חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ה הדפסה דוא

נגנו נגון ר' אלימלך מליז'נסק

הפרק הבא בא להסביר את ענין הגימטריאות, והוא אמור בשביל מי שלא מתמצא במושגים הללו.

 

פרק ה

בבטוי: "אור עולה רז עולה אין סוף עולה אדון עולם" (כל תבה מודגשת דורשת עיון מיוחד בהבחנת שרשה הלשוני, צרופי אותיותיה, ראשי וסופי תבותיה, [ובעיקר ב]ערכה המספרי וכדומה),

בספר ההדגשה אינה באמצעות קו מתחת אלא על ידי אותיות מודגשות, ובכל פעם שיש דגש כזה צריך להתבונן מה הוא בא לומר.

פעם למדנו דבר שלא מופיע כאן, והוא מופיע בעיקר בקבלה הראשונה, שכל מילה צריך ללמוד באחת מחמש מדרגות. זה דבר שמופיע בספר 'מעין החכמה', ספר עתיק המיוחס למשה רבינו [כמו שספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו ו'ספרא דצניעותא' בזהר מיוחס ליעקב אבינו], ושם כתוב שה' ברא את העולם באותיות ובמילים ובכל מילה ומילה יש חמש מדרגות: תקון, צרוף, מאמר, מכלול, חשבון.

כתר

תקון

חכמה                              בינה

צרוף                               מאמר

מדות

מכלול

מלכות

חשבון

 

נסביר אותם אחד אחד. תקון זו המילה בעצמה, כמו שהיא מתוקנת בצרוף האותיות הנכחי על פי הלשון. זה הדבר הראשון שכתוב כאן "עיון מיוחד בהבחנת שרשה הלשוני". זה אם רוצים להתקדם כמו שצריך, מן המדרגה כי קרובה אל המילה ועד למדגה הכי נמוכה שלה. עיקר התקון תלוי בכתר – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא". בלשון הקבלה זה התלבשות פרצוף 'עתיק' בתוך פרצוף 'אריך'. אצלנו, זה להבין מה המילה הזו אומרת. זה לחדור לעומק הפשט והמשמעות של המילה על פי השרש הלשוני שלה.

 

המדרגה השניה היא הצרוף, כמו שכתוב "מצרף לחכמה", וזה לבדוק את כל הצרופים של המילה. אם השרש הוא בעל שלש אותיות יש לו ששה צרופים וכולם קשורים עם המילה בעצמה.

 

המדרגה הבאה היא מאמר. מאמר זה לעשות מן המילה ראשי תבות ומשפט יותר גדול. בדרך כלל זה נקרא נוטריקון. כל מה שמרחיבים את המילה למשפט יותר גדול, כמו פסוק, מגלים שהיא ראשי התבות שלו. זה נקרא 'גדלות מוחין'. בכתבי האריז"ל מוסבר, שבימות החול אומרים את הפיוט "אל ברוך גדול דעה" בברכת יוצר, כאשר כל מילה בו היא על פי אותיות ה-אב. מה אומרים במקום הפיוט הזה בשבת? אומרים את הפיוט "אל אדון על כל המעשים; ברוך ומבורך בפי כל נשמה". כאן כבר יש מכל אות משפט שלם ובכתבי האריז"ל מוסבר שזו דוגמה לגדלות מוחין שיש בשבת ואין בחול. מה שבימות החול יכול להתגלות רק במילה אחת בשבת מתגלה כמשפט שלם. זה תלוי בגדלות מוחין, שאז כל פרט מתמלא בתוכן יותר ויותר.

בראשי תבות, שאר האותיות במילה הם כמו מלוי. לדוגמה: באות א [אלף] האותיות לף הן מלוי של האות, והן מה שבכח האות הראשונה להוציא. כלומר, הן בבחינת בטן המלאה, הן בעבור בתוכה. כך זה בכל מילה ומילה – האות הראשונה היא האות העיקרית ושאר האותיות הן מלוי וכח שעתיד ויכול להיוולד ממנה. דוגמה נוספת: במילה אמת האותיות מת הן מלוי של האות א.

ככל שמילה מתרחבת יותר ויותר היא נעשית 'מאמר'. לכן זה השם של המדרגה השלישית בספר 'מעין החכמה'. הסברנו את הדרך הרגילה של מאמר, אבל יש עוד סוג: נוטריקון, בו כמה אותיות הופכות למאמר בן מילה אחת או יותר. העיקר הוא שאני מרחיב מילה אחת להיות מאמר. הדרך הזו היא כנגד אמא, כיוון שהעבור והלידה הם בכח האמא. באבא יש את כח הצרוף – "מצרף לחכמה" – כי צרוף תלוי באָיִן. צריך להחזיר את הצרוף הנוכחי, שהוא כמו מרכיב של חומר בצורה מסוימת, לאין.

הדוגמה שנותן לכך הבעש"ט היא המילה צרה, והוא דורש אותה על הפסוק "צהר תעשה לתבה". אם אני רוצה להפוך את הצרה לצהר אני צריך להביא את המילה לאין, לחכמה, ואז אפשר לצרף אותה בצרוף חדש. זה תלוי בחכמה, בבטול, בחזרה לאין על מנת לצרף צרוף חדש.

אבל מאמר שייך לבינה, שכן מאמר זה לעבר את האותיות, שהמשמעות של האותיות תתרחב הרבה יותר מן המשמעות הראשונה שהיתה להן, כמו בדוגמה שהבאנו. על פי זה ניתן להבין מדוע ההשראה של המשוררים בתנ"ך באה לפי סדר אותיות ה-אב. יש הרבה שחושבים, שאם עושים פיוט על פי אותיות השם [כמו הזמירות של האריז"ל לשבת] אז זה משהון מכני. כך רגילים לחשוב היום, אבל באמת זה לא כך. מי שחודר לעומק משפט אחד רואה שכל אות מקבלת משמעות שלמה. זו דרך של השראה אלוקית. כך זה גם בפרקי תהילים המיוסדים על פי ה-אב. האותיות הן מקור ההשראה, וכל פסוק ופסוק בפרק "אשרי ישבי ביתך" הוא מאמר גדול מאד של אות אחרת. חכמת המאמר היא חכמת הבינה, ההתפשטות של "רחובות הנהר".

 

המדרגה הרביעית התבוננות במילים נקראת מכלול [היחיד מבין המקובלים שמסביר את חמש המדרגות הללו של ספר 'מעין החכמה' הוא הרמ"ק], שכנגד פרצוף ז"א, עליו נאמר "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". אצלנו, הכתר היה התקון – הבנת המילה בעצמה כמו שעושה הפשטן – ולו יש קשר ישיר עם מדרגת המכלול. מכלול זה מה שהיום קורים ניב, כלומר למצוא אלו ניבים יש למילה הזו, עם אלו עוד מילים אחרות היא מופיעה ומצטרפת כבן או כבת זוג באופן טבעי.  ניב בתנ"ך זה כשמילה אחת היא חברה, רֵעַ, של המילה השניה. הזווג הזה נקרא מכלול על שם הכלולות, החתונה, בין שתיהן. לכן מכלול הוא כנגד פרצוף זעיר אנפין, כנגד החתן, שמחפש את בת-זוגו [בקונקורדנציה החדשה אפשר לראות על כל מילה את כל הניבים שלה].

לדוגמה: המילה חסד מופיעה במכלול אחד עם המילה אמת – 'חסד ואמת' – יג פעמים בכל התנ"ך [כנגד יג מדות הרחמים] ואני מבין שהם זוג שהולך ביחד. התקון של המילה חסד זה להבין אותה בכל המשמעויות שלה, כמו שחסד הוא לפעמים לשון בושה, ואז צריך להתבונן עמוק בקשר שבין חסד ובין בושה. לקחת את המילה חסד ולעשות את הצרופים השונים שלה – זה כבר בחכמה. לקחת את המילה חסד ולדרוש אותה "חס על דלית ליה" זה כבר מאמר. אבל לקחת את המילה חסד ולראות שהיא הולכת תמיד עם אמת בניב 'חסד ואמת' זה כבר מכלול. זה כבר למצוא את הזוג של החסד.

 

המדרגה החמישית היא החשבון, ועליה נאמר "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". יש כל מיני צורות של גימטריה, וכמו שכתוב בכתבי האריז"ל שאין סוף לצורות השונות. למשל, במילה חסד – מלבד מה שהיא עולה עב ויש הרבה מילים שעולים כחשבון המספר הזה – אפשר להגיע לאין סוף מילים במספר הזה בכל מיני צורות חשוב. אם כן, יש אין סוף אפשרויות במדרגה האחרונה שבסוף. זה נקרא "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון", סיחון מלשון שיחה ודבור. הכל בא אל תוך החשבון ובה נעשה בנין המלכות, בנין הדבור.

זה בא דוקא בסוף. מי שמתבונן במילה על פי הסדר מגיע בסוף אל החשבון שלה. אף שהגימטריה היא הדבר שמתפשט בצורה הכי רחבה, האיכות של ההתפשטות שלה תלויה במדרגות שקדמו לה. אם אין את השלבים הראשונים, הגימטריה תהיה דלה מאד ולמשמעות של התפשטות המספרים לא תהיה שום ערך. אבל ככל שיקדמו אליה המדרגות הקודמות – תקון, צרוף, מאמר, מכלול – כך החשבון יתעשר מאד מאד ויתפשט עוד יותר ויותר, בלי סוף.

אלו חמשת המדרגות, שכאמור נכתבו בספר 'מעין החכמה' המיוחס למשה רבינו, בהתבוננות של כל מילה. לא הסברתי את זה בפרוש בתוך הכתוב, אבל זוהי הכוונה, שבכל פעם שיש מילה מודגשת צריך להתבונן בה עד כמה שניתן. בשביל מדרגת המכלול צריך בקיאות גדולה בכל התנ"ך ובדברי חז"ל, כי צריך לדעת מיהו בן הזוג או בת הזוג של המילה בניב אחד. בשביל המדרגה הראשונה גם צריך בקיאות גדולה בלשון הקדש, להבין את השרש של כל מילה וכו'. בשביל מאמר, שהמאמר יהיה בעל ערך, צריך השראה כמו שיש למשורר לדעת מה טמון בכל אות ואות. זה שירה.

 

עד כאן היה הכלל, שכאשר באה מילה מודגשת צריך להתבונן בה בכל המדרגות שהזכרנו. ביחס למדרגה האחרונה, מדרגת החשבון:

פרוש תבת "עולה" הוא "שווה ל..." במובן של חשבון גימטריא;

איפה אנחנו נתקלים בכל יום בניב הזה, שהבטוי 'עולה' קשור עם מספר? במכולת... כשאתה נכנס לחנות אתה שואל 'כמה זה עולה?' זה נראה בטוי מן הקבלה אבל זהו בטוי מן החנות... [כמה זה עולה עולה יחוד עין אזן (וכן חצי שלום; אזן הוא חן ועין הוא חן חסד)]. למה אומרים את הבטוי הזה? למה זה קשור עם מספר חשבוני?

כיון שהחשבון בא לתקן את בחינת ("ממד") ה"עולמות" ([שזה] ההעלמות) שבמושגים הנדונים, ותקון העולמות נקרא "עליה" – "עלית העולמות" ([ומה פרוש הבטוי עליה?] עליה – [זו] הזדככות ה"כלי", ה"גוף", להשגת אורות נעלים יותר). עיין באגרת הקדש של מורנו הבעש"ט זי"ע המודפסת בראש ספר "כתר שם טוב" ובשער "עולמות, נשמות, אלקות" [שבהמשך הספר].

יש בתחלת ספר 'כתר שם טוב' אגרת קדש מפורסמת מן הבעש"ט בה מוזכרים שלשה ממדים: "עולמות, נשמות, אלוקות" ולכל אחד מהם יש בטוי אחר. תקון ממד ה"עולמות" נקרא עליה, "עלית העולמות". תקון ה"נשמות" נקרא התקשרות, "התקשרות הנשמות". תקון ה"אלוקות", שזה גלוי האלוקות למטה, נקרא "יחוד האלקות". זה נושא שלם שנלמד בהמשך בפעם אחרת.

אם כן, המושג "עליה" מתיחס לתקון ממד ה"עולמות". הנשמות אינן צריכות עליה, הן צריכות התקשרות. האלוקות צריכה יחוד בתוך העולמות. זה לא יחוד בתוך עצמו, אלא מה שהקב"ה מתיחד עם העולם שברא. לככן יוצא מזה דבר חשוב, שאם אדם חושב שהתקון שלו זה להתעלות הוא עושה בזה את עצמו עולם, ולא נשמה. במדה שאנשים שואפים לעלוי זה ממד של עולמות ולא של נשמות. הם מלאכים או חיות או בהמות או אבנים. זה מצב של עולם. הרצון להתעלות זו שאיפת העולם. זה כלל גדול יסודי בעבודת ה'. השאיפה של הנשמות היא ההתקשרות, כמו שאומרים "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". כמובן, גם בתוך האדם קיים ממד של "עולמות" והממד הזה רוצה להתעלות, אבל צריך להכיר שזו רק החיצוניות שלו. הפנימיות שלו שואפת להתקשרות בעוד שהחיצוניות היא זו ששואפת להתעלות.

עצם המילה עולם יש בה את המשמעות של עליה. עולם הוא מלשון עולים. העולם מצד עצמו, לפני שהוא מתעלה, הוא מלשון העלם וצריך להעלות אותו מן המצב הנוכחי של ההעלם למצב בו הוא ישיג איזה גלוי של אור שיתגלה בו. הגדרת "עלית העולמות" היא שהעולם יצא מגדר העלם ויבוא לכלל השגה של אור.

מה עושה את זה? עצם ההתעסקות עם מספרים מתיחס לממד העולמות שבכל נדון ונדון. יש מספר, יש סיפור ויש ספיר. מספר מתיחס לממד ה"עולמות", כמו בפסוקים "מונה מספר לכוכבים" "המוציא במספר צבאם". חז"ל דורשים "ועֲלָמוֹת אין מספר – אל תקרי 'עלמות' אלא 'עוֹלמות'". מה המספר עושה לגבי העולמות? הוא מתקן אותם. חכמת המספר, כמו שהיא צריכה להיות, היא תקון של העולמות. כמו שבפיזיקה הפרטים הם התקון כך בתורה המספר הוא תקון ממד ה"עולמות" שבכל מושג ומושג. לפי זה, הסיפור של האות זה המלוי שלה וזה תקון ממד ה"נשמות" שלה ואילו הספיר, האור, זה האלוקות שיש בה. תקון העולמות, אם כן, זוהי עלית העולמות, שהעולם יתעלה מן ההעלם ויקבל אור.

לכן, אם מתעסקים עם אנשים שנמצאים בחיצוניות אז העיסוק במספר מזכך ומטהר מאד. הוא פתאום מקבל איזו מן הברקה. הגר"א מוילנא אומר שיש רק שלש חכמות, זו על גבי זו: חכמת המוזיקה, חכמת המספר וחכמת התורה. הסברנו פעם, שהחידוש הזה של הגר"א הוא כיחס "עולמות, נשמות, אלוקות". התקון  של העולמות קשור עם מתמטיקה, עם מספר, וכל מה שקשור עם נשמות קשור עם נגינה. מה זה נגינה? ר' נחמן מסביר, שעיקר הנגינה זה לקשר תוים יחד. העיקר בנגינה אינן העליות והירידות, אלא ההתקשרות בין כולן. לקחת נקודות, תוים, ולחבר אותן יחד, כאשר העליות והירידות הן לצורך ההתקשרות. מה שגבוה מעל כולן היא חכמת התורה, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", ושתי החכמות האחרות יונקות ממנה. זו עוד ראיה לכך שהמספר קשור עם תקון ממד ה"עולמות".

 

נחזור אל הכתוב. מה קורה כאשר אני אומר שאור עולה רז? לפני שאני שומע את זה אני לא יודע שיש איזה קשר בין השנים. כמו בתורות של ר' נחמן, שפתאום הוא אומר לך שיש קשר בין שני דברים, שדבר פלוני הוא בחינת דבר פלוני, ואתה לא מבין מה הקשר ביניהם. כך גם בגימטריה. כל גימטריה היא כמו בתורות של לקוטי מוהר"ן, שאין לי שום אחיזה למה אור עולה רז, רק אני אומר לך שזה כך. זהו קשר שאין לו אחיזה כל כך בשכל. מה זה עושה לי? זה פשוט מפתיע אותי, משומם אותי. זה מכניס אותי להפלאה של "והארץ היתה תהו" מן הריקנות שלה (כך מפרש רש"י את המילה תהו).

המצב הזה של ההשתוממות מזכך את הישות. בתחלה אני תופס את המושג אור בצורה מגושמת ביותר. אני בן אדם מגושם ולכן אני תופס כל מושג בהגשמה. הדבר הראשון שהגימטריה עושה לי הוא שהיא מבטלת את ההגשמה, בגלל שאני לא יכול לתפוס שאור זה ורז. זה כמו 'בטוש' בשבילי, כמו שאומרים לי ששחור זה בעצם לבן. אתה לא מבין ששחור זה לבן? זו בעיה שלך, אבר זה שווה אותו הדבר. גמרנו. אבל העובדה היא שאור עולה רז עולה אדון עולם. אם כן, הגימטריה היא הפשטת ההגשמה ולכן זה שייך לתקון העולמות. תקון העולמות הוא זכוך הכלי, שכן כל זמן שהכלי מגושם הוא לא יכול לקבל שום אור.

כמובן, אם אני עושה את זה עם שקר זה לא פועל. הגימטריה צריכה להיות אמת, אמת של תורה. בזהר כתוב שגימטריה היא שביעית מכל התורה כולה. מוסבר שם, שכמו המושג פרדס התורה – פשט, רמז, דרוש, סוד – כך יש שבע מדרגות ודרכים בלמוד התורה, שאחת מהן היא גימטריה. אם כך, גימטריה היא שביעית של כל התורה כולה.

לכן כאשר משתמשים בגימטריה משתמשים בבטוי 'עולה', כיוון שהמושג כעת עולה ומזדכך, והוא יכול אחר כך גם לקבל לתוכו יותר ויותר אור. המלכות היא הים, שעליו נאמר "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". זה נקרא בשיר השירים "עיניך בריכות בחשבון", ש"עיניך" זו ההסתכלות באור אין סוף והן מתברכות כל הזמן על ידי החשבון. ככל שיש יותר חשבון יש יותר ברכה בעינים.

 

 

כעת נבין יותר טוב את הבטוי 'כמה זה עולה' שאומרים בחנות. שואלים כמה אני צריך לתת לך בכדי שיהיה לחפץ הזה עליה. אם אני קונה את החפץ אז צריכה להיות לו עליה, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו בעת שקנה את מערת המכפלה "ויקם שדה עפרון" (רש"י: "תקומה היתה לו"). לכן אני שואל 'כמה זה עולה', כמה אני צריך לשלם עבור פעולת עלית העולמות בעת הקנין.

כעת גם אפשר להבין עוד פרט. כמו שגימטריה מסוגלת להפשיט את המושגים כך היא יכולה לקנות בכלל. אתה קונה את המילה. אם אתה אומר שאור עולה רז אתה קונה בכך את המילה (ותלוי מאיפה אתה מתחיל),  אתה קונה את הרז עם האור או את האור עם הרז. אתה משלם רז ומקבל אור ולהיפך. כך אתה קונה את הדבר לעצמך, כמו שכתוב "אמת קנה ואל תמכור" [זה סימן שצריך לעשות הרבה גימטריאות של המילה אמת...], ומעלה אותו בכך.

כך הסברנו פעם את התועלת המיידית שיש למתחילים, כמו תלמיד באולפן, בעיסוק בגימטריאות. הוא קונה את המילה, פשוטו כמשמעו. יש לו את המילה, ואחרת הוא לא קשור אל המילה הזו [לכן אמרנו שחשוב ונחוץ היום לעשות אולפן לעולים מחוץ לארץ. גימטריה היא עליה ועולים צריכים להתעסק בה...].

 

בכלל, העליה לארץ היא עלית העולמות אצל היהודי. אחר כך, הקבוץ בירושלים זה התקשרות הנשמות, כמו ברגלים. בסוף, הכניסה אל בין המקדש היא בסוד יחוד האלקות, עליו נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אלו שלש מדרגות של עליה, כנגד "עולמות, נשמות, אלוקות". ממילא, הבטוי 'לעלות לירושלים' הוא רק בטוי ושם המושאל מן העליה לארץ. עיקר המושג 'ביאה' שייך למקדש, לא לירושלים. ביאה זה "בואו שעריו", אל שערי בית המקדש.

אם כן, הבטוי 'ביאה' שייך בעיקר לבית המקדש, ואילו המושג 'עליה' שייך בעיקר לארץ ישראל. ירושלים היא מדרגה ממוצעת ביניהן, ולכן לפעמים משתמשים לגביה בבטוי עליה – עליה לירושלים – ולפעמים בבטוי ביאה. לפי זה, מי שעולה לארץ צריך ללמד אותו בעיקר לשון הקדש, כמו שכותב ר' יהודה הלוי. אחת מן הבעיות העיקריות של הזמן הזה היא שלא פיתחו שיטה ללמוד לשון הקדש [מהדברים הנחוצים ביותר זה להקים אולפן כזה, ללמוד לשון הקדש כמו שצריך, וכמו שצריך זה לפי מה שלמדנו היום על חמש המדרגות: תקון, צרוף, מאמר, מכלול, חשבון].

[כמה עולה אדני, שם המלכות, וזה מתאים עם זה שחשבון הגימטריה הוא במלכות. לפני כמה ימים למדנו (בפרק ט של ההקדמה) שכמות היא כנגד המלכות].

 

 

ההקדמה החמישית היתה לגבי התבוננות במילה בכלל, ובפרט בבטוי 'עולה' של גימטריה. ההקדמה הבאה, הששית, היא על המושג 'בחינה' שחוזר בספר, שזה 'בחינת' זה.

ר' נחמן אמר פעם ש"כל התורה שלי כולה בחינות", שכל תורה שהוא אומר היא רק עם המילה הזו, שדבר מסוים הוא בחינת דבר אחר, וכך הוא חורז מחרוזת של מושגים ביחד, בחן בחסד וברחמים. מהי הכונה כשאומרים את המושג הזה? זה גם כן כלל גדול בהבנה של הסוד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com