חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ז הדפסה דוא

פרק ז

לכל אות שלשה ערכים עיקריים בחכמת המספר (גימטריא):

א. "מספר הכרחי" [זה השם שנותן לו הרמ"ק בספר הפרדס] (חשבון הגימטריא המקובל) מ-א – אחד, עד ת – ארבע מאות. לפעמים ה' האותיות מנצפ"ך הסופיות, נחשבות כהמשך המספר, מ-ך – חמש מאות, עד ץ – תשע מאות.

ואז, בסוף באה שוב פעם האות א, שזה בסוד "איכה ירדף אחד אלף", והיא הופכת להיות אֶלֶף ואז הכל יתחיל מחדש. תופעה זו נקראת "גלגל החוזר", גלגל אין-סופי של מספרים. אבל בדרך כלל לא משתמשים בזה. בדרך כלל האותיות הסופיות משמשות כמו האותיות הרגילות, ואז ך היא עשרים ו-ם היא ארבעים וכך הלאה. מה שכן עושים לפעמים זה, שהאותיות הסופיות ממשיכות למאות, מחמש מאות ועד תשע מאות.

למשל, בשם בנימין יש אות ן פשוטה, ולפי החשבון הרגיל בנימין עולה 162, אבל אם האות ן הפשוטה היא 700 אז בנימין עולה 812.

למה לפעמים מחשבים באופן הזה?

אך באמת ישנן ב' בחינות "אלף-בית" שלמות:

זה לא סתם כך, איך שרוצים. באמת יש שני סדרים שונים של "אלף-בית". יש סדר אחד של כב אותיות, בה האותיות הסופיות הן כמו הרגילות, אבל יש סדר אחר של כז אותיות והוא כולל את האותיות הסופיות כל אחת בפני עצמה. היחס בין שני הסדרים הוא כיחס זכר ונקבה.

האחת של כב אותיות מ-א עד ת (בחינת "זכר" כאשר ה"סופיות" נכללות בשרשן), והשניה של כז אותיות מ-א עד ץ (בחינת "נקבה" כאשר ה"סופיות" מתגלות [כדבר חדש] בפני עצמן).

למה זה כך? בגלל שהמלכות, הנוקבא, נקראת "סיפא דכל דרגין", הסוף של כל המדרגות. מה שאין כן לפני המלכות זה עדין בבחינת 'אין-סוף', שהסוף הוא אָיִן. ז"א, הזכר, הוא כמו אין סוף שבטל בתוך השרש של עצמו ולא מתגלה. לכן הסדר האותיות שבבחינת 'זכר' האותיות הסופיות לא מתגלות בפני עצמן אלא נכללות בשרש שלהן.

לפני כמה ימים למדנו, שבכתבי האריז"ל בפרצוף זעיר אנפין יש רק ט ספירות, ואין בו מלכות בכלל. היא נכללת ביסוד שלו ונקראת 'עטרת היסוד', אבל היא לא נחשבת כספירה בפני עצמה. מה שאין כן המדרגה העשירית, ספירת המלכות, מתגלה רק בסוף, בפרצוף הנוקבא.

זה שהזכר הוא בבחינת אין-סוף זה בגלל שהוא צריך להשפיע כל הזמן. הוא לא מושלם – אין-סוף זה כמו לא-שלם – וממילא הוא כל הזמן משפיע ומתחבר עם המלכות על מנת להגיע אל האדם השלם, שהוא זכר עם נקבה – "ויקרא שמם אדם". לפני כן הוא "פלג גופא". לעומת זאת, מי שהוא בבחינת סוף הוא בבחינת מקבל. בזה שהזכר הוא אין-סוף הוא מרגיש את העלוי של הסוף לגביו ולכן הוא רוצה דוקא להתחבר אל הסוף. לכן כתוב, שהאור מרגיש בכלים איך ש"שרש הכלים גבוה משרש האורות" ולכן הוא רץ אל תוך הכלים. זה נקרא "בו ירוץ צדיק ונשגב" – החשק שמרגיש איך שהשרש של הכלי גבוה משלו. זה הכלל ש"כל הגבוה יותר יורד למטה יותר", ולכן כיוון שהסוף למטה זה סימן שהוא בא ממקום הכי גבוה.

 

נחזור לסדרי ה"אלף בית". הסדר בו האותיות הסופיות תופסות מקום הוא "אלף בית" של נוקבא, ואילו הסדר הרגיל הוא "אלף בית" של הזכר. יש בו כב אותיות, והוא בסוד הפסוק "וישכב במקום ההוא". בזהר דורשים את הפסוק הזה על הזכר, על המשפיע, על יעקב אבינו (התפארת) שישכב הן אותיות יש כב.

לכן כתוב על האותיות הסופיות בגמרא "מנצפ"ך צופים אמרום". הצופים הם אלו שצופים ברוח הקדש, וזו בחינת מלכות [יש הרבה פרושים מי הם]. צופה זה ברוח הקדש, שלמטה מנבואה, ורוח הקדש היא בחינת מלכות. לכן היחוד של האותיות הללו בפני עצמן – שיש כז אותיות – שייך למלכות.

בדרך כלל מתיחס החשבון ל"אלף-בית" של כב אותיות [של הזכר], ובו אין חלוק-מספרי בין שתי הצורות של האותיות מנצפ"ך.

נסביר עוד דבר. במלכות יש רבוי כלים. כתוב, שמצד הכלים יש התרבות במלכות באור ההתרבות היא למעלה. לכן, אם נחשב את הערך המספרי רק של חמשת האותיות הסופיות הללו נגלה שהוא גבוה יותר מכל שאר האותיות יחד, מבחינת הכמות. הן שוות יחד 3500! זה יותר מפעמיים סכום כל האותיות מ-א ועד ת. רואים מכך, שלהוסיף את האותיות הללו זה להרבות את הכמות מאד-מאד, לא לפי ערך. זו גם כן תכונה ששייכת למלכות – רבוי מספר, רבוי כלים.

 

דבר נוסף שקושר את גלוי האותיות הסופיות למלכות, לנוקבא. רק כאשר מוסיפים אותן מקבלים את התופעה של "חזרת הגלגל". רק ברגע שמגיעים אל המלכות יש את התופעה הזו של "גלגל החוזר", כי רק אז רואים איך "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" עד אין סוף. אצל הזכר, שהוא בבחינת אין-סוף, אין את התופעה הזו. הסוף אצלו נכלל בפנימיות ואין לו מדרגה שמתגלה כ'סוף'.

זה כמו שר' נחמן מסביר את המושג 'אריכות ימים', שכל הזמן צריך לחדש את העבודה. זה נקרא שאין לו סוף. זה כמו שנאמר שאין לו 'ספוק'. ספוק הן אותיות סוף עם האות ק, שהיא גם כן מספר של שלמות (100). במלכות יש ספוק כי היא בבחינת 'סוף', אבל מי שהוא זכר אין לו אף פעם ספוק. הוא משפיע.

 

שאלה: גם הנקבה היא בבחינת אין סוף, אין סוף של מקבל?

תשובה: האין סוף שלה יהיה אין סוף של "גלגל החוזר", אבל אצלו האין סוף זה ממש אין סוף. הוא צריך כל הזמן להוסיף. אצלו זה אין סוף של קו, שכל הזמן משפיע ומושך ואף פעם לא מגיע אל הסוף, ואצלה זה אין סוף של גלגל, שכל הזמן מסתובב.

 

אם כן, אמרנו שלשה הסברים, שלש תכונות, לקשר שבין אותיות מנצפ"ך הסופיות לבין המלכות: הראשון הוא גלוי הסוף בפני עצמו כמדרגה מיוחדת. השני הוא מבחינה כמותית ברבוי המספר. השלישי, שזהו סדר שיוצר תופעה של "גלגל החוזר".

היחוד של ב' בחינות ה"אלף-בית" הנ"ל הוא סוד מט ימי ספירת העומר – ז פעמים ז,

זהו סוד המובא בקבלה על המספר מט. מט הוא מספר רבועי ואחד מן הכוונות שלו הוא היחוד בין שני סדרי ה"אלף בית", הסדר של כב האותיות והסדר של כז האותיות, העולים יחד מט. ב-מט הימים של הספירה יש כב ימים של הזכר ואחריהם כז ימים של נקבה. למשל: לפי הסוד הזה איזה אות יהיה יום לג בעומר? זה יהיה יום ה-כ של הנקבה [כ הוא בחינת כתר, בבחינת 'כתר מלכות'].

אפשר לסדר אותם אחרת. לא שקודם כב ימי הזכר ורק אחריהם כז ימי הנקבה, אלא יום אחד של הזכר ואחריו יום אחד של הנקבה, כאשר בסוף ישארו חמשה ימים של הנקבה באותיות מנצפ"ך. זה סדר יותר מפותח, יותר משלוב. כך כתוב בכתבי האריז"ל ביחס לשלוב שמות הוי' ואדני, שכאשר כותבים קודם שם הוי' ואחריו את שם אדני זהו יחוד של "אחור באחור", אבל אם יש שלוב של האותיות – י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י – זה כבר שלוב של "פנים בפנים". זה יותר תקון. בדרך הראשונה אין כל כך שלוב ויחוד, אבל בסדר הזה יש שלוב בין כל פרט ופרט. לפי זה, יום לג בעומר יהיה האות פ של הזכר.

 

[זה סוד יפה, שאולי נלמד פעם במאמר של ר' אייזיק. אמרנו, שהאות כ היא הכתר של הנקבה, כלומר הגלגלת של הנקבה. אז יום לג בעומר יוצא אות כ של הנקבה לפי הסדר הראשון, או האות פ לפי הסדר השני של הזכר.

יש בכתבי האריז"ל בסוד החודשים, שחודשי הקיץ הם חודשי הנוקבא וחודשי החורף הם חודשי הזכר. לפי זה, חודש ניסן הוא החודש הראשון של הנוקבא, והוא כנגד הגלגלת שלה, ואילו חודש אדר הוא החודש האחרון של הזכר, והוא כנגד הפה שלו. בכתבי האריז"ל זהו סוד פרשת שקלים. "באחד באדר משמיעים על השקלים", וזה כדי להקדים שלשים יום לשנה החדשה, שהפה של הזכר יקדש בהם את הגלגלת של הנקבה. מזה גם מובן למה בגשמיות ה' ברא את הזכר קצת יותר גבוה מן הנקבה, כדי שהזכר יוכל לנשק את הנקבה בפה שלו על הגלגלת שלה.

הסוד הזה קשור עם הסוד שלמדנו על טו היסודות, בו ראינו שהם מתחילים מן הגולגלת, במילה "ויציב", אבל קודם לה יש את המילה "אמת", והיא כמו הפה של הזכר שמקדש את כל היסודות, מ"ויציב" וכו', המתחילות מן הגלגלת ולמטה. כל זה יהיה הסוד של לג בעומר.

כל זה היה רק דרך אגב, להסביר שהימים האלו, של מט ימי ספירת העומר, הם כנגד שני סדרי ה"אלף בית". רק העובדה ששניהם יחד – כב ו-כז – יוצרים מספר מרובע זה סימן של שלמות].

 

נחזור אל הכתוב:

כאשר יום ה-נ – חג השבועות, זמן מתן תורתנו – הוא סוד שלמות המספר כאשר "ירדף אחד אלף" ואזי בא סוד "חזרת הגלגל" מאלף לאחד, בסוד "אלף אורות" שניתנו למשה רבינו בשעת מתן תורה.

מה לפי כל זה חג השבועות? לפי שתי השיטות יוצא שששת הימים האחרונים של ספירת העומר – מראש חודש סיון ועד חג השבועות – הם אותו הדבר. רק בהם יהיה שוויון באותיות, מן האות ת ועד הסוף. חודש סיון, אם כן, הוא יציב ולא משתנה וכל השנויים חלים בחודשים ניסן ואייר. לפי זה, יום 'מלכות שבמלכות' יהיה היום שכנגד האות ץ, כנגד המספר 900, ואילו חג השבועות עצמו יהיה האות א, שזה האֶלֶף. לכן כתוב, שבמתן תורה נתנו למשה רבינו 'אלף אורות', שגלוי של המספר 1000 שייך למתן תורה [אורות עולה תריג, כנגד תריג מצות, ואז 'אלף אורות' זהו גלוי של אלף פנים, אלף גלויים, של תריג המצות].

האֶלֶף בעצמו חוזר לאות א של אנכי – "אנכי הוי' אלקיך", ולכן מתן תורה מתחיל עם האות א. עד מתן תורה מתחילה התורה עם בריאת העולם באות ב – "בראשית ברא אלקים" – אבל ממתן תורה חוזרים לאות א.

 

עד כאן למדנו על ה"מספר הכרחי" בשתי הצורות שלו. הערך השני והוא "מספר סדורי":

ב. "מספר סדורי" ("מ"ס") – חשבון ה-כב אותיות מ-א – אחד, עד ת – עשרים ושתים [זה להמשיך לפי הסדר, שהאות כ אינה עשרים אלא אחת עשרה].

כמובן, גם כאן אפשר להמשיך ל-כז אותיות, ואז במקום מאחד ועד עשרים ושתים זה יהיה מאחד ועד עשרים ושבע. בכל הערכים יכול להיות זכר ונקבה, רק שהזכרתי את זה בהמשך.

הערך השלישי הוא "מספר קטן":

ג. "מספר קטן" ("מ"ק") – חשבון מאחד עד תשע, כאשר ה-י חוזר לאחד, כ לשתים וכו'; ק לאחד, ר לשתים וכו'.

במ"ס ובמ"ק נוהג גם כן מנין ה"אלף-בית" של כז אותיות, בו [למשל, האות] ן עולה כה במ"ס [וזה אחד הסודות של המילה כהן, ש-כה עולה ן], ו-ז במ"ק.

 

כעת נסביר מהו היחס בין ערכי החשבון, מתי שייך כל אחד מהם:

"מספר סדורי" הוא "צמצום" הערך של ה"מספר הכרחי",

שלש המדרגות הללו של המספר הן שלש מדרגות של צמצומים. "מספר סודי" הוא צמצום של ה"מספר ההכרחי", ואילו "מספר קטן" הוא צמצום של "מספר סדורי".

מה ההבדל בין שני הצמצומים הללו? בצמצום הראשון יש עדיין לכל אות ב"מספר הסדורי" ערך בפני עצמה.  הוא שומר על יחודה של כל אות, בעוד שבצמצום השני ל"מספר קטן אין יחוד לכל אות:

אך עדין נשמר יחודה של כל אות, שהרי לכל אות יש ערך בפני עצמה. מה שאין כן ב"מספר קטן" שהוא "צמצום" שני; אין יחוד לכל אות כשלעצמה, שהרי א י ק כולן אחד וכו', והוא צמצום מ-כב ערכים ל-ט ערכים בלבד

ב"מספר קטן" יש לכל ערך שלש אותיות. אם כן, אין בו יחוד לכל אות. זה כבר לא כל-כך אותיות. העיקרון כאן הוא, שככל שמצמצמים את האותיות אנחנו יוצאים מכלל אותיות ובאים לכלל מספרים. השאלה היא מה מענין אותנו יותר: האם מענין אותנו כרגע האות, ואז המספר הוא רק לבוש המשמש את האות, או שמענין אותנו המספר בפני עצמו. ככל שהאור מצטמצם המספר הוא זה שיותר תופס מקום, ואילו האותיות יוצאות מן האופק, מן הגלוי.

לכן נסביר מיד, ש"מספר הכרחי" זה כאשר האותיות תופסות הכי הרבה מקום, ולכן זו המדרגה הגבוהה ביותר שכנגד עולם האצילות. ב"מספר סדורי" זה עדיין שומר על יחודן של האותיות, ולכן הוא כנגד עולם הבריאה. ואילו "מספר קטן" איבד כבר לגמרי את יחוד האותיות, ולכן הוא כנגד עולם היצירה, שנקרא 'קטן'.

בזהר כתוב בפרוש, שדרך החישוב של "מספר קטן" הוא החשבון של חנוך, שהוא המלאך מט"ט – שר עולם היצירה, 'שרו של עולם'. מהי הקטנות? זו קטנות של השכל, קטנות המוחין. לכן האריז"ל היה אומר ומזהיר לא להשתמש בדרך כלל ב"מספר קטן", אף שהוא מופיע בזהר, כי הוא מביא את האדם למצב של 'קטנות מוחין', למנטאליות של צמצום. הוא לא יכול להתיחס למספר 138 כמספר גדול אז הוא חייב להקל על עצמו ולצמצם אותו ל-3, שזה הערך ב"מספר קטן" האחרון. בסוף, מה שנשאר לו בראש אלו רק תשעת המספרים מ-1 עד 9, ללא משחק מסוכך. זה מראה על קטנות מוחין.

ככל שיש יותר קטנות מוחין כך יש גם יותר שוויון חיצוני. ב"מספר קטן" אלף דברים יצאו אותו הדבר, וזו עוד סיבה שהוא חשבון של קטנות מוחין. לא שאין דברים יפים שיוצאים מחשבון של "מספר קטן". להיפך, לפי חשבון זה אין סוף יעלה שבת, או ברית, אבל זה עושה שכל כך הרבה דברים יצאו אותו הדבר, עד שאני כבר עלול – אם אני לא 'מחזיק ראש' – לאבד את הדבר המיוחד של כל דבר בפני עצמו. זה נקרא שווי משקל נכון.

כך למדנו פעם בסוד לשון הקדש. מה בין לשון הקדש ללשון ערבית (לדוגמה)? בערבית יש 70 מילים בשביל גמל [זה עיקר החיים...], ואילו בלשון הקדש יש, למשל, יג לשונות של אור או כח מילים של כח, וכך הלאה. הענין הוא, שדבר מתוקן הוא לא פחות מדאי ולא יותר מדאי. הוא בדיוק, כמו שדבר טעים צריך להיות. הוא לא יותר מדאי, שזו 'בליטה' חיצונית, ולא פחות מדאי. אז אם יש לי ב"מספר הכרחי" מספר כמו 358 ששווה למשיח וגם עבד עברי וגם נחש וגם לעוד 20 דברים – זה לא פחות מדאי ולא יותר מדאי. יש אחד שיכול לחשוב שזה גם כבר טשטוש ערכים, והוא מפסיק להבחין 'הדק היטב' מה היחוד של כל דבר. אם הוא מתיחס כך הוא מתחיל להתיחס בשטחיות, ללא התיחסות ליחוד הפרטי שיש בכל דבר, וזה כבר לא טוב. קו וחומר כאשר נתחיל להשתמש ב"מספר קטן", זה  ודאי יהיה טשטוש, כמו 70 הלשונות של הגמל.

אז לפי זה, אם נאמר שבכלל אין שני דברים דומים – זו תהיה הגזמה לצד השני. זה הסוד של 'בחינות' שדברנו עליו בפרק הקודם (פרק ו), שצריך להתבונן היטב כדי להבחין ביניהם ולבחון אותן, לחבר אותן בסוד "הבדלה" ו"המתקה". "מספר הכרחי" מסוגל לזה, כי אין בו יותר מדאי דברים ולא פחות מדאי. אבל, ככל שמצמצמים יותר, כמו ב"מספר סדורי" או "מספר קטן", יוצא שיש עוד הרבה יותר דברים בתוך ערך אחד, ואז זה כבר גובל בטשטוש.

לכן אם מישהו משתמש רק ב"מספר קטן" זה מביא אותו לידי 'קטנות מוחין', אבל אם הוא יכול לראות ולסקור את כל הערכים האלו יחד – מן הערך הגדול ועד לערך הקטן – זה כמו להביא את אור האצילות אל העולמות התחתונים.

 

נחזור לענין. ב"מספר הסדורי" יש עדיין יחוד לכל אות ואילו ב"מספר קטן" אין כבר את היחוד הזה, כיוון שיש בו שלש אותיות בכל מספר. היחס בין הערכים לאחר שני הצמצומים הוא יחס בין כב אותיות ל-ט אותיות:

 (בסוד היחס שבין כב אותיות ל-ט נקודות; וכן [יש ביחס הזה עוד] סוד כב [עצמו] הוא יג ו-ט: יג מדות הרחמים שבפרשת כי-תשא ו-ט מדות הרחמים שבפרשת שלח ("יג תקוני דיקנא דאריך אנפין" ו"ט תקוני דיקנא דזעיר אנפין" כמבואר בכתבי האריז"ל), בסוד ה"חן" דאחד: אחדחא כמבואר במקום אחר).

זה נקרא צורת ה"חן" – חן זו סימטריה – של המילה 'אחד'. אחד עולה יג, וכאשר מוסיפים לה את האותיות חא היא עולה כב. בקבלה, אחד הן יג מדות הרחמים של אריך אנפין ואילו האותיות חא הן ט מדות הרחמים של זעיר אנפין.

מה יצא לנו מזה? יצא שאם כל ה-אחד של אריך אנפין מתעלם מה שנשאר זה רק ט התקונים של זעיר אנפין, שזה מה שנשאר ב"מספר קטן" אחרי הצמצומים, וזעיר אנפין הוא כנגד עולם היצירה שבו משמש "מספר קטן".

 

עד כאן הסברנו, שלכל אות יש שלשה ערכים: "מספר הכרחי", "מספר סדורי", "מספר קטן". לכל אחד מהם יש שתי צורות, זכר ונקבה, ואם כך לכל אות יש כבר ששה ערכים.

והנה, כאשר מצטרפות כמה אותיות לעשות תבה, ישנו עוד ערך רביעי והוא של כללות התבה [והוא נקרא "מספר קטן מספרי"], כאשר כללות ערך התבה מצטמצמת לספרה אחת מ-א עד ט.

למשל: המילה אחד במספר של כל אות היא עולה יג, אבל אם אני מצמצם אותה למספרים מ-א עד ט היא עולה ד. כאן לא רק שטשטשתי את האותיות, אלא שטשטשתי את כל המילה. אין שום יוחד בכלל ורק הקטנתי. זה נקרא צמצום שלישי, וזה שייך לעולם העשיה. כאן האותיות לגמרי נעלמות. ב"במספר קטן" האותיות רק התחילו להתעלם, אבל לא הגיעו לשיא ההתעלמות בגלל שיש עדיין שלש אותיות אותו הדבר, אבל ב"מספר קטן מספרי" זה טשטוש גמור של כל המילה. אין לי בכלל מילה, יש לי רק מספר. זה עולם העשיה.

עולם העשיה הוא כמו עולם הטבע. אתה לא רואה את האות בכלל. זה כמו שאנחנו תמיד לומדים שבכוס שלפני יש את האותיות כ-ו-ס, אבל אני לא רואה אותן בכלל. מה אני רואה? רק חוקי פיזיקה. חוקי פיזיקה זה כמו מספרים. זה כמו ב"מספר קטן מספרי", שכל האותיות מצטמצמות לערך מספרי. זה צמצום אחרון.

ערך זה הרביעי נקרא "מספר קטן מספרי", והוא הצמצום השלישי מהערך הראשון – "מספר הכרחי". בצמצום זה השלישי, אין היכר למציאות האותיות בכלל, רק למציאות המספר בפני עצמו.

 

כעת נגדים באמצעות המילה חן את כל ארבעת ערכי המספר:

לדוגמא: חן עולה חמישים ושמונה (ב"אלף-בית" הרגיל של כב אותיות כנ"ל. מה שאין כן ב"אלף-בית" של כז אותיות, עולה חן שבע מאות ושמונה). ב"מספר סדורי" עולה חן כב (ח עולה שמונה, ו-ן עולה ארבע עשרה) [וב"מספר סדורי" של כז אותיות הוא חן עולה גל, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"].  ב"מספר קטן" חן עולה יג (ח עולה שמונה ו-ן עולה חמש) [וב"מספר קטן" של כז אותיות הוא עולה יה]. ב"מספר קטן מספרי" עולה חן ד [ובחשבון של כז אותיות הוא יעלה ו] (ב' הספרות של יג, שהן אחת ושלש, מתחברות לארבע).

אם כן, רק במילה חן ראינו כעת שמונה אפשרויות: או 58, או 708 ב"מספר הכרחי", זכר ונקבה; או שזה 22, או 33 ב"מספר סדורי", ביחס של "שלם וחצי" בין הזכר לבין הנקבה [וביחד עולים הכל, 55]; ב"מספר קטן" הוא עולה 12, או 15; וב"מספר קטן" האחרון הוא עולה 6 או 4 – בסוד המילה 'דו פרצופין'.

ארבע המדרגות הנ"ל של ערך-מספרי מקבילות לארבעה עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) שהם סוד ד' אותיות שם הוי' ב"ה כאשר יתבאר בעזרת ה' יתברך [בשער "ארבעה עולמות"].

י    מספר הכרחי

ה   מספר סדורי

ו    מספר קטן

ה   מספר קטן מספרי

כיוון שארבע ערכי המספר הם כנגד שם הוי', ומכיוון שבכל אחד מהם יש זכר ונקבה, יוצא לנו הסוד של שם בן בקבלה, שעולה ב פעמים שם הוי', ושכל אות בו מתמלאת באותו ערך של השרש, כך: יודההווהה. יוצא לנו, שסוד המספר והחשבון קשור עם שם בן, שהוא שם המלכות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com