חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ו הדפסה דוא

פרק ו

ברור כח המדמה

נושא ההקדמה החמישית היה ההתבוננות במלה בכלל, ובפרט הבטוי 'עולה' בעת השימוש בגימטריא. ההקדמה הבאה, הששית, היא על המושג 'בחינה' שחוזר בספר פעמים רבות, שמושג פלוני הוא 'בחינת' מושג פלוני אחר.

ר' נחמן אמר פעם ש"כל התורה שלי כולה בחינות"[א]. כוונתו היא, שכל תורה שהוא אומר מיוסדת על המלה הזו, שדבר מסוים הוא בחינת דבר אחר, וכך הוא חורז מחרוזת של מושגים ביחד, בחן בחסד וברחמים. מהי הכונה כשאומרים "בחינה"? זהו גם כן כלל גדול בהבנה של הסוד.

הַבִּטּוּי "בְּחִינָה" (בְּחִי'), וְכֵן הַבִּטּוּי "סוֹד", "הוּא סוֹד" (ה"ס), [אלו לא סתם בטויים, כמו שאנשים חושבים, אלא הם] מוֹרִים עַל קֶשֶׁר פְּנִימִי בֵּין שְׁנֵי מוּשָּׂגִים – קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה לָעַיִן קוֹדֶם הַהִתְבּוֹנְנוּת הָדֵק הֵיטֵב.

זהו קשר כזה בין שני מושגים שאי-אפשר לבטא אותו בצורה אחרת, לפחות באותו השלב, ולכן צריך להתבונן עמוק כדי לגלות את הקשר, אבל הכונה היא שיש קשר עמוק בין שני המושגים.

מה עושים כאשר מתבוננים?

הַהִתְבּוֹנְנוּת הִיא הַקְשָׁבָה פְּנִימִית [זו פעולת ההתבוננות]:

להתבונן זה גם לעיין וגם להקשיב ביחד. התבוננות בלשון חז"ל[ב] נקראת עיון ועיון הוא מלשון עָיִן. כשאדם מעיין במשהו הוא מקשיב עם העינים. זו לא הסתכלות – הסתכלות היא הברקה בסקירה אחת אבל התבוננות היא הקשבה. גם בעינים מקשיבים והקשבה זו נקראת עיון. זו הקשבה פנימית, ולומדים אותה מהפסוק בספר איוב:

"אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן" [שראשי תבותיו הן אותיות אמת],

בהמשך נסביר, שהמלה תבחן היא מלשון חן. אם רוצים להבין מה זו 'בחינה' צריך לבחון הדק היטב, צריך "אזן מלין תבחן", כדי למצוא את הקשר בין זה לזה.

[ויש בזה] הַכָּרַת הָאֱמֶת, [ומה זה אמת? אמת היא] הַקֶּשֶׁר הָאֲמִיתִּי [שהוא] הֶיפֶךְ הַשֶּׁקֶר [אמת זו הברית – פנימיות היסוד היא מדת האמת – הקשר של אמת, "קשר של קיימא"[ג]] (שֶׁהוּא הֲפָרַת בְּרִית הָאֱמֶת עַל יְדֵי כֹּחַ-הַמְדַמֶּה הַמְשַׁקֵּר, כָּל עוֹד לֹא עָבַד לְהַכְנִיעַ אֶת הַ"יֵּשׁ" שֶׁהוּא הַ"שְּׂאוֹר" הַמַּחֲמִיץ אֶת הָ"עִיסָה".

ההכנעה שבהתבוננות

זה כמו שהסברנו בפרק א, שאם יש לאדם הרבה ישות והגשמה הוא לא מסוגל להתבונן. אם יש לו ישות הוא לא יכול להפשיט את הנמשל מתוך המשל. כעת אנחנו מוסיפים עוד דבר: אם יש לו ישות שולט עליו כח המדמה, וכח המדמה כאן מתבטא בבחינות לא-נכונות. כל עוד יש לאדם ישות שעוד לא הכניע אותה, הוא עוד לא יכול לבחון את האמת. אין לו מספיק הכנעה כדי להקשיב. עצם המושגים 'התבוננות' ו'הקשבה' דורשים הכנעה, לפני שיש גלוי אור. התבוננות זו הקשבה והקשבה היא מאמץ שדורש 'בטול היש', שאם אין אותו לאדם הוא לא יכול להקשיב באמת – הוא רק שומע את עצמו, וכל עוד הוא שומע רק את עצמו הוא לא פנוי להקשיב למשהו אחר. ממילא, הבחינות אצלו יוצאות לא מתוקנות ['הברגים אצלו בראש לא בסדר', או שאין לו בכלל או שהם לא במקום הנכון]. זה נקרא כח המדמה המשקר, תוצאת הישות. זהו ה"שאור" המחמיץ את העיסה. אם הוא "חמץ" הוא לא יכול להקשיב, כי הוא מנופח – הוא מרגיש רק את עצמו ולא מסוגל להרגיש משהו אחר.

איך באמת מגיעים להכנעה? כתוב[ד], שפעולת ההתבוננות, אצל מי שפועל אותה כמו שכתוב בחסידות בכלל ובחסידות חב"ד בפרט, היא קודם כל הכנעה. היא דורשת "יגיעת בשר" ו"יגיעת נפש" בעת ההתבוננות. קודם צריך להתייגע בבשר שלו, להשקיט את כל הכוחות הגופניים שלו, ולהיות רגוע בשקט פנימי. זכוך הבשר כולל את כל הדברים של היום-יום, כמו אכילה ושתיה וכיוצא בזה, כדי שהאדם יוכל להיות מיושב בדעתו. מה זו "יגיעת נפש" שבאה אחריה? זהו מאמץ נפשי להתקשר אל המושג.

זה דבר חשוב מאד, שחשוב להדגיש: כל מאמץ שאדם עושה, אם הוא עושה אותו בתור קבלת עול – אין לך הכנעה גדולה מזו. אנשים לא יודעים בכלל מה זו הכנעה, מה זה להיות נכנע. חושבים שהכנעה ושפלות פירושם ללכת לישון, או משהו כזה – חושבים שזה דבר פאסיבי. הטעות הרווחת היום בעולם, שבאה מכל מיני דעות חיצוניות וכוזביות, היא שחושבים ומדמים שבטויים כמו 'בטול' או 'אַיִן' הם מצבים פאסיביים. כך זה אצל הגוים, הם לא יכולים להשיג יותר מזה.

ההכנעה הכי גדולה, אפילו בעולם החול, היא כמו בצבא. מי זה חיל טוב? חיל ממושמע. כמובן, צריך להיות ממושמע למישהו טוב, למי שראוי להיות נשמע אליו, אבל משמעת היא עיקר ההכנעה. משמעת והקשבה – הכושר להקשיב – זה אותו הדבר. הכנעה היא מאמץ אקטיבי.

למשל, אדמו"ר הזקן היה אומר תמיד[ה] שהוא מצטער על כך שאין לו מספיק מאמץ בלמוד התורה, שכל מה שהוא לומד הוא זוכר מיד בלי להתאמץ ואין לו את העבודת ההכנעה. זה יותר מדי 'כיף', יותר מדי טוב. כמובן, זה לא סותר חלילה שמחה. להיפך, הרבי תמיד מסביר שקבלת עול צריכה להיות מתוך שמחה וברצון, כמו שכתוב "מלכותו ברצון קבלו עליהם"[ו]. גם חיל לא צריך להיות ב'מרה שחורה'. להיפך, אם יהיה עצוב הוא לא יוכל לעשות כלום, ולכן צריך להיות חיל שמח. הוא צריך שמחה יחד עם משמעת. ככל שיש יותר מאמץ כך, לפי ערך, יש יותר הכנעה ותקון הגוף.

שאלה: איך יודעים אל מה או אל מי ה'אני' שלי מתבטל? הרי ברגע ההתבטלות עצמו אני כבר כמו בתוך זרם של נהר?

תשובה: על כך כתוב בחסידות[ז] ש"ניכרין דברי אמת"[ח]. יש קודם חוש שמכיר את האמת ואחר כך אתה מתבטל אליה כמו פתי. צריך קודם איזו מן נקודת הכרה ש'זהו-זה', שזהו חוש שיש ליהודי באמונה. אמונה היא חוש, חוש של רדל"א, שמכוון את היהודי להאמין באמת. אחר כך החוש הזה מכוון אותו להתמסר אל האמת הזו כמו פתי. אז כתוב עליו הפסוק "פתי יאמין בכל דבר"[ט], שזה ביחס לכל הפרטים שיש בתוך הדבר אליו אני מתבטל. פתי הוא כמו בהמה – "בהמות הייתי עמך"[י] – ולבהמה יש הרבה כח, כמו שכתוב "רוב תבואות בכח שור"[יא]. אם אדם מתמסר כמו פתי, כמו בהמה, יש לו יותר כח ליישם דברים מאשר אדם חושב, כמו איזה פרופסור, שאין לו כח פיזי גדול. אז הוא מפיק את כל התבואה האפשרית.

יגיעת בשר ויגיעת נפש

יש שני סוגי מאמץ: יש מאמץ של זכוך הגוף שנקרא "יגיעת הבשר" ויש מאמץ של התקשרות הדעת שנקרא "יגיעת נפש". כתוב, שיגיעה היא מלשון געגועים והיא תקון ההכנעה [למדנו פעם[יב] שגעגוע הוא סוד ה"הכנעה", נענוע הוא סוד ה"הבדלה" ושעשוע הוא סוד ה"ההמתקה"]. יגיעה היא מאמץ שמבטא הכנעה. אם כן, עיקר היגיעה היא בהתבוננות. לכן היה אומר ר' הלל, שיותר קל ללמוד את כל הש"ס מהתחלה ועד הסוף מאשר להתבונן שעה אחת. התבוננות דורשת המון יגיעה אמיתית של בטול והכנעה. מי שיש לו את "יגיעת הבשר" ואת "יגיעת הנפש" בשעת ההתבוננות יוכל להקשיב ולהבחין באמת. בכך הוא מתקן את כח המדמה שלו, שלא יהיו לו בחינות של שוא, ואז הוא יוכל להבין את הבחינות – 'זה בחינת זה' או 'זה סוד זה'. תהיה לו ההבחנה של הבחינה האמיתית.

הַכְנָעָה זוֹ נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי "יְגִיעַת-בָּשָׂר וִיגִיעַת-נֶפֶשׁ" בְּשָׁעַת הַהִתְבּוֹנְנוּת, כַּאֲשֶׁר כַּוָּונָתָהּ הַיְחִידָה הִיא לְהִתְקָרֵב לַה').

זהו התנאי הראשון שמביא אדמו"ר האמצעי בתחלת קונטרס ההתפעלות שלו[יג]. הכוונה צריכה להיות אך ורק "קרבת אלקים לי טוב"[יד]. אם האדם יגע "יגיעת בשר" רק בשביל להיות בריא – זה לא זה. גוי עושה דיאטה כדי להיות בריא, לא יהודי. כמובן, אם להיות בריא זה חלק מן ההתקרבות לה' זה בסדר, זה כבר יהודי[טו].

אמרנו, שב"יגיעת בשר" צריך להגיע לשקט, ואותיות שקט הן ראשי תבות שלם קדוש טהור. אלו שלש מדרגות כנגד כתר-חכמה-בינה. שלם הוא כנגד הכתר, קדוש כנגד החכמה[טז] וטהור כנגד הבינה[יז]. שלם קדוש טהור עולה 1000. מי שיש לו שקט יכול לקבל 'אלף אורות' בשעת ההתבוננות, ואז הוא בבחינת תלמיד ותיק, ישראל בעל שם טוב וכו'. שקט הוא גם בחינת קוֹשְׁט, שהיא אמת, וכן מלשון קִישוּט. כל זה רק "יגיעת בשר". "יגיעת נפש" זהו מאמץ הרכוז וההתקשרות למושג, ההתקשרות לענין.

נסכם: לפי "יגיעת הבשר" ו"יגיעת הנפש", כאשר הכוונה בהן היא להתקרב לה', מגיע האדם לידי הכנעה, על ידה הוא מברר את כח המדמה המשקר. אז הוא יכול להתקשר אל הכרת האמת, שנקראת "אזן מלין תבחן", ולבחון את הבחינה האמיתית.

'בחינה' – הכנעת כח המדמה, הבחנה, מציאת חן

אם הגענו לסוד המלה 'בחינה', נתבונן בשרש שלה:

סוֹד הַשֹּׁרֶשׁ "בחן" (הָעוֹלֶה בְּאֹזֶן) הוּא מִלְּשׁוֹן בּ-חֵן ([כמו בבטוי] "בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים"), כְּלוֹמַר: שְׁנֵי מוּשָּׂגִים ("בְּחִינוֹת") – "מוֹצְאִים חֵן" זֶה בְּעֵינֵי זֶה.

לומר את המלים 'זה בחינת זה' זה כמו לומר שהמושג הזה מוצא חן בעיני המושג השני. למה אמרנו שצריך לבחון את הבחינה האמיתית, לעומת הבחינה של השקר? כי יש חן של שקר – "שקר החן"[יח]. על ידי כח המדמה האדם מדמה שני דברים כ'זה בחינת זה', אבל זהו חן של שקר. אבל על ידי ברור כח המדמה הוא יכול לומר באמת 'זה בחינת זה' והחן שמוצא האחד בעיני השני יהיה חן של אמת.

הכלל הזה, שלוקחים שרש כמו בחן ואומרים שהוא ב-חן, הוא כלל שאומר האבן עזרא. הוא אומר שכאשר האות ב נמצאת בתחילת שרש היא משמשת כאות שמושית, למרות שעל פי כללי הדקדוק היא אות שרשית. לכן הרמז שכתבנו – שהשרש בחן הוא כמו ב-חן – הוא בהחלט מוצדק.

נסביר עוד דבר. בשרש בחן יש שני מובנים הפוכים: יש להבחין דבר מן השני, במובן של להפריד ולהבדיל ביניהם. זהו כח הנתוח של הבינה. כתוב שבינה הוא מח ה-בֵּין, הכח להבחין מה בֵּין זה לבֵין זה. למשל, אם יש לי תרכובת, כמו מים, אני מנתח אותה ומגלה שיש בה מימן וחמצן. לעומת זאת, יש בשרש בחן מובן הפוך, של מציאת חן, וזו כבר המתקה.

אם כן, יש לנו כבר "הכנעה, הבדלה, המתקה" בסוד חש-מל-מל. באמת, כתוב בכתבי האריז"ל[יט] שאור החשמל יוצא דוקא מהבינה, וכאן יש לנו את סוד החשמל בתוך ההתבוננות: קודם יש את ה'הכנעה' של היגיעה והמאמץ של ההתבוננות, ששעה אחת ממנה יותר קשה מללמוד ולגמור את כל הש"ס. על ידי כך מתקן המתבונן את עצמו ויכול כבר להבחין – שזו 'הבדלה' – ולבחון – שזו כבר 'המתקה' [תורתו של ר' נחמן, שאמר ש"התורה שלי כולה בחינות", היא כבר בשלב של המתקה, לחרוז חרוזים של בחינות יחד].

להיות שדכן בתורה

כאמור, ההמתקה היא מציאת חן של בחינה אחת בעיני השניה. זה כמו לזווג זווגים, וכמו שהסברנו בפרק הקודם על מדרגת ה'מכלול'. לא כל כך מובן על פי טעם ודעת למה 'חסד ואמת' הולכים דוקא יחד – זהו 'חוש'. על כך כותב ר' נחמן[כ], שראשי התבות של הפסוק "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה…"[כא] הם שידוך. זו ה'טביעת-עין' של התלמיד-חכם האמיתי[כב], שיש לו טביעת עין מיוחדת לזווג זווגים בתוך התורה. לזווג זווגים זו מלאכה של הקב"ה[כג]. הראיה איך דבר זה הוא זווג של דבר זה היא כמעט רוח הקדש, זה להיות שדכן.

אף פעם שתי הבחינות לא תהינה אותו הדבר בדיוק, תמיד יהיה הבדל ביניהן, אבל יש להן מכנה משותף. תמיד תהיה אחת מהן בבחינת 'דכורא', השניה תהיה בבחינת 'נוקבא' וצריכה להיות התכללות ביניהן. יש בזה כללים, גם אצל ר' נחמן. אם הוא אומר לך ש-א היא בחינת ב ובחינת ג, הכוונה היא ש-א היא בחינת ב ו-א היא גם בחינת ג וממילא גם ב היא בחינת ג. צריך לעשות את כל הזווגים האפשריים ביניהם, ולא סתם לומר שהכל אותו הדבר, אותה המחרוזת. זה אחד מ-יח הכללים של למוד ספר 'לקוטי מוהר"ן' שכתב ר' אברהם ב"ר נחמן (אחד מן הגדולים בדור הקודם)[כד], שצריך להבין כל קשר שיש בין שנים.

זה כמו שלמדנו ביחס למשלים בפרק הראשון: אם יש לי חמשה משלים לאותו ענין כל משל בא ללמד פרט אחד, ומי שבא להתבונן התבוננות פרטית צריך להבחין מה השייכות של כל משל ומה היחודיות שהוא בא לגלות. אם אני לוקח שני משלים יחד, אני צריך קודם להבחין איך כל משל מתיחס לממד מסוים וממילא תופס בו פרט מסוים, ואחר כך אפשר לעשות את הזווגים בין המשלים. כך מתגלה האחדות בתוך הנמשל.

לגבי מספרים, כאן כבר יכול להיות גם שידוך וזווג של דבר והיפוכו, כמו בגימטריא נחשמשיח. או שמושג אחד שייך לשני או שהוא ממש היפוכו. כמו שאמרנו, מי שלא יודע לעסוק בגימטריא יכול להגיע לדברים שוליים ושטחיים ממש, בלי לראות בכלל את העומק, ועדיף לו שילך לעסוק בדברים אחרים.

* * *




[א].   ראה שיחות הר"ן אות ר.

[ב].   ראה סוכה כח, ב; שער היחוד ריש פ"א (קט, א).

[ג].   שבת קיא, ב; שו"ע או"ח סימן שיז סעיף א.

[ד].   עיין תניא, לקוטי אמרים פרק ל ופרק מב.

[ה].   ראה לקוטי דבורים ח"ד עמ' תשעה.

[ו].   ברכת קריאת שמע של ערבית; וראה שער א פרק יח (להלן כרך ד בסדרה).

[ז].   ספר הקצורים לתניא לאדמו"ר הצמח צדק עמ' קא; ראה לב לדעת עמ' פ-פא; שם עמ' קכא ואילך; נפש בריאה עמ' נה; תורת חיים גליון 23.

[ח].   סוטה ט, ב.

[ט].   משלי יד, טו.

[י].   תהלים עג, כב.

[יא].   משלי יד, ד.

[יב].   ראה לקמן שער א פרק כב (כרך ד בסדרה).

[יג].   מאמרי אדמו"ר האמצעי, קונטרסים עמ' עח.

[יד].   תהלים עג, כח.

[טו].   רמב"ם הלכות דעות פ"ד.

[טז].   זח"ב קכא, א ועוד.

[יז].   ראה ביאורי הזהר להצמח צדק ח"ב עמ' תתקט ואילך.

[יח].   משלי לא, ל.

[יט].   עץ חיים שער מב; ראה גם שער א פרק יח הערה קנ (להלן כרך ג בסדרה).

[כ].   לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה פט.

[כא].   מלאכי ב, ז.

[כב].   בבא מציעא כג, ב; שו"ע חו"מ סימן רסב סעיף כא.

[כג].   ראה בראשית רבה סח, ד.

[כד].   הקדמת ספר באור הלקוטים, כלל ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com