חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ד הדפסה דוא

פרק ד

התלבשות: הסתר וגלוי

הפרק הבא עוסק הוא עוסק בנושא חשוב וגדול בכל כתבי האריז"ל, נושא ה'התלבשות'. זהו אחד מן המושגים הראשוניים ביותר, שהקורא הבלתי-מתמצא לא מכיר, וצריך להגדיר מה הוא אומר.

[בכל פעם שאומרים שיש] "הִתְלַבְּשׁוּת" [של] פַּרְצוּף עֶלְיוֹן בְּפַרְצוּף תַּחְתּוֹן (לְפֵרוּשׁ הַמּוּנָּח "פַּרְצוּף" עַיֵּין בִּשְׁעָרִים א', ב'), [או "התלבשות" של] כֹּחַ בְּכֹחַ, אוֹ ["התלבשות" של] אוֹר בִּכְלִי [גם זה משל]הִיא עַל דֶּרֶךְ הִמָּצְאוּת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף לְהַחֲיוֹתוֹ.

התלבשות פרצופים – כיחס נשמה וגוף

מה כאן הדבר שצריך להיזהר ממנו? אם מדברים על פרצופים, כלומר שמציירים בדמיון המגושם שלנו דמויות של בני אדם, ואומרים שיש פרצוף אבא והוא מתלבש בתוך פרצוף זעיר אנפין, או שיש פרצוף אריך אנפין והוא מתלבש בתוך פרצוף זעיר אנפין וכיו"ב, עלולים הלומדים לתפוס זאת בגשמיות, כפשוטו. תופסים שהרגל של הפרצוף העליון מתלבשת בתוך העין של הפרצוף התחתון וכדומה, ולהבין שיש רגל בתוך העין זו הגשמה גמורה. גם עין בפני עצמה היא משל, כל שכן כאשר מדובר על רגל שמתלבשת בתוך עין.

לכן, בכל פעם שיש דבורים כאלו בקבלה, של 'התלבשות' של דבר בתוך השני, הכוונה היא שהדבר העליון הוא כל כך אחרת, כל כך זך, לגבי הדבר התחתון בו הוא מתלבש, עד שהיחס ביניהם הוא ממש כיחס של נשמה וגוף. בדיוק כמו שאנחנו תופסים את ההבדל העצום שבין הנשמה לבין הגוף, שהוא הבדל בין רוחניות לגשמיות, כך הוא ההבדל בענין ה'התלבשות'. ההבדל בין נשמה לגוף הוא כל כך רב ועצום עד כדי שהחבור ביניהם הוא בבחינת 'פלא עליון', שעליו אנחנו מברכים בברכת 'אשר יצר' בבטוי "מפליא לעשות"[א]. באותו אופן, בכל פעם שיש מושג של 'התלבשות' צריך להבין אותו בתור פלא, בתור "מפליא לעשות". אף על פי שמדברים בפרצופים, ופרצופים כפי שהם מתוארים בספרי הקבלה הם כבר ציור מגושם, הפער באיכות הוא כל כך גדול, כמו המרחק שבין נשמה לגוף, באותו יחס. לכן, כאשר כתוב שפרצוף עליון מתלבש בתוך פרצוף שלמטה ממנו זה כמו נשמה שמתלבשת בתוך גוף להחיות אותו.

הענין הזה כתוב בפרוש בספר עץ חיים כמה פעמים, ובכל זאת זהו דבר שצריך להבהיר. למשל, אם מדובר על פנימיות הכתר, שזהו פרצוף 'עתיק יומין', ועל חיצוניות הכתר, שזהו פרצוף 'אריך אנפין', אפשר היה לחשוב שהם אותו הדבר, ורק שהיחס ביניהם הוא יחס של פנימיות וחיצוניות. על כך כתוב בפרוש בכתבי האריז"ל, שהיחס ביניהם הוא בדיוק כערך הנשמה אל הגוף, אף על פי שגם פרצוף אריך אנפין הוא בבחינת 'תת-מודע' לגבי מה שלמטה ממנו בעולם האצילות. עתיק יומין, שמתלבש בתוך אריך אנפין, הוא לגמרי-לגמרי משהו אחר, הוא כנשמה לגבי גוף. זהו כלל גדול.

התלבשות של גלוי והתלבשות של הסתר

יֵשׁ אֲשֶׁר הַמְּלוּבָּשׁ מִתְגַּלֶּה עַל יְדֵי מַלְבִּישׁוֹ וְיֵשׁ אֲשֶׁר הוּא מִסְתַּתֵּר בּוֹ.

הרעיון הזה כתוב בספר התניא[ב]. במושג 'התלבשות' יש שתי אפשרויות: לפעמים אומרים שדבר עליון מתלבש בתוך דבר תחתון והתחתון מגלה אותו – הוא חלון שקוף דרכו אפשר לראות את הדבר המתלבש. למשל, אם הגוף הוא גוף זך הנשמה מתגלה דרכו. לעומת זאת, יש מצב בו הנשמה נמצאת בגלות, בסוד "אכן אתה אל מסתתר"[ג] ו"אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[ד], וגם מצב זה נקרא 'התלבשות'. זו 'התלבשות' של הסתתרות, שהנשמה מסתתרת בתוך הגוף.

ה'התלבשות' שמגלה את המתלבש נקראת בקבלה 'תקון', כמו שהתרגום של הפסוק "לא ילבש גבר שמלת אשה"[ה] הוא "לא יתתקן". פרוש המלה תקון הוא לבוש. למה? בגלל שללא הלבוש היה האור נעלם לגמרי מן המקבל. האור לא יכול להתגלות אל המקבל אם הוא לא מתתקן, והתקון הוא כאשר האור מתלבש בלבוש שמתאים לו, ועל ידו הוא מתגלה אל המקבל. זה נקרא התלבשות של תקון.

אבל יש התלבשות של 'גלות'. 'גלות השכינה' היא גם התלבשות. זו ההתלבשות של הנשמה, שנפלה "מאגרא רמא לבירא עמיקתא"[ו], והיא מסתתרת כעת בתוך הגוף. כאן, בתוך המושג גוף, נכללים גם הנפש השכלית וגם הנפש הבהמית.

להתלבשות הזו, של הסתתרות בגלות, יש דוגמאות קיצוניות. אלו גלגולי הנשמה בתוך דצח"ם. בקבלה, יכולה נשמה בתור עונש – עונש שהוא גם תקון, רק שעדיין לא נשלם והתגלה – להתלבש ולהתגלגל גם בתוך חיה או צמח ואפילו בתוך אבן. ככל שהנשמה מתגלגלת בתוך דבר יותר נמוך, כמו באבן, זו גלות יותר קשה עבורה, שכן היא מתאלמת, היא נעשית אילמת. חז"ל פרשו את הפסוק "'מי כמֹכה באלים ה''[ז] – מי כמוך באלמים ה'"[ח], שה' בסוד הגלות יורד ונעשה אלם בתוך העולמות התחתונים.

אמנם, יש גם ספורים בספר 'שבחי האריז"ל'[ט] על נשמות שהתגלגלו מרצונן בבהמות. למשל, אותה הבהמה שבאה אל ר' חיים ויטאל ופשטה את צווארה כדי שישחוט אותה ויאכל אותה לכבוד שבת, אבל זהו מקרה נדיר. בדרך כלל הנשמה נמצאת שם בגלות. יתכן שהמצב הזה גם מוסיף בה חיוּת, אבל בדרך כלל זהו מצב של גלות. הגלגול הזה לא קשור למושג 'עיבור נשמה'. 'עיבור נשמה' בא לתת סיוע לנשמה למלא את תפקידה, כך מוסבר בתניא[י]. זו זכות, לא עונש. כאן, בגלגול, מדובר על עונש.

כמובן, גם העונש עצמו מתקן. כיוון שהחטא עצמו בא מתוך התפשטות ה'יש', מפזור הנפש, לכן התקון הוא צינוּק. הצער שיש לנשמה בתוך צינוק זה מתקן את התפשטות היש שהיתה לנשמה בעולם הזה [כך מוסבר בקבלה[יא] ויש לר' הלל כמה מאמרים להסביר זאת].

יציאת מצרים – יציאה להתלבשות של גלוי

אם כן, כאשר יש 'התלבשות' כזו, במובן של גלות – צריך לצאת ממנה. צריך שהמתלבש יתגלה, וההתגלות היא כמו יציאת מצרים. במעגל השנה, החורף מכווץ, ווהכווץ הוא כמו ה'התלבשות' של הסתתרות, ואילו הקיץ, שיש בו חום והתפשטות וחיות, הוא כמו 'התלבשות' של התגלות.

ה' מלובש בכללות בתוך הטבע – אלהים עולה הטבע[יב] – אבל בקיץ ההתלבשות היא בגלוי בעוד שבחורף הכל קפוא, יש תרדמה והכל ישן [אני אומר את זה לכבוד טו בשבט שחל הערב]. טו בשבט הוא ראש השנה לאילן, ובו כבר מתחיל האביב בכח. מה זה אביב? אביב זו הפריחה – מלשון "אִבֵּי הנחל"[יג] – וההתגלות הראשונה של חיות, שהיתה קפואה ורדומה במשך ימות החורף. זה קורה באילן כבר ב-טו בשבט.

אביב הוא סוד יציאת מצרים. שוב, אביב הוא מלשון אִיבִּים – פירות – היוצאים מן העץ, וגם יציאת מצרים היא יציאה. בפרשת "קדש", שהיא הפרשיה הגבוהה ביותר מבין פרשיות התפילין[יד], כתוב "היום אתם יֹצאים בחדש האביב"[טו].

[אגב, מי שמתמצא בחכמת הכוכבים יודע, שמה שמתרחש במציאות בכל הדורות – מיציאת מצרים ועד לימינו – הוא שחודש שבט שבמזל דלי מתקרב לחודש ניסן שבמזל טלה. האבן עזרא, שהיה חוזה בכוכבים גדול מאד, אומר[טז] שעיקר המזל של ישראל הוא כאשר מזל דלי יגיע ויתקרב אל מה שקודם היה הזמן הפיזי של מזל טלה, שנקרא חודש ניסן. כלומר, כאשר מה שהיה קודם טו בשבט יגיע לראש חודש ניסן, מבחינת מעגל השנה. זהו אחד מסימני הגאולה בגשמיות. זה סימן של גאולת "בעתה"[יז], של גאולת קץ טבעי].

נחזור לפסוק "היום אתם יֹצאים בחודש האביב". הוא נמצא בתפלין בפרשת "קדש", שכנגד החכמה, וחכמה היא ענין של התחדשות חיות, כענינו של האביב. כתוב, שכל פעם שמוזכרת המלה "היום" הכוונה היא לכל יום ויום בהווה, ולא רק פעם בעבר. חז"ל אומרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים"[יח], ובספר התניא מוסיף אדמו"ר הזקן למשפט הזה גם את המלים "ובכל יום ויום"[יט], בכל רגע ורגע. אצל מי שיותר חי את יציאת מצרים בכל רגע ורגע הזמן מתחדש תמיד. כל הענין של יציאת מצרים הוא לשמור את היציאה – "שמור את חודש האביב"[כ].

לכן כתוב, שהחודש הזה נקרא 'כושרות'. ה' מוציא אותנו בכושרות – "מוציא אסירים בכושרות"[כא] – וחז"ל מסבירים[כב] שהכוונה היא לחודש שהוא 'כשר', כשר ליציאה. הוא חודש שבדיוק מתאים ראוי ונכון ליציאה. כמו שכל החיוּת שבטבע יוצאת ומתגלה מחדש כך גם הנשמה האלקית יוצאת. היא צריכה להיות בבחינת "היום אתם יוצאים בחדש האביב", פסוק שכולו אומר התחדשות. היא צריכה להיות בבחינת "היום", בכל יום; היא צריכה להיות בבחינת "בחדש", מלשון התחדשות; היא צריכה להיות בבחינת "האביב", כמו בזמן בו הכל מתחדש. כל זה מתחיל כבר בחודש שבט. יום טו בשבט הוא יום התחלת האביב, יום התחלת יציאת מצרים, בכח. דברנו לעיל על המושגים 'יכולת', 'כח', 'פועל'. לעניננו, א שבט הוא אביב רק בבחינת יכולת, טו בשבט הוא אביב בבחינת כח ואילו חודש ניסן הוא כבר האביב בפועל.

נעשה כמה חשבונות: הפסוק המלא הוא "היום אתם יֹצאים בחדש האביב", יש בו כא אותיות והוא עולה כולו 987. כא עולה אהיה, והוא שם הגאולה ממצרים – "אהיה אשר אהיה"[כג]. המספר של כללות הפסוק מתחלק בעצמו ל-כא, וזה דבר נדיר ביותר [בפסוק של כא אותיות זו הסתברות של 1:21]. כלומר, לכל אות בפסוק יש ערך ממוצע מדויק, והוא 47 [בטול], והפסוק כולו עולה מז פעמים כא.

בכתבי האריז"ל זהו סוד המלה חיים[כד]. בכל פעם שמופיעה המלה 'חיים', כמו בתפלה "זכרנו לחיים" וכו', מכוונים אותה כך: אהיה הוי' אהיה, העולה חיים. מה מקור הצרוף הזה בתורה? הפסוק "אהיה אשר אהיה", כאשר שם הוי' בא במקום המלה "אשר". על פי הספירות הסדר הוא כתר-חכמה-בינה, שכן שם אהיה שייך גם בכתר וגם בבינה, ואילו שם הוי' שבאמצע הוא כנגד החכמה, כמו שכתוב "הוי' בחכמה"[כה]. יש לקשר בין שם הוי' למלה 'אשר' רמז יותר עמוק, והוא שהמלה אשר עולה 1500 [כאשר האות א עולה אֶלֶף], מספר העולה שם הוי' בהכאה פרטית – י פעמים ה פעמים ו פעמים ה [זהו אחד הרמזים הראשונים בקבלה הראשונה[כו]. המספר הזה עולה כחשבון המלה "תשתרר"[כז], שהיא המלה עם הערך המספרי הגבוה ביותר בכל התורה, אותה אמרו דתן ואבירם]. זהו סוד המלה חיים בקבלה. איך זה קשור אלינו? בקבלה, היחוד של שני השמות הוי' אהיה בלבד עולה מז. אם כן, הפסוק שלנו כולו עולה אהיה פעמים הוי' אהיה, וממילא הוא קשור עם סוד החיים, התחדשות החיים של חודש האביב.

"החדש הזה לכם ראש חדשים"[כח]. למה חודש האביב הוא ראש החודשים? בגלל שחדש הוא מלשון התחדשות והמקור והראש להתחדשות הוא החודש הזה בו יצאנו ממצרים. כל זה בסוד התחדשות החייםאהיה הוי' אהיה – המורה שצריכה להיות בכל יום יציאה מן הגלות, מן ההסתתרות של הנשמה המתלבשת בתוך הגוף, בבחינת "אכן אתה אל מסתתר"[כט].

הכנעה והבדלה בעבודת התפלה

למדנו היום בשעור אחר ענין שקשור, אז נחזור עליו בקצרה: ר' אייזיק הסביר במאמר[ל], שבעבודת התפלה צריכה להיות קודם עבודת 'הכנעה' של הנפש הבהמית, של המר והרע שבקליפת נגה. על כך כתוב "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש"[לא], שהוא הרגשת המרירות של הנפש הבהמית. אחר כך צריכה לבוא עבודה של 'הבדלה', שהיא להתבונן בכך שיש בתוכי גם נפש אלקית, שהטבע שלה הוא להיבטל ולהתכלל כל הזמן באלוקות. בתוך כל יהודי יש איזה דבר שכל הזמן בטל לאלוקות. כאשר מתוך כל הכרת המרירות של נפשו הבהמית הוא בא להכרה בחלק הזה, החלק שבטל כל הזמן לה' אחד – זו 'הבדלה'. בסוף, הוא כבר יכול להתפלל בשמחה, שעל כך נאמר "אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה"[לב] – זו התפלה בעצמה, וזה כבר שלב ה'המתקה'.

שוב, 'הכנעה' היא חשבון-הנפש של "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש". 'הבדלה' היא הנחמה שאדם, כביכול, מנחם את עצמו שיש בו גם טוב, והטוב הוא טוב מאד, הוא "חלק אלוה ממעל ממש"[לג] שתמיד בטל בטבע ונכלל באלוקות. 'המתקה' היא התפלה בשמחה.

לעניננו, תהליך זה הוא גם יציאת מצרים. נסביר: יש נטיה אצל רבים לשאול בשביל מה בכלל צריך 'הכנעה'? אם יש בי טוב אז אפשר להיות מיד שמח ואם כן למה צריך את ה'בראכנקייט' והמרירות? בסגנון אחר: למה בספר התניא מופיעה הנפש השנית רק בפרק השני, במלים "והנפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש", בתור שלב ב', רק לאחר תאור כל הרע שבנפש הראשונה, הבהמית, בפרק הראשון? פרק א בתניא הוא ה'הכנעה' ואילו פרק ב הוא ה'הבדלה', ואם כן למה צריך להרגיש קודם את הטעם המר של הנפש הבהמית, ורק אחר כך אומרים לך שאתה יהודי ויש לך "חלק אלוה ממעל ממש"? למה לא לומר זאת מיד?

הענין הוא שכל התורה כולה היא תקון, תקון המציאות. המציאות של האדם היא הנפש הבהמית[לד]. המציאות היא המצב והמעמד בו אתה נמצא. המציאות שלך עכשיו היא המר, כמו שהעולם הזה הוא כעת 'עלמא דשקרא'. הנפש האלקית הטובה שיש לך זו המהות הפנימית שלך, מה שאתה בפנימיות – זהו הטוב[לה]. כתוב בספר הזהר, ומובא בספר התניא[לו], שיהודי צריך להיות אחד שבוכה על הנפש הבהמית ושמח על הנפש האלקית בו זמנית – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[לז]. זהו התרוץ על כל הקושיא של ספר התניא, איך אפשר להיות עם לב נשבר ולהיות שמח יחד. זו תוצאה של 'הבדלה'. אם יש הבדלה אמיתית בין שתי הנפשות אפשר להיות שמח ובוכה ביחד.

אחד, יחיד, מיוחד

כדי להסביר את ענין ה'התלבשות' – היציאה מהתלבשות של גלות והסתר להתלבשות של גלוי – בצורה יותר טובה, מכיוון אחר, נחזור על מה שדובר באריכות בשעור אחר: דברנו על שלש המדרגות שכנגד אברהם-יצחק-יעקב. אברהם הוא מי שמרגיש עזר אלקי. הרגשת המגן – "מלך… ומגן ברוך אתה ה' מגן אברהם"[לח] – זו הרגשת השראת נשמתו של אברהם אבינו שיש בכל יהודי. אחר כך, יש בכל יהודי יחידה שבנפש, הנקראת בלשון האריז"ל "ניצוץ קטן בורא המתלבש בניצוץ קטן נברא"[לט]. פרקנו את המשפט הזה לשנים והסברנו, ש"ניצוץ קטן בורא" הוא הצמצום של אור אין סוף, הצמצום של בחינת אברהם, והצמצום הזה עצמו הוא בחינת יצחק. אותו "ניצוץ קטן בורא" של בחינת נשמת יצחק אבינו מתלבש אחר כך ב"ניצוץ קטן נברא", שהוא מקור כל כוחות הנפש הנעלמים והגלויים, והוא נקרא 'יחידה'. היחידה היא נשמת יעקב אבינו.

שאלו אותי לאחר אותו השעור איך מתקשרות שלש הבחינות הללו – 'אור', 'ניצוץ בורא' ו'ניצוץ נברא' – עם שלשת הבטויים 'אחד', 'יחיד', 'מיוחד'. על בטויים אלו כתוב בספרי הקבלה הראשונים שהם כנגד אברהם יצחק ויעקב. 'אחד' הוא כנוי לאברהם, כמו שמובא בפסוק: "אחד היה אברהם"[מ]. 'יחיד' הוא כנוי ליצחק, כפי שהוא נקרא בפסוק "בנך יחידך"[מא]. 'מיוחד' הוא כנגד יעקב, עליו נאמר "ויותר יעקב לבדו"[מב]. לפי מה שלמדנו, דוקא ה'יחידה' שבנפש, שהיא "ניצוץ קטן נברא" בו מתלבש "ניצוץ קטן בורא", היא כנגד נשמת יעקב אבינו.

אברהם נקרא בפסוק "האדם הגדול בענקים"[מג]. זה כמו הבטוי שאומרים 'ה' גדול', שהכוונה בו היא שה' יעזור. זו השראה של אברהם אבינו. ה"ניצוץ בורא" הוא נשמת יצחק אבינו. יצחק הוא אותיות קץ חי, והכוונה היא שהקץ הוא כנוי לצמצום של הניצוץ שהוא המחייה את הנברא. זהו הצמצום של אברהם בכדי שיוכל להתלבש ביעקב. אברהם מצד עצמו הוא בחינת הבורא ["בהבראם" – "באברהם"[מד]], אבל ה"ניצוץ קטן" מן הבורא, שהוא מקור נשמת היהודי, הוא סוד נשמת יצחק.

איך מוסברת הקבלת המושגים? על המדרגות 'אחד' ו'יחיד' מוסבר הרבה בחסידות[מה]. אברהם הוא בחינת 'אחד'. יצחק, שמתלבש בתוך ה'יחידה', נקרא 'יחיד', ואילו ה'יחידה' המכילה את ה'יחיד' היא יעקב. בדרך כלל בחסידות מדרגת 'יחיד' היא למעלה ממדרגת 'אחד', אבל בקבלה הראשונה[מו] הסדר הפוך, ש'יחיד' הוא למטה מ'אחד'. למה? 'אחד' הוא כמו כלל ואילו 'יחיד' הוא כמו פרט [זה משהו חשוב מאד, הנוגע למחשבת הרב קוק זצ"ל בענין היחס בין כלל ופרט]. 'אחד' בפרוש חז"ל הוא "אלופו של עולם ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם"[מז], והוא כמו כלל הכולל את כולם. 'יחיד' הוא נקודה פרטית, כמו בפסוק "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת"[מח], שהכוונה בו היא דוקא לבן היחיד, ליצחק, ולא לבן השני. על פי פשט, המלה 'יחיד' באה להבדיל ולהבחין, לזהות ולייחד, בין אחד לשני, להבדיל את הפרט מתוך ההתכללות שלו בכלל. כאשר כל הפרטים כלולים בתוך הכלל הם נקראים 'אחד', זו 'אחדות פשוטה', אבל כאשר מייחדים מתוכה פרט אחד הוא כבר 'יחיד'.

מה זה 'מיוחד'? בלשון הקדש מיוחד הוא כמו מקודש. כאשר אדם מקדש אשה הוא מייחד אותה לו, ולכן כמו שמקדשים בלשון "הרי את מקודשת לי" כך יש לחשוש לקידושין שנאמרו בלשון "הרי את מיוחדת לי"[מט]. מקודש הוא דבר שמישהו אחר קידש אותו, כמו שכאשר מקדשים את החודש אומרים "מקודש מקודש"[נ] [יש מנהג – אינני יודע אם יש לו מקור – שאומרים תחת החופה לאחר הקידושין, "מקודשת מקודשת"]. אותו הדבר ביחס למלה 'מיוחד' – זהו אותו אחד שקבל אל תוכו את ה'יחיד'. האיש יכול לייחד לו כמה נשים, אבל האשה יכולה להיות מיוחדת רק לאיש אחד, רק ל'יחיד'. אם כן, ה'יחיד' מייחד את ה'מיוחד'.

שוב, 'אחד' הוא הכלל כאשר הפרט עדיין לא מזוהה מתוכו, 'יחיד' הוא כבר זהוי הפרט ו'מיוחד' הוא כאשר ה"חלק בורא" מתלבש בתוך ה"חלק נברא". זוהי ה'יחידה' שבנפש – ה'יחידה' היא זו שקבלה אל תוכה את ה'יחיד'. זו היתה דרך יפה מאד להסביר את שלשת המושגים הללו, גם בפשט.

לסדר את התפלה

אחר כך, בסיום אותו המאמר, הסביר ר' אייזיק שזהו הסדר אותו צריך לסדר קודם התפלה. הכוונה במלים 'לסדר את התפלה' היא להתפלל על פי הסדר של "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב", על פי סדר האבות. לכן כתוב בספר הזהר[נא], שיעקב אבינו סידר את התפלה שלו ואמר: "אלקי אבי אברהם אלקי אבי יצחק הוי' [שם התפארת שכנגד יעקב] האֹמר אלי"[נב]. זה הסבר הזהר על הפסוק הזה.

שאלו אותי, מה זה בנפש להתפלל לפי סדר האבות? בנפש זה כך: קודם התפלה צריך לומר "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'"[נג]. קודם צריך להזדהות עם כלל ישראל, וזו בחינת 'אחד' של אברהם אבינו – "אחד היה אברהם"[נד] – להיות "כאיש אחד בלב אחד"[נה]. אברהם אבינו שיש בכל אחד מישראל היינו ההזדהות שלו עם הכלל ואהבתו אותו. יצחק אבינו שיש בכל אחד הוא גלוי הפרט, גלוי ה"ניצוץ קטן" שיש בכל אחד בעצמו. הסדר הוא, שקודם כל צריכה להיות ההזדהות עם הכלל ורק אחר כך גלוי הניצוץ הפרטי [לכן בהשגחה פרטית שמו של הרב קוק הוא אברהם-יצחק, לפי הסדר הזה, ולכן זו היתה העבודה שלו], אבל יש משהו בפרט, בבחינת 'יחיד', שהוא גם למעלה מן הכלל. יש משהו ביצחק שלמעלה אפילו מאברהם. בכל זאת, בסדר הדברים אברהם צריך לבוא קודם.

עבודת יצחק אבינו מתגלה בתוך סדר התפלה כאשר אנו אומרים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"[נו]. זהו גלוי ה"ניצוץ קטן בורא", וזו בחינת "נודע בשערים בעלה"[נז] שיש בעבודת ההתבוננות. עבודת ההתבוננות שבתוך התפלה היא בעיקר בקריאת שמע, ולכן בה יש התגלות של בחינת 'יחיד'. אנחנו אומרים בה "ה' אחד", ולא 'יחיד', בגלל שזו המשכת מדרגת 'יחיד' למטה, בתוך ה'אחד'[נח].

אחר כך, בתפלת 'שמונה עשרה', יש כבר התלבשות של ה"ניצוץ קטן בורא" בתוך "ניצוץ קטן נברא", כאשר האדם מבקש על עצמו. זו בחינת 'מיוחד'. כתוב, שהמקור של תפלת 'שמונה עשרה' בתוך קריאת שמע הוא במשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שגם אותו, כמו בתפלת לחש, אומרים בלחש[נט]. היחס בין "שמע ישראל" ובין "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא כיחס בין איש ואשה, וכמו שה'יחיד' מייחד את ה'מיוחד' כך גם כל קריאת שמע מקדשת את תפלת 'שמונה עשרה'. כל תפלת 'שמונה עשרה' היא בתנועה של תשוקת אשה לבעלה, מלמטה למעלה, שכן תשוקה היא בקשה הבאה מצד המקבל. זהו ה'מיוחד' המקבל אל תוכו את ה'יחיד'. עבודה זו נקראת לסדר את התפלה.

בהקשר הזה נסביר כעת סוד, שצריך להסביר אותו בהזדמנות באריכות, אך כאן נאמר אותו בקצרה: מהן ארבע המלים הקודמות בתורה לפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"? סיום הפסוק: "…ארץ זבת חלב ודבש"[ס]. השייכות לפסוק הבא היא, שארבע המלים הללו הן כנגד כתר-חכמה-בינה-דעת, והן ההשראה ליחד את ה' בפסוק שאחריו, ב"שמע ישראל". ההשראה שלי בתור יהודי להתבונן ולייחד את ה' באה מ"ארץ זבת חלב ודבש" [בדרך מליצה, כמו שיש נוהגים לומר לפני קריאת שמע את המלים "אל מלך נאמן" (על פי נוסח האריז"ל אסור להפסיק שם)[סא] כך צריך לכוון את המלים "ארץ זבת חלב ודבש"].

הסדר הוא כך:

 

כתר

ארץ

חכמה

זבת

בינה

חלב

דעת

ודבש

זו השראת הג"ר, ג' הראשונות. אחר כך בא הגלוי ב-ז המדות התחתונות בפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", כך:

חסד

ישראל

גבורה

שמע

תפארת

הוי'

נצח

אלקינו

הוד

אלקינו

יסוד

הוי'

מלכות

אחד

ההסבר בקצרה: "שמע" היינו יראה, כמו בפסוק בחבקוק "ה' שמעתי שמעך יראתי"[סב]. ישראל הוא אותיות שיר-אל, שזו אהבה, שיר אהבה [וכן אל עולה אהבה במספר סדורי][סג]. שם "הוי'" הראשון בפסוק הוא שם התפארת, שם הרחמים, ואילו שם הוי השני הוא ביסוד, בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד"[סד]. "'ושמי הוי' לא נודעתי להם'[סה] – לא נודעתי במדת האמת שלי"[סו], ולכן שם הוי' שייך ליסוד שפנימיותו אמת. "אלקינו" הוא גם נצח וגם הוד, וזהו הכח והבטחון שלנו – בטחון פעיל ובטחון סביל[סז] – שה' יקיים את ההבטחה. ומהי ההבטחה? "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[סח], שזו המלכות [כמו שבראש השנה אנו מזכירים את הפסוק "שמע ישראל" בברכת מלכויות[סט]]. אם כן, הפסוק "שמע ישראל" כולל את כל המדות ולפניו צריכה לבוא ההשראה של "ארץ זבת חלב ודבש".

לעניננו בסדר התפלה ובקריאת שמע, ההזדהות עם הכלל, עם "ארץ זבת חלב ודבש", זו נשמת אברהם אבינו. "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" היינו בחינת נשמת יצחק אבינו, עבודת ההתבוננות. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" היינו נשמת יעקב אבינו, שאמר משפט זה. כתוב[ע] שהבנים אמרו ליעקב אבינו את הפסוק "שמע ישראל" ואילו הוא ענה להם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". איך יתכן שהבנים אומרים לו דבר יותר עמוק ממה שהוא אומר? הפרוש העוד יותר עמוק הוא, שהם הגיעו אל מדרגת יצחק אביו, אל מדרגת 'יחיד' של "ניצוץ קטן נברא", ולכן הם אומרים לו "שמע ישראל" של מדרגת המשפיע, ואילו הוא עונה להם "ברוך שם כבוד מלכותו", שזו מדרגת מקבל.

שוב, קודם "ארץ זבת חלב ודבש" – ההזדהות עם הארץ – בחינת 'אחד' של אברהם אבינו, אחר כך בחינת 'יחיד' של יצחק ולבסוף מדרגת 'מיוחד' של יעקב.

נסכם:

בשרשם

בעבודת ה'

בסדר התפלה

בקריאת שמע

אברהם

אור אין סוף

אחד

כלל

אהבת ישראל

"הריני מקבל עלי"

"ארץ זבת חלב ודבש"

יצחק

ניצוץ בורא

יחיד

זהוי הפרט

התבוננות

קריאת שמע

"שמע ישראל"

יעקב

ניצוץ נברא

מיוחד

הלבשת הפרט

תשוקה

שמונה עשרה

"ברוך שם כבוד…"

נחזור למלה 'אביב', ממנה יצאנו. סוד המלה אביב הוא אב יב. האות א של אב היא כנגד אברהם, האות ב של המלה אב היא כנגד שני האבות יצחק ויעקב, והאותיות יב הן כנגד יב שבטי י-ה. לכן, אביב ביחד עולה יה, ג האבות עם יב השבטים. הסדר בתוך המלה אב הוא, שהאות א שכנגד אברהם שורה על גבי יצחק ויעקב, ואילו בתוך האות ב הסדר הוא שיצחק מתלבש בתוך יעקב [בסוד ה'התלבשות' שלמדנו היום][עא]. אחר כך, מיעקב אבינו יוצאים יב שבטי יה, ואז יש התכללות של כל ה-יה.

על ידי הסוד הזה שבמלה 'אביב' יוצאים – "היום אתם יצאים בחדש האביב"[עב] – מן ההסתר של הגלות [היום עולה אין], וכל זה מתחיל מהיום, מ-טו בשבט.

* * *




[א].   שו"ע או"ח סימן ד סעיף א.

[ב].   לקוטי אמרים פרקים ד, כ; שער היחוד והאמונה פרק י.

[ג].   ישעיה מה, טו.

[ד].   דברים לא, חי.

[ה].   שם כב, ה.

[ו].   חגיגה ה, ב.

[ז].   שמות טו, יא.

[ח].   גיטין נו, ב.

[ט].   פרק ו.

[י].   לקוטי אמרים סוף פרק יד.

[יא].   שער הגלגולים הקדמה ד ו-כב.

[יב].   פרדס שער יב פרק ב; ראשית חכמה שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל; של"ה פט, א; שו"ת חכם צבי סי"ח; תניא, שער היחוד והאמונה רפ"ו.

[יג].   שיר השירים ו, יא

[יד].   זח"ג רנח, א ועוד.

[טו].   שמות יג, ד.

[טז].   בפרושו לשמות יב, א.

[יז].   ישעיהו ס, כב; סנהדרין צח, א.

[יח].   פסחים קטז, ב.

[יט].   לקוטי אמרים פרק מז.

[כ].   דברים טז, א.

[כא].   תהלים סח, ז.

[כב].   מכילתא בא יג, ד; יל"ש תהלים עה"פ.

[כג].   שמות יג, ד.

[כד].   ראה שער הכוונות דרושי תפלין דרוש ב ועוד.

[כה].   משלי ג, יט.

[כו].   ראה מגלה עמוקות עה"ת פרשת קרח; עשרה מאמרות, מאמר חיקור הדין ח"ב פל"א.

[כז].   במדבר טז, יג.

[כח].   שמות יב, ב.

[כט].   ישעיה מה, טו.

[ל].   חנה אריאל וישלח סד"ה 'וירא יעקב' (נג, ב).

[לא].   ברכות ל, ב.

[לב].   שם.

[לג].   תניא, לקוטי אמרים פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[לד]. שם פרק כט.

[לה]. להרחבה בחלוקה זו ראה הנפש עמ' לב-לד.

[לו].   תניא סוף פרק לד; אגרת התשובה ריש פרק יא.

[לז].   זח"ב רנה, א; ח"ג עה, א.

[לח].   ברכת אבות, ע"פ הבטחת ה' לאברהם: "אנכי מגן לך..." (בראשית טו, א).

[לט].   ראה עץ חיים שער מה פרק א.

[מ].   יחזקאל לג, כד.

[מא].   בראשית כב, ב.

[מב].   שם לב, כד.

[מג].   יהושע יד, טו; ראה בראשית רבה יד, ו ועוד.

[מד].   בראשית רבה יב, ט.

[מה].   ראה שער היחוד פרקים י-יא; המשך תרס"ו עמ' תקיא ועוד.

[מו].   ראה ספר יצירה פ"א מ"ז ובפרושי הראשונים שם.

[מז].   שו"ע או"ח סימן סא סעיף ו; סמ"ק סימן קד; ע"פ ברכות יג, ב.

[מח].   בראשית כב, ב.

[מט].   קידושין ו, א; שו"ע אה"ע סימן כז סעיף ג.

[נ].   ראש השנה פ"ג מ"א.

[נא].   זח"א קסח, ב.

[נב].   בראשית לב, י.

[נג].   שער הכוונות בתחלתו; פע"ח שער עולם העשיה פ"א; סידור האריז"ל במקומו; מג"א או"ח רסמ"ו.

[נד].   יחזקאל לג, כד.

[נה].   רש"י לשמות יט, ב; וראה סה"ש ה'ש"ת עמ' 157.

[נו].   דברים ו, ד.

[נז].   משלי לא, כג.

[נח].   תורה אור וארא נה, ב; לקוטי תורה תזריע כג, ג; דרך מצותיך שרש מצות התפלה פי"ח (קכד, א) ועוד.

[נט].   פסחים נו, א; שו"ע או"ח סימן סא, סעיף יג.

[ס].   דברים ו, ג.

[סא].   שו"ע שם סעיף ג ברמ"א; אך ראה בשו"ע אדמו"ר הזקן שם ובספר המנהגים חב"ד עמ' 11.

[סב].   חבקוק ג, ב.

[סג].   תקו"ז ט (כד, ב); שער הכוונות דרושי קריאת שמע דרוש ה.

[סד].   הקדמת תקו"ז (ג, א; כה, א).

[סה].   שמות ו, ג.

[סו].   רש"י שם.

[סז].   ראה שער א פרק י (להלן כרך ג בסדרה).

[סח].   זכריה יד, ט. וראה רש"י עה"פ.

[סט].   ראש השנה לב, ב.

[ע].   פסחים נו, א.

[עא].   על שרשי נשמת האבות בכתר ועל היחס ביניהם ראה בשער א פרק א (להלן כרך ג בסדרה).

[עב].   שמות יג, ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com