חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ה הדפסה דוא

פרק ה

עלית המספר

נגנו נגון ר' אלימלך מליז'נסק

הפרק הבא בא להסביר את ענין הגימטריאות, והוא נכתב עבור מי שלא מתמצא במושגים הללו.

בַּבִּטּוּי: "אוֹר עוֹלֶה רָז עוֹלֶה אֵין סוֹף עוֹלֶה אֲדוֹן עוֹלָם" (כָּל תֵּבָה מוּדְגֶּשֶׁת דּוֹרֶשֶׁת עִיּוּן מְיוּחָד בְּהַבְחָנַת שָׁרְשָׁהּ הַלְּשׁוֹנִי, צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹתֶיהָ, רָאשֵׁי וְסוֹפֵי תֵּבוֹתֶיהָ, [ובעיקר ב] עֶרְכָּהּ הַמִּסְפָּרִי וְכַדּוֹמֶה),

בספר הזה ההדגשה אינה נעשית באמצעות מתיחת קו תחתי אלא על ידי אותיות מודגשות, ובכל פעם שיש דגש כזה צריך להתבונן מה הוא בא לומר.

תקון, צרוף, מאמר, מכלול, חשבון

פעם למדנו דבר שלא מופיע כאן, והוא מובא בעיקר בקבלה הראשונה[א], שכל מלה בלשון הקדש צריך ללמוד באחת מחמש מדרגות. מקורו הוא בספר מעין החכמה[ב], ספר עתיק המיוחס למשה רבינו [כמו שספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו ו'ספרא דצניעותא' שבזהר מיוחס ליעקב אבינו]. היחיד מבין המקובלים שמסביר את חמש המדרגות הללו של ספר מעין החכמה הוא הרמ"ק[ג]. במעין החכמה כתוב שה' ברא את העולם באותיות ובמלים, כאשר בכל מלה ומלה יש חמש מדרגות: תקון, צרוף, מאמר, מכלול, חשבון.

כתר

תקון

חכמה

צרוף

בינה

מאמר

מדות

מכלול

מלכות

חשבון

נסביר אותן אחת אחת:

תקון זו המלה בעצמה, כמו שהיא מתוקנת בצרוף האותיות הנכחי, על פי הלשון. זה הדבר הראשון שכתוב כאן בספר: "עיון מיוחד בהבחנת שרשה הלשוני". זו ההתחלה, אם רוצים להתקדם כמו שצריך, מן המדרגה הכי קרובה אל המלה ועד למדגה הכי נמוכה שלה. עיקר התקון תלוי בכתר – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[ד]. תקון 'רישא דעמא' בלשון הקבלה היינו התלבשות פרצוף 'עתיק' בתוך פרצוף 'אריך'. בהקשר שלנו, הכוונה היא להבין מה המלה הזו אומרת, לחדור לעומק הפשט והמשמעות של המלה על פי השרש הלשוני שלה.

המדרגה השניה היא הצרוף, כמו שכתוב "מצרף לחכמה"[ה], והיא בדיקת כל הצרופים האפשריים של המלה. אם השרש הוא בעל שלש אותיות יש לו ששה צרופים שכולם קשורים עם המלה עצמה.

המדרגה הבאה היא מאמר. מאמר בא לעשות מן המלה המקורית ראשי תבות, לפתוח אותה ולהרחיב אותה. בדרך כלל זה נקרא נוטריקון. ככל שמרחיבים את המלה למשפט יותר גדול – כמו שמגלים שהיא ראשי תבות של פסוק שלם – זו יותר 'גדלות מוחין'. לדוגמה: בכתבי האריז"ל מוסבר[ו], שבימות החול אומרים את הפיוט "אל ברוך גדול דעה" בברכת יוצר, כאשר פתיחת כל מלה בו היא על פי סדר אותיות ה-אב. מה אומרים במקום הפיוט הזה בשבת? אומרים את הפיוט "אל אדון על כל המעשים; ברוך ומבורך בפי כל נשמה וכו'". כאן כבר נוצר מכל אות משפט שלם, ובכתבי האריז"ל מוסבר שזו דוגמה לגדלות מוחין שיש בשבת ואין בחול. מה שבימות החול יכול להתגלות רק בתור מלה אחת נפתח ומתגלה בשבת כמשפט שלם. זה תלוי בגדלות מוחין, אז מתמלא כל פרט יותר ויותר בתוכן.

העיקרון בראשי תבות הוא, ששאר האותיות הנוספות במלה הן כמו מלוי אליהן. לדוגמה: באות א [אלף] האותיות לף הן מלוי של האות, והן מה שבכח האות הראשונה להוציא. כלומר, הן בבחינת 'בטן המלאה'[ז], הן נמצאות בעבור בתוכה. כך זה בכל מלה ומלה: האות הראשונה היא האות העיקרית ושאר האותיות הן מלוי וכח שעתיד ויכול להיוולד ממנה. דוגמה נוספת: במלה אמת האותיות מת הן מלוי של האות א.

עד כאן הסברנו את הדרך הרגילה של 'מאמר', אבל יש עוד סוג: נוטריקון. בנוטריקון הופכות כמה אותיות ל'מאמר' קצר בן מלה אחת או שתים. כך או כך, העיקרון הוא שאני מרחיב מלה אחת להיות 'מאמר' רחב. הדרך הזו היא כנגד אמא, כיוון שהעבור והלידה הם בכח האמא. באבא יש את כח הצרוף – "מצרף לחכמה" – כי צרוף תלוי באַיִן. צריך להחזיר אל ה'אין' את הצרוף הנוכחי, שהוא כמו מרכיב של חומר בצורה מסוימת, כדי לקבל צרוף חדש.

הדוגמה שנותן הבעל שם טוב[ח] לעיקרון הצרוף היא המלה 'צרה', והוא דורש אותה על הפסוק "צהר תעשה לתבה"[ט]. אם אני רוצה להמתיק את הרע ולהפוך את הצרה לצהר אני צריך להביא את המלה ל'אין', לחכמה, ואז אפשר לצרף אותה בצרוף חדש. זה דבר שתלוי בחכמה, בבטול, בחזרה ל'אין' על מנת לצרף צרוף חדש. לעומת זאת, 'מאמר' שייך לבינה, שכן 'מאמר' בא לְעַבֵּר את האותיות ולגרום לכך שמשמעותן תתרחב הרבה מעבר למשמעות הראשונה שהיתה להן, כמו בדוגמה שהבאנו.

על פי זה ניתן להבין מדוע ההשראה של המשוררים בתנ"ך באה לפי סדר אותיות ה'אלף-בית'. יש הרבה שחושבים, שאם כותבים פיוט על פי אותיות השם [כמו הזמירות של האריז"ל לשבת] זה רק משהו מכני. כך רגילים לחשוב היום, אבל באמת זה לא כך. מי שחודר לעומק משפט אחד רואה שכל אות מקבלת בעצם משמעות שלמה. זו דרך של השראה אלוקית. כך גם לגבי פרקי תהילים המיוסדים על פי ה'אלף-בית' – האותיות הן מקור ההשראה, וכל פסוק ופסוק שבפרק "אשרי יושבי ביתך"[י] הוא 'מאמר' גדול מאד של אות אחרת. חכמת ה'מאמר' היא חכמת הבינה, ההתפשטות של "רחובות הנהר"[יא].

המדרגה הרביעית של התבוננות במלים נקראת מכלול, והיא כנגד פרצוף זעיר אנפין, עליו נאמר בספר הזהר "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[יב]. אצלנו הכתר הוא מדרגת ה'תקון' – הבנת המלה בעצמה כמו שלומד אותה הפשטן – ולה יש קשר ישיר עם מדרגת ה'מכלול'. 'מכלול' הוא מה שנקרא היום בדקדוק ניב. כלומר, ההתבוננות היא למצוא אלו ניבים יש למלה הזו, עם אלו עוד מלים אחרות היא מופיעה ומצטרפת כבן או כבת זוג באופן טבעי. ניב בתנ"ך הוא כאשר מלה אחת היא חברה, רֵעַ, של המלה השניה. זווג זה נקרא מכלול על שם הכלולות, החתונה, בין שתיהן. לכן 'מכלול' הוא כנגד פרצוף זעיר אנפין, כנגד החתן, שמחפש את בת-זוגו [בקונקורדנציה החדשה אפשר למצוא בכל מלה את כל הניבים שלה].

ניתן דוגמה להתבוננות במלה: ניקח את המלה חסד. היא מופיעה ב'מכלול' אחד עם המלה אמת – 'חסד ואמת' – יג פעמים בכל התנ"ך [כנגד יג מדות הרחמים[יג]], ואני מבין שהם זוג שהולך ביחד. מהו התקון שלה? ה'תקון' של המלה חסד הוא להבין אותה בכל המשמעויות שלה. למשל, חסד הוא לפעמים לשון בושה[יד], ואז צריך להתבונן עמוק בקשר שבין חסד ובין בושה. לקחת את המלה חסד ולעשות את הצרופים השונים שלה – זה כבר ה'צרוף' שבחכמה. לקחת את המלה חסד ולדרוש אותה "חס על דלית ליה"[טו], כמו שחז"ל דורשים אותה, זה כבר 'מאמר'. אבל לקחת את המלה חסד ולראות שהיא מצטרפת תמיד עם אמת בניב 'חסד ואמת' זה כבר 'מכלול'. זה כבר למצוא את בן הזוג של החסד.

המדרגה החמישית היא החשבון, עליה נאמר "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא"[טז]. יש כל מיני צורות של גימטריא, וכמו שמובא בכתבי האריז"ל שאין סוף לצורות השונות האפשריות שלה. למשל, המלה חסד עולה עב בחשבון פשוט, אבל יש עוד הרבה מלים שעולות כחשבון המספר הזה, ולכן אפשר להגיע לאין סוף מלים עם הערך המספרי הזה בכל מיני צורות חישוב שונות. אם כן, יש אין סוף אפשרויות במדרגה האחרונה שבסוף. זה נקרא "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"[יז]. סיחון היא מלשון שיחה ודבור[יח], והכל בא אל תוך החשבון שבו נעשה 'בנין המלכות', בנין הדבור[יט].

השלב הזה בהתבוננות במלה מגיע דוקא בסוף. מי שמתבונן במלה על פי הסדר הזה מגיע בסוף אל החשבון שלה. אף שהגימטריא היא הדבר שמתפשט בצורה הכי רחבה, איכות ההתפשטות שלה תלויה במדרגות שקדמו לה. ללא ארבעת השלבים הראשונים, הגימטריא תהיה דלה מאד ולהתפשטות המספרים לא תהיה כל משמעות, אבל ככל שיקדמו אליה המדרגות הקודמות – תקון, צרוף, מאמר, מכלול – כך יתעשר החשבון מאד מאד ויתפשט עוד יותר ויותר, בלי סוף.

אלו חמשת המדרגות, שכאמור נכתבו בספר 'מעין החכמה' המיוחס למשה רבינו, בהתבוננות שבכל מלה. לא הסברתי את הרעיון בפרוש בתוך הכתוב, אבל זוהי הכוונה, שבכל פעם שיש מלה מודגשת צריך להתבונן בה עד כמה שניתן. בשביל מדרגת ה'מכלול' צריך בקיאות גדולה בכל התנ"ך ובדברי חז"ל, כי צריך לדעת מיהו בן הזוג או בת הזוג של המלה בניב אחד. בשביל המדרגה הראשונה גם צריך בקיאות גדולה בלשון הקדש, להבין את השרש של כל מלה וכו'. בשביל 'מאמר', שה'מאמר' יהיה בעל ערך, צריך השראה כמו שיש למשורר. לדעת מה טמון בכל אות ואות – זו שירה. עד כאן היה הסבר הכלל, שכאשר באה מלה מודגשת צריך להתבונן בה בכל חמש המדרגות שהזכרנו.

ביחס למדרגה האחרונה, מדרגת החשבון:

פֵּרוּשׁ תֵּבַת "עוֹלֶה" הוּא "שָׁוֶוה לְ" בַּמּוּבָן שֶׁל חֶשְׁבּוֹן גִּימַטְרִיָא;

איפה אנחנו נתקלים כל יום בכך, שהבטוי 'עולה' קשור עם מספר? במכולת… כשאתה נכנס לחנות אתה שואל 'כמה זה עולה?'. זה נשמע בטוי מן הקבלה אבל זהו בטוי מן החנות… [כמה זה עולה עולה יחוד עין אזן (וכן חצי שלום; אזן הוא חן ועין הוא חן חסד)]. למה אומרים כך? למה "עולה" קשור עם מספר חשבוני?

כֵּיוָן שֶׁהַחֶשְׁבּוֹן בָּא לְתַקֵּן אֶת בְּחִינַת ("מֵמַד") הָ"עוֹלָמוֹת" (הַהֶעְלֵמוֹת) שֶׁבַּמּוּשָּׂגִים הַנִּדּוֹנִים, וְתִקּוּן הָעוֹלָמוֹת נִקְרָא "עֲלִיָּה" – "עֲלִיַּת הָעוֹלָמוֹת" ([ומה פרוש הבטוי עליה?] עֲלִיָּה [זו] הִזְדַּכְּכוּת הַ"כְּלִי", הַ"גּוּף", לְהַשָּׂגַת אוֹרוֹת נַעֲלִים יוֹתֵר). עַיֵּין בְּאִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל מוֹרֵנוּ הַבעל שם טוב זי"ע הַמּוּדְפֶּסֶת בְּרֹאשׁ סֵפֶר "כֶּתֶר שֵׁם טוֹב" וּבְשַׁעַר "עוֹלָמוֹת, נְשָׁמוֹת, אֱלֹקוּת" [שבהמשך הספר].

חשבון – עליית ממד ה"עולמות"

יש בתחלת ספר 'כתר שם טוב'[כ] אגרת קדש מפורסמת מן הבעל שם טוב בה מוזכרים שלשת הממדים – "עולמות, נשמות, אלוקות" – ולכל אחד מהם יש בטוי אחר של תקון. תקון ממד ה'עולמות' נקרא עליה, 'עלית העולמות'. תקון ה"נשמות" נקרא התקשרות, 'התקשרות הנשמות'. תקון ה'אלוקות', שהוא גלוי האלוקות למטה, נקרא 'יחוד האלקות'. זה נושא שלם שנלמד בהמשך בפעם אחרת[כא].

אם כן, המושג 'עליה' מתיחס לתקון ממד ה'עולמות'. הנשמות אינן צריכות עליה, הן צריכות התקשרות. האלוקות צריכה יחוד בתוך העולמות. היחוד אינו בתוך האלוקות עצמה, אלא בין הקב"ה לבין העולם שהוא ברא. יוצא מכאן דבר חשוב, שאם אדם חושב שהתקון שלו הוא רק להתעלות הוא עושה מעצמו 'עולם', ולא נשמה. במדה שאנשים שואפים לעלוי הם מגלים בעצמם רק את ממד ה'עולמות' שבהם – הם מלאכים או חיות או בהמות או אבנים – ולא את ממד ה'נשמות'. זהו מצב של 'עולם' – הרצון להתעלות הוא שאיפת העולם. זה כלל גדול ויסודי בעבודת ה'. לעומת זאת, השאיפה האמיתית של הנשמות היא ההתקשרות, כמו שאומרים לפני התפלה "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". כמובן, בתוך האדם קיים גם ממד של 'עולמות' והממד הזה שבתוכו רוצה להתעלות, אבל הנשמה צריכה להכיר שזו רק החיצוניות שלה. הפנימיות שלה שואפת להתקשרות בעוד שהחיצוניות היא זו ששואפת להתעלות.

בעצם המלה 'עולם' מונחת המשמעות של עליה. עולם הוא מלשון עולים. העולם מצד עצמו, לפני שהוא מתעלה, הוא מלשון העלם, ואת ההעלם הזה צריך להעלות ממצבו הנוכחי אל מצב בו הוא ישיג איזה גלוי אור שיתגלה בו. הגדרת המושג 'עלית העולמות' היא שהעולם יוצא מגדר העלם ובא לכלל השגת אור. מה עושה את העליה הזו בהתבוננות? עצם ההתעסקות עם מספרים מתיחסת אל ממד ה'עולמות' שבכל נדון ונדון.

בכל מלה ומלה יש שלשה רבדים: יש מספר, יש סיפור ויש ספיר[כב]. המספר מתיחס לממד ה'עולמות' שבה, כמו בפסוקים "מונה מספר לכוכבים"[כג] ו"המוציא במספר צבאם"[כד]. חז"ל דורשים את הפסוק "'ועֲלָמוֹת אין מספר'[כה] – אל תקרי 'עלמות' אלא 'עוֹלמות'"[כו]. מה עושה המספר לגבי העולמות? הוא מתקן אותם. חכמת המספר, כמו שהיא צריכה להיות, היא תקון של העולמות. כמו שבפיזיקה הפרטים הם התקון כך בתורה המספר הוא תקון ממד ה'עולמות' שבכל מושג ומושג. לפי זה, רובד הסיפור של האות יהיה המלוי שלה, וזהו תקון ממד ה'נשמות' שלה, ואילו רובד הספיר שבכל מלה, האור שבה, יהיה גלוי האלוקות שיש בה. אם כן, תקון העולמות הוא בעליתם, שהעולם יתעלה מן ההעלם ויקבל אור.

לכן, אם מתעסקים עם אנשים שנמצאים בחיצוניות העיסוק במספר מזכך ומטהר מאד. האדם פתאום מקבל איזו מן הברקה. הגר"א מוילנא אומר[כז] שיש בעצם רק שלש חכמות, זו על גבי זו: חכמת המוזיקה, חכמת המספר וחכמת התורה. הסברנו פעם, שהחידוש הזה של הגר"א בנוי על פי היחס של "עולמות, נשמות, אלוקות". התקון של ממד ה'עולמות' קשור עם מתמטיקה, עם מספר, וכל מה שקשור עם תקון ממד ה'נשמות' קשור עם נגינה. מה זו נגינה? ר' נחמן מסביר[כח], שעיקר הנגינה היא לקשר תוים יחד. העיקר בנגינה אינו העליות והירידות, אלא ההתקשרות בין כולן. העיקר הוא לקחת נקודות, תוים, ולחבר אותן יחד, בעוד שהעליות והירידות משמשות רק לצורך ההתקשרות. גבוה מעל כולן נמצאת חכמת התורה, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"[כט], בעוד שתי החכמות האחרות רק יונקות ממנה, והיא תקון לממד ה'אלקות'. זו עוד ראיה לכך שהמספר קשור עם תקון ממד ה'עולמות'.

גימטריא – גורמת הפלאה והפשטת ההגשמה

נחזור אל הכתוב: מה קורה לי כאשר אני אומר שאור עולה רז? לפני שאני שומע זאת איני יודע שיש איזה קשר בין שתי המלים. כך היא ההרגשה בלמוד תורות של ר' נחמן, שפתאום הוא אומר לך שיש קשר בין שני דברים, שדבר פלוני הוא בחינת דבר פלוני, ואתה בכלל לא מבין מה הקשר ביניהם. כך זה גם בגימטריא. כל גימטריא היא כמו הבחינות בתורות של לקוטי מוהר"ן, שאין לי שום אחיזה למה אור עולה רז, רק אומרים לי שזה כך. זהו קשר שאין לו כל כך אחיזה בשכל. מה זה עושה לי בנפש? זה פשוט מפתיע אותי, משומם אותי. זה מכניס אותי להפלאה, להרגשה של תהו. על המלים "תהו ובהו"[ל] מביא רש"י את לשון התרגום: "צדיא וריקניא", שממה וריקנית. כלומר, תהו בנפש היא הרגשת ריקנות.

מצב ההשתוממות מזכך את הישות. בתחלה אני תופס את המושג 'אור' בצורה מגושמת ביותר. אני בן אדם מגושם ולכן אני תופס כל מושג בהגשמה. הדבר הראשון שהגימטריא עושה לי הוא בטול ההגשמה, בגלל שאני מצד עצמי לא יכול לתפוס שאור זה רז. זה כמו 'בטוש' בשבילי, כמו שאומרים לי שמה שחשבת שעד היום הוא שחור הוא בעצם לבן. אתה לא מבין ששחור זה לבן? זו בעיה שלך, אבל זה שווה אותו הדבר. גמרנו, העובדה היא שאור עולה רז עולה אדון עולם. אם כן, הגימטריא היא הפשטת ההגשמה ולכן היא שייכת לתקון ממד ה'עולמות' שבי. תקון ה'עולמות' הוא זכוך הכלי המגושם, וכל זמן שהכלי מגושם הוא לא יכול לקבל בתוכו שום אור.

כמובן, אם אני עושה זאת עם שקר זה לא פועל את פעולתו. הגימטריא צריכה להיות אמת, אמת של תורה. בספר הזהר כתוב שגימטריא היא שביעית מכל התורה כולה. מוסבר שם, שכמו המושג פרדס התורה – פשט, רמז, דרוש, סוד – כך יש שבע מדרגות ודרכים בלמוד התורה, שאחת מהן היא גימטריא. אם כך, גימטריא היא שביעית של כל התורה כולה.

לכן כאשר משתמשים בגימטריא משתמשים בבטוי 'עולה'. המושג כעת עולה ומזדכך, והוא יכול אחר כך גם לקבל לתוכו יותר ויותר אור. קודם יצא לנו, שחשבון הגימטריא מכוון כנגד המלכות. המלכות היא הים, שעליו נאמר "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא"[לא]. התופעה הזו נקראת במגלת שיר השירים "עיניך ברֵכות בחשבון"[לב]. "עיניך" היינו ההסתכלות הישירה באור אין סוף והיא מתברכת כל הזמן על ידי החשבון. ככל שיש יותר חשבון כך יש יותר ברכה בעינים [כמה עולה אדני, שם המלכות, וזה מתאים לכך שחשבון הגימטריא הוא במלכות. לפני כמה ימים למדנו[לג] שכמות היא כנגד המלכות].

גימטריאות – איך ומתי נכון לעסוק בהן

שאלה: איך יודעים לעשות גימטריא נכונה?

תשובה: כמו בכל דבר, צריך חוש וצריך ניסיון. זה דבר שצריך לפתח, לא דבר שבא בן-רגע. ככל שאדם יתחיל מן השלבים המוקדמים יותר, כמו תקון וצרוף וכו', הוא יגיע בגימטריא לדברים יותר קרובים, יותר נדבקים.

גם בגימטריא יש דרגות. אפשר לעשות גימטריא עם אותיות שמושיות, אותיות שלא שייכות אל השרש של המלה. זו גימטריא לא כל כך שווה. יש אחד שלקח את כל התנ"ך ועשה את החשבון של כל המלים שבכל התנ"ך, בדיוק איך שהן כתובות, אבל הרוב שם שטחי ורק המעוט משמעותי. למה? בגלל שהוא לקח את כל המלים כמו שהן, בלי שום חוש ושום הבחנה מה יותר משמעותי ומה פחות. אם רוצים לעשות גימטריאות טובות צריך להשתמש גם במכלולים, בניבים, ויותר מזה גם במאמר וכו'. אז רואים לאט-לאט, לפי החוש, איך שדברים מתקשרים.

אתה לא חייב להבין מיד את הקשר שיש בכל גימטריא בעולם, "לא עליך המלאכה לגמור"[לד], אבל יש בגימטריא הרבה כח אם אתה תופס את החלק המשמעותי שיש בה. זה לא שונה מכל תחום אחר בתורה. יש הרבה ספורים על גדולי עולם (גם אצל חסידים וגם אצל 'מתנגדים'), שהגיעו לדבר שלא הבינו באיזו סוגיה. מה הם עשו? בכו, חזרו בתשובה. הבינו שאם אני לא מבין כאן משהו, לא מסתדר לי, זה כנראה בגלל שיש לי הרבה ישות, הרבה מן ה"שאור שבעיסה"[לה], ולכן אם אני אכניע את עצמי הקושיה תסתלק, וכך היה. אם יש קושיה, שלא יורדים לעומק התורה, זה סימן שיש ישות וצריך לבטל אותה, צריך לחזור בתשובה. זה נוגע ללמוד הנגלה וזה נוגע גם לגימטריא – אין הבדל.

כמובן, אם אתה משקיע את עצמך במקצוע מסוים של תורה, כמו אחד שלומד 'יורה דעה', אתה מתמחה בו. כמו שאמרנו קודם, גימטריא בתורה היא מקצוע שלם, ומי שמקדיש את עצמו אליו ומתאמץ – מתמחה בו בסופו של דבר. "למה נקראו ראשונים סופרים? שהיו סופרים כל האותיות שבתורה"[לו]. אלו היו התנאים שהקדישו את כל חייהם לספור את כל האותיות של התנ"ך, וכך זה לגבי חשבון הגימטריא בכל רמות המספר שבו.

שאלה: אם כתוב לי, למשל, 'יסוד אבא' הוא בחינת 'אבא יסד ברתא' וזה עולה כך וכך, אז הכוונה היא שיש שתי תפיסות, הראשונה מצד הגלוי והשניה מצד ההתפשטות של הדבר?

תשובה: צריך קודם להתבונן על פי חסידות מה זה 'יסוד אבא', מה הוא עושה, ואם אתה רוצה להגיד לי שזה 'משיח בן יוסף' אז צריך להבין שמשיח בן יוסף בא לעשות את הדבר הזה, ואז צריך להתבונן בקשר בין שניהם. צריך להתבונן מה פתאום, אולי זו דוקא אסתר המלכה. אותו הדבר בגימטריא. גימטריא מצביעה על קשר יותר רחוק, אבל בכל זאת היא מעין חותמת ואישור – 'גושפנקא דמלכא' – שמחייבים אותי להתאמץ עוד יותר כדי למצוא את הקשר.

מה היא גימטריא? היא כמו אישור שטר. מישהו אומר לי ש'זה שווה לזה'. מה פתאום? הגימטריא אומרת שיש על זה חותמת, שמחייבת אותי להתבונן יותר לעומק עד שאני מוצא. אם בסוף אני בכל זאת לא מוצא בשום אופן, אמנם יש כאן דבר יפה מאד אבל אני לא מבין אותו, אז לא צריך להשתגע אחרי זה. מי שמשתגע אחרי גימטריאות בלי להבין – זה סתם, זה חיצוני, הוא אוהב רק את הגימטריאות. לאהוב גימטריא באמת היינו לאהוב את הקשר שיש בין השנים – יש כאן שני דברים רחוקים שיש קשר ביניהם, והגימטריא עוזרת לי להתבונן התבוננות עמוקה בקשר הזה. רק אז אני אוהב באמת את הגימטריא – היא דבר כל כך יפה עד שהיא עזרה לי להגיע אל הקשר. כמו במשחק – יש משחק פנימי ויש משחק חיצוני.

גימטריא היא גירוי כח המדמה בכיוון של תקונו. אם אתה זוכה הוא מגרה אותך לדמות בכיוון המסוים הזה. הוא אומר לך: 'הנה, זה שווה לזה, אז תחשוב מה הקשר'. במדה ואתה חודר לעומק הדבר – אשריך, ואז אתה גם אוהב את החשבון המספרי, הוא עזר לך להגיע לאור עמוק. אבל אם הוא לא אומר לך כלום, אם זה סתם משחק, זה חיצוני – זהו סימן עבורך שחשבון גימטריא לא צריך להעסיק אותך, ושבמקום זה תלך קודם כל ללמוד תנ"ך או שולחן ערוך, שיהיה לך קודם בסיס[לז].

עליה לארץ ולמוד לשון הקדש

אחרי כל ההקדמות הללו נבין יותר טוב את הבטוי 'כמה זה עולה' בו משתמשים בחנות. שואלים את המוכר כמה אני צריך לתת לך בכדי שתהיה לחפץ הזה עליה. אם אני קונה את החפץ צריכה להיות לו עליה, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו בעת שקנה את מערת המכפלה "ויקם שדה עפרון"[לח], ומפרש רש"י: "תקומה היתה לו". לכן אני שואל 'כמה זה עולה'? – כמה אני צריך לשלם עבור פעולת עלית העולמות בעת הקנין?

כעת גם אפשר להבין עוד פרט: כמו שגימטריא מסוגלת להפשיט את המושגים כך היא יכולה לקנות בכלל, אתה קונה את המלה. אם אתה אומר שאור עולה רז אתה קונה בכך את המלה, אתה קונה את הרז עם האור או את האור עם הרז (תלוי מאיפה אתה מתחיל) – אתה משלם רז ומקבל אור ולהיפך. כך אתה קונה את הדבר לעצמך, כמו שכתוב "אמת קנה ואל תמכור"[לט] [זה סימן שצריך לעשות הרבה גימטריאות של המלה אמת…], ומעלה אותו בכך.

כך הסברנו פעם את התועלת המיידית שיש למתחילים, כמו תלמידים באולפן לעברית, בעיסוק בגימטריאות. התלמיד קונה את המלה, פשוטו כמשמעו – יש לו את המלה, בעוד שלפני כן הוא לא קשור אליה [לכן אמרנו שחשוב ונחוץ היום להקים אולפן לעולים מחוץ לארץ. גימטריא היא 'עליה' ועולים צריכים להתעסק בה…].

בכלל, העליה לארץ היא 'עלית העולמות' אצל היהודי. אחר כך, הקבוץ בירושלים הוא 'התקשרות הנשמות', כמו ברגלים. בסוף, הכניסה אל בית המקדש היא בסוד 'יחוד האלקות', עליו נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[מ]. אלו שלש מדרגות של עליה, כנגד "עולמות, נשמות, אלקות". ממילא, הבטוי 'לעלות לירושלים' הוא רק בטוי ושם המושאל מהעליה לארץ. עיקר המושג 'ביאה' שייך למקדש, לא לירושלים. על ביאה נאמר "בֹּאו שעריו"[מא], אל שערי בית המקדש.

אם כן, הבטוי 'ביאה' שייך בעיקר לבית המקדש, ואילו המושג 'עליה' שייך בעיקר לארץ ישראל. ירושלים היא מדרגה ממוצעת ביניהן, ולכן לפעמים משתמשים לגביה בבטוי עליה – עליה לירושלים – ולפעמים בבטוי ביאה. לפי זה, מי שעולה לארץ צריך ללמד אותו בעיקר לשון הקדש, כמו שכותב ר' יהודה הלוי[מב]. אחת מן הבעיות העיקריות של הזמן הזה היא שעדיין לא פיתחו שיטה ללמוד לשון הקדש [מן הדברים הנחוצים ביותר הוא להקים אולפן כזה, ללמוד לשון הקדש כמו שצריך, וכמו שצריך זה על פי מה שלמדנו היום על חמש המדרגות: תקון, צרוף, מאמר, מכלול, חשבון].

* * *

בשיעור הקודם דברנו על המושג 'עליה' ואמרנו שהוא קשור עם המושג 'עליה לארץ', ואילו המושג 'ביאה' מתיחס בעיקר אל הביאה לבית המקדש, ביאה של גלוי אלוקות, והממוצע ביניהם היא ההגעה לירושלים. את הממוצע הזה לא הסברנו ואני רוצה להרחיב בו קצת.

מה שרציתי להוסיף היום הוא, שהממוצע בין 'עליה' לבין 'ביאה' הוא 'הליכה', ללכת ברגלים. לכן על פי פשט, כמו היום, לא עולים לארץ ברגל – נוסעים דרך הים באוירון או דרך הים באניה. זו עליה, לא הליכה ממש, אבל לירושלים יש מצוה ללכת ברגל.

בשרש, העליה היא סוד העמודים של הכתר, הכח לעלות בא מהכתר. אכן, הוסבר שעלית המספר היא עליה של המלכות, של ממד ה'עולמות', אך הכח לעלות בא דוקא מן הכתר. יש בעמודי הכתר כח של שאיבה, מה שאין כן בחכמה, ב-לב הנתיבות, יש כח הליכה.

הסברנו במקום אחר באריכות, שיש שלשה מושגים יסודיים בקבלה הראשונה: עמודים, נתיבות, שערים. עמודים הם תרך עמודי אור של הכתר (תרך הם כתר)[מג], נתיבות הן לב נתיבות חכמה ושערים הם נ שערי בינה. דרך העמוד עולים. מן הכתר יורדים עמודים, שכל אחד מהם הוא עמוד חלול, ויש בו כח שאיבה מלמטה למעלה. מה שנמצא בתחתית העמוד, כמו הנשמה, מקבל כח לעלות. בעמודי הכתר רואים את הכלל ש"כל הגבוה ביותר יורד מטה-מטה ביותר"[מד], ולכן כח העליה הזה מגיע עד לחוץ לארץ. עיקר העליה היא מן ה'עולמות', מחוץ לארץ, ויש כח שאיבה שגורם ליהודי לעלות מהם אל הארץ.

אחר כך יש נתיבות. כל ארץ ישראל היא לב נתיבות חכמה. לכן "אוירא דארץ ישראל מחכים"[מה], ולכן ארץ ישראל עולה לב פעמים שם הוי', כנגד לב נתיבות חכמה, "הוי' בחכמה"[מו]. לכן, בארץ ישראל יש כח הליכה, ללכת לירושלים. ארץ ישראל היא כח של נתיבות המובילים לירושלים, והכח הזה בא מן החכמה.

בבינה יש בחינה אחרת – נ שערים. שער אינו סתם דבר שעומד אלא הוא כח לבוא. תמיד לא מבינים את המושג נכון. גם נתיב, הוא אינו דבר שרק מאפשר לך ללכת, אלא יש בו בפנימיות כח הליכה, שמשרה עליך השראה ונותן לך כח ללכת [זה בכלל כלל גדול בחז"ל, שכל דבר בעולם רוצה שישתמשו בו. אם יש כוס היא אומרת לך 'שתה בי', וממילא היא נותנת לך כח לשתות. כמובן, אתה כבר צריך לדעת אם לציית או לא. כתוב[מז] שאבן לא רוצה שסתם ידרכו עליה, ולכן לעתיד לבוא "אבן מקיר תזעק"[מח] למה דרכת עלי סתם, אבל אם יהודי הולך עליה ואומר משניות או חושב דברי תורה האבן דוקא רוצה שידרכו עליה. זו זכות בשבילה שיש יהודי עם אמונה שדורך עליה, זה מעלה אותה]. למה צריך כל כך הרבה שערים? שער הוא כח של ביאה. הוא לא רק עומד לו שם סתם, כקישוט – שער בפנימיות הוא כח לבוא, כח של ביאה בפנימיות. השער קורא לך לא להיות נפרד בחוץ אלא להיכנס פנימה. חמישים שערי בינה הם חמישים כוחות של ביאה. אם מדייקים במסכת מדות אפשר לזהות ולספור בבית המקדש חמישים שערים[מט] (כולל כל השערים הקטנים). זה יכול להיות מקור טוב ל-נ שערי בינה. גם המלה בינה בעצמה היא מלשון בִּי, היכנס בי, דרכי. אם כן, הכח לבוא אל תוך בית המקדש ולקבל בו השראת אלוקות – בא מן הבינה.

יצא לנו מכל זה סוד של 'חותם המתהפך': בביאה אל בית המקדש יש גלוי ממד ה'אלוקות' אבל הוא כח שבא ומתגלה מן הבינה. ההליכה לירושלים שבסוד ה"נשמות" באה מן החכמה. דוקא העליה, שהיא תקון ממד ה'עולמות' בעלית המספר דרך העמודים החלולים, באה מן הכתר.

נסכם:

ממד

בא מכח

עליה לארץ

"עולמות"

כתר

הליכה לירושלים

"נשמות"

חכמה

ביאה לבית המקדש

"אלקות"

בינה

עד כאן ההשלמה.




[א].   ספר הפליאה ד"ה "נעשה אדם"; ספר העיון לר' חמאי גאון מהדורא א בראשו ועוד.

[ב].   בפתיחת הספר.

[ג].   פרדס שער ח פ"ד.

[ד].   זח"ג קלה, א.

[ה].   ע"פ משלי יז, ג; מאמרי אדה"ז נ"ך עמ' קכ וש"נ.

[ו].   ספר הליקוטים פרשת כי תצא ד"ה 'ועשית מעקה' (השני): "יש שבע היכלות בהיכל קדש קדשים, והם ז' היכלות הנפתחות ביום שבת. והם סוד אותיות גדולות, שהם, אל אדון על כל המעשים וכו', שיש בכל אות ה' תיבות…"; ראה זח"ב קלב, א.

[ז].   ע"פ קהלת יא, ה; וברבוי מקומות בספרי הקבלה.

[ח].   כתר שם טוב אותיות מה ו-פז, ובכ"ד.

[ט].   בראשית ו, טז.

[י].   תהלים פד, ה.

[יא].   זח"ג קמב, א.

[יב].   שם רצב, א.

[יג].   ראה חתן עם הכלה עמ' קיד; יין משמח ח"א עמ' צד.

[יד].   ויקרא כ, יז ובאבן עזרא ורשב"ם שם.

[טו].   תקו"ז כב (סז, ב); ראה ליקוטי הש"ס לאריז"ל ריש מסכת אבות.

[טז].   קהלת א, ז.

[יז].   במדבר כא, כז.

[יח] בבא בתרא עח, ב; ראה לקוטי תורה חקת סז, א.

[יט].   זח"ג רכב, ב; עץ חיים שער יד פ"ה.

[כ].   אות א.

[כא]. להלן שער 'עולמות, נשמות, אלהות' (כרך ז בסדרה).

[כב].   ספר יצירה פ"א מ"א.

[כג].   תהלים קמז, ד.

[כד].   ישעיה מ, כו.

[כה].   שיר השירים ו, ח.

[כו].   ע"ז לה, ב; זח"ג עא, ב.

[כז]. הקדמת פאת השולחן לר' ישראל משקלאב.

[כח].   לקוטי מוהר"ן ח"א נד, ו.

[כט].   זח"א כד, א; ח"ב ס, א.

[ל].   בראשית א, ב.

[לא].   קהלת א, ז.

[לב].   שיר השירים ז, ה.

[לג].   ראה הקדמה פרק ט

[לד].   אבות פ"ב מט"ז.

[לה].   ברכות יז, א.

[לו].   קידושין ל, א.

[לז].   עוד על ההמתקה שבגמטריה ראה 'תפלה קודם הלמוד' פרק ח (להלן כרך ב בסדרה).

[לח].   בראשית כג, יז.

[לט].   משלי כג, כג.

[מ].   שמות כה, ח.

[מא].   תהלים ק, ד.

[מב].   ראה כוזרי מאמר שני סה-סח.

[מג].   פרדס שער ח פרק ג; וראה תניא, אגרת הקדש כט.

[מד].   סה"מ תקס"ד עמ' קכו בשם הבעש"ט והמגיד ממעזריטש; לקוטי תורה שלח לח, ב ובכ"ד.

[מה].   בבא בתרא קנח, ב.

[מו].   משלי ג, יט.

[מז].   לוח 'היום יום' ל-טו אדר א.

[מח].   חבקוק ב, יא.

[מט].   תורת העולה (לרמ"א) ח"א פ"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com