חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ו הדפסה דוא

פרק ו

הבטוי "בחינה" (בחי'), וכן הבטוי "סוד", "הוא סוד" (ה"ס), [אלו לא סתם בטויים, כמו שאנשים חושבים, אלא הם] מורים על קשר פנימי בין שני מושגים – קשר שאינו נראה לעין קודם ההתבוננות הדק היטב.

זהו קשר כזה שאי-אפשר לבטא אותו בצורה אחרת, לפחות בשלב זה, ולכן צריך להתבונן עמוק כדי לגלות את הקשר. אבל הכונה היא שיש קשר עמוק בין שני המושגים.

מה עושים כאשר מתבוננים?

ההתבוננות היא הקשבה פנימית [זו פעולת ההתבוננות]:

להתבונן זה לעיין ולהקשיב ביחד. התבוננות בלשון חז"ל נקראת עיון ועיון הוא מלשון עָיִן. כשאדם מעיין במשהו הוא מקשיב עם העיניים. זה לא הסתכלות. הסתכלות היא הברקה בסקירה אחת אבל התבוננות היא הקשבה. גם בעיניים מקשיבים וזה נקרא לעיין. זו הקשבה פנימית, ולומדים את זה מן הפסוק בספר איוב:

"אזן מלין תבחן" [שזה ראשי תבות אמת],

בהמשך נסביר, שהמילה 'תבחן' היא מלשון חן. אם רוצים להבין מה זו 'בחינה' צריך לבחון הדק היטב, צריך "אזן מלין תבחן" כדי למצוא את הקשר בין זה לזה.

[ויש בזה] הכרת האמת, [ומה זה אמת? אמת זה] הקשר האמיתי [שהוא] היפך השקר [אמת זו הברית – היסוד נקרא אמת – הקשר של אמת, "קשר של קיימא"] (שהוא הפרת ברית האמת על ידי כח-המדמה המשקר, כל עוד לא עבד להכניע את ה"יש" שהוא ה"שאור" המחמיץ את ה"עיסה".

זה כמו שהסברנו בפרק א, שאם יש לאדם הרבה ישות והגשמה הוא לא מסוגל להתבונן. אם יש לו ישות הוא לא יכול להפשיט מן המשל את הנמשל. כעת אנחנו אומרים עוד דבר, שאם יש לו ישות שולט עליו כח המדמה, וכח המדמה כאן אלו בחינות לא-נכונות. כל עוד שיש לו ישות, שעוד לא הכניע אותה, הוא עוד לא יכול לבחון את האמת. אין לו מספיק הכנעה כדי להקשיב. עצם המושגים התבוננות והקשבה דורשים הכנעה, לפני שיש גלוי אור. התבוננות זו הקשבה וזה דבר שדורש 'בטול היש', ואם אין לו את זה הוא לא יכול להקשיב באמת. הוא רק שומע את עצמו, וכל עוד הוא שומע רק את עצמו הוא לא פנוי להקשיב למשהו אחר. ממילא, הבחינות אצלו לא מתוקנות ['הברגים אצלו בראש לא בסדר', או שאין לא בכלל או שלא במקום הנכון]. זה נקרא כח המדמה המשקר, תוצאת הישות. זה ה"שאור" המחמיץ את העיסה, ואם הוא "חמץ" הוא לא יכול להקשיב, כי הוא מנופח, רק מרגיש את עצמו, ולא מסוגל להרגיש משהו אחר.

 

איך באמת מגיעים להכנעה? כתוב, שפעולת ההתבוננות, אצל מי שפועל אותה כמו שכתוב בחסידות בכלל ובחסידות חב"ד בפרט, היא קודם כל הכנעה. היא דורשת "יגיעת בשר" ו"יגיעת נפש" בעת ההתבוננות. צריך להתייגע בבשר שלו, שזה להשקיט את כל הכוחות הגופניים שלו, להיות רגוע בשקט פנימי. זה דורש זכוך הבשר, וזה כולל את כל הדברים של היום-יום, כמו אכילה ושתיה וכיוצא בזה, כדי שיוכל להיות מיושב בדעתו. מה זה "יגיעת נפש" שבאה אחריה? זה מאמץ נפשי להתקשר אל המושג.

זה דבר חשוב מאד שחשוב להדגיש. כל מאמץ שאדם עושה, אם הוא עושה אותו בתור קבלת עול – אין לך הכנעה גדולה מזו. אנשים לא יודעים בכלל מה זו הכנעה, מה זה להיות נכנע. חושבים שהכנעה ושפלות זה ללכת לישון, או משהו כזה. חושבים שזה דבר פאסיבי. הטעות הרווחת היום בעולם, שבאה מכל מיני דעות חיצוניות וכוזביות, היא שחושבים ומדמים שבטויים כמו 'בטול' או 'אין' הם מצבים פאסיביים. כך זה אצל הגוים. הם לא יכולים להשיג יותר מזה.

ההכנעה הכי גדולה, אפילו בעולם החול, זה כמו בצבא. מי זה חייל טוב? חייל ממושמע. כמובן, צריך להיות ממושמע למישהו טוב, למי שראוי להיות נשמע אליו. משמעת זו עיקר ההכנעה. משמעת והקשבה, הכושר להקשיב, זה אותו הדבר. הכנעה זה מאמץ אקטיבי.

למשל, האדמו"ר הזקן היה אומר תמיד שהוא מצטער על כך שאין לו מספיק מאמץ בלמוד התורה, שכל מה שהוא לומד הוא זוכר מיד בלי להתאמץ ואין לו את העבודה הזו של הכנעה. זה יותר מדאי 'כיף', יותר מדי טוב. אתה יכול לעשות בשמחה, כמו שהרבי תמיד מסביר שקבלת עול צריכה להיות מתוך שמחה וברצון – "מלכותו ברצון קבלו עליהם". גם חייל לא צריך להיות ב'מרה שחורה'. להיפך, אם יהיה עצוב לא יוכל לעשות כלום וצריך להיות חייל שמח – שמחה עם משמעת יחד.  ככל שיש יותר מאמץ כך, לפי ערך, ההכנעה ותקון הגוף.

יש שני סוגי מאמץ: יש מאמץ של זכוך הגוף, שזו "יגיעת הבשר" ויש מאמץ של התקשרות הדעת שנקרא "יגיעת נפש". כתוב, שיגיעה היא מלשון געגועים וזה תקון ההכנעה [למדנו פעם שגעגוע הוא סוד ה"הכנעה", נענוע הוא סוד ה"הבדלה" ושעשוע הוא סוד ה"ההמתקה"]. זה מאמץ שהוא בטוי להכנעה. אם כן, עיקר היגיעה היא בהתבוננות. לכן היה אומר ר' הלל, שיותר קל ללמוד את כל הש"ס מהתחלה ועד הסוף מאשר להתבונן שעה אחת. התבוננות דורשת המון יגיעה אמיתית, שזה בטול והכנעה. מי שיש לו את ה"יגיעת בשר" ואת "יגיעת הנפש" בשעת ההתבוננות הוא יוכל להקשיב ולהבחין באמת. בכך הוא מתקן את כח המדמה, שלא יהיו לו בחינות של שוא, ואז הוא יוכל להבין את הבחינות – 'זה בחינת זה' או 'זה סוד זה'. תהיה לו ההבחנה של הבחינה האמיתית.

הכנעה זו נעשית על ידי "יגיעת-בשר ויגיעת-נפש" בשעת ההתבוננות, כאשר כוונתה היחידה היא להתקרב לה').

זהו התנאי הראשון שמביא האדמו"ר האמצעי בתחלת 'קונטרס ההתפעלות' שלו, שהכונה צריכה להיות אך ורק הכוונה של "קרבת אלקים לי טוב". אם הוא יגע "יגיעת בשר" בשביל להיות בריא – זה לא זה. גוי עושה דיאטה כדי להיות בריא, לא יהודי. כמובן, אם להיות בריא זה חלק מן ההתקרבות לה' זה בסדר, זה כבר יהודי.

אמרנו, שב"יגיעת בשר" צריך להגיע לשקט ושקט הם ראשי תבות שלם קדוש טהור. אלו שלש מדרגות כנגד כתר-חכמה-בינה. שלם הוא כנגד הכתר, קדוש כנגד החכמה וטהור כנגד הבינה. שלם קדוש טהור עולה 1000. מי שיש לו שקט יכול לקבל 'אלף אורות' בשעת ההתבוננות, ואז הוא בבחינת תלמיד ותיק, ישראל בעל שם טוב וכו'. שקט הוא בחינת קוֹשְׁט, שזה אמת, וכן מלשון קִישוּט. כל זה רק "יגיעת בשר". "יגיעת נפש" זהו מאמץ הרכוז וההתקשרות למושג, לענין.

 

נסכם: לפי "יגיעת הבשר" ו"יגיעת נפש", כאשר הכוונה בהן היא להתקרב לה', על ידי כך מגיע האדם להכנעה, על ידה הוא מברר את כח המדמה המשקר ואז הוא יכול להתקשר להכרת האמת, שנקראת "אזן מלין תבחן", ולבחון את הבחינה האמיתית.

אם הגענו לסוד המילה 'בחינה', נתבונן בשרש שלה:

סוד השרש "בחן" (העולה באזן) הוא מלשון ב-חן ([כמו בבטוי] "בחן בחסד וברחמים"), כלומר: שני מושגים ("בחינות") – "מוצאים חן" זה בעיני זה.

לומר את המילים 'זה בחינת זה' זה כמו לומר שהמושג הזה מוצא חן בעיני המושג הזה. למה אמרנו שצריך לבחון את הבחינה האמיתית, לעומת הבחינה של שקר? כי יש חן של שקר – "שקר החן". על ידי כח המדמה האדם מדמה שני דברים כ'זה בחינת זה', אבל החן הזה הוא חן של שקר. לכן, על ידי ברור כח המדמה הוא יכול כעת לומר באמת 'זה בחינת זה' והחן שמוצא האחד בעיני השני יהיה חן של אמת.

הכלל הזה, שלוקחים שרש כמו בחן ואומרים שהוא ב-חן, הוא כלל שאומר אותו האבן עזרא. הוא אומר שהאות ב כאשר היא נמצאת בתחילת שרש, למרות שעל פי דקדוק היא אות שרשית, היא משמשת כאות שמושית. לכן זה בהחלט מוצדק הרמז שכתבנו, שהשרש בחן הוא כמו ב-חן.

 

נסביר עוד דבר. בשרש בחן יש שני מובנים הפוכים: יש להבחין דבר מן השני, שזה להפריד ולהבדיל. זה כח הנתוח של הבינה. כתוב שבינה הוא מח ה-בֵּין, הכח להבחין מה בֵּין זה לבֵּין זה. למשל, אם יש לי תרכובת כמו מים אני  מנתח אותם ומגלה שיש בהם מימן וחמצן. ויש בשרש בחן מובן הפוך, שזה בחינה של מציאת חן, וזה כבר המתקה.

אם כן, יש לנו כבר "הכנעה, הבדלה, המתקה" בסוד חש-מל-מל. באמת, כתוב בכתבי האריז"ל שאור החשמל יוצא מן הבינה דוקא. כאן יש לנו את סוד החשמל בתוך ההתבוננות: קודם יש לנו את ה"הכנעה" של היגיעה והמאמץ של ההתבוננות, ששעה אחת ממנה יותר קשה מללמוד ולגמור את כל הש"ס. על ידי כך הוא מתקן את עצמו ויכול להבחין – שזו "הבדלה" – ולבחון – שזה כבר "המתקה" [אצל ר' נחמן, שאמר ש"התורה שלי כולה בחינות", התורה שלו היא כבר בשלב של המתקה, לחרוז חרוזים של בחינות יחד].

ההמתקה היא מציאת חן של בחינה בעיני השניה. זה כמו לזווג זווגים, וכמו שהסברנו בפרק הקודם על מדרגת המכלול. לא כל כך מובן על פי טעם ודעת למה 'חסד ואמת' הולכים דוקא יחד, אלא זה 'חוש'. על זה כותב ר' נחמן, שראשי התבות של הפסוק "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה..." הם שידוך. זו ה'טביעת-עין' של התלמיד-חכם האמיתי, שיש לו טביעת עין מיוחדת של זווג זווגים בתוך התורה. זו מלאכה של הקב"ה. זה כמעט רוח הקדש לראות איך זה הוא זווג של זה. זה להיות שדכן.

אף פעם שתי הבחינות לא תהינה אותו הדבר בדיוק. תמיד יהיה הבדל ביניהם, אבל יש להם מכנה משותף. תמיד יהיה אחד בבחינת 'דוכרא' והשני יהיה בבחינת 'נוקבא' וצריכה להיות התכללות ביניהם. יש בזה כללים, גם אצל ר' נחמן. אם הוא אומר לך ש-א הוא בחינת ב ובחינת ג, הכוונה היא ש-א הוא בחינת ב ו-א הוא גם בחינת ג וממילא גם ב הוא בחינת ג. צריך לעשות את כל הזווגים שיש ביניהם, ולא רק לומר שהכל אותו הדבר, אותה המחרוזת. זה אחד מ-יח הכללים של למוד ספר 'לקוטי מוהר"ן' שכתב ר' אברהם ב"ר נחמן (אחד מן הגדולים בדור הקודם). צריך להבין כל קשר שיש בין שנים.

זה כמו שלמדנו לגבי משלים. אם יש לי חמש משלים לאותו ענין אז כל משל בא ללמד פרט אחד, ומי שבא להתבונן התבוננות פרטית צריך להבחין את השייכות של כל משל ומה הוא בא לגלות. אם אני לוקח שני משלים יחד, אז קודם אני צריך להבחין איך כל משל מתיחס לממד מסוים וממילא תופס בו פרט מסוים, ואחר כך אפשר לעשות זווגים בין המשלים. זה כבר מגלה לו אחדות בתוך הנמשל.

לגבי מספרים, כאן יכול להיות גם דבר והיפוכו, כמו בגימטריה נחשמשיח. או שזה שייך אחד לשני או שזה ממש היפוכו. מי שלא יודע לעסוק בגימטריה יכול להגיע לדברים שוליים ושטחיים ממש, בלי לראות בכלל את העומק, ועדיף שילך לעסוק בדברים אחרים.

 

שאלה: איך יודעים לעשות גימטריה נכונה?

תשובה: כמו בכל דבר: צריך חוש וצריך ניסיון. זה דבר שצריך לפתח, לא דבר שבא בין-רגע. ככל שאדם יתחיל מן השלבים המוקדמים יותר, כמו תקון וצרוף וכו', הוא יגיע בגימטריה יותר קרובים, יותר נדבקים.

גם בגימטריה יש דרגות. אפשר לעשות גימטריה עם אותיות שמושיות, אותיות שלא שייכות אל השרש של המילה. זו גימטריה לא כל כך שווה. יש אחד שלקח את כל התנ"ך ועשה את החשבון של כל המילים שבכל התנ"ך, בדיוק איך שהן כתובות, אבל הרוב שם שטחי ורק המעוט משמעותי. למה? בכלל שהוא לקח את כל המילים כמו שהן, בלי שום חוש ושום הבחנה הרשימה הזו למדוד מה יותר משמעותי ומה פחות. זה רק לגבי מילים בודדות, אבל אם רוצים לעשות גימטריאות טובות צריך להשתמש גם במכלולים, בניבים, ויותר מזה גם במאמר וכו'. אז רואים לאט-לאט, לפי החוש, איך שדברים מתקשרים.

אתה לא חייב להבין מיד את הקשר שיש בכל גימטריה בעולם. "לא עליך המלאכה לגמור", אבל יש בגימטריה הרבה כח אם אתה תופס את המשמעותי שיש בה. זה לא שונה מכל תחום אחר בתורה. יש הרבה ספורים על גדולי עולם (גם אצל חסידים וגם אצל 'מתנגדים'), שהגיעו לדבר שלא הבינו באיזו סוגיה. מה הם עשו? בכו, חזרו בתשובה. הבינו שאם אני לא מבין כאן משהו, לא מסתדר לי, זה כנראה בגלל שיש לי הרבה ישות, זה ה"שאור שבעיסה", ולכן אם אני אכניע את עצמי הקושיה תסתלק, וכך היה. אם יש קושיה, שלא יורדים לעומק התורה, זה סימן שיש ישות וצריך לבטל אותה, זריך לחזור  בתשובה. זה נוגע ללמוד הנגלה וזה נוגע גם לגימטריה. אין הבדל.

כמובן, אם אתה משקיע את עצמך במקצוע מסיום של תורה, כמו אחד שלומד 'יורה דעה', אתה מתמחה בזה. אז, כמו שאמרנו קודם, גימטריה בתורה זה מקצוע שלם בתוך התורה ומי שמקדיש את עצמו לזה ובמאמץ – מתמחה בזה בסופו של דבר. "למה נקרא שמם סופרים? שהיו סופרים אותיות שבתורה". אלו היו התנאים שהקדישו את כל חייהם לספור את כל האותיות של התנ"ך, וכך זה גם את חשבון הגימטריה בכל רמות המספר שיש.

 

שאלה: איך יודעים אל מה או אל מי ה'אני' שלי מתבטל? הרי ברגע ההתבטלות עצמו אני כבר כמו בתוך זרם של נהר?

תשובה: על זה כתוב בחסידות ש"ניכרין דברי אמת". יש חוש שמכיר את האמת ואחר כך אתה מתבטל אליה כמו פתי. לפני כן צריך איזו מן נקודת הכרה ש'זהו-זה', שזה חוש שיש ליהודי באמונה – אמונה היא חוש, חוש של רדל"א שמכוון אותו להאמין בזה – ואחר כך החוש הזה מכוון אותו להתמסר אל האמת הזו כמו פתי. אז כתוב עליו "פתי יאמין בכל דבר", שזה ביחס לכל הפרטים שיש בתוך הדבר הזה אליו אני מתבטל. פתי זה כמו בהמה – "בהמות הייתי עמך" – ולבהמה יש הרבה כח, כמו שכתוב "רוב תבואות בכח שור". אם אדם מתמסר כמו פתי, כמו בהמה, יש לו יותר כח ליישם דברים מאשר אדם חושב, כמו איזה פרופסור, שאין כח פיזי גדול. אז הוא מפיק את כל התבואה האפשרית.

שאלה: אם כתוב לי, למשל, 'יסוד אבא' הוא בחינת 'אבא יסד ברתא' וזה עולה כך וכך, אז הכוונה היא שיש שתי תפיסות, הראשונה מצד הגלוי והשניה מצד ההתפשטות של הדבר?

תשובה: צריך קודם להתבונן על פי חסידות מה זה 'יסוד אבא', מה הוא עושה, ואם אתה רוצה להגיד לי זה 'משיח בן יוסף' אז צריך להבין שמשיח בן יוסף בא לעשות את הדבר הזה, ואז צריך להתבונן בקשר בין שניהם. צריך להתבונן מה פתאום, אולי זה דוקא אסתר המלכה. אותו הדבר בגימטריה. גימטריה מצביעה על קשר יותר רחוק, אבל בכל זאת היא מעין חותמת ואישור – 'גושפנקא דמלכא' – שמחייבת אותי להתאמץ עוד יותר כדי למצוא את הקשר.

מה זה גימטריה? זה כמו אישור שטר. מישהו אומר לי ש'זה שווה לזה'. מה פתאום? הגימטריה אומרת שיש על זה חותמת, שמחייבת אותי להתבונן יותר לעומק עד שאני מוצא. אם בסוף אני בכל זאת לא מוצא בשום אופן, אז זה אמנם דבר יפה מאד אבל אני לא מבין את זה. לא צריך להשתגע אחרי זה. מי שמשתגע אחרי גימטריאות בלי להבין זה סתם, זה חיצוני. כל מה שהוא אוהב זה רק הגימטריאות. לאהוב גימטריה באמת זה לאהוב את הקשר בין השנים, ששני דברים רחוקים שיש קשר ביניהם, וזה עוזר לי להתבונן בהתבוננות עמוקה בקשר הזה. אז אני אוהב את הגימטריה. זה דבר כל כך יפה, שהוא עזר לי להגיע אל הקשר הזה. גם במשחק, יש משחק פנימי ויש משחק חיצוני.

גימטריה היא גירוי כח המדמה בכיוון של תקונו. אם אתה זוכה הוא מגרה אותך לדמות בכיוון המסוים הזה. הוא אומר לך 'הנה, זה שווה לזה, אז תחשוב מה הקשר'. במדה שאתה חודר לעומק הדבר – אשריך, ואז אתה גם אוהב את החשבון המספרי. זה עזר לך להגיע לאור עמוק, אבל אם לא אומר לך כלום, אם זה סתם משחק, זה חיצוני. זה סימן שזה לא צריך להעסיק אותך, אז תלך קודם כל ללמוד תנ"ך או שולחן ערוך, שיהיה לך קודם בסיס.

זה הכל היה הקדמה להבין את ענין הגימטריה.

 

 

* * *

 

אתמול דברנו על המושג 'עליה' ואמרנו שהוא קשור עם המושג "עליה לארץ", ואילו המושג 'ביאה' הוא בעיקר על ביאה לבית המקדש, גלוי אלוקות, והממוצע ביניהם היא ההגעה לירושלים. בזה לא הסברנו ואני רוצה להרחיב קצת בזה.

מה שרציתי להוסיף היום הוא, שהממוצע בין 'עליה' לבין 'ביאה' הוא 'הליכה', ללכת ברגלים. לכן על פי פשט, כמו היום, לא עולים לארץ ברגל. נוסעים דרך הים באוירון או דרך הים באניה. זה עליה, לא הליכה ממש, אבל לירושלים יש מצוה ללכת ברגל.

בשרש, העליה היא סוד העמודים של הכתר. הכח לעלות בא מן הכתר. למרות שאתמול הסברנו שעלית המספר היא עליה של המלכות, של ממד ה"עולמות", הכח לעלות בא מן הכתר. יש בעמודים כח שאיבה. מה שאין כן בחכמה יש כח הליכה. שם יש לב נתיבות.

באריכות הסברנו במקום אחר, שיש שלשה מושגים יסודיים בקבלה הראשונה: עמודים, נתיבות, שערים. עמודים הם תרך עמודי אור של הכתר (תרך הם כתר), נתיבות הן לב נתיבות חכמה ושערים הם נ שערי בינה. דרך העמוד עולים. מן הכתר יורדים עמודים, העמוד הוא חלול, ויש בו כח שאיבה מלמטה למעלה. מה שנמצא בתחתית העמוד, כמו הנשמה, מקבל כח לעלות. בעמודי הכתר רואים את הכלל ש"כל הגבוה ביותר יורד מטה-מטה ביותר", לכן כח העליה הזה מגיע עד לחוץ לארץ. עיקר העליה היא מן ה"עולמות", מחוץ לארץ, ויש כח שאיבה שגורם ליהודי לעלות אל הארץ.

אחר כך יש נתיבות. כל ארץ ישראל הן לב נתיבות חכמה, ולכן "אוירא דארץ ישראל מחכים", ולכן ארץ ישראל עולה לב פעמים שם הוי', כנגד לב נתיבות חכמה, "הוי' בחכמה". לכן, בארץ ישראל יש כח הליכה, ללכת לירושלים. ארץ ישראל היא כח של נתיבות המובילים לירושלים. זה בא מן החכמה.

בבינה יש בחינה אחרת – נ שערים. שער זה לא סתם דבר שעומד. תמיד לא מבינים את המושג נכון. גם נתיב אינו דבר שרק מאפשר לך ללכת אלא יש בו בפנימיות כח הליכה, כח שמשרה עליך השראה ונותן לך כח ללכת [זה בכלל כלל גדול בחז"ל, שכל דבר בעולם רוצה שישתמשו בו. אם יש כוס היא אומרת לך 'שתה בי', וממילא היא נותנת לך כח לשתות. כמובן, אתה כבר צריך לדעת אם לציית או לא. כתוב שאבן לא רוצה שידרכו עליה, ולכן לעתיד לבוא "אבן מקיר תזעק" למה דרכת עלי סתם. אבל, אם יהודי הולך ואומר משניות או חושב דברי תורה אז האבן רוצה שידרכו עליה. זו זכות בשבילה שיש יהודי שיש לו אמונה והוא דורך עליה. זה מעלה אותה]. למה צריך כל כך הרבה שערים? שער הוא כח של ביאה. זה לא רק שהוא עומד לו שם, סתם קישוט. שער בפנימיות  הוא כח לבוא, כח של ביאה בפנימיות. השער עומר לך לא להיות נפרד בחוץ אלא להיכנס פנימה. חמישים שערי בינה הם חמישים כוחות של ביאה. אם מדייקים במסכת מדות אפשר לזהות בבית המקדש חמישים שערים (כולל כל השערים הקטנים). זה יכול להיות מקור טוב ל-נ שערי בינה. גם המילה בינה בעצמה היא מלשון בִּי, היכנס בי, דרכי. אם כן, הכח לבוא אל תוך בית המקדש ולקבל בה השראת אלוקות – בא מן הבינה.

יצא לנו סוד של "חותם המתהפך": גלוי ה"אלוקות" של ביאה אבל הוא כח שבא ומתגלה מן הבינה. ההליכה לירושלים שבסוד ה"נשמות" באה מן החכמה. דוקא העליה, שהיא תקון ה"עולמות" בעלית המספר דרך העמודים החלולים, באה מן הכתר.


נחזור אל השער שלנו. אתמול למדנו בפרק ה הקדמה כללית לגבי המספר, והיום בפרק הבא מובא ההסבר הפרטי.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com