לכל אחת יש ערך בפני עצמה. היחס בין שני הסדרים הוא כיחס זכר ונקבה.

הָאַחַת שֶׁל כב אוֹתִיֹּות מֵ-א עַד ת (בְּחִינַת "זָכָר" כַּאֲשֶׁר הַ"סּוֹפִיּוֹת" נִכְלָלוֹת בְּשָׁרְשָׁן), וְהַשְּׁנִיָּה שֶׁל כז אוֹתִיּוֹת מֵ-א עַד ץ (בְּחִינַת "נְקֵבָה" כַּאֲשֶׁר הַ"סּוֹפִיּוֹת" מִתְגַּלּוֹת [כדבר חדש] בִּפְנֵי עַצְמָן).

חשבון זכרי וחשבון נקבי

למה זה כך? בגלל שהמלכות, הנוקבא, נקראת "סופא דכל דרגין"[ג], הסוף של כל המדרגות. לפניה הכל עדיין בבחינת 'אין-סוף', שהסוף (דהיינו הגלוי) הוא אַיִן. ז"א, הזכר, הוא כמו אין סוף שבטל בתוך השרש של עצמו ואינו מתגלה. לכן בסדר האותיות שבבחינת 'זכר' האותיות הסופיות לא מתגלות בפני עצמן אלא נכללות בשרשן.

לפני כמה ימים למדנו, שבכתבי האריז"ל[ד] יש בפרצוף זעיר אנפין רק ט ספירות, ואין בו מלכות בכלל. היא נכללת ביסוד שלו ונקראת 'עטרת היסוד', אבל היא לא נחשבת כספירה בפני עצמה. המדרגה העשירית, ספירת המלכות, מתגלה רק בסוף, בפרצוף הנוקבא.

הזכר הוא בבחינת אין-סוף בגלל שהוא צריך להשפיע כל הזמן. הוא לא מושלם – 'אין-סוף' הוא כמו 'לא-שלם' – וממילא הוא כל הזמן משפיע ומתחבר עם המלכות. הוא משפיע על מנת להגיע אל האדם השלם, שהוא זכר עם נקבה – "ויקרא את שמם אדם"[ה]. לפני כן הוא "פלג גופא"[ו]. לעומת זאת, מי שהוא בבחינת 'סוף' הוא בבחינת מקבל. מתוך הכרת תכונת האין-סופיות שבו הזכר מרגיש את העלוי של הסוף, של הנקבה, לגביו, ולכן הוא רוצה דוקא להתחבר עימה. לכן כתוב, שהאור מרגיש בכלים איך ש"שרש הכלים גבוה משרש האורות"[ז] ולכן הוא רץ לתוכם. דורשים[ח] על כך את הפסוק "מגדל עֹז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב"[ט] – החשק שמרגיש האור לגבי הכלי, הבא מהרגשת שרשו של הכלי הגבוה משלו. זו משמעות הכלל ש"כל הגבוה יותר יורד למטה יותר"[י] – כיוון שהסוף נמצא למטה זהו סימן לכך שהוא בא מן המקום הכי גבוה.

נחזור אל סדרי ה'אלף בית': הסדר בו האותיות הסופיות תופסות מקום הוא 'אלף בית' של נוקבא, ואילו הסדר הרגיל הוא 'אלף בית' של הזכר. יש בו כב אותיות, והוא בסוד הפסוק "וישכב במקום ההוא"[יא]. פסוק זה נאמר על הזכר, על המשפיע, על יעקב אבינו (שכנגד ספירת התפארת), ובספר הזהר[יב] דורשים שהמלה ישכב מורכבת מאותיות יש כב. זהו 'אלף בית' של הזכר-המשפיע.

לכן כתוב על חמש האותיות הסופיות בגמרא "מנצפ"ך צופים אמרום"[יג]. הצופים הם אלו שצופים ברוח הקדש, ורוח הקדש היא בחינת מלכות [יש הרבה פרושים מי הם הצופים]. הצופה רואה ברוח הקדש, שלמטה מנבואה, ורוח הקדש היא בחינת מלכות. לכן היחוד של האותיות הללו בפני עצמן – ב'אלף-בית' שיש בו כז אותיות – שייך למלכות.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל מִתְיַחֵס הַחֶשְׁבּוֹן לְ"אַלֶף-בֵּית" שֶׁל כב אוֹתִיּוֹת [של הזכר], וּבוֹ אֵין חִלּוּק-מִסְפָּרִי בֵּין שְׁתֵּי הַצּוּרוֹת שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת מנצפ"ך.

נסביר עוד דבר: בספירת המלכות יש רבוי כלים. כתוב[יד], שמצד הכלים יש ריבוי במלכות ואילו באור הריבוי הוא למעלה. לכן, אם נחשב את הערך המספרי רק של חמשת האותיות הסופיות בלבד נגלה שהוא גבוה יותר מסכום כל שאר האותיות יחד, מבחינת הכמות. הן שוות יחד 3500! סכום זה הוא יותר מפעמיים סכום כל האותיות מ-א ועד ת (1495). רואים מכך, שלהוסיף את חמש האותיות הללו זה להרבות את הכמות מאד-מאד, לא לפי ערך. גם זו תכונה ששייכת למלכות – רבוי מספר, רבוי כלים.

דבר נוסף שקושר את גלוי האותיות הסופיות למלכות, לנוקבא, הוא שרק כאשר מוסיפים אותן מקבלים את התופעה של "חזרת הגלגל". רק ברגע שמגיעים אל המלכות יש את התופעה של "גלגל החוזר", כי רק אז רואים איך "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[טו] עד אין סוף. אצל הזכר, שהוא בבחינת אין-סוף, אין את התופעה הזו. הסוף אצלו נכלל בפנימיות ואין לו מדרגה שמתגלה כ'סוף'.

כך מסביר ר' נחמן[טז] את המושג 'אריכות ימים', שכל הזמן צריך לחדש את העבודה. זה נקרא שאין לדבר סוף. זה כמו שנאמר שאין סוף הוא אחד שאין לו 'ספוק'. ספוק הן אותיות סוף בתוספת האות ק, שהיא גם כן מספר של שלמות (100). במלכות יש ספוק כי היא בבחינת 'סוף', אבל מי שהוא בבחינת זכר אין לו אף פעם ספוק – הוא תמיד משפיע.

שאלה: גם הנקבה היא בבחינת אין סוף, אין סוף של מקבל?

תשובה: האין סוף שלה יהיה אין סוף של "גלגל החוזר", אבל אצלו האין סוף הוא ממש אין סוף. הוא צריך כל הזמן להוסיף. אצלו זה אין סוף של קו, שכל הזמן ממשיך ומשפיע ואף פעם לא מגיע אל הסוף, ואילו אצלה זה אין סוף של גלגל, שכל הזמן מסתובב.

אם כן, נתנו שלשה הסברים, שלש תכונות, לקשר שבין חמש האותיות מנצפ"ך הסופיות לבין המלכות: הראשון הוא היותן גלוי הסוף בפני עצמו, כמדרגה מיוחדת. השני הוא מבחינה כמותית ברבוי המספר. השלישי הוא שהן משלימות סדר שיוצר תופעה של "גלגל החוזר".

יחוד שני הסדרים

הַיִּחוּד שֶׁל ב' בְּחִינוֹת הָ"אַלֶף-בֵּית" הנ"ל הוּא סוֹד מט יְמֵי סְפִירַת הָעוֹמֶר – ז פְּעָמִים ז,

זהו סוד המובא בקבלה על המספר מט[יז]. מט הוא מספר רבועי ואחת הכוונות שלו היא היחוד בין שני סדרי ה'אלף בית', הסדר של כב האותיות והסדר של כז האותיות, העולים יחד מט. מתוך מט ימי ספירת העומר כב הימים הראשונים הם כנגד הזכר ו-כז הימים שאחריהם הם כנגד הנקבה. למשל: לפי סוד זה, באיזה אות יחול יום לג בעומר? יום ה-כ של הנקבה [כ הוא בחינת כתר[יח], בבחינת 'כתר מלכות'].

אפשר לסדר אותם אחרת: במקום למנות קודם את כב ימי הזכר ורק אחריהם את כז ימי הנקבה, נמנה אותם לסרוגין: יום אחד כנגד אות של הזכר והיום הבא אחריו כנגד האות של הנקבה. חמשת הימים הנותרים שבסוף יהיו כנגד חמש האותיות מנצפ"ך של הנקבה. זהו סדר יותר מפותח, יותר משולב. כך כתוב בכתבי האריז"ל[יט] ביחס לשלוב שמות הוי' ואדני, שכאשר כותבים קודם את שם הוי' כולו ואחריו את שם אדני כולו זהו יחוד של 'אחור באחור', אבל אם יש שלוב של האותיות – יאהדונהי – זהו כבר יחוד של 'פנים בפנים', זה יותר תקון. בדרך הראשונה אין כל כך שלוב ויחוד, אבל בסדר הזה יש שלוב בין כל פרט ופרט. לפי הסדר הזה, יום לג בעומר יחול ביום שכנגד האות פ של הזכר.

[זה סוד יפה, שאולי נלמד פעם במאמר של ר' אייזיק[כ]. אמרנו, שהאות כ היא הכתר של הנקבה, כלומר הגלגלת של הנקבה. יום לג בעומר יצא לנו כנגד האות כ של הנקבה לפי הסדר הראשון, או כנגד האות פ של הזכר לפי הסדר השני.

בכתבי האריז"ל מובא[כא] בסוד החודשים, שכל ששת חודשי הקיץ הם חודשי הנוקבא וכל ששת חודשי החורף הם חודשי הזכר, כאשר כל חודש מכוון כנגד אבר אחר בהם. לפי זה, חודש ניסן הוא החודש הראשון של הנוקבא, והוא מכוון כנגד הגלגלת שלה, ואילו חודש אדר שלפניו הוא החודש האחרון של הזכר, והוא מכוון כנגד הפה שלו. על פי כתבי האריז"ל זהו סוד פרשת שקלים. כתוב במשנה "באחד באדר משמיעים על השקלים"[כב], כדי להקדים שלשים יום לשנה החדשה, והמשמעות לכך על פי האריז"ל היא שהפה של הזכר יקדש בשלשים יום אלו את הגלגלת של הנקבה. מכאן גם מובן למה בגשמיות ה' ברא את הזכר קצת יותר גבוה מן הנקבה, כדי שהזכר יוכל לנשק את הנקבה בפה שלו על הגלגלת שלה.

סוד זה קשור עם הסוד שלמדנו בהקדמה[כג] על טו היסודות, בו ראינו שהם מתחילים מן הגלגלת, כנגד המלה "ויציב", אבל עוד קודם באה המלה "אמת", שהיא כמו הפה של הזכר שמקדש את כל טו היסודות, מ"ויציב" וכו', המתחילים מן הגלגלת ולמטה. כל זה יהיה הסוד של יום לג בעומר.

כל זה היה רק דרך אגב, להסביר שהימים האלו, מט ימי ספירת העומר, הם כנגד שני סדרי ה'אלף בית'. רק העובדה ששניהם יחד – כב ו-כז – יוצרים מספר מרובע והיא סימן של שלמות].

נחזור אל הכתוב:

כַּאֲשֶׁר יוֹם הַ-נ – חַג הַשָּׁבוּעוֹת, זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ – הוּא סוֹד שְׁלֵמוּת הַמִּסְפָּר כַּאֲשֶׁר "יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף" וַאֲזַי בָּא סוֹד "חֲזָרַת הַגַּלְגַּל" מֵאֶלֶף לְאֶחָד, בְּסוֹד "אֶלֶף אוֹרוֹת" שֶׁנִּיתְּנוּ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּשָׁעַת מַתַּן תּוֹרָה.

מה לפי כל זה חג השבועות? לפי שתי השיטות יוצא שששת הימים האחרונים של ספירת העומר – מראש חודש סיון ועד חג השבועות – הם כנגד אותן האותיות. רק בהם יהיה שוויון באותיות, מהאות ת ועד הסוף. אם כן, חודש סיון הוא יציב ולא משתנה, בעוד כל השנויים חלים בחודשים ניסן ואייר. לפי זה, יום 'מלכות שבמלכות' יהיה היום שכנגד האות ץ, כנגד המספר 900, ואילו חג השבועות עצמו יהיה האות א, שהוא האֶלֶף, ב"חזרת הגלגל". לכן כתוב[כד], שבמתן תורה נתנו למשה רבינו 'אלף אורות', שגלוי המספר 1000 שייך למתן תורה [אורות עולה תריג, כנגד תריג מצות, ואז 'אלף אורות' זהו גלוי אלף פנים, אלף גלויים, של תריג המצות].

האֶלֶף בעצמו חוזר לאות א של אנכי – "אנכי הוי' אלקיך"[כה], ולכן מתן תורה מתחיל עם האות א. עד מתן תורה מתחילה התורה עם בריאת העולם באות ב – "בראשית ברא אלקים"[כו] – אבל ממתן תורה חוזרים אל האות א[כז].

מספר סדורי ומספר קטן

עד כאן למדנו על ה"מספר הכרחי" בשתי הצורות שלו. הערך השני הוא "מספר סדורי":

ב. "מִסְפָּר סִדּוּרִי" ("מ"ס") – חֶשְׁבּוֹן הַ-כב אוֹתִיּוֹת מֵ-א – אֶחָד, עַד ת – עֶשְׂרִים וּשְׁתִַּיִם [זה להמשיך לפי הסדר, שהאות כ אינה עשרים אלא אחת עשרה].

כמובן, גם כאן אפשר להמשיך ל-כז אותיות, ואז במקום מאחד ועד עשרים ושתים זה יהיה מאחד ועד עשרים ושבע. בכל הערכים יכול להיות זכר ונקבה, רק שהזכרתי אותם בהמשך.

הערך השלישי הוא "מספר קטן":

ג. "מִסְפָּר קָטָן" ("מ"ק") – חֶשְׁבּוֹן מֵאֶחָד עַד תֵּשַׁע, כַּאֲשֶׁר הַ-י חוֹזֵר לְאֶחָד, כ לִשְׁתַּיִם וְכוּ'; ק לְאֶחָד, ר לִשְׁתַּיִם וכו'.

בְּמ"ס וּבְמ"ק נוֹהֵג גַּם כֵּן מִנְיַן הָ"אַלֶף-בֵּית" שֶׁל כז אוֹתִיּוֹת, בּוֹ [למשל, האות] ן עוֹלֶה כה בְּמ"ס [וזה אחד הסודות של המלה כהן, ש-כה עולה ן], וְ-ז בְּמ"ק.

צמצום ערכי המספר

כעת נסביר מהו היחס בין ערכי החשבון, מתי שייך כל אחד מהם:

"מִסְפָּר סִדּוּרִי" הוּא "צִמְצוּם" הָעֵרֶךְ שֶׁל הַ"מִּסְפָּר הֶכְרֵחִי",

שלש המדרגות הללו של המספר הן שתי מדרגות של צמצומים. "מספר סדורי" הוא צמצום של "מספר הכרחי", ואילו "מספר קטן" הוא צמצום של "מספר סדורי".

מה ההבדל בין שני הצמצומים הללו? בצמצום הראשון יש עדיין לכל אות ב"מספר הסדורי" ערך בפני עצמה. הוא שומר על יחודה של כל אות, בעוד שבצמצום השני ל"מספר קטן" אין יחוד לכל אות:

אַך עֲדַיִן נִשְׁמָר יִחוּדָהּ שֶׁל כָּל אוֹת, שֶׁהֲרֵי לְכָל אוֹת יֵשׁ עֵרֶךְ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּ"מִסְפָּר קָטָן" שֶׁהוּא "צִמְצוּם" שֵׁנִי; אֵין יִחוּד לְכָל אוֹת כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ, שֶׁהֲרֵי א י ק כּוּלָּן אֶחָד וְכוּ', וְהוּא צִמְצוּם מִ-כב עֲרָכִים לְ-ט עֲרָכִים בִּלְבַד

ב"מספר קטן" יש לכל ערך שלש אותיות. אם כן, אין בו יחוד לכל אות. הן כבר לא כל-כך אותיות. העיקרון כאן הוא, שככל שמצמצמים את האותיות אנחנו יוצאים מכלל אותיות ובאים לכלל מספרים. השאלה היא מה מענין אותנו יותר: האם מענינת אותנו כרגע האות, ואז המספר הוא רק לבוש המשמש אותה, או שמענין אותנו המספר בפני עצמו. ככל שהאור מצטמצם המספר הוא זה שתופס יותר מקום, ואילו האותיות יוצאות מן האופק, מן הגלוי.

לכן נסביר מיד, ש"מספר הכרחי" הוא החשבון בו האותיות תופסות הכי הרבה מקום, ולכן זו המדרגה הגבוהה ביותר מביניהם, כנגד עולם האצילות. "מספר סדורי" עדיין שומר על יחודה של כל אות, ולכן הוא כנגד עולם הבריאה. ואילו "מספר קטן" מאבד כבר לגמרי את יחודן של האותיות, ולכן הוא כנגד עולם היצירה, שנקרא 'קטן'.

בספר הזהר כתוב בפרוש[כח], שדרך החישוב של "מספר קטן" היא החשבון של חנוך, שהוא המלאך מט"ט – שר עולם היצירה[כט], הנקרא 'שרו של עולם'[ל]. מהי הקטנות? זו קטנות של השכל, קטנות המוחין. לכן האריז"ל היה אומר ומזהיר[לא] שלא להשתמש בדרך כלל ב"מספר קטן", אף שזו דרך חשבון המופיעה בספר הזהר, כי הוא מביא את האדם למצב של 'קטנות מוחין', למנטאליות של צמצום. הוא לא יכול להתיחס למספר 138 כמספר גדול ולכן הוא חייב להקל על עצמו ולצמצם אותו ל-3, שזהו הערך שלו ב"מספר קטן" האחרון. בסוף, מה שנשאר לו בראש אלו רק תשעת המספרים מ-1 עד 9, ללא משחק מסובך. זה מראה על קטנות מוחין.

ככל שיש יותר קטנות מוחין כך יש גם יותר שוויון חיצוני. ב"מספר קטן" אלף דברים יצאו אותו הדבר, וזו עוד סיבה לכך שהוא חשבון של קטנות מוחין. לא שאין דברים יפים שיוצאים מחשבון של "מספר קטן". להיפך, לפי חשבון זה אין סוף יעלה שבת, או ברית, אבל יוצא על פיו שכל כך הרבה דברים יצאו אותו הדבר, עד שאני כבר עלול – אם אני לא 'מחזיק ראש' – לאבד את היחוד של כל דבר בפני עצמו. זה נקרא שווי משקל לא נכון.

כך למדנו פעם בסוד לשון הקדש. מה בין לשון הקדש ללשון ערבית (לדוגמה)? בערבית יש 70 מלים בשביל הגמל [זה עיקר החיים…], ואילו בלשון הקדש יש, למשל, יג לשונות של אור או כח מלים של כח, וכך הלאה. הענין הוא, שדבר מתוקן הוא לא פחות מדי ולא יותר מדי. הוא בדיוק, כמו שדבר טעים צריך להיות. הוא לא יותר מדאי, שאז זו 'בליטה' חיצונית, ולא פחות מדאי. אם יש לי ב"מספר הכרחי" מספר כמו 358 ששווה למשיח וגם עבד עברי וגם נחש וגם לעוד 20 דברים – זה לא פחות מדי ולא יותר מדי. יש אחד שיכול לחשוב שגם זה כבר טשטוש ערכים, והוא מפסיק להבחין 'הדק היטב' מה היחוד של כל דבר. אם הוא מתיחס כך הוא מתחיל להתיחס בשטחיות, ללא התיחסות ליחוד הפרטי שיש בכל דבר, וזה כבר לא טוב. קל וחומר אם נתחיל להשתמש ב"מספר קטן", זה ודאי יגרום לטשטוש, כמו ב-70 הלשונות של הגמל.

אם כתוצאה מכך נאמר שבכלל אין שני דברים דומים – זו תהיה הגזמה לצד השני. זה הסוד של 'בחינות' שדברנו עליו בפרק הקודם (פרק ו), שיש להתבונן בהן היטב כדי להבחין ביניהן ולבחון אותן, לחבר אותן בסוד "הבדלה" ו"המתקה". "מספר הכרחי" מסוגל לזה, כי אין בו יותר מדי דברים ולא פחות מדי. אבל, ככל שמצמצמים יותר, כמו ב"מספר סדורי" או יותר ב"מספר קטן", יוצא שיש עוד הרבה יותר דברים בתוך ערך אחד, ואז זה כבר גובל בטשטוש.

לכן אם מישהו משתמש רק ב"מספר קטן" זה מביא אותו לידי 'קטנות מוחין', אבל היכולת לראות ולסקור את כל הערכים האלו יחד – מן הערך הגדול ועד לערך הקטן – היא כמו להביא את אור האצילות אל העולמות התחתונים.

נחזור לענין: ב"מספר הסדורי" יש עדיין יחוד לכל אות ואילו ב"מספר קטן" אין כבר את היחוד הזה, כיוון שיש בו שלש אותיות לכל מספר. היחס בין הערכים לאחר שני הצמצומים הוא יחס בין כב אותיות ל-ט אותיות:

(בְּסוֹד הַיַּחַס שֶׁבֵּין כב אוֹתִיּוֹת לְ-ט נְקוּדּוֹת; וְכֵן [יש ביחס הזה עוד] סוֹד כב [עצמו] הוּא יג וְ-ט: יג מִדּוֹת הָרַחֲמִים שֶׁבְּפָרָשַׁת כִּי-תִשָּׂא וְ-ט מִדּוֹת הָרַחֲמִים שֶׁבְּפָרָשַׁת שְׁלַח ("יג תִּקּוּנֵי דִּיקְנָא דַּאֲרִיךְ אַנְפִּין" וְ"ט תִּקּוּנֵי דִּיקְנָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין" כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאריז"ל), בְּסוֹד הַ"חֵן" דְּאֶחָד: אחדחא כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר).

אחדחא נקרא צורת ה"חן" – חן זו סימטריה – של המלה 'אחד'. המלה אחד עולה יג, וכאשר מוסיפים לה את האותיות חא היא עולה כב. בלשון הקבלה, האותיות אחד רומזות ל-יג מדות הרחמים של אריך אנפין ואילו האותיות חא רומזות ל-ט מדות הרחמים של זעיר אנפין.

מה יצא לנו מזה? יצא שאם כל ה-אחד של אריך אנפין מתעלמים, אז נשארים רק ט התקונים של זעיר אנפין, שהם מה שנשאר ב"מספר קטן" אחרי הצמצומים, וזעיר אנפין הוא כנגד עולם היצירה שבו משמש "מספר קטן".

מספר קטן מספרי

עד כאן הסברנו, שלכל אות יש שלשה ערכים: "מספר הכרחי", "מספר סדורי", "מספר קטן". לכל אחד מהם יש שתי צורות, זכר ונקבה, ואם כך לכל אות יש כבר ששה ערכים.

וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר מִצְטָרְפוֹת כַּמָּה אוֹתִיּוֹת לַעֲשׂוֹת תֵּבָה, יֶשְׁנוֹ עוֹד עֵרֶךְ רְבִיעִי וְהוּא שֶׁל כְּלָלוּת הַתֵּבָה [והוא נקרא "מספר קטן מספרי"], כַּאֲשֶׁר כְּלָלוּת עֵרֶךְ הַתֵּבָה מִצְטַמְצֶמֶת לְסִפְרָה אַחַת מֵ-א עַד ט.

למשל: המלה אחד במספר של כל אות עולה יג, אבל אם אני מצמצם אותה למספרים מ-א עד ט היא עולה ד. כאן לא רק שטשטשתי את האותיות, אלא שטשטשתי את כל המלה – אין בה שום יחוד בכלל ורק הקטנתי אותה. זה צמצום שלישי, השייך לעולם העשיה. כאן האותיות לגמרי נעלמות. ב"במספר קטן" האותיות רק התחילו להתעלם, אבל הן לא הגיעו לשיא ההתעלמות, בגלל שיש עדיין שלש אותיות לאותו המספר, ואילו ב"מספר קטן מספרי" יש כבר טשטוש גמור של כל המלה. אין לי בכלל מלה, יש לי רק מספר – זה עולם העשיה.

עולם העשיה הוא כמו עולם הטבע, בו אתה לא רואה את האות בכלל. כמו שאנחנו תמיד לומדים שהכוס שלפני מורכבת מהאותיות כ-ו-ס[לב], אבל אני לא רואה אותן בכלל. מה אני רואה? אני רואה רק חוקי פיזיקה. חוקי פיזיקה הם כמו מספרים. כך זה ב"מספר קטן מספרי", שכל האותיות מצטמצמות לערך מספרי בלבד, זהו הצמצום האחרון.

עֵרֶךְ זֶה הָרְבִיעִי נִקְרָא "מִסְפָּר קָטָן מִסְפָּרִי", וְהוּא הַצִּמְצוּם הַשְּׁלִישִׁי מֵהָעֵרֶךְ הָרִאשוֹן – "מִסְפָּר הֶכְרֵחִי". בְּצִמְצוּם זֶה הַשְּׁלִישִׁי, אֵין הֶיכֵּר לִמְצִיאוּת הָאוֹתִיּוֹת בִּכְלָל, רַק לִמְצִיאוּת הַמִּסְפָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

כעת נדגים באמצעות המלה חן את כל ארבעת ערכי המספר:

לְדוּגְמָא: חֵן עוֹלֶה חֲמִישִּׁים וּשְׁמוֹנֶה (בָּ"אַלֶף-בֵּית" הָרָגִיל שֶׁל כב אוֹתִיּוֹת כַּנ"ל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּ"אַלֶף-בֵּית" שֶׁל כז אוֹתִיּוֹת, עוֹלֶה חֵן שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנֶה). בְּ"מִסְפָּר סִדּוּרִי" עוֹלֶה חֵן כב (ח עוֹלֶה שְׁמוֹנֶה, ו-ן עוֹלֶה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה) [וב"מספר סדורי" של כז אותיות הוא חן עולה גל, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[לג]]. בְּ"מִסְפָּר קָטָן" חֵן עוֹלֶה יג (ח עוֹלֶה שְׁמוֹנֶה וְ-ן עוֹלֶה חָמֵשׁ [וב"מספר קטן" של כז אותיות הוא עולה יה]. בְּ"מִסְפָּר קָטָן מִסְפָּרִי" עוֹלֶה חֵן ד [ובחשבון של כז אותיות הוא יעלה ו] (ב' הַסְּפָרוֹת שֶׁל יג, שֶׁהֵן אַחַת וְשָׁלֹשׁ, מִתְחַבְּרוֹת לְאַרְבַּע).

אם כן, רק במלה חן ראינו כעת שמונה אפשרויות: או 58, או 708 ב"מספר הכרחי", זכר ונקבה; או 22, או 33 ב"מספר סדורי", ביחס של "שלם וחצי" בין הזכר לבין הנקבה [וביחד עולים הכל, 55]; ב"מספר קטן" היא עולה 12, או 15; וב"מספר קטן מספרי" היא עולה 6 או 4 – בסוד המלה 'דו פרצופין' של הזכר והנקבה.

אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת הַנ"ל שֶׁל עֵרֶךְ-מִסְפָּרִי מַקְבִּילוֹת לְאַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת אבי"ע (אֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה) שֶׁהֵם סוֹד ד' אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ [בשער 'ארבעה עולמות'].

י מִסְפָּר הֶכְרֵחִי

ה מִסְפָּר סִדּוּרִי

ו מִסְפָּר קָטָן

ה מִסְפָּר קָטָן מִסְפָּרִי

כיוון שארבעת ערכי המספר הם כנגד ארבע האותיות של שם הוי', ומכיוון שבכל אחד מהם יש זכר ונקבה, יוצא לנו הסוד של שם בן בקבלה. שם בן עולה ב פעמים שם הוי', וכל אות בו מתמלאת באותו ערך של השרש, כך: יודההווהה. מכאן יוצא לנו עוד קשר בין החשבון ובין המלכות, שכן סוד המספר והחשבון קשור עם שם בן, שהוא מלוי שם הוי' שכנגד המלכות[לד].




[א].   שער ל פרק ח.

[ב].   דברים לב, ל.

[ג].   זח"ב נו, א; ח"ג רנו, ב.

[ד].   ראה עץ חיים שער כז פ"א ועוד.

[ה].   בראשית ה, ב.

[ו].   זח"ג ז, ב.

[ז].   בחסידות בכ"ד. ראה לדוגמה: סה"מ תרמ"ט עמ' רמג-ד; תרנ"ט עמ' ז ואילך.

[ח].   זח"א לז, ב; ראה באורו בהמשך תער"ב ח"ב עמ' א'כב.

[ט].   משלי יח, י.

[י].   סה"מ תקס"ד עמ' קכו בשם הבעש"ט והמגיד ממעזריטש; לקוטי תורה שלח לח, ב ובכ"ד.

[יא].   בראשית כח, יא.

[יב].   ח"ג רלט, א (רעיא מהימנא). וראה תורת חיים לאדה"א בראשית קסה, א; הקדמת שכינה ביניהם הערה א.

[יג].   מגילה ב, ב.

[יד].   ראה המשך תער"ב ח"א עמ' נח.

[טו].   ספר יצירה פ"א מ"ז.

[טז].   לקוטי מוהר"ן ח"א תורה ס, ב.

[יז].   מגלה עמוקות אופן נ; אור השכל לר' אברהם אבולעפיה ח"ד אות ע; ראה הקדמת שכינה ביניהם הערה א.

[יח].   זח"ג רנה, ב; הקדמת תקו"ז (ו, א) ועוד.

[יט].   שער הכוונות דרושי חזרת העמידה דרוש ה, ענין כונת אמן; פרי עץ חיים שער חזרת העמידה פרקים א-ב ועוד.

[כ].   חנה אריאל ויקהל ד"ה "ויבואו האנשים' (עא, א).

[כא].   שער הכוונות דרושי ר"ה דרוש א.

[כב].   שקלים פ"א מ"א.

[כג].   פרק ז

[כד].   שער הכוונות, קבלת שבת דרוש א.

[כה].   שמות כ, ב.

[כו].   בראשית א, א.

[כז].    ראה הקדמת ספר הזהר (ב, ב).

[כח].   ראה תקו"ז י (כו, א) ועוד.

[כט].   זהר חדש (רות) פה, ג.

[ל].   יבמות טז, ב; זח"א צה, ב; ראה שער הלקוטים בראשית פ"ג ובכ"ד.

[לא].   ראה ספר הליקוטים פרשת שמיני פי"א; משנת חסידים מסכת תלמוד תורה פ"ד ס"ה.

[לב]. תניא, שער היחוד והאמונה פ"א.

[לג].   תהלים קיט, יח.

[לד]. ראה עץ חיים שער יח פ"ג; שער כט פ"ב; שער לד פ"ב כלל יג; שער לט דרוש ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com