חיפוש בתוכן האתר

כללי השערים_פרק ד הדפסה דוא

פרק ד

[בכל פעם שאומרים שיש] "התלבשות" [של] פרצוף עליון בפרצוף תחתון (לפרוש המונח "פרצוף" עיין בשערים א', ב'), [או "התלבשות" של] כח בכח, או ["התלבשות" של] אור בכלי [גם זה משל] היא על דרך המצאות הנשמה בגוף להחיותו.

מה כאן הדבר שצריך להיזהר ממנו? אם מדברים על פרצופים, כלומר שמציירים בדמיון המגושם דמויות של בני אדם, ואומרים שיש פרצוף אבא והוא מתלבש בפרצוף זעיר אנפין, או שפרצוף אריך אנפין בפרצוף זעיר אנפין וכיו"ב, אז תופסים את זה בגשמיות אלו שלומדים קבלה – ולכן זה לא כל כך טוב – כפשוטו. תופסים שהרגל של הפרצוף העליון מתלבשת בתוך העין של הפרצוף התחתון וכדומה. זו הגשמה גמורה, שיש רגל בתוך העין. גם עין בפני עצמה זה משל, כל שכן כאשר מדובר על רגל שמתלבשת בתוך עין.

אם כן, בכל פעם שיש דבורים כאלו בקבלה, של "התלבשות" של דבר בתוך השני, הכוונה היא שהדבר העיון הוא כל כך אחרת, כל כך זך, לגבי הדבר התחתון מהוא מתלבש בו, עד שהיחס הוא בדיוק כיחס של נשמה וגוף. בדיוק כמו שאנחנו תופסים את ההבדל העצום שבין נשמה לגוף, שזה בין רוחניות לגשמיות, כך ההבדל בענין ה"התלבשות". ההבדל בין נשמה לגוף הוא כל כך רב ועצום מאד עד כדי שהחבור ביניהם הוא בבחינת "פלא עליון", שעליו אנחנו מברכים בברכת 'אשר יצר' "מפליא לעשות". כך בכל פעם שיש מוגש של "התלבשות" צריך להבין אותו בתור "פלא", בתור "מפליא לעשות". אף על פי שמדברים בפרצופים, ופרצופים כפי שהם מתוארים בספרי הקבלה הם כבר ציור מגושם, זה כל גדול באיכות שזה כמו המרחק שבין נשמה לגוף, לפי יחס.

      לכן, כאשר כתוב שפרצוף עליון מתלבשת בתוך פרצוף שלמטה ממנו זה כמו נשמה שמתלבשת בתוך גוף להחיות אותו. כך כתוב בפרוש בספר 'עץ חיים כמה פעמים, ובכל זאת זהו דבר שצריך להבהיר.

למשל, אם יש פנימיות הכתר, שזה פרצוף 'עתיק יומין', ויש חיצוניות הכתר, שזה פרצוף 'אריך אנפין', אפשר היה לחשוב שזה אותו הדבר ורק זה פנימיות וזה חיצוניות. על זה כתוב בפרוש בכתבי האריז"ל, שהיחס ביניהם הוא בדיוק כערך הנשמה אל הגוף, אף על פי שגם פרצוף אריך אנפין הוא בבחינת 'תת-מודע' לגבי מה שלמטה ממנו בעולם האצילות. עתיק יומין, שמתלבש בתוך אריך אנפין, הוא לגמרי-לגמרי משהו אחר. נשמה לגבי גוף. זהו כלל גדול.

 

יש אשר המלובש מתגלה על ידי מלבישו ויש אשר הוא מסתתר בו.

זה דבר שכתוב בתניא, שב"התלבשות" יש שתי אפשרויות: לפעמים אומרים שדבר מתלבש בתוך דבר שני והתחתון מגלה אותו. הוא חלון שקוף דרכו אפשר לראות את הדבר המתלבש. למשל, אם הגוף הוא גוף זך אז הנשמה מתגלה דרכו. אבל, יש מצב בו הנשמה נמצאת בגלות, בסוד "אכן אתה אל מסתתר" ו"אנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא", וזה גם כן נקרא "התלבשות". זו "התלבשות" של הסתתרות, שהנשמה מסתתרת בתוך הגוף.

ה"התלבשות" שמגלה את המתלבש נקראת בקבלה 'תקון', כמו שהתרגום של הפסוק "לא ילבש גבר שמלת אשה" הוא "לא יתתקן". פרוש המילה תקון הוא לבוש. למה? בגלל שבלי לבוש האור יהיה נעלם לגמרי מן המקבל. האור לא יכול להתגלות אל המקבל אם הוא לא מתתקן, והתקון הוא כשהאור מתלבש בלבוש שמתאים לו ועל ידו הוא מתגלה אל המקבל. זה נקרא התלבשות של תקון.

אבל יש התלבשות של 'גלות'. 'גלות השכינה' זו גם התלבשות. זה כמו שהנשמה נפלה "מאגרא רמא לבירא עמיקתא" והיא מסתתרת כעת בתוף הגוף, כאשר בתוך המושג גוף נכללים גם הנפש השכלית והנפש הבהמית.

ההתלבשות הזו של הסתתרות זה כמו גלות ויש לכך דוגמאות קיצוניות של הסתתרות. זה נקרא גלגולי נשמה בתוך דצח"ם. בקבלה, בתור עונש – עונש שהוא גם תקון רק שלא נשלם והתגלה עדיין – נשמה יכולה להתלבש ולהתגלגל בתוך חיה או צמח ואפילו בתוך אבן. כך מה שהנשמה מתגלגלת בתוך דבר יותר נמוך, כמו באבן, זה יותר גלות שכן היא מתאלמת. היא נעשית אילמת. חז"ל פרשו את הפסוק "מי כמוך באלים ה' – מי כמוך באלמים ה'", שה' בסוד הגלות יורד ומתאלם בתוך העולמות התחתונים.

יש ספורים בספר 'שבחי האריז"ל' על נשמות שהתגלגלו מרצונן בבהמות, כמו אותה הבהמה שבאה אל ר' חיים ויטאל ופשטה את צווארה שישחוט אותה ויאכל אותה לכבוד שבת, אבל זה מקרה נדיר. בדרך כלל היא שם בגלות. יתכן שזה מוסיף גם כן חיות אבל בדרך כלל זה גלות. זה לא קשור למושג 'עבור נשמה'. עבור זה לתת סיוע לנשמה למלא את התפקיד שלה. כך מוסבר בתניא. זה זכות, לא עונש. כאן, בגלגול, מדברים על עונש.

העונש בעצמו מתקן, כיוון שהחטא עצמו בא מהתפשטות ה"יש", מפזור הנפש, ולכן התקון הוא צינוּק. הצער שיש לנשמה בתוך הצינוק הזה הוא מתקן את התפשטות היש שהיתה לנשמה בעולם הזה [כך מוסבר בקבלה ויש לר' הלל כמה מאמרים להסביר את זה].

 

אם כן, כאשר יש "התלבשות" כזו במובן של גלות – צריך לצאת מן הגלות. צריך שהמתלבש יתגלה וזה כמו יציאת מצרים. במעגל השנה, החורף הוא מכווץ, וזו כמו ה"התלבשות" של הסתתרות, ואילו הקיץ, שיש בו חום והתפשטות וחיות, זה כמו "התלבשות" של התגלות.

ה' מלובש בתוך הטבע – אלהים עולה הטבע – כאשר בקיץ ההתלבשות היא בגלוי בעוד שבחורף הכל קפוא, יש תרדמה והכל ישן [אני אומר את זה לכבוד טו בשבט שחל הערב]. טו בשבט הוא ראש השניה לאילן, ובו מתחיל בכח האביב. מה זה אביב? אביב זה פריחה – "אִבֵּי הנחל" – התגלות ראשונה של חיות שהיתה כל הזמן קפואה ורדומה. זה קורה באילן כבר ב-טו בשבט.

אביב זה סוד יציאת מצרים. שוב, אביב הוא מלשון אִיבִּים וגם יציאת מצרים היא יציאה. בפרשת "קדש", שהיא הפרשיה הגבוהה ביותר מבין פרשיות התפילין, כתוב "היום אתם יוצאים בחדש האביב".

[אגב, מי שמתמצא בחכמת הכוכבים יודע, שבמציאות מה שמתרחש בכל הדורות – מיציאת מצרים ועד לימינו – חודש שבט שבמזל דלי מתקרב לחודש ניסן שבמזל טלה. האבן עזרא, שהיה גדול מאד בחזיון הכוכבים, אומר שעיקר המזל ישראל הוא כאשר מזל דלי יגיע ויתקרב אל מה שקודם היה מזל טלה, לזמן הפיזי שלו שנקרא חודש ניסן. כלומר, כאשר טו בשבט יגיע לראש חודש ניסן במציאות, למי שמכיר את חכמת הכוכבים, וזה אחד מסמני הגאולה בגשמיות. זה סימן של גאולת "בעתה", גאולה של קץ טבעי].

נחזור לפסוק "היום אתם יוצאים בחודש האביב". הוא נמצא בתפלין בפרשת"קדש" שכנגד החכמה וחכמה היא ענין של התחדשות חיות, כענינו של האביב. כתוב, שכל פעם שמוזכרת המילה "היום" הכוונה היא שכל יום, לא רק פעם, ו"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים", ובתניא מוסיף למשפט הזה גם "בכל יום ויום", בכל רגע ורגע.  מי שיותר חי את יציאת מצרים בכל רגע ורגע אצלו הזמן מתחדש תמיד. כל הענין של יציאת מצרים הוא לשמור את זה – "שמור את חודש האביב".

לכן כתוב, שהחודש הזה נקרא 'כושרות'. ה' מוציא אותנו בכושרות – "מוציא אסירים בכושרות" – וחז"ל מסבירים שהכוונה היא לחודש שהוא 'כשר', כשר ליציאה. הוא חודש שבדיוק מתאים ראוי ונכון ליציאה. כמו שכל החיות שבטבע יוצאת ומתגלה מחדש כך גם הנשמה האלקית יוצאת, וצריך להיות "היום אתם יוצאים בחדש האביב". זה צריך להיות "היום", בכל יום, "בחדש" מלשון התחדשות, ב"אביב" כמו בזמן בו הכל מתחדש. יום טו בשבט הוא התחלת האביב, התחלת יציאת מצרים בכח. דברנו בשבוע שעבר על 'יכולת', 'כח', 'פועל'. לענינינו, א שבט זה אביב רק ביכולת, טו בשבט הוא אביב בכח ואילו בניסן זה כבר האביב בפועל.

נעשה כמה חשבונות. הפסוק המלא הוא "היום אתם יצאים בחדש האביב", יש בו כא אותיות והוא עולה כולו 987. כא עולה אהיה, והוא שם הגאולה ממצרים – "אהיה אשר אהיה". המספר של כללות הפסוק מתחלק בעצמו ל-כא, וזה דבר נדיר ביותר [בפסוק של כא אותיות זו הסתברות של 1:21]. זה אומר שלכל אות בפסוק יש ערך ממוצע מדויק, והוא 47 [בטול]. כלומר, הפסוק כולו הוא מז פעמים כא.

בכתבי האריז"ל זהו סוד המילה החיים. בכל פעם שמופיעה המילה חיים, כמו בתפלה "זכרנו לחיים" וכו', מכוונים אותה כך: אהיה הוי' אהיה, העולה חיים. מה מקור הצרוף הזה? הפסוק "אהיה אשר אהיה", כאשר שם הוי' הוא במקום המילה "אשר". בספירות הסדר הוא כתר-חכמה-בינה, שכן שם אהיה הוא גם בכתר וגם בבינה, ואילו שם הוי' שבאמצע הוא כנגד החכמה, כמו שכתוב "הוי' בחכמה". יש לכך רמז יותר עמוק, והוא שהמילה אשר עולה 1500 [כאשר האות א עולה אֶלֶף], שזה עולה לשם הוי' בהכאה פרטית – י פעמים ה פעמים ו פעמים ה [זהו אחד הרמזים הראשונים מן הקבלה הראשונה, והיא עולה כחשבון המילה עם הערך המספרי הגבוה ביותר – "תשתתר", שאמרו דתן ואבירם]. זהו סוד המילה חיים בקבלה. איך זה קשור אלינו? בקבלה, היחוד של שני השמות הוי' אהיה בלבד עולה מז. אם כן, הפסוק שלנו כולו עולה אהיה פעמים הוי' אהיה, וממילא הוא קשור עם סוד החיים, התחדשות החיים של חודש האביב.

"החדש הזה לכם ראש חדשים". למה אביב הוא ראש החודשים? בגלל שחדש הוא מלשון התחדשות והמקור והראש להתחדשות הוא החודש הזה, הכל בסוד התחדשות החיים – אהיה הוי' אהיה – שצריכה להיות בכל יום יציאה מן הגלות, מן ההסתתרות של הנשמה המתלבשת בתוך הגוף, בבחינת "אכן אתה אל מסתתר.

 

למדנו היום בשעור אחד ענין שקשור, אז נחזור עליו בקצרה. ר' אייזיק הסביר במאמר, שצריכה להיות קודם "הכנעה" של הנפש הבהמית שלו, את המר של הרע שבקליפת נגה. על זה כתוב "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", שזו הרגשת המרירות של הנפש הבהמית. אחר כך צריך לעשות "הבדלה", שזה להתבונן בכך שיש בי גם נפש אלקית שהטבע שלה הוא להיבטל ולהתכלל כל הזמן באלוקות. בכל יהודי יש איזה דבר בתוכו שכל הזמן בטל לאלוקות, וכאשר מתוך כל הכרת המרירות של נפש הבהמית שלו הוא בא להכרה בחלק הזה שבטל כל הזמן לה' אחד – זו "הבדלה". בסוף, הוא כבר יכול להתפלל בשמחה, שעל זה נאמר "אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה", שזו התפלה בעצמה, וזה כבר "המתקה".

שוב, "הכנעה" זה החשבון-נפש של "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש". "הבדלה" זו הנחמה שאדם, כביכול, מנחם את עצמו שיש בו גם טוב והטוב הוא טוב מאד, הוא "חלק אלוה ממעל ממש" שתמיד בטבע בטל ונכלל באלוקות. "המתקה" זה להתפלל בשמחה.

לענינינו, זו גם כן יציאת מצרים. נסביר: יש נטיה להרבה לשאול בשביל מה בכלל צריך "הכנעה"? אם יש בי טוב אז אפשר להיות מיד שמח אז למה צריך את ה'בראכנקייט' והמרירות? בסגנון אחר: למה בספר התניא מופיעה הנפש השנית רק בפרק השני במילים "והנפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" בתור שלב ב', רק לאחר שתיאר את כל הרע שבנפש הראשונה, הבהמית? פרק א בתניא היא ה"הכנעה" ואילו פרק ב היא ה"הבדלה", ואם כן למה צריך להגיש קודם את הטעם המר של הנפש הבהמית, ורק אחר כך אומרים לך שאתה יהודי ויש לך "חלק אלוה ממעל ממש"? למה לא לאמר אתת זה מיד?

הענין הוא שכל התורה כולה היא תקון, תקון המציאות. המציאות של האדם היא הנפש הבהמית. המציאות היא באיזה מצב ומעמד אתה נמצא. המציאות שלך עכשיו היא המר, כמו שהעולם הזה הוא כעת 'עלמא דשקרא'. זה שיש לך נפש אלקית טובה זו המהות הפנימית שלך, מה אתה בפנימיות. זה הטוב. כתוב בזהר, ומובא התניא, צריך להיות אחד שבוכה על  הנפש הבהמית ושמח על האלקית – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". זהו התרוץ של כל הקושיא של ספר התניא, איך אפשר להיות עם לב נשבר ולהיות שמח יחד. זו תוצאה של "הבדלה". אם יש הבדלה אמיתית בין שתי הנפשות אפשר להיות שמח ובוכה ביחד. שאלנו באותו השעור מיהו זה הבוכה על הנפש הבהמית ושמח על הנפש האלקית?

כדי להסביר את זה נחזור על מה שדובר באריכות. דברנו על שלש המדרגות אברהם-יצחק-יעקב. אברהם הוא מה שמרגיש עזר אלקי. הרגשת המגן – "מלך... ומגן ברוך אתה ה' מגן אברהם" – זו הרגשת השראת נשמתו של אברהם אבינו שיש בכל יהודי. אחר כך, יש בכל יהודי יחידה בנפש, הנקראת בלשון האריז"ל "נצוץ קטן בורא המתלבש בנצוץ קטן נברא". פרקנו את המשפט לשנים והסברנו, ש"נצוץ קטן בורא" זה הצמצום של אור אין סוף, של בחינת אברהם, והצמצום הזה הוא בחינת יצחק. אותו "נצוץ קטן בורא" מתלבש אחר כך ב"נצוץ קטן נברא", שזה מקור כל כוחות הנפש הנעלמים והגלויים, וזה נקרא 'יחידה'. זו נשמת יעקב אבינו.

שאלו אותי לאחר השעור איך זה מתקשר על שלשת הבטויים 'אחד', 'יחיד', 'מיוחד',  שעליהם כתוב בספרי הקבלה הראשונים שהם כנגד אברהם יצחק ויעקב. 'אחד' הוא כנוי לאברהם, כמו בפסוק "אחד היה אברהם". 'יחיד' הוא כנוי ליצחק, כמו שהוא נקרא בפסוק "בנך יחידך". 'מיוחד' הוא כנגד יעקב, עליו נאמר "ויותר יעקב לבדו". לפי מה שאנחנו למדנו דוקא ה'יחידה' שבנפש, שהיא "נצוץ קטן נברא" בו מתלבש "נצוץ קטן בורא, היא כנגד נשמת יעקב אבינו.

אברהם נקרא בפסוק "האדם הגדול בענקים". זה כמו שאומרים 'ה' גדול', שהכוונה היא שה' יעזור. זו השראה של אברהם אבינו. ה"נצוץ בורא" הוא נשמת יצחק אבינו. יצחק הוא אותיות קץ חי, והכוונה היא שקץ הוא כנוי לצמצום של הנצוץ והוא זה שמחייה את הנברא. הוא הצמצום של אברהם בכדי שיוכל להתלבש ביעקב. אברהם מצד עצמו הוא בחינת הבורא ["בהבראם" – "באברהם"], אבל ה"נצוץ קטן" מן הבורא, שזהו מקור נשמת היהודי, הוא סוד נשמת יצחק.

איך ההסבר? על המדרגות 'אחד' ו'יחיד' מוסבר הרבה בחסידות. אברהם הוא בחינת 'אחד'. יצחק, שמתלבש בתוך ה'יחידה', נקרא 'יחיד', ואילו ה'יחידה' המכילה את ה'יחיד' זה יעקב. בדרך כלל מדרגת 'יחיד' היא למעלה ממדרגת 'אחד', אבל בקבלה הראשונה זה הפוך, ש'יחיד' הוא למטה מ'אחד'. למה? 'אחד' הוא כמו כלל ואילו 'יחיד' הוא כמו פרט [זה משהו חשוב מאד, הנגוע למחשבת הרב קוק זצ"ל בענין היחס בין כלל ופרט]. 'אחד' זה "אלופו של עולם ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם" וזה כמו כלל הכולל את כולם. 'יחיד' הוא נקודה פרטית, כמו בפסוק "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת", שהכוונה בו היא דוקא לבן היחיד, ליצחק, ולא לבן השני. בפשט, המילה 'יחיד' באה להבדיל ולהבחין, לזהות ולייחד, בין אחד לשני, להבדיל את הפרט מתוך ההתכללות שלו בכלל. כאשר כל הפרטים כלולים בתוך הכלל זה נקרא 'אחד', זו 'אחדות פשוטה', אבל כאשר מייחדים מתוכו פרט אחד זה כבר 'יחיד'.

מה זה 'מיוחד'? בלשון הקדש מיוחד זה כמו מקודש. כאשר אדם מקדש אשה הוא מייחד אותה אליו, וכן כמו שמקדשים בלשון "הרי את מקודשת לי" כך אפשר להשתמש בלשון "הרי את מיוחדת לי". מקודש זה שמישהו אחר קידש אותו, כמו שכאשר מקדשים את החודש אומרים "מקודש מקודש" [יש מנהג – אינני יודע אם יש לו מקור – שאומרים תחת החופה לאחר הקידושין, "מקודשת מקודשת"]. אותו הדבר ביחס למילה 'מיוחד' – זהו אותו אחד שקבל לתוכו את ה'יחיד'. האיש יכול לייחד לו כמה נשים, אבל האשה יכולה להיות מיוחדת רק לאיש אחד, ל'יחיד'. אם כן, ה'יחיד' מייחד את ה'מיוחד'.

שוב, 'אחד' זה הכלל כאשר הפרט עדיין לא מזוהה, 'יחיד' הוא כבר זהוי הפרט ו'מיוחד' זה כאשר ה"חלק בורא" מתלבש בתוך ה"חלק נברא", וזו היחידה שבנפש. היחידה היא זו שקבלה לתוכה את ה'יחיד'. זו היתה דרך יפה מאד להסביר את שלשת המושגים הללו, גם בפשט.

 

אחר כך, באותו המאמר, הוא הסביר שזה מה שצריך לסדר את התפלה קודם התפלה. לסדר את התפלה זה להתפלל לפי הסדר של "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב", לפי סדר האבות. לכן כתוב בזהר, שיעקב אבינו סידר את התפלה שלו והוא אמר "אלקי אבי אברהם אלקי אבי יצחק, הוי' [שם התפארת] האומר אלי". זה לשון הזהר על הפסוק הזה.

שאלו אותי, מה זה בנפש להתפלל לפי סדר האבות? בנפש זה כך: קודם התפלה צריך  לומר "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". קודם צריך להזדהות עם כלל ישראל, וזו בחינת 'אחד' של אברהם אבינו – "אחד היה אברהם" – להיות "כאיש אחד בלב אחד". אברהם שיש בכל אחד זו ההזדהות עם הכלל ואהבת הכלל. יצחק שיש בכל אחד זה גלוי הפרט, גלוי ה"נצוץ קטן" שיש בכל אחד בעצמו. הסדר הוא, שקודם כל צריכה להיות ההזדהות על הכלל ורק אחר כך גלוי הנצוץ הפרטי [לכן בהשגחה פרטית שמו של הרב קוק הוא אברהם יצחק, לפי הסדר הזה, ולכן זו היתה העבודה שלו], אבל יש משהו בפרט, בבחינת 'יחיד', שהוא גם למעלה מן הכלל. יש משהו ביצחק שלמעלה אפילו מאברהם, ובכל זאת, אברהם צריך לבוא קודם. זה נקרא לסדר את התפלה.

הדבר הזה מתגלה בסדר התפלה כאשר אומרים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". זה גלוי ה"נצוץ קטן בורא", וזו בחינת "נודע בשערים בעלה", בעבודת ההתבוננות. עיקר עבודת ההתבוננות בתפלה היא בקריאת שמע, ולכן בה יש התגלות של בחינת 'יחיד'. מה שאנו אומרים בה "ה' אחד", ולא 'יחיד', זו המשכת מדרגת יחיד' למטה, בתוך ה'אחד'. אחר כך בתפלת 'שמונה עשרה' יש התלבשות של ה"נצוץ קטן בורא" בתוך "נצוץ קטן נברא", כאשר הוא מבקש על עצמו. זה בחינת 'מיוחד'. כתוב, שהמקור של תפלת 'שמונה עשרה' הוא במשפט "ברוך כבוד שם מלכותו לעולם ועד", אותה אומרים בלחש. היחס בין "שמע ישראל" ובין "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא כיחס איש ואשה, בין מייחד ובין 'מיוחד'. כך גם כל קריאת שמע מקדשת את תפלת 'שמונה עשרה'. כל תפלת 'שמונה עשרה' היא כתשוקת אשה לבעלה, שכן תשוקה היא בקשה הבאה מצד המקבל. זהו ה'מיוחד' המקבל את ה'יחיד'.

בהקשר הזה נסביר כעת סוד, שצריך להסביר אותו בהזדמנות באריכות. נאמר אותו בקצרה: מהן ארבעת המילים הקודמות בתורה לפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"? "ארץ זבת חלב ודבש". השייכות היא, שארבעת המילים הללו הן כנגד כתר-חכמה-בינה-דעת, והן ההשראה ליחד את ה' בפסוק "שמע ישראל". ההשראה שלי בתור יהודי התבונן ולייחד את ה' באה מ"ארץ זבת חלב ודבש" [בדרך מליצה, כמו שיש נוהגים לומר לפני קריאת שמע את המילים "אל מלך נאמן" (לפי נוסח האריז"ל אסור להפסיק שם) כך צריך לכוון את המילים "ארץ זבת חלב ודבש"].

הסדר הוא כך:

כתר

ארץ

חכמה                    בינה

זבת                       חלב

דעת

ודבש

זו השראת הג"ר, ג' הראשונות. אחר כך בא הגלוי ב-ז המדות התחתונות בפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", כך:

חסד                                גבורה

ישראל                                      שמע

תפארת

הוי'

נצח                                 הוד

אלקינו                                      אלקינו

יסוד

הוי'

מלכות

אחד

 

"שמע" זו יראה, כמו בפסוק בחבקוק "ה' שמעתי שמעך יראתי". "ישראל" הוא אותיות שיר-אל, שזו אהבה, שיר אהבה [וכן אל עולה אהבה במספר סדורי]. שם "הוי'" הראשון הוא שם התפארת, שם הרחמים, והשני הוא ביסוד, בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד". "ושמי הוי' לא נודעתי להם – לא נודעתי במדת האמת שלי", ולכן שם הוי' שייך ליסוד שפנימיותה אמת. "אלקינו" זה גם נצח וגם הוד, וזהו הכח והבטחון שלנו – בטחון פעיל ובטחון סביל – שה' יקיים את ההבטחה. ומהי ההבטחה? "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", שזו המלכות [כמו שאנו אומרים בברכת מלכויות של ראש השנה]. אם כן, הפסוק "שמע ישראל" כולל את כל המדות ולפני כן צריכה להיות ההשראה של "ארץ זבת חלב ודבש".

לענינינו, "ארץ זבת חלב ודבש" זה נשמת אברהם אבינו. "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" זו בחינת יצחק אבינו, עבודת ההתבוננות. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זה יעקב אבינו, שאמר את המשפט הזה. כתוב שהבנים אמרו ליעקב אבינו את הפסוק "שמע ישראל", אבל איך הבנים אומרים לו דבר שיותר עמוק ממה שהוא אומר? הפרוש העוד יותר עמוק הוא שם הגיעו אל מדרגת יצחק אביו, ולכן הם אומרים לו "שמע ישראל" והוא עונה להם "ברוך שם כבוד מלכותו", שזו מדרגת מקבל.

שוב, קודם "ארץ זבת חלב ודבש" – ההזדהות עם הארץ – בחינת 'אחד' של אברהם אבינו, אחר כך בחינת 'יחיד' של יצחק ולבסוף מדרגת 'מיוחד' של יעקב.

 

נחזור למילה 'אביב', ממנה יצאנו. סוד המילה אביב הוא אב יב. האות א של אב היא כנגד אברהם, האות ב של המילה אב היא כנגד שני האבות יצחק ויעקב, והאותיות יב הן כנגד יב שבטי יה. לכן, אביב ביחד עולה יה, שלשת האבות עם יב השבטים. הסדר בתוך המילה אב הוא, שהאות א שכנגד אברהם היא בהשראה על שניהם, ואילו באות ב יצחק מתלבש בתוך יעקב [בסוד ה"התלבשות" שלמדנו היום]. אחר כך, מיעקב אבינו יוצאים יב שבטי יה, ואז יש התכללות של כל ה-יה.

על ידי הסוד הזה שבמילה 'אביב' יוצאים – "היום אתם יצאים בחדש האביב" – מן ההסתר של הגלות [היום עולה אין], וזה מתחיל החל מהיום, מ-טו בשבט.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com